שולחן ערוך הרב אורח חיים קסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן קסח | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


הלכות בציעת הפת
ובו: כ"ג סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג

סעיף א[עריכה]

הביאו לפניו חתיכה של פת ופת שלימה מצוה מן המובחר לברך על השלימה אפילו היא פת קיבר וקטנה והחתיכה פת נקיה וגדולה מהשלימה.

והוא שהכל מין אחד אבל אם השלימה משעורים והחתיכה מחטים אפילו היא פרוסה קטנה היא קודמת לברך עליה הואיל והחטה מוקדמת בפסוק בשבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה כמו שיתבאר בסי' רי"א ואעפ"כ ירא שמים יוצא ידי שתיהן שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע משתיהן יחד הואיל וגם השעורה היא מז' המינין והיא שלימה אבל אם השלימה היא של שיפון אף על פי שהוא מין שעורים כיון שלא הזכירו הכתוב בפירוש כמו חטים אין צריך להניחו כלל עם הפרוסה של חטים:

סעיף ב[עריכה]

וכל זה כשרוצה לאכול משתיהן אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחת מהן יברך עליה ואין לו לחוש להשנית אע"פ שהיא מוקדמת בפסוק והיא חשובה וחביבה עליו שמשום קדימתה וחשיבותה אינו מחויב לאכול ממנה כלל ואין צריך לומר אם רוצה לאכול המוקדמת בפסוק שאין לו לחוש לשנית השלימה שאינו מחויב לאכול ממנה משום שלימותה ואפילו אם רוצה לאכול פרוסה שאינה מז' המינים אינו מחויב לאכול ממנה מפני שלימותה וחשיבותה:

סעיף ג[עריכה]

אם יש לאדם ב' חצאי לחם ואין לו לחם שלם ללחם משנה בשבת יחברם יחד בעץ שיש תורת כלי עליו או בשום דבר שאינו מוקצה ולא יהא חיבורם נראה ודינו כשלם לענין לחם משנה כמו שדינו כשלם לענין עירובי חצירות כמו שיתבאר בסי' שס"ו אבל אם יש לו לחם שלם אין לסמוך על זה כי יש לומר שאינו נחשב כשלם אלא לענין עירובי חצירות בלבד שלא הצריכו בו שלם אלא משום איבה בלבד שלא יבא אחד לומר אני נותן שלם ואתה נותן פרוסה וכשאין חיבורו נראה אין לחוש לכך אבל לענין לחם משנה אינו נחשב כשלם ע"י חיבור זה כמו שאינו נחשב ככר אחד לענין טומאה וטהרה ע"י חיבור זה ובחול א"צ לחברו כלל:

סעיף ד[עריכה]

שתי גלוסקאות הדבוקות זו בזו שנאפו ונדבקו בתנור כך ונחתך מן האחת והשניה נשארה שלימה טוב יותר להפריד החתיכה מהשלימה כדי שתהא נראית שלמה ממה שיניחנה דבוקה בה אע"פ שנראית יותר גדולה שהרי שלימה קטנה קודמת לברכה מפרוסה גדולה מכל מקום אל יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה ששם נראית כפרוסה אלא יבצע ממקום השלם שבה ומכל מקום בפרוסה ממש א"צ ליזהר בזה לבצוע בצד השלם שבה שהרי מכל מקום פרוסה היא מצד שכנגדו משא"כ בגלוסקא שנפרדה מחברתה ששלימה היא אלא שנראית כפרוסה במקום שנדבקה ונפרדה:

סעיף ה[עריכה]

הביאו לפניו לאכול שתי שלימות או שתי פרוסות אחת גדולה ואחת קטנה מברך על הגדולה והוא ששתיהן ממין אחד ושוות בנקיות אבל אם היתה הקטנה פת נקיה והגדולה פת קיבר מברך על הנקיה אבל אם שתיהן שוות בגדלותן ושתיהן נקיות רק שזו לבנה יותר מזו מברך על הלבנה יותר אבל אם השניה שאינה לבנה כל כך היא גדולה מזו יש להסתפק איזה מהן קודמת לברכה.

וכל זה במין אחד אבל אם אחד של שעורים ואחד של כוסמין אע"פ שהכוסמין יפים ונקיים משעורים מברך על של שעורים לפי שהשעורה מפורשת בז' המינים משא"כ כוסמין שאף שהן מין חטים ומכלל ז' המינים הן כמו שיתבאר בסימן ר"ח לא הזכירם הכתוב בפירוש כשעורים.

במה דברים אמורים כששתיהן חביבות עליו בשוה אבל אם של כוסמין חביב עליו יותר יש אומרים שמברך על החביב ויש אומרים שמברך על מין ז' שבפסוק כמו שיתבאר בסימן רי"א:

סעיף ו[עריכה]

הביאו לפניו לאכול פת נכרי ופת של ישראל מברך על של ישראל אפי' אינו נזהר מפת נכרים ואם פת של נכרי פת נקיה ופת של ישראל פת קיבר מברך על איזה שירצה אם שתיהן שלימות או פרוסות ושוות בגדולתן והן ממין אחד והוא שאינו נזהר מפת נכרים אבל הנזהר ממנה לא יבצע ממנה בשום ענין ויש אומרים שאפילו נזהר ממנה רשאי לבצוע ממנה אם היא נקיה וחביבה עליו שאיסור פת של נכרים הוא איסור קל והתירוהו משום חיבוב מצוה שיברך על החביב עליו ויש לסלק הפת של נכרים מן השולחן עד לאחר ברכת המוציא.

ואם מיסב עמו אורח שאינו נזהר מפת של נכרים והביא עמו על השולחן פת של נכרי נקיה כיון שהאורח חפץ לאכול היפה של נכרים ואי אפשר לו לאכול בלא ברכה וברכתו מוטלת על בעל הבית להוציאו ידי חובתו ממנו הותרה גם לבעל הבית לבצוע עליה משום חיבוב מצוה וכיון שהותר לו לבצוע הותר לו לכל סעודה זו שאינו כבוד שמים שיברך עליה ואח"כ יפרוש ממנה ואף על פי שא"צ לברך על החשוב וחביב אלא כשרוצה לאכול ממנה ובעל הבית זה שנזהר מפת של נכרים אינו רוצה לאכול כלל ממנה מכל מקום כיון שאם לא היה נזהר ממנה היתה חשובה וחביבה לו אלא שהאיסור מונעו ממנה לכן אם ימצא עילה שיוכל שיאכלנה בהיתר כגון כאן שיחבב בה המצוה התירו לו חכמים כי כל ברכות הנהנין תלויה בחביבות שעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח להקב"ה אבל אם בלא איסור פת של נכרים אינה חשובה עליו מפת של ישראל צריך לברך על פת של ישראל.

וכן להיפך אם בעל הבית אינו נזהר מפת של נכרים ואין דעתו לאכול כל הסעודה אלא פת של נכרי כי היא נקיה ובני ביתו אוכלים פת שאינו נקיה של ישראל אע"פ ששתי הלחם מונחים לפניו צריך לבצוע על של נכרים הנקיה הואיל ואין דעתו לאכול אלא ממנה והיא חביבה עליו ואע"פ שבני ביתו יאכלו משל ישראל אין זה כלום הואיל והוא הבוצע:

סעיף ז[עריכה]

ברכת המוציא אין לה שיעור שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא ולא נתנו שיעור כזית אלא בברכת המזון ושאר ברכות אחרונות אבל לא בברכה ראשונה שאסור ליהנות מהעולם הזה אפילו משהו בלא ברכה.

סעיף ח[עריכה]

במה דברים אמורים בלחם גמור שדרך בני אדם לקבוע סעודתו עליו אבל מיני לחמים שיתבארו לפנינו שאין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודתם עליהם אין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש אלא אם כן אוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע סעודה לפעמים על שיעור כזה לפי שברכת בורא מיני מזונות כוללת גם הלחם שהוא מזון ולא קבעו לברך המוציא על הלחם אלא מפני חשיבותו שסועד הלב וכל לחם שאין קובעים עליו סעודה בטלה חשיבותו אלא אם כן יש בו כדי לסעוד.

וכן ד' ברכות של ברכת המזון לא קבעו עליו אלא מפני חשיבותו שמן התורה היה די בברכה אחת מעין ג' שהרי לא נאמר בתורה אלא פעם אחת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ודרשו מפסוק זה לברך על המזון ועל הארץ ועל המקדש ודי בברכה אחת לכולם אלא שחכמים תקנו לברך על כל אחד בפני עצמו ולא תקנו אלא בלחם שרגילים לקבוע סעודה עליו אבל מיני לחמים שאין רגילין לקבוע עליהם אפילו הוא אכל ושבע מהם שנתחייב לברך אחריהם מן התורה דיו בברכה אחת מעין ג' של תורה אלא אם כן אכל שיעור שבני אדם קובעים עליו כשאוכלים מין לחם זה במקרה אבל אם רוב בני אדם אין קובעים עליו אף על פי שהוא קובע עליו בטלה דעתו אצל רוב בני אדם.

ומכל מקום אם הוא קבע סעודתו עליו ואכל עמו בשר ודברים אחרים כמו שנוהגים בסעודת לחם גמור עד ששבע וגם אחרים רגילים לקבוע עליו אם אוכלים עמו שאר דברים כמו שאכל הוא מברך המוציא וברכת המזון וכן אם הוא שבע ממנו לבדו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין אותו באיזה ליפתן מברך המוציא וברכת המזון.

ומכאן אתה למד ששיעור קביעות סעודה האמור כאן אינו כשיעור סעודה האמור בעירוב שהוא כג' ביצים שהיא פחותה שבסעודת עניים הבריאים ושם סעודה עליה אבל אינה סעודת רוב בני אדם הבריאים (כשאוכלין ממנו לבדו בלא לפתן ודברים אחרים) (אלא כשיעור עומר לגולגולת לב' סעודות) שאל"כ מה הועילו כאן לשער שיעור שאחרים קובעים עליו עם איזה ליפתן הרי גם על ידי ליפתן אין שם סעודה עליה בפחות מכג' ביצים פת שאל"כ למה הצריכו בשתי סעודות של עירובי תחומין כשתי סעודות פת אם פחות מכן ראוי לב' סעודות ע"י ליפתן יהא די בזה לערובי תחומין מקל וחומר מליפתן של פת מב' סעודות שמערבין בו כל שכן הפת הנאכלת בב' סעודות הללו.

ואם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ נמלך ואכל שיעור שרוב בני אדם קובעים [סעודה] עליו יברך אחריו ברכת המזון אע"פ שלא בירך המוציא לפניו כגון שלא היה כדי קביעות סעודה במה שנשאר לפניו אחר שנמלך אבל אם נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות סעודה מלבד מה שאכל כבר צריך ליטול ידיו ולברך המוציא תחילה וא"צ לברך תחילה ברכה אחת מעין ג' על מה שכבר אכל לפי שמצטרף עם מה שיאכל להפטר בברכת המזון כיון ששניהם מין לחם אחד משא"כ באוכל דבר שטעון ברכה מעין ג' לפני סעודת לחם גמור שאין מצטרפין זה עם זה להפטר בברכת המזון אלא צריך לברך תחילה ברכה אחת מעין ג' כמו שיתבאר בסי' ר"ח:

סעיף ט[עריכה]

ואלו הם מיני לחמים שאין דרכם של בני אדם לקבוע סעודתם עליהם פת הבאה בכיסנין ולחמניות וטרוקנין וטריתא.

פת הבאה בכיסנין יש מפרשים שהיא פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה קודם אפייתה בדבש או בצוק"ר או שקדים או אגוזים או שאר כל מיני פירות או תבלין אע"פ שהעיסה עצמה נילושה במים לבד ונאפת בתנור או במחבת בלא שום משקה (כגון עפי"ל פלאדי"ן או פאווי"דלא פלאדי"ן) ובכלל זה מה שעושים בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאים אותה בשומשמין ואפילו אם המילוי הוא רב מאוד ועיקר הכוונה בפת זו לאכילת המילוי מכל מקום מין דגן הוא חשוב ואינו בטל לגבי המילוי ואע"פ שהוא רב ממנו ולכך מברכין עליו בורא מיני מזונות וגם המילוי נפטר בברכה זו שהוא טפל למין דגן.

והוא שמתכוונין ג"כ לאכילת מין הדגן שהיא העיסה שבה המילוי אע"פ שאין זו עיקר הכוונה אבל אם אין מתכוונין כלל לאכול העיסה כגון אותם רקיקין דקין שנותנים מרקחת עליהם שהדבר ידוע שאין מתכוונים כלל לאכול העיסה רק שבאים לדבק המרקחת עליהם כדי שלא יטנפו הידים מהדבש הרי הם טפלים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן ואפילו אם אכל תחלה המרקחת ונשארו הרקיקים לבדם אבל במדינות אלו שמניחים המרקחת על הדובשנין (שקורין לעקו"ך פלאדי"ן) שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ על אכילת הדובשנין ומברך עליהם בורא מיני מזונות ופוטר את המרקחת שהיא טפילה למין דגן:

סעיף י[עריכה]

וכל עיסה שהמילוי טפל אליה אף על פי שאוכלה לבדה אחר שנטל המילוי ממנה אינו מברך עליה אלא בורא מיני מזונות ולא המוציא הואיל ובשעת אפייתה היתה באה בכיסנין אבל אם אינו אוכל אלא המילוי שנטל ממנה לבדו מברך עליו ברכה הראויה לו שהכל או בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ.

וכל זה כשהמילוי הוא מפירות וכיוצא בהם מדברים שאין דרך לקבוע סעודה עליהם לא ללפת בהם את הפת ולא למזון ולשובע אלא אוכלים אותם לקנוח סעודה ולתענוג כמ"ש בסימן קע"ז ולכן אין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודה ג"כ על הפת הממולאת מהם אבל אם המילוי הוא מדברים שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וגבינה וביצים וירקות (או שדרך לקבוע סעודה עליהם למזון ולשובע אע"פ שאין מלפתין בהם הפת כגון כרוב ותרדין וכל כיוצא בהם ממעשה קדירה שהם מעיקר הסעודה) כמו שיתבאר שם אין מילוי זה מוציא את הפת הממולאת בו מתורת לחם גמור שהכל קובעים עליו לפי שגם על זו אין רוב בני אדם נמנעים מלקבוע סעודה עליהם מפני המילוי שבה כיון שהמילוי ראוי ג"כ לקבוע עליו סעודה ללפת בו את הפת (או למזון ולשובע).

ויש אומרים שאין חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר וגבינה וכיוצא בהם ולעולם מברך בורא מיני מזונות אלא א"כ אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו והעיקר כסברא הראשונה וירא שמים לא יאכל מהם פחות משיעור קביעת סעודה אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע כמו שיתבאר:

סעיף יא[עריכה]

ויש מפרשים שפת הבאה בכיסנין היא פת שנילושה בדבש או בחלב וחמאה או בשומן או בשמן או במי ביצים או במי פירות ויין או בשאר משקין חוץ ממים ואפילו עירב בה מעט מים אם הרוב הוא משאר משקין מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג' ואע"פ שכל המשקין אין מוציאין העיסה שנלושה בהם מתורת לחם לענין חלה מכל מקום אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא על פת שנלושה במים לפיכך אין בה חשיבות לחם גמור לברך המוציא וברכת המזון אלא א"כ אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו וכן אם עירב בה תבלין הרבה יותר ממים אע"פ שנלושה במים לבד ואפי' אם עירב בה תבלין ודבש יותר מקמח שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר והקמח הוא לדבקם ולהקפותם אין הקמח טפל אצלם לברך עליהם ברכה הראויה להם לפי שמלבד מה שהקמח מדבק ומקפה התערובת הוא מכשירו ומתקנו ג"כ לאכילה ומן הסתם ניתן הקמח בתערובות זה על דעת שניהם לדבק ולהכשיר וכיון שהוא מין דגן הוא חשוב ואינו בטל בתערובת כל שבא ג"כ להכשירו לאכילה ולכן מברכין על תערובת זו בורא מיני מזונות ואם אכל שיעור קביעות סעודה מברך ברכת המזון על תערובת זה (כמו שמברכין ברכת המזון על תערובת קמח תבואה בקמח קטניות שעשה מהם פת אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס קמח תבואה כמו שיתבאר לקמן) אבל עיסה שנילושה במים ועירב בה מעט דבש ותבלין אע"פ שטעם הדבש ותבלין נרגש בעיסה אין מברכין עליה בורא מיני מזונות אלא המוציא וברכת המזון כיון שהרוב מים וכן במעט חלב וחמאה ושמן ושומן ושאר משקין ומי פירות ועל כן יפה עושים שאופין עוגות (שקורין שמאל"ץ קוכ"ן) ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן:

סעיף יב[עריכה]

ויש מפרשים שפת הבא בכיסנין היא פת שנלושה אפילו במים ואפילו אינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססין אותה לתיאבון ולא כדי להשביע (שקורין קיכלי"ך).

ולענין הלכה יש להקל בדברי סופרים כדברי כולם ובפרט בספק ברכות שלא לברך ברכת המזון ד' ברכות על מה שלסברא אחת די בברכה אחת מעין ג' כי אין כאן ספק של תורה אף אם אכל כדי שביעה שהוא חייב בברכת המזון מן התורה שהרי מן התורה די לעולם בברכה אחת מעין ג'.

וכיון שמברך ברכה אחת מעין ג' אין לו לברך המוציא שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו ועוד שברכת בורא מיני מזונות כוללת גם כן לחם גמור אלא שמפני חשיבותו הוציאוהו מכלל שאר מזון וקבעו לו ברכה בפני עצמו וכל שאין ברור לנו שיש בו חשיבות לחם גמור אין להוציאו מחזקתו שהוא בכלל מזון בודאי ואע"פ שהמברך בורא מיני מזונות על לחם גמור לא יצא ידי חובתו הואיל ונשתנה לעילוי וחשיבות נשתנית ברכתו מכל מקום בספק לחם גמור יצא שספק ברכות של דבריהם להקל ואפי' לכתחילה אין כאן חשש ברכה לבטלה שכיון שהקילו חכמים בדבריהם לצאת בספק ברכה אין זו ברכה שאינה צריכה ואינה לבטלה בודאי כיון שיוצא בה ידי חובתו ורשאי לאכול על ידה ואינו נושא שם שמים לשוא ולא לשקר שהרי מברך ה' באמת שברא מיני מזונות ולא עוד אלא שגם זה מזון הוא אלא שכשאינו יוצא בה ידי חובתו בברכה זו הרי זו ברכה שאינה צריכה ונושא שם שמים לשוא אבל לא לשקר אפילו אם בירך על דבר שאינו מזון כלל.

וכל בעל נפש הרוצה להחמיר על עצמו לא יאכל פחות משיעור קביעות סעודה (אלא פת שנילושה במשקין או מי פירות והיא ממולאת בפירות וכיוצא בהם) כי אם בתוך הסעודה למזון ולשובע כמו שיתבאר:

סעיף יג[עריכה]

לחמניות הן רקיקין דקים (שקורין ניבל"ש) ובקצת מדינות אלו (בלינע"ש) הנעשים מתערובת קמח ומים בקדרה בלילה רכה מאד ושופכים על עלי ירקות רחבים ונאפית בתנור עם העלים או שופכים על מחבת שאין בה משקה שדינה כתנור בין שהרתיחה תחלה ואח"כ שפך בה בין ששפך בה ואח"כ הרתיחה ומעט משקה שמושחין המחבת שלא תישרף העיסה אינו נקרא משקה.

אבל אם יש בה משקה אפילו אוכל מהם שיעור קביעת סעודה מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' לפי שלא היתה עליהם תורת לחם מעולם לא בשעת לישתם כיון שבלילתם רכה ולא בשעת אפייתם כיון שנטגנו במשקה ואין לחם אלא האפוי ולא מטוגן.

ואפילו אותם שאין בלילתן רכה מאד כל שאין בלילתן עבה אין עליהן תורת לחם בשעת לישה ולא בשעת אפייה אם נטגנו במשקה אבל אם נאפו בתנור או במחבת בלי משקה לחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא אפילו לא אכל שיעור קביעת סעודה שכיון שאין בלילתן רכה מאד דרכם של בני אדם לקבוע עליהם סעודה לפעמים אע"פ שאין בלילתם עבה לגמרי.

ויש אומרים שאותן שבלילתן רכה מאד אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון כשאוכל שיעור קביעות סעודה אלא כשאינן רקיקין דקין מאד אחר האפיה כגון ששפך הרבה על העלים או על המחבת עד שנעשו עבים קצת ע"י האפיה אע"פ שאינן עבים לגמרי אבל אם גם אחר האפיה הם רקיקים דקים מאד כגון אותם שאופים בדפוס בין ב' ברזלים אין קביעות סעודה מועלת בהם לברך המוציא וברכת המזון לפי שאין עליהם תורת לחם כלל גם בשעת האפיה כיון שהם רקיקים דקים מאד ויש לחוש לדבריהם שלא לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה כי אם בתוך הסעודה למזון ולשובע.

וכן בטריתא דהיינו שלוקחים קמח ומים ומערבין ושופכין על הכירה והוא מתפשט ונאפה יש אומרים שאין עליו תורת לחם כלל ואפילו אוכל כשיעור קביעות סעודה מברך בורא מיני מזונות ומעין ג'.

(אבל טרוקנין דהיינו שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבים בה אע"פ שבלילתה רכה מאד מכל מקום כיון שע"י האפיה נעשים עבים מועלת בהם קביעות סעודה לברך המוציא וברכת המזון כעל לחם גמור אבל בפחות משיעור קביעות סעודה מברך בורא מיני מזונות הואיל ובלילתו רכה מאוד ואין דרך רוב בני אדם לקבוע עליהם סעודה):

סעיף יד[עריכה]

וכל מיני לחמים הללו שאין דרך רוב בני אדם לקבוע סעודה עליהם אם בא לאוכלם בתוך הסעודה לקנוח סעודה ולתענוג להקל מכובד המאכל כמו שרגילין שכוססין עוגות יבשות בסוף הסעודה או מיני מתיקה אינם נפטרים בברכת הפת וצריך לברך עליהם בתחילה בורא מיני מזונות כמו שצריך לברך על פירות שאוכלין בקנוח סעודה כמ"ש בסי' קע"ז אלא שהפת הבא בכיסנין לפי שנחלקו בה ויש אומרים שלחם גמור הוא מה שיש אומרים שהוא פת הבאה בכיסנין לפיכך אין לברך בתוך הסעודה אלא על מה שלדברי הכל נקרא פת הבאה בכיסנין.

אבל אם בא לאוכלם למזון ולשובע הרי הם באים מחמת הסעודה ונפטרים בברכת הפת כמו שנפטרים כל מעשה קדרה שבתוך הסעודה שבאים למזון אף על פי שאין מלפתין בהם את הפת כמו שיתבאר שם ואפילו מיני עיסה הממולאים בפירות א"צ לברך אפילו על הפירות שבהם כמו שמברכין על שאר הפירות שבתוך הסעודה לפי שהפירות הללו הם טפילים לגבי העיסה שהוא מיני דגן ונפטרים עמה בברכת הפת הואיל והיא באה בתוך הסעודה למזון ולשובע כמו שהם נפטרים עמה בברכת בורא מיני מזונות כשמברך עליה שלא בתוך הסעודה או בתוך הסעודה כשהיא באה לקנוח ותענוג ואין להחמיר וליקח קצת פירות מן העיסה ולברך עליהם כי היא ברכה לבטלה אם אוכל גם העיסה ואפילו מיני עיסה שבלילתם רכה מאד ונטגנו במשקה שאין עליהם תורת לחם כלל אפילו כשאוכלים מהם שיעור קביעות סעודה אעפ"כ נפטרים בברכת הפת כשבאים בתוך הסעודה למזון ולשובע כמו שנפטרים כל מעשה קדרה שבאים לתבשיל ולמזון:

סעיף טו[עריכה]

אבל כל דבר שבלילתה עבה לגמרי שיש עליו תורת לחם בשעת לישה יש אומרים שאפילו ריככו במים ועשאו סופגנין ובשלו במים או טיגנו במשקה לא נתבטלה תורת לחם ממנו לענין המוציא וברכת המזון כמו שלא נתבטלה ממנו לענין חלה ואם אוכלו בתוך הסעודה נפטר בברכת הפת כמו שאר לחם גמור ואפילו אוכלו לקנוח ולתענוג בלבד.

ויש אומרים שנתבטל ממנו תורת לחם על ידי בישול או טיגון ואפילו אוכל ממנו שיעור קביעות סעודה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' ואפילו אם הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו או לטגנו ואחר כך נמלך שהוא חייב בחלה לפי שבחלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב חלה ולפיכך כשהיתה עליו תורת לחם בשעת לישה שהיתה בלילתה עבה מיד חל עליו חיוב חלה ושוב לא נפקע ממנו ע"י בישול וטיגון אבל לענין המוציא וברכת המזון הכל הולך אחר האפיה כשנעשה ראוי לאכילה וכל שלא נאפה בתנור או במחבת בלי משקה אינו קרוי לחם ואם אכלו בתוך הסעודה לקנוח ולתענוג אינו נפטר בברכת הפת.

וירא שמים יוצא ידי שניהם ולא יאכלנו אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע אבל המנהג להקל כסברא אחרונה (כי כן עיקר):

סעיף טז[עריכה]

ואף לסברא הראשונה יש אומרים שא"צ לברך המוציא וברכת המזון אלא כשאוכל שיעור קביעות סעודה שאל"כ די בברכת בורא מיני מזונות ומעין ג' כמו לפת הבאה בכיסנין שהוא ג"כ לחם גמור לחלה ואעפ"כ כיון שאין דרכם של בני אדם לקבוע עליה אין מברכין עליה המוציא וברכת המזון אף על מיני טיגון ג"כ אין דרך לקבוע סעודה עליהם (ולפי דבריהם אף לסברא הראשונה צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות בתוך הסעודה אם אוכל מהם מעט לקנוח ולתענוג).

ויש חולקים (ואומרים שאינם דומין) לפת הבאה בכיסנין שהיא ג"כ לחם גמור לדברי האומרים שהיא פת שנילושה במשקין או מי פירות אבל מיני טיגון שבשעת לישתם היו לחם גמור לא נפקע מהם שם לחם גמור ע"י טיגון או בישול לענין המוציא וברכת המזון כמו שלא נפקע מהם לענין חלה לסברא הראשונה.

אבל לדברי האומרים שפת הבאה בכיסנין היא פת גמורה שנלושה במים לבד אלא שאח"כ מילא אותה דבש או במיני פירות או עשה ממנה עוגות דקות יבשות וכוססין אותו לתיאבון ואף שבשעת לישה היה לחם גמור וגם נאפו בתנור כלחם גמור אעפ"כ אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון הואיל ואין דרך רוב בני אדם לקבוע עליהם כל שכן עיסה שנילושה במים ואח"כ בישלה או טיגנה במשקה או בדבש שבודאי הטיגון בדבש אינו גרוע ממילוי בדבש האפוי בתנור שמבטלו מתורת לחם גמור שהרי המילוי אינו אלא בפנים ובטיגון כל העיסה היא שרויה בדבש ובלועה ממנו בכולה וגם לא נאפית בתנור כלל.

וכבר נתבאר למעלה שמן הדין יש להקל בדברי סופרים וכל שכן כאן שהמנהג להקל בכל ענין:

סעיף יז[עריכה]

וכל זה כשיש תאר לחם על העיסה אחר הטיגון והבישול כגון שנאפית במחבת אלא שהיה שם מעט מים שנתבשלה בהם בשעת אפייתה או מעט משקה שנטגנה בהם בשעת אפייתה כמו פשטיד"א ופלאדי"ן וקרעפלי"ך.

אלא שהפשטידא ופלאדי"ן שהן ממולאות בבשר וגבינה יש אומרים שהן פת הבאה בכיסנין אפילו אם נאפו בתנור ואין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון בלא קביעות סעודה לדברי הכל ואם אוכלן בתוך הסעודה נפטרות בברכת הפת אפילו הן מטוגנות מפני שהן באין לתבשיל ולמזון ולא לקנוח ותענוג כיון שהן ממולאים בבשר וגבינה ולא בפירות.

אבל מיני עיסה שנתבשלו בקדרה (כמו ורימזלי"ך בל"א שקורין בארצנו לאקשי"ן וכן קרעפלי"ך במקומות שאין אופים אותן כלל במחבת שיש בה משקה אלא מבשלים אותן תחלה ואחר כך מטגנין אותן) אין עליהם תאר לחם כלל ואין להחמיר בהם כלל שלא לאכלם בלא המוציא וברכת המזון אפילו בקביעות סעודה ואפילו הן חתיכות גדולות שיש בכל אחת כזית ויותר:

סעיף יח[עריכה]

במה דברים אמורים בעיסה שנתבשלה אבל לחם גמור שנתבשל לא נתבטל מתורת לחם ע"י בישול אפילו לסברא האחרונה ואפילו ע"י טיגון ומברכים עליה המוציא וברכת המזון אפילו בלא קביעות סעודה ואפילו אם נימוח בבישול ולא נשאר מכל פרוסה אלא כזית.

אבל פרוסה פחותה מכזית בין שהיתה פרוסה גדולה ונחלקה בבישול בין שהיתה פחותה מכזית קודם שנתבשלה יצאה מתורת לחם ע"י בישול לענין ברכה אפילו אם נראה שיש בה תאר לחם שכיון שנתבשל אינו חשוב תאר לחם ומברך בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה מפירורים פחותים מכזית ואפילו נדבקו על ידי הבישול ויש בהם עתה כזית ויותר בכל חתיכה אלא שקודם הבישול לא היה בכל אחד בפני עצמו כזית.

והוא שנתבשלו בכלי ראשון אבל אם הניחם בקערה ועירה עליהם מכלי ראשון תלוי במחלוקת שנחלקו בעירוי אם מבשל ככלי ראשון אם לאו לכן יש למנוע שלא לאכלם כי אם בתוך הסעודה אם נראה שיש עליהם תאר לחם דהיינו שניכר וידוע שהוא לחם.

אבל אם הלך מהם תאר הלחם על ידי העירוי ואפילו פירורים השרויים במים צוננים שהלך מהם תאר הלחם על ידי שרייה זו מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה שכבר נתבטלו ויצאו מתורת לחם לגמרי כיון שאין כזית בכל אחד וגם לא תאר לחם וכל שהמים מתלבנים מחמת הפירורים כבר הלך מהם תאר הלחם והוא הדין לחתיכות פת שמייבשין על הגחלים ושורין אותו בשכר שאם אין כזית בכל אחד ואין תאר לחם מברכין עליהם בורא מיני מזונות:

סעיף יט[עריכה]

וכן פירורי לחם שמחברים ומדבקים אותם בקערה בדבש או חלב או מרק אם אין עליהם תאר לחם מחמת זה ואין בכל אחד בפני עצמו כזית אין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון אפילו בקביעות סעודה כמו בבישול וטיגון לסברא האחרונה שנתבאר למעלה שכן עיקר.

אבל פירורי לחם שאינן מחוברין יחד אע"פ שאין עליהם תאר לחם מפני שהן דקין ביותר מברכין עליהם המוציא וברכת המזון אפילו בלא קביעות סעודה אפי' על פירור אחד דק כקמח מברך המוציא שכיון שהוא פת בפני עצמו בלי תערובת שום משקה בתוכו המחברו ומדבקו אינו יוצא מתורת פת לעולם ואפילו אם נותן פירורים דקים לתוך איזה משקה לפי שעה לרככם ואינם שוהים בתוכו עד שילך תאר הלחם מעליהם ע"י שרייה זו מברך עליהם המוציא אע"פ שאין עליהם תאר לחם מחמת שהם דקים ביותר ואפילו אם נותנם במשקה חם שהיד סולדת בהם אם הוא בכלי שני שאינו מבשל:

סעיף כ[עריכה]

וכן אם פירר הלחם לפירורים דקים כקמח וחזר וגבלם יחד אפילו נשרו תחלה במים עד שהלך תאר הלחם מהם כיון שעכשיו יש בהם כזית צריך לברך עליו המוציא וברכת המזון שבכזית א"צ תאר לחם ואפילו לש אותם ברותחין של כלי שני ואפילו אם לש אותם במשקין ומי פירות אין להם דין פת הבאה בכיסנין שכיון שהיו לחם גמור מתחילתם אינן יוצאים לעולם מתורת פת אלא א"כ אין בכל אחד כזית (ואינן מגובלים יחד בדרך לישה אלא מחוברים בלבד ע"י איזה משקה המדבקם זה עם זה או שנשרו בתוכו עד שהלך מהם תאר הלחם [)].

ואפילו אם אחר הלישה טגנן במשקה או אפילו בישלם בקדרה לא נתבטלו מתורת לחם כמו שבכזית לחם גמור לא נתבטל מתורת לחם ע"י טיגון ובישול.

ומכל מקום אם עירב בהם קמח וטגנן בשומן או שאר משקים יש להסתפק אם נלך אחר הרוב (שהוא הקמח והשומן) ואין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון אפילו בקביעות סעודה) וכן אם לש אותם עם שומן וקמח הרבה מהם אם נלך אחר הקמח ולא יברך המוציא וברכת המזון אלא בשיעור קביעות סעודה אחר האפיה כדין קמח שנילוש בשומן או במשקין ומי פירות ונאפה בתנור כי אפשר שכמו שמין דגן חשוב ואינו בטל ברוב בשאר מינים כך לחם גמור אינו בטל ברוב מפני חשיבותו אפילו בקמח של מין דגן.

אבל אם לש אותם ברותחין מכלי ראשון כיון שיצאו מתורת לחם בשעה שנתבשלו ברותחין ולא היה בהם כזית בכל פירור הרי דינם כקמח שנילוש שמברכין עליו בורא מיני מזונות אחר הטיגון אע"פ שיש בו כזית:

סעיף כא[עריכה]

יש מי שאומר שהשורה פתו ביין אדום הואיל ונשתנית צורתה על ידי זה בטל ממנה תאר לחם ואם אין בכל פרוסה כזית מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו אוכל שיעור קביעות סעודה.

וגם א"צ לברך בורא פרי הגפן על היין הבלוע בפת מפני שהוא טפל אליה וכן השורה פת שמברכין עליו בורא מיני מזונות ביי"ש או בשאר משקין א"צ לברך על המשקין הבלועים בה אבל אם בירך על הפת המוציא א"צ לברך כלל על שאר משקין אפילו בדרך שתייה שאין מברכין על שתייה שבתוך הסעודה כמ"ש בסי' רי"ב וכן כשנותנים יין בקערה עם המלח לטבל בו הבשר א"צ לברך על היין מפני שהוא טפל לבשר והבשר כבר נפטר בברכת המוציא כמו שיתבאר בסי' קע"ז:

סעיף כב[עריכה]

קמח שחלטו ברותחין ואח"כ עשה ממנו פת ואפאה בתנור או במחבת בלא משקה לחם גמור הוא ומברכים עליו המוציא וברכת המזון ואפילו היתה בלילתו רכה במים רותחין כיון שאח"כ אפאו בלא משקה נעשה לחם גמור (אלא א"כ היתה בלילתו רכה מאוד שאז אפילו בלא חליטה ברותחין אין מברכין עליה המוציא וברכת המזון אלא כשיעור קביעות סעודה כמ"ש למעלה):

סעיף כג[עריכה]

בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או שומן או מי ביצים או מי פירות אין תורת לחם עליו כלל ומברך עליו בורא מיני מזונות ומעין ג' (אפילו בקביעות סעודה) אבל לחם גמור שצולין בשפוד אף שמושחין אותו בשמן אינו יוצא מתורת לחם לעולם כמ"ש למעלה: