משנה חלה ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ב · משנה ב | >>
עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית.
אמר רבי יהודה: אימתיא? בזמן שהספינה גוששת.
עיסה שנילושה במי פירות, חייבת בחלה, ונאכלת בידיים מסואבות.
עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ,
- חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת.
- עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת,
- חַיֶּבֶת בַּחַלָּה,
- וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת:
עפר חוצה לארץ,
- שבא בספינה לארץ - חייב במעשרות, ובשביעית.
- אמר רבי יהודה: אימתי? -
- בזמן - שהספינה גוששת.
- אמר רבי יהודה: אימתי? -
- עיסה, שנילושה במי פירות -
- חייבת בחלה,
- ונאכלת בידים מסואבות.
פירות חוצה לארץ אינן חייבות מן התורה במעשר ולא בדיני שמיטה.
וכשבא עפר מחוצה לארץ לארץ ישראל בספינה, וזרע באותו עפר שבאותו הספינה, אותו הזרע חייב בכל החוקים.
ובתנאי שתהיה הספינה מתחככת בארץ, וזהו עניין גוששת, ופירוש כלומר דבקה בארץ, ו"גוש" כמו עפר. וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי", שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו.
וכבר זכרנו זה כי מי פירות אינן מכשירים, וזכרנו עוד עניין ההכשר, ועוד יתבאר זה במקומותיו בסדר טהרות. ולפיכך כשלש הקמח במי פירות אותה הפת תאכל בידים מסואבות, ואף על פי שהיא תרומה, לפי שלא הוכשרה לטומאה ולא תפסל בידים מסואבות:
שבא בספינה. וזרעו בספינה וצמח ובנקובה מיירי כדמוכח בפ' א' דגיטין (דף ז:) דאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ובקונטרס פי' שם דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדמוכח במנחות (דף פד:) ופירושו מגומגם דהא [סתם] עציץ של חרס [הוא] כדאמר בגיטין (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפי' הכי בעי נקיבה כדאמרי' עציץ נקוב על גבי יתידות ובסוף המצניע (דף צה:) דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס וההיא דפרק כל הקרבנות (דף פד:) דמשני גבי עציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס יש לפרש שם דבשל עץ לא מהניא נקובה אבל בשל חרס מהניא נקובה אי נמי איפכא אידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעינא נקובה אבל של עץ לא בעי מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש ובירושלמי בפרק א' דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעים בעי נקיבה וזה לשון הירושלמי (הל' ב) רבי יצחק בן חקולא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותן רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן הנקוב הוא אצל זרעים. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א"נ דלעת כאילן חשיב:
א"ר יהודה אימתי. האי אימתי דר' יהודה לאו לפרש היא כדמוכח בפ"ק דגיטין דפליגי:
גוששת. נגררת בקרקע שאין המים עמוקים:
עיסה שנילושה במי פירות. אגב גררא פירשתי בפרק קמא דטבול יום [תוספתא] גר' בפ"ג עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי' עלה בירושלמי (הלכה א) רבי יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא משם רבי יהושע פסל את כולה ר"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ר"ל אמר מה פליגא בשהוכשרה ולבסוף נילושה שמי פירות מחברים להכשיר אבל אם נילושה ואח"כ הוכשר אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אע"ג דר"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד:
עפר חו"ל הבא בספינה לארץ - בספינה נקובה איירי, ורגבי האדמה סותמין את הנקב שאין המים נכנסים בה:
חייבת במעשרות - אם זרע וצמחו הזרעים בעפר שבתוך הספינה. ואע"פ שמעפר חו"ל הוא, הואיל והיא נקובה הזרע יונק מלחות עפרה של ארץ ישראל:
אימתי בזמן שהספינה גוששת - נוגעת בגושי העפר, כלומר שהיא דבוקה בארץ:
עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה - בירושלמי מוכיח קצת שאין הלכה כסתם משנה זו, ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מחלה. הלכך אין ללוש עיסה שיש בה שיעור חלה במי ביצים או במי פירות לבדם בלא תערובת מים, הואיל ולא אתבריר הלכה אי חייבת בחלה או פטורה:
ונאכלת בידים מסואבות - שאין אוכל מוכשר לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים או אחד משבעה משקין, [ומה] שלא הוכשר לקבל טומאה אין הידים מסואבות פוסלות אותה:
בספינה. פי' הר"ב בספינה נקובה איירי. ועמ"ש במ"ב פ"ק דערלה:
אמר רבי יהודה אימתי וכו'. כתב הרמב"ם וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו. ע"כ. והר"ש כתב דבפ"ק דגיטין מוכח דפליגי. ועיין שם דף ז בתוספות שכתבו דההיא דמוכח מינה דרבי יהודה דאמר אימתי שבא לחלוק ברייתא היא ולא משנתינו:
(א) (על המשנה) אר"י אימתי. כתב הר"מ וכבר בארנו כי בכ"מ שאמר ר"י אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו בא לחלק והר"ש כתב דבפ"ק דגיטין מוכח דפליגי. וע"ש בתוספ' דהא דמוכח מיניה דר"י דאמר אימתי שבא לחלוק ברייתא היא ולא משנתינו:
בפי' ר"ע ז"ל בספינה נקובה מיירי וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' ספינה נקובה שנקובה מן הצד למעלה כדרך הספינות ואפילו הכי כיון שלפעמים היא מטה את עצמה מן הצד הרי היא כאילו ניקבה מלמטה עכ"ל ז"ל:
חייב במעשרות ובשביעית: מצאתי מוגה חייבים גדוליו במעשרות ובשביעית וכו' ובברייתא אשר שם פרק קמא דגיטין פי' שם רש"י ז"ל חייבת במעשרות שהנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל עפר ח"ל שבא בספינה לארץ כגון שנכנסה הספינה מן החוט ולפנים וזרע בספינה וצמח ופירשו התוס' פ"ק דגיטין בספינה נקובה מיירי ודבר מוכרח הוא ובירוש' מפ' מה בין עציץ נקוב לספינה דבעציץ נקוב מודו כ"ע דחשיב כארץ והכא פליגי ומשני ספינה עולה ויורדת היא וזה במקומו עומד והיינו טעמא גופי' דמשני בפ"ק דגיטין דע"כ ל"ק ר' יהודה התם אלא בספינה דעשוי' לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא ופי' רש"י ז"ל העשוי' לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה. חייב במעשרות ובשביעית ואפי' אין הספינה גוששת דס"ל לרבנן דכיון דנכנסו ישראל לתוכה נתקדשה ומקדשת כל הנקלט בתוכה ובירוש' מפ' דאפי' למ"ד כבוש יחיד לא שמי' כבוש מודי בהא לרבנן. א"ר יהודה אימתי וכו' אע"ג דבכל דוכתא אמרי' דאימתי דר' יהודה במתני' לפרש בא ולא לחלוק הא קיימא לן דאין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ובברייתא קאמר בהדיא דאע"ג דנקובה היא ר' יהודה מדמי לה לעציץ שאינו נקוב ובפ"ק דגיטין נמי מפ' לה דפליגי עכ"ל ז"ל:
עיסה שנילושה במי פירות: חוץ משבעה משקין מיירי:
חייבת בחלה: דס"ל דמחברין וחשיב לישה ואע"ג דילפינן לחם לחם מפסח ומי פירות אין מחמיצין תירץ הרשב"א ז"ל דלא למדו אלא לגבי מינין הבאין לידי חמוץ. ובפ"ג דמסכת טבול יום תנן עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר' אלעזר ב"ר יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה ור' עקי' אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ואמרי' בירוש' ר' חייא בשם ר' יוחנן מתני' דהכא דמחייבא בחלה אתיא אפי' לר' עקיבא דאע"ג דר' עקיבא אמר שם אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה ור' חייא ור' בא בשם ריב"ל אין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד:
יכין
עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ: בספינה של עץ צריך נקובה ואם היא של חרס א"צ שתהי' נקוב. [ולתוס' (מנחות דפ"ד ב' ד"ה כאן) של חרס בעי נקיבה ולא של עץ]. מיהו ה"ה בהביא עפר בעציץ כך דינו. רק נקט ספינה אע"ג שעשוי' לברוח. אפ"ה בנקובה דינה כא"י אם זרע בה [ועיין תוס' גטין ד"ז ע"ב]:
חייבת במעשרות ובשביעית: בזרע בעפר שבספינה:
אמר ר' יהודה אימתי: כל אימתי בברייתא לחלוק ובמתניתי' לפרש [כתוס' גיטין ד"ז]:
בזמן שהספינה גוששת: נוגעת ודבוקה בארץ:
חייבת בחלה: ובפ"ק מ"ד אמרינן דאפילו נילוש בדבש שהוא מז' משקין פטור וקיי"ל דס' הוה ויטול בלא ברכה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ט]. ובנתן בה מעט מים מברך:
ונאכלת בידים מסואבות: ר"ל בידים טמאות דאין אוכל מק"ט עד שיבא עליו א' משבעה משקין יד דם שחט יין דבש דם מים שמן חלב טל. ולדידן יש לזהר מללוש שיעור עיסה בשאר מי פירות שלא יצטרך לשרוף חלה טהורה [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת