לבוש יורה דעה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן א | >>

סימן א בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

מי הם הכשרים לשחוט
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף א[עריכה]

מצות שחיטה היא מן התורה, דכתיב (דברים יב כא) "וזבחת מבקרך" וגו'. וכן חיה ועוף ילפינן מקרא לקמן סימן י"ג שצריכים שחיטה. אבל עיקרי פרטי דיני הלכות שחיטה אינם מבוארים ולא מרומזים בתורה, אלא הם הלכה למשה מסיני, שכן כתוב: "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך", דמשמע כאשר צויתיך במקום אחר. והיכן ציוהו על הזביחה? שהרי לא מצינו דיני שחיטה בהדיא בתורה במקום אחר! אלא הכי קאמר, כאשר צויתיך על פה בסיני. והסכימו רוב הפוסקים מסברתם העצומה, שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת בקיאים ומומחים בדיני שחיטה, דקים להו שאם לא כן לא היו מעיזים פניהם לשחוט ולהאכיל נבלות לאחרים. וגם הם מוחזקים שלא יתעלפו מחמת מורך לב בראותם הדם, דניחוש שמא מתוך כך ישהו או ידרסו, לזה לא חיישינן, שרובם אינם מתעלפים, הלכך הכל שוחטין לכתחילה. ואפילו נשים ועבדים, כל אדם הרוצה לשחוט – מותר לכתחילה ליתן להם לשחוט ולאכול משחיטתן, ואפילו אין מכירין אותן אם הם מומחים בהלכותיה או מוחזקים שלא יתעלפו. ומיהו כבר נתפשט המנהג שאין הנשים שוחטות. וטעמא נראה לי, משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם. במה דברים אמורים שמותר לאכול משחיטת כל אדם? בשאינן לפנינו, כגון שהלכו להם מיד אחר השחיטה, אז מותר לאכול משחיטתן, שסומכים על החזקה בדיעבד; אבל אם הוא לפנינו, צריך לבודקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה. אבל לשמא נתעלף לא חיישינן, ואפילו הוא לפנינו אין צריך לשואלו אם נתעלף אם לא, שרובם אינם מתעלפים. ומטעם זה דקיימא לן כשהוא לפנינו שצריכים לבודקו אם הוא מומחה אם לא, נהגו באלו הארצות שלא לסמוך על שחיטת שום אדם, ואפילו היודע ובקי בהלכות שחיטה, אינו נוהג לשחוט, אלא אם כן יש לו רשות לשחוט מחכם אחד שבדקו וחקרו בדיני שחיטה אם הוא בקי. ומחמירין עוד, שנוהגין שיראה אותו החכם ששחט שלושה פעמים, שלא יתעלף, ושידע לכוין מקום השחיטה בצואר. ולפי שנתפשט המנהג כן, נתפשט גם כן מנהג אחר לאידך גיסא לקולא, והוא שסומכין עכשיו אפילו לכתחילה על כל מי שבא לשחוט, ואין בודקים אותו לא בתחילה ולא בסוף, דאוקמינן ליה אחזקה זו, שוודאי לא יעיז פניו לשחוט אם לא היה לו רשות מחכם אחד שבדקו. וקצתם נוטלין כתב מן אותו החכם שנתן לו רשות, והכל לפי מה שהוא אדם.

סעיף ב[עריכה]

ומיהו אין צריך כל שוחט לדעת כל דיני שחיטה בכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, אלא כיון שיודע ובקי בפשוטן של הלכות שחיטה הנוהגין בינינו, שיתבארו לפנינו בעזר ה' סימן כ"ג, ובדין בדיקת הסכין ובדיקת הסימנים, ויתבאר לקמן סימן כ"ה, אף על פי שלא ירד לעומקן, נותנין לו רשות לשחוט; אבל מזהירין אותו שיחמיר בספיקותיו וישאל לחכם. רק דברים הרגילים ושכיחים להימצא בשחיטה, כגון ה' הלכות, וד' מקומות השחיטה, ושלוש מידות הסכין, ובדיקת הסכין אבישרא ואטופרא ואתלת רוחות, כאשר יתבאר לפנינו בעזר ה', צריך שידע.

מי שדרכו להתעלף ואנו יודעין בו שאינו מוחזק, ושחט בינו לבין עצמו, ואמר: ברי לי שלא נתעלפתי, נאמן, מאחר שיודע הלכות שחיטה.

סעיף ג[עריכה]

מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה, אפילו שחט לפנינו ד' או ה' פעמים שחיטה ראויה והגונה, ואחר כך שחט בינו לבין עצמו, שחיטתו פסולה; אפילו שאלו לו: עשית כך וכך? ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי, אין לסמוך עליו. ואפילו אמר: ברי לי ששחטתי יפה, דמשמע מתוך לשונו זה שיודע קצת דיני שחיטה, דאם לא כן היכי אמר ברי לי ששחטתי יפה? אפילו הכי אסור לאכול משחיטתו, דכיון שאינו יודע כל הלכות שחיטה המצויין, הוי ליה מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, ואפשר ששהה או דרס ולאו אדעתיה, דקיימא לן שכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ולאו אדעתיה. מכל מקום, אם שחט לפנינו וראינו שחיטתו מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס, אף על פי שאינו יודע דיני שחיטה, מותר לאכול משחיטתו, ואפילו לכתחילה מותר ליתן לו ולעמוד על גביו לראות אם ישחוט יפה, ומותר לאכול משחיטתו. ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחילה לשחוט, מאחר שאינו יודע הלכות שחיטה.

טוב הוא בציבור שימנו שוחט מומחה ונאמן וירא אלקים וחרד על הלכות שחיטה ובדיקה ודרכו לחזור אותם תמיד, שלא נחוש בו שמא יאכיל נבלות לישראל. ומעשה באחד שהיה ממונה על השחיטה והבדיקה, ולאחר זמן בדקוהו ונמצא שלא היה בקי ויודע, והיה ביד הקהל בשר מלוח משחיטתו, ואסרו אותו הבשר, וגם הכלים שהיה להם שבישלו בו בשר שחיטתו ובדיקתו הצריכו להגעיל, דשמא זה השוחט לא היה מוחזק ומומחה מעולם, ואפילו אם תמצא לומר שהיה מומחה ומוחזק מתחלתו, אין זה חזקה להכשיר הבשר, ולא נעמידנו על חזקתו ולומר עכשיו הוא ששכח, דאדרבה השכחה היא מצויה, ואומר מתחילת מינויו שכח, ואם כן אין כאן אלא חדא ספיקא, שמא אירע לו פסול בשחיטה שמא לא אירע, וספק דאורייתא לחומרא. ויש אומרים: מי שאנו יודעים בו שהיה יודע הלכות שחיטה, ועכשיו אינו יודע מחמת שלא חזר אותם תמיד ושכחם, אין מטריפין למפרע מה ששחט, דאמרינן: השתא הוא דאיתרע. אבל מי ששחט ולא נודע מעולם אם היה בקי אם לא, אז מטריפין כל מה ששחט אפילו למפרע, וגם כל הכלים שבישלו בהן מה ששחט מחזיקין טריפה, וצריכין הכשר. ואפילו מי שיחזיק עצמו במוחזק ומומחה, ואמר: לעצמי אני שוחט, ולנו הוא מוחזק שאינו יודע, יש להפריש אותו ולהכותו ולנדותו, עד שיקבל עליו שלא לעשות עוד עד שילמוד דיני שחיטות ובדיקות ויהא מומחה ומוחזק.

סעיף ד[עריכה]

המוצא בהמה או תרנגולת שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצויין, ואפילו רוב העיר גוים, אלא שהשוק שמצאן בו הוא רוב ישראל, וגם רוב גנבי העיר הם ישראלים, בין שמצאן בשוק, בין שמצאן באשפה שבבית, מותרין, דהא קיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן ומוחזקים. ואפילו נגנבו ממנו ומצאן שחוטין כראוי, מותרין, שאף על פי שמי שגנבן הוא חשוד על הגניבה, אינו חשוד על השחיטה, ולשונא וכונתו להזיקו או להכשילו נמי לא חיישינן, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. אבל מצא בשוקי רוב גוים, אסורין, אף על פי שנראית לו השחיטה כחיתוך של ישראל, אין זה סימן, כדלקמן סימן קי"א.

סעיף ה[עריכה]

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ושוטה שיוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו, ושאר דברים הדומין לאלו, שעושה אותם דרך טירוף ושיבוש הדעת, ואפילו בדבר אחד מאלו שעושה אותם דרך שטות, בכלל שוטים יחשב. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט, כל אלו, סתם מעשיהם מקולקלין, ואין מוסרין להם לכתחילה לשחוט אפילו אחרים עומדים על גביהן, שמא יקלקלו שחיטתן ולאו אדעתן, שכיון שקלקולן מצוי, איו לסמוך עליהם לכתחילה אפילו אחרים עומדים על גביהן. ואם שחטו ועמדו אחרים על גביהן וראו שחיטתן שהיתה כראוי, שחיטתן כשירה. ואם אין אחרים עומדים על גביהן, אין מוסרין להם לשחוט אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים, דחיישינן דלמא אתו למיכל משחיטתן, שמתוך שיראו שמוסרין להם לשחוט, יטעו לומר שכשירה היא ויאכלו ממנה. וקטן שלא הגיע לי"ג שנים ויום אחד ויודע לאמן ידיו, אף על פי שהוא בקי ויודע הלכות שחיטה, לא ישחוט לכתחילה בינו לבין עצמו, שסתם מעשיו מקולקלים. ואם שחט, שחיטתו כשירה, כיון שהוא בקי. ויש אומרים שהיא פסולה אף על פי שיודע הלכות שחיטה, עד שיהא בר מצוה, דהיינו בן י"ג שנים ויום אחד, שכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה, לא נסמוך עליו לכתחילה. ואם גדול עומד על גביו, ישחוט אפילו לכתחילה, כיון שיודע לאמן את ידיו, ואפילו אם אינו בקי בהלכות שחיטה [דעל דעת הגדול שהוא מצַוֶוה הוא שוחט].

סעיף ו[עריכה]

מומחה שנתחרש עד שאינו שומע הברכה, אף על פי שהוא מדבר, לא ישחוט, כיון שאינו שומע ברכתו, אף על פי שעושה שאר מצות ומברך עליהן, שחיטה, כיון שאפשר לעשות על ידי אחר, יעשה על ידי אחר. אבל אם בירך ושחט, אפילו בינו לבין עצמו, שחיטתו כשירה, דברכות אינן מעכבות, וכל שכן זה שבירך, אלא שלא שמע.

סעיף ז[עריכה]

ואם נשתתק אבל הוא שומע, אם אחר מברך והוא שומע, יכול לשחוט לכתחילה, דקיימא לן שומע הרי הוא כעונה, וחשיב כאילו בירך הוא.

סעיף ח[עריכה]

שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, יש לו כל דיני שוטה, שהרי נתבלבל דעתו, ואיבריו וידיו כבדים עליו וקרוב הוא לדרוס. אבל מכל מקום אם אחר עומד על גביו וראה שלא דרס, שחיטתו כשירה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט, שוחט אפילו לכתחילה.

סעיף ט[עריכה]

סומא לא ישחוט לכתחילה, שמא יגרום, אלא אם כן אחרים עומדים על גביו. ואם שחט בינו לבין עצמו ונראית שחיטתו יפה, שחיטתו כשרה.

סעיף י[עריכה]

ערום לא ישחוט לכתחילה, מפני שאינו יכול לברך. ואם שחט, שחיטתו כשירה, שאין הברכות מעכבות.

סעיף יא[עריכה]

קהל שהטילו חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע, ושחט אחר, יש אומרים: שחיטתו פסולה, מפני שחשוד לאותו דבר הוא. ואם נתבטלה אותה התקנה, חזרו כל השוחטים להיות בחזקת כשרות כמו שהיו בראשונה.

סעיף יב[עריכה]

טבח ישראל ששחט בהמה לטבח גוי בפני עדים, וכשבא ישראל לקנות ממנה, אמר לו: לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה, אינו נאמן במיגו דאי אמר החלדתי או שהיתי או דרסתי, משום דהוי מיגו במקום עדים, דהא אמר לא שחטתי, ועדים ראו ששחט, ומיגו במקום עדים לא אמרינן. ועיין לקמן סימן קכ"ז בדיני עד אחד נאמן באיסורין. ומיהו לדידיה אסורה, דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.

סעיף יג[עריכה]

טבח שעשה סימן בראש כבש השחוט, שיהא נראה שהיא טריפה, וגם אמר כן בפיו שהיא טריפה, ואחר כך אמר שכשר היה, ושלא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו אחרים וישאר לו ליקח ממנה בשר, כיון שנותן אמתלא לדבריו, נאמן.

סעיף יד[עריכה]

שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ואין מעבירים אותו בכך. ואפילו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא, שאפילו יהיה אמת שפעם אחת לא שחט יפה, אין לפסלו בשביל כך עולמית, דמקרה הוא בלתי טהור קרה לו בפעם הזה. ואף על פי כן, אם יש כאן שני עדים, מעבירין אותו אפילו בפעם אחת, שכיון שלא נזהר בעצמו לעשות כן בפני שני עדים, חשדינן ליה. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא אדם מוחזק בכשרות. וצריכין לחקור עליו אפילו בעד אחד.