פסחים ד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ דתניא אחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים וממאי דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה אלא מאי דחזקתו בדוק האי הכל נאמנים כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר מיבעי ליה אלא מאי משום אמירה דהני הא לא אמרי הני לא תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק לא לעולם אימא לך בחזקתו בדוק והכא במאי עסקינן גדמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני בדקיניה מהו דתימא לא להימנינהו רבנן קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן:
איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו מי הוי כמקח טעות או לא תא שמע דאמר אביי דלא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה:
תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור ואימא לרבות לילי חמשה עשר לביעור דסלקא דעתך אמינא ימים כתיב ימים אין לילות לא קא משמע לן אפילו לילות ההוא לא איצטריכא ליה
רש"י
[עריכה]
דקסבר - האי תנא:
הכל חבירין אצל בדיקה - ואפילו עם הארץ ובדבר שהוא מוחזק חבר מחזקינן ליה שלא עבר זמנו עד שעשאוהו:
דתניא חבר - הנאמן על המעשרות ומת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן שנתמרחו היום הרי הן בחזקת מתוקנים דודאי לא יצא מתחת ידו עד שגמר כל מצותו והכא נמי כיון דאף עמי הארץ חבירין הן על הבדיקה חזקתן שבדקוהו:
וממאי - דהא דקתני נאמנין טעמא משום דהכל חבירים הם אצל בדיקה דלמא אין עמי הארץ חבירים על כך וטעמא משום דקאמרי הני אנו ראינו שבדקו:
כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה למיתני - ולא הוה למיתליה באמירה דהני ומקשינן אלא מדתלא באמירה ודאי איכא למידק הא לא אמרי לא אם כן מאי קא מיבעיא לך תיפשוט מינה דאין חזקתו בדוק ומשני מהא ליכא למידק למיפשט מידי דאיכא לאוקמא להא כגון דמוחזק לן בהאי דלא בדק כגון שראינוהו טרוד או יצא מבעוד יום לדרך ואמרי הני אנחנו בדקינוהו:
בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה:
בדרבנן - הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא:
מי הוי מקח טעות - ואם בא השוכר לחזור בו על ידי עלילותיו ולומר לא כך שכרתי ואין תנאי שלנו קיים מהו לחזור:
לא מבעיא היכא דלא יהבי אגרא - לאחרים ובדקי אלא כל איש ואיש בודק את ביתו דלא מצי למימר ליה מקח טעות דאם הייתי יודע שאינו בדוק לא הייתי שוכרו דודאי ניחא לאיניש למעבד מצוה בגופיה ואי נמי הוה ידע דלא בדיק לא היה מניחו בכך:
אלא אפילו באתרא - דנהיגי כל בני העיר לשכור בודקין כל איש בביתו דאיכא השתא חסרון כיס אפילו הכי אי ידע ביה אתמול דלא בדיק לא הוי הדר ביה דניחא ליה כו' והאי דקא הדר ביה משום מלתא אחריתי היא דאשכח ביתא אחריתי דשפירא מינה:
תנן התם - גרסינן ואף על גב דבפירקין היא:
ושורפין בתחלת שש - ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה לפי שאדם טועה בשעות:
ר' יהודה אומר - טועה אדם יותר מכאן וצריך להתרחק מן העבירה יותר ולא יאכל מסוף ארבע ולמעלה:
תולין - לא אוכלין ולא שורפין כלומר אין צריך לשרוף ומאכיל הוא לבהמתו כל חמש אבל הוא לא יאכל:
דכולי עלמא מיהא חמץ מששת שעות ולמעלה אסור - מן התורה דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה דבין יממא לליליא לא טעו אינשי:
שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם - אפילו שעה אחת בתוך השבעת ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הרי שהה בו שעה אחת:
הא כיצד לרבות כו' - דעל כרחיך האי הראשון ראשון קודם לכל שבעה קאמר דהיינו ארבעה עשר:
ואימא לרבות ליל חמשה עשר - שלא ימתין עד הבוקר והכי קאמר אך בכניסת יום הראשון מיד תשביתו דאי משבעת ימים הוה אמינא ימים אין לילות לא:
תוספות
[עריכה]
לאו משום דחזקתו בדוק. תימה מאי ס"ד דאי בחזקתו בדוק אם כן מה צריך לאמירה דהני כלל ואומר ר"י דמיירי כגון שבעל הבית בעיר אע"ג דחזקתו בדוק כיון דאיתיה בעיר צריך לישאל הימנו ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר ואין צריך אפילו לישאל היינו משום דכיון ששולח לו לאכול מסתמא תיקנה שלא יבא לידי מכשול אבל גבי בדיקה אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה כל כך מכשול לכך צריך לישאל אם הוא בעיר ומסיק אי חזקתו בדוק כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי ליה וממילא ידעינן דאמירה דהני מהני ואין צריך לישאל הימנו אפילו אם הוא בעיר ועוד פירש ר"י דס"ד דאיירי דאמרי הני לא היה בדוק ואנן בדקנו דאי חזקתו בדוק מהימני מגו דאי בעי שתקי אבל אי אין חזקתו בדוק אמאי מהימני ופריך אי הכי כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי ליה דממילא ידעינן דמהימני במגו:
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך:
הימנוהו רבנן בדרבנן. אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור ובפ' המדיר (כתובות עב. ושם) גבי מאכילתו שאינו מעושר משמע שסומך עליה לענין חלה ומעשר מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם מ"מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן ותחומין דרבנן מהימנינן להו לאשה ועבד ולא קטן מדתניא בפ' כיצד מעברין (עירובין נח: ושם) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנת לומר עד כאן תחום שבת אבל קטנים לא דגריעי טפי מדחשיב להו בשמעתין בסוף ובפרק שני דכתובות (דף כח. ושם) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת משמע אבל בקוטנן לא היינו משום דתחומין אין בידם כלל לכך אין נאמנים כמו בבדיקת חמץ:
המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק. נראה לרשב"א דבשלשה עשר איירי דבארבעה עשר על המשכיר לבדוק:
וכתיב אך ביום הראשון תשביתו. פי' הקונטרס מדמחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר ואין נראה לר"י דהא תשביתו הבערה היא ולא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו ועוד אי ממשמעות דיום ראשון משמע מקצת מותר מה צריך לאך חלק מיהו ללישנא שני שפירש הקונטרס דא"ך ח"ץ באח"ס בט"ע אתי שפיר ונראה לר"י דמייתורא דקרא קדריש ועוד מדכתיב אך ודרשינן לקמן אך חלק פריך:
ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור. הוי מצי לשנויי ביום כתיב כדמשני בסמוך וכי נמי משני דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ לא צריך לקרא דמייתי שבעת ימים שאור לא ימצא דמדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ יכול לדרוש הכל כמו שדורש רבי יוסי (הגלילי) לקמן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק א (עריכה)
כא א מיי' פ"י מהל' מעשר הלכה ב':
כב ב מיי' פ"ב מהל' חמץ ומצה הלכה י"ז, סמ"ג עשין לט, טור ושו"ע או"ח סי' תל"ז סעיף ב':
כג ג מיי' פ"ב מהל' חמץ ומצה הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' תל"ז סעיף ד':
כד ד מיי' פ"ב מהל' חמץ ומצה הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' תל"ז סעיף ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק א (עריכה)
ועלה בעינן המשכיר בית לחבירו בי"ד והלך חזקתו בדוק או לא ופשטינן לה מהא דתניא הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי' נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים מאי טעמיה לאו משום דחזקתו בדוק וקסבר הכל חברין אצל ביעור חמץ ותניא חבר שמת והניח מנורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ודחי' לא אלא משום דאמרי הני והדרינן ומוקמינן לעולם כי האי גונא חזקתו בדוק והא דתניא הכל נאמנין על ביעור חמץ כגון דמוחזק לן בהאי ביתא דלא בדיק ואמרי הני דבדיק (נימני') [צ"ל נאמנין] כיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה הימנינהו רבנן להני נשי ועבדים וקטנים במילתא דהיא מדרבנן ונדחית:
המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק כי האי גונא מקח טעות הוא או לא ופשטה אביי דלא הוי מקח טעות דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה וכל שכן בגופיה:
וכולי עלמא חמץ בי"ד משש שעות ולמעלה אסור מדאוריית' מנא לן ופשיט לה אביי הכן בהאי טעמא והאי דאביי שייכא בדר' יוסי הגלילי כדבעינן למימר קמן שנאמר (שמות יב טו) שבעת ימים מצות תאכלו וגו' ואי אפשר לומר זה ביום הראשון ביום טוב הראשון הוא וביום ההוא אתה אוכל מצה ומשבית שאור שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואי אפשר לומר נמי השבתת שאור לילי ט"ו הוא משום דביום הראשון תשביתו שאור כתיב ולא בלילה שמעי' דזה ביום הראשון קודם יום טוב הראשון הוא ותוב איתקש השבתת שאור לאכילת (מצה) [צ"ל חמץ] שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשעה שנאסר באכילת חמץ [ביום] הוזהר לאכילת מצה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו וכו' וכתיב בערב תאכלו מצות וגו' ש"מ דבעינן השבתת שאור ביום קודם חיוב אכילת מצה וכיון דחיוב אכילת מצה ליל ט"ו הוא נמצא חיוב השבתת שאור שהוא בי"ד:
עניין ביטול חמץ זה, שהזכירו בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו, אלא אפילו חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול, כדאמרינן (פסחים י ב) במוצא גלוסקא יפיפיה, ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת (פסחים ז א), ותנן נמי (פסחים מט א): "ונזכר שיש לו חמץ" נמי לפניו "וביטלו, אינו עובר עליו":
ופירש רש"י ז"ל, דכתיב "תשביתו" ולא כתיב "תבערו", דהשבתה בלב היא. והקשו עליו בתוס', דהא אמרינן (פסחים ה א) "אך" חלק, ומהכא נפקא לן איסורא מתחילת שבע. ואי השבתה ביטול היא, היכי מהניא לבתר איסורו? הא אמרן דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. ועוד קשיא מהא דתניא (שם), רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "אך ביום הראשון תשביתו שאור", ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, אלמא "תשביתו" ביעור דווקא הוא ובשריפה היא, ולא משתמע ביטול כלל:
לפיכך פירשו בשם ר"ת ז"ל, דמה שאמרו: "בביטול בעלמא סגי", משום דביטול היינו הפקר, ונפקא להו היתירא משום שנאמר: "לך", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו', וזה אינו שלו. זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול.
וקשה, אם כן למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול? מי סני הפקר ששנו חכמים בכל מקום? ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ "הפקר", ולא למימר "ביטול" במקום "הפקר" בשום מקום בעולם. וכן לענין עבודה זרה ששנינו (עבודה זרה נב ב): נכרי מבטל כו' עבודה זרה שלו ושל חבירו – אינו הפקר, שאינו מפקיר דבר שאינו שלו. ועוד, דפחס או שקטע ראש חוטמה בטלה, ואין כאן הפקר כלל. וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לעניין עירוב (ערובין סא ב) אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים, אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו, כדי שיהו הם כמי שדרים לבדם:
ועוד קשה לי, שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ואלו בהפקר איתמר בנדרים בפרק אין בין המודר דלר' יוסי הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר. ולהך סברא, הפקיר חמצו, כל זמן שלא זכו בו גוים עובר. ואיכא דאמרי התם (נדרים מה א) הפקר בפני שלשה הוי הפקר, בפני שנים לא הוי הפקר, והכא מבטלו בליבו. ועוד קשה לי, שהתירו ביטול בשבת כדתניא (פסחים ז א): מבטלו בליבו, אחד שבת ואחד יום טוב, והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת, כעניין ששנינו (ביצה לו ב): אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין, גזירה משום מקח וממכר. ועוד קשה לי, ששנו חכמים ז"ל בכל מקום: "מבטלו בליבו", והפקר בפה הוא, ולמה הזכירו "בליבו" בכאן:
ועוד אני מסתפק בעניין הזה, שהראשונים כולם אמרו בביטול: "כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא", ובגמ' ירושלמי נמי כלשון הזה פירשו: רב אמר, צריך שיאמר: "כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל". ואיני יודע אם אדם מפקיר בלשון הזה, שיאמר: "כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר". ואפשר זה לדברי ריש לקיש אמר, דהא משמע במסכת כריתות במקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו: בטלה היא, תבטל, שכל המחזיק בה זכה בה. ומכל מקום "חשובים כעפר" שהזכירו הגאונים ז"ל למה? הלא עפרו של אדם מופקר?
ועוד יש לי ספק בהפקר, לפי שהצריכו בגמרא (פסחים ה ב) תרי קראי, חד לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו, ואלו הפקר לא אתי מינייהו, דכיון דלית ליה בעלים ולאו דאחרים הוא, אע"פ שאינן שלך אינו בכלל היתר זה, דאיהו מצי זכי ביה בנפשיה טפי וטפי מגוי שכבשתו. וגם זה אפשר שהוא מותר, לפי שמצאתי בירושלמי: "לא יראה לך", אית תנאי תנו: "לא יראה לך", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא, ואית תנאי תנו אפילו בפלטיא, מן דמר "אבל אתה רואה בפלטיא", כשהפקירו קודם לביעורו, כוליה סוגיא. מכל מקום שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסוגיות הללו שלנו ולא בגמרא הירושלמית הזו, דהתם פליגי אמוראי בהפקר, דאיכא דאסר ביה דאמר דהפקר משום זכיה כר' יוסי, כלומר שאין הפקר יוצא מרשות מפקיר עד שיבא לרשות זוכה, ואילו בביטול הכל מודים דשרי, ומשנה שלימה שנינו: "יבטל בליבו":
אלא כך אני אומר, שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא, דאמר (פסחים ו ב): "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו", לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה "לך", בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין, מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו. לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי, שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך", כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו. ולא מיבעיא לרבנן, אלא אפילו לדברי רבי יוסי הגלילי, כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו, יצא מרשותו ואין בו דין גזל, כדאמרינן (פסחים ו ב): בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם, מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר, והוו כהפקר. והכא עדיף נמי מהפקר, דלא הדר איהו זכי ביה, דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה:
ואפשר ונכון הוא לומר כדברי רש"י, דנפקא לן ממדרש "תשביתו", דהכי קאמר רחמנא: תשביתו אותו משאור, ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו, מדלא כתיב "תבערו" או "תשרפו", שהרי בשאר איסורים ביעורן כתיב בהן, כענין שפירש בעבודה זרה (סנהדרין נה א): "השחת" – ושרוף וכלה. מכל מקום ביטול כשמו, שיבטלו בליבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום, כעניין "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (ויקרא ב יג) – "לא תבטל" (ת"א), וכן נמי משמעות שביתה ביטול, וכן אונקלוס מתרגם: "תבטלון חמירא". וזהו שאמרו בגמרא (פסחים י א) בפשיטות: "אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא? מדרבנן, בביטול בעלמא סגי ליה", ולא מייתורא דכתיב, אלמא פשטיה דקרא בביטול הוא. ומצאתי בהלכות גדולות ז"ל: ובתר דבדיק מבטל ליה, דכתיב: "תשביתו שאור מבתיכם", וזהו מדרשו של רש"י ז"ל:
ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן "אך – חלק" ב"תשביתו" — אינה קושיא, דכי אמרת נמי "תבעירו", היאך ציווה לבער אחר חצות? והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו, אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא:
וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא: "מצינו הבערה שהיא אב מלאכה", אינה קושיא, דאטו ביעור לאו דאורייתא הוא? אלא כל שמבער, ודאי משבית הוא, דהכי קאמר רחמנא: שיהא שאור בטל מבתיכם, ואין ביטול בידים אלא שריפה. ומדלא כתיב "תשרופו", שמע מינה ביטול בפה נמי ביטול הוא, מיהו קרא ודאי בחול כתיב, בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים. ועוד, דאי "ביום הראשון תשביתו", שאם ביום טוב הוא, על כרחין "תשביתו" בשריפה הוא, דהא אחר זמן איסורו הוא, שכבר נאסר מתחילת הלילה ואין דינו אלא בשריפה, דגמרינן מנותר כדברי רבי יהודה, וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא, דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. אלא על כרחין ביום טוב אין "תשביתו" אלא תבטלו אותו מן העולם בשריפה, אבל קודם זמן איסורו – ביטולו בדיבור בעלמא נמי הוא, שכולן ביטול הן. והיינו נמי לישנא דגמרא דקאמר (פסחים כז ב): "תשביתו – השבתתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו", וכל שמבער ודאי משבית הוא. ובירושלמי אומר: "תשביתו שאור מבתיכם", דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זו? זו שריפה:
ושוב מצאתי בספרי: "לא יראה לך שאור", רואה אתה לאחרים. "לא יראה לך שאור", אתה רואה לגבוה. "לא יראה לך שאור", אתה רואה בפלטיא. "לא יראה לך שאור", בטל בליבך. מכאן אמרו: ההולך לשחוט את פסחו... מתניתין. זו היא ברייתא השנויה שם. ולמדתי ממנה, שאין הביטול נדרש לנו מלשון "תשביתו", אלא ממיעוט "לך שאור", והוא כמו שפירשנו למעלה, דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו, ומוציא בדעתו מכלל ממון, ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל, יצא ידי חובתו:
נמצאת אומר: שלשה מיני ביעור הן שאמרה תורה, שלא יראה חמץ שלנו ברשותינו. לפיכך ביערו מן העולם, כגון בשריפה, או שאיבדו לגמרי, זהו מעולה שבהן. ביטלו בדיבור בלבד נמי יצא, שאף זה יצא מתורת חמץ, כיון שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה. הפקירו נמי יצא כפי שיטת הירושלמי, דלא קרינא ביה "לך". וכל אלו לדברי תורה, אבל מדברי סופרים הצריכו לבער לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה, ולא עוד אלא שהחמירו בספיקו לבדוק ולאבד או למכור וליתן לגוי קודם זמנו, וכדברי בית שמאי (פסחים כא א) אף במכירת הגוי החמירו מדבריהם, אלא אם כן ידוע שיכלה קודם הפסח, דחשו להערמה; שאילו מן הדין, אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לאינו יהודי קודם זמנו ובין חמצו של אינו יהודי מתחילת ברייתו שום הפרש וחילוק:
ונראין הדברים שהביטול בלב הוא ואינו צריך להוציאו בשפתיו, זהו ששנו חכמים ז"ל בכל מקום: "מבטלו בליבו". וכן פירש רש"י ז"ל. וכן לענין עבודה זרה שהזכירו חכמים ביטול, כל שנתייאש מעבודה זרה שלו בליבו הוי ביטול ומותרת כדמפורש בדוכתיה (עבודה זרה נג ב). וכל זה מן הטעם שפירשתי, שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו; הא נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו, ולא יהנה בו לעולם, אינו עובר. משל ממון אבידה, כיון שנתייאש ממנו בליבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו, אף חמץ בזמנו, ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו בייאוש. והיינו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילוה, כלומר, שהיה דעתו עליה מתחילה ולא הוציאה מדעתו, למעוטי פירורין שאין אדם מחשב אותם, לפיכך אינו עובר עליהן, וכל שכן חמץ שביטלו. ורש"י פירש "דדעתיה עילוה", חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהא אותה אפילו רגע ונמצא עובר עליה ב"בל ימצא", סובר הרב ז"ל שאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו עליה ורוצה בקיומה לאחר זמן הביעור. והפריז על המידה, אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא, "דדעתיה עילוה" מעיקרא קאמר, לאפוקי פירורין דמאיליהן בטילי. ועוד, שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור וחס עליה ומשהה אותה אפילו רגע, אע"פ שביטל עובר, בין שתהא גלוסקא זו הפקר או יאוש, ומכל מקום כיון שרוצה בה נעשית שלו, דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה. ואם תאמר: אין זכייה באיסורי הנאה, והא לענין עבודה זרה אמרינן (עבודה זרה מב א): גזירה דילמא מגבה והדר מבטלה והויא לה עבודה זרה ביד ישראל, וכל עבודה זרה ביד ישראל אין לה בטלה עולמית, וכל שכן חמץ, שאין ביטולו מתחילה אלא בדעתו שלא רצה בקיומו, וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא:
ויש לפרש "מבטלו בליבו", שאפילו ביטל בפיו וליבו עליו עובר עד שיהיו פיו ולבו שוין. ואינו מחוור, אלא כעין ביטול דעבודה זרה הוא, ובליבו בלבד הוא:
הימנינהו רבנן בדרבנן: יש מפרשים דמשום עבדים וקטנים (נצעה) [נקטה] דאילו בנשים אף באיסורין של תורה נאמנים דהא חזינן שהאמינ[ת]ה תורה על נידתה וגבי מעשרות, כדתנן (שבת לד א) עשרתם ערבתם, וכדאמרינן בכתובות פרק המדיר (דף עב.) גבי עוברת על דת היכי דאמי אי ידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע, ומעשים בכל יום אנו סומכין עליהם במליחה וניקור הבשר, וכן אמר בירושלמי (ה"א) אין כאן נשים, ויש פירוש אחר, וזה העלה עיקר הרי"ט ז"ל, ועוד הקשה הרי"ט ז"ל דגבי תחומין אמרינן (ערובין נח ב) הכל נאמנים לומר עד כאן תחום שבת ואפי' עבד ואשה ופרישנא טעמא משום דתחומין דרבנן, ותירץ דהתם (מסיח) [מיירי] בהכחשה דאילו מדאורייתא עד אחד בהכחשה אינו כלום, עוד הקשה קטנים היאך נאמנים דהא בפ"ב דכתובות (דף כח.) במתני' דאלו נאמנים בגודלם מה שראו בקטנותם ובגמרא העלו מינה דקטן אינו נאמן בקטנותו להעיד אפי' באיסורין דרבנן כגון בית הפרס ותחומין, וגם בההיא דעירובין לא הזכירו קטן, ותירץ דהכא בדבר שבידם לעשות דכיון דבדיקה דרבנן מהימן אף על גב דאיכא טירחא, ולענין איסורא דאורייתא נאמן בדבר שבידו בדבר שאין בו טירחא כשיש בו דעת כדאמרינן התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין על ידיו טהורות כדאיתא במסכת סוכה (דף מב.), ושם פירשתי בס"ד, עכ"ל ז"ל.
עוד כתב ז"ל ובעיין לא איפשיטא, דהאי מסקנא דחייה (בעל מנת) [בעלמא] היא, וזה ברור, ע"כ, והר"י קרקושה ז"ל כתב בשם הר"י בן גיאת ז"ל דאי איתיה קמן שיילינן ליה, ואי ליתיה קמן למידע אי בדיק אי לא חזקתו בדוק, ואי מוחזק לן דלא בדק ואמרי הני בדקיניה הימנינהו רבנן בדרבנן, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ע"כ.
המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא: הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעיא לן והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרינן ניחא ליה לאיניש וכו' דהא חזינן דקפיד, ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשיטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא, וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא, ועוד (במשנה) [דמשום] ההיא חזקה ליכא (לשנוייה) [לשווייה] מקח טעות ואפי' איפשיטא בהדיא כש"כ הכא דלא איפשיטא המוציא מחבירו עליו הראיה, והנכון דהכא פשיטא לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכא דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה, אלא הא קא מיבעיא לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואף על גב דבעי האי למיבדקיה, כדין כל מקח טעות דעלמא, ובהא פשטינן דלא הוי מקח טעות וכי ליתיה למשכיר קמן דניכייפיה עביד לה אידך על מנת להשתלם דניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בין בגופיה בין בממוניה על מנת להשתלם, זה נכון וברור, כן כתב הרי"ט בשם רבו (הרא"ש) [הרא"ה] שאמר בשם הרמב"ן ז"ל.
תנן התם וכו' דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור: [פי' אסור] באכילה ואסור לקיימו, מיהו השתא משום דאסור לקיימו נקטינן ליה ועלה שקלינן וטרינן, מיהו בודאי לקמן (כ"ח ב', ובדברי רבינו לק' ז' א') מוכחינן לה בהדיא דלכולי עלמא אסור באכילה משש שעות ולמעלה.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/פסחים (עריכה)
במוחזק לן דלא בדוק וקאמרי הני דאנן בדקיני' מהו דתימא לא ניהמני' קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא כו' הימנוה רבנן בדרבנן ראיתי מקשים בזה דהכא משמא דבדאורייתא לא מהימנינן לאשה ועבד במילתא דקיימא בחזקת איסורא כגון דומיא דהכא דהאי בית מוחזק לן דלא בדוק היא ואמרי תני בדקנוהו וטעמא דמדרבנן הא בדאורייתא לא מהימנינן להו וא"כ לא תהא אשה נאמנת לקוץ לו חלה וגם להפריש מעשר דאמרי' בפ' המדיר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברות על דת משה ויהודית ומפרש איזו היא דת משה מאכילהו שאינו מעושר ואל קוצה לה חלה ואמרינן בגמרא אתרווייהו היכי דמי אי דידע ניפרוש ואי דלא ידע מנא ידע היינו משמע דבעי למימר דכל זמן שלא ידע בבירור דאינה מעשרת ואינה קוצה סמכי עלה ומותר לאוכלן על פי' עוד לפי משמעות דהכא לא הי' נאמנין אשה ועבד לנקר את הבשר דבשר נמי בחזקת איסור עד שינקרוהו ותימה היא לומר כך דהא מעשרים בכל יום דסמכי' אעבד ואשה בניקור הבשר וגם נמי במסכת עירובין משמע דאשה ועבד אינן נאמנין להתיר אלא במילתא דרבנן דקתני בפ' כיצד מעברין אפילו עבד אפילו אשה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל ומוקמינן טעמא בגמרא משום דמדרבנן האי היינו משמע אבל בדאוריית' לא מהינמנינן להו אע"ג דתחומין דרבנן הן דהא לא קתני אלא עבד ואשה אבל קטן לא קתני ועוד במסכת כתובות משמע בהדיא דקטנים לא מהימני בתחומין דאמרי' התם בפ' שני ואלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן וקחשיב נמי נאמנין לומר עד כאן היינו באים בשבת ואמרי' התם נמי בגמרא משום דתחומין דרבנן והיינו משמע התם דאין נאמנין אלא בגודלן אבל בקטנותן לא והכי גבי בדיקה אפי' בדאורייתא כגון האשה שהיא נאמנת לספור ולומר טהורה אני גם במעשר וחלה שהן מוטלין על האשה לקוץ חלה מעיסתה וגם לעשר פירותיו כדתנן עישרתם עירבתם הדליקו את הנר התם ודאי אשה מהימני וה"ה אם אמר לעבדו לעשר פירותיו ואומר לו כי עישרתים נאמן וכן אם נותן להם בשר לנקר את פירות לעשר נאמנין הן אפילו בדאוריית':
אבל במידי דלא רמיא עלייהו כגון בדיקת הבית שהיתה מוטלת על בעל הבית ומוחזק לן דלא בדקי' ואלה אומרי' כי אנחנו בדקנו אותו אי לאו דהוי מדרבנן לא מהימני שאם מעידין על פירות ראובן שהי' טבל ואומרין כי היא הרשה אותנו לעשרן ועישרנום אינן נאמנין ואע"ג דבטבלייהו נאמנין משום דעלייהורמיא מילתא אבל בטיבלא דאחריני דלא רמי עלייהו דוקא לבעה"ב שעשאו שליח נאמנין אבל לאחרים אינן נאמנים לומר כי אנו נעשינו שלוחים עליו ועישרנוהו וקטן אקטן נמי לא קשיא הכא דנאמן משם דאמר אני עשיתי מעשה ובדקתי' והתם בעירובי תומין והא מעיד ואומר שעד כאן הגיע תחום שבת ואיחן עדות לקטן כלל אפילו בדרבנן אבל במעשה שאומר כי אני עשיתי בדאוריית' לא מהימן אבל בדרבנן מהימן:
מי הוי מקח טעות או לא פירש וכגון שהשכירו לו קודם ארבעה עשר שלא חל חיוב על המשכיר אבל אם השכירו לו ביום י"ד כבר חל החיוב על המשכיר ובלא מקח טעות נמי על המשכיר לבדוק:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה