שולחן ערוך הרב אורח חיים קסז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן קסז | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


הלכות בציעת הפת
ובו: כ"ג סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג

סעיף א[עריכה]

מצות עשה מן התורה לברך את ה' אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגומר ומדברי סופרים לברך לפני כל אכילה ושתיה אמרו אם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. ועל כל אוכל ומשקה מברך עליהם ברכה כוללת לכמה מינים כמו בורא פרי האדמה לכל מיני פירות הארץ ובורא פרי העץ לכל פירות העץ חוץ מן היין והפת שמתוך חשיבותן קבעו להן ברכה לעצמן שהיין הוציאוהו מכלל פירות האילן לברך עליו בורא פרי הגפן מפני חשיבותו שמשמח את הלב שנאמר ויין ישמח לבב אנוש והפת הוציאו מכלל פירות הארץ לברך עליו המוציא לחם מן הארץ מפני חשיבות הלחם שסועד הלב שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד:

סעיף ב[עריכה]

וכבוד הברכה היא לבצוע פרוסת הברכה במקום היפה שבפת והוא מקום שנאפה יפה ונתקשה יפה היטב מאפייה שהוא מובחר שבפת ולא ממקום הרך כגון אם הביאו לפניו פת פרוסה לא יבצע מאמצעיתה שהוא רך אלא יבצע מלמעלה שהוא מקום המובחר שבפת בפת שלם. ויש אומרים שצריך לבצוע ממקום שמתחיל לקרום ולהתבשל תחלה כשנאפית הפת בתנור ובתנורים שלנו שמושיבין הפת על שולי התנור יש אומרים שצד העליון מתחיל להתבשל תחלה מחום אויר התנור ויש אומרים שצד התחתון מתבשל תחלה מחום שולי התנור שהיתה אש בוערת עליו ולצאת ידי שניהם יש לבצוע מצדי הפת ולחתוך מצד העליון ומעט מצד התחתון אע"פ שהעיקר כסברא אחרונה אפילו בתנורים שבימיהם שהיתה אש בוערת בשולי התנור בשעת אפיית הפת שהיתה מדובקת בדפנותיו כמו שיתבאר בסימן רנ"ד. ויבצע בצד שכנגד המתבקע כי זה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו:

סעיף ג[עריכה]

מצוה מן המובחר לברך על הפת כשהיא שלימה ולא לפורסה תחילה ואח"כ לברך עליה אם הביאו לפניו שלימה ואף אם הביאו לפניו פרוסה מצוה מן המובחר לברך עליה כך כשהיא פרוסה גדולה ולא יפרוס ממנה עד לאחר הברכה. וצריך שתכלה כל הברכה בעוד שהיא שלימה או פרוסה גדולה וגם אחר שגמר הברכה לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים אם יוצאים ידי חובתם בברכתו לפי שגם עניית אמן מכלל הברכה היא אבל המיעוט המאריכים יותר מדאי א"צ להמתין עליהם שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה. וטוב לחתוך מעט בסכין פרוסת הבציעה מן הלחם קודם שיתחיל לברך כדי שלא יפסיק בשהיית החיתוך בין ברכה לאכילה ואינו מפרידה ממנו עד אחר שתכלה כל הברכה ואין הלחם חשוב כפרוס ע"י חתך מועט כזה אם הוא בענין שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הככר עמה ולא יחתוך יותר מכשיעור הזה שאם יחתוך יותר בענין שאם יאחז בפרוסה לא יעלה שאר הככר עמה אע"פ שאם יאחז בככר תעלה הפרוסה עמה הרי זה כפרוס לכל דבר. לפיכך בשבת ויום טוב אין לחתוך כלל בלחם עד לאחר הברכה כי שמא תשמיט ידו ויחתוך יותר מכשיעור הזה ונמצא שבצע על פרוסה ובשבת צריך להיות לחם משנה שלם ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך בין ברכה לאכילה שהשהייה בלבדה בלא דיבור אינה חשובה הפסק אלא שבחול עושים כן על צד היותר טוב ומכל מקום אם שכח וחתך בשבת כמו בחול לא הפסיד הלחם משנה שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הרי הוא כשלם לכל דבר. ועוגה דקה גם בחול א"צ לחתוך בה קודם שיברך כיון שאין שהות בשבירתה אחר הברכה:

סעיף ד[עריכה]

מהלכות דרך ארץ שלא לבצוע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא גדולה יותר מכביצה בחול מפני שנראה כרעבתן אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה ואין לחוש לרעבתנות כמו שיתבאר בסימן רע"ד. וכל זה כשאוכל לבדו אבל אם אוכל עם בני ביתו או אורחים מצוה מן המובחר לבצוע פרוסה גדולה כל כך שיתן לכל המסובים היוצאים ידי חובתם בברכתו מפרוסה זו שבירך עליה ולא מהלחם הנשאר ממנה. ושיעור פרוסת המוציא בין לבוצע בין לכל אחד מהמסובין יש אומרים שהוא לא פחות מכזית ויאכלנו כולו בבת אחת ויש אומרים שא"צ כזית שהרי אפילו כל שהוא ראוי לברך המוציא ודי שתהא פרוסת המוציא כחצי זית שלא יהא נראה כצר עין וכן נוהגין:

סעיף ה[עריכה]

כל הברכות כולן מברכים אותן בלשון עבר ולא בלשון הוה שהרי כבר הוציא מן הארץ לחם זה שהוא בא ליהנות ממנו וכבר ברא פרי זה או מזון זה ומה שמברכין בורא ולא שברא הוא מפני שבורא הוא משמע ג"כ לשון עבר כמ"ש בורא השמים לכן מברכין בלשון הפסוק וכן המוציא משמע ג"כ לשון עבר כמ"ש המוציא לך מים מצור החלמיש. ואע"פ שיש מקום לטעות ולומר שהמוציא אינו מורה לשון עבר כמ"ש המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועדיין לא הוציאם אז ואף שיש לומר שכוונת הכתוב שכשתצאו אעשה לכם שתדעו כי אני ה' אלהיכם הוא המוציא אתכם ולשון עבר הוא מכל מקום היה ראוי יותר לומר מוציא לחם שהוא לשון מבורר על העבר כמ"ש אל מוציאם ממצרים וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו אעפ"כ מברכין המוציא כדי שלא לערב האותיות שהם מ"ם של העולם ומ"ם של מוציא שאם לא יתנו ריוח ביניהם תבלע אחת מהן. ומה שאומרים לחם מן אע"פ שיש ערבוב אותיות הוא מפני שהוא לשון הפסוק מצמיח חציר לבהמה וגו' להוציא לחם מן הארץ שכל הברכות והתפלות תפשו לשון הכתוב בכל מה דאפשר וצריך ליזהר ליתן ריוח בין לחם ובין מן וכן בין שאר ב' אותיות ששוות בברכות: סעיף ו אין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו כמו שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה מזומנת בידו לעשותה ולא קודם לכן כמו שנתבאר בסימן כ"ה (ואם בירך ואח"כ נטלו בידו א"צ לחזור ולברך אבל אם בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך כמו שיתבאר בסי' ר"ו):

סעיף ז[עריכה]

צריך שיתפוס הלחם בימינו שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה וטוב שיתן עליו שתי ידיו שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת לא תחרוש בשור ובחמור זריעת כלאים לקט שכחה ופיאה בכורים תרומות מעשר ראשון ושני וחלה ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' תיבות בפסוק ארץ חטה כו':

סעיף ח[עריכה]

לא יתחיל לברך עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסה של ברכה כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ואפילו אם יתאחר הדבר עד שיביאו ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל אחד ואחד שהם יוצאים ידי חובתם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר ברכתו כמו שיתבאר ואם היא פת נקיה או מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה א"צ להמתין ואם רוצה להמתין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא לצורך הסעודה אף על פי שאינו לצורך המוציא. מכל מקום נהגו להניח מלח על השולחן לפי שהשולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח וכשישראל יושבים על השולחן וממתינים זה על זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם לכן מצוה להניחו על השולחן אפילו לא יאכלו ממנו ועל פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים. וכיון שהשולחן דומה למזבח טוב ליזהר שלא להרוג עליו כנה (אבל לזרוק עליו כנה אין לחוש שהרי בית הכנסת שקדושתו חמורה שאסור לאכול בו ואעפ"כ יכול לזרוק בו כנה שלא בשעת התפלה כמו ש[נ]תבאר בסימן צ"ז):

סעיף ט[עריכה]

ואחר הברכה יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים שהם מעניני הדבר שמברך עליו כגון שאמר הביאו מלח או ליפתן ואפילו פת שלנו שא"צ מלח מכל מקום כיון שהוא חפץ לאכול על ידי טיבול במלח הרי זה מעניני הסעודה וכן אם אמר תנו לפלוני לאכול. ואפילו אם אמר תנו מאכל לבהמה צורך הסעודה הוא ואינו חשוב הפסק לפי שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואחר כך ואכלת ושבעת אבל לשתות אדם קודם כמו שמצינו ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה וכן אכילת עראי ואין בה כדי שביעה יש מי שמתיר קודם שיתן לבהמתו ואעפ"כ כיון שהוא צורך הסעודה אע"פ שאינו צורך אכילת פרוסה של ברכה אינו חשוב הפסק בדיעבד אבל לכתחלה אסור להשיח אפילו לצורך פרוסה של ברכה ואפילו בעודו לועס עד שיבלע ואם שח בעודו לועס בדבר שאינו מענין צרכי הסעודה אפשר שצריך לחזור ולברך שהרי הברכה אינה אלא על הבליעה ולא על הלעיסה שהלועס ואינו בולע א"צ לברך כמ"ש סי' ר"י. וצריך ליזהר ג"כ שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע כי הליכה ממקום למקום חשובה הפסק אלא אם כן היא לצורך האכילה שאז מותר לכתחילה אם אי אפשר בענין אחר כגון שאי אפשר לו לברך במקום אכילתו לפי שאינו נקי שכיון שאי אפשר לו לאכול בענין אחר הרי זה כדיעבד והוא שב' המקומות הם בבית אחד כמו שנתבאר בסימן קע"ח:

סעיף י[עריכה]

ואפילו אחר שטעם המברך אם שח אחד מהמסובין קודם שיטעום צריך המשיח לחזור ולברך לעצמו אם שח בדבר שאינו מענין צרכי סעודה כי לא תהא שמיעתו הברכה מהמברך גדולה מהמברך עצמו והיה משיח בין ברכה לאכילה שהיה צריך לחזור ולברך משום שהפסיק בין ברכה לאכילה ואף זה הפסיק בין שמיעה לאכילה שהשומע כמברך. וכן רבים שעושים מצוה אחת ואחד מברך לכולם אם הפסיק אחד מהם בין שמיעת הברכה לעשיית המצוה אע"פ שהמברך כבר עשה המצוה תיכף לברכתו אין זה מועיל לזה שהפסיק בינתיים וצריך הוא לחזור ולברך לעצמו. ומכל מקום אם בשעה שהבוצע היה מברך המוציא היה אחד מהמסובין נוטל ידיו וכיון לברכת המוציא ואח"כ ניגב ידיו ובירך על נטילת ידים יוצא בברכת הבוצע וא"צ לחזור ולברך ברכת המוציא שברכת על נטילת ידים אינה חשובה הפסק בין המוציא לאכילה לפי שהוא צורך הסעודה:

סעיף יא[עריכה]

שכח ואכל ולא בירך המוציא אם נזכר בתוך הסעודה מברך על מה שיאכל מעתה ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אין מברך על מה שאכל שברכת הנהנין דומה לברכת המצות שאין מברכים אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ אלא א"כ היא מצוה שאי אפשר לברך עליה עובר לעשייתן כמו שנתבאר בסי' קנ"ח ויש מי שחילק בין ברכת הנהנין לבין ברכת המצות שיכול לברך אח"כ אם לא בירך לפניהם ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה טוב לחוש לדבריו בברכת הנהנין שאפשר לו לאכול עוד מעט ויברך בתחילה ויוצא לדברי הכל:

סעיף יב[עריכה]

אם הוא מסופק אם בירך ברכת המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך כי ברכת המוציא מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול אבל לא לברך שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה:

סעיף יג[עריכה]

אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא (דעלמא) מריה דהאי פתא ואפילו לא הזכיר שם הפת כלל שאמר מריה דהאי והיתה הפת מונחת לפניו יצא ואינו נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים כיון שבירך על הפת שאוכל והזכיר שם ומלכות בברכתו כי רחמנא הוא שם ה' בבבל (אע"פ שבתרגום הוא כינוי של רחום):

סעיף יד[עריכה]

רבים שנתוועדו לאכול אחד מברך לכולם והשאר יכוונו לבם לשמוע ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים ואפילו הם שנים לבד שבברכת המזון כל אחד מברך לעצמו אחד מהם מברך המוציא לפי שבסוף הסעודה הם מתפרדים זה מזה לפיכך אינן מצטרפין לברכה אחת אלא בזימון שלשה משא"כ בתחלת הסעודה שהם מתחברים וקובעים עצמן לאכול יחד:

סעיף טו[עריכה]

במה דברים אמורים כשהסיבו על המטות שהוא דרך קבע שכן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת היה כל אחד מיסב על מטתו ולא היה קבע סעודה בלא הסיבה אם הם אורחים הסועדים אצל בעל הבית שדרך לתת לכל אחד ואחד בפני עצמו על השולחנות הקטנים אשר לפני כל אחד ואחד ואינם יודעים קביעותם עד שהסיבו יחד אבל אם יושבין בלא הסיבה על המטות עדיין אינן קבועים יחד וכל אחד מברך לעצמו אבל בעל הבית עם בני ביתו אע"פ שישבו בלא הסיבה הרי הם קבועים ביחד לפי שכל בני הבית נגררים אחר בעל הבית ואחד מברך לכולם ואפילו בני חבורה שאינם בעל הבית עם בני ביתו אם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתם הרי נקבעו יחד אפילו לא הסיבו ולא אמרו שצריכין הסיבה אלא כשישבו פתאום בלי שום אמירה תחלה לאכול יחד במקום זה. ועכשיו שאין אנו רגילין בהסיבה הרי ישיבתנו בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת חשובה קביעות אפי' לבני חבורה כמו הסיבה בימיהם אבל אם אינם יושבין על שולחן אחד או מפה אחת אינן קבועים יחד אפי' הכינו מקום לאכילתם ואפי' בעל הבית עם בני ביתו. והשמש אע"פ שאינו קבוע בישיבה אצל השולחן אלא עומד ומשמש ואוכל בלא קבע שהולך ובא תמיד באמצע אכילתו יוצא בברכת הבוצע לפי שדרכו בכך וזו היא קביעתו לעמוד לשרת ולאכול:

סעיף טז[עריכה]

במה דברים אמורים שצריך שולחן אחד או מפה אחת בבית אבל בשדה די בהכנת מקום שיאמרו נאכל כאן או במקום פלוני ואפילו היה כל אחד רוכב על בהמתו ואוכל מככרו כיון שעמדו במקום אחד נקבעו יחד אע"פ שלא ירדו מהבהמות. אבל אם היו הולכין ואוכלים לא נקבעו אע"פ שאמרו נאכל יחד ואפילו מהלכין ברגליהם ואוכלים מככר אחד אבל אם הולכים בספינה אחת ואמרו נאכל נקבעו באמירה זו אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו שלא על מפה אחת אבל אם יושבים בעגלה יש להסתפק אם דינם כרוכבים על גבי בהמה שהעגלה ג"כ מהלכת משא"כ בספינה שהיא אינה חשובה מהלכת אלא המים הולכים תחתיה והיא נחה לעולם על אותם המים או אפשר כיון שהם יושבים בעגלה אחת מצטרפין משא"כ ברוכבים שאף שהם יושבים הרי כל אחד הוא רוכב בפני עצמו. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אף על פי שאוכלין כולם בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלין מפוזרין אין מצטרפין:

סעיף יז[עריכה]

כל מקום שאין מצטרפין מפני שלא נקבעו יחד וכל אחד מברך לעצמו אם בירך אחד לכולם אע"פ שנתכוין להוציאם ידי חובתם והם נתכונו לצאת לא יצאו שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות שכל המחויב בדבר מוציא חבירו ידי חובתו אבל בברכת הנהנין מי שנהנה הוא ראוי שיברך ואין אחד פוטר חבירו בברכתו אלא א"כ נקבעו יחד על דבר שדרך לקבוע עליו כגון פת ויין שקביעותם מצרפתן להיותם נחשבים כגוף אחד לברכה אחת לכולם. אבל אם נקבעו יחד אלא שכל אחד צריך לברך לעצמו מפני שאין קביעותם מועלת כגון בברכת המזון בפחות מג' או ברכה אחרונה של פירות כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם בירך אחד לכולם יצאו ידי חובתם בדיעבד כמו שיתבאר בסימן קצ"ג ורי"ג ויש אומרים שבכל מקום יצאו ידי חובתם בדיעבד והעיקר כסברא הראשונה:

סעיף יח[עריכה]

וכל מקום שקביעותם מועלת לצרפם לברכה אחת מצוה שאחד מברך לכולם ולא כל אחד בפני עצמו משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ומכל מקום רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף כמו שיתבאר בסי' רי"ג ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה להטעימה לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו וכיון שנהגו כן הרי זה כאילו היתה דעתם בפירוש בקביעותם יחד שקובעים על דעת שלא להצטרף ופטורין מהידור זה:

סעיף יט[עריכה]

בני חבורה שאין ביניהם בעל הבית או שכולם בעלי בתים גדול בחכמה שבהם הוא הבוצע משום כבודו או נותן רשות למי שירצה ואם הם שוין ואחד מהם כהן מצוה להקדימו ואם כהן עם הארץ והוא תלמיד חכם הוא קודם לו ואסור לחכם להקדים את עם הארץ לפניו דרך חוק ומשפט כהונה אלא א"כ מוחל לו ונותן לו רשות לברך בלא כהונתו כמו שיתבאר בסי' ר"א ואם הכהן ג"כ תלמיד חכם אלא שהישראל גדול ממנו טוב להקדימו להכהן אבל אינו חיוב בדבר ואם מקדימו מאריך ימים ואם יש ביניהם בעל הבית הוא קודם אפילו לכהן תלמיד חכם כדי שיבצע בעין יפה. (אף שקדימת הכהן היא מן התורה מכל מקום מן הסתם מוחל לו הכהן בכבודו בשביל זה ואף אם אינו מוחל לו אין לו קדימה בבציעה נגד בעל הבית שהרי ביד הבעל הבית שלא ליתן לו לאכול כלל שאין זה ממשפטי הכהונה להאכילם בחנם ואף אם הוא שכירו אינו מחויב ליתן לו כאן עכשיו אלא לאחר זמן או במקום אחר משא"כ בברכת המזון שכבר אכל ונתחייב בברכת המזון עם כולם יחד הוא קודם לכולם אם אינו מוחל להם). ואם בא לחלוק כבוד לגדול ממנו רשאי וכן נהגו וכן החתן ביום חתונתו הוא קודם לכל לבצוע אע"פ שיש שם גדול וכהן שכיון שהסעודה היא בשבילו ובידו לדחותה אין קדימה נגדו לשום אדם. ומדת ענוה היא שאף שהבוצע הוא הגדול נוטל רשות מכל בני החבורה ואומר בתחלה ברשות מורי ורבותי כאלו הם גדולים ממנו ולהם נאה לברך ונהגו ליטול רשות מכהן לברכת המזון וכן נכון שהרי מצוה להקדימו וא"כ אסור לברך בלא רשותו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ומכל מקום אין מועיל מה שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות:

סעיף כ[עריכה]

אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע כגון אם הם רוצים לחתוך מן הלחם שבצע ממנו הבוצע ולטעום קודם שיטעום הוא אבל הוא לא יתן להם כלל קודם שיטעום שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך שהרי הם אינם רשאים לטעום מה שנותן להם עד שיטעום הוא תחילה. ואם כל אחד אוכל מככרו ואין זקוקים לככר שביד הבוצע רשאין לטעום מככרותיהם קודם שיטעום הבוצע מככרו רק שימתינו עד שיכלה אמן מפי רוב העונים כמו שהבוצע צריך להמתין כמו שנתבאר למעלה ובשבת ויום טוב צריך להיות לפני המסובין לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז רשאין לטעום קודם הבוצע שאל"כ זקוקים הם לככר שלפני הבוצע לצאת בהן ידי חובת לחם משנה (וגם בחול צריך להיות לפניהם ככר שלם כמו לפני הבוצע שאל"כ זקוקים הם לככר שלם שלפני הבוצע שכיון שיש על השולחן פת שלימה אסור לבצוע על הפרוסה אלא על דרך שיתבאר בסי' קס"ח). ואם בא הבוצע לחלוק כבוד למי שגדול ממנו שיטעום תחילה הרשות בידו ויש חולקין:

סעיף כא[עריכה]

הבוצע הוא פושט ידו תחלה לקערה לאכול ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו רשאי. הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטלה בידו אלא א"כ האוכל הוא אבל וכל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה ובשבת אין אבילות נוהגת. ויזהר הבוצע שלא יזרוק חתיכת המוציא לפני המסובין שאסור לזרוק הפת אפילו על השולחן כמו שיתבאר בסי' קע"א:

סעיף כב[עריכה]

טוב ליזהר שלא להאכיל פרוסת הבציעה לנכרי או לבהמה ועוף משום כבוד הברכה ויש לאכלה קודם שיאכל פת אחרת כדי שתהא נאכלת לתיאבון משום חיבוב מצוה ויש אומרים שטוב לאכלה בסוף הסעודה והרוצה לצאת ידי שניהם יאכל קצת בתחילה וקצת בסוף:

סעיף כג[עריכה]

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן אפילו אינן יודעין לברך לעצמן כיון שהוא אינו מחויב בברכה זו וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי הארץ לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין משא"כ בברכות הנהנין שאף שהן חובה על הנהנה מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות. ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת מכל מקום כיון שחיוב זה אינו אלא להנאתו שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול א"כ אם אינו יודע לברך ג"כ לא יהנה שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה ואין כל ישראל ערבים שיהנה זה. אבל כל אכילה ושתיה שהן חובה על האדם שלא משום הנאתו כגון מצה בליל ראשון של פסח ויין של קידוש בין של לילה ובין של יום אם אינו יודע לברך יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו אף מברכת הנהנין שבהן שהן המוציא ובורא פרי הגפן ואין צריך לומר ברכת אכילת מצה וברכת הקידוש עצמה שהם מברכות המצות ואם מקדש על הפת מוציאו גם מברכת המוציא שבקידוש שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו. וכל זה לגדול שאינו יודע לברך אבל לקטנים רשאי לברך כל ברכת הנהנין כדי לחנכן במצות ואפילו אין חינוכם מוטל עליו כגון שאינן מבני ביתו: