טור אורח חיים קסח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן קסח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

ברכת הפת

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם, הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר והחתיכות פת נקייה, ואפילו אם השלם קטן מן החתיכות.

אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטין, אפילו היא קטנה, מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד.

פת שעורין ופת כוסמין, מברך על השעורין כיון שהוא מין ז' אע"פ שהכוסמין יפין יותר.

פת נקייה ופת קיבר והן ממין אחד, מברך על הנקיה.

טהורה וטמאה - מברך על הטהורה. פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה, מברך על איזה מהן שירצה. וכן פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל, מברך על איזה מהן שירצה.

פת הבאה בכיסנין - והוא פת שעשוי כמין כיסין מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין - מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש.

ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו סעודה, אע"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וג' ברכות. ואם מתחילה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך עליו ג' ברכות אף על פי שלא בירך המוציא תחילה. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע"פ שהוא קובע עליו אינו מברך המוציא וג' ברכות, דבטלה דעתו אצל כל אדם דבתר רובא אזלינן.

לחמניות - אותן שבלילתן עבה, לחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות. ואותן שבלילתן רכה ודקין מאד, מברכין עליהן בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתיה עליהן, מברך המוציא ושלש ברכות. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם.

ופת גמור - אפילו על פחות מכזית, מברכין עליו המוציא, אבל לאחריו אין מברכין ג' ברכות אלא על כזית.

א"ר יוסף: חביצא - אי אית בהו פרורין כזית מברכין עלייהו המוציא וג' ברכות, ואי לא מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג', ורב ששת אומר אע"ג דלית בהו כזית, אמר רבא והוא דאית בהו תוריתא דנהמא, וכן הלכתא. פירוש, חביצא - פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק, דכל דבר שנדבק יחד נקראת חביצא כמו חביצא דתמרי.

ופירש ה"ר יונה דשלשה חילוקים יש בו: היכא שנתבשל - אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות, ואם אין בהן כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אין לברך עליהן אלא בורא מיני מזונות, דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק - אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תאר לחם, ואם אין בהם כזית, אם יש בהן תואר לחם מברך עליו המוציא, ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק - אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת.

כל דבר שבלילתו עבה - אפילו בישלו במים או טיגנו בשמן, לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא, ובלבד שיש בו תואר לחם. בלילתו רכה - ובשלו במים או טגנו בשמן, לאו לחם הוא לענין חלה והמוציא, ואם אפאו באילפס בלא משקה לא הוי לחם לר"ל, ולרבי יוחנן הוי לחם, ופסק ר"ח כר"ל ור"י פסק כר' יוחנן ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.

טרוקנין - והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה, חייב בחלה ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו, נעשה כמו פת גמור.

אבל טריתא - שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה והוא נתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם קובע סעודתו עליו, מברך המוציא וג' ברכות.

נהמא דהנדקא - והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכן על לחם העשוי לכותח - שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה. ואם עשאה כעכין, פירוש ערוכה ונאה כעין גלוסקא, חייבת בחלה ומברך עליה המוציא.

בית יוסף

היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו' - בפרק כיצד מברכין (לט:) הביאו לפניהם פתיתין ושלימין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין ורבי יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר ופסקו התוספות (ד"ה מברך) והרא"ש (סי' כא) והרשב"א (ד"ה ולענין) והמרדכי (סי' קכט) והגהות מיימוניות פ"ז מהלכות ברכות (אות ד) כרבי יוחנן. וכתבו עוד דבפתיתין גדולים ושלימים קטנים פליגי וסבר רב הונא דמברך על הפתיתין אם ירצה ורבי יוחנן אמר דשלימין מצוה מן המובחר וכן פירש ה"ר יונה (כח. ד"ה הביאו). ורש"י (שם) והראב"ד סוברים דמסקנא דהלכתא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ויתבאר בסמוך בס"ד ושם יתבאר שאין כן דעת הרמב"ם (פ"ז ה"ד) אלא כדברי אינך רבוותא והכי נקטינן דרבים נינהו:

ומ"ש רבינו מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר והחתיכות פת נקיה. כן כתבו שם התוספות והרא"ש והמרדכי והגהות מיימוניות וה"ר דוד אבודרהם (ע' שט"ו) כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) פרוסה דגלוסקאות ושלימין דבעל הבית מברך על השלימין דבעל הבית ודלא כה"ר יונה (שם ד"ה ולפי) והכל בו (סי' כד יח.) שפסקו שמברך על הפרוסה שהיא נקיה:

ומ"ש רבינו אבל אם השלם שעורים והחתיכות חטים וכו'. שם אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלימה של שעורים, ובתר הכי אסיקנא ירא שמים יצא ידי שניהם מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע. ופירש רש"י דאפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן בפתיתין ושלימין ושניהם ממין אחד קאי דירא שמים מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה פתיתין) בשם הראב"ד אבל התוספות (שם ד"ה מניח) וה"ר יונה (ד"ה שלום) והרא"ש (שם) מפרשים דלא קאי אלא אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים וכתב הרא"ש
(שם) שכן נראה מדברי הרי"ף (כח.) וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ברכות (שם) מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה ונראה גם כן מדבריו דבפתיתין ושלימים ושניהם ממין אחד פוסק כרבי יוחנן דאמר שלימין מצוה מן המובחר וזהו שכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה ומשמע דבדאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלימין קטנים מצוה מן המובחר בשלימין:

ומ"ש רבינו שאפילו חתיכה של חטים קטנה מניח פרוסה תחת השלימה וכו'. כן כתב שם הרא"ש וזה לשונו פירש רש"י בלשון אחד בוצע מן השלימה ומכל מקום יוצא ידי שניהם קרינן ביה כיון שמניח שניהם יחד הוי כאילו בוצע משניהם ולשון שני פירש בוצע משתיהן יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם (שם) ואע"פ שה"ר יונה (שם ד"ה וירא) כתב דאין צריך לבצוע שתיהן אלא ודאי בוצע הפרוסה שהיא של חטים ומקיים ההידור כשיניח עמה השלימה רבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל והכי נקטינן:

כתב המרדכי (שם) אהא דהביאו לפניו פתיתין ושלימין והלכה כרבי יוחנן דשלימים עיקר וכתב הר"ם דהוא הדין אם שתי שלימות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה דמברך על הגדולה וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז (שם):
כתב הרוקח (סי' שכט ד"ה ובפרק) אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ואפילו בשבת יכול לחברם כדמשמע בפרק חלון (עירובין פא.):
כתב רבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמו:) אם יש לפניו פת שלימה או פתיתין גדולים ורוצה לעשות פירורים דקים על דעת לברך עליהם ולאכלם אין צריך לברך עליהם תחלה כשרוצה לפררן כי די לברך על הפירורין כך פשוט בפרק כיצד (לט.) מההיא דפת צנומה וכן פירשוה בתוספות עכ"ל. ותמהני עליו היאך כתב כן לפסק הלכה שפירוש זה משמע שהוא על מה שאמר רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא וכן מצאתי שכתב הרשב"א (שם ד"ה אמר) ונדחו דבריו מהלכה דהא אמרינן עליה ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה כליא על הפת נמי כי גמרה אפרוסה גמרה אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע ואסיקנא דהלכתא כרבא וכיון דלא קיימא לן כרבי חייא כל שכן דלא קיימא לן כרב חייא בר אשי ואם כן איפכא הוי פסקא לפי פירוש זה וכן כתב הרשב"א (שם) דלרבי חייא צריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש פת גדולה מתחלה לפניו ע"כ ואם כן לרבא נמי צריך שיברך קודם שיבצע הואיל ואפשר וכך הם דברי המפרשים כמו שנתבאר בסימן קס"ז:

כתוב בכתבי מה"ר ישראל (תה"ד ח"ב) סימן ק"ו לחם שלם ובו דבוק פרוסה איך לעשות לברכת המוציא אם טוב יותר להניח בו מחובר שיהא הפת גדול או טוב לפרוס הפרוסה מן השלם כדי שיהא הככר שלם לברכת המוציא לא ביארת יפה דעתך אם הוא זה כשני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונדבקו בתנור כך ונחתך מן האחד והשניה נשארה שלימה כהאי גונא ודאי טוב יותר להפריד החתיכה מן השלימה כדי שתהא נראה שלימה ממה שיניחנה דבוק בה כדי שתהא נראה גדולה דקיימא לן שלימה קטנה עדיפא לענין ברכה מפתיתין גדולים עכ"ל^(א):

פת שעורים ופת כוסמין מברך על השעורים וכו'. ירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א) והכי נמי איתא בתוספתא (ברכות פ"ד הי"א) וכתבוה שם התוספות (ד"ה אבל) והרא"ש (סי' כא) והרשב"א (ד"ה תוספתא) ז"ל:

ומ"ש רבינו פת נקיה ופת קיבר והם ממין אחד מברך על הנקיה. גם זה שם בירושלמי והתוספתא שהביאו המפרשים הנזכרים שלימה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של גלוסקא ודבר פשוט הוא דעל החשוב יותר ראוי לברך וכן כתבו שם התוספות שני שלימים ממין אחד אם האחד יותר נקי מברך על הנקיה דחביב ליה טפי. ומשמע לי דאפילו שתיהם נקיות אלא שזה לבן מזה מברך על היותר לבן דהא ודאי חשיב חביב טפי: ונראה שאם יאמר הבוצע דאותו שאינו לבן כל כך חביב ליה לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם ועוד אכתוב בזה בסמוך בס"ד:

טהורה וטמאה מברך על הטהורה פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהם שירצה. ירושלמי שם:

ומ"ש וכן פת גוים נקיה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהם שירצה. כן כתבו שם התוספות והרא"ש והמרדכי (סי' קכט) ולמדו כן מהירושלמי שנזכר בסמוך ומדמים פת ישראל לפת טהורה ופת גוים לפת טמאה. ומיהו המרדכי כתב אם אינו נזהר מפת של גוים נראה מדבריו שאם הוא נזהר מפת של גוים לא יבצע אלא מפת ישראל אע"פ שהיא קיבר. וכתוב עוד בתוספות אבל רבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של גוים מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא וכן כתב המרדכי וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז (אות ד) בשם השר מקוצי וכתוב בתרומת הדשן (סי' לב) שכן נהגו: וכתב בתרומת הדשן (שם) שבעל הבית שאינו נזהר מפת של גוים ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת של גוים כי היא נקיה אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינה נקיה שהוא כשר ושתי הלחם מונחים על השולחן אע"פ שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי מכל מקום כהאי גונא צריך לבצוע על פת נקיה של גוים הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר דהא דאמרינן (ברכות מא.) המוקדם בפסוק קודם וכן החשוב או החביב קודם היכא דרוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך לא מחוייב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו אפילו שהוא לפניו ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מפת כשר והוא בוצע עליהם מכל מקום הוא עיקר ואזלינן בתריה הואיל ופסק ירושלמי (שם) דעל איזה מהם שירצה יברך היכא דבעי למיכל מתרווייהו והא דכתב במרדכי פרק אין מעמידין (ע"ז סי' תתל) מדברי ראבי"ה נראה שאם מיסב על שולחן ישראל האוכל פת של גוים והבעל הבית נזהר מפת של גוים כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה וראיה מן הירושלמי פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהם שירצה יברך וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו (יבמות ז:) ע"כ הא קמן אע"ג דבעל הבית אינו רגיל לאכול מן החביב ואין בדעתו לאכול הימנו אפילו הכי מצוה להקדימו יש לחלק שפיר דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח ולכך במילתא דראבי"ה נהי נמי דבעל הבית נזהר מפת של גוים אינו זה בשביל שאינו חביב לו אלא מניח משום פרישות ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב בו המצוה שרו ליה רבנן ואהא מייתי ראיה מן הירושלמי דקאמר פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהם שירצה יברך משמע ליה אפילו אי פרוש הוא שלא לאכול חולין טמאים אפילו הכי יברך על הטמאה אם ירצה משום חיבוב המצוה ויאכל ממנה והוא הדין לגבי פת של גוים [ולאו דוקא נקט ראבי"ה אם היה מיסב על שולחן ישראל האוכל פת של גוים] דבלא דידיה נמי שרי אלא נקט הכי דלא תימא מי הוא זה המביא פת של גוים על השלחן הואיל ובעל הבית נזהר ממנו אבל לעולם כל שאין רצונו לאכול מן המוקדם או החשוב או החביב מפני שאינו חפץ בו אינו נראה כלל שיתחייב לברך עליו לאכול ממנו כדי להקדימו עכ"ל:

פת הבאה בכיסנין - בפרק כיצד מברכין (מב.) רבי מונא אומר משום רבי יהודה פת הבאה בכיסנין מברכין עליה המוציא ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה ואקשינן עליה מדאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין עליהם ומברכין עליהם המוציא ושני שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא.
ותו איתא התם (שם) רב הונא אכל תריסר ריפתא בני תלתא בקבא ולא בריך א"ל רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך והסכים רש"י לדעת המפרש דמפת הבאה בכיסנין אכל וכן כתבו הרי"ף (כט:) והרא"ש (סי' ל) וכתב הרי"ף (ל.) מסקנא היכא דאכיל לה בתורת כיסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא ושלש ברכות וה"ר יונה כתב (כט: ד"ה תריסר) שיש מפרשים דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום ויש מפרשים שמברך בורא נפשות. והרא"ש (שם) כתב שמברך מעין שלש וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה רב הונא) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג (ה"ט - יא) והכי נקטינן:
וכתב הרא"ש (שם) כל שאחרים קובעים עליו סעודתם צריך לברך המוציא ושלש ברכות וכתב רבינו משה דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד כתב ואי הוה קבע עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראים דברי רבינו משה ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברך שלש ברכות אף ע"פ שלא בירך המוציא תחלה עכ"ל וגם ה"ר יונה (ל. ד"ה א"ל) כתב ואם אחרים אינם קובעים אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי נקטינן: והאגור (סי' ריז) כתב ופירוש אם קבע סעודתו עלייהו פירש ה"ר אביגדור דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי ע"כ והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קנט). וליתא אלא בין סעודת ערב ובוקר בין סעודת עראי אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעות ואי לא לא וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא:

ומה שפירש רבינו בפת הבאה בכיסנין הוא פירוש רבינו חננאל שכתב ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כט. ד"ה שאין) והערוך (ערך כסן) כתבו ג"כ והרשב"א (מא: ד"ה נמצא) ג"כ כתב גבי דברים הבאים בתוך הסעודה ופת הבאה בכיסנין כגון אובליא"ש ואותם העשויים כמין כיסים שממלאין אותם בדבש ושקדים ומיני בשמים: והרמב"ם כתב בפרק ג' מהלכות ברכות (ה"ט) שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן בה מים הרבה אע"ג שנתן בה גם כן שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שנילושה בדבש וכו' דאם לא כן הוה ליה למימר עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דממה שכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפילו הכי מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן (חלה פ"ב מ"ב) דחייבת בחלה ואפילו הכי אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך על כרחך לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר^(ב) ולישנא דנילושה דנקט הרמב"ם: ורש"י (מא: ד"ה פת הבאה בכסנין) פירש פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים והערוך (שם) פירש עוד בשם רבינו האי שפת הבאה בכיסנין הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא וכשאכל רב הונא הרבה אמר רב נחמן עדי כפנא זה רעב ולרעבונו אכל לשבוע ממנה ולא בתורת כיסנין וצריך לברך אחריה וראיה לדברי הגאון וכל לחם צידם יבש היה נקודים (יהושע ט ה) תרגומו וכל לחם זוודהון יביש הוה כיסנין עכ"ל: ולענין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל ובין כיסים שממלאים אותם בדבש ושקדים כגון הנקראים רושקיליא"ש דיאלחש"ו ובין עיסה שעירבו בה מי פירות או מיני תבלין בין הנקראים בישקוגו"ש כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא ושלש ברכות אלא אם כן קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו: וכבר כתבתי בסימן קנ"ח (ד"ה בסוף) שלמד הרשב"א (מג. ד"ה בא להן) מהירושלמי (שם פ"ו ה"ו) שאינו צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכיסנין אלא די בידו אחת ואני כתבתי שם דלדידן לא בעי ליטול אפילו ידו אחת:

לחמניות אותם שבלילתם עבה לחם גמור הוא וכו'. בפרק כיצד מברכין שם לחמניות מערבין בהם ומברכין עליהם המוציא ואוקימנא דהיינו בדקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא ופירש רש"י לחמניות אובליא"ש. וכתב הרא"ש (סי' ל) ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזון ונראה לפרש לחמניות היינו נבלאי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מיני מזונות אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואי אכיל להו שלא מחמת הסעודה טעון ברכה לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכך הם דברי רבינו. ודין אכיל להו שלא מחמת הסעודה יתבאר בסימן קע"ז בס"ד. והתוספות (ד"ה לחמניות) כתבו גם כן דאובליא"ש אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוא אלא נראה דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה עלייהו מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין מברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא ע"כ: והמרדכי (סי' קכ) נסתפק בהם לפי שהם רכים יותר מדאי והיה נוהג ר"י שלא לאכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה לברך בפת תחלה כדי לפטרם מברכה שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות אי לא וכן כתבו התוספות (לח. ד"ה מר זוטרא) גבי כובא דארעא וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ג' (אות ג) אלא שכתבו (פ"ד אות ט) ונראה דפת לא פטרא להו מברכה שלפניה דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ע"כ: וה"ר יונה כתב בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה ואי) גבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה שרבינו יצחק הזקן אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראים אובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בזה לעולם ולקמן (ל. ד"ה ואמר) גבי הא דלחמניות מברכים עליהם המוציא כתב רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעכין וקשה על זה אמאי איצטריך למימר דמברך עליהם היכא דקבע עלייהו שהרי פשוט הוא ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות רקיקין דקים ונקראים בלעז ניבלא"ש ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבע עלייהו מברכים עליהם המוציא עכ"ל: ומיהו אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם נראה שהם טפלים למרקחת וברכת המרקחת פוטרן וכן כתב הכל בו (סו"ס כד כ ע"ג) ואכתוב לשונו בסימן רי"ב (ד"ה כתב הכל בו) בס"ד: כתוב בשבלי הלקט (סי' קנט) על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות דהוי ליה כמו פירות ולאחריהם לא יברך דברכת המזון פוטרתן:

ומ"ש רבינו ופת גמור אפילו על פחות מכזית מברכין עליו המוציא וכו'. בפרק כיצד מברכין כתב הרשב"א (לז: ד"ה א"ר יוסף) בשם הראב"ד דבפחות מכזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון מכל מקום מיני מזונות הוא ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית והוא ז"ל כתב שנראה לו שמברך לפניו המוציא שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור ולאחריו כתב שאינו מברך מעין שלש ואפשר דלא מברכינן עלייהו כלל ואפילו בורא נפשות דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעורא לא תירמי עליה ברכה אחריתא ע"כ. וגבי הא דא"ר חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח (לח: ד"ה כיון) קיים וחיזק דבריו דלפניו מברך המוציא ולאחריו ולא כלום וכתב שכן דעת הרי"ף (כז:). וכן נראה ממה שכתב הרא"ש (סי' טז) גבי הא דרבי יוחנן אכל זית מליח שהביא שם הירושלמי (פ"ו ה"א) שאומר בהדיא דעל פת פחות מכשיעור מברך המוציא ומשמע מדבריו דהכי קיימא לן וגם משמע מדבריו דלאחריו אינו מברך כלום וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפ"ג (הי"ב) והכי נקטינן:

אמר רב יוסף חביצא אי אית בהו פירורים כזית וכו'. גם זה בפרק כיצד מברכין (לז:) ופירש רש"י דחביצא היינו שמבשלים לחם מפורר בתוך האילפס והקשו עליו התוספות (ד"ה חביצא) ופירשו הם דחביצא היינו פירורים הנדבקים על ידי מרק או על ידי חלב וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא וכן פירש הערוך (ערך חבץ) ולפירוש זה הסכימו ה"ר יונה (כו: ד"ה ולפיכך) והרא"ש (סי' י): והג' חילוקים שכתב רבינו בשם ה"ר יונה (כו: ד"ה על) כתבם הרא"ש (שם) וטעם חילוקים אלו משום דתניא התם (לז:) הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה טחנה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ומפרש בירושלמי (שם) שהפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית. ומכאן למדנו החילוק הראשון היכא שנתבשל הכל תלוי ביש בפרוסות כזית ולא שאני לן בין אית ביה תוריתא דנהמא ללית ביה: והחילוק השני היינו הא דחביצא דאמר רב ששת דאע"ג דלית בפרורין כזית מברך המוציא ושלש ברכות והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא ומשמע ודאי דכל דאית בהו כזית אע"ג דליכא עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא כדרב יוסף דרב ששת להוסיף על דברי רב יוסף לברכת המוציא בא ולא למעטו. ותוריתא דנהמא היינו שיהיה ניכר וידוע שהוא לחם: והחילוק השלישי הוא מסברא דכיון שהוא פת בלי תערובת שום משקה אינו יוצא מתורת לחם דעד כאן לא אמר רבא דבעינן דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אלא בחביצא שהפירורין מעורבין עם המשקה אבל היכא שהפירורין לבדם בלי שום תערובת אע"פ שהפירורין דקין ביותר לעולם שם לחם עליהם ומברכין עליהם המוציא ושלש ברכות. ודלא כרבינו חננאל שפירש דהא דאמרינן בגמרא (לט.) פת הצנומה בקערה מברך עליו המוציא דוקא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא: ודע שהחילוק הראשון כתוב בספרים שלנו בפירוש ה"ר יונה בענין אחר וזה לשונו היכא שהוא מבושל אם יש בפרוסות כזית אע"ג דמיחזי דאיכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך עליו אלא בורא מיני מזונות ונראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה אם אין בפרוסות כזית ולישנא מוכח הכי דאם לא כן לא הוה ליה למימר אם יש אלא אפילו יש וק"ל: ופירוש רש"י דהאי חביצא מיירי בנתבשל כתבו המרדכי (סי' קיט) וזה לשונו תוריתא דנהמא תואר של לחם כלומר צריך שיהא בו מראה של לחם שלא יהא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם והכי קיימא לן כרבא וכרב ששת דמברך ברכת המוציא וברכת המזון על פירורין שאין בהם כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא ואפילו נתבשלו כדפירש רש"י והא דלעיל שאין הפרוסות קיימות מוקי להו רב ששת בכלי ראשון ובשנימוחו כמו שמחלק לקמן גבי פת צנומה משם ראבי"ה (ברכות סי' קג) והלכות גדולות ע"כ. וגבי פת צנומה כתב (סי' קכו) פירוש פת יבשה שנתנה בקערה לשרות ובה"ג (ברכות פ"ו ז ע"ג) פירש דוקא צנומה בקערה דכיון דשדי עלייהו רותחין הוי ליה כלי שני אבל צנומה בקדרה דהוי ליה כלי ראשון אע"ג דאיתיה בעיניה נפק ליה מתורת לחם עכ"ל ולפי החילוקים שכתב רבינו בשם ה"ר יונה צריך לומר דבה"ג מיירי באין בפרוסות כזית ומשום הכי בכלי ראשון אע"ג דאיתיה בעיניה כלומר דאית עליה תוריתא דנהמא נפק ליה מתורת לחם דאם יש בפרוסות כזית מברך עליהם המוציא ואע"ג דלית ביה תוריתא דנהמא:

וכתבו התוספות (ד"ה אמר רבא) (לז:) והמרדכי (סי' קיט) דכשנותנין פירורים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזל ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממיץ לשרות פירורים (מן הלילה) [בלילה] כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

וכתב עוד המרדכי (שם) וכן השורה פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבאה בכיסנין ומברך עליו בורא מיני מזונות דמיזן זיין. ונראה דהיינו דוקא בפירורין אי נמי בפרוסה שאין בה כזית אבל בפרוסה שיש בה כזית לא:

והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ברכות (ה"ח) הפת שפתת אותה פיתים ובשלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנית צורתה מברך עליה בתחלה המוציא. ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות ע"כ. ודבריו כסותרין אלו את אלו שבתחלה כתב דבחדא לטיבותא דלהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא ואח"כ כתב דבחדא לריעותא דלהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע"פ שיש בהם כזית מברך בורא מיני מזונות. וחכם אחד מבני בניו של הרמב"ם השיב שמה שכתב או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה כי כבר נמצא בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד כג): והרב הגדול מהר"ר יוסף פאסי זלה"ה כתב שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא וזה נראה שדקדק בלשונו בתחלה כתב אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שרצונו לומר אם יש בפתיתים כזית אע"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה ר"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו כשיהיה בפתיתין כזית מברך בורא מיני מזונות ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד. השוום בשינוי המשותף ביניהם וחילקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק. והעיד שלשון זה נשאל בישיבת מאור גולת אריאל הגאון מהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה בפומבי גדול של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול הה"ר יצחק אברבנאל זלה"ה ובעיני כולם הוכשר דרך זה יותר מכל מה שפירשו שם. גם הרב הגדול מוהר"ר יהודה ן' שושן זלה"ה פירש כן. ואני בעניי ראיתי שאע"פ שפירוש זה הוא מדוייק בלשון הרמב"ם שבתחלה כתב לשון שינוי ובסוף כתב לשון העברה אין לחילוקים אלו עיקר בגמרא: ולכן נ"ל דהכי פירושו הפת שפתת אותה פתים ובשלה או לשה והתחיל לפרש מאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה ולפיכך לא הוצרך בו אלא חדא לטיבותא דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא. והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה ולפיכך כתב דבחדא לריעותא סגי כלומר שאם אין בו כזית אע"פ שניכר שהוא פת או אם עברה צורת הפת בבישול אע"פ שיש בו כזית מברך בורא מיני מזונות ולמד מה שכתב בבבא דלשה במרק מההיא דחביצא וכרב ששת דאמר אע"פ שאין בפירורין כזית מברך המוציא וכרבא דאמר והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא וכדברי המפרשים דחביצא היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול דרבא לא מצריך דלהוי עלייהו תוריתא דנהמא אלא בדלית בהו כזית אבל אי אית בהו כזית אע"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא וכמו שכתבתי לעיל. ובבא שניה למדה מדתניא (לז.) הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי (פ"ו ה"א) דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית וסובר הרמב"ם שאע"פ שיש בהם כזית בעינן דלהוי בהו תוריתא דנהמא מאחר שהן מבושלות כנ"ל:

כל דבר שבלילתו עבה אפילו בשלן במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא וכו'. בפרק כל שעה (פסחים לז.) גרסינן תנן התם (חלה פ"א מ"ד) הדובשנין והסופגנין ואסקריטין וחלת המסרת פטורים מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ואמרינן התם דבהרתיח ולבסוף הדביק כולי עלמא לא פליגי דחייב בחלה דנהמא הוא כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ריש לקיש סבר כמעשה חמה הן ופטורים ורבי יוחנן סבר כמעשה אילפס הן לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק לא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה. וכתב הרא"ש (שם סי' טו) שרבינו חננאל פסק כריש לקיש אבל הוא ז"ל נראה לו דהלכה כרבי יוחנן וכן פסק בשאילתות (פר' צו שאילתא עז) וכן פסקו התוספות (שם: ד"ה דכו"ע) וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות חלה (הי"ב). והרי"ף (יא:) כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומכל מקום נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן וכן כתב רבינו בספר יורה דעה (סי' שכט) שהרי"ף פסק כרבי יוחנן. והכי נקטינן: וכתבו התוספות (שם) בשם ר"י דעל ידי משקה מודה רבי יוחנן דמעשה אילפס פטורין ואין מברכין עליהם המוציא כדמוכח בירושלמי דחלה פרק קמא (ה"ה) אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ריש לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא אמר רבי יוחנן ובלבד ע"י משקין כלומר בהא מודינא לך. וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן (ד"ה הילכך) וכן כתב ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כו: ד"ה לחם). ומיהו בהגהות (מיימוניות דפוס קושטא) פרק ג' מהלכות ברכות כתוב בשם סמ"ק (סי' קנא קב.) תחלתו סופגנין היינו שבלילתו רכה וסופו עיסה שאפאו בתנור או בכירה או במחבת של ברזל חייבים בחלה ובברכת המוציא כרבי יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין ואע"ג שסכין אותם מעט שמן משהו בעלמא הוא שלא תשרף העיסה: וכתבו עוד התוספות בפרק כל שעה (שם) אומר רבינו תם דדוקא בבלילתו רכה פליגי דרבי יוחנן סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפילו על ידי משקה דהא חיוב בחלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי וכן משמע מדתנן במסכת חלה (פ"א מ"ה) תחלתו סופגנין וסופו עיסה תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה ונראה לרבינו תם דהכי נמי מברכים עליו המוציא ומביא ראיה ממנחות (עה:) ומפרק כיצד מברכין (לז:) דאמרינן היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו נטלו לאכלו אומר המוציא וקא פסיק ותני כל המנחות אפילו מנחת מחבת ומרחשת אף על פי שמטוגנת בשמן ואין סברא לחלק בין מים לשמן. אבל על וירמיזיליו"ש שקורים אליטריא"ה היה אומר רבינו תם שאין מברכין המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה ובפרק כיצד מברכין סיימו בה דמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ודברים אלו כתבום הרא"ש (שם סי' טז) והר"ן (שם) והמרדכי שם (סי' תקצב) בשם רבינו תם והגהות בפ"ג מהלכות ברכות (אות ג) בשם סמ"ג (עשין כז קיא ע"ג) וסמ"ק (שם) וגם ה"ר יונה כתב דברים אלו בפרק כיצד מברכין (שם) וכן כתב רבינו שמשון בפרק קמא דמסכת חלה (שם) וזה לשונו ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפילו בשלו במשקין היינו תחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים וברכת המזון וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור על ידי משקה אלא שאחר כך כתב דמדאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם) גבי לחם העשוי לכותח משמע שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין דהאוכל מנחה מברך המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ובטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו וכן כתב הר"ן בפרק כל שעה (יא. ד"ה אבל) בשם הרמב"ן (הל' חלה כו:) דכי תנן תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו שעשאה מתחלה על דעת לחם דבכי האי גונא הוא דמיחייבא בגלגול ואע"פ שנמלך לעשותה סופגנין לא פקע חיובא מינה אבל כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין אע"פ שבלילתה קשה ואיכא גלגול לא מיחייבי. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו (הי"ב) מהלכות חלה. מיהו רבינו שמשון כתב בפרק קמא דחלה בשם הירושלמי (חלה פ"א ה"ד) שאפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה אם נטל מן העיסה מעט לאפותה באור חייבת כל העיסה בחלה דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור חלה וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה (שם) ובהלכות חלה (סי' ב): ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמה ע"ד) כתב שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים שאפילו בלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא ואפילו נתחייבה בחלה ואפילו שיש עליה תוריתא דנהמא דלא דמי ברכת המוציא לחלה דחלה בתר גלגול העיסה אזלינן אבל ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפיה ובתחלתה עיסה וסופה סופגנין או איפכא אם סופה סופגנין אין מברכין עליה המוציא ואם סופה עיסה כלומר שנאפה ולא בבישול במים ולא בטיגון מברך עליה המוציא וכן נראה עיקר עכ"ל. וכך הוא דעת ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה ומזה) שאם היתה בלילתו עבה ואח"כ רככו על ידי משקים חייב בחלה שכיון שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול אבל אין מברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא ולא שלש ברכות עכ"ל. וכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהם אע"פ שעושין תחלת עיסתן עבה. והרא"ש כתב דברי רבינו תם ודברי רבינו שמשון בפרק כל שעה (שם) ולא הכריע אלא דמדהביא דברי רבינו שמשון באחרונה משמע דכוותיה סבירא ליה וכן דעת רבינו שכתב בספר יורה דעה (סי' שכט) שמסקנת הרא"ש כדברי ר"ש ושכן דעת הרמב"ם מקום יש לתמוה למה סתם כאן דבריו כדעת רבינו תם כיון דהרא"ש והרמב"ם סברי כר"ש ודאי דהכי נקטינן ואם כן כדבריו היה לו לסתום: והגהות מיימוניות (דפוס קושטא) כתבו בפרק ג' מהלכות ברכות בשם סמ"ג שדברי רבינו שמשון נראים דוחק גדול ודבריו נראים במבושלים במים אבל מטוגנים במחבת שאין שם אלא מעט שמן נראה כפסק הראשון שמברכין עליהם המוציא וחייבים בחלה: וכתב הרא"ש בפרק כל שעה ובהלכות חלה (שם) שרבינו תם היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי זה נתחייבה העיסה כולה בחלה וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה מברך עליו המוציא אלא מברך על לחם אחר ואח"כ אוכלה ע"כ. וכתבו רבינו בספר יורה דעה סימן שכ"ט ושם (ד"ה כתב) ביארתי טעמו וכן ראוי לנהוג וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ג מהלכות ברכות (אות ג) בשם סמ"ק (סי' קנא) דירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא בתוך הסעודה:

גרסינן בפרק החולץ (יבמות מ.) גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ונראה דהוא הדין שמברכין עליו המוציא ושלש ברכות מאחר שלא נאמר עליו בשום מקום שלא יברכו עליו המוציא ושלש ברכות:

טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה וכו'. בפרק כיצד מברכין (לז:) טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ופירש רש"י כובא דארעא עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כמו שעושין באילפס. ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מירתח ופירש רש"י גביל מירתח נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת. וכתב הרא"ש (סי' יא) טרוקנין חייבין בחלה גרסינן ולא גרסינן פטורה והכי איתא בירושלמי (חלה פ"א ה"ה) טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא אע"ג דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה וגבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה כתב ולא דמי לטרוקנין שאע"פ שבלילתו רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש רש"י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו. ואמרינן תו בגמרא (לח.) אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכינן עלה אמר ליה מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליו בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עילויה ובריך עילויה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה. ומשמע דטריתא אפילו קבע עלה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות דאם לא כן מאי איכא בין טרוקנין לטריתא דהא טרוקנין לא מברכינן עליה המוציא אלא אם כן קבע סעודתיה עילויה וכן כתב רבינו ירוחם (שם) טרוקנין מברך עליו בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות אבל טריתא אין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ע"כ אבל מדברי רבינו נראה דעל טרוקנין מברך עליו המוציא אע"ג דלא קבע סעודתיה עילויה ויש לתמוה מנין לו: ומצאתי להרא"ש שכתב בהלכות חלה (סי' ג) גרסינן בפרק כיצד מברכין כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבין בחלה ולא גרסינן פטור והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ואפשר שעל זה סמך רבינו לכתוב סתם דטרוקנין מברכין עליו המוציא ואי מהא לא איריא דאיכא למימר דהא דאמר רבי יוחנן בירושלמי דטרוקנין מברכין עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה עילויה כדאמרינן בגמרא דידן פרק כיצד מברכין ואפילו אם היה מפורש בירושלמי דמברכין עליו המוציא אע"ג דלא קבע עליה לא הוה שבקינן מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ומיהו אפשר שרבינו היה מפרש דמר בר רב אשי דאמר אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח לאיפלוגי אתא אמאי דאמרינן דדוקא בדקבע עליה מברך המוציא אבל אי לא קבע לא דליתא אלא אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוי דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה ופסק כמותו אבל אין זה פשט הגמרא דמר בר רב אשי לאו לאיפלוגי אתי אלא לומר דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח דלא תימא כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג מצה עשירה הוי ולא נפיק בה קמ"ל דשפיר מיקרי לחם עוני. אי נמי דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח קמ"ל דשפיר יצא בו ידי חובתו דלחם עוני הכי הוי שאין לעני תנור ואופהו בקרקע אבל לענין ברכת המוציא ודאי דדוקא בדקבע עליה מברכין לה ואי לא קבע לא וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל: ולפיכך צריך לומר שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא אטרוקנין קאי ולא בא אלא לפרש שמה שכתב בתחלה דטרוקנין מברך עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה עליה אבל לא קבע לא אבל טריתא כיון דאין תורת לחם עליו אע"ג דקבע סעודתיה עליה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות כך נראה לי שאנו מוכרחים לדחוק ולפרש דברי רבינו אע"פ שמפשט דבריו אינו נראה כן: והרמב"ם כתב בפ"ג (ה"ט) עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בורא מיני מזונות ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא ע"כ וזו היא כובא דארעא האמורה בגמרא ונקראת גם כן טרוקנין אבל דין טריתא לא הזכיר לפי שלא נאמר בגמרא לענין המוציא:

נהמא דהנדקא והוא לחם שאופין בשפוד וכו' וכן על לחם העשוי לכותח וכו'. שם טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מירתח ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח ופירש רש"י נהמא דהנדקא. בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן: לחם העשוי לכותח. אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:

ומ"ש רבינו ואם עשאה ערוכה ונאה וכו'. שם תני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והא תניא חייב בחלה התם כדקתני טעמא רבי יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעכין חייבים כלמודים פטורים. ופירש רש"י כעכין. ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה: כלמודים. כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם: ובקצת ספרי רבינו כתוב דבעשאה כעכין מברך עליה המוציא ומשמע ודאי דהכי סבירא ליה מדכתב כאן חילוק זה דבין עשאה כעכין לעשאה למודין וכן כתב גם כן רבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמה ע"ד) דבעשאה כעכין מברך עליה המוציא ושלש ברכות: וכתב רבינו שמשון בפרק קמא דחלה (מ"ה) אמתניתין דעיסה שתחלתה סופגנין דבעשאה כעכין נמי לא מיחייב בחלה אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי לה ואכל דאסור בלא חלה דילמא ממליך אכולה עיסה אבל היכא דנעשית לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי (חלה פ"א ה"ה) עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה ועל כרחך כדי שלא תיקשי ההיא דברכות צריך לומר כדפרישית דשקלא פורתא ואופה באור דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור ומשמע דהוא הדין לענין המוציא. ובפסקי חלה להרשב"א (שער א ד"ה הלש) כתב שיש חולקים על רבינו שמשון:

כתב האגור (סי' רטז) המולייתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי. והם דברי שבלי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה וטעמא משום דבתר המינין אזלינן: דיני ברכת פת העשוי מאורז ודוחן ושאר מיני קטניות כתב רבינו בסימן ר"ח:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו' עד ובוצע משתיהן יחד בפרק כיצד מברכין פי' הרא"ש עובדא דרב שלמון בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שהיה מניח הפרוסה בתוך השלימה דא"ל שלמון אתה ושלום משנתך שעשית שלום בין התלמידי' שנחלקו בו ומדלא אשכחן בתלמודא בפלוגתא דרב הונא ור' יוחנן בפתיתין ושלמין ושניהם ממין אחד דאיכא דס"ל הכי דקא מנח פרוסה בתוך שלימה אלמא דוקא בחטין ושעורין לא הכריעו איזה מהן קודם אבל בשניהם ממין א' קי"ל כר"י דשלימה עדיף כך היא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וה"ר יונה ע"פ דברי התוס' ודלא כמקצת רבוותא ע"פ פי' רש"י דגם בששניהם ממין חדא מניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע משתיהן יחד עיין במ"ש ב"י באורך ונראה דדין זה דוקא במי שהוא סועד יחידי כדמשמע לשון היו לפניו חתיכות אבל אם שנים סועדים טפי עדיף שיברך א' על הפתיתין של חטין והשני יברך על שלמים של שעורים וכ"כ הרב מהרש"ל ושראה כך נוהגין אבל בששניהם ממין אחד אין לעשות כך כיון דקי"ל דשלם עדיף. כתוב בתרומת הדשן סימן ל"ב דבשני מיני פת לא אמרו חכמים דחד עדיף מאידך לברך עליו ולפטור את חבירו אלא ברוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד מברך עליו ואין לו לחוש לשני אף על פי שהוא חשוב וכ"כ בהגהת ש"ע ויש להקשות מעובדא דרב שלמון דאייתו לקמיה פתיתין של חטים ושלמים של שעורים לבדקו איזה חשוב אצלו לברך עליו ולפטור את חבירו ודילמא כשיברך על האחד אינו מפני חשיבותו אלא לפי שאינו רוצה לאכול אלא מזו שמברך עליו עכשיו וי"ל דכונתם היה דאם יאכל משניהם ויברך על האחד אז נודע דמה שמברך עליו הוא החשוב ואם לא יאכל אלא מאחד מאותו שמברך עליו ולא יאכל משני כלום אז נודע דאינו רוצה לאכול משני עכשיו ואין הכי נמי שלא יהא נודע מעתה איזהו חשוב לברך עליו כדי לפטור את חבירו כשרוצה לאכול משניהם וק"ל:

וכן פת עכו"ם נקייה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהן שירצה פי' אם אינו נזהר מפת עכו"ם דאם הוא נזהר מפת עכו"ם חייב הוא לברך על של ישראל אפי' הוא קיבר וכ"כ המרדכי ומביאו ב"י וכתב עוד המרדכי דהשר מקוצי ציוה לסלק הפת לבן של כותי מעל השלחן והיינו נמי כשאינו נזהר מפת של כותי דאם הוא נזהר א"צ לסלקו מן השלחן דכיון שאינו אוכל ממנו אלא מפת של ישראל וחייב לברך על של ישראל א"כ אין לחוש כלל להסירו מן השלחן הניחא באינו נזהר דיכול לברך על פת של כותי היפה כשהוא חביב לו ציוה לסלקו כדי לברך על של ישראל וכן מבואר במרדכי פ' כיצד מברכין דבאינו נזהר צוה לסלקו ודלא כמ"ש בש"ע כאן דבנזהר מפת של כותי צריך לסלקו וכתב בס' הלבוש לפרש דברי ש"ע דמחלק דכשהוא נזהר מפת של כותי ומיסב לבדו דצריך לסלק פת של כותי היפה מן השלחן אבל כשאחר שאינו נזהר מפת של כותי מיסב עמו דאינו יכול לסלקו דאותו אחר רוצה לאכלו וצריך שתעלה גם הברכה עליו לפיכך מותר לבעה"ב לבצוע מן היפה של כותי וכיון דמותר לו לבצוע הותר לכל הסעודה וכל זה ליתא גם דלא כש"ע שכתב כדעת מהרא"י בת"ה סי' ל"ב דאם בעה"ב אינו נזהר מפת של כותי וכו' דליתא וכבר כתבתי כל זה בי"ד סי' קי"ב מבואר לשם הפשט במרדכי ופסק הלכה ע"ש ובתשובה על זה הארכתי בס"ד:

פת הבאה בכיסנין מסקנא דגמ' בפ' כיצד מברכין (דף מב):

ומ"ש והוא פת שעשוי כמין כיסים מלאין צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין כ"כ ה"ר יונה ע"ש ר' חננאל ורצונו לומר עיסה שנילושה במים בלבד אלא שעשוי כיסים מלאים צוקרא או שקדים או אגוזים או שאין בה שום אחד מאלו הדברים וגם אין שם כיסין אלא שעירב בעיסה מיני תבלין והטעם לפי שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אלא בלחם סתם שהכל קובעין עליו וז"ל רש"י דף מ"א פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים וכו' ורצה לומר ג"כ או אגוזים או שקדים הרבה דאם אין שם אלא דבר מועט אע"פ שטעם תערובת הפירות או תבלין ניכר בעיסה ה"ל פת גמור ומברך עליהם המוציא וג' ברכות גם לשון הרמב"ם שכתב בפ"ג שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה היינו לומר שנילושה בדבש הרבה ושמן הרבה וחלב הרבה או שעירב בה מיני תבלין הרבה דלא כמה שכתב ב"י וז"ל דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא וכו' עכ"ל דאע"פ דסתם תערובת תבלין דבר מועט הוא כאן לא איירי במועט אלא בהרבה תבלין דומיא דדבש ושמן וחלב שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר כאשר הם נמצאים בזמנינו מיני לעקוכ"ן בדבש הרבה ותבלין הרבה וכך היא דעת הרב בהגהת ש"ע: עוד כתב ב"י דנקטינן להקל ואינו מברך המוציא וג' ברכות בין שיש בה הרבה תבלין בין שאין שם אלא דבר מועט ואפילו אינו מתובל כלום אלא שעשאן כעכין יבשין וכוססין אותם לתיאבון לא כדי להשביע (כגון קיכל"ך שלנו) לכל אלו יש להם דין פת הבאה בכסנין עכ"ל וכן פסק בש"ע ואיכא לתמוה למה אמר שהוא קולא הלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך הוא חומרא שעובר משום לא תשא ולכן נראה עיקר דאם אינו מתובל כלל אלא דעשאן כעכין יבשין ואפי' אית בהו נמי תבלין דבר מועט כיון שנילוש' במים בלבד או אפי' הני כסנין שנילושין בדבש או שמן או חלב והמים הם הרוב כל אלו אין לאכלן אלא בתוך הסעודה אבל אם הדבש או השמן או החלב הוא הרוב והמים הם המיעוט דבטלין במיעוטן משמע דבהא כ"ע מודו דיש להם דין כסנין ואצ"ל אם אין שם מים כלל אלא כל העיסה נילושה בדבש שיש לה דין כסנין. מיהו מצאתי בלקוטים בשם הרב מהר"ר אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלין ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המוציא וג' ברכות אלא דאותן לעקוכן שהערנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלין בלא נטילה ובלא המוציא אלא מברכין עליהן במ"מ לפי שרובן בשמים נראה דס"ל דמה שפירש"י פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים היינו לומר שהתבלין הם הרבה מן הקמח אבל אם הקמח הרבה מן הבשמים קימחא עיקר ולכן הלעקוכי"ן שמוכרין בשוק אע"פ שהעיסה נילושה בדבש בלא שום תערובת מים כיון דהקמח עיקר צריך ליטול ידיו ולברך עליו המוציא וג' ברכות אלא שאין נוהגין כן אלא לברך במ"מ בלבד ולאחריו מעין שלש מיהו ירא שמים לא יאכל הני סתם לעקוכן שמוכרין בשוק אלא בתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוואתא ועוד דידוע דעכשיו מזייפין אותן ומערבין בהם מים הרבה ואין הדבש עיקר וכן משמע מלשון הרב בהגהה דדוקא בלעקו"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר הוא דמברך עליו במ"מ הא לאו הכי פת גמור הוא וכ"כ מהר"ש לוריא בתחלת א"ו שלו ע"ש הרב ר' זעליקמן בינ"ג דהא דדובשני מותרין לפי שהתבלין בטלין בקמח היינו סתם דובשני דקמח עיקר והא ראייה דמברכין עליהם המוציא וג' ברכות אבל בקלוני"א יש דובשני שקורין בורגר קוכ"ן דהתבלין עיקר שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהן המוציא דאין ס' בקמח כנגד התבלין היה צ"ע לפ"ז היאך אוכלין אותן כיון שהתבלין נידוכו במדוכות של עכו"ם עכ"ל אלמא דבסתם דובשני כיון דקמח עיקר מברכין עליהן המוציא אע"פ שנילושה בדבש לחוד בלא שום תערובת מים ומ"מ כיון דיש חולקים ונותנין להם דין כסנין אין לאכול כלל סתם לעקוכי"ן אלא בתוך הסעודה כדפי' וכן הני שמאל"ץ קוכ"ן או פוט"ר קוכ"ן אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה בין שיש שם תערובת מים בין אין שם תערובת מים ואע"פ שכבר נהגו לעשות שמאל"ץ קוכ"ן ללחם משנה בליל שבת ולברך עליו המוציא אינו נכון לכתחלה והני פורים קרעפליך שהעיסה נילושה בדבש ובתבלין או בשומן אווז ואח"כ עושין אותם כמו כיסין לתת בתוכו אגוזים ורוזינק"ש וכן הויז"ן בלאז"ן כ"ע מודו דיש להם דין כסנין:

ואם אכל ממנו שיעור וכו' עד דבתר רובא אזלינן כל זה בפסקי הרא"ש (דף ע"ב ע"א) ומ"ש ואם אכל היינו לומר שמתחלה היה בדעתו לאכול שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה וגם אכל כשיעור הזה אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וג' ברכות אבל אם מתחלה היה בדעתו וכו': כתב השלטי הגבורים בשם גדול אחד וז"ל דהמולייתות הנאפות בתנור שהן מליאות בשר או דגים או גבינה או מיני ירקות מברך עליהן המוציא וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת וליפתן ולקביעות סעודה הן עשויין עכ"ל וכ"כ האגור במולייתות שקורין פשטי"דא הנאפות בתנור מלאים בשר או דגים או גבינה מברכין עליהם המוציא וג' ברכות ומביאו ב"י בסוף סימן זה וכן פסק בש"ע ופשוט הוא:

לחמניות אותן שבלילתן עבה וכו' פי' לחמניות הם רקיקים דקים אם מתחלתו עיסה דהיינו כשנתנו המים בקמח היתה בלילתן עבה וגם סופו עיסה דנאפה בתנור אפילו לא קבע עלייהו מברך המוציא ושלשה ברכות דלחם גמור הוא והוא שקורין אובליאו"ש אבל אותן שבלילתן רכה שקורין נילו"ש דזה תחלתן סופגנין וסופן דקין מאוד דהיינו שנשפכין על הברזלים החמים מאוד ונאפין עליהם או נשפכין על עלים רחבים ובארץ רוסי"א קורין אותו נליסנ"יקי ונאפה בתנור על העלים אם לא קבע עלייהו מברכין עליהם בורא מיני מזונות וכו' ודלא כפירש"י דדוקא באובליא"ש מחלק תלמודא בין קבע עלייהו ללא קבע אבל בנילו"ש אפי' קבע עלייהו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות דליתא וכך היא דעת התוס' והשותים מימיהם. כתב במרדכי על הא דאמרינן בפרק כ"מ בריש (דף ל"ח) גבי כובא דארעא מר זוטרא קבע סעודתא עילויה ובריך עילויה המוציא וג' ברכות וז"ל אמנם אותם נילו"ש רכים הם יותר מדאי ואינו אלא גובלא בעלמא ויש להסתפק אם יש לברך המוציא או בורא מיני מזונות והיה נוהג ר"י שלא לאכלם אף בפורים כ"א תוך הסעודה ולברך תחלה כדי לפוטרם מברכה שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות או לא עכ"ל כלומר אף בפורים דרגילין לקבוע סעודתייהו עילוייהו וה"ה בכל שאר ימות השנה היכא דקבעי סעודתא עילוייהו נמי איכא לאסתפוקי אי הוי קביעותייהו קביעות או לא. וקצת קשה דאח"כ כתב המרדכי אהך דלחמניות (בדף מ"ב) דאסיקנא אי קבע עלייהו מברכין עליהן המוציא פירש הקונטרס אובליא"ש ור"י פירש נילו"ש עכ"ל השתא משמע דר"י לא נסתפק בנילו"ש ופשיטא ליה דקביעותן הוי קביעות ומברכין עליהן המוציא איברא דבתוספות (דף ל"ח) בד"ה מר זוטרא כתב ספק זה ע"ש הר"מ ולא ע"ש ר"י ולפ"ז אפשר דט"ס הוא במרדכי וצ"ל והיה נוהג ר"מ שלא לאכלם אף בפורים כ"א תוך הסעודה ועי"ל דהא דכתב בשם ר"י דהיה נוהג שלא לאכלם אף בפורים וכו' אינו אלא באותם נילו"ש שהם רכים יותר מדאי וכדכתב ברישא אמנם אותן נילו"ש רכים הם יותר מדאי וכו' דמדקאמר אותן נילו"ש משמע דבאלו דוקא איכא ספיקא ומ"ש אח"כ בלחמניות שהם נילו"ש דאם קבעו עלייהו מברכין עלייהו המוציא אינם אותם נילו"ש שהם רכים כל כך גם במ"ש ה"ר יונה גבי טריתא דארעא דמברכין במ"מ ואי קבעי סעודתייהו עילוייהו מברך המוציא וג' ברכות וז"ל ואומר ר"י הזקן דוקא בהני וכיוצא בזה מועיל קביעות אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראים נובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואין מברך אלא במ"מ שאין קביעות בזה אכילה לעולם עכ"ל. ואחר כך גבי לחמניות היכא דאכיל להו בתורת קביעותא דמברך עליהן המוציא וג' ברכות כתב וז"ל דלחמניות הם רקיקין דקין ונקראים בלע"ז נובליא"ש ומפני שבלילתן מתחילה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבעי עילוייהו מברכין עליהן המוציא וא"כ דבריו סותרין זו את זו. וב"י הביאן סמוכין זה לזה ולא הזכיר כלל דקשיין אהדדי אפשר דכיון דראה בדפוס שאמר שעושין בשני ברזלים ונקראים אובלי"אש א"כ אובלי"אש לחוד ונובליא"ש לחוד אבל בעל כרחך צריך לומר דטעות סופר הוא דאובלי"אש כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי דבלילתן עבה דתחילתו וסופו עיסה כמ"ש ב"י גופיה קודם לזה וכאן אמר על הני רקיקין שבלילתן מתחלה רכה אלא ודאי צריך להגיה נובליא"ש וצריך לומר דאותן נובליא"ש שעושין בשני ברזלים דקים טובא ואין קביעות בזה לעולם אבל שאר נובליא"ש שאינן כל כך דקים מהני בהו קביעות ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות והני לחמין דקין מאוד שקורין בפראג וואפלטק"יש נעשים בשני ברזלים אין קביעותן קביעות ואין מברכין עלייהו אלא במ"מ בלבד כמ"ש ה"ר יונה: כתב עוף במרדכי שלנו דכתב רבינו מאיר דאותן לחמניות דקות שקורין ני"לוש נראה דלא פטר להו פת מברכה שלפניהם דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם מק"ו ומה פת הבאה בכסנין דאי קבע סעודתיה עלוייהו צריך לברך עליו המוציא וג' ברכות אפ"ה לא חשיב מחמת הסעודה עכ"ל כ"ש נילו"ש שהם לחמניות דקות דלא חשיבי מחמת הסעודה ולכאורה קשה דאין זה ק"ו דהלא גם בנילו"ש כתבו התוס' והרא"ש וה"ר יונה והמרדכי ע"ש ר"י דאי קבע סעודתיה עילוייהו דצריך לברך עליו המוציא וג' ברכות דלא כפירש"י ויש ליישב דכיון דלפירש"י דוקא בלחמניות שקורין אובליא"ש קאמר תלמודא דאי קבע עלייהו מברך המוציא וג' ברכות אבל בני"לוש שהן רקיקין דקין טובא אפי' קבע עלייהו אינו מברך אלא במ"מ ואילו בפת הבא' בכסנין ליכא למאן דאמר דלא מברך עלייהו המוציא אי קבע עלייהו דתלמוד ערוך הוא א"כ שפיר הוה ק"ו אף לדידן דלא ס"ל כפירש"י אלא דאף בני"לוש מברך עלייהו המוציא אי קבע דמ"מ מסתברא דנילו"ש לא חשיב מחמת הסעודה טפי מפת הבאה בכסנין וכן כתב הגהת מיימונית ומביאו ב"י אלא שנראה מדבריו שרבינו מאיר חולק הוא אמ"ש המרדכי תחלה בשם ר"י שאף בפורים לא היה אוכל אותם אלא תוך הסעודה כדי שתהא ברכת הפת פוטרתן וחולק הוא גם כן אמ"ש התוס' גבי כובא דארעא בשם ר' מאיר דהפת פוטרתו וצ"ל לפי זה דר"ם שבתוספות אינו רבינו מאיר אלא רבינו משה מאייבר"א אבל לפעד"נ דאין מחלוקת ודלא כב"י והוא דודאי ברכת פת פוטרתו לניל"וש כשאוכלן בתוך הסעודה ורבינו מאיר לא איירי אלא כשמביאן לאחר הסעודה לקינוח סעודה התם הוא דה"ל כמו פירות ולפיכך צריך לברך לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם לא יברך כלל דב"ה פוטרו וכ"כ ב"י גופיה ע"ש שבולי הלקט דכך הוא הדין בכובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכסנין והכי נקטינן:

ופת גמור וכו' כך היא הסכמת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש דלא כהראב"ד דבפחו' מכזי' בתחל' מברך במ"מ ולבסוף מעין ג' עיין בב"י ויש להקשות להראב"ד מהא דאמר בסמוך בחביצא דדוקא בנדבקו יחד ע"י מרק אינו מברך המוציא בדלית ביה כזית אא"כ דאית ביה תוריתא דנהמא אבל בפירורין כמות שהן מברך עליהן המוציא וג' ברכות אפי' לית ביה כזית וליכא נמי תוריתא דנהמא וי"ל דהתם מיירי בדליכא כזית בפירור אחד אבל בהצטרף כל הפירורין אית בהו טובא כזית הילכך מברך עלייהו המוציא אבל בדליכא בהו בין הכל אלא פחות מכזית בלבד אינו מברך אלא במ"מ ולבסוף מעין ג' להראב"ד ואין הלכה כך אלא כמ"ש רבינו:

אמר רב יוסף חביצא וכו' בפ' כ"מ (דף לז) ואע"ג דרש"י פירש דרב יוסף מיירי בנתבשלו וא"כ לרב ששת ורבא אף בנתבשלו ואין בהן כזית אי איכא תוריתא דנהמא מברך המוציא וג' ברכות התוס' הקשו על פירושו מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה וכו' דמאי מדמי לחביצא שהוא מבושל לכך נראה דחביצא היינו פירורין הנדבקים יחד ע"י מרק או ע"י חלב והתם הוא דס"ל לרב ששת ורבא דאפי' אין בהן כזית אי איכא תוריתא דנהמא מברך עליהם המוציא וג' ברכות ולפי דמשמע מדברי התוס' דכיון דליכא ראיה לרב יוסף אלא להיכא דלא נתבשלו אלמא דבנתבשלו אפילו אית בהו כזית ואית בהו נמי תוריתא דנהמא בין לרב יוסף ובין לרבא מברך עליהם במ"מ ולבסוף מעין שלש לכך כתב רבינו ופירש ה"ר יונה דג' חילוקים יש בו וכו' דאע"ג דבתלמודא דידן לא קאמר דבנתבשלו נמי מברכין המוציא ושלשה ברכות לפחות בדאית בהו כזית מכל מקום בירושלמי איתא הכי להדיא דבנתבשלו ואית בהו כזית מברך עליהן המוציא ושלשה ברכות ומדלא הזכירו בירושלמי תוריתא דנהמא אלמא דבאית בהו כזית אפילו נתבשלו ואפילו ליכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ושלשה ברכות ובלית בהו כזית ונתבשלו אפילו אית בהו תוריתא דנהמא אינו מברך אלא בורא מיני מזונות והחילוק השני באינו מבושל אלא שנדבקו על ידי מרק הוא מפורש בתלמודא דידן בדברי רב ששת ורבא דפליגי אדרב יוסף וכתבו התוספות דקי"ל כרבא דבתראה הוא וסבירא ליה דאפילו אין בהם כזית נמי מברך עליה המוציא וג' ברכות בדאית ביה תוריתא דנהמא אבל בדאיכא כזית לא בעינן תוריתא דנהמא דהא אפילו לרב יוסף דבליכא כזית אינו מברך אלא בורא מיני מזונות אפילו בדאית בה תוריתא דנהמא סבירא ליה דבאית בה כזית מברך המוציא ושלשה ברכות אפילו לית בה תוריתא דנהמא דמדלא הזכיר רב יוסף בדבריו תוריתא דנהמא אלמא דאין חילוק לדידיה בין אית ביה תוריתא ללית ביה תוריתא אם כן כל שכן לרבא דמצריך המוציא וג' ברכות לאין בה כזית בדאית ביה תוריתא דפשיטא דבאית בה כזית צריך לברך המוציא וג' ברכות אפי' לית בה תוריתא וכדרב יוסף והחילוק השלישי נשמע מדיוקא דדוקא בחביצא איכא לחלק בין כזית לאין בה כזית ובין אית ביה תוריתא ללית ביה תוריתא אבל בדליכא חביצא אלא מפורר דק דק אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות דאל"כ אדאשמועינן חביצא הוה ליה לאשמועינן רבותא אפילו פירורין בלא חביצא וק"ל. וב"י כתב דהחילוק השלישי הוא מסברא וכו' ולי נראה כדפי' והא ודאי מיירי דבכל הפירורים אית בהו כזית דאי אין בהו כזית אין מברכין ג' ברכות אלא המוציא כדלעיל בסי' זה סעיף ו' ע"ש. עוד כתב ב"י דבדברי ה"ר יונה איכא ט"ס שכתוב בו אם יש בפרוסות כזית וצ"ל אם אין בפרוסות ול"נ דהמדפיס השמיט שיטה אחת וכצ"ל היכא שהוא מבושל אם יש בפרוסות כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהם כזית אע"ג דמיחזי דאיכא תוריתא דנהמא אינו מברך עליו אלא במ"מ דכיון שהוא מבושל לא תואר לחם לו והיכא שאינו מבושל אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק בלא שום בישול אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אע"פ שאין בו תואר לחם אין בפרוסות כזית וכו'. וא"ת לפרש"י דמשמע דבאיכא תוריתא דנהמא אפי' אין בה כזית מברכין עליה המוציא וג' ברכות לרבא דהלכה כמותו ואפילו בנתבשלו וזה סותר למ"ש בירושלמי דאין לברך המוציא בנתבשלו אלא בדאיכא כזית כבר תירצו התוספות לשם בד"ה אמר רבא וז"ל והא דאמר בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא עכ"ל ומשמע לפי דברי התוס' דאפי' בנתבשלו בכלי ראשון נמי איכא לפעמים תורית' דנהמא ומברכין עליה המוציא אפילו ליכא כזית לרבא אבל המרדכי לשם פי' תורית' דנהמא שלא יהא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם מברך המוציא וג' ברכות לרבא ואפילו נתבשלו כדפירש רש"י והא דתניא לעיל טחנה אפאה ובשלה אם אין הפרוסות קיימות אינו מברך אלא במ"מ כלומר ולמאי דמפרש בירושלמי היינו לומר כשאין בהן כזית מוקי לה רבא בכלי ראשון ובשנימוחו כמו שמחלק לקמן גבי פת צנומה משם ראבי"ה וה"ג עכ"ל וגבי פת צנומה בקערה מברך עליה המוציא כתב המרדכי פי' פת יבישה שנתנ' בקער' לשרות ובה"ג פי' דוקא צנומה בקערה דכיון דשדי עלייהו רותחין ה"ל כלי שני אבל צנומה בקדרה דה"ל כלי ראשון אע"ג דאיתיה בעיני' נפיק ליה מתורת לחם עכ"ל וצריך לפרש דהך צנומה בכלי ראשון דנפק ליה מתורת לחם היינו דוקא בדאין בהן כזית דאם יש בהן כזית אפי' נפיק ליה מתורת לחם בכלי ראשון נמי מברך עליהן המוציא וג' ברכות כדפי' משם הירוש' וכדכתב ה"ר יונה וכן פי' ב"י א"כ לפ"ז כל שנתבשל בכ"ר אינו חשיב תואר לחם ואין מברך המוציא וג' ברכות אם אין בהן כזית אף לרבא והכי נקטינן דאם אין בהם כזית ונתבשלו בכ"ר אפי' אית בהו תוריתא דנהמא אין מברכין עליה אלא במ"מ וכמ"ש רבינו והיא דעת רוב פוסקים ודלא כפרש"י לפי דעת התוס' ודו"ק. ועיין בב"י מה שכתב בדין זה בפי' דברי הרמב"ם דלכאורה קשה דדבריו סותרין מרישיה לסיפיה וכתב ע"ז ג' פירושים ולפע"ד אין פירושים הללו מתקבלים כלל ורחוקים מן האמת אבל מה שנראה נכון הוא דה"פ מתחלה כתב אם יש בפתיתים כזית אע"ג דאיכא ספק אם נשתנית צורתה אי נמי אפי' ודאי נשתנית או שניכר שהן פת וברור לנו שלא נשתנית צורתה אע"פ דאיכא ספק אי אית בהו כזית א"נ אפי' ודאי אין בהן כזית כיון דאיכא חדא לטיבותא בודאי באין ספק כלל מברך עליה המוציא וג' ברכות אח"כ אמר ואם אין בהן כזית בודאי אע"פ דאיכא ספק אם נשתנית צורתו אם לאו או שעברה צורת הפת בבישול בודאי אע"פ דאיכא ספק אם אית בהן כזית אם לאו מברך עליה במ"מ דכיון דאיכא חדא לריעותא בודאי ובאידך נמי איכא ספק חיישינן דילמא באידך נמי הוי לריעותא. ולמד הרב מ"ש בחדא לטיבותא בודאי דמברך עליה המוציא וג' ברכות מהך דרבא דאמר והוא דאית ביה תוריתא דנהמא בודאי ומהך דירושלמי דמפרש דהא דתניא דבפרוסות קיימות בבישול מברך עליו המוציא היינו שיש בהם כזית וממילא נשמע דבדאיכא חדא לריעותא בודאי ובאידך איכא ספק אינו מברך אלא במ"מ ובזה עלו דברי הרמב"ם כהוגן ומדוייק לשונו הצח שמ"ש תחלה או שניכר שהן פת ולא נשתנית צורתו כלומר שניכר היטב שלא נשתנית צורתה כלל ושאין ספק בה וכן מ"ש בסיפיה או שעברה צורת הפת בבישול האריך לומר בבישול וגם אמר שעברה לבאר דר"ל דאין ספק שעברה צורת הפת לגמרי כגון בבישול דרגילות הוא ע"י בישול שעברה צורתה ואין בו ספק כנ"ל נכון והכי נקטינן:

כל דבר שבלילתו עבה וכו' הכי תנן בפ"ק דחלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה דפירוש דתחלה בללה עבה וסופה מטגנה בשמן או מבשלה במים חייבת וכתב הרא"ש לשם דרבינו תם מפרש דלעולם חייבת אפי' היה מתחלה בדעתו לבשלה או לטגנה בשמן ורבינו שמשון מפרש הך משנה דוקא דכשבללה עבה היה דעתו לאפותה בתנור ואח"כ נמלך וטגנה בשמן דבתר דעתו דמעיקר' אזלינן אבל אם מתחילה כשבללה עבה היה דעתו לבשלה או לטגנה בשמן פטורה ומחלוקת זה כתבה רבינו בי"ד סימן שכ"ט בדין חלה ושמסקנת הרא"ש כר"ש וכתב עוד דכשדעתו לבשלה ולאפות ממנ' מעט כולה מתחייבת בחלה על ידו ושכן היה מנהג מהר"ם מרוטנבורג וכו' אבל כאן בדין המוציא קיצר וכתב בסתם כל דבר שבלילתו עבה וכו' והוא לומר דבשעה שבללה היה דעתו לאפותה בתנור ואח"כ נמלך וכו' דבהא אף רבינו שמשון מודה דבתר דעתו דמעיקרא אזלינן וחייבת בחלה ומברכין עליה המוציא כדפי' והב"י לאחר שהביא סוגיית התלמוד והפוסקים כתב וז"ל ומ"מ יש לתמוה למה סתם כאן דבריו כדעת ר"ת כיון דהרא"ש והרמב"ם סברי כר"ש ודאי דהכי נקטינן וא"כ כדבריו היה לו לסתום עכ"ל ושגגה יצאה מלפני השליט דרבינו כאן ודאי אין דעתו לפסוק כר"ת אלא מיירי בנמלך דהיינו שעשה מתחילה עיסה דבלילתה עבה דאפילו נמלך אח"כ ובשלה במים או טגנה בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ובברכת המוציא דדין זה כ"ע מודו בה ותו איכא למימר דאע"פ שכתבו התוס' בפרק כל שעה דלר"ת כשם שחייבת בחלה בתחילתה עיסה וסופה סופנגין ה"נ מברכין עליו המוציא היינו דוקא בלא היה דעתו מתחילה לבשלה או לטגנה אבל אם מתחלה היה דעתו לטגנה או לבשלה במים אע"פ דחייבת בחלה לר"ת מ"מ לענין המוציא אפשר דר"ת מודה בהא דלא הוי לחם לענין המוציא וא"כ לפ"ז ודאי לא קאמר רבינו כאן דלחם גמור הוא אף לענין המוציא אלא בנמלך כדפי' אלא דמהראיה שהביא ר"ת ממנחות משמע דאף כשדעתו מתחילה לטגנה בשמן אח"כ נמי מברך עליה המוציא לר"ת כמו שאפרש בסמוך ואיך שיהיה לר"ת מ"מ ודאי דברי רבינו כאן מיירי במי שעושה עיסה דבלילתה עבה ואח"כ נמלך ובשלה דאף ר"ש מודה בהא דחייבת בחלה ומברכין עליה המוציא ופשוט הוא ודלא כב"י גם לא כמ"ש בש"ע שנהגו להקל לברך עליהם המוציא דהא כיון דלר"ש והרא"ש ורבינו אין לברך המוציא אם טגנו בשמן אלא בנמלך כדפי' אם נהגו להקל אפילו בלא נמלך וכר"ת יש לבטל המנהג דאין הלכה כיחיד במקום רבים דהלא גם הרמב"ן והרמב"ם כתבו כר' שמשון והרא"ש ורבינו הביאו ב"י ע"ש:

ומ"ש ובלבד שיהא בו תואר לחם כ"כ התוספות לשם ע"ש ר"ת ואע"ג דלגבי חביצא בסמוך כתב רבינו דאם יש בהן כזית מברך עליו המוציא אפילו אין בו תואר לחם היינו משום דלחם גמור היה מתחלה קודם שעשאה חביצא אבל הכא דמעולם לא היה לחם ודאי לא נקרא לחם מתחלה כשנתבשל במים אלא היכא דאית ביה תואר לחם ומיהו אפי' אית ביה תואר לחם אין מברכין המוציא אלא היכא דנמלך אבל אם מתחלה כשבללה עבה היה דעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן ס"ל לרבינו שמשון דאין מברכין עליהם המוציא אפי' אית ביה תואר לחם תדע שהרי ר"ת בפרק כל שעה הביא ראיה מדתנן במנחות נטל לאכלן מברך המוציא וס"ל לר"ת דאיירי נמי במנחת מחבת ומרחשת דמתחלה כשבללה עבה היה דעתו לטגנה בשמן ואפילו הכי מברך עליה המוציא אם כן בעל כרחך צריך לומר לרבינו תם דבמנחת מחבת ומרחשת אית ביה תואר לחם דאי לית ביה תואר לחם אין מברך עליה אלא במ"מ כדכתב להדיא לשם בתוס' לר"ת השתא לר"ש דדחי ראיית ר"ת ואמר דהא דתנן נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא לא איירי במנחת מחבת ומרחשת דההיא אין מברך עליהן המוציא כיון שהיה דעתו לטגנה בשמן אלא מיירי בשאר מנחת סולת דאינו מטגנה בשמן אלמא להדיא דלר"ש אם היה דעתו מתחלה לבשלה במים או לטגנה בשמן אין מברך עליהן המוציא אפילו יש להם תואר לחם כמו מנחת מחבת ומרחשת והכי משמע מדברי רבינו בי"ד בסימן שכ"ט שכתב בסברת ר"ש בסתם דכשמתחלה היה דעתו לבשלה או לטגנה דפטורה מחלה ולא חילק בין אית ביה תואר לחם ללית ביה תואר לחם וה"ה נמי דאין מברכין עליה המוציא ורבינו שכתב כאן בסתם דבאית ביה תואר לחם מברכין עליה המוציא דמשמע דאף לר"ש דהלכה כמותו דינא הכי אין זה אלא בנמלך כדפי' ודו"ק:

טרוקנין והוא שעושין גומא וכו' בפ' כ"מ (סוף דף ל"ז) טרוקנין חייבין בחל' מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה במ"מ. מר זוטרא קבע סעודתא עלויה ובריך עלויה המוציא וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה כך היא גירסת הספרים וכך הוא בסמ"ג ובאשיר"י ובקיצור פסקי הרא"ש מבואר שם להדיא דבטרוקנין אינו מברך המוציא אלא בדקבע סעודתא עלויה אבל בטריתא אפילו קבע סעודתא עלויה אינו מברך אלא במ"מ דאל"כ מאי איכא בין טרוקנין לטריתא לגבי המוציא ורבינו פסק איפכא דבטרוקנין כתב בסתם מברך עליו המוציא משמע אפי' לא קבע סעודתא עליה ובטריתא כתב לחלק בין קבע סעודתיה עליה ללא קבע והב"י נכנס בכמה דוחקין כדי ליישב זה וכמו שהעיד על עצמו דפשט דברי רבינו אינן כפירושו ומה שנראה לפע"ד אמת וישר הוא דרבינו נמשך בפסק זה אחר דברי האלפסי שכתב וז"ל אמר אביי טריתא פטורה מן החלה וכו' והא טריתא דארעא מברכין עלה במ"מ ואי קבע סעודתא עלויה מברך עלה המוציא וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינא ביה עכ"ל ואין להעלות על הדעת שמ"ש והא טריתא דארעא הוא ט"ס וצ"ל והא כובא דארעא דהיינו טרוקנין חדא דלא הזכיר הרי"ף מקמי הכי לא טרוקנין ולא כובא דארעא ואם כן אין שייך ללשון לומר והא כובא דארעא ועוד דהלא בדברי ה"ר יונה מפורש שכך היא גירסת הרי"ף שהרי כתב טעם להפרש שיש בין טריתא זו לטריתא דלעיל שזו עשויה בקרקע ולעיל עשויה בכירה שהוא כלי וכו' אבל לדעת רבינו אין דעת הרי"ף כמ"ש הר"י אלא זו וזו חדא טריתא היא ומקריא טריתא סתם ומיקריא נמי טריתא דארעא ובגמרא גורס הרי"ף הכי אמר ליה אביי לרב יוסף האי טריתא דארעא מאי מברכין עלויה וכו' השתא לפי גירסא זו בטרוקנין פשיטא ליה דלחם גמור הוא לענין חלה ולענין המוציא ואפילו לא קבע סעודתא עליה מברך עליה המוציא ושלשה ברכות אלא דבטריתא קמיבעיא ליה לענין המוציא דכיון שעשוייה בקרקע אי הוי לחם לענין המוציא ומהדר ליה דלאו לחם הוא ואין מברך אלא בורא מיני מזונות אלא אם כן דקבע סעודתא עליה דאז כיון דקבע ה"ל לחם אף לצאת ידי חובתו בפסח וזו היא גם כן דעת הרמב"ם בפ"ג שכתב עיסה שנאפת בקרקע וכו' הואיל ואין עליה צורת הפת מברך עלה בורא מיני מזונות ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא עכ"ל ולא כתב לחלק בין עיסת טרוקנין לטריתא אלא הלך בדרכו של הרי"ף שלא כתב אלא דין טריתא דארעא שהיא עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים עושים אבל טרוקנין אין צריך לפרש דפת גמור הוא גם לענין המוציא ולא קמיבעיא ליה לאביי כדפרישית וכיון דבתלמודא לא הזכירו דין טרוקנין לענין המוציא לא הזכירוהו גם כן הרי"ף והרמב"ם ונראה דרבינו הכריע דגירסת הרי"ף והרמב"ם היא עיקר דלא כגירסת הספרים ודלא כמה שכתב הסמ"ג והרא"ש אביו וזה מתרי טעמי חדא מדמהדר ליה רב יוסף בריתחא מי סברת נהמא היא ואי אטרוקנין קמיבעיא ליה הא פשיטא דמסתברא מדחייבת בחלה אלמא דנהמא הוא ואיכא למימר דנהמא נמי הוה לגבי המוציא ואמאי רתח עליה וקאמר מי סברת וכו' אבל אי אטריתא קמיבעיא ליה ניחא דהכי קמהדר ליה דכי היכי דלא קמיבעיא לך אטרוקנין משום דכיון דחייבת בחלה הוי נמי נהמא לגבי המוציא אם כן בטריתא נמי מדפטורה מן החלה פטורה נמי מן המוציא בע"כ דקא סברת אע"פ דפטורה מן החלה דילמא נהמא טפי הוי לענין המוציא קא רתח עליה מי סברת נהמא הוא וכו' הא פשיטא כיון דפטורה מן החלה אם כן לית בה גלגול עיסה כלל אלא גובלא בעלמא הוא ולהכי פשיטא הוא דאין מברכין עליה אלא בורא מיני מזונות ועוד דהא בירושלמי איתא להדיא ר' יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא וכו' הביאו הרא"ש בה' חלה ובפרק כ"מ ומדקאמר בסתם משמע ודאי דאפי' בדלא קבע סעודתא עילויה מברכין עליה המוציא אם כן תלמודא דידן נמי דקאמר דמברכין עליה במ"מ אא"כ דקבע סעודתיה עלויה לא קאמר אלא בטריתא דארעא וכגירסת הרי"ף ומה שקשה כיון דלגירסת הרי"ף הא דקאמר אדם יוצא ידי חובתו בפסח איתאמרא גבי טריתא למה כתבה רבינו גבי טרוקנין י"ל כיון דבירושלמי קאמר להדיא טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליה המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כתב לה רבינו גם כן גבי טרוקנין ותלמודא דידן נמי דקאמר אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן י"ח בפסח אתרוויוהו קאי ולצדדין אטרוקנין אפילו לא קבע סעודתיה עלויה ואטריתא היכא דקבע סעודתיה עלויה וכיון דכתב רבינו גבי טרוקנין דאדם יוצא י"ח בפסח דלחם הוא כיון שמברכין עליה המוציא מיניה נמי שמעינן בטריתא היכא דקבע סעודתיה עלויה דגם כן יוצא ידי חובתו בפסח ולא היה צריך לחזור ולכתבו ולפי ענד"נ דגירסת הרי"ף עיקר וכמו שפירשה רבינו אלא דלהלכה ודאי במידי דתליא בגירסאות אזלינן לחומרא הכי והכי ובטרוקנין היכא דקבע סעודתיה עילויה לכ"ע מברך המוציא וג' ברכות ובטריתא היכא דלא קבע סעודתיה עילויה לכ"ע מברך עליה במ"מ אבל בטרוקנין היכא דלא קבע סעודתיה עילויה ובטריתא היכא דקבע סעודתיה עילויה דפליגי בה לפי הגירסאות אין לאכלן אא"כ מברך על לחם גמור בתחלה ואח"כ אוכלן בתוך הסעודה ודלא כמ"ש בש"ע הגירסת ספרים והסמ"ג והרא"ש כנ"ל:

דרכי משה

(א) במהרי"ל כתוב על גלוסקאות הנושכות זו בזו ונתחברו ביחד בעת אפייתן הבוצע מאחד מהן אל יבצע במקום שנשכה בחברתה כי באותו צד חשיבה כפרוסה, רק יבצע מצד החיצון שלשם הוא שלם וגם כי שם הוא קדים בישולו כדלעיל סימן קס"ז:

(ב) אבל אין המנהג כדבריו, שהרי בשבת ויום טוב ונישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, על כרחך דסבירא לן דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים. ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן דלא כמו שפירש בית יוסף. ומכל מקום נראה לי, שאותן מיני מתיקה שקורין לעקו"ך דינן כדין פת הבאה בכסנין שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה ועיקר עיסה נילוש בהן:

(ג) ומיהו ה"מ בדבר דאית ליה תוריתא דנהמא בתר הטיגון אבל דבר דלית ליה תוריתא דנהמא אף ר"ת מודה כ"כ התוספות והפוסקים הנ"ל כדבריו ומשמע בהגהת מיי' פ"ג דהל' ברכות דבורמזיל"ש יש לספק אם יש בו תואר לחם אבל במרדכי פ' כל שעה דבורמזיל"ש שקורין בארצינו לאקש"ן לית ביה תואר לחם אבל קרעפליך ופשטיד"א הוי תואר לחם וכ"כ כאגור דפשטיד"א או טורטא הנאפת בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכין עליהן המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי עכ"ל בשם ה"ר ישעיה והנה דעת הר"ר ישעיה כדעת ר"ת דפסק דדבר שבלילתו עבה מברך עליו המוציא אבל לפי מאי דנקטינן אין לברך המוציא על שום אחד מהן אלא יש לאוכלן תוך הסעודה או לברך המוציא על פת אחר וכדי להוציא נפשיה מפלוגתא אבל לאקשי"ן יכול לאכול בלא סעודה מאחר דלית בהו תואר לחם מיהו דוקא כשמטגן הפשטיד"א או קרעפליך בשמן או בשאר משקין אבל אם אפה אותן בתנור או במחבת בלא משקה מברך עלייהו המוציא מאחר דיש בהו תואר לחם דקי"ל כר' יוחנן דס"ל הכי כמו שיתבאר בסמוך ואפשר דגם ר' ישעיה שכתב האגור דבריו מיירי בכה"ג וא"כ דבריו הם אליבא דהלכתא וכנ"ל. וע"ל גבי פת הבאה בכסנין אם העיסה עצמה נילושה במשקין מה דינה: