שבת טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אשלמה גזר לקדשים ואתו אינהו וגזור אף לתרומה גופא אמר רב יהודה אמר שמואל י"ח גזרו ובי"ח נחלקו והתניא הושוו בו ביום נחלקו ולמחר הושוו גופא אמר רב הונא בג' מקומות נחלקו שמאי והלל שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בקב ומחצה חייב בחלה משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורין ה' ועוד חייבין. ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו שמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו ב' גרדיים משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון גששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. ואידך שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דמעת לעת ממעט ע"י מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת ותו ליכא והאיכא הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו והאיכא הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר בר מיניה דההיא דהתם קא שתיק ליה הלל לשמאי:
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומא' על ארץ העמים ועל כלי זכוכית:
והא רבנן דשמנים שנה גזור דאמר רב כהנא כשחלה ר' ישמעאל בר' יוסי שלחו לו ר' אמור לנו ב' וג' דברים שאמרת (לנו) משום אביך שלח להם כך אמר אבא ק"פ שנה עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות למאי הילכתא א"ר יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות ס"ד אלא אימא שלא דנו דיני נפשות וכי תימא בפ' שנה נמי אינהו הוו והתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני) הבית מאה שנה ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא
רש"י
[עריכה]
ולמחר הושוו - שחזרו בהן ב"ה:
קב ומחצה - ירושלמי' שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה למדה מדברית והוא עומר לגלגולת עשירית האיפה שחייב בחלה כדכתיב עריסותיכם כדי עיסת מדבר והוסיפו שתות בירושלים נמצא שש מדבריות נכנסות בחמש ירושלמיות ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולין ללוג ירושלמי שהלוג מדברי ששה ביצים נכנסין בחמשה ביצים גדולים נמצא הלוג חסר ביצה גדולה תן ביצה וחומש ביצה תחת ביצה גדולה שהחומש הוא שתות מלבר [נוסף] על הביצה נמצאו ששה ביצים גדולים שהן לוג גדול הרי הן ששה לוגים ירושלמי' דהן קב ומחצה:
משהגדילו המדות - היא מדת צפורי שעודפ' שתות על ירושלמית נמצאו הו' לוגין ה':
ה' רבעים - לוגין שהן רביעית הקב:
חמשה ועוד חייבין - דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולים משלנו והכי נמי א"ר יוסי בעירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:) כמה שיעור חצי פרס שני ביצים שוחקות והתם מפרש האי ועוד אחד מכ' בביצה לכל ביצה:
הין - י"ב לוג:
פוסלין - אם נפלו לתוכן קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו נפסל ואפילו המשיך לתוכן אחרי כן אלף סאה:
שחייב אדם כו' - כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון ורבותי מפרשין [בלשון] משה רבינו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך:
שני גרדיים משער האשפות - במסכת עדיות מפ' למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש שאין לך אומנות פחותה מגרדי שאין מעמידין ממנו לא כהן גדול ולא מלך כדאמרינן בקדושין (דף פב.) ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותן כל חכמי ישראל:
כל הנשים - הרואות דם:
דיין שעתן - לטמא טהרות משעת ראייתן ואילך:
מפקידה לפקידה - למפרע בדקה היום ומצאתה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאתה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה:
מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו בה למפרע להלך אחר הקל שבהן אם מפקידה לפקידה יתר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ואם מעת לעת יתר על מפקידה לפקידה הלך אחר הפקידה:
ממעט על יד - ממעט אחריו:
לסמוך - פלוגתא היא דב"ש וב"ה גבי מביאין נדרים ונדבות וסומכין ביום טוב:
כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא - שלש מקומות שאמר רב הונא לא נחלקו בהן רבותיהן הראשונים אבל סמיכה כל האבות ב"ד והנשיאים מיוסי בן יועזר עד הלל נחלקו בה במסכת חגיגה:
הבוצר - ענבים לדורכן בגת דאילו הבוצר לצימוקין משקה היוצא מהם אין מכשירים דלא ניחא ליה:
שמאי אומר הוכשרו - ביין הנדלף מהן על גביהן ואע"ג דאזיל לאיבוד לארץ ששותת מן הסלים גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות כדמפרש לקמיה (דף יז.):
הא שתיק ליה הלל - ולא עמד במחלוקתו כדתניא בפרקין (שם) אותו היום היה הלל כפוף כו':
המלכות - הרשעה רומי:
פשטה - התחילו לכובשן:
הלל ושמעון - רבן שמעון בנו של הלל היה:
ורבן גמליאל - הוא רבן גמליאל הזקן:
ושמעון - הוא רבי שמעון הנהרג עם הרוגי מלכות והוא היה אביו של ר"ג דצעריה לרבי יהושע בן חנניה (ברכות פ"ד דף כז:) ושעשה מחלוקת עם ר"א בן הורקנוס (ב"מ פ"ד דף נט:):
בפני הבית - בעוד הבית קיים:
ק' שנה - אחרונים שלפני החורבן התחיל נשיאותו של הלל ופרנסו אלו ארבע דורות ק' שנה אלמא הלל קודם לחורבן ק' שנה:
ואילו יוסי בן יועזר - קדים להלל כמה דורות במסכת אבות:
תוספות
[עריכה]
אלא שלמה גזר לקדשים. תימה דבפ"ק דפסחים (דף יט: ושם) קאמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ומשני רב יהודה ידים קודם גזירת כלים נשנית א"ל רבה והא תרוייהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים והכלים כו' והשתא מאי קפריך רבה והא ידים דקדש דמיירי התם שלמה גזר וכלים גזרו בי"ח דבר ויש לומר דר"ע אי"ח דבר קאי שהיה מחדש וה"ק זכינו שכשעסקו בי"ח דבר בדיני ידים שלא רצו לגזור טומאת ידים במקדש ורב יהודה דשני ידים קודם גזרת כלים נשנית דהיינו בימי שלמה ולהכי לא נקט ר"ע אלא ידים משום דלעולם הוי זה זכות במקדש אפילו בימי שלמה אפילו הכי חוזר ומקשה לו רבה והא תרווייהו כו' משום דלא משמע ליה לישנא הכי:
שלמה גזר כו'. והשתא לא הוי צריך לשנויי דאינהו גזור ולא קבלו מינייהו אלא אינהו גזור לתלות כו' ואילפא קאמר דידים דגזור שלמה תחלתן לשריפה אלא משמע ליה דקאי אילפא אי"ח דבר [ת"י]:
שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקביים. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבים ועשירית מלבר היינו ב' קבין ובאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל ושמאי סבר דצריך ב' חלות לעומר שהיו עושין ממנו ב' אכילות אחת בבוקר ואחת בערב וכשיעור אכילה אחת חשיב שמאי עיסת מדבר:
רבי יוסי אומר ה' פטורין ה' ועוד חייבין. דקסבר ראשית עריסותיכם שכשיפריש חלה שעדיין ישאר כדי עיסת מדבר ואור"ת דאין למחוק בפרק כלל גדול (לקמן דף עז.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.) דמייתי התם חמשה רבעים ועוד חייבין בחלה דאתיא כר' יוסי:
אלא שלא דנו דיני נפשות. תימה דוקמת ועלית אל המקום דדרשינן מיניה (סנהדרין יד: פז.) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן אבל לדונו יכול אע"פ שאין ב"ד הגדול בלשכת הגזית ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו ב"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק א (עריכה)
קיד א מיי' פ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה ח':
קטו ב מיי' פ"ו מהל' בכורים הלכה ט"ו, סמג עשין קמא, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"ו סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' שכ"ד סעיף א':
קטז ג מיי' פ"ד מהל' מקואות הלכה ב', סמג עשין רמח, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף ט"ו:
קיז ד מיי' פ"ג מהל' טומאת משכב ומושב הלכה ד', סמג עשין רמג:
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שיעור ההין י"ב לוג והקב יש בו ד' לוגין הנה בט' קבין ל"ו לוג ופירושן מבואר במס' עדיות ובתלמוד בפרק ערבי פסחים וקרא מנלן דארבע לוגי הויא דתניא (עדיות פ"א) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וכמה הין י"ב לוג שמי אומר ט' קבין שהן ל"ו לוג אלמא קבא ארבעה לוגי הויא ולוגא מנלן דארבעה רביעתא הויא דתניא (מנחות דף פו) הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית אלמא לוג ארבעה רביעיתא הויא ובגמרא דשתי מדות אמרו (שם דף פט) והין תריסר לוגי הוי דכתיב יהיה זה זה בגימטריא י"ב לוגי הואי:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
אמר רב יהודה אמר שמואל בג' מקומות נחלקו שמי והלל שמי אומר מקב חלה כו' וכולן מפורשים במשנתנו בתחלת עדיות והיא מסכת בחירתא:
ארץ העמים יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו על.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
שמאי אומר מקב לחלה. שמעתי בשם ר"ת דכיון דכתיב בחלה תרימו תרומה פי' ותנתן לכהן וקיי"ל שיעור אוכלין בכביצה פחות מכן אינה חלה ולא מקיימא ביה מצות נתינה ושמאי אזיל בתר דעתו של בע"ה שהוא מפריש א' מכ"ד נמצא שהוא מפריש מקב כביצה והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש א' ממ"ח נמצא מפריש מקביים חלה של כביצה ואחרים מפרשים דבעריסותיכם דכתב רחמנא פליגי מ"ס עריסותיכם תרתי והעומר הוא עשירית האיפה מלבר שהן שני קבין ומ"ס עריסותיכם דכל חד וחד משמע וכ"פ הראב"ד ז"ל ואינו נכון דקב וקביים דשמאי והלל וקב ומחצה דרבנן תרוייהו ירושלמית ולא מדבריות ועוד שאין זה עישור אלא תשיעית:
מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פי' הראב"ד ז"ל דטעמיה דהלל מפני שהוא המדה הגדושה שנאמרה בתורה כדכתיב ושמן זית הין ואע"פ שנאמרה בתורה מדות קטנות כיון דמים שאובין לפסול את המקוה דרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסל אלא בשיעור הין ולפיכך שנה לו רבו הין לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את המקוה, ושמאי סבר ט' קבין לפי שהן ראוין לשטיפת כל הגוף ועזרא תיקן לבעלי קריין לפיכך חשיבי כמקוה פסול ופוסלין וחכ"א ג' לוגין מפני שהן חשובין שנתנם תורה לקרבנות ציבור והוא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא ואע"ג דאשכחן לוג שמן, בצבור מיהא לא אשכחן פחות מג' לוגין ולא אשכחן לוג אלא לשמן אבל ליין אין פחות מרביעית ההין והוא ג' לוגין: (והא דתנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן אפרש במקומה בס"ד):
לא גרסינן בדר' ישמעאל בר' יוסי בשמונים שנה של כלי זכוכית דא"ה קשיא דהא יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן גזור ואע"ג דאיכא למימר דגזור מעיקרא ולא קבילו מינייהו וגזור בשמונים שנה וקבילו מינייהו מדלא מקשינן ומפרקינן לה בגמ' כדמקשינן ומפרקינן לה מארץ העמים ש"מ לא גרסינן לה:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
הא דתנן: שמאי אומר מקב חלה: כתבו משמו של ר"ת ז"ל, דכיון דכתיב (במדבר טו, כ) חלה תרימו תרומה ותתנו לכהן, בעינן שיהא בה כדי נתינה, ואין נתינה פחותה מכביצה, וכדקיימא לן דשעור אוכלין בכביצה, ושמאי אזיל בתר דעתא דבעל הבית שהוא מפריש אחד מכ"ד, נמצא מפריש מקב כביצה, והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש אחד משמונה וארבעים, ונמצא מפריש מקביים כביצה.
מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו: פירש הראב"ד ז"ל: דטעמיה דהלל מפני שהיא המדה הגדולה הנאמרה בתורה, כדכתיב (שמות ל, כד) ושמן זית הין. ואף על פי שנאמרו בתורה מדות קטנות, כיון דמים שאובין לפסול את המקוה דרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסל אלא בשיעורא רבה, ולפיכך שנה לו רבו הין, לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את המקוה. ושמאי סבר תשעה קבין לפי שהן ראויין לשטיפת כל הגוף ועזרא תקנם לבעלי קריים, לפיכך חשיבו כמקוה פסול ופוסלין. וחכמים אומרים שלשת לוגין מפני שהן חשובין, שנתן הכתוב לקרבנות צבור מדה זו שהיא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא. ואף על גב דאשכחן בה לוג שמן, בצבור מיהא לא אשכחן פחות משלשת לוגין, ולא אשכחן לוג אלא שמן, אבל יין אין פחות מרביעית [ההין] שהוא שלשת לוגין.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
שמאי אומר חלה והלל אומר מקביים פירוש לית להו לשמאי והלל דרשה דעריסותיכם כדי עיסתכם אלא בסברא פליגי דכיון דשיעור חלה הוא א' מעשרים וארבעה כדתנן בחלה שמאי סבר מקב חלה שתבוא החלה ביצה אחת וחשיבא חלה בכביצה והלל סבר מקביים שתבוא החלה שני ביצים דבפחות מכן לא חשיבא וכי תימא שמאי וסייעתו הלל וסייעתו פי' האי דתני שמאי והלל גזרו טומאה על הידים לא הם לבדם אלא שמאי עם תלמידיו והלל עם תלמידיו ובא התנא להודיעך שבגזירה זו השוו הרבנים עם התלמידים והאמר רב יהודא אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו פי' אלו שמנה עשר דבר שגזרו בית שמאי וב"ה לא הסכימו כולם בדעה אחת כשגזרו עליהם אלא נחלקו עליהם ב"ש וב"ה אלא שעמדו על המנין ורבו ב"ש על ב"ה ונקבעה הלכה כמותם ואי אמרת שמאי וסייעתו הלל וסייעתו וא"כ משמע שחלוקה היתה בין שמאי והלל כל ימיהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו במחלקותם ועמדו על המנין ורבו בית שמאי וקבעו הלכה כמותן ואלו שמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשת דברים בלבד א"כ בע"כ תלמידי שמאי והלל היו בחלוקת י"ח דבר ולא שמאי והלל ואכתי קשיא האי דתניא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ומסיק אלא גזור אינהו לא קבילו מנייהו אתי תלמידייהו גזור וקבילו מינייהו פי' שמאי והלל גזרו טומאה עליהם בהסכמה אחת ולא קיבלו מהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו עוד בדבר זה ועמדו על המנין וגזרו עליהם וקיבלו ואע"פ שרבותיהם גזרו עליהם טומאה בהסכמה אחת בלי חלוקה הם חלקו אחריהם מידי דהוה אכל מחלקותיהם ששמאי והלל השוו בהם שהרי לא נחלקו כל ימיהם אלא בשלשה דברים והם באו אחריהם ונחלקו כדאמר מר משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן נעשית תורה כשתי תורות שאלו אומרין כך קבלנו ואילו אומרין כך קבלנו או חלקו בסברתם והבוצר לגת שחלקו שמאי והלל כיון שבו ביום הודה הלל ושמאי מפני שעמדו על המנין והסכימו הרוב כשמאי אינה מונה אותם עם שלשת דברים שחלקו ועמדו בחלוקתן ואע"פ שהודה הלל לשמאי על הבוצר ועמדו בהסכמה אחת באו תלמידיהם אחריהם וחלקו עליו מידי דהוה אכל חמלוקותיהם שחלקו בהם אע"פ שרבותיהן הן שוין בהן ואין לומר על הבוצר גזור אינהו ולא קיבלו כדאמרי' בידים שא"צ שהרי בכל חלוקותיהם היו רבותיהם שוין והם באו אחריהם ונסתפקו בדעת רבותיהם וחלקו וכן נמי על הבוצר ובמדרש היתה חלוקת שמאי והלל ושם הודה הלל ושמאי ולא גזרו על הציבור שום דבר עד שבאו תלמידיהם וגזרו אבל הידים תניא בפירוש שגזרו בהם שמאי והלל טומאה על הציבור כמו שגזר יוסי בן יועזר איש צרידה טומאה על ארץ העמים ושמעון בן שטח על כלי מתכות כך גזרו שמאי והלל על הידים לפיכך אנו זקוקים לתרץ דגזור אינהו ולא קיבלו מנייהו ואתו אינהו גזור וקיבלו מנייהו:
שמאי אומר כל הנשים דיי שעת תמיה לי אמאי מקדים שמאי להלל בשלמא בית שמאי לבית הלל דמיחדי טפי כדאמרי' בפ' קמא דיבמות דאע"ג דב"ה הוי רובא ב"ש מיחדדי טפי אלא שמאי אמאי מקדים ליה להלל והא תנן בפ' אין דורשין הלל אומר לסמוך שמאי אומר של לסמוך ותני הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין וכיון דהוה הלל נשיא הו"ל לאקדומיה כדמקדים ליה התם ואין לומר דשמאי מיחדד טפי מהלל שהרי מרב תורתו מינוהו בני בתירא נשיא עליהם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה