ערוך השולחן אורח חיים תט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מקום נתינת העירוב
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן תט סעיף א

הנותן עירובו בבית הקברות, כלומר על הקבר של בנין שהוא אסור בהנאה, כמ"ש ביורה דעה סימן שס"ד - אינו עירוב, דאף על גב דבשעת קניית העירוב לית לן בה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום כיון דניחא ליה שיתקיים העירוב גם אחר כך, שהרי הוא דבר מאכל או משקה - הרי נהנה בו.

ואף על גב דאין לנו לחוש מה שיהיה אחר קניית העירוב, מכל מקום כיון שכונתו לקנות שביתה שם והוה כביתו, ואסור לקנות בית באיסורי הנאה (גמרא עירובין ל"א.) - וממילא דבטלה שביתה זו, ובטל העירוב. וזהו לפי דעת הרמב"ם בפרק ו' ורבינו הב"י בסעיף א'.

אבל הטור באמת פסק דרק לכהן לא הוי עירוב, לפי שאין יכול להגיע למקום שביתתו, ולא לישראל. (וזה שבגמרא אינו לפי המסקנא ע"ש)

אבל הניח העירוב בבית הפרס, שהוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן - אפילו לכהן הוה עירוב, מפני שיכול להכנס שם במגדל הפורח, היינו מגדל שיש בו מ' סאה ונישא על גבי בהמות, או על ידי ניפוח כדין בית הפרס שמנפח ורואה שאין שם עצם כשעורה והולך לו, ויכול גם הכהן להגיע להעירוב וליטלו על ידי פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה.

וכן קבר של קרקע - אינו אסור בהנאה כמ"ש ביורה דעה שם, ולהאוסרים שם בהקרקע שנתנו על הקבר - אינו עירוב, ודינים אלו אין מקומן כאן לבארן.

סימן תט סעיף ב

במקום העירוב הוא קונה שביתה, לפיכך צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד בין השמשות, שהוא זמן קניית העירוב, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו שם בין השמשות. אבל בשתי רשויות - אינו עירוב.

לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או נתכוין לשבות ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים - אינו עירוב, שהרי אי אפשר לו להוציאו בין השמשות מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד.

אבל אם נתכוין לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים - הרי זה עירוב, מפני שבשעת קניית השביתה והעירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית, שהרי אין מערבין אלא לדבר מצוה, וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לדבר מצוה, כמ"ש בסימן שמ"ב.

ואף על גב דגם מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך יכול להביא את העירוב על ידי אינו יהודי, דאינו אלא שבות - מכל מקום איך נאמר ששם ביתו על ידי השתי סעודות בדבר שלא יוכל להביא בעצמו לביתו, שאין דרך בית כן להביא סעודתו על ידי אחרים, כיון שכל ביתו היא הסעודה הוי כמביא בית על ידי אחרים, ואין זה בית שלו.

סימן תט סעיף ג

נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס הצומחים מן הארץ, דיש בהם איסור להשתמש בשבת כמו באילן - אינו עירוב. דאף על גב דגם זה אינו אלא שבות - מכל מקום גזרו על זה אפילו בין השמשות, מטעם שהם רכים ונוחים לקטום, וקרוב בקל לבא לידי איסור דאורייתא, וגזרו אפילו במקום מצוה. ואם הם תלושים מן הקרקע רק נעוצים בקרקע - הרי זה עירוב, דבכהני גווני אין איסור הקטימה בהם מן מן התורה, כמ"ש בסימן של"ו ע"ש.

וכן כשמניח עירובו ברשות הרבים וגם שביתתו ברשות הרבים, אלא שרחוק ח' אמות העירוב ממקום שביתתו - גם כן אינו עירוב, אף על פי שיכול לטלטל פחות פחות מד' אמות - מפני שגם זה קרוב לבא לידי איסור דאורייתא. (מג"א סק"ז) אבל פחות מח' אמות - מותר, מפני שיכול לטלטל פעם אחת פחות מד' אמות, ויהיה העירוב בתוך ד' למקום השביתה, דבפעם אחת לא יכשל.

וכן אם נתן העירוב במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח מבעוד יום או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא - הוי עירוב. ובלבד שהשביתה תהיה ברשות שהמגדל עומד שם, כלומר כשהמגדל עומד ברשות היחיד - תהיה גם שביתתו ברשות היחיד או בכרמלית, ואם המגדל עומד ברשות הרבים והמגדל גבוה י' ורחב ד' - תהיה שביתתו על המגדל או בכרמלית.

סימן תט סעיף ד

כל המניח עירובו במקום - יש לו במקום עירובו ד' אמות לבד האלפים אמה, לפי שהוא קונה שם שביתה שתהיה כביתו, ואין בית פחות מד' אמות.

ואין לשאול דאם כן נצריך שיניח עירובו דוקא בבית דירה כמו בעירובי חצרות, דיש לומר דלא רצו להטריח עליו בזה, דאם כן אם לא יהיה לו בית בסוף התחום לא יהיה לו עירוב, ונמצא בטילה כל התקנה. ולכן כיון שעירובי תחומין הוא רק לדבר מצוה - אמרו חכמים שיכול לקנות שביתה באיזה מקום שהוא.

סימן תט סעיף ה

וכיון שיש לו ד' אמות, ולפיכך אמרו חכמים (ל"ה:) דהמניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום, ונתגלגל חוץ לד' אמות קודם בין השמשות - אינו עירוב.

ואף על פי שיכול להכניסו בין השמשות בתוך ד' אמות ויטלטל פעם אחד פחות מד' אמות, כמ"ש בסעיף ג' - מכל מקום אינו מועיל, שהרי אם היה קונה שביתה במקום שהעירוב שם - היה עומד עתה חוץ לתחום. לכן תקנו רבנן שלא יהיה עירוב אלא אם העירוב בתוך התחום, (תוספות שם) דאי אפשר להעדיף כחו של עירוב מכח עצמו.

ואם נתגלגל תוך ד' אמות - הוה עירוב. ואף על גב דמי שיצא חוץ לתחום - אפילו אמה אחת לא יכנס, כמ"ש בריש סימן ת"ה - דאין זה דמיון, דבשם יש לו שביתת ביתו וזהו כד' אמותיו של השביתה, ואם כן אין לו ד' אמות אחרים. מה שאין כן במקום עירובו, הא יש לו מקום השביתה ד' אמות, ואם כן עדיין אינו חוץ לתחום. (ב"י)

וכן אם לא הניח העירוב סוף התחום אלא בתוך התחום, ונתגלגל למרחוק אך עדיין הוא בתוך התחום, אף על פי שהוא נתכוין לד' אמות אלו ואיך ניתן לו ד' אמות אחרים - דזהו מטעם דאנן סהדי דכונתו כן, שאם יתגלגל למרחוק - תהיה שם מקום שביתתו, כיון שגם שם הוא בתוך התחום, מה שאין כן בחוץ לתחום - לא מהני דעתו.

סימן תט סעיף ו

אבד עירובו או נשרף, או אם היה בסוף התחום ונתגלגל חוץ לד' אמות, או שהיתה תרומה ונטמאת, כל אלו אם מבעוד יום - אינו עירוב, ואם משחשיכה - הרי זה עירוב, מפני שקניית העירוב הוא בין השמשות.

ואם ספק - כשר, שספק העירוב הוא ספיקא דרבנן, והולכין להקל. ודוקא כשהיה להעירוב חזקת כשרות, כגון זה שהניחו שם ואירע בו ספק. אבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו - לא אמרינן 'ספק עירוב כשר', משום דבכהני גווני יש חזקה לחומרא - העמד אדם על חזקת תחום ביתו שלא עירב. וכשיש להעירוב חזקת כשרות - נעמיד חזקתה כנגד חזקת תחום ביתו, וספיקא דרבנן לקולא. (עיין רש"י ל"ו. ד"ה 'העמד', ועיין מ"ש בסימן שצ"ד)

ואם עירב בספק טריפה - אינו עירוב, דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, והיא ודאי אינה ראויה מפני ספק טריפותה. (מג"א סק"ט)

סימן תט סעיף ז

כל אלו שאמרנו 'אינו עירוב' - יש להם שביתת ביתם, ולא אמרינן 'הרי עקר דעתו משביתת ביתו', ודמי להדין שיתבאר במי שבא בדרך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו, ולא היה יכול להגיע לשם לשעת קניית עירוב - דאין לו אלא ד' אמות, מטעם דהשביתה מכאן עקר ולשם אינו עירוב, כמו שיתבאר בסעיף י"ד, והכי נמי כן הוא, דמשביתת ביתו עקר ובמקום העירוב - אינו עירוב ולא יזוז מד' אמותיו.

דאינו כן, דהתם בבא בדרך, אבל כאן שהוא בביתו ועירב במקום שאינו עירוב - יש לו שביתה בביתו, דמסתמא בביתו ניחא ליה דלקני כשלא יהיה עירובו עירוב. (רש"י ס'. ד"ה 'ואסר' ע"ש, ועיין מג"א סימן תי"א סק"א)

סימן תט סעיף ח

כיצד עשיית עירוב: אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוך התחום ולהחשיך שם, וכונתו לקנות שם שביתה - זהו עיקר מצותו. ואפילו לא אמר 'שביתתי במקומי' אלא החשיך שם ושתק, כיון שכונתו היתה לשביתה - הרי זה עירוב.

אבל אם לא היתה כונתו לשביתה - אינו עירוב, אלא אם כן אמר 'שביתתי במקומי'. ואין הפרש בזה בין מי שיצא מביתו לקנות שם שביתה ויצא להחשיך על התחום, ובין מי שבא בדרך חשכה לו - קונה אלפים אמה בלא אמירה. ובבא בדרך - אין צריך כונה, דממילא קונה שביתה במקום שהיה בין השמשות, שהרי אפילו ישן יש לו שביתה, כמ"ש בסימן ת"א, וכל שכן ניעור.

ויראה לי דאף על פי שהולך כל בין השמשות ולא עמד על מקום אחד, ונתבאר בסימן שצ"ז דכל מידי דנייד - לא קנה שביתה, כמו נהרות המושכין, מכל מקום האדם קונה שביתה במקומו, שהרי ביכולתו לעמוד או לישב, ולא מצינו בשום מקום שההולך לא יקנה שביתה. ואמרינן: 'מיגו דעמד קנה - הולך נמי קונה', כמו בישן שם שאמרינן בכהני גווני ע"ש.

סימן תט סעיף ט

והנה זהו עיקר העירוב, והיינו עירוב ברגל. אבל חכמים הקילו על מי שאינו רוצה לטרוח ולהחשיך שם, ילך מבעוד יום או ישלח שליח ויניח שם מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו.

וגם בזה הלכו לקולא, דסתם בני אדם צריכים שתי סעודות בינונית שהם כששה ביצים מפת, ואפילו אם הוא רעבתן - דיו בבינונית. מיהו אם הוא חולה ואין צריך כל כך לשתי סעודות - דיו בפחות. ולאו דוקא מפת, דהוא הדין מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות.

ואפילו הנשבע שלא יהנה מככר - מערבין לו בו, דאין מערבין אלא לדבר מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו. (מג"א סקי"ב) ואם הוא ליפתן - דיו בלפת שאוכלין בו שני סעודות.

סימן תט סעיף י

ובעירוב כזה צריך אמירה דוקא, כיון שאינו על מקום שביתתו. ויאמר בשעה שמניח את העירוב: 'בזה העירוב יהיה מותר לילך למחר אלפים אמה ממקום עירובי זה', ויעשה הברכה כמו שיתבאר בסוף סימן תט"ו, וחוזר ולן בביתו.

ומודדים לו תחומו ממקום עירובו, שאנו רואים (כאילו) [כאלו] דר שם, דאנן סהדי (דאילו) [דאלו] היה לו שם מקום לדור היה דר שם. (גמרא ע"ג.) ומטעם זה התלמידים האוכלים בבית הבעלי בתים, שבתיהם בשדה והולכין ולנין בבית רבם, אף על גב דלענין עירובין מקום פיתא עיקר, מכל מקום - להתלמידים מודדים התחום מבית רבם שהוא מקום לינתן, מטעם דאנן סהדי (שאילו) [שאלו] היו מביאים להם אכילתם לשם - טפי הוה ניחא להו, שבבית רבן הוה עיקר דירתן. (שם)

סימן תט סעיף יא

ואם ירצה יכול לשלוח את העירוב על ידי שליח, והשליח יאמר בעת הנחת העירוב: 'בזה העירוב יהיה פלוני מותר לילך למחר אלפים אמה ממקום העירוב'. ויברך, דשלוחו של אדם כמותו.

ובלבד שלא יהא השליח חרש שוטה וקטן, שאינם ראוים לשליחות, וגם לא אלים למקני שביתה. ולא דמי לעירובי חצרות שנגבה גם על ידי קטן, כמ"ש בסימן שס"ו, דהתם אין צריך אמירה וכונה, מה שאין כן בתחומין. וכן לא יעשה שליח מי שאינו מודה בעירוב או אינו יהודי, ואם עשה אחד מכל אלו - אינו עירוב, אפילו עומד מרחוק ורואה שהניחו את העירוב - אינו כלום.

סימן תט סעיף יב

וזהו כשעושה אותם שלוחים להניח העירוב. אבל אם העמיד איש אחד שיקבל מהם בשם העירוב ויניח בעדו, והם אינם שלוחים אלא למסור להאיש את העירוב - לא איכפת לן, ובכהני גווני יכול לשלוח גם על ידי חיה מלומדת, כמו הפיל או הקוף.

אמנם גם על זה אין להם נאמנות, וצריך לעמוד מרחוק ולראות שמסרוהו לידו. ואף על גב דבמילתא דרבנן יש להם נאמנות, מכל מקום בעירובי תחומין שיש לזה סמך מן התורה - לא נתנו להם נאמנות, ועוד דטריחא מילתא וחיישינן שלא יקיימו שליחותם.

אבל מי שהבטיח לו להניח העירוב - נאמן, ואין צריך לראות אם קיים, דחזקה שליח עושה שליחותו. ואף על גב דבדאורייתא יש סוברים שאין לסמוך על חזקה זו, מכל מקום בדרבנן - ודאי סומכין על חזקה זו. ובדבר שהאחר יכול להכשל - גם בדאורייתא אמרינן חזקה זו, כמו שבארנו בחושן משפט סימן קפ"ב סעיף ז'. (ועיין מג"א סקי"ז) וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין - יכולין כולם לשלוח על ידי אחד שיערב על כולם.

סימן תט סעיף יג

לכתחלה כשעושה שליח צריך שיאמר לו: 'לך וערב לי לצד מזרח או למערב' כפי רצונו. דאם יאמר לו סתם, מה יודע השליח לאיזה רוח רוצה לערב.

ומכל מקום אם אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו סתם והלך ועירב לאחד מן הרוחות - עירובו עירוב, דאמרינן דכך היה דעתם שלאיזה צד שיערב ניחא להו, ואחר כך יתגלה לאיזה צד יערב, והוברר הדבר למפרע שלצד זה חפצו, דקיימא לן יש ברירה בדרבנן, ותחומין דרבנן.

ופשוט הוא שאם אמרו לו 'ערב למזרח' ועירב לצד אחר - דאינו עירוב. ואפילו באיכות העירוב כששינה השליח - אינו עירוב, כגון שאמר לו: 'ערב עלי בתמרים' - ועירב עליו בגרוגרות, 'בגרוגרות' - ועירב עליו בתמרים. אמר לו: 'הנח עירובי במגדל' - והניחו בשובך, 'בשובך' - והניחו במגדל, 'בבית' - והניחו בעלייה, 'בעלייה' - והניחו בבית - אינו עירוב, אפילו עירב לו השליח משלו.

אבל אם אמר: 'ערב עלי' סתם, ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים בין בשובך בין במגדל בין בבית בין בעלייה - עירובו עירוב, אפילו עירב משל המערבין.

סימן תט סעיף יד

מי שבא בדרך וראה אילן או גדר מרחוק והוא מכיר אותן, והם בסוף אלפים אמה ממקום שעומד כעת, ומתיירא שלא יגיע לשם בבין השמשות שהוא זמן קניין העירוב, ולכן אומר שם במקום שהוא: 'שביתתי תהא תחת אילן פלוני בעיקרו', 'תחת גדר פלוני בצד מזרחו' וכדומה, שסיים המקום - וקנה שביתה בשם, ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח, וזהו גם כן מהקולות שהקילו בעירוב.

ומכל מקום בעינן שבאיזה מין הילוך יהיה ביכולתו להגיע לשם בין השמשות, כגון אם ירוץ מאד, ולכן אף על גב דבמהלך כי אורחיה לא יגיע לשם - לא איכפת לן, ורואין אותו (כאילו) [כאלו] עומד שם בין השמשות.

אבל אם בכל אופן לא יוכל להגיע לשם בין השמשות - אין זה עירוב, דאיך יקנה שם שביתה ואין ביכולתו להגיע לשם לזמן קניית השביתה. ובכהני גווני לא קנה שביתה כלל, ואין לו אלא ד' אמות במקום שיהיה בין השמשות, שהרי מכאן עקר שביתתו ובשם לא קנה. ולא דמי למי שישב בביתו, דאם לא קנה עירוב יש לו תחום ביתו, כמ"ש הטעם בסעיף ז' ע"ש.

סימן תט סעיף טו

וגם זה הוא כשסיים מקום שביתתו בעיקרו כמ"ש. אבל אם לא סיים מקום שביתתו, כגון שאמר: 'שביתתי תחת האילן' או 'תחת הגדר', וכל האילן והגדר אין עומדין בתוך אלפים ממקום שהוא - לא קנה שביתה, דשמא כיון על המקום שהוא חוץ לאלפים, ולכן לא יזוז ממקומו ואין לו אלא ד' אמות כמ"ש.

ואם כל האילן והגדר עומד תוך אלפים, ולא ייחד מקום שביתתו, שאמר 'שביתתי תחתיו' - יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן והגדר, וינכה מזה משך האילן והגדר. כגון אם היה מקומן כ' אמה - יש לו ד' אלפים פחות כ' מפני הספק, שלא ידענו באיזה מקום כיון לקנות השביתה, ושמא כיון בתחלתן ונמצא שיגיע התחום עד כ' פחות.

סימן תט סעיף טז

ולהרמב"ם דעת אחרת בזה, דהקונה שביתה בריחוק מקום ולא סיים מקום השביתה, אפילו כולו תוך אלפים - לא קנה שביתה שם אלא במקום שיהיה עומד בו בין השמשות. וכן לדעתו אם אמר 'שביתתי במקום פלוני' והוא רחוק מאותו מקום יותר מאלפים - קנה שביתה במקומו, כמו ביושב בביתו.

סימן תט סעיף יז

ולכן האומר 'שביתתי תחת אילן פלוני', אם יש תחתיו ח' אמות - לא קנה שביתה, משום דלא ידעינן לאיזה ד' אמות כיון. אבל בפחות מזה, הא איכא האמה האמצעית, שממה נפשך שביתתו בה, והוי מקצת מקומו ניכר - וקנה עירוב. לפיכך בכהני גווני צריך (לכוון) [לכוין] לקנות שביתה בעיקרו או בד' אמות שבצפונו או בדרומו וכיוצא בזה, וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל.

ואם היו שנים מהלכים בדרך, ואחד מכיר מקום השביתה ואחד אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, כלומר שסומך עליו, והמכיר אומר 'שביתתינו במקום פלוני'. וקולא זו לומר שביתתי במקום פלוני ובלא פת - לא הקילו אלא לבא בדרך, אבל לא למי שיושב בביתו, דהיושב בביתו או ילך וישב בין השמשות במקום שרוצה לקנות שביתה, או ישלח פת לשם, כמו שנתבאר.