מלאכת שלמה על חלה ב
<< · מלאכת שלמה · על חלה · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פירות חו"ל: מצאתי מוגה במתני' חייבין בתלה ובמעשרות ועיין שם ברמב"ם שנראה משם דאינו גרסא בהדיא במשנה שכתב וז"ל וכן פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרו' מדבריה' ע"כ ותמה עליו שם בכ"מ אמאי קאמר מדבריה' וטען בעדו ז"ל שתי תשובות אחת שבין חלה ובין תרומות ומעשרות הכל מדבריהם ואחרת שכולם מן התורה ע"ש. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל פירות ח"ל תבואה של ח"ל דחמשה מיני דגן הוא דמחייבי בחלה. שנכנסו לארץ ונגמרה חיובן בארץ לר' עקי' דסבר לק' בפ' אוכלין עראי דבתר קרמו פני' אזלינן והכי איתא בירושלמי נכנסו לארץ היינו שקרמו פני' בארץ מן החוט ולפנים ולרבנן דסברי דבתר גלגול אזלינן היינו דגלגל העיסה בארץ ומשמע דהך רישא בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו בה. יצאו מכאן לשם מן הארץ לח"ל למר גלגולן בח"ל ולמר קרמו פני' בח"ל. ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר בירושלמי מפ' פלוגתייהו והאי פיטור דקאמר ר' עקיבא דוקא מדאורייתא הוא אבל מדרבנן פשיטא דמחייב שתי חלות דומיא דסוריא ואמנה וכן כתב הראב"ד ז"ל עכ"ל ז"ל משמע דלא הוה גריס ובמעשרות וכן בירושלמי ליתה ונראה שטעה המגי' ואפשר שדברי הרמב"ם ז"ל אשר שם בהלכות תרומות הטעוהו לחשוב שהיא גירסא במשנה וא"כ איפה תימה הוא שלא הגי' גם ובתרומו' כאשר הוא שם ברמב"ם. ובירו' תני זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב מ"ט דר' אליעזר וכו':
בפי' ר"ע ז"ל בספינה נקובה מיירי וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' ספינה נקובה שנקובה מן הצד למעלה כדרך הספינות ואפילו הכי כיון שלפעמים היא מטה את עצמה מן הצד הרי היא כאילו ניקבה מלמטה עכ"ל ז"ל:
חייב במעשרות ובשביעית: מצאתי מוגה חייבים גדוליו במעשרות ובשביעית וכו' ובברייתא אשר שם פרק קמא דגיטין פי' שם רש"י ז"ל חייבת במעשרות שהנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל עפר ח"ל שבא בספינה לארץ כגון שנכנסה הספינה מן החוט ולפנים וזרע בספינה וצמח ופירשו התוס' פ"ק דגיטין בספינה נקובה מיירי ודבר מוכרח הוא ובירוש' מפ' מה בין עציץ נקוב לספינה דבעציץ נקוב מודו כ"ע דחשיב כארץ והכא פליגי ומשני ספינה עולה ויורדת היא וזה במקומו עומד והיינו טעמא גופי' דמשני בפ"ק דגיטין דע"כ ל"ק ר' יהודה התם אלא בספינה דעשוי' לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא ופי' רש"י ז"ל העשוי' לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה. חייב במעשרות ובשביעית ואפי' אין הספינה גוששת דס"ל לרבנן דכיון דנכנסו ישראל לתוכה נתקדשה ומקדשת כל הנקלט בתוכה ובירוש' מפ' דאפי' למ"ד כבוש יחיד לא שמי' כבוש מודי בהא לרבנן. א"ר יהודה אימתי וכו' אע"ג דבכל דוכתא אמרי' דאימתי דר' יהודה במתני' לפרש בא ולא לחלוק הא קיימא לן דאין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ובברייתא קאמר בהדיא דאע"ג דנקובה היא ר' יהודה מדמי לה לעציץ שאינו נקוב ובפ"ק דגיטין נמי מפ' לה דפליגי עכ"ל ז"ל:
עיסה שנילושה במי פירות: חוץ משבעה משקין מיירי:
חייבת בחלה: דס"ל דמחברין וחשיב לישה ואע"ג דילפינן לחם לחם מפסח ומי פירות אין מחמיצין תירץ הרשב"א ז"ל דלא למדו אלא לגבי מינין הבאין לידי חמוץ. ובפ"ג דמסכת טבול יום תנן עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר' אלעזר ב"ר יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה ור' עקי' אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ואמרי' בירוש' ר' חייא בשם ר' יוחנן מתני' דהכא דמחייבא בחלה אתיא אפי' לר' עקיבא דאע"ג דר' עקיבא אמר שם אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה ור' חייא ור' בא בשם ריב"ל אין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד:
האשה יושבת: פ' מי שמתו (ברכות דף כ"ד) ואפשר שאותה היא ברייתא ומ"מ צ"ע שם בגמ' ועיין בכסף משנה פ"א דהלכות ברכות:
בפי' ר"ע ז"ל והעגבות אין בהן משום ערוה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפירש הוא מגומגם כי במסכת ברכות פ' מי שמתו אמרי' לימא מסייע לי' לרב הונא דאמר עגבות אין בהן משום ערוה ומשני תרגומה רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פני' טוחות בקרקע הרי שלמ"ד אין בהן משום ערוה אינן צריכין כסוי ומ"ד צריכין כסוי סבר יש בהן משום ערוה עכ"ל ז"ל:
מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבים: כגון דרחוק הגבל או המקוה יותר מד' מילין או ד' מילין [אולי גרס בירוש' שהובא גם בש"א כאן הד"א פחות מד' מילין יעשנה בטהרה ד' מילין יעשנה קבין ומ"ש וקסרין לאו ד' מילין הוא בניחותא ועפ"ז א"ש מה דמסיים בירושלמי מכיון דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין אבל אין כן דעת הר"מ בפי' ובחבורו וצ"ע.] כדמפ' בירוש' וקסבר ת"ק דיעשנה קבין בספק ולא בטומאה ודאית דמוזהר הוא שלא לטמאות התרומה ור' עקיבא סבר דטוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה. אבל קבים וכו' פי' אבל כשמחלקה לקב קב הוא מפקיעה מחלה ואין כאן ברכה וגוזל לכהן חלקו ומפסידו דחזיא לאור הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב רבינו שמשון ז"ל מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה מפ' בירושלמי [עד ד' כו' כ"ה לפנינו בר"ש] ד' מילין יעשנה בטהרה יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ומסיק היכא דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין:
לזו קורא חלה בשם וכו': דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בהם לשם ע"כ. ובירושלמי פריך תמן בפ' בתרא תנן הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה והיכי אמר הכא דקבין אין בהן חלק לשם ומשני תמן בדיעבד ברם הכא לכתחלה. ואולי כי בזה יתורץ יתור לשון דבמילתי' דר' עקיבא:
העושה עיסתו קבים: פי' הרמב"ם ז"ל קבים הנזכרים בכאן בזאת ההלכה יש בהן שיעור חלה והוא חמשת רבעים הנזכרים בסמוך וחמשת רבעים הם יותר מקבין הנזכרים במשנת יעשנה קבין שאין כל הקבין הנזכרים במסכתא זו שוין והקבין הנזכרים במסכתא זו אינם קבין הנזכרים שיעורם במסכתות אחרות והאריך ע"ז ע"ש:
קבים: פי' קב קב בפני עצמו וקבים ביו"ד אחת גרסי' ואם יש ספרי' בשני יודי"ן מ"מ הבי"ת גרסתה בנקודת חיר"ק וכן ג"כ יו"ד שני' וכך צריך לגרוס קביים אבל מתוך מה שכתבתי מפי' הרמב"ם ז"ל מוכח דגרסי' קבין ביו"ד אחת וכן עיקר:
ר' אליעור אומר אף הרודה וכו': בנדה דף ח' קא מני ואזיל דוכתי דהלכתא כותי' דר' אליעזר חדא הא ואידך בפי"ג דמסכת יבמות דתנן ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו מלבד ד' מקומות בסדר טהרות דהלכתא כותי' כדכתבינן בפ"ק דנדה:
בפי' ר"ע ז"ל ואע"פ שאינן נושכות והלכה כר' אליעזר. כתב ה"ר יהוסף ז"ל בירושלמי לא פירש כן וע"ש דאיתא התם ר' יונה וכו' והן שנשכו ואי אפשר לפרשו אלא אמילתי' דר' אליעזר וע"ש עכ"ל ז"ל. עוד כתב בירוש' פירש דגם ר"א סובר דצריך נשיכה ואינו חולק אלא דר"א סובר שהרודה אחר שקרם בתנור ונותן לסל ונשכו זה בזה חייב וחכמים פוטרין בזה כיון שכבר קרם בתנור אע"פ שעדיין לא נאפה כל צרכו ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל עד שישוכו שדבוקות זו בזו שאם בא להפרידן נתלש קצת מן העיסה זו בזו כדתניא בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו משהו. הרודה הנוסח מן החנור לאחר אפייתו קרוי רודה לשון תלישת דבוק וכן רדה הדבש. ה"ג ר' אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה והכי איתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) ובגמ' ירושלמית דס"ל לר' אליעזר דבעינן תרתי שישוכו ויתנם לסל ע"כ. וז"ל ה"ר שמשון ז"ל ואי לא הוה גרסי' אף במלתי' דר' אליעזר ניחא דבעי ר' אליעזר תרתי צרוף סל עם נשיכה ואי גרסי' אף יש לפרש דת"ק בעי נשיכה בעודו עיסה לפי שראויין להתחבר וליעשות ככר אחד אבל עשה שתי ככרות ונתנן בסל או בתנור אפי' נשכו זו בזו לא סגי בהכי לת"ק ולר' אליעזר מהני ע"כ וכתבו תוס' ז"ל בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ו) נראה לר"י דלר' אליעזר עם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר גופי' פ' כשם שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי ע"י צרוף סל משמע דבעי נמי נגיעה ע"כ וכן בסמ"ג עשין סי' קמ"א וכמו שפירש ר"ע ז"ל וכן נראה שפי' ג"כ הר"ש ז"ל. כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתל"ד סבורני שהי' בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף כל העיסות אחר אפייתן בפסח ונוטל א' לחלה על כולן וכתבת דר' אליעזר לא אמר הסל מצרפן אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו ע"י צרוף אבל לקולא לא. דע לך ידידי שבכל צרפת נוהגין כן וגם ספר התרומות פסק כן ע"כ. וכתב הרב בעל ספר החנוך ז"ל ושמעתי מפי מורי י"א דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קבול דוקא אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור ע"ג לוח או על הקרקע ובכל מקום שאין לו תוך אע"פ שנתנו אח"כ בסל כבר נפטר מחלה וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל דדוקא לסל בשעת רדיי' מן התנור ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה ע"כ:
המפריש חלתו קמח אינה חלה: דראשית עריסותיכם כתיב ואע"ג דתרומה ומעשר קדשי בשבולין אע"ג דלא אתי לידי מירוח שאני התם דרבי קרא [הגהה וז"ל תוספות רי"ד שם פ"ק דקדושין המפריש חלתו קמח אינה חלה ואי קשיא מ"ש חלה דכתיב עריסותיכם וקמח עדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב מעשר דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל שהרי מותר לאכול עראי עד שימרח ואם הקדימו בשבלים אמאי חייל עלייהו שם מעשר דרחמנא אמר דגנך והאי עדיין לא אידגן ויש לתרץ דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואע"ג דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומש"ה הוי מעשר אבל גבי חלה לא כתיב כי אם עריסותיכם ע"כ:]:
וְגָזַל ביד כהן: ואם קדש בה אשה אינה מקודשת דישראל לא נתנה לו אלא ע"ד שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה:
והעיסה עצמה: כלומר שעשה הישראל עיסה מן הקמח הנשאר:
זקן זר: פי' חכם שתולין לסמוך עליו:
אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים: ירושלמי אית תנו תיקן לעצמו וקלקל לאחרים תקן לעצמו דמ"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת:
ואסורה לזרים: הרמב"ם ז"ל פי' דאחלה עצמה קאי ולא אכל הקמח כמו שפירשו הר"ש והרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כך מצאתי בכל הספרים דגרסי ואסורה והפי' ר"ל אותה החלה שהפריש קמח אסורה כולה לזרים אע"פ שאינה חלה ע"כ. וכתב ה"ר אליעזר ממיץ והביאו סמ"ג והטור בשמו דדוקא באומר שיחול עלי' חלה בעודה קמח הוא דאינה חלה אבל המפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עלי' שם חלה דבריו קיימין ע"כ. וברמב"ם רפ"ח דהל' בכורים נראה שפסק דלא כר' יהושע הפך ממה שפסק בפירוש המשנה:
חמשת רבעים וכו': כבר כתבנו לעי' בפ"ק סי' ד' דרש"י ז"ל הוא דגריס ככתוב בספרים חמשת רבעים קמח ודלא כר' יוסי דפ"ק דעדויות אבל ר"ת ז"ל גריס חמשת רבעים ועוד וכר' יוסי וכן כתבו ג"כ התוס' פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ג.) ומצאתי כתוב בפי' ה"ר יהונתן הכהן ז"ל שם פ' כיצד משתתפין והאי ועוד דקתני משום דבעינן להו שוחקות ע"כ והתם בגמרא מפ' דהאי ועוד אחד מעשרים בביצה לכל ביצה:
וסובן: כתב ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים מצאתי דלא גרסי' מלת וסובן:
ומורסנן: מורסן גרוע מסובין כמו שהוכחתי בפ' בתרא דתרומות סימן ה':
ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן וכו': כתב הרשב"א ז"ל מיהו דוקא להצטרף הוא שאין מורסנן וסובן מצטרפין אחר שניטלו מהן אבל אם יש בלא הן חמשת רבעים חייבין ובלבד שיהא ראוי כל שכיוצא בה אוכלין ואפי' הרועים:
שיעור החלה וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל נטמאת עיסתה כך מצאתי בכל הספרים עיסתה וכו' ונ"ל לפי זה דעיסתה ר"ל העיסה שעשתה לביתה וזהו שאמר עיסתה כלומר העיסה שעשתה לעצמה ולא שעשתה למכור עכ"ל ז"ל. ובבת העושה עיסה לעצמו וכן בבת האשה שהיא עושה למכור בשוק נראה דיתרות הן ועם מה שכתב הרמב"ם ז"ל נראה שמתיישב קצת וז"ל ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שיעור לבעל הבית חלק מכ"ד לפי שענין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מכ"ד ולואי שתוציא חלק ממ"ח והעושה עיסה למשתה בנו אע"פ ששיעורו רב והוא דומה לנחתום חייב להוציא חלק מכ"ד כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהי' חלק ממ"ח ואפי' תהי' זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו בבעל הבית ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל שמעתי טעם לכ"ד לבעל הבית משום דשמונה תיבות יש ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וט"ז תיבות יש בפ' חלה בשלח לך ראשית עריסותיכם מראשית עריסותיכם וגו' וטעם למ"ח דנחתום שבאותה פרשה יש מ"ב תיבות וששה תיבות עד ברכה ביחזקאל ע"כ. כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפי' ה"ר עובדי' ז"ל וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אע"פ שעיסתה מעוטה לא פלוג וכו' פי' זה אינו נראה דטעם זה לא מצינו בשום מקום אלא נראה לפרש דהא קמ"ל דאפי' אשה שאין רגילה לאפות פת למכור אלא שפעם א' עשתה למכור וכל העושה למכור נותן בעין יפה ובעבור זה לא חייבוהו להפריש אלא א' ממ"ח ע"כ:
מעיסה שלא הורמה חלתה: כדי להפריש מן החייב על החייב הר"ש ז"ל ובגמרת סוטה פ' כשם אמר רב דר' אליעזר דהכא ור"מ ומחלוקתו דטעון ביאת מים דבפי"א דמסכת פרה ור' יהושע דאוכל אוכל ראשון ור' אלעזר דשלשתן שוין דתרוייהו בפ' שני דמס' טהרות ור' יוסי דברייתא דמייתי התם כולהו ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין והתם פריך אמתני' דקתני ונותן פחות מכביצה דהא תניא אליבא דר' אליעזר ונותן כביצה באמצע ומסיק התם דבהא פליגי דרבנן דמתני' סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אפי' משום תקנת תרומה ור' אליעזר סבר דמותר לגרום טומאה לאמצעית כדי לתקן חלה בטהרה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי מלגרום טומאה ממעטינן ותנא דברייתא סבר כיון דמותר לגרום ל"ש שיעורא רבא ול"ש שיעורא זוטא א"נ תנא דמתני' סבר דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת השם ותנא ברא לא חייש ועוד פי' רש"י ז"ל התם דר' אליעזר קאי אמתני' דלעיל דקתני נטמאת מזידה אחד מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר וקאמר השתא ר' אליעזר היכא דנטמאת מזידה תלוש אחת בטהרה ותטול מן הטהורה על הטמאה משום דמצוה לתרום מן המוקף כיצד תעשה שיהא מן המוקף נוטלת כדי חלת הטמאה מעיסת הטהורה עד שלא הורמה חלתה ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתל"ד קשיא לך אמאי אין הכלי מצרפן לא קשיא כלל כי הירוש' מקשה ומתרץ משום דאחת טמאה וא' טהורה וכל דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרפן ע"כ. ועיין במה שכתבתי לעיל סי' ד'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל עיסה טהורה ועיסה טמאה וכו' פי' בין מי שיש לו עיסה טהורה ובין מי שיש לו עיסה טמאה מותר לו ליטול כדי חלה מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה ולהקיף אותה כדי חלה לעיסה אחרת שרוצה להפריש עלי' וליטול אותה כדי חלה וחלה על העיסה האחרת שהיא טמאה או על העיסה הטהורה שאינה יפה כזו שרוצה לעשות חלה אבל לא יקיף את כל העיסה האחרת לזו שהיא טמאה כדי שלא יבא לידי מכשול שמא יגעו זה בזה ולפי זה צריך לפ' דהאי ונותן פחות מכביצה באמצע לא קאי אלא על עיסה כנ"ל וצ"ע ואפשר לפרש באופן אחר דה"ק מי שיש לו עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מאותה העיסה הטהורה כל זמן שלא הורמה חלתה ונותן פחו' מכביצ' בין אותו שהוא כדי חלה ובין העיסה אך לפי זה הוי קשה לשון מעיסה שלא הורמה חלתה עכ"ל ז"ל: