ערוך השולחן אורח חיים תטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תטו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין דאין מערבין אלא לדבר מצווה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תטו סעיף א[עריכה]

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. ויש מי שרוצה לומר דזהו בעירוב בפת, אבל ברגל - מערבין אפילו לדבר הרשות, (ב"י והר"י רפ"ח) ובשעת הדחק יש לסמוך על זה. (א"ר)

ובדיעבד אם עירב לדבר הרשות, לדעת בה"ג - אינו עירוב, והרמב"ם בפרק ו' פסק - דהוי עירוב, והרשב"א כתב לחלק בין מערב בפת למערב ברגליו, דבפת - אין עירובו עירוב, וברגליו - הוי עירוב, (ב"י) ורבינו הב"י פסק כהרמב"ם.

וזהו וודאי דכשעירב לדבר מצוה - יכול לילך אף לדבר הרשות. והטעם שאין מערבין אלא לדבר מצוה הוא פשוט, דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות - זהו עצמו מצוה, כדי שלא נכשל באיסור טלטול. אבל בתחומין אין שייך שלא לבא לידי איסור, ואין זה אלא מפני הצורך. ולכן בצורך מצוה התירו, ולא בדבר של רשות.

ובאמת אין הכוונה למצוה גמורה, אלא אפילו כשיש בזה עונג שבת ויום טוב - מקרי גם כן מצוה, כמו שיתבאר, דבזה ראו חכמים גם כן להתיר, מפני שזהו מצוה 'וקראת לשבת עונג', וביום טוב נצטוינו בשמחה.

סימן תטו סעיף ב[עריכה]

ולכן אין מערבין רק כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואין, או של מילה או של שאר מצוה, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לפקח על עסקי רבים, או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו, דזהו מצוה להיות אצל אשתו וזרעו.

וכתב רבינו הרמ"א: "או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס, שיש בו שמחה וכיוצא בזה - מקרי דבר מצוה" עכ"ל, וזהו מטעם שבארנו. וכן מפני היראה, כשרוצה לברוח מן האנסים ומן הלסטים - הוי דבר מצוה, וכן כל כיוצא בזה.

סימן תטו סעיף ג[עריכה]

ואף על גב דעירובי חצרות מערבין לכתחלה בין השמשות, כמ"ש בסימן שצ"ג, אבל עירובי תחומין - אין מערבין לכתחלה בין השמשות, (שבת ל"ד.) משום דזהו תקון מעליא, ואסמכוה אקראי, (רש"י) ובדיעבד - עירובו עירוב.

ולכן אם אמרו לו שנים: 'צא וערב עלינו', לאחד עירב עליו מבעוד יום, ולאחד עירב עליו בין השמשות, וזה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזהו שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה - שניהם קנו עירוב. וכבר נתבאר טעם דין זה בסימן שצ"ג ע"ש. אבל יש חולקים, וסבירא ליה דבתחומין - גם בדיעבד אינו מועיל בין השמשות. (דעת ר"ת בתוספות שם, ורש"י שם והרמב"ם בפרק ו' פסקו כדיעה ראשונה)

סימן תטו סעיף ד[עריכה]

כשמניח עירובי תחומין מברך: "אשר קידשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. בהדין עירובא יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח". ואם מערב לרבים מברך ואומר גם כן: "בהדין עירובא יהא מותר לפלוני ולפלוני וכו'" או שיאמר: "יהא מותר לכל בני העיר".

והברכה - אינה מעכבת, אבל אם לא אמר בהדין וכו' - מעכב. (מג"א סק"ה) ואף על גב דבעירוב ברגל אין צריך לומר כלום, כמ"ש בסימן ת"י - זהו מפני שעומד במקום שביתתו. אבל בעירוב בפת, אם לא אמר - באיזה דבר ניכר שהוא עירוב. ויראה לי דאם בירך ולא אמר 'בהדין' - הוי עירוב.