רבינו שמשון על חלה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על חלה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

חייבין בחלה. משמע בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו ואמרי' בירושלמי (הל' א) תני זו דברי ר"מ אבל ר"י אומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב מה טעם דר' אליעזר והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו) ולא מלחם חוצה לארץ מה טעם דר"ע הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (שם) שמה אתם חייבים בין בפירות חוצה לארץ בין בפירות הארץ ואמרי' התם דהשיב ר"ע לר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינון חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה כלומר קיבל ר"א תשובתו והא דפטר ר"ע יצאו מיכן לשם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ וא"ת היאך ר"ע מחייב בבציקות שמצאו והלא נכרי פוטר אפילו לאחר שנכנסו לארץ יש לומר דר"ע לטעמיה דאמר לקמן בפרק ג' (מ"ו) הכל הולך אחר הקרימה בתנור דאין גלגול נכרי פוטר אלא קרימת תנור פוטרת ובירושלמי (שם) מתמה למה קיבל ר' אליעזר תשובתו של רבי עקיבא דאמר ר' יוסי ותמיה' אני היאך ר"ע מיתב קומי ר' אליעזר והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דאמר ר' דוסתי בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי שכבר נתתי:

ירושלמי (שם) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפי' יבשה אמר ליה ואפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א"ר יונה מן דנפקיה תהי בי דלא אמרינן ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה על דעתיה דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה לא תעשה אף ע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא והכתיב (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ולא בחמשה עשר התיב רבי אליעזר בר יוסי קומי ר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בחמשה עשר יצאו פי' לחה חדשה יבשה ישנה משל אשתקד סבר דכולהו אסורין קודם לעומר דהשתא ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל אפי' ישן ולא היה להם ממה לאכול וקאמר ר' יונה דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה דחדש ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתיב בצידו ומשני דאכלו מצה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם כרבי ישמעאל דלא נאסרו עד לאחר ירושה וישיבה ורבי בון פריך היאך אכלו מצה מן החדש הכתיב ממחרת הפסח דהיינו י"ו ור' אליעזר בר' יוסי משני דאשכחן דקרי לט"ו מחרת הפסח וסוגיא דפ"ק דקידושין (דף לז:) דאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול קסבר דלחמשה עשר קרי ליה מחרת הפסח מ"מ האי קרא (שם) דויאכלו מצות וקלוי בי"ו איירי מדכתיב קלי משמע לפי שעומר התיר חדש כדאשכחן דכתיב ולחם וקלי וכרמל וקרי לט"ו מחרת הפסח לפי שהוא מחרת שחיטת פסח ולי"ו נמי קרי מחרת פסח לפי שהוא מחרת לאכילתו שהפסח נשחט בי"ד ונאכל בליל ט"ו ורבי יוסי דירושלמי פליג אכוליה גמרא דקיימא לן דאתי עשה ודוחה לא תעשה אע"פ שאינו כתוב בצידו ותיקשי ליה מתני' דפ"ב דיבמות (דף כ) דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וי"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ אבל קשה קצת ללישנא דגרסי' בפ' ר' אליעזר דמילה (דף קלב:) ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו ושמא היה מפרש דהיינו או אינו דקאמר:

משנה ב[עריכה]

שבא בספינה. וזרעו בספינה וצמח ובנקובה מיירי כדמוכח בפ' א' דגיטין (דף ז:) דאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ובקונטרס פי' שם דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדמוכח במנחות (דף פד:) ופירושו מגומגם דהא [סתם] עציץ של חרס [הוא] כדאמר בגיטין (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפי' הכי בעי נקיבה כדאמרי' עציץ נקוב על גבי יתידות ובסוף המצניע (דף צה:) דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס וההיא דפרק כל הקרבנות (דף פד:) דמשני גבי עציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס יש לפרש שם דבשל עץ לא מהניא נקובה אבל בשל חרס מהניא נקובה אי נמי איפכא אידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעינא נקובה אבל של עץ לא בעי מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש ובירושלמי בפרק א' דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעים בעי נקיבה וזה לשון הירושלמי (הל' ב) רבי יצחק בן חקולא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותן רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן הנקוב הוא אצל זרעים. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א"נ דלעת כאילן חשיב:

א"ר יהודה אימתי. האי אימתי דר' יהודה לאו לפרש היא כדמוכח בפ"ק דגיטין דפליגי:

גוששת. נגררת בקרקע שאין המים עמוקים:

עיסה שנילושה במי פירות. אגב גררא פירשתי בפרק קמא דטבול יום [תוספתא] גר' בפ"ג עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי' עלה בירושלמי (הלכה א) רבי יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא משם רבי יהושע פסל את כולה ר"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ר"ל אמר מה פליגא בשהוכשרה ולבסוף נילושה שמי פירות מחברים להכשיר אבל אם נילושה ואח"כ הוכשר אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אע"ג דר"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד:

משנה ג[עריכה]

וקוצה חלתה ערומה. מברכת להפריש חלה מן העיסה ואע"פ שמזכרת שם שמים דכיון שיושבת מתכסת ערותה ערומה בין יריכה אבל האיש ביציו וגידיו בולטין ומדקדק בירושלמי (שם) הדה אמרה עגבות אין בהן משום ערוה הדה איתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור כדתניא המסתכל בעקיבה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה ובפרק מי שמתו (דף כד.) מוקי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר דבוקות ומכוסות בקרקע:

מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. מפרש בירושלמי (הל' ב) עד ד' מילין יעשנה בטהרה יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ומסיק היכא דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין דעד ד' מילין יש לו לטרוח הגבל להפריש חלה בטהרה טפי לא:

אלא יעשנה עיסה של קב. שאין בה שיעור חלה:

ורבי עקיבא סבר טוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ואית ספרים דגרסי לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קבים אין בהם חלק לשם:

משנה ד[עריכה]

העושה עיסתו קבים. [כל] קב בפני עצמו ושיעור חלה חמש רבעים:

עד שישוכו. שדבוקות זו בזו דאם בא להפרידן נתלש מזו לזו כדתניא בתוספתא דטהרות (פ"א) איזהו הנשוך התולש ממנו משהו:

אף הרודה ונותן לסל. בפ"ק דנדה (דף ח.) פסק הלכה כרבי אליעזר ומדתני אף משמע דרבי אליעזר לא בעי נשיכה ותימה דאמרי' בפ' אלו עוברין (דף מח:) אהא דרבי אליעזר לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו בזו אבל כעבין לא ואי לא הוה גרסינן אף במילתיה דרבי אליעזר ניחא דבעי רבי אליעזר תרתי צירוף סל עם נשיכה ואי גרסינן אף יש לפרש דתנא קמא בעי נשיכה בעודו עיסה לפי שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד אבל עשה ב' ככרות ונתנן בסל או בתנור אי נשכו זו בזו לא סגי בהכי לתנא קמא ולרבי אליעזר מהני ופליגא בירושלמי (שם) אית תנאי תני הסל מצרפן ואין התנור מצרף ואית תנאי תני תנור מצרף ואין הסל מצרף והיינו פלוגתא דר"א ור' יהושע דפרק אלו עוברין ומסיק נשכו כאן וכאן מצרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצרף מתני' כגון אילו ריפתא דבבל והיינו ככרות של בע"ה ומסיק בפרק אלו עוברין אפי' כעבין ונראה אע"ג דמהני סל לצירוף להתחייב בחלה היכא דלש פחות משיעור מ"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל דהא ר' אליעזר הוא דאמר בסוף פירקי' ומייתי לה בפרק כשם ניטלת מן הטהור על הטמא דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף ולמה דוחק לעשות כן יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה בתוכו ולא יגע אלא ודאי בהכי לא חשיב מוקף אף על פי שמצרף להתחייב ועוד יש לפרש דאפי' להתחייב לא מצרף אלא אם כן נגע ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה ומיהו לא יתכן מדקתני סל מצרפן ולא קתני מחברן כדדייקינן בהקומץ רבה (דף כד.) גבי עשרון שחלקו והניחו בביסא ולמאן דאמר לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו בזו קשה קצת ושמא לא היה מדקדק בין מצרפן למחברן כבני ר' חייא דמנחות והא דתנן לקמן בפ' בתרא (מ"א) שתי נשים שעשו קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב אותה נגיעה היינו נשיכה למאן דאית ליה או צירוף ס' למאן דאית ליה ועוד יש לפרש דאפילו תמצא לומר דלענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה לא היה יכול לעשות כן במתניתין דטמאה וטהורה מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף [כדאיתא בירושלמי (הלכה ג) דפרקין דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו] עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל ובדבר שאין מקפיד על תערובתו אפילו כלי לא בעינן כדפרשי' בפ"ג דמעשר שני ולא הזכיר כאן צירוף כלי אלא לאשמעי' דאפי' כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו:

משנה ה[עריכה]

אינה חלה. דראשית עריסותיכם כתיב ואף על פי שתרומה ומעשר קדשי בשיבולין התם רבי קרא כדפרשי' בסוף פ"ק דתרומות (מ"י):

וגזל ביד כהן. שלקחה מישראל שעל מנת כן נתנה ישראל שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה ובפרק האיש מקדש (דף מו:) מייתי לה גבי פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו:

העיסה עצמה. שעשה ישראל מן הקמח הנשאר ומקמח שבא ליד כהן בתורת חלה אם יש בו כשיעור ה' רבעים קמח כדתנן לקמן (מ"ו):

ואסורה לזרים. כל הקמח שבא ליד כהן חומרא בעלמא:

קפשה. חטפה ואכלה:

קלקל לעצמו. מפרש בירושלמי (שם) קלקל לעצמו דאכלה דאיענש ותיקן לאחרים דאינון אכלי ותלו ביה אית תנאי תנו תיקן לעצמו דמ"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת:

משנה ו[עריכה]

ה' רבעים קמח. בסוף כלל גדול (דף עו:) גרסינן בכל הספרים ה' רבעים קמח ועוד ופלוגתא דתנאי היא בפ"ק דשבת (דף טו.) ובפ' אלו עוברין (דף מח.):

הם ושאורן. ושאור שלהן:

וסובן ומורסנן. מצטרפין עם הקמח לה' רבעים ובסוף כלל גדול מפרש טעמא שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה:

וחזר לתוכן הרי אלו פטורין. מפרש בירושל' (שם) אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן מכיון שנטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה תנן בפ"ק דעדיות (מ"ב) ומייתינן לה בפ"ק דשבת (דף טו.) שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה משהגדילו המדות אמרו ה' רבעים קמח חייבת בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורה ה' ועוד חייבת ואומר ר"ת דשמאי משער למדת בעל הבית ובית הלל למדת נחתום דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפירקין (מ"ז) דבעל הבית מפריש אחד מכ"ד והקב הוא כ"ד ביצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן והלל אומר מקביים למדת נחתום שנותן אחד ממ"ח דהיינו כביצה מב' קבין אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וצריך לומר לפי' זה דמדאורייתא השיעור גדול יותר ואחמור רבנן בהנך שיעורין דכל זה אינו אלא סברות בעלמא ויש מפרשים דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עישור [מלבר] ב' קבין מג' סאין שהן י"ח קבין ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית ואחת בין הערבים להכי קאמר מקב חלה ורבנן דאמרי מקב ומחצה היינו ירושלמית דהוסיפו שתות שהן ז' ועוד מדבריות דקסברי עשירית האיפה מלגיו ועולה העישור של י"ח קבין ז' רבעים וביצה וחומש ביצה וכשבאו לירושלים שהוסיפו שתות נכנסו בקב ומחצה דהיינו ששה לוגין וכשבאו לציפורי חזרו והוסיפו שתות ונעשו ה' לוגין דהיינו ה' רבעים ור"י דבעי חמש ועוד קסבר דראשית עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר בעינן שישאר שיעור עיסה מדברית לאחר שהורמה חלתה:

משנה ז[עריכה]

ירושלמי (שם) תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן והתנן העושה עיסה למשתה בנו אחד מכ"ד שלא לחלוק בעיסת בעל הבית והתנן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק ממ"ח בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה בשעה שהיא עושה למכור עינה רעה בעיסתה:

שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח. משום דחלתה לא חזיא לאכילה ואמרינן בירושלמי (שם) אמר רבי מתניה בלמודה להיות מפריש אחד מכ"ד כיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה בנטמאת בשגגה אבל בלמודה להיות מפריש אחד ממ"ח מפרשת אחד מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת:

משנה ח[עריכה]

נטלת מן הטהור על הטמא. ולא חיישינן שמא תגע ורבנן דאסרי משום דחיישי כדפרישי' בפ"ב דתרומות:

מעיסה שלא הורמה חלתה. כדי להפריש מן החיוב על החיוב:

פחות מכביצה מעיסה טהורה. דכי מקבל טומאה מן הטמאה אין חוזר ומטמא כדי חלה הטהור. דפחות מכביצה לא מטמא אחרים ובפרק כשם (סוטה ל:) פריך והתניא כביצה ואיכא התם לישני טובא דמעיקרא סברוה דאיירי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה כחלה דמו ובהא מיפלגי דמר סבר שני עושה שלישי בחולין ובחוליי הטבולים לחלה מיפלגי מר סבר כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו ואיבעי' אימא דכולי עלמא לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין וקא מיפלגי במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ובירושלמי (שם) מוקי לה בעיסה ראשונה אבל בעיסה שניה אין לשני אצל הטבל רבי חייא בר בא בשם ר' יהושע אין לך מחבר כולן אלא ז' משקין בלבד: