מלאכת שלמה על חלה א
מלאכת שלמה · על חלה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
חמשה דברים: בספר הפרפראות בפ' שלח לך חלה תגין על ה"א לומר חמשה דברים חייבין בחלה ע"כ. ובירוש' מפ' אמאי לא תני חמשת המינים כי אורחי' דכולי' תלמודא. דחמשה דברים הן ולא חמשה מינין דהא שעורים ושבלת שועל מין אחד וכוסמין ושיפון מין אחד כדתנן ברפ"ק דכלאים. והקשה החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל דהא תנינן לה חדא זימנא במנחות החטים והשעורים והכוסמין ושבלת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה וכו' וא"כ למה תנינן לה תרי זימני. ותו איכא למידק דהכא תני מניינא והתם לא תני. ותו אפי' הכא למאי איצטריך למתני מניינא. ואיכא למימר דהתם אגב גררא נקטי' משום עומר וחדש דמשתעי בי' ומש"ה תני הכא מניינא והתם לא תנא מניינא. א"נ נקט מניינא לאשמעי' דאלו החמשה מצטרפין אידך לא כדמפ' ואזיל ומצטרפין וכו' ע"כ:
ומצטרפין זה עם זה: בירוש' מפ' בבלול דאם עירב קמח חטין וקמח שעורים וקמח כוסמין וכו' ועשה מהן עיסה אחת שיש בה שיעור דחמשת רבעים חייבת בחלה. ודוקא חמשת מינין אלו חייבין בחלה משום דבאין לידי חמוץ אבל שאר כל המינין אינם באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון פי' הרגמ"ה ז"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל סרחון פי' שמתגדלין אבל אין מחמיצין ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל ומצטרפין זה עם זה להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה נ"ל טעות גמור כי במשנה תנן שה' דברים אלו חייבין בחלה ומצטרפין כולם יחד ואם תקשה למה הוא צריך לומר במתני' שמצטרפין כיון שאפי' עיסת חטים ועיסת אורז שנתערבו חייבין בחלה כנז' לקמן פ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כ"ש שני מיני דגן גם מ"ש שמין בשאינו מינו אינם מצטרפין אינו אמת לכן נ"ל לפרש ששני מיני צרוף יש חד מצטרפי' זה עם זה אפי' כשלא נלושו יחד אלא שנשכו זה בזה כדתנן לקמן החטים אינם מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין ובכאן שאמר כולם מצטרפין יחד ר"ל משנבללו הקמחים ולא יש בזה כשיעור ולא בזה ובין שניהם יש אז מצטרפין וחייבין בחלה אבל מין אחר אינו מצטרף ופטורין מן החלה והא דתנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' ר"ל דוקא כשיש בעיסת החטים לבד בלא האורז כשיעור חלה ועל כן גם האורז מצטרף עכ"ל ז"ל:
ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח: לפני הפסח דקתני מתני' היינו לפני קצירת העומר אבל כיון דפסח י"ט הוא ולא קצרי מש"ה אמר לפני הפסח הרגמ"ה ז"ל שם במנחות וכן נראה דגריס ג"כ ה"ר שמשון ז"ל ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר. וע"ש בגמ' מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') בתלמוד המוגה דגרסינן התם מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר זבידא אומר קודם הבאת העומר ופרכי' עלי' דר' יונה הכי לפי גרסת רש"י ז"ל תנן אסורים בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר דעד הבאת העומר אכילה אסורה היינו דלא עריב תנא אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יום טוב ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר אלא לר' יונה דאמר דאין אכילת חדש אסורה אלא עד קצירת העומר ליערבינהו וליתנינהו אסורין בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי אלא אי אתמר דלא תיקשי לחד מינייהו אסיפא אתמר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יוסי בר זבידא אומר קודם הבאת העומר ר' יונה אומר קודם קצירת העומר. אח"כ נזדמן לידי פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל ואסורין בחדש מלפני הפסח הא דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד ששה עשר בניסן אסור לאכול ממנו למר עד שיאור היום ולמר עד הקרבת העומר ואשמעי' דלחם האסור היינו לחם דחמשת המינין דגמרי' לחם לחם ממצה ובירוש' מפ' אמאי לא תני מלפני העומר כמו גבי קצירה ור' יוחנן ס"ל דה"ק ואסורין בחדש מלפני הפסח פי' מלפני ביעור ושריפת הנותר מן הפסח דהיינו ביום ששה עשר דאפי' בליל ששה עשר קיימא לן דאין שורפין אותו דאין שורפין נותר אלא ביום כדאיתא בפ"ק דפסחים ופסק כן הרמב"ם ז"ל פט"ו דהלכות פסולי המוקדשין ואיכא התם מאן דתני ואסורין בחדש מלפני העומר ור"ל מלפני הקרבת העומר דאפי' ביום ששה עשר צריך להמתין עד שיקרב העומר אבל אה"נ דבזמן הזה משהאיר היום של ששה עשר הותר החדש מיד ומלקצור מלפני העומר הכא כולהו מודו דפירושו מלפני קצירת העומר דהיינו עד אחר שעה אחת שעברה מליל ששה עשר ע"כ:
ואם השרישו קודם לעומר: בירוש' וגם בבבלי פ' ר' ישמעאל דמנחות פליגי אמוראי אי קודם הבאת העומר קאמר דהיינו האיר יום ששה עשר אי קודם לקצירת העומר והיינו ליל ט"ז ויליף לה בפ' ר' ישמעאל מדכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משמע משעה שקרוי נזרע בשדה ונשרש יש היתר למעשיך דהיינו קצירה ומפ' התם מתי זמן השרשה ע"כ:
משנה ב[עריכה]
האוכל מהם כזית מצה: פי' כזית מזה או כזית מזה:
כזית חמץ חייב בהכרת: אבל אורז ודוחן לא. וגרסי' בהכרת הה"א בחיר"ק והכ"ף בפת"ח מן הטעם שכתבתי בפ"ק דמגילה סימן ה':
ה"ז עובר בפסח: מפ' בפ' אלו עוברין כגון דאיכא בתערובת כזית בכדי אכילת פרס ור' אליעזר מחייב עלי' בלאו דכל מחמצת והוא דבלע לי' הכי בענין שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס ואע"ג דלאו אורחייהו דאינשי למיכלי' הכי בעיני' באנפי נפשי' אלא בטבול היינו דאשמועי' רחמנא ורבנן פליגי עלי' דר' אליעזר והכא סתם לן תנא כר' אליעזר ורש"י ז"ל סובר דדעת ר' אליעזר דעבר גם בבל יראה ובבל ימצא וכ"ש דאיכא לאו באכילתן וכדפרישית ורבינו תם ז"ל סובר דלא מחייב ר' אליעזר אלא על אכילה לחוד:
הנודר מן הפת ומן התבואה: בירושלמי מפ' לה במקום שאוכלין כל פת:
הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הדגן אסור בכל דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן וכו': כך שמעתי שהיא עיקר גירסת המשנה וכן נראה קצת שהיא גירסת ר"ע ז"ל אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע קצת דגריס כמו שכתוב בספרים שהרי הוא מפרש על המשנה הגרסא הנזכרת ובפ"ז דמסכת נדרים שנוי' פלוגתא זו התם בהדיא כדכתבינן. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דברי ר' מאיר כלומר דוקא כי אמר פת או תבואה אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינים חוץ מפירות האילן כדתנן בפ' הנודר מן הירק דקסבר ר"מ דדגן כל דמידגן משמע כדאיתא התם. וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אף מן הדגן הדין כן אבל כ"ע מודו דהנודר מן התבואה דאינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד והכי איתא בפ' הנודר מן הירק ע"כ משמע דלא גריס במתני' רק כמו שכתוב בספרים וכן הובאה בירושלמי פ' הנודר מן הירק. והילך פי' ה"ר יהוסף ז"ל הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן לפי לשון התלמוד דבירושלמי נראה דחכמים סוברים להפך מדברי ר"מ דר"מ סובר דהנודר מן הדגן אסור בכל כדאיתא בנדרים פ"ז וחכמים סוברים דאינו אסור אלא בחמשת מינים ור"מ סובר דהנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים האלו בלבד וחכמים סוברים שאסור בכל כן משמע לשון הירושלמי ובזה מיושב לשון המשנה אך בתלמוד שלנו במס' נדרים יש א"ר יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינים וצ"ע עכ"ל ז"ל:
משנה ג[עריכה]
אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות: מפ' בירוש' דאע"ג דכתיב בחלה כתרומת גרן כן תרימו אותה אפ"ה אשכחן דחלה חמירא דהא שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה אלמא אע"ג דמן ההפקר זכו דאין שום אחד יכול לומר עדיין זו שדה שלי אפ"ה רחמנא רבי להו בחלה כדאמרי' בעלמא משונה ביאה זו מכל ביאות שנאמרו בתורה שבכולן כתיב כי תבוא או כי תבואו כי יביאך וכאן גבי חלה כתיב בבואכם להודיענו דבכניסתן לארץ מיד חייבין להפריש חלה והני כולהו כעין הפקר נינהו:
ומעשר ראשון שניטלה תרומתו: מפ' בירושלמי שניטלה ממנו תרומת מעשר אבל לא תרומה גדולה וכגון שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה וחייב בחלה דחיוב חלה תלי בגלגול דעיסה וגרן חדש הוא דהא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן כדתנן לקמן בפ' שני הלכך מיחייב. לשון הר"ס ז"ל מעשר ראשון וכו' כתב הר"ש ז"ל דבירושלמי מפ' שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה וכן מעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמרח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:
ומעשר שני שנפדה: בפ' חלק (סנהדרין דף קי"ב) אתיא ברייתא בפלוגתא דתניא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים מחייבין אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם דר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין דברי הכל פטור ופי' רש"י ז"ל אבל בגבולין שאין לה היתר אכילה אלא בפדיי' ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול עיסה ולא קרינן בי' ראשית עריסותיכם אפי' פדאה לאחר מכאן פטורה מן החלה ע"כ וסתמא דהכא דקתני ומעשר שני שנפדה משמע שנפדה קודם גלגול וחייב בחלה לכ"ע והתם קאמר תנן התם אע"פ שאינה משנה וכן איכא טובא בתלמוד בס"פ הוציאו לו וביום טוב פ' המביא דף ל"ד ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ז) ובפ' החולץ כדפירשו שם תוס' ז"ל ובפ' העור והרוטב (חולין דף ק"ך) ובפ' כל היד (נדה דף י"ז) ובספ"ק דקדושין. ועיין במ"ש התוס' על ההיא דחלק בפ' שני דקדושין דף נ"ג. ואיתא לההיא ברייתא בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) ובפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ה.) ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ונראה דלפום גמרא דידן דמיירי שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והוי פדוי דאין החומש מעכב ומש"ה חייב בחלה והוא דנפדה מעשר שני קודם שעשאו עיסה בענין דכי עשאו עיסה דהוי גרן לחלה חולין הוי ואע"ג דלא יהיב חומש פדוי הוא דבכולי' תלמודא מוקמינן האי מתני' כי ה"ג אבל לפום הירושלמי דליכא לאוקומה הכי דבירושלמי פ' המוליך קאמר ר' יוחנן דאין המעשר פדוי מ"ט דאין לו תובעין וחיישי' לפשיעה נוכל לתרץ דאיידי דנקט הקדש נקט מעשר והקדש מודה ר' יוחנן התם דפדוי הוי דליכא פשיעה. והקדש שנפדה. והוא שפדאה עד שלא עשאה עיסה והקדישו קודם מירוח דגרן דכי עביד לי' גרן פטור מן המעשרות דכתיב דגנך ולא של הקדש וגבי חלה דגרן דילה תליא בעריסה כדכתיב עריסותיכם כיון דעשאה עיסה אחר שפדאה עריסותיכם הוי ומיחייב אבל אם פדאה אחר שגלגלה פטורה כדתנן לק' בפ' אוכלין עראי וקמ"ל אע"ג דלא יהיב חומש דפדוי מיקרי דאין החומש מעכב ע"כ ורבינו שמשון ז"ל פירש ומעשר שני והקדש שנפדו בעיסה של מעשר שני בירושלם פלוגתא דר"מ ור' יהודה בפ' כל שעה דלר"מ פטורין משום דממון גבוה הוא וכתיב עריסותיכם ולר' יהודה חייבין אבל בגבולין פטורין אפי' לר' יהודה כדאמרי' בסוף חלק ומתני' דהכא בגבולין ואפי' כר' יהודה ומפ' בירושלמי מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:
ומותר העומר פטור מן המעשרות: סתם מתני' דלא כר' עקי' דמחייב לי' למותר העומר בחלה ובמעשרות במתני' דפ' ר' ישמעאל דמנחות:
ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה: דכתיב כתרומת גרן כן תרימו אותה וקסבר נמי ר' אליעזר דאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין חייבין עלי' כרת ונלע"ד דבזה יתיישב יתור לשון דקתני ר"א אומר תבואה שלא הביאה שליש וכו' אע"ג דהוה סגי בדליתני ר' אליעזר פוטר בזו אף מן החלה וכדאשכחן בפ' ששי דתרומות סימן ה' וחכמים מתירין באלו דקאי אתרתי בתרייתא דקתני התם וכדכתבינן התם. ור' אליעזר ביו"ד גרסינן לי':
משנה ד[עריכה]
פרגין: אדורמידיראש בלעז וכל הני מין קטנית הן ומרבינן להו למעשר בירושלמי דריש מעשרות מקרא ופטורין הן מן החלה כדתנן לעיל דגמר לחם לחם ממצה והא דלא קתני הקטנית ותו לא משום דתנן בפ' שני דמסכת שביעית דבהני ד' אזלינן בתר השרשה מה שא"כ בשאר קטניות להכי תני להו באנפי נפשייהו:
ופחות מחמשת רבעים בתבואה: דוקא פחות אבל מצומצמין חייבין ה"ר שמשון ז"ל אכן ר"ע ז"ל פירש בכאן אליבא דהלכתא דבעינן ה' רבעים ועוד ובקצת מקומות לא חשש להזכיר הועוד. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל לכאורה הי' נראה דחמשת רבעים יש למודדן בתבואה דכך היתה עיסת מדבר מלא העומר מן היו לוקחין ואח"כ היו טוחנין בריחים וראיתי באשכנז שגודשין קצת הקמח לשיעור החלה ותליתי הדבר בזה בשביל שנפח הקמח הוא רב מנפח התבואה וקצת משמע כך לישנא דמתני' דתנן ופחות מחמשת רבעים בתבואה אלמא דבתבואה משערינן ומיהו אינה ראי' כל כך דלפי שהזכיר תחלה מיני קטניות דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תנא בתר הכי גם בתבואה נמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מחמשת רבעים ולקמן בפ' שני תנן חמשת רבעים [קמח] חייבים בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין והתם משמע דבקמח משערינן מדהזכיר קמח ועוד אי בתבואה משערינן אמאי איצטריך לאשמועי' הן וסובן ומורסנן פשיטא דסובן ומורסנן בכלל כיון דבתבואה מודדין ועוד דקתני סיפא ניטל מורסנן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ואי משערינן בתבואה אמאי פטורין הרי יש כאן חמשת רבעים תבואה בתחלה אלא ודאי בקמח משערינן ואשמועינן ברישא דאע"ג דחמשת רבעים קמח בעינן סובן ומורסנן מצטרף בהדי' בעוד שלא ניטל מתוכו אבל בניטל מתוכו קתני בסיפא דאין מצטרף ע"כ ואני אומר כי מנהג הגודש שגודשין הנשים משום דר' יוסי פליג בפ"ק דעדויות על רבנן דאמרי חמשת רבעים ואיהו אמר חמשת רבעים פטורין חמשת רבעים ועוד חייבין וסתמא דמתני' לקמן בפ' שני נקיט כותי' וגרסי' בפרק כלל גדול ובפ' אלו עוברין והא אנן תנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה וכן הגרסא בהלכות וכן הגרסא בכל הספרים ורש"י ז"ל הוא שמחקו והתוס' ז"ל כתבו בפ' כלל גדול ובפ' אלו עוברין דבכל הספרים כתוב במסכת חלה ועוד וא"כ סתם מתני' כר' יוסי דעדויות ולכך נהגו לגדוש כדי שאחר נטילת החלה נשאר שיעור עיסה עדיין. וחייבין במעשר דלגבי מעשר ותרומה חטה אחת קדשה ויש בה תרומה ומעשר כדאיתא בפ' שני דקדושין. הסופגנין לריש לקיש קסבר אפי' בנעשו באור פטורין דטעמא דמתני' לדידי' היינו מעשה אלפס פטורין דאור מהלך תחתיהן ור' יוחנן פליג עלי' דלאו באור מיירי דבאור סופגנין חייבין בחלה והירושלמי וגם בפ' כל שעה מפ' אליבא דר' יוחנן דהני דפטורין מיירי שאפאן בחמה או במשקה פי' דע"י משקה מודה ר"י דמעשה אלפס פטורה וכמו שנכתוב בסמוך גבי חלת המשרת. והדובשנין מפ' בירושלמי מלינדא והוא לשון יון עיסה שנילושה בדבש וחלב והאי נמי אליבא דר' יוחנן שאפאן בחמה אבל אפאן באלפס ביבש חייבין והיינו משום דחלב ודבש מחברן. והאיסקריטין מפ' בירוש' חלוטין דשוק שהיו נוהגין לעשותן למכור בשוק ואומר לי לבי שהן אותן סנבוסס שעושין כמין כיסין וממלאין אותן ירקות ובצלים ונותנין בהן דבש ויש שעושין מגבינה ונותנין עליהן דבש ומטגנין אותן בשמן בעת אפייתם והאי נמי לר' יוחנן שאפאן בחמה א"נ דמלוי עיקר ולחם טפל והני אפי' בתנור מודה דפטורין ומנא אמינא לה דאסקריטין לשון תיבות קטנות שיש בהן חלל דצפיחית בדבש מתרגמינן כאיסקריטין וצנתרות הזהב מתרגמינן איסקריטין וצפיחית כמו צפחת המים ובלשון לטינו תיבה קטנה קורין אישקריטו. ותלת המשרת מפ' בירושלמי חליטין דמוי שחולטין העיסה במים הבעלי בתים עשירים והכי איתא נמי בפ' כל שעה זה חלוט של בעלי בתים שחולטין אותו במחבת דמחבת מתרגמינן מסריתא דכיון דע"י משקה נאפה אע"ג דאיכא אור תחתיו דכ"ע ל"פ דפטור. והמדומע תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין בעודה תבואה או בעודה קמח דאילו בתר גלגול חייבת כדתנן לקמן בפ' אוכלין עראי ודוקא לפחות ממאה אבל נפלה לתוך ק' חולין הכל חולין וחייבים בחלה ע"כ מה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופירשו רש"י והר"ש ז"ל מדומע פטור מן החלה דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר היא תרומה ע"כ וכתב עוד ה"ר שמשון ז"ל בפ"ג דמסכת טבול יום דהאי תנא דפטר מדומע מן החלה ר' יוסי ור"ש היא דקסברי חלה בזמן הזה דרבנן כדאמרי' בשלהי פ' יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא אבל ר"מ ור' יהודה מחייבין המדומע בחלה דס"ל חלה בזמן הזה דאורייתא ולא מפקע לה דמוע דרבנן ע"כ ובירושלמי אמרי' דהעושה עיסה מן הטבל בענין שהחלה יש בה חלק תרומה והתרומה יש בה חלק חלה ר' יונה אמר כבבא קמייתא דחייבין בחלה ובמעשרות ור' יוסי אמר כבבא בתרייתא ואית לה דין מדומע דמתני' ופי' הרמב"ם ז"ל ואמרם בסוף זו המשנה פטורין מן החלה חוזר על סופגנין ודובשנין ואיסקריטין וחלת המשרת והמדומע ואמרם בתחלתה חייבין במעשרות ופטורין מן החלה נופל על אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות ופחות מחמשת רבעים קבים בתבואה ע"כ:
משנה ה[עריכה]
עיסה שתחלתה וכו': האי רישא נראה שהיא משנה יתירה אע"פ שנאמר דאתא השתא לפרושי סופגנין דמתני' דלעיל:
תחלתה סופגנין וסופה עיסה: כגון שבלילתה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור ונחלקו בזה חכמי ישראל [ר"ל בתחלתה עיסה וסופה סופגנין] ר"ת והרמב"ן ז"ל ר"ת מפ' למתני' כמשמעה וכבר הקשו תוס' ז"ל בפ' כיצד מברכין על ר"ת מההיא דלחם העשוי לכותח דההיא עיסה הויא ואפ"ה פטור מן החלה משום דעושין אותו בחמה אלמא דבתר סוף דעתו אזלינן ורבינו שמשון והרא"ש ז"ל והרמב"ם והרמב"ן ז"ל מפרשי לה בנמלך אבל אם מתחלה נתכוון לעשותה סופגנין אלא כדי לחמצה עשאה עבה פטור גם ר"י מסימפונט ז"ל כך פירשה כדברי הרמב"ן ז"ל ונהוג עלמא כדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין באור מחלוקת זו בפי' הר"ן ז"ל בפסחים פ' כל שעה (פסחים דף ל"ז.) וכתב שם הר"ן ז"ל וכי תימא ומ"ש תחלתה סופגנין וסופה עיסה מהא דתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה י"ל דל"ד דהתם מחוסר מעשה והכא לאו מחוסר מידי אלא שימלך עלי' הלכך מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה ע"כ:
משנה ו[עריכה]
המעיסה: מצאתי בספר כתיבת יד הגרסא המעסה בלי יו"ד וכן נמי החלטה בלי יו"ד:
בפי' ר"ע ז"ל המעיסה קמח על גבי מים רותחים. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו בירוש' אלא ה"פ איזהו המעיסה הנותן חמין לתוך קמח חליטה קמח לתוך חמין וכך נראה ממשמעות הלשון המעיסה ר"ל שעשאה כדרך שעושין עיסה שנותנין מים לתוך קמח וחליטה ר"ל שעשאה כדרך החליטה עכ"ל ז"ל. עוד כתב דבירוש' דמשני שני תלמידי' שנו אותה משמע שאינם חולקין אלא בדברי ב"ש בדין של חליטה אבל בדברי ב"ה אינם חולקין דהה"נ דמחייבין במעיסה ופוטרין בחליטה ע"כ ע"ש בירוש':
בפי' ר"ע ז"ל צריך להגי' ומי ששנה זו לא שנה זו כלומר חד תנא תנא מעיסה וכו'. וה"נ מפ' ומתרץ לה בירוש' דשני תלמידים שנו אותה מי ששנה בבא דהמעיסה סבר דמקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ותנא המעיסה וכ"ש החלטה לב"ש וכחא דהיתרא דב"ש עדיף לי' ותנא דפליג עלי' סבר דהא נמי מקולי ב"ה וחומרי ב"ש ותנא החלטה דב"ש מחייבין וכ"ש בהמעיסה והקשו התוס' ז"ל בשלמא ב"ש קשיין אהדדי אלא ב"ה נימא דסברי תתאה גבר כשמואל דקיי"ל כותי' הלכך בנחלטה כל צרכה פטרי ובלא נחלטה כל צרכה מחייבי דהקמח של מטה מקרר כח החום הלכך אכתי לא נחלטה ותירץ ר"י דקא פסיק ותני אע"ג דלית בי' אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קא מקשי אי אפשר שלא יתבשל ממנו מעט וחסר לי' משיעורי'. אח"כ חזרתי ודקדקתי וראיתי שלשון התוס' שם בפ' כל שעה הכי וז"ל ות"ק מ"ש החלטה תימה לר"י מאי קבעי נימא דמ"ס עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר ותירץ ר"י דקא פסיק ותני אע"ג דלית בי' אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קבעי מ"ש דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יתבשל מעט וחסר לי' משיעורי' ע"כ. עוד בירושלמי ובבבלי ר' ישמעאל אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואית דאמרין זה וזה לחיוב:
חלות תודה ורקיקי נזיר: אע"ג דבתודה ובנזיר בתרוייהו איכא חלות ורקיקים נקט תנא בכל דוכתא גבי תודה שם חלות משום דאיכא גבי תודה שני מיני חלות כדכתיב חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן אבל הנזירות אין בה רבוכה כדתנן בפ' התודה סימן ב'. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל קשה לי למה תלה החלות בתודה והרקיקי' בנזיר הרי בין בתודה ובין בנזיר יש חלות ויש רקיקים כדתנן במנחות פ' התודה ותו התנן שם בפ' אלו מנחות ר"מ אומר כולן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה והנזירות וצ"ע ע"כ:
עשאן לעצמו פטור: ואע"ג דלא קדשי אלא בשחיטת הזבח ה"מ קדושת הגוף ועוד דאפי' לא קדשי כלל פטירי כיון דגלגלן לקדשן. ה"ר שמשון ז"ל:
למכור בשוק חייב: פי' כי העושה למכור אינו מקדישם אלא בלקוחות תלוי הדבר והרי נתחייבו קודם. ה"ר יהוסף ז"ל:
משנה ז[עריכה]
נשים שנתנו וכו': בירושלמי פריך ואפי' אם יש בשל אחת כשיעור אמאי מיחייבי העיסות האחרות דהא ודאי מתני' ה"ק דאם יש בשל אחת כשיעור מחייב לאפרושי על הכל חלה דאי מאותה עיסה שיש בה שיעור פשיטא ומש"ה פריך דיעשה כדבר שלא נגמרה מלאכתו והוא סופו לסתור צרוף זה דה"נ אמרי' בפ' הכובש אליבא דרבנן דאמרי שותין על הגת וטעמא דסופו להחזיר את המותר לדבר שלא נגמרה מלאכתו והכא נמי ניזיל בתר סוף ולא משני מידי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ושמא לא חש דהתם לקח היין מדבר שלא נגמרה מלאכתו דגת לא טביל עד שירד לבור או ישלה בחבית לר' עקי' אבל הכא הא נתחבר לדבר שנגמרה מלאכתו דחיוב חלה הויא בחטים משתתגלגל ע"כ:
אם אין בשל אחת מהן כשיעור: פי' אע"פ שיש בשל כולן יחד כשיעור פטור. ה"ר יהוסף ז"ל:
משנה ח[עריכה]
עיסת הכלבים וכו': ומפ' בירוש' ר' חייא רבא אמר דאפילו עשאן גלוסקין שצורתן מוכחת דלאדם היא כיון דיחדן לבהמה אינה חייבת בחלה כדדייק לישנא דמתני' בזמן שהרועים וכו' ולא קתני ראוי' לרועים חייבת ושאינה ראוי' פטורה וסיפא דקתני ואם אין הרועים אוכלין ממנה מפ' לה איהו בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ולשון הרמב"ן ז"ל על פי זה הירושלמי שאפי' אם היא סלת נקי' אם עשאה לשם הכלבים פטורה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשוי' כצורת לחם הא לאו הכי חייבת ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל עיסת כלבים נעשית מקמח ומורסן וכו'. וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אלא לדברי רשב"ל דלר' יוחנן פטורים אפי' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ור"י פירשה באופן אחר וע"ש בירושלמי ע"כ:
ומערבין בה: פי' הרמב"ם ז"ל עירובי תחומין ע"כ אבל נראה דלא אתי למעוטי עירובי חצרות אלא נ"ל דס"ל דבכלל שתוף מבואות הוי ערובי חצרות אע"ג דשתופי מבואות לא בעינן להו פת:
ונעשית ביום טוב: נאפית משום חלק הרועים פי' דכיון דמזונותם עליו אמרי' דכל פתא ופתא חזיא לרועים ואע"ג דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיי' טרחינן במלאכה יתירה בזמן שהרועין אוכלין ממנה וי"ס דגרסי ונאפית ואינה נאפית ושם בפ' שני דביצה מוקי לה כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים ובירוש' מוקי לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ה"ר שמשון ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל שם פ' שני דביצה דף רפ"ח ע"א גם עיין במה שכתב עליו בית יוסף בטור א"ח סוף סימן תקי"ב. ושם בע"ב פסק הרב אלפס ז"ל דלא כר' עקי' דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע אלא כר' יוסי הגלילי דאמר דכמו דממעטינן מלכם עובדי כוכבים ה"נ ממעטינן כלבים וכל נפש בהמה אפי' שמזונותם עליך מדסתם לן תנא הכא במתני' כותי' דר' יוסי הגלילי ואינה נעשית בי"ט כדכתיב לכם וכדכתיבנא. ומצאתי כתוב שם פ' שני דביצה דף ר"ץ בספר מלחמת ה' וז"ל ועוד שאין אנו גורסי' במשנה ונאפית אלא ונעשית בי"ט ואינה נעשית בי"ט וכן בנוסחי משניות הספרדיות בכולן ובנוסחת הירושלמי שלא עבר עלי' קולמוסן של מגיהי ספרים וכל מקום ששנו חכמים בלשון הזה עיקר גלגולה ולישתה הוא הנקרא עשיי' כענין ששנינו העושה עיסתו קבין ותנן נמי גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' הא למדנו ללוש לכלבים אסור בזמן שאין הכלבים אוכלין ממנה ונוסחי דגמ' דגרסי ונאפית אורחא דלישנא נקיט והוא גופי' לישה ועריכה נמי בכלל כענין ששנינו ואין אופין גריצין שפירושו אין עושין וכן בכל מקום והכי נמי סוגיא דתלמודא בכמה דוכתי לשנויי לישנא דמתני' ולא קפדי אלא אעיקר דינא ומיהו ודאי שמעי' מינה דמתני' נמי ר' יוסי הגלילי היא ומש"ה קים להו לאביי ור' יוסף דהלכתא כותי' וכדפסק רבינו ז"ל ומינה לא תזוז ע"כ:
משנה ט[עריכה]
החלה והתרומה וכו': בירושלמי קשיא לי' דמהיכא תיסק אדעתין דחלה שריא לזרים דאיצטריך למיתני והא בהדיא כתיב בה תרומה ומפ' דסד"א כיון דכתיב חלה חולין הוא ומותר לגלגל עיסתו בה והאי דקרי לה תרומה משום דטבלא אבל מכי אפרשה היא גופא שריא דומיא דמעשר ראשון דמיקרי תרומה ומפ' בפ' יש מותרות דהיינו דטביל כתרומה ומכי אפרשה שרי לזרים. וחומש כשאכלה זר בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה והחומש קדוש כתרומה והיינו דתני תנא ואסורין לזרים דחומש וקרן תרוייהו אסורין לזרים כדאיתא בפ' האוכל שוגג ובפ' שני דבכורים תני כה"ג ובגמ' מפ' מתני' מסייעא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ומיהו לריש לקיש דלית לי' חצי שיעור אסור צריך לומר כדפרישית. וטעונין רחיצת ידים גבי חלה אגב גררא נסבי' דהויא פת ואפי' בחולין בעיא נטילה אלא אגב תרומה נסבה דבתרומה אף לאכילת פירות בעי נטילת ידים דידים שניות הן ופוסלות את התרומה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ואין ניטלין אלא מן המוקף: גרסי' עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג גבי מוקף ואין ניטלין שכ' ושיעור המאמר כן אין ניטלין מן הטהור על הטמא ואין ניטלין אלא מן המוקף וכן ג"כ פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל:
אלא מן המוקף: עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד ה"ר שמשון ז"ל ומ"מ עיין במה שכתב בפירקי' דלקמן סי' ד'. ור"א פליג עלה בסוף פירקין דלקמן דנטלת מן הטהור על הטמא:
האומר כל גרני וכו': בחולין פ' ראשית הגז (חולין דף קל"ו) דייק הא כל גזי ראשית דבריו קיימין [הגהה וכתוב בספר הלבוש בי"ד סי' של"ג סעיף ו' וז"ל ואע"ג דקיי"ל במקום שנאמר ראשית דבעי' ראשית ששירי' ניכרים נ"ל היינו בדבר שיש בו משום קדושה שיש בו חיוב הפרשה משום הסוד שיש בו להבדיל הקודש מן החול כי לא רצה הי"ת שיהיו הכחות של קדש וחול מעורבין לפיכך אם מפריש יותר מראשית לא עשה ולא כלום שעדיין נשארו קדש וחול מעורבין אבל הכא ליכא במתנות שום קדושה אלא משום לבוש הכהן קפיד רחמנא המוסיף ה"ז משובח ותע"ב ולא אמרה התורה ראשית אלא להקל על הנותן שיוצא ידי חובתו אפי' בראשית של כל דהו דסתם ראשית כל דהו משמע כמ"ש ז"ל בתרומה אפי' חטה א' פוטרת כל הכרי נ"ל עכ"ל. עוד כתב שם סעיף י"ב וז"ל ויכול להפריש ראשית הגז אפי' מחדש שגזז בשנה זו על הישן שגזז בשנה שעברה ואע"ג דגבי תרומה אין מפרישי' מחדש על הישן דשנה בשנה כתיב ואיכא למ"ד דילפי' נתינה נתינה ראשית הגז מתרומה נ"ל אפי' למ"ד ג"ש מודה הכא דמפריש מן החדש על הישן דדוקא גבי תרומה שיש בה משום קדושה שייך לומר שאין כחות הקדושות מצטרפי' אבל הכא דאלבישת כהן קפיד רחמנא למה לא יצטרפו ומטעם זה ג"כ אם היו לו ב' מיני גיזה א' רע וא' טוב לא יתן מן הרע על הטוב כמו בתרומה דכיון דאלבישת כהן קפיד רחמנא יתן לו כל א' לפי שיעורו ואם יתן לו מן הטוב על הרע תע"ב עכ"ל ז"ל:] ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש"מ הא דקתני לא אמר כלום ר' אלעאי היא דמקיש ראשית הגז לתרומה דכתיב ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך ומתני' דדייקי' מינה הא כל גזי ראשית דבריו קיימין רבנן היא דלא מקישי ראשית הגז לתרומה והקשו שם תוס' ז"ל תימה בתרומה גופה מנלן דבעינן ששירי' ניכרין אי מדכתיב ראשית בראשית הגז נמי כתיב ראשית ומה צריך למילף מתרומה וי"ל דהא דבעינן בתרומה שירי' ניכרין משום דילפי' תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע ולא כל ראשית עכ"ל ז"ל. ונראה מן הירושלמי דריש פאה דלאו סתמא היא דהא פלוגתא דתנאי היא בפ"ד דתרומות דתנן התם המרבה בתרומה וכו':