ערוך השולחן יורה דעה א

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן א | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מצות שחיטה, ומי הם הכשרים לשחוט
ובו ששים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס
סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח

סימן א סעיף א

שחיטה היא מצות עשה. ואינה חיובית כשופר וסוכה ולולב, דאם אינו רוצה לאכול בשר – אין עליו חיוב לשחוט. אלא שכל הרוצה לאכול בשר – מצות עשה שישחוט ואחר כך יאכל, שנאמר: "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתך".

וכן חיה שחיטתה מן התורה, שנאמר בבכור בעל מום: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל" – הא למדת שחיה כבהמה לעניין שחיטה (רמב"ם פרק ראשון וסמ"ג עשין ס"ג).

וכן עוף שחיטתו מן התורה, דכתיב: "אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו" – מלמד ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חיה (ספרי פרשת "ראה"). ותני בר קפרא: "זאת תורת הבהמה ועוף לכל נפש החיה הרומשת במים" – הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנים אי אפשר, שכבר הוקש לדגים, ודגים באסיפה בעלמא ולא בשחיטה, דכתיב: "אם את כל דגי הים יאסף להם". ולפוטרו בלא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה. הא כיצד? הכשירו בסימן אחר (חולין כז ב, ועיין כסף משנה ולחם משנה).

סימן א סעיף ב

כל דיני שחיטה נאמרו לו למשה רבינו בעל פה בסיני ככל תורה שבעל פה, דכתיב: "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתך". ומצוה היא תורה שבעל פה (רמב"ם שם).

ותניא רבי אומר: "וזבחת כאשר צויתך" – מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה (חולין כח א). ויש רמז לזה בתיבת "כאשר": האל"ף הוא "אחד בעוף", והשי"ן הוא "שנים בבהמה", והרי"ש – "רובו של אחד כמוהו". ו"כאשר" למפרע בראשי תיבות – הוה רובו של אחד כמוהו (תוספות).

סימן א סעיף ג

כל אחד מישראל נאמן על השחיטה, דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה, דכתיב: "וזבחת מבקרך ומצאנך". "ושחט את בן הבקר" דכתיב בקדשים, ואכלי כהנים על ידו, ולא הזקיקתו תורה להעמיד עדים בדבר.

ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון, ולמיתת בית דין, ולעריות, דגמרינן דבר דבר מממון (רש"י י ב) דעד אחד נאמן באיסורין (רמב"ם סוף פרק עשירי). ואף על גב דבחזקת איסור אין עד אחד נאמן להוציא מחזקה, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת – זהו בדבר שאינו בידו. אבל במה שבידו – נאמן (יבמות פח א), והכא בידו לשחוט או לבקש לשוחט שישחוט. וכל אדם נאמן על שלו אף בחזקת איסור, מטעם זה שבידו להוציא מחזקת איסור (רא"ש פרק חמישי דגיטין ס"ח). וטעם זה אמרו חכמינו ז"ל שם לעניין טבל, שנאמן לומר שהפריש מזה תרומות ומעשרות מפני שבידו להפריש.

סימן א סעיף ד

אמנם לפי זה כשהבהמה או העוף אינו שלו, והוא אומר ששחטן בידיעת הבעלים, והבעלים אינם לפנינו שנשאלם, איך נאמן עד אחד? והרי זה לא מקרי "בידו" כיון שאינו שלו. ולהדיא אמרו כן חכמינו ז"ל לעניין טבל, עיין שם.

ואפשר לומר דבכהאי גוונא באמת אין עד אחד נאמן. ויותר נראה מדלא הזכירו הפוסקים חילוק זה, דגם בכהאי גוונא נאמן השוחט. והטעם: דכיון דהוא איש כשר ואינו חשוד על הגזל, אם נאמר ששחט בלא ידיעת הבעלים – הרי הוא גזלן. והרי הוא מוחזק בכשרות, ובוודאי שבידיעת הבעלים שחט. ולא דמי לטבל שאינו נאמן בכהאי גוונא, דבטבל אף אם עשה שלא בידיעת הבעלים – לא הפסידו כלום ואינו גזלן, ונאמר דנשאר טבל כמו שהיה. אבל בשחיטה כששחט שלא מדעת הבעלים – הרי הוא גזלן גמור.

(ואולי זהו כוונת המרדכי ריש חולין בשם הר' אליעזר ממיץ, שכתב שזה שעד אחד אינו נאמן להוציא מחזקת איסור – זהו דווקא בריקים ופוחזים ולא בכשרים, עיין שם. ודבריו תמוהים, כמו שכתב הפרי מגדים בפתיחה, עיין שם. ולדברינו כוונתו כמו שכתבתי לעניין כשאין הבהמה והעוף שלו והבעלים אינם בכאן. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף ה

ויש בזה שאלה: דכיון דעיקר ההיתר דעד אחד בשחיטה הוא מטעם "בידו", אם כן איך נאמן אדם שאינו שוחט בעצמו להעיד אף על הבהמה שלו שנשחטה מטעם ש"בידו" לבקש שוחט מומחה שישחטנה? נימא: מי יימר דמזדקק ליה שוחט דכעין זה? אמרו חכמינו ז"ל (שבת מו ב) לעניין ראיית מום בבכור: מי יימר דמזדקק ליה חכם? עיין שם.

ולפי זה כשהקצב אומר על בהמה שלו שנשחטה – לא נאמינו אלא אם כן שמענו מהשוחט ששחטה. ונהי דבשוחט הממונה על השחיטה נאמר דבוודאי שחט השוחט, שעשה מה שמוטל עליו, ונאמן הקצב. אבל בכפר שאין שם שוחט ממונה, ובעל הבית אומר שהביא שוחט מהעיר ושחטו, או שהוליך אצל שוחט – למה נאמן? והרי זה לא מקרי "בידו".

וצריך לומר דכיון דיש שוחטים בעולם שנוטלים שכר על השחיטה ושוחטין – מקרי "בידו", שהרי בידו לשכור שוחט.

(ובהזדקקות חכם למומי בכור – שאני, שאסור ליטול מזה שכר, כדתנן בבכורות כח א. ועוד דמרש"י בשבת שם משמע משום דביום טוב לא ירצה החכם להזדקק. ולפי זה יש לומר דבחול לא אמרינן כלל "מי יימר דמזדקק". ועיין שם בתוספות, ודייק ותמצא קל. וכן משמע מתוספות ריש גיטין דיבור המתחיל "עד דזה מקרי בידו", עיין שם.)

סימן א סעיף ו

כתב הרמב"ם סוף פרק עשירי משחיטה:

כל טבח שהוא יודע הטרפות האלו, והוא בחזקת כשרות – מותר לו לשחוט, ולבדוק לעצמו, ולמכור. ואין בזה חשש, שעד אחד נאמן באיסורין, בין יש לו הנאה בעדותו בין אין לו הנאה. וכבר בארנו שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט ובודק לעצמו בחוץ לארץ או בארץ ישראל בזמן הזה, אלא אם כן היה מומחה.

עד כאן לשונו, וכן כתב בפרק שמיני ממאכלות אסורות דין ז, וזה לשונו:

ואין לוקחין בשר מכל טבח, אלא אם היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא, ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן.

עד כאן לשונו. ובש"ס לא נמצא דין זה, רק הרמב"ם דימה זה למה שאמרו בפרק "אין מעמידין": אין לוקחין יין... בסוריא אלא מן המומחה, עיין שם – וכל שכן בשר. ואיהו מפרש דכיון דבסוריא אין לוקחין אלא מן המומחה, קל וחומר בחוץ לארץ. וארץ ישראל בזמן הזה כיון שאין סנהדרין שישגיחו – דינה כחוץ לארץ. וצריך לומר לדעתו מה שלא חשב הש"ס בשר, דקל וחומר הוא משארי דברים שחשב שם.

(ועיין שם במגיד משנה ובלחם משנה, ובבית יוסף ריש סימן קי"ט.)

סימן א סעיף ז

וכן מוכח מדבריו שם בסוף פרק אחד עשר שכתב:

ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות, וכן הבשר והגבינה...

עד כאן לשונו, והראב"ד השיג עליו מטעם שאין עמי הארץ חשודים למכור דבר האסור אלא אם כן נחשד, עיין שם. וזהו דעת הטור והבית יוסף לקמן ריש סימן קי"ט, שכתבו דרק לחשוד אין להאמין, עיין שם. ורבינו הרמ"א שם הביא דעת הרמב"ם, עיין שם. וגם דעת רש"י ותוספות והרא"ש והר"ן דלא כהרמב"ם, שהרי פירשו אהא דאין לוקחין יין בסוריא – משום דבשם היו החנוונים חשודים, עיין שם. ומבואר דבאינו חשוד הכל נאמנים, כדעת הראב"ד ז"ל.

סימן א סעיף ח

ובירושלמי סוף פרק שני דעבודת כוכבים חשיב בשר. וזה לשון הירושלמי:

אין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה. אין לוקחין גבינות בית אונייקי אלא על פי מומחה. אין לוקחין יין בסוריא אלא על פי מומחה. אין לוקחין בשר שאין בו סימן אלא על פי מומחה.

עד כאן לשונו.

ולדעת החולקים על הרמב"ם נאמר דגם כן אסוריא קאי, ומשום דבשם היו חשודים ולא בכל מקום. ובתוספתא שם סוף פרק חמישי גם כן איתא כמו בירושלמי, עיין שם.

סימן א סעיף ט

ויש להסתפק בדעת הרמב"ם ז"ל אם כוונתו דווקא כשהטבח שוחט בעצמו ומוכר לאחרים דאז בעינן מומחה, אבל קצב המוכר בשר שאחר שוחט – אין צורך שיהיה הקצב מומחה כדי שנאמין לו שנתנו לשוחט מומחה. או דגם בכהאי גוונא צריך או שהקצב יהיה מומחה, או שנדע מי הוא ששחט הבהמה.

ומדברי הטור והבית יוסף סוף סימן ס"ה שכתבו בשם הרמב"ם שאין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לעצמו אלא אם כן היה מוחזק בכשרות, עד כאן לשונו – משמע שמפרשים דווקא בכהאי גוונא צריך מומחה. וכן כתב מפורש רבינו הרמ"א בספרו דרכי משה בסימן זה אות י"ב, עיין שם. ולכן אף על גב דבעיקר דין זה לא סבירא ליה כהרמב"ם כדמוכח מדבריהם ריש סימן קי"ט כמו שכתבתי (עיין שם בש"ך ופרי חדש), מכל מקום בזה סבירא ליה כהרמב"ם, כיון ששוחט בעצמו למכור – יש לחוש אם אינו מומחה.

סימן א סעיף י

אבל באמת בדברי הרמב"ם עצמו נראה דבכל עניין אין לוקחין בשר אלא ממומחה, כדמוכח מדבריו סוף פרק אחד עשר שהבאנו. וגם כיון דלפי שיטתו אין נאמנות בחוץ לארץ על האיסורים אלא למומחה, אם כן מה לי אם שוחט בעצמו אם לאו? והרי סוף סוף יש לחשדו שמוכר טרפה בחזקת כשירה, ומי גרע זה מיין וגבינה? וכן מצאתי לאחד מהגדולים שכתב בפשיטות שלדעת הרמב"ם אין חילוק (תורת יקותיאל סימן י"ח סעיף קטן י). והטור והבית יוסף לא באו לפרש דעת הרמב"ם, אלא דבשוחט לעצמו ומוכר חשו לדבריו.

ולפי זה לדעת הרמב"ם אי אפשר לקנות בשר מטבח אלא אם כן מוחזק בכשרות, או שנדע מי הוא ששחט, או במקומות הגדולים שיש ממונים על הקצבים. אבל בעיר קטנה או בכפר אי אפשר לקנות מכל טבח שהוא אלא אם כן גם הטבח אוכל מבשר זה, דבכהאי גוונא גם הרמב"ם מודה כמו שכתב שם סוף פרק אחד עשר. וזה לשונו:

המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג – הרי זה מותר. ואינו צריך לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי.

עד כאן לשונו. וכל שכן כשהטבח אוכל מבשר זה עצמו. אלא אם כן הוחזק להיפך, שאינו יהודי כשר כמבואר שם, דאז פשיטא שאסור לאכול אצלו וכל שכן ליקח ממנו, וכמו שיתבאר בסימן קי"ט בדיני חשוד בסייעתא דשמיא.

סימן א סעיף יא

ומכל מקום אפשר בכוונת הרמב"ם כדברי רבינו הרמ"א שהבאנו, דכשאינו שוחט לעצמו – לא חיישינן לה. והטעם: דנהי דבאיסורי דרבנן כמו יין וגבינה יש לחוש באינו מומחה שימכור לאחרים דבר האסור. וכן חתיכת דג אף שזהו איסור דאורייתא, מכל מקום יש לחוש שיסבור בדעתו שהחתיכת דג זה הוא מדג טהור, ולא יחוש לחקור היטב. אבל בבשר כשאינו שוחט בעצמו – נצטרך לחשדו שעבר על איסור דאורייתא להאכיל לישראל טרפות, ולא חשדינן לשום אדם מישראל כל זמן שאינו חשוד על האיסורין, אף כשאינו מומחה. ובוודאי שחט אצל שוחט, ורוב מצויין אצל שחיטה – מומחין הם.

אבל כששוחט לעצמו ומוכר – חשדינן ליה, שאף אם אולי נמצא איזה פגימה בהסכין או איזה שאלה בבדיקת הריאה – יסבור בדעתו שאינו טרפה וימכרנה לאחרים. ולכן צריך מומחה דווקא.

ובאמת בכל מדינות שלנו אינו מצוי כלל טבח שישחוט בעצמו וימכור בעצמו את הבשר. אמנם אם המצא ימצא כן – פשיטא שאסור לקנות ממנו, אם לא שיודעים בו שהוא מומחה ומוחזק בכשרות. ואף שהוא מומחה בשחיטה ונטל קבלה, דוודאי מוחזק בכשרות – מכל מקום צריך לעיין אחריו היטב, דקרוב הדבר דמפני יצרא דממונא יקל לעצמו איזה קולא שלא על פי הדין. וצריך לדעת שהוא ירא אלקים ביותר, ודבר זה מוטל על רב הקהלה וראשי העיר לדקדק בזה היטב.

סימן א סעיף יב

ישראל שאינו יודע כל הלכות שחיטה, והיינו דברים שמפסידים את השחיטה כשהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור שיתבארו וכיוצא בהן, ושחט בינו לבין עצמו בלא שוחט מומחה עומד על גביו, אף על פי שהסכין היה בדוק – אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים. והרי זו קרובה לספק נבילה, דמאוד קרוב הדבר שעשה שהייה או דרסה ולא ידע. והאוכל ממנה כזית – מכין אותו מכת מרדות (רמב"ם ריש פרק רביעי).

סימן א סעיף יג

ולא עוד אלא אפילו שחט לפנינו ארבעה וחמישה פעמים שחיטה כשרה – לא אמרינן דמסתמא גם זו היתה שחיטה כשרה, ואסור לאכול ממנה כדין ספק נבילה. דאמרינן: כיון שאינו יודע מה מפסיד השחיטה – קרוב הדבר שהפסיד השחיטה ולא ידע. וזה ששחט מקודם שחיטות יפות – איתרמויי איתרמי ליה (שם).

ולא עוד אלא אפילו שאלו לו "עשית כך וכך?" ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי – אין לסמוך עליו. ולא עוד אלא אפילו למד אחר כך הלכות שחיטה ואמר "ברי לי ששחטתי יפה" – אין שומעין לו, דכל מילתא דלא רמי עליה דאינש – לאו אדעתיה (ט"ז סעיף קטן ח). וכל שכן כשלא למד אלא שאומר "ברי לי על כל השאלות שאתם שואלים אותי", ולא משגחינן ביה (עיין ש"ך סעיף קטן י"ב).

סימן א סעיף יד

כתב הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי דין ג:

ישראל שיודע הלכות שחיטה – הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז. ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו – שחיטתו כשרה.

היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל – הוא הנקרא "מומחה". וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינם לבין עצמם. ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין – שוחטין לכתחילה.

עד כאן לשונו, ואחר כך כתב:

מי שאינו ידוע אצלינו ששחט בינו לבין עצמו – שואלין אותו. אם יודע עיקרי הלכות שחיטה – שחיטתו כשרה. הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע – הרי זה מותרת... שרוב המצויים אצל שחיטה מומחין הן.

עד כאן לשונו.

סימן א סעיף טו

ונראה לי דהרמב"ם מפרש "מומחה" שבגמרא דלא כפירוש כל הראשונים, שזהו היודע הלכות שחיטה. דאף על גב דוודאי כן הוא, כשאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו כשאין אחר עומד על גביו, מכל מקום שם "מומחה" הוא עניין אחר. והיינו שיש לו המחאה במלאכתו שיודע אומנת השחיטה. וזה אנו רואים בחוש, שיש מי שיודע הלכות שחיטה ואינו בקי במלאכת השחיטה: איך להוליך הסכין, ואיך לתפוס הצוואר, ואיך לתפוס בסימנים, וכיוצא בזה. ולאו משום עלופי, דלהדיא מסקינן בש"ס ריש חולין דלעלופי לא חיישינן. ולכן לא הזכיר זה הרמב"ם אלא להיות מומחה באומנתו. ולכן כתב דתנאי היתר השחיטה תלוי בהשני דברים: שצריך לידע הלכות שחיטה ושיהיה אומן. והיינו ששחט כמה פעמים לפני חכם, וראה שיודע איך לשחוט. ואז נקרא "מומחה", ורשאי לשחוט בינו לבין עצמו.

סימן א סעיף טז

ומכל מקום יש הפרש בין שניהם. דביודע הלכות שחיטה ועדיין אינו מומחה במלאכתו, נהי דלכתחילה אסור לו לשחוט בינו לבין עצמו, מכל מקום בדיעבד אם שחט – שחיטתו כשרה. דכיון שיודע הדינים, אילו היה איזה קלקול היה יודע מזה. אבל כשאינו יודע הלכות שחיטה, אף שהוא אומן שראינוהו שוחט הרבה פעמים יפה, מכל מקום אם שחט בינו לבין עצמו – שחיטתו פסולה כמו שכתבתי מקודם, דשמא קלקל ולא ידע כיון שאינו יודע הדינים. וכל דינים אלו הם על השוחט עצמו.

סימן א סעיף יז

אבל אחרים שבא אצלם אחד לשחוט ואין מכירין אותו, הדין כך: אם יודעים אותו שבקי בהלכות שחיטה – מניחים אותו לשחוט אף כשלא ידענו אם הוא מומחה באומנתו, מטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכל שכן דלא חיישינן שמא יתעלף. אבל על בקיאות בהלכות שחיטה – לא סמכינן על זה אלא אם כן כבר חלף והלך לו, דאז אמרינן גם בזה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. אבל לכתחילה אסורים להניח שישחוט קודם שידעו אם הוא יודע בהלכות שחיטה. והטעם: דכיון דדבר זה אוסר גם בדיעבד כמו שנתבאר, לכן לא סמכינן על זה. וסוגית הש"ס מתבאר יפה יפה לפי פירוש זה.

(והכי פירושו: רבינא אמר הכל מומחין שוחטין, כלומר שמומחה באומנתו אף על פי שאין מוחזקין שלא יתעלפו. במה דברים אמורים? שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה. רוצה לומר: דלמומחה צריך גם יודע הלכות שחיטה, אבל אין יודעים... ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה... ואם לאו אסור... כלומר: ואם זה המומחה באומנתו שחט – בודקין אותו בהלכות שחיטה. ובמסקנת הש"ס אומר כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצויין... רוצה לומר: דלרבינא אין מניחין אותו לשחוט אלא אם כן יודעין שהוא מומחה במלאכתו, ואנו לא חיישינן לזה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. אבל בידיעת הלכות שחיטה לא נחלקו על רבינא, וכך הם דברי רב נחמן בדף יב א: ראה אחד ששחט... ואלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, לימא רוב מצויין...? ורוצה לומר דוודאי אם ישנו בכאן – בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה. אבל כשהלך – סמכינן גם בזה על רוב... ורבינא סובר דגם באומנות בודקין אותו אחר כך, ולכתחילה אסור ליתן לו כשלא ידענו אומנתו. ובזה פליג הש"ס, אבל בידיעת הלכות שחיטה לא פליג הש"ס, ובזה אתי שפיר מה שאומר הש"ס בדרבינא. במה דברים אמורים? שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ושינה הלשון מקודם. וכן הקשה התורת יקותיאל. וכן לקמן דקאמר: אלא אשאין מומחים בבודקין אותו סגיא, ולא קאמר: הא אמרת בבודקין אותו סגי, כבאיכא דאמרי אשאין מוחזקין, שאומר והאמרת בברי לי סגי, עיין שם. אלא משום דבלשון ראשון אמר רבינא בודקין אותו על הלכות שחיטה, וכאן פריך על אשאין מומחים, ופריך מצד הסברא בבודקים אותו סגי דלמה לא יועיל. ולפי זה אתי שפיר מה שטרחו הראשונים ז"ל, דלמסקנא אינו דומה דיחוי הש"ס על רבינא לישנא קמא לאיכא דאמרי. ולפי מה שכתבתי אין חילוק. ונראה לעניות דעתי שגם הרי"ף הלך בשיטה זו, וגם בעל הלכות שהביא הר"ן סובר כן. אלא שהר"ן ז"ל היטה דבריהם לפירוש כל הראשונים, והיטה כוונת הרמב"ם שחשש לעלופי, עיין שם. וכל הפוסקים הלכו בדרך זה. ולעניות דעתי ברור כמו שכתבתי, ועיין תורת יקותיאל. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף יח

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א:

הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים ועבדים, וכל אדם אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה – מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט, ומותר לאכול משחיטתו, שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין.

במה דברים אמורים? כשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו – צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה. אבל אינו צריך לשאלו אם נתעלף. ויש אומרים שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולים לבררו.

וכל זה מיירי באחרים שאינם בקיאים ויודעין אם זה השוחט בקי אם לאו. אבל השוחט עצמו לא ישחוט אף על פי שיודע הלכות שחיטה ומומחה, עד ששחט שלוש פעמים בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה, שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף (טור בשם הרמב"ם). ולכן נוהגין שאין אדם שוחט עד שנטל קבלה לפני חכם, ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד. ולכן נוהגין שכל הבאים לשחוט – סומכין עליהם לכתחילה, ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף, דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם.

עד כאן לשון השולחן ערוך.

סימן א סעיף יט

ביאור הדברים: דרוב רבותינו מפרשים ד"מומחה" שבש"ס הוא היודע הלכות שחיטה, ו"מוחזק" הוא שמוחזק שלא יתעלף. ואיפסקא הלכתא בגמרא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולעלפויי לא חיישינן.

ולפי זה היה לנו להתיר לכל הבא לשחוט שישחוט, ואינו צריך בדיקה לא בתחילה ולא בסוף. ובאמת יש מהראשונים שכתבו כן.

(המאור ריש חולין, וכן משמע מרש"י ותוספות שכתבו: הלכך לא בעי למבדקיה. ועיין בית יוסף).

סימן א סעיף כ

אמנם הרא"ש כתב בשם הגאונים (ריש חולין סימן ה') דמשום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן – מוסרין לכתחילה לכל הבא לשחוט, על סמך שנבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה אם לאו. משום דאפילו אם יארע שילך לו ולא נוכל לבודקו, או שנשתכח ולא נבדקנו – גם כן מותר, וסמכינן ארובא. אבל כדאיתא קמן אסור לנו לאכול משחיטתו עד שנבדקנו אם הוא בקי בהלכות שחיטה. וגם צריך לשאול ממנו אם לא נתעלף (שם סוף סימן ו), וכן כתב הטור בשמו.

והטעם: דלא סמכינן ארובא אלא בדיעבד ולא לכתחילה. וכמה דברים יש דסמכינן ארובא רק בדיעבד ולא לכתחילה, כמו בדיקת הסכין לאחר שחיטה – לא סמכינן ארובא, ורק אם נאבד הסכין מותר לאכול. וכן הריאה צריך לבדוק, ובנאבדה סמכינן ארובא (שם).

ויש חולקין דלעלופי לא חיישינן כלל, ואין צורך לשואלו על זה. ורק במומחה אין סומכין על הרוב, משום דסמוך מיעוטא דשאינן מומחין לחזקת איסור של הבהמה, ואיתרע לה רובא. וזהו דעת השולחן ערוך.

(וכן כתבו הרשב"א והר"ן. ולהבית יוסף והראשונים – גם דעת הראשונים כן, עיין שם.)

סימן א סעיף כא

ויש בזה שאלה: דבאמת למה מקילינן בדיעבד? נימא סמוך מיעוטא לחזקה.

ומטעם זה יש מי שאומר דזה שאמרו חכמינו ז"ל "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" – אשגרתא דלישנא הוא, ובאמת כל המצויים אצל שחיטה מומחים הן (הרא"ה ב"בדק הבית"). ולפי זה הא דמחמרינן לכתחילה – אין זה מעיקרא דדינא אלא ממידת חסידות (הרשב"א ב"משמרת" שם).

ולא משמע כן (שם), אך הטעם הוא דהוא רוב, ומצוי הרבה, ושכיח טובא (תוספות בכורות כ ב דיבור המתחיל "חלב"), ואין להחמיר בדיעבד. ועוד: דלא שייך כאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה, דאטו מיעוטא דאינן מומחים בוודאי מטריפין? והרי גם זה ספק, ויכול להיות שכהוגן שחטו. ואם כן אין זה רק מיעוטא דמיעוטא, ודיו שנחמיר לכתחילה (רשב"א שם). ועוד: דבדיעבד לא שייך בכאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה, דאין כאן חזקת איסור שהרי שחוטה לפניך. וזה השוחט הרי עסק לסלקה מחזקת איסור (שם).

סימן א סעיף כב

ויש מהראשונים דסבירא להו להיפך: דזה שאמרו רוב מומחים הם אינו אלא בדיעבד כשלא בדקוהו קודם שחיטה, דאז סמכינן ארובא ואין צורך לבודקו. אבל לכתחילה אסור לנו להניחו לשחוט בלא בדיקה. ואפילו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה – אסור. וזהו דעת ה"יש אומרים" שבשולחן ערוך (הג"א: ומרדכי וטור בשם העיטור).

ולדינא יש להחמיר כשני הדעות: דלכתחילה אסור ליתן לו לשחוט בלא בדיקה, וכשנתנו לו בלא בדיקה – יש לבודקו אחר כך. ואפילו הלך מכאן אם רק יכולים להשיגו ולבודקו – יש לעשות כן אם לא שהוא כבר במרחק (כן משמע מש"ך סעיף קטן ה).

וגם מה שכתב בשולחן ערוך דהשוחט בעצמו לא ישחוט אלא אם כן שחט שלוש פעמים בפני חכם, ושידע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף – וזהו לפי פירושם בדברי הרמב"ם. אבל לפי מה שכתבתי אינו מטעם עילוף אלא דזהו עיקרו של מומחה שיהא אומן במלאכת השחיטה, והוא מעיקר הדין. ולפיכך זה שכתוב בשולחן ערוך דנוהגין שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם, לפי ביאורינו בדברי הרמב"ם אין זה ממנהג אלא מעיקר הדין כן הוא.

סימן א סעיף כג

החכם כשבא ליתן קבלה: "ראשית חכמה יראת ה'". וביחוד בדורינו זה שרבתה המינות והקלות והפקפוקים בדברי חכמינו הקדושים ז"ל, ויאמרו "שמועה זו נאה וזו אינה נאה", וחמורות נעשה להם כקלות ה' ירחם – פשיטא ופשיטא שטרם כל יראה החכם לדרוש על הנוטל קבלה על דרכיו וענייניו. ואחר כך יבחין אותו על דיני השחיטה והבדיקה, אם יודע אותם היטב על פי דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך וגדולי האחרונים.

וכתבו הטור והשולחן ערוך בסעיף ב דאינו צריך שידע כל חלוקי הדינים, אלא אם אומר על דבר זה "הייתי מסתפק" ושואל, כלומר "אם היה בא דין זה לפני הייתי שואל מחכם" – קרינן ביה שפיר "יודע" עד שיאמר על האסור מותר. עד כאן לשונם.

ובוודאי כן הוא דכמה ספיקות נתהוות, האמנם זה היה בדורם. אבל עכשיו שנתרבו ספרי השחיטה והבדיקה, וביחוד ספר "תבואות שור" שנתקבל בכל תפוצות ישראל, וכל השוחטים בקיאים בו בהפנים, ורוב השאלות נמצאים בו – מחוייב זה הנוטל קבלה להיות בקי בו בהפנים. ויזהירו החכם שיזהר מלהורות איזה שאלה הצריכה שאלת חכם.

ואחר כך יבדוק החכם סכינו ויראה שיעמידנו בפניו. ואנו נוהגים לקלקל הרבה הסכין, ונותנים לו לתקן. ויראה החכם שיש לו הרגשה טובה ומהיר בהעמדת הסכין חד וחלק. ואם החכם בעצמו אינו מבין על הרגשת הסכין – יקרא לשוחט מומחה שבעיר ויראה השוחט הסכין.

ואז יתן לו קבלה בכתב. ויזהירנו במה שראוי להזהיר: שיחזור תמיד על דיני שחיטה ובדיקה. וגם נכון להזהירו שיעסוק לפרקים בספרי מוסר, כדי לעורר לבו שלא יקל חס ושלום במלאכת שמים כזו שרבים סומכים עליו, ועונשו מרובה אם יתרשל בזה חלילה.

סימן א סעיף כד

יש מפקפקים על הרבנים הנוטלים שכר מקבלה שנותנים לשוחט ובודק. ואין בזה שום איסור מדינא, דאין זה לא דין ולא עדות אלא הודעה שהאיש הזה כשר לשחיטה ובדיקה. ושנחשוד את הרב שבשביל דמי הקבלה יטנו לבו ליתן קבלה גם למי שאינו ראוי לכך – חס ושלום אין שום רב חשוד בזה להכשיל את ישראל מכשול עולם בעד בצע כסף מעט. ולא דמי לשארי חשדות הנמצא בש"ס. וכן הסכים ה"תבואת שור", וכן המנהג פשוט.

סימן א סעיף כה

בזמנינו זה נתהוה בערים הקטנות שלוקחים שוחט ובודק, ושיהיה גם שליח ציבור. ונכון הוא, אבל בתנאי שלא יהא לו עסק הרבה בחכמת הנגינה, דאם ישים לבו ונפשו להעמיק בחכמת הנגינה בחברת עוזרים – לא ישים לבו להשחיטה והבדיקה ולהעמדת הסכין. וגם מזה מתרבה קלות כידוע. ובערים קטנות אין מי שישגיח עליו, ואדרבא נשים ועמי הארץ שמחים כי נגן ינגן בחברת עוזרים, ואינם מבינים כי בזה יקלקל עסק השחיטה. ואי איישר חילי – אבטליניה. אלא יתפלל פשוט לפני העמוד בלי נגינות, ולבו תפנה רק להשחיטה והבדיקה.

סימן א סעיף כו

יש מי שרוצה לומר דהאידנא, כיון שאין שוחטין בלא קבלה, אם אחד שחט בלא קבלה – אסורה שחיטתו בכל עניין (תבואת שור סעיף כ"ה). וחומרא גדולה היא, ולא מצינו שהיתה תקנת הקדמונים כן. והם לא תקנו אלא שאין למנות שוחו ובודק קבוע בלא קבלה, אבל לאסור שחיטתו כשבדקוהו ויודע הלכות שחיטה – אין שום טעם בזה.

ורק בזה אפשר יש עתה להחמיר: שלא נתיר אם הלך לו, ולא ידענו אם יודע הלכות שחיטה, ולא נסמוך על רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם. והסברא כן הוא: דאיך נסמוך על זה, והרי יצא מכלל הרוב שאין שוחטין בלא קבלה, והוא שחט בלא קבלה? אבל כשיודע הלכות שחיטה, ובקי בהעמדת הסכין, ושחט רוב הסימנים – אין סברא לאסור בדיעבד שחיטתו (וכן כתב התורת יקותיאל בסימן י"ח סעיף קטן ז).

סימן א סעיף כז

ובזה שנתבאר דמעיקר הדין כל ששחט והלך לו – סומכין על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. מכל מקום יבדקו בסימנים אם נשחטו רובן, דכל מה דאפשר למיבדק – בדקינן.

והאידנא שנוטלין קבלה – אינו צריך בדיקה כלל. ואף על פי שנטל קבלה, מכל מקום יראה תמיד לחזור על לימודו, ויעמיד סכין תדיר שלא ישכח האומנות וההרגשה. וכמו שהדין בהלכות שחיטה, כן הדין בהלכות בדיקה במי שבא לבדוק הריאה. ודינם ומנהגם שוה בכל זה.

ואף על גב דיש לומר לעניין בדיקה נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואיכא רובא וחזקה, ולא נצטרך לבדוק לכל הבא לבדוק בדיקת הריאה, ולא נצריך קבלה על זה, ולא דמי לשחיטה שבחזקת איסור עומדת – מכל מקום יש להחמיר גם בבדיקה.

ויש לבית דין לחקור ולבדוק אחרי השוחטים והבודקים שיהו מומחים ויראי אלהים, כי גדול המכשלה בשחיטות ובדיקות המסורים לכל. וביחוד בדור הזה שרבתה הפריצות יש להשגיח היטב היטב.

סימן א סעיף כח

מי שטבעו להתעלף – לא ישחוט לכתחילה, אפילו יודע הלכות שחיטה, ואפילו בעומד על גביו (תבואת שור), דשמא לא ירגישו לא הוא ולא הם בהתעלפותו.

ובדיעבד אם שחט אפילו בינו לבין עצמו, ואמר "ברי לי שלא נתעלפתי" – שחיטתו כשרה. דמאחר שיודע הלכות שחיטה, אילו שהה או דרס – לא היה מאכילה לנו (בית יוסף). ויש אומרים דאף אם שתק ואינו אומר כלום – גם כן כשר, שאילו היה קלקול היה אומר (ש"ך). ויש חולקין בזה (תבואת שור).

ויראה לי דאם אינו בבירור גמור אצל זה ששחט שיאכלוה ישראלים – וודאי דהדין עם ה"יש חולקין". אמנם כשברור אצלו שיאכלוה ישראל – הוה שתיקתו כאמירתו, ואם אינו נאמן על שתיקתו – לא יהא נאמן גם על אמירתו. והרי אין לך שתיקה כהודאה יותר מזה, ונעשה רשע בשתיקתו כשהיה קלקול בהשחיטה.

סימן א סעיף כט

וכן מי שידיו מרתתות – אסור לו לשחוט לכתחילה, דקרוב לבוא לידי דרסה. ובדיעבד דינו כדין הקודם.

ולכן יש שכתבו שזקן לאחר שבעים שנה מהראוי שלא ישחוט עוד, דידיו רותתות בוודאי (עיין פתחי תשובה). אמנם האמת הוא שהכל לפי מה שהוא בבריאותו ובחזקת גופו, וכפי ראות עיני הרב שבעיר.

סימן א סעיף ל

מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה – יכולים ליתן לו לשחוט אם מומחה עומד על גביו ויראה מתחילה ועד סוף, דהלא יראה אם עשה פסול. ואם ראה סימן אחד, והשני לא ראה – אסור. ולא אמרינן מדהאי שחיט שפיר – אידך נמי שחיט שפיר.

ויש מחמירים ואוסרים ליתן לו לכתחילה לשחוט אפילו בעומד על גביו מאחר שאינו יודע הלכות שחיטה, כמו בקטן שיתבאר, דחיישינן שמא יקלקל ולאו אדעתייהו. וכן המנהג פשוט ואין לשנות.

סימן א סעיף לא

כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין ז:

האומר לשלוחו "צא ושחוט לי", ומצא הבהמה שחוטה ואין יודע אם שלוחו שחטה או אחר – הרי זו מותרת, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן.

עד כאן לשונו, וכן הוא בגמרא (יב א). והטור והשולחן ערוך לא הביאו דין זה, ואפשר שסמכו על דינא דאבדו לו גדייו ותרנגוליו שיתבאר.

ויותר נראה דהנה זה שהרמב"ם הוצרך לטעמא ד"רוב מצויין...", ולא אמרינן לתלות ששלוחו שחט, ואין בזה שום רבותא כלל – זהו אי לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בגמרא שם. והרמב"ם סובר כן בפרק רביעי מתרומות, עיין שם. אבל הטור שפוסק לקמן סימן של"א דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו גם בדאורייתא – אין אנו צריכים לטעם רוב מצויין אלא תלינן בשליח.

(דהטור הולך בשיטת אביו הרא"ש בערובין לב א שפוסק כרב ששת. והרמב"ם פוסק כרב נחמן, עיין שם ברי"ף ורא"ש.)

סימן א סעיף לב

הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין, ובאופן שאין בזה איסור בשר שנתעלם מן העין, כגון שמכירן בטביעות עין ששלו הן, והספק הוא רק בהשחיטה, ואפסיקא הלכתא בגמרא (שם) דאם רק נמצאו במקום שאין זורקין שם נבילות כמו באשפה שבחצר וכיוצא בו – מותרין הם. דתלינן שאחד מצאן ושחטן, ורוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם, ואחר כך נמלך שלא ליקח אותן לעצמו והניחם. ואפילו אם נאמר שאחד גנבן, מכל מקום מותרים הם מטעם "רוב מצויין", דהחשוד על הגניבה אינו חשוד על הטריפות. וכך מבואר בתוספתא פרק שני דחולין, וכן פסקו כל הפוסקים.

ואין לשאול לפי דעת הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי דמומר לדבר אחד צריכים לבדוק לו סכין כמו שיתבאר בסימן ב, והכא בוודאי הגנב לא נתן לאחר לבדוק סכינו. דיש לומר: דעם כל זה לא ראו חכמים כאן להחמיר בדבר זה משום דהוה ספק ספיקא: שמא נתן לאחר לשחוט. ואם תמצא לומר שבעצמו שחט – שמא שחט יפה (ט"ז סימן ב' סעיף קטן ט, וש"ך סעיף קטן י"ח).

סימן א סעיף לג

וכל זה הוא במקום שרוב ישראל מצויים שם (טור), דאזלינן בתר רובא שישראל מצא או גנב ושחט. וזהו בתרנגולים שאין דרך שהטבחים ישחוט אותם למכור. אבל בגדיים ובהמות הגדולים שרק טבחים שוחטים ומוכרים, אם רק רוב טבחי ישראל מצויין שם, אף על פי שעצם המקום רובה עובדי כוכבים – מותר. דכן משמע בגמרא (בבא מציעא כד ב), וכן כתבו גדולי האחרונים (ב"ח וש"ך סעיף קטן י"ח).

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דבעינן גם רוב גנבי ישראל. וכן כתב הרא"ש שם, דאם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים מאי מהני רוב ישראל? הלא אנו מסופקים שמא נגנבה, ויש לנו לילך אחר רוב הגנבים. ויש מי שאומר דבנגנבו בעינן רוב גנבי ישראל, ואז אף אם העיר רוב עובדי כוכבים – מותרת (ש"ך סעיף קטן י"ח).

ובנאבדו ונמצאו – לא בעינן כלל רוב גנבי ישראל (שם). ויש אומרים דגם בזה בעינן רוב גנבי ישראל (לבוש). וכן נראה לי עיקר, דהא גם בנמצאו יש להסתפק שמא נגנבו.

(וכן משמע להדיא מהרא"ש שם בבבא מציעא. ודברי הש"ך שתמה על הלבוש צריכים עיון גדול, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף לד

ויש לנו בזה שאלה גדולה: איך נתיר בזה על רובא? נימא סמוך מיעוטא דעובדי כוכבים לחזקת איסור דבהמה, ואיתרע לה רובא. ובזה לא שייך התירוצים שבסעיף כ"א כמובן.

ויראה לי דעיקר ההיתר הוא משום דהשחיטה מסייעתו, והיינו שצריך לראות שנשחטו הסימנים כדרך שחיטת ישראל. וזה שאמרו חכמינו ז"ל שמצאן שחוטין, הכוונה שמצאן שחוטים כשחיטת ישראל, דגם זה הוה סימן טוב. דבאמת יש מי שאומר דבזה בלבד סגי (רשב"א בתורת הבית בשם העיטור). ולא קיימא לן כן (שם). ולא מצאנו לשארי הפוסקים שיאמרו כן מטעם דאין זה סימן מובהק, דלפעמים גם העובד כוכבים חותך הסימנים כשחיטת ישראל. ומיהו סימן אמצעי הוה, ולכן אם יש לזה רוב ישראל – לא חיישינן לעובדי כוכבים, דהוה כמיעוטא דמיעוטא.

סימן א סעיף לה

כתב הטור: המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצויים – כשרה. עד כאן לשונו.

ורוצה לומר: דלאו דווקא כשנאבדה הבהמה ממנו או נגנבה, ואחר כך מצא שחוט כמו שכתבתי. אלא אפילו מצא בהמה שחוטה במקום רוב ישראל – מותרת, דתלינן שמרוב ישראל נפלה ולא ממיעוט עובדי כוכבים, וככל הדינים שבארנו בדין הקודם.

אך בזה יש לומר דאם נמצא בשוק – הולכין אחרי רוב עוברים שבשוק דמסתמא מהם נפלה, ואין הולכין אחר רוב העיר.

(כפתור ופרח. ועל הטור צריך לומר כן, ולא על השולחן ערוך דמיירי בנאבדו לו. וגם מה שהקשה בסעיף קטן י"ג צריך עיון גדול. ודייק ותמצא קל.)

ויתבארו דינים אלו בסימן ס"ג בסייעתא דשמיא.

סימן א סעיף לו

אמנם בזה יש לשאול: דהא אסור משום בשר שנתעלם מן העין, כיון שלא נאבדה ממנו ולא שייך לומר שמכירה בטביעות עין? אך באמת הטור הולך לשיטתו בסימן ס"ג שמקיל בבשר שנתעלם מן העין, עיין שם.

(ולכן לא העתיק בשולחן ערוך לשון הטור, משום דפסקו לקמן דאסור כהרמב"ם. ולכן כתבו "שנאבדו לו". ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף לז

כבר נתבאר שהכל כשרים לשחיטה, אפילו נשים ועבדים. ויש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט. ואף על גב ד"לא ראינו אינה ראיה", מכל מקום בעניין תמידי כזה הוה לא ראינו ראיה (ש"ך). וכן המנהג פשוט שאין הנשים שוחטות.

והראשונים הביאו בשם הלכות ארץ ישראל דמדינא נשים לא ישחוטו, ותמהו בזה. ויש לומר בכוונתם: דהנה אנן קיימא לן דלעלופי לא חיישינן כמו שנתבאר, ובנשים אולי יש לחוש לעלופי מפני שדעתן רפויה וקלה. וכוונתן: שלא ישחוטו עד שנדע שאינן מתעלפות. (וזה שכתבו התוספות והרא"ש בשמם "מפני שדעתן קלות", יש לומר קלות להתעלף.) וזה ששנינו בפרק שלישי דזבחים שהנשים שוחטות אפילו בקדשים, יש לומר: כגון שמכירין אותה שאינה מתעלפת. ועוד: דבעומד על גביה פשיטא שמותרת לשחוט. ובקדשים שהכרח שהכהן יעמוד על גביה כדי לקבל הדם, שאין הקבלה אלא בכהן (כפתור ופרח). ועוד: שהראשונים כתבו שבדבר שיש טורח גדול ועיון רב – אין להאמין לנשים באיסור תורה (תוספות ערובין נט א ופסחים ד ב, והרשב"א בריש תורת הבית).

ואם כן נהי דכשרה לשחיטה, מכל מקום אנן סהדי שלהעמיד סכין בדוק יש בו טורח גדול ועיון רב. ולפיכך אינן נאמנות, שמפני שדעתן קלות לא ידקדקו להעמידו בטוב. אבל בקדשים שוחטות, שבמקדש היו סכינים בדוקים. וסכין שנתקלקל לא היו שוחטין בו עוד, אף שאפשר להשחיזו כדאיתא בזבחים (פח א). וכל שכן למנותן על שחיטות רבים, שיש בזה טורח מרובה – וודאי דאסור.

(ובזה יש ליישב לשון הכלבו שתמה עליו הבית יוסף, שכתב: לעצמן ולא לאחרים, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף לח

וגם בעבדים כתב הטור "משוחררים". ולאו משום דאינו משוחרר פסול לשחיטה, שהרי עבד כאשה. אלא כוונתו שאין להאמין לו, דעל פי רוב הם רקים ופוחזים. וכן כתבו גדולי האחרונים, ואין מי שיחלוק בזה.

(וזה שכתב בשולחן ערוך "עבדים" סתם, משום דגם בכל אדם בעינן זה. פרי חדש.)

סימן א סעיף לט

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, בין שנולד כך ובין שנתחרש; וכן שוטה, בין שהוא שוטה מהדברים שחשבו חכמינו ז"ל בריש חגיגה כמו יוצא יחידי בלילה במקומות שאין דרך בני אדם לילך ביחידות, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו אם עושה אותן דרך שטות, או שארי מיני שוטים שנשתבשה דעתן בדבר מן הדברים, או הפתאים ביותר שאין יודעים לחבר עניין אל עניין וכמו שכתבתי בחושן משפט סימן ל"ה סעיף ז, עיין שם – הרי אלו שחיטתן אסורה אפילו יודעים הלכות שחיטה, דמחסרון דעתם כל מעשיהם מקולקלים.

ואם יש מומחה עומד על גביהן וראה מתחילה ועד סוף ששחט יפה – השחיטה כשרה אף אם אינו יודע הלכות שחיטה, ובלבד שיהא יכול לאמן ידיו על כל פנים כמו בקטן שיתבאר. ויש מכשירין אפילו באינו יודע לאמן ידיו (תבואת שור סעיף קטן מ"ח).

ונראה לי דאי אפשר להכשיר בחרש ושוטה כשאין לו אימון ידים, גם בעומד על גביו, דלא מצינו בשום מקום דחרש ושוטה עדיפי מקטן.

(והתבואת שור בעצמו כתב שמצד הסברא נראה כן. ומה שדקדק מהראשונים שהזכירו זה רק בקטן, תמיהני: דבקטן לעניין שנותיו אמרו, ובחרש ושוטה לא שייך זה. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף מ

לדעת רבינו הבית יוסף, קטן שיודע לאמן ידיו או מומחה – שוחט לכתחילה בעומד על גביו. וכשאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה – אינו מותר אלא בדיעבד בעומד על גביו, ולכתחילה אסור.

וגדולי אחרונים חולקים עליו, וסבירא להו דבאינו יודע לאמן ידיו, אפילו יודע הלכות שחיטה ואחרים עומדים על גביו – שחיטתו פסולה, דאין בהם כוח גברא והם כמעשה קוף בעלמא (ים של שלמה ותבואת שור). ויודע לאמן ידיו, אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה – כשר בדיעבד בעומד על גביו ורואה מתחילה ועד סוף. ולכתחילה אסור (שם). ואם יודע לאמן ידיו וגם יודע הלכות שחיטה – מותר לכתחילה בעומד על גביו ורואה מתחילה ועד סוף (שם).

ובלא עומד על גביו – לכל הדעות שחיטתו פסולה, אפילו יודע לאמן ידיו וגם יודע הלכות שחיטה. ואין בזה חולק כלל. ויש מי שאומר דגם לדעה ראשונה באינו יודע לאמן ידיו, אפילו יודע הלכות שחיטה – אינו שוחט לכתחילה גם בעומד על גביו (עיין פרי מגדים סעיף קטן כ"ה).

ונקרא "קטן" עד שיהא בן שלוש עשרה שנים ויום אחד, וידענו שהביא שתי שערות אחר כך (עיין מגן אברהם סימן ל"ט סעיף קטן א), מפני שפסול קטן בשחיטה בלא עומד על גביו הוא מן התורה, מפני שאינו נאמן להעיד ששחוטה היא (ש"ך סעיף קטן כ"ז). וכל שהאיסור מן התורה – לא סמכינן על שנים בלא סימנים, כמבואר באבן העזר סימן קס"ט. וממילא דבמקום שנשים שוחטות – צריכה להיות בת שתים עשרה שנה ויום אחד, והבאת שערות אחר כך.

ויש מהדרין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות משמונה עשרה שנים, שאז דעתו שלימה. ויש לזה ראיה מגמרא (סוף פרק חמישי דשבת ביאשיהו, עיין שם). אמנם הכל לפי מה שהוא אדם (ש"ך וט"ז).

סימן א סעיף מא

לכל אלו שאסורין לשחוט, ובלא עומד על גביהן שחיטתן פסולה, אפילו אם רוצים ליתן להם לשחוט להאכיל לכלבים – גם כן אסור, דשמא יבואו לאכלו מתוך שיראו שמוסרין להם לשחוט (תוספות ריש חולין). דמהאי טעמא פטרינן שחיטתן מכיסוי הדם, ואסור לכסות הדם מטעם דילמא אתו למיכל, כמו שכתבתי בסימן כ"ח.

וכיצד יעשה אם צריך לכלבים או לטריפות? אם אפשר לשוחטה על ידי שוחט כשר – מה טוב. ויראו לאכול ממנה מעט, דאם לא כן לא שייך לברך על שחיטתה. ואם אי אפשר – ינחרנה, או לשחוט בסכין שאינו של שחיטה. ולא בסכין פגום, כדי שיראה לכל שנבילה גמורה היא, ולא אתו למיכל מינה (תבואת שור).

אך באמת אין קפידא בזה, דהכל יודעים שבלא בדיקת הריאה אין אוכלים, וכשישחוט בפגום הלא לא יפתחו הריאה (נראה לי).

וזה שאמרנו דכשאפשר לשחוט בכשרות מה טוב, הטעם משום שיש מקפידין מלעשות לכתחילה בבהמה טהורה מעשה טריפוּת בידים (שם). ועוד: דיש בזה איסור סחורה בדברים האסורים כשימכור מזה לעובד כוכבים. ויש מי שמתיר בכהאי גוונא.

(עיין ט"ז לקמן סימן קי"ז, ובב"ח אורח חיים סימן תקנ"א, ובעטרת זקנים שם.)

סימן א סעיף מב

חרש המדבר ואינו שומע, כתבו הטור והשולחן ערוך בסעיף ו דלכתחילה לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה, וכל הברכות צריך לכתחילה להשמיע לאזניו. ובדיעבד כשר, דאפילו לא בירך כלל השחיטה כשרה, דברכות אין מעכבות כמו שכתבתי בסימן י"ט, עיין שם. וכל שכן בלא השמיע לאזניו.

עוד כתבו:

השומע ואינו מדבר, אם הוא מומחה – שוחט אפילו לכתחילה אם אחר מברך.

עד כאן לשונם.

ודווקא אם האחר שוחט גם כן, ומכוין להוציאו (ש"ך סעיף קטן ל"ב). ודומה זה לברכת הנהני,ן שאין אחר יכול להוציאו כשאינו אוכל גם כן. ואינו דומה לברכת המצות מפני ששחיטה אינה חיובית, שאם לא רצה לאכול – אינו מחוייב לשחוט.

ויש מי שאומר דאחר יכול לברך אף כשאינו שוחט בעצמו (ט"ז סעיף קטן י"ז), מטעם דברכת השחיטה אינה ברכת הנהנין אלא ברכת שבח והודאה, שהבדילנו ממאכלות אסורות, ושייך לאחר כמו להשוחט. וכמו ברכת אירוסין שהחתן מקדש ואחֵר מברך (שם).

סימן א סעיף מג

וזהו שכתבו בשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה, ולא כתבו כן במדבר ואינו שומע, והרבה טרחו גדולי האחרונים בזה.

ולי נראה בפשיטות דבאדם שמדבר – הלא על כל פנים שומעין ממנו שיודע הלכות שחיטה קצת. והגם שלא ידענו אם הוא מומחה לגמרי, תלינן ברוב מצויין מומחין הן. אבל באינו מדבר מניין אנו יודעין כלל שיודע מאומה? לכן אי אפשר לתלותו ברוב מומחין עד שנדע בבירור שהוא מומחה.

(ואולי זהו כוונת הב"ח. ומתורץ קושית הש"ך בסעיף קטן ל, עיין שם.)

סימן א סעיף מד

וזה לשון הרמב"ם:

מומחה שנשתתק, והרי הוא מבין ושומע ודעתו נכונה – הרי זה שוחט לכתחילה. וכן מי שאינו שומע – הרי זה שוחט.

עד כאן לשונו, ופירשו בכוונתו דמי שאינו שומע – אינו שוחט לכתחילה, מפני שאינו שומע הברכה (רא"ש). ונשתתק שוחט לכתחילה כשאחר מברך, כמו שכתבתי (בית יוסף).

ולעניות דעתי נראה דכל כי האי לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. ומה גם שדין זה לא נמצא בגמרא כלל בשחיטה. וגם לשון "הרי זה שוחט" משמע לכתחילה.

ולכן אלולי דבריהם היה נראה לי בכוונתו דהכי קאמר: דאף על גב דבתרומה ושארי מצות יש להם למנוע מלעשות מפני הברכה, כדתנן ריש תרומות – זהו מפני שכל ישראל ראוים לתרום, דאין בזה אומנות והמחאה. אבל שחיטה שרוב ישראל אינם מומחים, ואין יכולים לשחוט – אין למומחה זה למנוע את עצמו מלשחוט. והרמב"ם הולך לשיטתו בפרק ראשון דברכות דבדיעבד יוצאין בברכה גם בהרהור, עיין שם. וזהו שהשמיענו, דמומחה שנשתתק יכול לכתחילה לשחוט ויהרהר הברכה בלבו, דכיון דאי אפשר לו בעניין אחר – הוה כדיעבד. וכל שכן באינו שומע, שיכול לברך אלא שלא ישמיע לאזנו, דיכול לכתחילה לשחוט.

(ולמעשה אי אפשר לעבור על דברי רבותינו.)

סימן א סעיף מה

שיכור שהגיע שיכרותו לשיכרותו של לוט, והיינו שעושה ואינו יודע מה הוא עושה – לכתחילה אסור לו לשחוט גם בעומד על גביו, ובדיעבד מותר. ובלא עומד על גביו גם בדיעבד אסור, דדינו כשוטה.

ואם לא הגיע לשכרותו של לוט – לא ישחוט לכתחילה, מפני שידיו כבדים וקרוב לבוא לידי דרסה. וגם בעומד על גביו יש להסתפק לכתחילה (תבואת שור). ובדיעבד מותר גם בלא עומד על גביו, ובלבד שידעו בוודאי שלא הגיע לשכרותו של לוט. ואם הדבר ספק – אסור (שם), דהוא ספיקא דאורייתא.

ומי שרגיל בשתיית יין שרוף הרבה – יש למנוע אותו משחיטה, עד שיקבל עליו בכל חומר לפרוש את עצמו מזה (שם). ובפרט בהעמדת הסכין קרוב מאוד, שלא ירגיש בפגימה דקה. וגדול המכשלה בזה בעונותינו הרבים באיזה מקומות, ולכן יש להשגיח על זה הרבה.

סימן א סעיף מו

סומא משתי עיניו – לא ישחוט לכתחילה אף על פי שהוא מומחה, שמא לא ישחוט יפה. ובדיעבד בודקין בסימנים (שם), ואם נשחטו כהוגן – שחיטתו כשרה אפילו בלא עומד על גביו.

ומימינו לא שמענו ולא ראינו שיניחו לסומא לשחוט, דהא יש אומרים דלכתחילה אין להניחו לשחוט אפילו בעומד על גביו (שם סעיף קטן ס"ז בשם ריא"ז).

סימן א סעיף מז

ערום אסור לשחוט, דאי אפשר לו לברך. ואפילו אם אחֵר יהפוך פניו ממנו ויברך – גם כן אסור, דכיון דהוא צריך לשמוע הברכה ויכוין לצאת בו, והוא אסור לו להרהר בברכה. וכן אם אפילו אינו ערום אלא שלבו רואה את הערוה – אסור.

(התבואת שור כתב שצריך דווקא לאזור חגורה אפילו כשהולך במכנסים, עיין שם. ואין בזה שום טעם, כמבואר באורח חיים סימן צ"א. וחומרא יתירא הוא, ואין המנהג כן.)

סימן א סעיף מח

הדבר פשוט דאף על גב דחרש שוטה וקטן שחיטתן פסולה בלא עומד על גביו כמו שכתבתי, מכל מקום לשלוח על ידן עוף שחוט או בשר – אין שום חשש בזה, שהרי לא חשידי לאיחלופי. והם בחזקה שזה שבידם – זהו שנמסר להם.

אמנם לשלוח על ידם עוף חי להשוחט שישחוט, היה נראה מצד הסברא שמחוייבים לידע שהשוחט שחטו, דאיך נסמוך על נאמנות הקטן? וכן כתב אחד מהראשונים (הרא"ה בבדק הבית).

אבל המנהג פשוט לשלוח עופות לשחוט על ידי קטנים וקטנות, ואין מבררין אחר כך, ואין בזה פוצה פה ומצפצף. וצריך לומר דזה שאין נאמנות לקטן – היינו להוציא ממון על פיו, או בדבר שצריך עדות גמורה, או בדבר שעושין מעצמן ויש בזה טורח רב. אבל בדבר ששולחין על ידם ואין בזה טירחא מרובה – וודאי שאינם עשוים לקלקל ולהביא מן האיסור. ואין זה עדות אלא הוא כעניין חזקה, וכאנן סהדי שעשו כמו שצוום (רשב"א במשמרת הבית). וכן כתב אחד מגדולי האחרונים (תבואת שור סעיף קטן ל"ה), ובלבד שיגיע לכלל קצת דעת, ולא הקטנים ביותר.

ונראה דעל ידי חרש מותר גם כן. ולא על ידי שוטה, דחרש אית ביה דעתא קלישתא (יבמות סוף פרק ארבעה עשר), אבל השוטה אין לו דעת כלל.

(וצריך עיון לפי זה בערובין לא ב לפירוש התוספות שם בדיבור המתחיל "כאן", דאין קטן נאמן על עירובי תחומין, עיין שם. וצריך לומר משום שיש בזה מעשה רבה לקנות שביתה, וצריך שיאמר "בזה העירוב יהיה פלוני מותר לילך למחר", כמו שכתבתי באורח חיים סימן ת"ט. ולפירוש רש"י והר"י שם אתי שפיר בפשיטות וכן לר"ח. גם לדברי התוספות, כמו שכתב שם בדיבור המתחיל "והיכא", עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף מט

כתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף א:

ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע, אם נטל פעם אחד קבלה – אין מטריפין למפרע מה ששחט, דאמרינן השתא הוא דאיתרע. אבל אם לא נטל קבלה מעולם – כל מה ששחט טריפה. גם כל הכלים שבשלו בהן מה ששחט צריכין הכשר.

עד כאן לשונו.

ובנטל קבלה יש לומר הטעם משום ספק ספיקא: ספק שמא עדיין לא שכח בעת ששחט. ואם תמצא לומר ששחט שמא שחט שפיר. דאטו אינו מומחה וודאי אינו שוחט כראוי? ושמא שחט כראוי. אבל כשלא נטל קבלה מעולם נסתלק הספק הראשון.

סימן א סעיף נ

וגדולי האחרונים חולקים בזה (ט"ז ופרי חדש והגר"א). והרי לקמן סימן י"ח בשחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה ראינו בו פגימה, ויש ספק אם נפגמה בהעור וטריפה, או בעצם המפרקת נפגם וכשרה. וקיימא לן דאם לא שיבר בו עצמות אחר שחיטה – טריפה, אף על גב דיש ספק ספיקא: שמא בעצם נפגמה, ואם תמצא לומר בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה. ואף שיש לחלק, דהכא מסתמא שחט כהרגלו, והספק השני קרוב יותר להיתר מלאיסור, והתם הוה להיפך דדרך להוליך הסכין על פני כולו וקרוב לאיסור יותר מלהיתר, מכל מקום קשה להעמיד על סברא זו שלא נמצאה בש"ס.

וכן אין ללמוד להיתר ממה שיתבאר בסימן פ"א בגבינות שנעשו מבהמה ואחר כך נטרפה, שיש להכשיר הגבינות. ועיין שם דההיתר הוא מפני ספק ספיקא: דאם כן נכשיר בלא נטל קבלה גם כן. אלא וודאי דלא דמי זה לזה מכמה טעמים (עיין ש"ך סעיף קטן ח). ועוד: דבעיקרא דמילתא לא דמי כלל, דהתם נשחטה בחזקת היתר עומדת, ושפיר מתירינן על ידי ספק ספיקא. מה שאין כן בספק דשחיטה, דבחזקת איסור עומדת. ופשיטא להסוברים בסימן ק"י דאין להתיר ספק ספיקא בחזקת איסור, דאין להתיר בכאן מטעם ספק ספיקא.

ויותר יש לדמות דין זה למקוה שנמדד ונמצא חסר, דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות. ואיתא בש"ס הטעם: משום דהרי חסר לפניך, והכא נמי הרי אינו מומחה לפניך. והגם דבשם ליכא ספק ספיקא, מכל מקום הרי הריעותא לפניך, ונוקים הבהמה בחזקת איסור. אך דיש לומר דבמקוה הריעותא ברורה שהרי היא חסרה, וכן בסכין הרי הוא פגום. מה שאין כן כאן הוה ספק ריעותא, דאטו מי שאינו יודע הלכות שחיטה שוחט בוודאי שלא כהוגן? הרי אין כאן רק חששא, ועל פי רוב מסתמא שוחט כהרגלו. ולהיפך מזה במקוה וסכין (נראה לי).

סימן א סעיף נא

אמנם המעיין בספרו דרכי משה (סעיף קטן י"א) נראה להדיא דמטעם אחר התיר. וזה לשונו שם:

ואם בדקו השוחטים והבודקים, ונמצאו שאינן יודעים, כתב אגודה בפרק קמא דחולין שאין להטריף למפרע מה ששחטו כבר, וגם אינם צריכים להכשיר הכלים. דאדם איתרע, בהמות שנשחטו לא איתרעיאו, ונשחטו בחזקת היתר. ואוקי שוחט בחזקתו, ועד עתה היה יודע.

עד כאן לשונו. ויש להבין: דאיך כתב "ונשחטו בחזקת היתר", הא הספק הוא בשחיטה, ובחזקת איסור עומדת? והרי מבואר בש"ס דלא אמרינן נשחטו בחזקת היתר עומדת אלא כשהספק הוא על טריפות הריאה או שאר אבר, ולא כשהספק הוא בשחיטה.

אלא ברור הדבר שכוונתו כן הוא: דוודאי אם הספק הוא סמוך לשחיטה, כמו בסכין שנמצא פגום – אין כאן חזקה להיתר, ובחזקת איסור עומדת. מה שאין כן הכא דנפל הספק אחר זמן רב, וכבר הוחזקו השחיטות בחזקת היתר. וגם עתה כשנמצא הריעותא – אין כאן ריעותא ברורה, מפני שיש לומר דעד עתה היה יודע. ואף על גב דדרך לשכוח מעט מעט, מכל מקום אין הכרח שבשיכחה מעט ישחוט שלא כהוגן. חזר דין זה בריעותא בריאה, דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת. וזהו שכתב דאדם איתרע ולא הבהמה, רצה לומר דהאדם עתה איתרע, ולא הבהמה שמזמן כביר. ואם כן יש לומר שגם האדם לא איתרא מכבר, וממילא דלא דמי לא לסכין ולא למקוה.

וראיה ברורה לכל זה ממה שפסקו בשולחן ערוך לקמן סימן י"ח סעיף י"ג בשחט בסכין בדווקה, ונאבדה קודם הבדיקה שלאחר השחיטה, ואחר כך נמצא פגום – השחיטה כשרה הואיל ויצא בהיתר..., דאוקי סכין אחזקתיה. עד כאן לשונו. והרי אף בסכין פגומה אמרינן כן, וכל שכן בשכחת הלכות שחיטה שאין הריעותא ברורה (ובזה מתורץ כל מה שהקשו).

סימן א סעיף נב

ולכן נראה לעניות דעתי עיקר לדינא כרבינו הרמ"א. וגם יש מהגדולים שהסכימו לדינא לדבריו (ש"ך וכרתי ופלתי ותורת יקותיאל, ועיין תבואת שור).

ויש מי שאומר דכשנמצא השוחט שכח הרגשת הסכין – מטרפינן למפרע (כרתי ופלתי). ולפי מה שכתבתי אין לטרוף זמן רב למפרע, וראיה ברורה מסימן י"ח שכתבנו. ומכל מקום לדינא צריך עיון.

וכן שוחט שנמצא רשע, שהוציא טריפה בפשיעה מתחת ידו – הכלים כשרים מדינא, ואמרינן שעד עתה היה בחזקת כשר (ש"ך סוף סעיף קטן ח, וב"ח וים של שלמה, ובה"י ופרי חדש). ויש חולקין גם בזה (תבואת שור). ויראה לי דאם נעשה רשע לתיאבון – מחזקינן ליה עד עתה בחזקת ישראל כשר, ועתה יצרא דגבר עליה. אבל אם נמצא במינות ואפיקורסות – יש להטריף למפרע, דבוודאי טינא היתה בלבו מכבר כידוע.

סימן א סעיף נג

שוחט שחלה וקם מחליו, וראו אחר כך שאינו יודע הלכות שחיטה, יש מי שאומר שיש לאסור כל מה ששחט לאחר חוליו, דנראה שנתבלבל מחמת החולי (כנסת הגדולה בשם ריב"ר). וסברא גדולה היא, דהא גם בש"ס מצינו מי שחלה ושכח תלמודו.

ומטעם זה נראה לי דשוחט שקם מחליו – יש לו להבחין את עצמו מחדש, ולראות אם לא שכח ההרגשה, ואם לא שכח הדינים. אך לא ראיתי נוהגין כן, ויש להתיישב בזה.

סימן א סעיף נד

כתב התבואת שור בסעיף ו': דבעת שהשוחט נוטל קבלה מחכם – ישחוט בפני החכם שלוש שחיטות כשרות. ואם יטרוף אחד מהם – צריך לשחוט שלוש אחרות בכשרוּת, כדי שיתחזק ברצופים שהוא אומן יד ואינו מתעלף. ונהגו שאותן שלוש יהיו תרנגולים, ואחד מהם תרנגול מפני שהשחיטה קשה בו מחשש שמוטה. ואז יתן לו רשות לשחוט. ולא סגי... אפילו משוחט מומחה, כי אם מחכם מורה הוראה... עד כאן לשונו.

ובמדינתינו לא שמענו המנהג הזה לשחוט בפני החכם. והטעם פשוט: לפי שאצלינו קודם שנוטל קבלה מהחכם, כבר שחט הרבה לפני השוחט המומחה שלמד אצלו, ומורגל הוא הרבה בשחיטות גסות ודקות ועופות. ובאופן אחר אין אנו נותנין קבלה כידוע. ורק החכם בודקו בהעמדת הסכין ובדינים, ולא יותר.

ועוד: דכבר בררנו דלהתעלף לא חיישינן כלל. והרמב"ם שכתב "לא ישחוט עד שישחוט פעמים רבות בפני חכם..." כמו שהבאנו – אין כוונתו רק על שוחט מומחה, וזה באמת אנו עושים.

(והתבואת שור סעיף קטן ב כתב דכוונת הרמב"ם על שלוש פעמים, עיין שם. ולא משמע כן, דאינו מפני חזקה אלא מפני ההרגל המרובה, כמו שהמנהג אצלינו. והמהרש"ל והש"ך שכתבו שהמנהג להתחיל בתרנגולין – וודאי כך המנהג, אבל הכל אצל השוחט המומחה. וכן כתבו שאפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגול – לא ישחוט העופות הקטנים, דהיינו ציפורים ותורים ובני יונה, אלא מי ששחט אותם כבר ואיתמחי, עיין שם. עוד כתבו דאפילו המומחה היותר גדול לא ישחטם אלא עם עוף גדול, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה כשיטרוף. או שישחוט שנים מהקטנים, דכל כך לא חיישינן, עיין שם. וכמדומני שאצלינו אין חוששין בזה, מפני שאצלינו השוחטים המומחים בקיאים הרבה גם בשחיטות העופות הדקות. ובאמת דבר זה תלוי לפי ערך אומנות של השוחט ובודק.)

סימן א סעיף נה

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"א:

אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע, ושחט אחר – יש אומרים ששחיטתו אסור.

עד כאן לשונו, משום דדמי לחשוד לאותו דבר (ט"ז וש"ך). ואינו מעיקר הדין, דהרי מי שחשוד לעבור על החרם אינו חשוד לאכול נבילה. וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל ז' שהוא מקור הדין, שאינו אלא משום חומרא וקנסא בעלמא (פרי חדש).

ויש אומרים דאם פסלו בפירוש שחיטת הכל – וודאי אסור. ואם לא פסלו רק הטילו חרם – באין הפסד מרובה אסור, ובהפסד מרובה יש להתיר. ובשוגג בכל עניין מותר. ובפסלו בפירוש – גם בשוגג אסור (תבואת שור סימן ב' ופרי מגדים).

סימן א סעיף נו

ולעניות דעתי נראה מלשון רבינו הבית יוסף, דבכל עניין שחיטתם אסורה מדינא. וכן משמע ממקור הדין, דזה לשון הרא"ש שם:

וששאלת: ציבור שהטילו חרם שלא ישחוט אדם זולתי הטבח של הקהל, ועבר אחד ושחט – יראה שאסור לאכול שחיטתו, שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח, בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט...

ורשאין הציבור להתנות ולהסיע על קיצתן..., ואין בו משום גזל. וכן לאסור המותר משום מיגדר מילתא. ומה שאוסרין – אסור לכל בני העיר.

וכל שכן זה שעבר ושחט – ראוי לדמותו לחשוד לאותו דבר. ואף על פי שאינו חשוד לאכול דבר אסור, מכל מקום מכוער הדבר, וראוי לקונסו שלא יאכלו משחיטתו.

עד כאן לשונו, וכוונתו ברורה: דלעניין אותו העיר שחיטתו אסורה מדינא, שהרי מדמה זה לדיני ממונות, ובשם דין גמור הוא. ועוד: שהרי אומר מפורש שאסור לאכול משחיטתו, שיש כוח בעיר לאסור דבר המותר. וזה שכתב "משום קנסא" – זהו לעניין עיקר שחיטת השוחט לאנשי עיר אחרת שלא נכנסו בכלל האיסור. ולכן סתם רבינו הבית יוסף דמדינא אסור, ובכל גווני אסור בין בשוגג בין במזיד. וזהו כעניין "שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" (וכן כתב הגר"א).

סימן א סעיף נז

וכן המנהג פשוט בעירינו שלא יביאו בשר מחוץ, ומטריפין הבשר והכלים כשמביאים מחוץ. וחוץ לעיר – מותר. ובכמה מקומות יש תקנה כזו, ותקנה נכונה היא דבזה נשמרים מקילקול כידוע. אמנם בזה היתה התקנה מפורש שבשר חוץ יהיה כטריפה.

עוד יש תקנה בעירינו ששוחט אחד לא ישחוט גסות בלא עומד על גביו, ואם עבר השוחט ושחט לבדו – לפי דברי ה"יש אומרים" הבשר כשר, שהרי לא פסלו שחיטת האחד אלא שתקנו שלא ישחוט לבדו. ולפי מה שבארנו גם הבשר אסור, שהרי בשאלת הרא"ש לא היתה התקנה לפסול שחיטת אחרים אלא שתקנו שלא ישחוט אחר, ועם כל זה כתב שאסור לאכול משחיטתו.

ולכן נראה לי שמהראוי להתנות בהתקנה מפורש ששחיטת האחד לא יהיה טריפה, אלא שהשוחט עבר על התקנה ויקנסו אותו. ואף אם לא התנו בפירוש, נראה לי שנאמנים מתקני התקנה לומר שכך היתה כוונתם. וכל שכן בשוחט שקבל עליו שלא לעשות כך וכך ועבר על זה, אם לא התנה בפירוש שכשיעבור תהיה שחיטתו אסורה – מותרת שחיטתו. דנהי דעבר על מה שקבל עליו, מכל מקום שחיטתו כשרה, דהחשוד על עבירה אחת אינו חשוד לשחיטה. אבל אם בפירוש אסר עליו שחיטתו כשיעבור, ועבר ושחט – שחיטתו אסור.

ואף על גב דיש לדון בזה, דבמה נאסרה שחיטתו? דבשלמא צבור יש כוח בידם לאסור דבר המותר, דכל צבור בעירם כוחם יפה כבית דין הגדול בירושלים, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ב. אבל יחיד במה כוחו יפה לאסור דבר המותר? דאם מטעם דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא, אין זה רק בדבר שנאמן לומר שהוא אסור באמת. כמו שאומר שזה הוא חלב או בשר טריפה, ויכול להיות כן. אבל במה שבוודאי מותר – לא שייך זה, כמו שכתבתי לקמן בסימן ר"ה: האומר שיהיה יינו יין נסך, ופתו פת כותים – לא נאסר בכך, עיין שם. וגם אין זה עניין כלל לאי עביד לא מהני. ונראה דזהו רק כעין נדר כמו שכתבתי שם, כשאמר בדרך קנס "אם אעשה כך יהיה יינו יין נסך ופתו פת כותים" – יש אוסרים ויש מתירים, עיין שם. ולפי זה מהני התרה גם לדעת האוסרים כמבואר שם.

(וגם מנודע ביהודה סימן א' יש ראיה לזה, עיין שם. וגם ראיה משם למה שכתבתי בסעיף נ"ו דלא כהפרי חדש. אבל ציבור יכולין לעשות חתיכה דאיסורא גם מדבר המותר לגמרי, כמו שכתבתי שם סימן ר"ה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף נח

וכתב רבינו הרמ"א:

ואם נתבטלה התקנה – כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה.

עד כאן לשונו, ואיני יודע מאי קא משמע לן. ונראה לי דהכי קאמר: דאף כשלא בטלוה בפירוש אלא שנתבטלה מאליה, כגון שנתרפה התקנה ולא החזיקו בה, וממילא שנתבטלה – רשאים כל השוחטים לשחוט כבראשונה. ולא אמרינן: כיון דמסתמא היו השוחטים האחרים גורמים לביטול התקנה – לא נתירם ונקנוס אותם, דסוף סוף הרי התקנה נתבטלה. וכן משמע במקור הדין בתרומת הדשן סימן קע"ז.

(וזה לשונו: אשר שאלתני על עניין התקנה... ולא נתקיים... מה מכוער הדבר... האמנם אין לאסור שחיטת אותם הטבחים אף לכתחילה... ובנדון דידן כיון שלא רצו הקהל לעמוד בתקנתא, ומרפין ידיהן ממנה, אם כן ליכא משום מגדר מילתא... עד כאן לשונו. הרי מבואר כדברינו.)

סימן א סעיף נט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ב:

השוחט בפני עדים בהמה לעובד כוכבים, וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר "לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה" – אינו נאמן. ומיהו לדידיה אסורה, דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.

עד כאן לשונו. ואף על גב דיש לו מיגו: שיכול לומר שעשה בה שהיה, או דרסה, או שאר מיני טריפות, מכל מקום לפי דבריו שאומר "לא שחטתיה כלל" – העדים מכחישים אותו, ואין אומרים מיגו במקום עדים. ורק לדידיה אסור משום שעשה עליו חתיכה דאיסורא, כלומר: דלגבי עצמו נאמן יותר ממאה עדים, וכיון דלדבריו היא נבילה – לכן אסור בעצמו לאכול ממנה. ואף לאחרים אינו מותר אלא כשעומד בדיבורו ואומר "לא שחטתיה כלל", אבל אם לא שאלו אותו לבאר דבריו – אסור לכל, דיכול להיות שכוונתו שאינה שחיטה שיש בה מעשה טריפות. ומה שלא אמר לכתחילה בלשון זה, אולי מיראת הבעלים הוכרח לומר כן. או שבאמת מקרי זה שלא שחטה, כיון שהיה בה מעשה טריפה.

ולכן זה ההיתר המבואר בשולחן ערוך אינו אלא כשחזרו ושאלו אותו שלא בפני הבעלים, והוא עומד בדיבורו לומר שלא שחטה כלל, דאז אינו נאמן לגבי עדים. כן הסכימו גדולי האחרונים, וכן מבואר להדיא במקור הדין בתשובת הרשב"א שהביא בעצמו בספרו הגדול, עיין שם. וצריך עיון למה סתם דבריו כל כך בשולחן ערוך.

(ואין נפקא מינה בין שחט לעובד כוכבים לשחט לישראל, דזיל בתר טעמא. אלא שהשאלה כן היה, עיין שם בבית יוסף. ודרכו בשולחן ערוך לכתוב כפי לשון מקור הדין.)

סימן א סעיף ס

דבר פשוט הוא דכל שנאסר מפני ששויה אנפשיה חתיכא דאיסורא – אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נותן אמתלא טובה לדבריו, למה אמר כן. ובאמתלא נאמן לחזור בו, דכן מבואר בש"ס (כתובות כב א). מיהו יש אומרים דכשעדים מכחישים אותו, והוא חוזר בו אפילו בלא אמתלא – יכול לחזור בו והותרה לו (משנה למלך פרק תשיעי מאישות הלכה ט"ו בשם תרומת הדשן, עיין שם).

ויראה לי דזה אינו אלא כשיש לנו בעצמינו לתלות אמירתו הקודמת מפני איזה טעם, כדי להרויח ממון וכיוצא בזה, דאז אנו אומרים שעתה כשחזר בו אף בלא אמתלא, ועדים מכחישים דבריו, שלא שוי אנפשיה חתיכא דאיסורא כלל, ושקר אמר מפני הטעם שיש בזה הרווחת ממון או עניין אחר. ומה שאינו נותן עתה אמתלא זו, מפני שחרפה היא לו לתת אמתלא כזו.

אבל אם אין מוצאים שום טעם למה אמר כן מקודם – לא מהני חזרתו אף כשעדים מכחישים אותו, דכיון דהוא נאמן על עצמו יותר מעדים, כמו שעדים אינם חוזרים ומגידים – כמו כן הוא אינו יכול לחזור בו. אבל כשנותן אמתלא, או שאנחנו מוצאים איזו טעם למה אמר כן, דזהו גם כן כאמתלא – איגלאי מילתא דלא שוי מעולם על עצמו חתיכה דאיסורא, ושקר אמר.

(ועיינתי בדברי התרומת הדשן שהביא המשנה למלך, והוא בסימן רכ"ו וכותב מפורש כדברינו. וזה לשונו שם: דמה שאמר כן היתה כוונתו לפטור מן הקנס... ולכן אף שמקודם לא ביאר התרומת הדשן זה, סמך את עצמו אדלקמן, והמשנה למלך קיצר בזה.)

סימן א סעיף סא

עוד כתב בסעיף י"ג:

טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה, וגם היה אומר שהוא טריפה, ואחר כך אומר שכשר היה, ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר, כיון שנתן אמתלא לדבריו – נאמן.

עד כאן לשונו.

ויש מי שחולק בזה, דהא מבואר לקמן סימן קפ"ה באשה שאמרה "טמאה אני", וחזרה ואמרה "טהורה אני", כשנתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. וכשלבשה בגדי נדותה – לא מהני אמתלא, דאמתלא אינו מועיל רק על דיבור ולא על מעשה, עיין שם. והכא נמי כיון שעשה סימן בראש הכבש – הרי עשה מעשה ולא תועיל האמתלא (ט"ז).

ויש אומרים דלא דמי, דבשם לא הוכרחה לעשות מעשה, וכיון שעשתה מעשה – מסתמא האמת כן הוא שהיא טמאה. מה שאין כן בכאן, הוכרח לתת סימן כדי שלא יקחו מהבשר. ולפיכך מועיל האמתלא גם בכהאי גוונא (ב"ח ונקודות הכסף).

ודע דהאמתלא צריכה להיות ניכרת, אמתלא יפה ושראוי לעשות כן. אבל אם בעיני הרואים לא היה כדאי אמתלא זו לומר שטריפה היא – אינו נאמן באמתלא שלו שלפי דעתו היה צריך לומר כן (וכן משמע מהתבואת שור). וכל אמתלאות שמצינו בש"ס היו אמתלאות טובות ונכונות, ולכן כל אמתלא צריך להיות כעין זה. ודבר זה תלוי לפי ראות עיני בית דין. וגם אם אמר "טעיתי בהדין" אם יש מקום לטעות גם כן הוה אמתלא (שם).

סימן א סעיף סב

כיון דמהני אמתלא כשמתחילה אמר "טריפה" ואחר כך "כשרה", אם כן נראה דקל וחומר כשאומר מתחילה "כשרה היא" ואחר כך אמר "טריפה היא", ונתן אמתלא לדבריו הראשונים, דנאמן להטריף. ואף על גב שיש לומר דלא דמי, דבשלמא כשאומר "טריפה" מתחילה – אין קלקול בדבריו. אבל כשאומר "כשרה" – הא אתי לקלקולי שאחד יאכל ממנה. ואולי דבזה אינו יכול לחזור בו, דזהו דומה ל"אין אדם משום עצמו רשע".

מכל מקום נראה דאין לחלק, מפני שיכול לומר: "אף על פי שאמרתי כשרה, מכל מקום שמרתי שלא יקח אדם ממנה, ואם היה רוצה ליקח לא הנחתיו, ולא יבוא לידי קלקול". ולכן נאמן להטריף (בפתחי תשובה הביא דעות בזה, עיין שם). וכל שכן כשאומר "טעיתי בדין" דוודאי נאמן.

סימן א סעיף סג

אם עד אחד מכחיש להשוחט, שהשוחט אמר "יפה שחטתי", ואחד מכחישו ששהה או דרס וכיוצא בזה, לעניין השוחט שלא יפסל – בוודאי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ולעניין הדבר הנשחט עתה – העד בוודאי אסור לאכול ממנה, דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועל להבא אם מותר לאכול משחיטתו יש מחלוקת הפוסקים: דיש אומרים דמותר, שהרי אפילו לפי דבריו אינו מוחלט שיאסר לעולם. ואם ישוב בתשובה – הרי חזר להתירו. ולכן גם על הסתם אין שייך לומר דשווייה עליה חתיכה דאיסורא, ואולי עשה תשובה. וזהו דעת מהרי"ק, והשולחן ערוך סעיף י"ד.

ויש חולקים בזה, דכיון דעל כל פנים לפי דבריו אסור לו לשחוט בעצמו בלא תשובה, אם כן כל זמן שלא נתברר לו שעשה תשובה – באיסורו עומד (פרי חדש וכרתי ופלתי).

סימן א סעיף סד

ולי נראה עיקר כדעת המהרי"ק והשולחן ערוך. דהא מבואר בש"ס (כתובות ט א) דבדין דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא[ כשיש ספק ספיקא – מותר, עיין שם. והכא נמי אפילו לפי דברי העד ששהה או דרס, הוה ספק ספיקא על שחיטות אחרות: ספק אם השוחט הרגיש בה שהיה או הדרסה, ובמזיד אומר ששחט יפה, או לא הרגיש והוא שוגג, דהא זה אין ביכולת העד לדעת. ואם תמצא לומר שהוא מזיד, שמא עשה תשובה או שמא שחט בעומד על גביו.

ועוד: שמא יפה שחט, דאטו החשוד על השחיטה ברור הוא שאינו שוחט יפה? הרי זהו רק ספק. ונמצא שיש כאן שלושה ספיקות, דכולי עלמא מודים דמותר שלושה ספיקות במקום חזקת איסור, כמו שכתבתי בסימן ק"י.

(ומה שכתבו התבואת שור והפרי מגדים, דאינהו מיירי כשהעד חוזר בו – הדוחק מבואר ולא משמע כן, עיין שם.)

סימן א סעיף סה

ולעניין שחיטה זו לאחרים, גם כן יש מחלוקת: דמהרי"ק והשולחן ערוך מתירים, מטעם דכיון דהתורה האמינתו להשוחט, קיימא לן כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד – הרי הוא כשנים, ואין העד האחד נאמן נגדו.

וגם לפי דעה זו צריך לומר דדווקא כשהשוחט אמר מקודם שהיא כשרה. אבל אם בבת אחת אמרו – אינו נאמן, כמבואר באבן העזר סימן י"ז לעניין עגונה. וכן הדין בסוטה כמו שבארנו באבן העזר סימן קע"ח, ובעגלה ערופה שבארנו בחושן משפט סימן תכ"ה, עיין שם.

או אפשר דאין חילוק: דדווקא בשם שהתורה האמינתה לעד הבא ראשון כשנים, וכיון שהמכחיש בא עמו ביחד – נסתלקה נאמנותו. אבל הכא לשוחט בלבד האמינה תורה כשנים ולא לאחר, וממילא דאף אם האחר בא עמו ביחד – סוף סוף השוחט הוא כשנים. וצריך עיון.

סימן א סעיף סו

אבל רבים חולקים על זה, וסבירא להו דגם לאחרים אסורה שחיטה זו, מטעם דאוקי עד לגבי עד, ונשארה הבהמה בחזקת איסור שקודם שחיטה. דבשחיטה לא שייך כלל לומר שהתורה האמינתו כשנים, דדווקא בסוטה, ועגלה ערופה, ועגונה, דמדינא צריך שנים והתורה האמינתו לאחד בזה, שייך שפיר לומר שהתורה האמינתו כשנים.

אבל בשחיטה אין צריך כלל שנים, דעד אחד נאמן באיסורין בדבר שבידו אף בחזקת איסור, כמו שכתבתי. ואם כן לא שייך לומר שהאמינתו כשנים אלא שהאמינה לאחד, ואין דינו רק כעד אחד. ולפיכך כשבא אחר אחר כך ומכחישו – דינו כעד נגד עד, ואוקמה אחזקה (ים של שלמה ס"ט, וב"ח וט"ז ופרי חדש וכרתי ופלתי). ופשיטא שיש להחמיר כדעה זו.

(עיין נימוקי יוסף פרק "האשה רבה" בשם ריטב"א.)

סימן א סעיף סז

ויראה לי שאפילו לפי דעה זו, אם כבר נאכל הבשר ואחר כך בא אחד ואמר שנטרפה בשחיטתה – אין הכלים צריכין הגעלה. דכיון שכבר נאכלה על פי השוחט, ובהיתר נאכלה שהתורה האמינתו, והוה כאילו הוציאה מחזקת איסור, וכדין כל השחיטות שכשנשחטה – בחזקת היתר עומדת. ועתה שזה האחר מכחישו – דינו כעד נגד עד, ואוקמה אחזקה בחזקת היתר.

אבל כששנים העידו שטרפה – היא צריכים הכלים הגעלה בכל עניין. ואפילו אם שנים אומרים כשרה ושנים אומרים טריפה, לא מיבעיא קודם שנאכל הבשר – וודאי מן התורה אסורה, דתרי נגד תרי מן התורה אוקמה אחזקה, ובחזקת איסור עומדת. אלא אפילו כבר נאכל הבשר, וכפי דברינו שעתה נקראת בחזקת היתר, מכל מקום מדרבנן בתרי לגבי תרי מחמרינן בכל עניין כמבואר בש"ס (יבמות ל א), וצריכים הכלים הגעלה.

(כן נראה לעניות דעתי. ואולי אחר "מעת לעת" יש להקל, וצריך עיון.)

סימן א סעיף סח

כל הדברים שנתבארו אינו אלא כשהאחד מכחישו להשוחט בטריפה וודאית מדינא. אבל כשמכחישו ואומר שנטרפה בדבר שמחמרינן, כמו שיתבאר בכל הלכות שחיטה החומרות שמחמירין שלא מעיקר הדין – נאמן השוחט, ומותר לאכול הבשר (דגול מרבבה). שהרי אפילו לדברי המכחיש אינה טריפה מדינא.

ודע דכל זה כשהשוחט והמכחיש הם אנשים בגדר אחד. אבל אם המכחיש מוחזק ביראת ה' יותר מן השוחט – ראוי להחמיר בכל עניין. וגם דעה ראשונה סוברת כן (כמו שכתב בשולחן ערוך: והכל לפי מה שהוא אדם).

ודע שאם הקהל העמידו משגיח על השוחטים והקצבים – נאמן בכל עניין. ואולי אף להכחיש שני שוחטים ושני קצבים, כיון דהקהל האמינוהו עליהם. וכל שכן שהרב דמתא נאמן בכל עניין, דכיון שהקהל קבלוהו להורות והוא אומר שברור אצלו שטריפה היא, איך אפשר שיאכלו? והרי קבלוהו עליהם לשמוע לדבריו בכל דיני איסור והיתר (נראה לי).