תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק ו

על ש"ס: תוספות הרא"ש | ראשונים | אחרונים

פרק שישי

דף ל"ה

דף לה.

לצורת הדף ראה כאן

כיצד מברכין. תימא, תנא היכא קאי דקתני כיצד. וי"ל, משום דסברא הוא לברך כדמסקינן בגמרא דאסור ליהנות בעולם הזה בלי ברכה, וכיון דמסתבר שייך למיתני כיצד כאלו היה שנוי בהדיא מברכין. ועוד, דקאי אמתני' דפ' מי שמתו {דף כ.}, דקתני [גבי] בעל קרי, ועל המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו. והכי נמי יש לברך על כל דבר ודבר.

והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא. ס"ד השתא דדרשה גמורה היא, ולהכי פריך הא איצטריך לדרשה אחריתי. ולפי המסקנא, הוי קרא אסמכתא בעלמא.

אחליה והדר אכליה. תימ[ה], למה לי האי קרא, מקדש קדש ממעשר [שני] מצי למילף, דהתם נמי נפקא לן בפ"ק דקדושין {דף נד:}, דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד, מקדש קדש ילפינן ליה דמעלין אותו לירושלים, וא"כ חילול נמי נליף משם. וי"ל, דאי לאו האי קרא, הוה ילפינן קודש קודש משביעית שיהא נוהג בנטע רבעי כל דין שביעית. אבל כיון דשמעינן מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר, מהשתא אית לן למילף נמי קודש קודש ממעשר שצריך להעלותו לירושלים. ותימ[ה], לב"ש דלא ילפי התם בקדושין קודש קודש ממעשר, מנין שצריך להעלותו לירושלים אם לא יחללנו, דהא תנן כרם רבעי היה עולה וכו' ולא אשכחן מאן דפליג. ויש לפרש, שמא ב"ש ידעי לה מדרשה אחריתי, או שמא נפקא להו מסברא כיון דידעינן מחלולים דבעי חלול כמעשר, ילמד סתום מן המפורש גם לענין להעלות לירושלים. וה"ר חיים כהן תירץ, דקרא דהלולים איצטריך לשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג, דאי לא[ו] האי קרא, הוה אמרינן כיון דילפינן קודש קודש ממעשר לא יהא נוהג אלא בשעה שמעשר שני נוהג. וכיוצא בזה ישנו בירושלמי דמעשר שני, דקאמר התם כמה דב"ש אמרי, לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית, דכותיה אין נטע רבעי בשביעית, ודכותיה נמי שלישית וששית שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהם נטע רבעי. א"ר יוסי שלישית וששית אע"פ שאין מעשר יש בהן מעשרות, אבל לא לשביעית דאין בהם מעשר כל עיקר.

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין. מצינו שירות הרבה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים ובלילי הפסח, ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט, ובעת החלו ברנה ותפלה. אלא ה"ק, אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקה ובניסוך המים, אלא על ניסוך המים.

חד תני נטע רבעי (וכו'). וא"ת, הא בקרא כתיב מי האיש אשר נטע כרם, אלמא אין טעון חילול אלא כרם. י"ל, לאו דוקא כרם, אלא אורחא דקרא שנוטעין כרם שלם, ונקט כרם למעוטי אילני סרק. וה"ה אם נטע ה' אילנות מאכל חוזר עליו מעורכי המלחמה.

וחד תני כרם רבעי. הקשה ה"ר אלחנן, תיקשי ליה מהא דתנן {בכורים פ"ב, מ"ו}, אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי [ולשביעית]. ודוחק הוא לומר דמדרבנן נוהג בה דין רבעי. ונראה דר' חייא ורבי שמעון ברבי תנאי נינהו, ובכל מקום שמוצא במשנה נטע רבעי הוא שונה כרם רבעי. ובמקום שאין יכול להחליף חולק על אותה משנה. וקיי"ל כמאן דתני כרם רבעי, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדאיתא לקמן בפירקין {דף לו.}. הילכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו, אבל כרם רבעי נוהג וצריך לפדותו אחר לקיטה על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר. וכן פי' בשאלתות דרב אחאי {פרשת קדושים סי' ק'}.

ואתי נמי זית במה הצד דאית ביה צד מזבח. השתא לא (מסיק) [אסיק] אדעתיה דבזית כתיב ברכה לאחריו דמז' המינין הוא. א"נ, התם מיירי באוכל שמן דכתיב זית שמן, והכא איירי באוכל הזית עצמו. ותימ[ה], וליפר[ו]ך מה להצד השוה שבהם שכן חייבין בלקט, דפרט בכרם הוא כגון לקט בתבואה, אבל [בזית] אין בו לקט כי אם שכחה ופיאה. [וי"ל], אין הכי נמי הוה מצי למפרך הכי, אלא ה"ק אפילו תוציא ממנו זית, אכתי איכא למיפרך עלה.

כרם זית איקרי. ופשטיה דקרא עד כרם וזית. וכן דרך המקרא לחסר וא"ו כמו שמש ירח עמד זבולה, וכן ראובן שמעון. וכן תירגם יונתן, עד כרמא ועד זיתא.

הא תינח לאחריו לפניו מנא לן. ותימא ונילף ברכה לאחריו בגפן, דכתיב בז' המינים ארץ חטה ושעורה, וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וכו', ולוקי הך הילולים לברכה לפניו גבי גפן. וי"ל, דמוקי קרא דגפן בענבים דוקא דומיא דתאנה ורימון, והאי דחילול מוקמינן לה בברכת היין כדכתיב להוסיף לכם תבואתו, כמו תבואת יקב דהיינו יין, ולעולם לאחריו. כך פי' ה"ר שמעיה בשם רש"י.

ק"ו, כשהוא שבע מברך וכו'. לאו ק"ו גמור הוא, דא"כ הוה ברכה לפניו מן התורה. ולעיל בפ' מי שמתו {דף כ:}, מברך על המזון לאחריו ואין מברך לפניו משום דלפניו לא הוי דאורייתא. ואמרינן נמי לעיל בפ"ב {דף טז.}, הפועלים אין מברכין לפניה. אלא ודאי לאו ק"ו גמור, דאיכא למיפרך מה לאחריו שכן נהנה.

דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר ודגים וביצים. לגבי קמה ונטיעה שגדלין ממש מן הקרקע לא קרי בשר גידולי קרקע, לפי שניזון מן הקרקע. אבל בעירובין בפ' בכל מערבין {דף כז:}, קורא בהמה גידולי קרקע שניזון מן הקרקע גבי לקוח בכסף מעשר שני, דומיא דבקר וצאן דכתיבי בקרא.

הא תינח דבר שגידולו מן הארץ. ותימ[ה], כל מיני ירקות כגון לפת וכרוב ושומין ובצלים וכיוצא בהם מנא ליה, דאיכא למיפרך מה להני שכן מין אילן, ויש בהם דין ערלה ונטע רבעי, מה שאין כן בירקות ובמין קטניות. וי"ל, דאתי מבינייא. דכי פרכת מה להני שכן יש בהן דין ערלה, חטה ושעורה יוכיח[ו] שאין בהם דין ערלה. וכי פרכת מה לחטה ושעורה שכן חייבין בבכורים, אילנות שאין מביאין מהם בכורים יוכיחו. מה לאילן שכן חייבין בערלה, וחזר הדין. הצד השוה שהם גידולי קרקע וטעונין ברכה, אף כל גידולי קרקע טעונין ברכה. הילכך ליכא לאקשויי אלא מבשר ודגים (וחגבים) וכיוצא בהם. ה"ר יוסף.

וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. דאסמכינן ליה לעיל בברייתא אקדש הלולים שיש בו מעילה כקדש, א"נ משום קרא דבסמוך השמים שמים לה'.

דף לה:

לצורת הדף ראה כאן

וכתיב ואספת דגנך. ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום. ותימ[ה] והא לקמן מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן. וי"ל, דודאי בצדיקים איירי קרא דהא כתיב והיה אם שמוע אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים. א"נ ר' חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר' ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים.

ואספת דגנך (נהוג) [הנהג] בהם מנהג דרך ארץ. ור"י היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד [תורה], דתנן במס' אבות {פ"ב, מ"ב}, יפה ת"ת עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר. כדדייק ביבמות בפ' החולץ {דף לח:}, מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ש"מ יורשי [האב] עיקר. ואין נראה לה"ר אלחנן, דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ותנן (אבות פ"ו), במ"ח דברים התורה נקנית. במיעוט דרך ארץ. ותנן {שם פ"ב} כל תורה שאין עמה מלאכה, לסוף בטלה וגוררת עון. ויש לדקדק, מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר. ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה, דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני יחלוקו סתמא, אלמא יורשי האב הוו עיקר.

ר' שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו'. לאו משום דסבר ר' שמעון שהוא [חייב כל היום], דהא איהו אמר בפ' שתי הלחם {דף צט:} במנחות, דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימ[ו]ש ספר התורה הזה מפיך.

דרך טרקסמון. פי' דרך שער, וטרק לשון סגירה כמו {דף כח:} טרוקי גלי. ובערוך פי' טרקסמון, כלומר דרך ירק, שכן אין מקפידין להכניסו דרך הבית לפי שאינו חייב במעשר. ולא נהירא, דירק נמי חייב במעשר מדרבנן.

עד שיראה פני הבית. הקשה ר"ת מדתנן בפ' יוצא דופן (נדה מז:}, איזהו חצר שקובע למעשר, חצר צורית. ועוד תנן {תרומות פ"ח, מ"ג} ומייתי לה בפ' המביא יין {ביצה דף לה.}, היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר, [ר' אליעזר אומר יגמור, ר' יהושע אומר] לא יגמור. וכן יש משניות הרבה כיוצא באלו שמוכיחות שחצר קובעת. ותירץ ר"ת דכל הנהו משניות לר' ינאי מדרבנן קאמרי, אבל מדאורייתא לא מחייב עד שיראה פני הבית.

[והרי] שמן זית דאשתני לעלויא. תימ[ה], מאי אשתני לעלויא איכא כיון ששותהו נקרא מזיק ופטור מן החומש. וי"ל, כיון דאשתני לעלויא ע"י אניגרון, ומי שחש בגרונו נהנה ממנו לרפואה, אשתני לעלויא קרינן ביה.

דהאמר רב יהודה [וכו'] שמן זית מברכין עליו וכו'. וממתניתין דקתני חוץ מן היין לא בעי לאקשויי, משום דמצי למדחי אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ.

השותה שמן של תרומה משלם את הקרן. תימ[ה], דמשמע הכא דהמזיק את הקדש או את התרומה משלם את הקרן, וכן בבא מציעא פרק השואל {דף צט:}, גבי האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה וכו', מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא, דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק שאינו משלם חומש, אבל קרן מחייב. וקשה מהא דאמרינן במעילה פרק הנהנה {דף יח:}, אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור, שנאמר ואיש כי יאכל קדש, פרט למזיק, אלמא משמע דמזיק פטור לגמרי. וכן בפ"ק דב"ק {דף ט.}, ובפרק הנזיקין {דף מט.}, גבי לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש. וי"ל, דמן התורה פטור לגמרי, ומדרבנן חייבוהו.

דף ל"ו

דף לו.

לצורת הדף ראה כאן

לא יערענו בשמן (לכתחלה) [תחלה] בשבת. פרש"י, דמשהי ליה בגרונו ואינו בולעו, וכיון דלא בלע מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה. ותימ[ה], דמשמע דע"י בליעה מותר, ובסיפא משמע דאפילו בבליעה אסור אלא ע"י אניגרון. וע"ק, מה שפרש"י לכתחלה שלא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה, ואם בא להשהותו ישהנו. ולשון הברייתא משמע דאפילו בליעה אסורא אם לא ע"י אניגרון. הילכך נ"ל לפרש, לא יערענו בשמן, פי' שתיה. וכל דבר שאין דרכו לשתות קרי ליה ערעור, כמו דבר שאין דרכו לאכול קרי ליה כוסס. וה"ק, לא ישתה שמן ואפילו בלעו דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין, דאין דרך לשתות שמן כלל דאזוקי קא מזיק, הילכך אסור משום שחיקת סמנין, אבל ע"י אניגרון מותר לבלעו. ולפרש"י יש לפרש, לא יערענו בשמן לכתחלה, כלומר בשום שמן אסור לערער ולהשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון, דכיון דמשהי בפיו מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.

פשיטא מהו דתימא וכו'. תימ[ה], מאי פריך פשיטא, הא לא אתו ר' יוחנן ושמואל אלא לאשמעינן שאין מברכין עליו ברכה בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעלויא, דלא הוי כמו יין. דאי אתו לאשמעינן דצריך לברך עליו, א"כ הוה להו למיסר מברכין עליו סתמא. וי"ל, דמ"מ נראה דעיקר מילתייהו לאו לברכה בפני עצמה אתא, דממתניתין שמעינן ליה דקתני חוץ מן היין, דמשמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו. דאי לא אתו אלא לאשמעינן שלא נשתנה ברכתו כמו בשל יין, א"כ הוה להו למימר שמן זית אין מברכין עליו בורא פרי (עץ) הזית. א"נ, שמן איך קאמר ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר מילתיהו לאשמעינן שמברכין עליו, להכי פריך פשיטא וכו'. ה"ר יוסף, וכן פי' הר' אלחנן.

כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"ת, בלא חושש נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו. וי"ל, בהא מילתא דפשיטא היא, אבל הך דלרפואה קא מכוין הוי ס"ד דלא בעי לברוכי, כך פי' ה"ר יוסף. אבל בלשון ה"ג הכתוב בספרים משמע, שאין לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכי דוקא דמיכוין לרפואה ומיתהנא מיניה, אבל אי ליכא רפואה אפילו אם נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר, ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר, והכי מסתבר טפי.

קמחא דחטי. נראה דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק שעושה ממנו פת, דאין ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה. ולא דמי לכוסס חטה ואורז, דהנהו ראויין לאכול בזה הענין, אבל קמח לא מתאכיל כלל. אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כ"כ, ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין. עי"ל, דמיירי בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות שנתיבשו בתנור, ואותו קמח ראוי לאכילה.

רב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. כתב רב אלפס, ומסתבר כרב נחמן דלא רגילי אינשי למפויי קמחא. וי"א מדסבר ליה רבא כרב יהודה, הלכתא כרב יהודה. אע"ג דרב נחמן דחי לה מסברא, רבא לא קבל סברתו. וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו, דא"כ הוה ליה למימר מי דמי, התם הוא דרך לאכול שמן ע"י אניגרון, אבל קימחא אין דרך בני אדם לאכול. ואפשר דרב אלפס שפסק מטעם שאין דרך לאוכלו, סבירא ליה [דנחלקו] בקמח שאינו של קליות או שנטחן דק דק, והוסיף סברא זו מעצמו. ולפי זה בקמח של קליות [הלכתא כרב יהודה].

הלכתא כותיה דשמואל. דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל מיניה, כשהוא רך מברכין עליו שהכל. הילכך לולבי גפנים ושקדים כשהן רכין שנאכלין קליפתם החיצונה, לא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, אלא כדי לאכול הגרעינין לכשיגמרו, ומברכין עליהם שהכל. ושקדים המרים כתב בה"ג, קטנים בורא פרי העץ, גדולים ולא כלום, דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים, נטעי להו אינשי אדעתא דהכי. ומיהו בפ"ק דחולין {דף כה:}, אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים, מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים. ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר [משום אביו], זה [וזה] לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב. הורה ר' חנינא (בצפוני) [בצפורי] כמ"ד זה וזה לפטור. וזה וזה קאי אמרים בין גדולים בין קטנים, ודלא כפרש"י שפי' זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים, וזה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים. דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד.

ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. אבל עלין לא, אע"ג דחשיבי לענין ברכה היינו משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אבל לענין מעשר לא תשיבי אפילו כירק. ובשקדים המרים נמי דאע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירא כיון דלא נגמרו, לענין ברכה חשיבי [כיון] דראויין לאכילה קצת ונהנין מהן.

קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וא"ת, הא דאמרינן בספ"ק דקדושין {דף לט.}, רב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא, חזוהו לההוא גברא דזרע חיטי [ושערי] ביני גופנא, א"ל רב ענן ניתי מר נישמתיה. א"ל לא צהירתן [לא] קיי"ל כר' יאשיה (פי' בתמיה) דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואמאי קאמר דקיי"ל כר' יאשיה, אפי' אי קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כר' יאשיה בחו"ל מטעמא דכל המיקל בארץ וכו'. וכן בפ' תולין {דף קלח.} דקאמר דלא הוו זרעי כשיתא, דסברי כרבנן דר' טרפון דאמרי דהוי כלאים בכרם. והשתא אע"ג דהוי כלאים בכרם, מ"מ הם לא היו זורעין שני מיני זרעונין עם החרצן, ואפילו אי לא סברי כר' יאשיה בארץ מ"מ בחו"ל הלכה כמותו, כיון דמיקל. הילכך נראה דלא אמרינן כל המיקל וכו' אלא לגבי מין ירק כגון הכא גבי צלף, אבל גבי זריעה אין לפסוק בחו"ל כדברי המיקל בארץ. הילכך הנהו אמוראי דפ' תולין סברי דאין הלכה כר' יאשיה בארץ, הילכך לא היו מקילין כמותו גם בחו"ל. ורב נחמן הוצרך לומר קיי"ל כר' יאשיה אפילו בארץ.

הוה אמינא [הנ"מ] גבי מעשר [אילן] דבארץ גופיה דרבנן. הכא משמע דאפילו מעשר צלף דהוי בארץ דרבנן נוהג בחו"ל. וכן משמע בסוף פ"ק דביצה {דף יב:} גבי מעשר ירק, דקאמר אושפזיכניה דרבה בר חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא דלא מעשרי. והקשה ר"ת מפ"ק דחולין {דף ו:} [גבי] ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו. ואמרינן בעבודת כוכבים {דף נח:} [בפרק] ר' ישמעאל, ריש לקיש איקלע לבצרה, חזינהו דהוי אכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו. אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה. ותירץ, דבחולין (ובפ"ק) [ובפרק ר' ישמעאל בעבודת כוכבים] {דף נ"ח} איירי בדמאי, כדתנן במס' דמאי {פ"א, מ"ג} מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי. וי"מ דהא דאמרינן דחו"ל פטור מן המעשר, היינו שאינו נוהג בה חומרי ארץ ישראל, כדאמרי' בביצה {דף ט'}, תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ולענין ביטול ברוב, וכמה קולי דמיקל בתרומת חו"ל בבכורות (פ"ק) [פרק עד כמה] {דף כז.}, ולענין [זה] התיר ר' בית שאן. עי"ל, דההוא דחולין ועבודת כוכבים, מיירי במינין שאין רגילין לבא מא"י לחו"ל, דבהנהו לא גזור. אבל במינין הרגילין לבא מא"י לחו"ל, גזרו בהו רבנן אפילו באותן הגדלין בחו"ל. ומה שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות בזמן הזה, דנראה דלעולם לא חייבו תרומות ומעשרות אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל, כגון עמון ומואב ומצרים ובבל פן יבא להקל בפירות ארץ ישראל. וכן מצינו לענין חלה שחלקו בין מקומות הסמוכין לארץ ישראל ובין הרחוקים לענין דין שתי חלות, אבל אנו שאנו רחוקים לא נתחייבנו מעולם. בירושלמי קאמר, רבותינו [שבגולה] (שבארץ ישראל) היו מפרישין תרומות ומעשרות, עד שבאו הרובין ובטלום. מאן אינון רובין תרמני'.

דף לו:

לצורת הדף ראה כאן

ותניא גבי ערלה כליפי רמון והנץ שלו. אי לאו הך ברייתא דלעיל, הוה אמינא דמחייב בערלה משום דהוי אוכל ולא משום שומר, אבל השתא ליכא למימר טעמא אלא משום שומר.

והגרעינין חייבין בערלה. בגרעינין של כל פירות איירי. מכאן יש ללמוד דעל גרעיני גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות, מברכין עליהם בורא פרי העץ.

אימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. פרש"י, דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. ותימ[ה], תיפוק לי' משום לא תשחית את עצה {דברים כ'}. י"ל, דמיירי במעולין (שבדמים) [בדמים] לעשות מהן קורות לבנין וליכא בל תשחית, כדאיתא בפרק החובל {דף צא:}, ומשום הפסד פירות שביעית איכא. א"נ, דיקלא דלא טעין קבא, דלא אסיר למקצייה.

הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. מכאן יש ללמוד דלא מברכין בורא פרי העץ על בוסר כשהוא פחות מפול הלבן, אבל מברך עליו בורא פרי האדמה כמו קפריסין דאמרינן לעיל בורא פרי האדמה. ובשאר אילנות משיוציאו הפרי מיד הוא חשוב לברך עליו בורא פרי העץ. ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפה"א, דקיי"ל במתניתין דאם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. ואע"ג דבגמ' מוקמי' לה כר' יהודה, מ"מ קיי"ל הכי כיון דסתם לן תנא כר' יהודה.

ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו, לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה. כל זה מלשון ה"ג הוא, וכן פסק רב אלפס. ולא נהירא, דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא, אלא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, הילכך לענין ברכה פירא הוי כמו בארץ ישראל. ובההוא ברייתא דלעיל דקתני על האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ, ואותה ברייתא עיקר הוא דפריך מינה לעיל, ומשמע דרב ס"ל כוותיה אלא דמיקל בחו"ל. וה"ר אליעזר ממיץ הקשה, היאך אנו מברכין על היין בורא פרי הגפן, הא לא מיקרי פרי לענין בכורים, דתניא בפ' העור והרוטב {דף קכ:}, פרי, [פרי] אתה מביא ואי אתה מביא משקה. הביא ענבים ודרכן מנין, ת"ל תביא. אלמא אי לאו יתורא דקרא, הוה ממעטין יין מפרי, והתם [נמי] לא מרבה אלא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא, אלמא לא מיקרי פירא. ור' יהושע נמי פטר לקמן {דף לח.} דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי, וס"ל משום דילפינן מערלה שנקרא יין פרי כדתנן במס' תרומות ומייתי לה בפ' העור והרוטב {שם}, אין סופג את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים, ומפרש התם דיליף פרי מפרי מבכורים, דמשקין הבאין [מהן] כמותם. הילכך לענין בורא פרי הגפן נמי חשיב פרי, ובערלה נמי, אי לא הוה כתיבא ביה אכילה הוה אמינא בלא קרא, דמשקה היוצא ממנו נקרא פרי. ובבכורים נמי שמצריך פסוק דמשקין חשיב פרי, היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב בה אכילה. והכי נמי מצרכינן קרא בפ' העור והרוטב להמחה את החלב וגמעו דחייב, וכן חמץ, וכן שרצים ונבלת עוף טהור משו' דאכילה כתיב בהו, אבל אי לא כתיבא בהו אכילה ממילא הייתי מחשב משקה כאוכל.

פלפלי רב ששת אמר שהכל, רבא אמר ולא כלום. וקיי"ל כרבא ופלפלי וזנגבילא יבישתא וכיוצא בהן כגון גרופלי ולא כלום, וטעמא לפי שאין רגילות לאכלן חיים, כי אם לערבן עם שאר דברים. ועל אגוז שקורין מושקד"א, מברכין עליו בפה"ע. ועל הקנה שקורין קניל"א, מברכין בורא פרי האדמה. וכן כל אותן שידוע שהוא פרי, מברכין עליו בורא פרי העץ, ושאינו פרי בורא פרי האדמה, ושאינו ידוע מברך עליו שהכל. ועל הסוק"ר פסק בהלכות גדולות בורא פרי העץ. והמריח בקנה, מברך עליו אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה, כיון דעיקרו עומד לאכילה. כדאמרי' לקמן {דף מג:}, האי מאן דמורח ריח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות, ולא מברך בורא פרי בשמים כיון שעיקרו עומד לאכילה. כתב רב אלפס פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה. ולא נהירא מדפריך מערלה, ומשני הא ברטיבתא הא ביבישתא, מכלל דרטיבתא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ. אבל בזנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה, ביבישתא ולא כלום.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין כו'. הני תרי מימרא דרב ושמואל הך קמייתא דכל שיש בו מחמשת המינין קיי"ל כוותיהו, דהא רב יוסף מייתי מיניהו ראיה, הילכך כל דבר שהעיקר משבעת המינין אפילו רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר, כדאמרינן לקמן {דף לט.} האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קמחא, לדבוקי בעלמא הוא דעבידא ומברכין עליו בורא פרי האדמה. אבל מימרא שניה דקאמרי כל שהוא מחמשת המינין לאפוקי אורז, לא קיי"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי שמברכין עליהם תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. כדמסיק לקמן גבי אורז ולבסוף ולא כלום, ופרש"י שלא יברכו עליו מברכת הפירות של ארץ ישראל, ולא שייך בהו ברכה אחת מעין שלש. אבל מ"מ כיון שזן נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב. וי"ס שכתוב כהן מלשון ה"ג, אבל אורז לא מברכין עליהם בורא מיני מזונות דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי, אלא שהכל. ולאו מילתא היא, דלר' יוחנן בן נורי אם אפאו מברכין עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה, אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה, אפילו בשלו ואינו בעין אלא הוי דייסא מברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות. והאי דקאמר כמעשה קדרה גבי אורז, היינו דהוי כעין מעשה קדרה לענין בורא מיני מזונות. ורב אלפס כתב דפת דוחן מברך תחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה, מדנקט במילתייהו דחכמים הכוסס את האורז ולא נקט דוחן. ונ"ל דלאו ראיה היא, דלא נקט אורז אלא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי ולהשמיענו דאין לו דין חטה דקתני ברישא. וכן משמע בההיא דלעיל, הביאו לו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה. והכי מסתבר משום דמיזן זיין כמו אורז, וכן די"ש כיון שסועד הלב נראה שמברכין עליו בורא מיני מזונות.

בורא נפשות רבות וחסרונן. כלומר, בורא הנפשות וכל מה שהם חסרים. על כל מה שברא להחיות [בהן] נפש כל חי, כלומר, על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרים כ"כ [אם] לא בראם, כי אינם אלא להתענג. ובירו' מסיים ברוך אתה ה' חי העולמים.

דף ל"ז

דף לז.

לצורת הדף ראה כאן

הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה. ולא פי' בתלמוד אי זו ברכה יברך לאחריה. ונראה שיברך בנ"ר ולא ברכה אחת מעין ג', דקאמר לקמן {דף מד:} דעל חמשת המינים אומר על המחיה ועל הכלכלה, ושאינן מין דגן על העץ ועל פרי העץ. ולא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה. והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת, ר"ג אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, היינו בדשלקו והוא דעבדינהו כגון דייסא, אבל כוסס החטה או שלקהו ואיתנהו בעינייהו, אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות. וכן משמע מדקתני בסיפא, אין הפרוסות קיימות וכו' ולבסוף מברך ברכה אחת מעין ג', ואי אפילו בחטה שאינו מברך לפניה אלא בפה"א ומברך אחריה מעין ג', מה הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך [עליהן בורא מיני מזונות, לברך אחריהם מעין ג'. אלא ודאי בחטה אין מברך אחריה אלא בנ"ר, ולהכי הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך אחריהם] מעין ג'. ודוחק הוא לומר ששנה ברכה אחת מעין שלש לאשמעינן אע"פ שהוא מין פת אין כאן המוציא וג' ברכות, כיון שאין הפרוסות קיימות. ויש ליתן טעם, אע"פ שחטה כתיב בקרא, כיון דאין אכילתו חשיבא כ"כ לא חשיב אכילה לברך עליה מעין שלש. מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת, משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא. ובמחזור ר"ת היה כתוב בכוסס את החטה ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה, ובחוץ הגיהו מברכין אחריו בנ"ר. וכן כתיב בה"ג בורא נפשות בכוסס חטה אי שלקינהו [ואיתנהו] בעינייהו, ונכון להחמיר שלא לאכול חטין חיין או שלוקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה, משום ספק ברכה אחרונה. ואמרי' בירושלמי דפרקין, דר' ירמיה בעי הדן דאכל סלת מהו מברך בסופה, א"ר יוסי לא אכל ר' ירמיה סלת מיומוי לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה, שאם אדם מסתפק בברכה ראשונה מברך שהכל שנתקנה על הכל, ותנן אם אמר על הכל שהכל יצא. אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא ברכה שנתקנה.

נתן ר"ג לר' עקיבא רשות לברך. רצונו שיברך ג' ברכות ויזמן עליהם, וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש. ולעצמו ברך ולא להוציא אחרים ידי חובתן, דקיי"ל בפ' כל הבשר {דף קו.} דאין מזמנין על הפירות. וא"ת, והא ר' עקיבא קאמר במתניתין אפילו לא אכל אלא שלק והוא מזונו מברכין עליו שלש ברכות, ומפרש בגמרא בקלח של כרוב שנינו, וא"כ למה לא ברך ג' ברכות. וי"ל, דר' עקיבא דוקא קאמר באוכל כל שובעו, וכן משמע הלשון שלק והוא מזונו, והכא לא אכל תמרים כל שובעו. ותימא לר"ג דאמר מברך ג' ברכות על שבעת המינין, אי ס"ל דברכה טעונה כוס, א"כ צריך לעולם להביא כוס. וי"ל, שלא ישתה מן הכוס כשיעור שיתחייב ברכה אחרונה, א"נ ר"ג לא אמר אלא היכא דאוכל או שותה בקביעות דדבר חשוב, [אבל כשאינו שותה אלא] כמלא לוגמיו, מודה דלא הי' צריך לברך ג' ברכות.

דף לז:

לצורת הדף ראה כאן

האי חביצא. פרש"י שמבשלין לחם בתוך האלפס. וא"ת, א"כ מאי מייתי רב יוסף ראיה מפירורי מנחות שלא נתבשלו. וי"ל, כיון דטגנו בשמן כשנתבשל דמי, ואי אית ביה כזית מברך עליו המוציא. וא"ת, והא אמרינן לעיל אם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וי"ל, דרב יוסף פירש דפרוסות קיימות הוי בכזית ואין פרוסות קיימות הוי בפחות מכזית. וכן משמע בירושלמי דקאמר עד כמה יהו הפרוסות קיימות, ר' יוסי בר כהנא בר מלכיא בשם רב עד כזית.

היה עומד ומקריב מנחות וכו'. פרש"י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי, וכן נטלן לאכלן. ועוד פרש"י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש. הילכך נראה, דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח, מברך שהחיינו. וכן שנוי בתוספתא, לפי שהיו שם כ"ד משמרות מתחלפות פעמים בשנה, וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו.

א"ל אביי אלא מעתה לתנא רבי ר' ישמעאל. תימ[ה] לאביי דבעי למימר דאפילו לתנא דבי ר' ישמעאל דמחזירן לסולתן מברך עליהם המוציא, א"כ מאי קאמר לעיל אין פרוסות קיימות. וי"ל, דאביי הקשה לרב יוסף לפי סברתו דמדמה נתבשלו למנחה שנטגנה, אלא על כרחין אין לך לדמות מנחה שנטגנה בשמן לפרוסות שנתבשלו.

לקט מכלן כזית. פרש"י אמנחות קאי. ולא נהירא, דהא במנחות ליכא חמץ, ועוד היכא קאמר אם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, הא אמרינן בפ' כל שעה פסחים {דף לח:} (הגה"ה. א"ה קושי' זו הקשה ג"כ הרשב"א ושם נסמן ל"ו ב'. ונפלא הוא כי בספרים שלנו ליתא, ואדרבא איתא שם ל"ח ב' ותיפוק לי' דאינן נאכלות בכל מושבות, אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה וכו' עכ"ה.) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות, ועוד הא דמשני לעיל בבא מלחם גדול לא שייך במנחה, שהרי פותתה כולה לפתיתין. הילכך נראה, דאחמשת המינין קאי דאפילו לקט מכלן כזית מצטרפין. וקשה לפרש"י שפי' דחביצא היינו לחם שנדבק בבישול, דהך דהכא לא מיירי לא במבושל ולא במטוגן. ופר"ת, דחביצא הן פרורי לחם שנדבקין יחד ע"י חלב ודבש, ובערוך פי' שהם פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק, וכל דבר שנדבק יחד נקרא חביצא, כעין חביצא דתמרי.

אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. אע"פ שאין בהם כזית. ובלא נתבשלו, דאי נתבשלו מפרש בירושלמי דוקא בכזית. ונראה לי שמכאן קשה לפרש"י שפירש חביצא במבושל, א"כ רב ששת מה היה מפרש(ת) אין פרוסות קיימות.

כי אתא רבין [אמר ר' יוחנן] טרוקנין חייבים בחלה. ה"ג, ול"ג פטור. והכי איתא בירושלמי, ר' יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה, ואומר עליהן המוציא, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. ואע"פ שבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי, מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה, אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן, פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא.

מרתח גביל. ולא דמי לטרוקנין דאע"פ שבלילתו רכה אופין אותו בגומא שבכירה כמו שפי' רש"י ונעשה לחם, אבל מרתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו.

כלמודין פטורה. ואע"פ שהיתה עיסה, כיון שאינה מתוקנת כהלכתה ואינה עשויה ללחם אינה חייבת בחלה. אבל כעכין חייבת, כיון דעשויה כהלכתה אתי לאחלופי בעיסה אחרת.

דף ל"ח

דף לח.

לצורת הדף ראה כאן

גובלא בעלמא. היה ר"י מסופק על אותן נייל"ש שאופין בשני ברזלים שיש להם שינים, אי הוי כגובלא בעלמא ומברכין עלייהו במ"מ. אפילו למר זוטרא דקבע סעודתא אגובלא ומברך עליה המוציא ושלש ברכות, היינו לפי שאין העיסה רכה כל כר כמו עיסת נייל"ש. ומיהו אינן חייבות בחלה, [וגובלא דהכא חייבין בחלה] אע"פ שאינו ראוי לברך עליו המוציא אם לא קבע סעודתיה עליה. הילכך טוב ליזהר שלא לקבוע סעודתו על נייל"ש כדי להסתלק מן הספק.

האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל. פי' בה"ג כגון שנתן בו מים, דאם לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעילויא כמו שמן זית. ולא נהירא, דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה {פסחים דף כד:} דחשבינן להו זיעה, ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה, ולא עדיף מיין תפוחים. ואפשר דטעמא דגאון, משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים, ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא, ומברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'.

חומץ סתווניות. אבל חומץ סתם שייך בה תרומה, שהרי פרי גמור היה אלא שנתקלקל היין. ואחד שכר תמרים ואחד [שכר] שעורים מברכין עליו שהכל, כדאיתא בפרק המוכר את הפירות {ב"ב דף צו:}. ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל, הלא השעורים עיקר ואישתנו לעילויא. וי"ל, דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל. א"נ, כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים. ולא שייכא לההיא דרב ושמואל דאמרי כל דבר שיש בו מחמשת המינין, [לפי] דאין בו כי אם טעם בעלמא, מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן [דעל רכה] מברך שהכל.

ושווין שבוחשין את השתיתא בשבת. ברייתא היא בפרק בתרא דשבת {דף קנו.} גבי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודה דפליגי בנותן מים למורסן, והתם מסיק דמיירי ברכה מדקתני בוחשין ולא נקט לשון גיבול.

ואי ס"ד לרפואה, רפואה בשבת מי שרי. דסבירא ליה כיון שעיקרו לרפואה ואין רגילין לעשותו לצורך אכילה, אסור בשבת.

א"ל אביי, והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. ומשמע מדנקט כל האוכלין, דאפילו עיקרו לרפואה כיון שראוי לגבול, מדתנא כל. ומסיק תלמודא, וצריכא דרב ושמואל דלא תימא כיון דשמעינן ממתניתין דשרי למיכל בשבת א"כ פשיטא שראוי לאכילה וצריך לברך עליו מ"מ, אתי רב ושמואל לאשמועינן דלא תימא כיון שעיקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דמתהני מיני' בעי ברכה. ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות, וראיה מכאן לשכר כדפי' לעיל.

המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי, ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה. מה ר' (נחמי') [כרבנן] שלא לערב ראשי אותיות. ואע"ג דבלחם מן מערב הוא, התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא, להוציא לחם מן הארץ. ירושלמי על דעתיה דרבי נחמיה בורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן הבורא פרי הגפן. והאידנא נהוג עלמא לומר בורא פרי הגפן אע"ג דאמרינן המוציא, וסמכינן אהא דירושלמי, שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות.

דף לח:

לצורת הדף ראה כאן

עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהויא כמו מצה עשירה, אבל לחם מקרי שפיר ובמילתיה קאי. ולא כפי' ה"ג שפי' דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליה המוציא, ומייתי ראיה מר' יוסי דקאמר הכא יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל. וקשה, דהא אמרינן לעיל {דף לז.} הכוסס את החטה, טחנו אפאו ובשלו, בזמן שהפרוסות קיימות מברכין עליו המוציא. הילכך צ"ל כמו שפי', דלחם מקרי שפיר, אלא דהויא מצה עשירה.

וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. והכי קיי"ל דשלקות במילתיהו קיימי, הילכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיים ומבושלים, מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להם קודם בשול. ומטעם זה מברכין על יין מבושל בורא פרי הגפן, מלבד טעמים אחרים שפי' בבבא בתרא פ' המוכר את הפירות {דף צז:}. אבל קרא וסילקא וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיים, כשהם חיים מברך עליהם שהכל, וכשהם מבושלים דאשתנו לעילויא בורא פרי האדמה. תומי וכרתי וכיוצא בהם, כשהם חיים בפה"א, ומבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא. ואפילו אם יש מי שאוכל אותם יותר ברצון מבושלים (יותר) מחיים, בטלה דעתו והולכין אחר הרוב. ואע"פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלין, זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמן. ואגוז המתוקן בדבש, האגוז עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ. ויש שהיו רוצים לומר, כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל, נמצא מעליותא (דדייק בה) על ידי הדבש, והדבש עיקר ויברך עליו שהכל. ולא מסתבר, דמ"מ האגוז עיקר ומברכין עלי' בפה"ע. אבל הרי"ף פסק דאפילו תומי וכרתי מברכין עליהם בפה"א כשהן מבושלין. ונראה דהיינו טעמא, דידיה משום דרב חסדא פליג [אדר' יוחנן] ואדרב ושמואל, ואין הלכה כיחיד במקום רבים. ומיהו מסתברא דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה, ורב נחמן (אוקי) [דאוקי] פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי, (ולא) [לא] מתוקמא מילתא, ומילתא דקאמר משמיה דר' יוחנן שבשתא היא. וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהם בפה"א, ואע"ג דלא צריכינן להכרעה דרב חסדא, מ"מ סברא טובה היא כיון דאישתנית לגריעותא שנתשנית ברכתו.

מהדר תלמודא כל תלתין יומין. וכל תלמודו שלמד בשלשים יום ביום שלשים [ואחד היה חוזר הכל לפני].

אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. לא זו אף זו קתני. דכבוש היינו שנכבש בחומץ ימים רבים ובטל טעם מרור שלו יותר משלוק, ושלוק הוי יותר ממבושל כדאמרינן {חולין דף עז.} עור החמור ששלקו.

כיון דשקלת לגרעינתיה בצרי ליה שיעורא. אברכה אחרונה קבעי, אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו מברך, דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וכן פרש"י בסוכה פ' הישן {דף כו:} גבי עובדא דר' צדוק שהביאו לו פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו, דמשמע הא לפניו בירך. וה"נ אמרינן בירושלמי דפירקין, כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ, כל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ. התיבון, הרי פחות מכזית שאין מברכין לאחריו שלש ברכות, לא יברכו לפניו המוציא. א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה, פי' לא אתא לפלוגי בין דבר שיש בו שיעור לדבר שאין בו שיעור, אלא בין פת לשאר מיני מאכל, כגון מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה בכיסנין היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו. ופת אורז ודוחן שאין מברכין עליהן ג' ברכות, אין אומרים לפניהם המוציא לחם מן הארץ. ואע"ג דלעיל בריש פרקין {דף לה} נפקא לן ברכה לכתחלה מק"ו דלבסוף, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו כמו שאינו מברך בסוף, דלאו ק"ו גמור הוא, דמה לסוף שכן נהנה כבר, כדאמר לעיל {דף כא.} תדע דברכה לפניו לאו דאורייתא, דהא תנן לעיל בפרק מי שמתו {דף כ:} בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו. וכן בפרק היה קורא {דף טז.} הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בע"ה אוכלין פתן ואין מברכין לפניה, אבל מברכין לאחריה.

דף ל"ט

דף לט.

לצורת הדף ראה כאן

מי סברת רבי יוחנן זית קטן [אכל], זית גדול אכל וכו'. ובירושלמי מייתי עובדא אחרינא. רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה, אמר מה הדין בבלאה מסתכל בי, לית ליה כל שהוא משבעת המינין טעון ברכה לפניו ולאחריו. אית ליה ומאי צריכא ליה, מפני שגרעינתה ממעטה. ולית לר' יוחנן מפני שגרעינתה ממעט בה. מאי עביד ליה ר' יוחנן, משום בריה. מילתא דר' יוחנן אמרה שאם אכל אפי' פרידה אחת של ענב או פרידה אחת [של רמון] שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. והשתא אי האי עובדא דתלמודא דידן הוי [ההוא] עובדא גופא דירושלמי, אם כן חולק תלמוד דידן על הירושלמי, וס"ל דאפילו בריה בעי כזית ותלמוד דידן עיקר. אבל אפשר דשני מעשים היו, והאי דירושלמי היה הזית שלם כשהובא לפניו, אע"ג דהושלך הגרעין כיון שהובא שלם לפניו ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה, יש כאן שיעור. אבל האי עובדא דתלמוד דידן אפשר דהאי זית מליח שהובא לפניו בלא גרעין היה, כי ההוא דסוף אין מעמידין {דף מ:} גבי זית גלוסקא, דקתני ר' יוסי אומר השלחין אסורין. היכא דמי שלחין, א"ר יוסי בר חנינא כל שאוחזה בידו וגרעינתה נשמטת, ובהך זית איירי הכא, הילכך לא הוי בריה. וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק. ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו, דדילמא דוקא ברכה אחת מעין שלש הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה, אבל בורא נפשות רבות לא בעי שיעורא. והא דפריך הכא היכא בריך ר' יוחנן על כזית מליח משום דבצר ליה שיעוריה, אליבא דר' חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש, או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא מדאורייתא. ומר' צדוק בפ' הישן שאכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אין ראיה, דדילמא ברכת המזון הוא דלא בירך הא בורא נפשות ברך. ומתוך דברי ר"י משמע שאם אכל משבעת המינין פחות מכשיעור, שיברך אחריו בנ"ר. ולא נהירא לי, דמסתבר דכיון שאכל פחות מכשיעור ואינו צריך לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור, לא שייך ביה ברכה אחרת.

דורמסקין. פרש"י בשם רבותיו פירוש והקשה עליו, א"כ ברכתו בורא פרי העץ והיה צריך לברך עליו תחלה. ותירץ ה"ר יוסף, דמיירי בשלקו, ולר' [בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן] ברכתו שהכל.

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ודין זה אינו מצוי בינינו שאחד יברך על הפירות להוציא לחבריו, אלא בימיהם היו רגילין להסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומגדנות, אבל אין אנו רגילין בכך הילכך כל אחד מברך לעצמו. ורש"י פירש, דהדברים הללו לא הובאו ללפת בהם את הפת, ואמרינן לקמן {דף מא:} שטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן. וגם בענין זה לא הורגלנו שאחד יברך לכולם, אלא כל אחד מברך לעצמו. ונראה הטעם, לפי שאין אנו רגילין לסלק עצמנו מן הפת קודם ברכת המזון, והוי כמו אין בית הבליעה פנוי לקמן {דף מב:} גבי יין שבאמצע הסעודה שכל אחד מברך לעצמו.

מאן דבריך מבר אידי ואידי שהכל, הילכך חביב עדיף. מכאן יש ללמוד שאם יש לפניו שני מינין שברכתן שוה, חביב עדיף. ואם אין ברכתן שוה, בפה"א עדיף אע"ג דאידך חביב טפי.

מיא דסילקא כסילקא. ומברכין עליהם בורא פרי האדמה אף על פי שאין בו כי אם המרק, וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן. ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא, דהמשקה אין לו טעם הפרי. ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים שיברך עליו בורא פרי העץ.

פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. תימ[ה] במאי קא מיירי, אי ליכא קמיה אלא פת צנומה, פשיטא שצריך לברך כיון דאיכא תוריתא דנהמא. ואי איכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין קטנים, ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הגדולים ולא על הצנומה לדברי הכל. ונראה דמיירי בשיש לו פת שלם או פתיתין גדולים וצינם אותן צנומות דקות בקערה, ומתחלה דעתו לפררם כדי לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה, כיון שמתחלה לצורך ברכה נעשית. ובלא צינומת פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח"כ על הפרוסה שבידו שבצע, אלא רבותא אשמועינן שאע"פ שצנומה פירורין דקין ואי אפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה, אפ"ה שפיר דמי.

ופליגא אדר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת. כלומר שיכוין לגמור את הברכה בשעת בציעת הפת.

דף לט:

לצורת הדף ראה כאן

אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה, ולא נהירא משום דחשיב הפסקה מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה. אלא חותך ואין מפריד הפרוסה דאם לא כן חשיבא כפרוסה. וכן שנינו בפ"ג דטבול יום ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו, ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, והלכה כר' יהודה. ירושלמי, ר' זריקא אמר ר' זעירא בעי, האי מאן דנסיב תרמוסא ומברך עילוי ונפול מינוי מהו לברוכי עליה זמנא תנינית. מה בינו לבין אמת המים, אמרין תמן כיון דעתו מתחלה, הכי לא כיון דעתו מתחלה. תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר' [חייא] בר ווא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עילויה, והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמנא תנינית. א"ר תנחום בר יודן, וצריך לומר בשכמ"לו שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ונראה פי' הירושלמי, דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס היינו טעמא, שאם יפרוס קודם ברכה, שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד, ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה. אבל כשהוא מברך קודם פריסה על כל הפת, אם תפול הפרוסה מידו ויפרוס פרוסה אחרת, דלא יצטרך לברך. ומסיק בירושלמי עד כמה [יברך]. רבי חנינא ור' מונא, חד אמר [עד] כזית, וחד אמר עד פחות מכזית. [מאן דאמר כזית כהא דתנינן {מנחות דף ע"ה} תמן וכולן פתותין כזית. מאן דאמר עד פחות מכזית] כמאן דתנא דבי ר' ישמעאל עד שמחזירין לסולתן.

ה"ג ברש"י, הביאו לפניו פתיתין ושלמים, אמר רב הונא מברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמים צריך לברך עליהם. ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר. והקשה ר"ת דמחלוקת מופלג הוא זה דרב הונא מצריך לברך על הפתיתין הגדולים ור' יוחנן על השלימה, ודמיא לההיא דפרק אלו קשרים {שבת דף קיב.} השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי, חייב חטאת קאמרת לי. ועוד מאי שנא הכא דנקט פתיתין ולקמן נקט פרוסה של חטין. ופי' ר"ת דה"ג, הביאו לו פתיתין גדולים ושלמים קטנים, אמר רב הונא מברך על הפתיתין, פי' אם ירצה והוא הדין על השלמים קטנים דכי הדדי נינהו. ר' יוחנן אמר מברך על השלימה, אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים ואפילו היא קטנה, דלשון פרוסה משמע חצי השלם כמו אחד שלא יטול פרוסה {מנחות דף עז:}, וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס {שבועות דף מב.}, ולהכי נקט לעיל פתיתין והכא פרוסה. ורבותא אשמועינן אע"ג דפרוסה של חטין קטנה, צריך לברך עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק קודם לברכה. ופסק ר"ת כר' יוחנן לגבי רב הונא דרב הונא ליתא לגבי רב שהיה תלמידו, כ"ש לגבי ר' יוחנן דרב לגבי ר' יוחנן ליתא. והכי אמרינן בפ' מי שהוציאוהו {דף מו:} במקום ר' יהודה ליתא, במקום ר' יוסי מבעיא. הילכך פרוסה קטנה של חטין ושלימה של חטין לדברי הכל מברך על השלימה. פתיתין גדולים של חטים ושלימה קטנה של חטים, הלכה כר' יוחנן דשלימה מצוה מן המובחר. ואפילו אי הוו פתיתין מפת נקיה ושלימה מפת הדראה, כיון דשניהם מחטים מברך על השלימה, אבל פרוסה של חטים עדיפא משלימה של שעורים. ובתוספת' דברכות {פ"ג} תניא, מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד, שלימה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית. פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, מברך על הפרוסה של חטים. פת שעורים ופת כוסמין, מברך על של שעורים. והלא כוסמין יפין [הימנה, אלא] שזו משבעת המינין וזו אינה משבעת המינין. ואמרינן עלה בירושלמי, ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא, דר' יהודה היא דאמר אם יש ביניהם מז' המינין עליו הוא מברך. פת טמאה ופת טהורה, ר' חייא בר אבא אמר מברך על הטהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה, ר' חייא בשם ר' אחא אמר על איזה שירצה יברך, וכן הדין בפת של כותים ופת של ישראל.

כתנאי, תורמין בצל קטן. פרש"י דקאי אפרוסה של חטין ושלימה של שעורים, וכן פר"ת. ואע"ג דבצל הוי מין אחד וחטים ושעורים ב' מינים, מ"מ אייתי שפיר ראיה דלמר חשוב עדיף ולמר שלם עדיף. אבל אי הוה קאי כתנאי על פלוגתא דר' יוחנן ורב הונא, הא מסקינן דהיכא דאיכא כהן לכו"ע חשוב עדיף, ור' יוחנן סבר דשלימה עדיף. וירא שמים יוצא ידי שתיהן, אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים קאי, מדנקט פרוסה ולא נקט פתיתין.

מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. פרש"י בלשון א' בוצע מן השלימה. ומ"מ יוצא (מידי) [ידי] שניהם קרינא ביה, דכיון שמניח שניהם יחד הוי כאלו בצע משניהם. ולשון שני פי', בוצע משתיהן יחד וזה נראה עיקר, מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מ"ט לחם עוני כתיב, משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני. ובפסח רגיל ר"י לבצוע משתיהן יחד, ואין זה מצות חבילות מידי דהוה אכוס של קדוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין. ואמרינן נמי בפ' ערבי פסחים {דף קיד:} דמי שאין לו שאר ירקות מברך על חסא בפה"א ועל אכילת מרור ולא חשבינן ליה מצות חבילות. וכן ברכת המוציא הוא כמו ברכת היין דקידוש, ולא דמי לקידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו. ופעמים שלא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על [השלימה] (הפרוסה) המוציא ואינה מפרידה לגמרי, וחוזר ומברך על [הפרוסה] אכילת מצה ובוצע. וה"ר מנחם מאונ"א היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה, ולא היה נוגע כלל בשלימה דאינה אלא משום לחם משנה. משום דאמרינן מה דרכו של עני בפרוסה, משמע דבין המוציא ובין על אכיל[ת] מצה הכל יש לעשות בפרוסה.

דף מ'

דף מ.

לצורת הדף ראה כאן

רב ששת אמר אפילו נביל לתורי אין צריך לברך. דכל מידי דשייך למילי דסעודה לא חשיב הפסק. וכן השוחט בהמות ועופות, ואחר ששחט אחד מהם [אומר], הביאו אחרים לשחוט. וכל דבר שהוא מעין השחיטה, לא חשיב הפסק.

רבי יהודה היא דתנן, יבש המעין וכו'. נראה דהלכה כר' יהודה כיון דסתם לן תנא הכא כותיה, ואם בירך על פירות האילן בפה"א יצא.

כל היכא דאי שקלית ליה לפירא וכו'. הילכך אותן תותין הגדלים בסנה ובאטדים ואותן פריזיי"ש, מברכין עליהם בפה"ע דכולן מין אילן הם, דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא. ותניא בתוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו, עשב הוא ומברכין עליו בפה"א. וכל שמוציא עליו מענפיו, אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע.

דף מ:

לצורת הדף ראה כאן

ורי"א אפילו פת ויין. והילכתא כר' יוחנן לגבי רב הונא, וגם קיי"ל כר' מאיר דאמר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא. [ו]אע"ג דקיי"ל ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, [הא] בירושלמי פסק הלכה כר' מאיר, דגרסי' התם ר' יעקב בר אחא בשם שמואל אמר הלכה כר' מאיר, וגם לכאורה ר' יוחנן סבר כר"מ. ונראה, דלא גרסי['] בפלוגתייהו דר"מ ור' יוסי ראה את התאנה, אלא ראה את הפת לחודיה. ולא פליגי אלא בפת לחודיה, ונימא כתנא קאי [ר"י] אלישנא [דתנא] קמא. ואי הוי גריס תאנה בפלוגתייהו מאי קאמר נימא כתנאי (הוא), [הא] לא פליגי אלא בפת ויין. ובכל שאר דברים, אפילו אם שנה ממטבע [שטבעו] בו חכמים יצא.

יצא ידי ברכה ראשונה. וכר' מאיר סבירא ליה. ואותה ברכה שייכא בין בתחלה בין בסוף, ויוצא בה בברכת המוציא אם אמרה תחלה, וברכת הזן אם אמרה בסוף.

אמר אביי כותיה דרב מסתברא. צ"ע אם הלכה כרב מדקאמר אביי כותיה מסתברא, ואין צריך מלכות. ונפקא מיניה שאם דילג מלכות לא יחזור ויברך, דהויא ברכה לבטלה. (ואע"ג דרב) [ורב] האי גאון פסק כר' יוחנן, וה"ה לעיל גבי בנימין רעיא צריך להזכיר מלכות. וי"ס שגורסין כן בפירוש, ולר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה [דאמר] בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא.

על החלב ועל הגבינה ועל הביצה אומר שהכל. האי תנא שונה כל הדומים זה לזה בחד זוגא (או). א"נ הכי שמעינהו וגרסינהו.

בושלי כומרא. פר"ח תמרים שאינן נגמרין לאכילה וכומרין אותן בתבן או בעפר ומתחממין ומתבשלין, כמו {פסחים דף נח.} מכמר (בשדה) [בשרא על] הכומר של (ענבים) [זיתים].

מאי בנות שוח, תאיני חיורתא. תימ[ה], דמשמע הכא דגרועות הם ולכך אינן חשובות בעיני עם הארץ. (כדפרש"י) ואלו בפ"ק דשבועות {דף יב.} קאמר, קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, פי' תאינים שרגילין לאוכלן בקינוח סעודה, אלמא חשובות הן. ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד, כדאמרינן בב"ר בנות שבע שגרמו ז' ימי אבלות לעולם, ובנות שוח [לפי שגרמו] שוחה לאדם. וי"ל דודאי חשובות הן, אלא שיש מהן הרבה ואינן חשובות בעיני [עם] הארץ, ולא (נחשבו) [נחשדו] מלעשרן. וקשה מהא דאמרינן בפ"ק דעבודת כוכבים {יד.}, הוסיפו עליהן אלכסין, האיצטרובלין, מוכססין ובנות (שבח) [שוח], וכיון שטובות הן מעיקרא מאי סבור שלא חייבום בשביעית. ואומר ר"ת דגרסי' התם מוכססין בנות שוח בלא וא"ו, ומין הוא דמקרי הכי. והכי אמרינן בפ"ק דבכורות {דף ח'}, הארי והדוב והברדלס עיבורן ג' שנים וכנגדן באילן בנות שוח, ובתר הכי קאמר נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר, וי"א מוכססין בנות שוח. ועוד אומר ר"ת, מעיקרא סבור כיון שיש מחניטתן עד שעת גמר פרי ג' שנים, לא חשיבי. ולבסוף סבור, כיון שיש בהם פירות כאילן בכל שנה כדמשמע בירושלמי, חשיבי ונוהג בהן שביעית כדתנן, בנות שוח שביעית שלהן שניה.

דף מ"א

דף מא.

לצורת הדף ראה כאן

אבל כשאין ברכותיהן שוות, דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה. פרש"י ואין הצנון פוטר את הזית, ומתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה מברך תחלה, דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית, והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף. וכן פי' ה"ר שמעיה בשם רב האי גאון, כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לנו לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה, ולא שרבים יודו ליחיד. וכן כתב רב אלפס דעל איזה מהם שירצה יברך. ותימ[ה], דהא מסתמא בפה"ע חשיב מבפה"א משום דמבוררת טפי, דבורא פרי האדמה כוללת כל הגדל באדמה אבל בורא פרי העץ מברר דוקא כל מה שגדל באילן, ומהאי טעמא אמרינן לעיל בעובדא דבר קפרא {דף לט.} דבורא פרי האדמה חשיב מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר. וי"ל דלא חשיבא כל כך בורא פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל, לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר. וא"ת, היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף, הא אמרינן לקמן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, וכ"ש שיש לנו להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר בשבח הארץ. ותירץ ה"ר שמעיה, דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו', היינו כשאין חביב לו זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה, אבל אם המאוחר חביב יקדים [אותו]. וקשה מהא דאמרינן בשמעתין, רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודה, אייתו קמייהו תמרי ורימוני קדים רב המנונא ובריך אתמרי ברישא. אמר ליה, לא סבר ליה מר כל המוקדם בפסוק [וכו']. ומאי קשיא ליה, (לומר ליה) [דילמא] דתמרי חביבי ליה. ע"כ צ"ל, דכל המוקדם דלקמן אתיא בר' יהודה, וכל האמוראים דסברי לקמן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר' יהודה סבירא להו, וכן פסק בה"ג כר' יהודה. ועוד כתב בה"ג, דאומר בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה, ולפירושו הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה, לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל, אלא שאין האחד פוטר את חברו. ולישנא לא משמע הכי, דאם כן הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חברו. הילכך נראין דברי רב האי ורב אלפס ופרש"י, דמברך על איזה מהם שירצה. [ו]אע"ג ד[ל]ר' יהודה כשברכותיהן שוות צריך להקדים ז' המינין, היינו דוקא כשברכת האחד פוטר את חברו אז מסתבר לברך על ז' המינין ולפטור את השני, אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון, הילכך על איזה מהם שירצה יברך תחלה. הילכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח, יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות. ואם יש בהם מז' המינים קיי"ל כר' יהודא דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע"פ שאחר חביב לו. ואם יש לפניו פרי עץ ושהכל, יברך בורא פרי העץ תחלה, וכן בפה"א ושהכל בורא פרי האדמה קודמת. בפה"ע ובפה"א על איזה מהם שירצה יברך. ונ"ל מדלא קאמר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף, אלמא אפילו אם אחד מהם חביב יכול לברך על השני, [ד]כיון דצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל. ומה שתלוי לר' יהודה עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב, היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת.

כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, שנאמר ארץ חטה שעורה וגפן [וכו']. אין להביא ראיה מכאן דלא חשיב בורא פרי העץ מברכת בורא פרי האדמה, מדמברך על חטה ושעורה מקמי גפן. דדילמא מיירי שעשאו פת או בדייסא דודאי ברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, אבל כוסס את החטה דליכא אלא בורא פרי האדמה לא תקדום לבורא פרי העץ. ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לפרש כך, כל המוקדם בפסוק זה בדברים שברכותיהן שוות, כגון חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים .

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירשתי בפרק קמא דסוכה.

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. המשנה מיתניא במסכת כלים {פי"ז} גבי בבא דכלי עץ, אבל גבי כלי חרס אמרינן בפרק המצניע {שבת דף צה:}, חמש מדות בכלי חרס, ניקב בכמוציא משקה [וכו']. והאי דקאמר התם ניקב כמוציא רמון טהור מכלום, היינו כגון שייחדו לרמונים לכך צריך מוציא רימון.

דף מא:

לצורת הדף ראה כאן

ואידך שיעורין בהדיא מי כתיב. על ר' חנין גופיה פריך הכי משום דקרא אסמכתא בעלמא. והכי נמי קאמר בפ"ק דסוכה {דף ו.}, ובמסכת עירובין {דף ד.} ותיסברא שיעורין מי כתיבי, אלא הלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. וחטה וזית שכל א' ראשון לארץ חטה קודמת, וכן שעורה ותמרים שעורה קודמת לפי שנכתבו בפסוק תחלה.

שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו [ואין טעון ברכה לאחריו] אלא פת הבאה בכיסנין בלבד. פרש"י שלאחר ברכת המזון היו מביאין אותם. וקשה לפירושו, דמי גרע מחמשת המינין לענין ברכה אחרונה, אע"פ שמאכלה מועט ונותנין בה תבלין הרבה ושקדים ואגוזים מ"מ קיי"ל כל שיש בו מה' המינין מברכין לאחריו מעין ג'. וכי היכי דלענין ברכה ראשונה לא יצא מכלל ה' המינין ומברכין עליו תתלה בורא מיני מזונות, דבהא מודה רב ששת שטעון ברכה לפניו כדין שאר ה' המינין, (ו)ה"ה נמי לענין ברכה אחרונה. ועוד היאך מצי למימר שלא יברכו עליה ברכה אחת מעין ג' כשאוכל לאחר המזון, כיון דאי הוה קבע סעודתיה עילויה היה מברך עליו המוציא וג' ברכות כדמוכח לקמן. ועוד, מאי האי דקאמר אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין, הרי פת אורז דאין מברכין לאחריה אלא בורא נפשות רבות. ועוד משמע דהוי קודם ברכת המזון דומיא דתאנים וענבים דאיירי בהו. ונראה, דמיירי שאוכלה אחר הסעודה קודם ברכת המזון, ומתוך שאינה באה אלא לקינוח סעודה ומאכלו מועט נפטר בברכת המזון. פר"ח פת הבאה בכיסנין זה פת שעשוי כמין כימין מלאים סוכ"ר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין וכיוצא בהן, ולועסין אותן בבתי משתאות אחר הסעודה.

אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פרש"י כגון בשר ופירות וכל דבר שהביאו לפניו ללפת בהם את הפת, אינן טעונין ברכה לפניהם משום דהוו להו טפילה. וקשה לפירושו, מאי קמ"ל מתניתין היא מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ותנן ברך על הפת פטר את הפרפרת. ואין לומר דאגב מילי אחרינא דפסק רב פפא נקט הך מילתא אע"ג דמתניתין היא, ואשמעינן נמי ופת עיקר לכל מילי דאכלי בהדיה, דא"כ לא הוה ליה למימר במילתיה בהך לישנא. ועוד קשה, הא דפריך בסמוך אי הכי יין נמי נפטריה פת, מאי קשיא ליה והלא כששותה יין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפלה לפת איירינן לפרש"י. ואין לפרש, דפריך ליפטריה פת כששורה פתו ביין, דאין ה"נ דודאי הפת עיקר. ואין לומר משום דיין בא לשרות האכילה שבמעיו ומרבה תאות האכילה הוי כאלו שותיהו עם הפת, דמהיכא פשיט ליה כולי האי דמהאי טעמא הוי כמו דברים שבאין ללפת בהם את הפת. הילכך נראה לפרש, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, דהיינו כגון בשר ודגים וירק ודייס' שרגילין לקבוע עיקר סעודה עליהם ולאכול בהם את הפת. ואע"פ שאוכלין אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דכיון דעיקר הסעודה הם פוטרן ברכת הפת, וכן ברכת המזון פוטרן. וכן משקין הבאין בתוך הסעודה חשיבי באין מחמת הסעודה, לפי שאין אדם יכול לאכול בלא שתייה. וחשיבי כעיקר הסעודה, ואין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מן היין, [ד]הואיל והוא גורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו כדתנן במתניתין, אבל לא לאחריו כדמוכחא שמעתא דערבי פסחים {דף קג:} בעובדא דתלמידי דרב, דחד מינייהו בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא. ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם {חולין דף פ"ו}, משום דברכת המזון הויא הפסקה, אלמא דלא בריך על היין שבתוך הסעודה ברכה אחרונה, דאי בירך [לאחריו] למה לי טעמא משום הפסקה דברכת המזון, תיפוק לי' משום ברכה דעל הגפן שבירך. ומחד מיניהו דבריך אכסא קמא ותו לא, אין להוכיח שלא תועיל ברכת המזון לפטור ברכה שלאחר היין, [ד]היכא דמברך בלא כוס ואין לו עוד יין לשתות, [ד]לא פטרה ברכת המזון את היין ששתה. הא ליתא, דודאי כשהכוס בידו ודעתו לשתות לא חשיבא ברכת המזון הפסקה, ואין צריך לברך על היין של כוס של בהמ"ז. אבל היכי שאין לו יין עוד לשתות, בהמ"ז קאי נמי על היין ששתה. וכן פי' בה"ג, דברי' הבאים מחמת הסעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא, וכן ירקי ובוציני, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.

שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פרש"י כגון דייסא [כרוב] ותרדין שאינן לפתן והם למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו, [ולא לאחריהן] דברכת המזון פוטרתן. וכן פי' בה"ג דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון חביצא ודייסא, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ולא יתכן כלל לפרש דעל דייסא אצריך לברך לפניו ולא יפטר בברכת המוציא, דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה דהוא עיקר סעודה. ואמרינן נמי לקמן בפירקין {דף מ"ב} בירך על הפת פטר את הפרפרת, וכ"ש מעשה קדירה. ואמרינן {לעיל דף ל"ז} ואלו הן מעשה קדירה חילקא וטרגוס וטיסנא דהיינו דייסא. ועוד הקשה ה"ר יוסף, דלעיל אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון עיקר, כ"ש הכא דפת עיקר. ואין לדחות ולומר דלעיל מיירי שאוכל הצנון והזית יחד, דלא משמע הכי אלא שאוכלן זה אחר זה, ואוכל את הזית לבטל מרירת הצנון. וכן פירש בערוך דדיסא אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, דממה נפשך אי חשיבא כנהמא כדאמרינן {ביצה דף ט"ז, נדרים דף מ"ט} בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, פת פוטרת פת. ואי לא חשיב כנהמא, הוי כשאר תבשיל שפת פוטרתו. וא"ת, מאי שנא דייסא מפת הבאה בכיסנין, דאמרינן דטעון ברכה לפניו אע"ג דמשמע דאיירי אפילו הביאו בתוך הסעודה, דומיא דהביאו לפניהם תאנים וענבים דאיירי בהו. וי"ל, משום דדייסא להשביע והוא עיקר הסעודה, אבל פת הבאה בכיסנין באה לעידון ולהתענג להקל מכובד המאכל, כדאמרינן {עירובין דף כט:} הני כיסני מעלי לליבא. ולכך טעונה ברכה לפניה דלא מיפטרא בהמוציא, אבל לא לאחריה (ד)ברכת המזון פוטרתה טפי מתאנים וענבים לרב ששת, משום דמזון הוי.

לאחר הסעודה. פרש"י דברים הרגילין לבא לאחר הסעודה כגון פירות, אפילו הביאן תוך הסעודה שלא מחמת ליפתן, טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו, ולאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו. וכן פי' בה"ג, דברים הבאים לאחר הסעודה כגון תמרי ורימוני ושאר מגדים ואייתינהו וקאכיל להו בתוך הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, ולפי דבריהם פסקא דרב פפא כרב ששת. ועוד כתב בה"ג, מה שדייסא וחביצא נפטרין בבהמ"ז משום דהוי מזון, אבל תמרי ורימוני ושאר דברים לאו מיני מזון נינהו, הילכך לא מיפטרי בברכת המזון. וקשה לפירושם, שתלו הטעם בשביל דמזון נינהו ולכך נפטרו בברכת המזון, דאי איתא להאי טעמא הוה ליה לתלמודא לפרושי. אלא טעם הפטור, במה שבאין מחמת הסעודה. ועוד, כל מילי דזייני לבר ממים שייכא בהו ברכת הזן, וניהו דמזון לא שייכי בהו מ"מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת ירושלים, דעדיפי טפי מעין ג' יפטרום. ועוד דפי' דלאחר הסעודה אינו שוה למה שאמר בתוך הסעודה, שהרי גם בתוך הסעודה הוא בא אלא שרגילין לבוא לאחר הסעודה, והעיקר חסר מן הספר. ועוד, בתוך הסעודה דגבי מחמת הסעודה, אמאי איצטרך לאומרו, פשיטא שבתוך הסעודה אוכלין אותם כיון שבאין ללפת. ועוד, בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם שלא באו ללפת אלא לאכול בפני עצמו לא השמיענו רב פפא מה דינם, שהרי אינן דומין לא לדבר הבא מחמת הסעודה דהיינו מזון, ולא לדבר הרגיל לאחר הסעודה דהיינו פירות, דאלו ודאי רגילין הן לבא בתוך הסעודה ואינם מזון. הילכך נל"פ, דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומיני מלוחים שרגילין לבא לעיקר הסעודה, טעונין ברכה לפניהם לפי שברכת המוציא אינה פוטרן, כיון דלא מעיקר סעודה הם. ולא לאחריהם, דבהמ"ז פוטר כל מה שאכל בתוך הסעודה, והיינו כרב הונא וכרב נחמן ודלא כרב ששת.

לאחר הסעודה. פי', דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין הבאים שלא מחמת סעודה, אם הביאן לאחר סעודה קודם ברכת המזון. כי היו רגילין בימיהם לאחר גמר הסעודה, וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות ולשתות יין לאחר המזון. והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, היינו לאחר סילוק המזון וקודם ברכת המזון. וכיון שמשכו ידיהם מן הפת, כל מה שהביאו אז לפניו בין דברים הבאין מחמת הסעודה בין דברים הבאין שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל בתוך עיקר הסעודה. ומה שפי' רשב"ם בפרק ערבי פסחים {דף קג:}, דיין שבתוך המזון אין צריך ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מק"ו, השתא ברכה אחת מעין ג' פוטרתו, כ"ש ג' ברכות. האי ק"ו פריכא הוא, דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו, דטעונין ברכה לאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן. אלא היינו טעמא דאין טעון ברכה לאחריו, משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דקובע ברכה לעצמו. ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בה"ג, שאין צריך לברך עליו על הגפן ומילתא דתמי' היא. ושמא חושבו כבא מחמת סעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון, ולא מסתבר כותיה, וגם העם לא נהגו כן. ודין שלישי דרב פפא אינו מצוי בינינו בזמן הזה, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון. ואדם שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות, יש להסתפק אם [אכל מהם בלא פת אם] יברך עליהם או לאו. וסברא הוא שלא יברך עליהם, דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סומך עליהם, ועלה לא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם. הילכך כיון דעיקר סעודתו היא, פת פוטרתו אפילו אוכלו לפעמים בלא פת. ובירושלמי אמרינן, רב הונא אכל תמרי עם פיתא. א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך, שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף. א"ל אינון עיקר [נגיסתי], פי' הם עיקר סעודתו, והיאך אניחם עד לבסוף. משמע דלאחר מזונך דקאמר, היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתני', וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם. ואפילו אכלן בלא פת, דאי בלא פת טעונין נמי ברכה לאחריהם כשאוכלן בתוך הסעודה, למה ליה למימר שבקן בתר מזונך, יאמר לו אכול אותם בלא פת ואפילו בתוך הסעודה יברך עליהם תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע סעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם, מדלא אמר להם שיאכלו בתוך הסעודה כי לברך עליהם גם בסוף אמר שבקן בתר מזונך.

אי הכי יין נמי נפטרי' פת. פי', שהוא כדבר הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה לפי שאי אפשר לאכילה בלא שתיה, ומטעם זה נמי פוטר כל מיני משקין כדפי' לעיל. אבל בה"ג כתב, שיש לברך על המים תוך הסעודה. ופי' ה"ר יום טוב הטעם, דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת, דוקא מיין שייך לאקשויי משום דזיין, אבל מים דלא זייני כדאמרינן בנדרים דהאומר כל הזן עלי מותר במים ומלח, אין הפת פוטרתן. ולא נהירא, שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"ג דברכת בורא פרי הגפן לא שייכא מידי לשאר משקין, לפי שיין הוא ראש לכל המשקין הוא עיקר לענין ברכה וכלן טפלה לו. וכן נמי, כיון דפת הוא עיקר סעודה והמשקין אינן באין אלא בשבילו, הפת פוטרן אע"ג דלא זייני, דמים נמי מיקרי באים מחמת הסעודה כדאמרינן {ב"ק דף צב:, וב"מ דף קז:}, וכלן פת של שחרית וקיתון של מים מבטלתן. וי"א שיש לברך על המים באמצע סעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי, שאין אדם שותה מים אלא לצמאו. ולא מסתבר לי כלל, כי יודע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה ואינו מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל, והרוצה להסתלק מן הספק, קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות כ"ז הסעודה.

שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו. פר"ח שהוא פוטר כל מיני משקין. וזהו גורם ברכה לעצמו, [ש]כשיש יין ושאר משקין לפניו חשיבותו גורם לו ברכה לפטור אחרים, וכיון דחשיב כולי האי אינו נפטר בברכה אחת שלאחריו. ורשב"א פי' גורם ברכה לעצמו, דמתחלה כשהיה בענבים ברכתו בורא פרי העץ, [ועל היין מברך בורא פרי] הגפן. [ו]כיון דחשיבא היא אין לבטלה משום ברכת הפת.

דף מ"ב

דף מב.

לצורת הדף ראה כאן

לחמניות. פרש"י אובליא"ש, ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתה וסופה עיסה ומברכין עליו המוציא וברכת המזון. ונראה לפרש, לחמניות היינו ניוו"לש שהם דקות מאד ואין מברך עליהם אלא במ"מ, אבל אי קבע סעודתיה עלייהו מברך עליהם המוציא וג' ברכות. ואי אכלינהו שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם.

לבתר דסליקו תכא מקמייהו. מכאן משמע שהיו רגילין להגביה השלחן קודם ברכת המזון, לאפוקי מהנהו שמקפידין להסיר הלחם מעל השלחן קודם ברהמ"ז. ומיהו אין ראיה מכאן, שהיה להם שלחנות קבועים קטנים כל אחד שלחנו לבדו ולא היו מסירין השולחן מלפני המברך, אבל אנו שאוכלין על שלחן אחד אין נראה לסלק המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. ויש מקומות שנוהגין שלוקחין המפה והלחם ומניחין אותו לפני המברך.

ר' זירא לא אכיל. כי ההיא דפרק ערבי פסחים {דף קג:}, דקאמר כיון דאמר הב לן ונברך אסור לכו למשתי י"מ בלא פרי הגפן. א"כ [תימה] ר' זירא אמאי לא אכל, יברך עליו ברכה הראויה לו ויאכל. ויש לומר, שהיה בו לחם והיה טורח עליו ליטול ידיו.

שלש תכיפות הן. תימ[ה], אמאי לא חשיב ההיא דריש אלו דברים {דף נב:} דאית להו לב"ה תיכף לנטילת ידים סעודה. [וי"ל, משום דשנויה במשנה לא חש למתניה, ואף דברייתא] היא מ"מ מתניתין היא דמיפרשא. ועוד אלו ג' אסמכינהו אקרא בירושלמי, תיכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ושחט. תיכף לגאולה תפלה דכתיב יהיו לרצון אמרי פי וכו', וכתיב יענך ה'. נטילת ידים לברכת המזון שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו.

תיכף לנטילת ידים ברכה. ואי אמר הב לן ונברך כנטילת ידים דמי, כדאמרינן בערבי פסחים {דף קג:} כיון דאמריתו הב לן ונברך אסור לכו למשתי עד דמברכיתו, ופרשב"ם ברכת המזון, וכך פרש"י בחולין {דף קז.}. ויש מפרשים בפה"ג, ושם פרשתיו.

פטר את הפרפרת. פר"ח, פרפרת, פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנגהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות, והיינו דאיצטריך למימר ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוי מין פת. וכן מוכח בגמרא דחשיב פרפרת מעין מעשה קדירה, דמעשה קדירה הם טרגיס חילקא וטיסנא כדאמרינן לעיל.

ב"ש אומרים אף לא מעשה קדירה. תימ[ה], מאי טעמא דב"ש, הואיל וברכת שניהם שוה אמאי אין האחד פוטר את חבירו. וי"ל, דמיירי בשעה שאכל את הפרפרת עדיין לא הביאו לפניו את מעשה קדירה, וב"ה סברי כי היכי דפת פוטר את הפרפרת אע"פ שלא ה[ו]בא לפניו בשעה שברך על הפת, משום דפת הוא עיקר הסעודה. וכן פרפרת נמי חשיבא לדבר זה להמשיך תאות המאכל יותר ממעשה קדירה, ופוטר את מעשה קדירה אע"פ שלא הובא עדיין.

היו יושבין, כל אחד מברך לעצמו. הסבו אחד מברך לכלם. בגמרא משמע דקאי על ברכת המזון כעובדא דתלמידי דרב, דקאמר בתר דכריכו (יתבא) [יתבו] וקא מיבעיא להו, [ומהא] דקאמר אפילו ברכת המזון לא גמירנא. ומה שלא נסתפקו בברכ(ו)ת המוציא, כי לא היו קבועים יחד בברכת המוציא. ופלוגתא דר' יוחנן ורב דפליגי ביין, פליגי בברכה ראשונה דאין זימון ביין. הילכך מתניתין איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. ובברכה [ראשונה] אפילו בשנים, אחד מברך והשני יוצא [אם הסבו, אבל אם לא הסבו] אע"ג דשומע כעונה ואפילו אם אמר אמן, אינו יוצא אם לא שקבעו יחד. ובשלשה, אחד מברך ברכת המזון לכלם אם הסבו על המטות. והאידנא שאין אנו רגילין לאכול בהסבה, ישיבה שלנו הוי קביעות כהסיבה דידהו. ור"ח פירש, היו יושבין לעסק אחר ונזדמן להם לאכול, מברך כל אחד לעצמו. אבל אם הסבו לאכול ולא לעסק אחר, אחד מברך לכלם. וי"מ, היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה, הסבו שישבו סביבות השלחן, כמו וישבו לאכול לחם {בראשית ל"ז, כ"ה} ומתרגמינן ואסתחרו למיכל לחמא. ופרש"י עיקר, דלכולהו קשה מתלמידי דרב.

והוא אומר על המוגמר ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. פרש"י דאסיפא קאי, דאותו שבירך על היין לאחר המזון, הואיל שנתנו לו מעלה [זו], תנתן לו גם [מעלה] אחרת. ומברך על המוגמר לפטור אחרים, אע"פ שאין דרך להביא את המוגמר אלא לאחר סעודה, כלומר לאחר ברכת המזון. ואותה שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואינן מחוייבין לתת לזה לברך, אפ"ה עכשיו שהביאו אותו אחר סיום המאכל קודם ברכת המזון, אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך עליו. והגאונים פירשו, דמיירי שהביאו אותו באמצע סעודה, וארישא קאי דקתני הסבו אחד מברך לכלן, וגם הוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין דרכו להביא אלא לאחר הסעודה, פי' אחר שסיימו לאכול קודם ברכת המזון. ואם היו מביאין אותו אחר שעה, היה אחר יכול לברך שכבר נסתלקו מאותה שעה, אפ"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע סעודה, זה שהתחילו בו לתת לו כבוד בתחלת הסעודה ובירך המוציא, ג"כ ינתן לו כבוד בכל שאר דברים עד תשלום הסעודה. והכי משמע בירושלמי, דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין. מוגמר כולהון מריחין, יין אחד הוא שטועם. אלמא משמע דבתוך הסעודה [איירי, ומשום הכי בעי מה בין מוגמר ליין, שביין שמביאין בתוך הסעודה] כל אחד מברך לעצמו, ובמוגמר אחד פוטר את כולן. ומשני, במוגמר כולן מריחין, וכיון שנהנין ממנו כלם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים. אבל יין, כששותה הוא אין האחרים נהנין, לפיכך צריך לברך כל אחד ואחד לעצמו.

דף מב:

לצורת הדף ראה כאן

לא סבר לה מר להא דריב"ל. תמי' לי, [ד]הוה ליה לאקשויי לא סבר לה מר כמתניתין, דתנן ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. וריב"ל הוא דאוקמא דוקא בשבתות ובימים טובים, ואי לאו דאוקמא הכי הוה מפרישנא ליה אפילו בחול. וי"ל, דאי לאו דריב"ל, הוה מצינא לאוקמא מתני' בשעת הקזה ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ.

אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא. ונראה, דיין דלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון, דעד כאן לא מבעיא ליה אלא מזה שבא לשרות אם פוטר יין שבא לשתות, אבל יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון שבא לשרות. ומזה הטעם, יין של קדוש פוטר יין שבתוך המזון, ולאו דוקא קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה, אלא אפילו אם הבדיל אדם על היין קודם המזון פוטר את היין שבתוך המזון. וראיה, מהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים {דף קא.}, אותם בני אדם שקדשו בביהכ"נ, אמר רב, ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך, אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפ"ה קאמ' שא"צ לברך על היין, שיצא ביין של קדוש. אע"ג דר' יוחנן איתותב בשינוי מקום, מ"מ באותו מקום עצמו א"צ לברך.

רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי הרב אמרו אינו פוטר. נראה דהכי הילכתא כתלמידי דרב, [ד]אע"ג דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי, מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו. וכן קיי"ל [דרב] (כרב), דרב נחמן ורב ששת הילכתא כרב ששת באיסורי.

הסבו אין, ישבו לא. ותימ[ה] תקשי ליה מרישא, היו יושבין כל אחד מברך לעצמו, ובברייתא קתני ישבו אחד מברך לכולן. וי"ל, דאי הוה מקשה מרישא, הוה אמינא דהיו יושבין שלא לצורך אכילה קאמר, אבל ישבו לאכול אחד מברך לכלם כדקתני בברייתא. הילכך פריך שפיר מסיפא, דמשמע דוקא הסבו אבל בענין אחר לא.

אחד מברך לכלם. ירושלמי. ריב"ל אמר, בשבועה כך היא מתני' [ב]אורחין, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. פי', דבעל הבית שכל בני ביתו נגררין אחריו אינן צריכין הסבה, כי כלן סומכין עליו. תני ר' חייא, אפילו בעל הבית בתוך ביתו.

דף מ"ג

דף מג.

לצורת הדף ראה כאן

וניכול לחמא בדוכתא פלן. ונראה דה"ה נמי אם היו אומרים ניכול כאן שקבעו מקום. ובשביל שאלו היו הולכין בדרך נקט תלמודא ניזיל וניכול לחמא בדוכתא פלן, שכן מנהג הולכי דרכים.

ור' יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה. ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסבה, ור' יוחנן ס"ל דיין נמי חשיב, אבל שאר דברים לא בעו הסבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהניא לי' הסבה, ורבי יוחנן סבר יין נמי חשיב ומהניא ליה הסבה, ושאר דברים לכולהו לא מהניא הסבה. ונראה, כיון דברכה דרבנן, בשל סופרים הלך אחר המיקל והלכה כלישנא קמא. וכן מוכח ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידי דאייתון קמייהו דורמסקין ושלקות ופרגיות, ונתן רשות לאחד מהם לברך. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, דפת ויין בעי הסבה, אבל שאר דברים לא בעו הסבה.

הביאו להם מים, כל אחד נוטל ידו אחת. מפני כבוד הברכה או משום שנוגע במשקין. ולא דמי לנוטל ידו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כיון שאינו נוטל שתיהן.

בא להם יין, אע"פ שכל אחד בירך לעצמו וכו'. אע"פ שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכ"ש זה דהוי לפני המזון, הכא כיון דעלו והסבו הוי כמו שינוי מקום, דקיי"ל צריך לברך בפ' ערבי פסחים {דף קטו.}.

הואיל ואין בית הבליעה פנוי. פירש רש"י, ואין לב המסובין אל המברך, ובעינן דעת שומע ומשמיע. ומטעם זה י"א, שאם אמר המברך סברי רבותי והם מפנין בית הבליעה כדי לשמוע הברכה, שפיר דמי. מיהו לא נהירא האי טעמא, דאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה. ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי, לפי שאינן יכולין לענות אמן, שאין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט כדאיתא בפ"ק דתענית {דף ה'}. דאמרינן בירושלמי אין בית הבליעה פנוי, א"ר מונא הדא אמרה, הדין דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסוותא בגין סכנתא. ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא אמן, חיישינן שמא יאמר אמן ויבא לידי סכנה. וא"ת, לפי' הגאונים במוגמר [ד]איירי באמצע הסעודה, היאך מברך האחד להוציא את אחרים, ניחוש לסכנתא. ופי' ה"ר יונה, דהיינו הא דקאמר בירושלמי, מוגמר כלהון מריחין אותו, כלומר המוגמר שמביאין אותו מריחין אותו כולם ונהנין ממנו. ולפיכך אחד מברך ופוטר את כולם, שאם היינו אומרים שיברך כל אחד ואחד היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו, ונמצא שהיו נהנין מן העולם הזה בלא ברכה. ולפיכך, יותר טוב שיברך האחד ויפטור את האחרים בשמיעה בלא עניית אמן, ולא חיישינן שמא יענה אמן. אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה בשתייתו. לפיכך, אין כאן חשש אם שוהין הרבה, וחשו שמא יענה אמן.

חוץ ממוש"ק הואיל ומין חיה הוא. י"א שהוא זיעת החיה, והנכון יותר שחיה ידוע[ה היא] שיש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבץ כמין דם, ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק. וה"ר מאיר הלוי ז"ל היה אוסר אותה באכילה מפני חשש דם. וה"ר יונה כתב, דאפשר לתת בו טעם [להתיר], ולומר דפירשא בעלמא הוא. [ו]אע"פ שמתחלה היה דם, לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן. תדע, שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור, אין הדבש אסור. ואע"פ שהאיסור נימוח בתוך הדבש, כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל בתוכו דבש, כמו דבש דיינין ליה ומותר. הכא נמי, אע"פ שמתחלה היה דם, כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן, ואע"פ שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר. ונ"ל, שצריך להביא ראיה על זה

הדס וכל דדמי ליה. ה"ג בה"ג, ומשני דתנן, הדס וכל דדמי ליה שעיקרו לריח לאפוקי חבושים ותפוחים שריחן טוב ואין עיקרן עומד לריח כמו הדס, לא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. וכן כתב רב האי גאון, והביא ראיה מסמלק, וחילפי דימא, ונרוקם דגנוניתא, דמברכין עלייהו מיני בשמים.

משחא כבישא. פר"ח, שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין ומור ועצי בשמים, וקולטין השומשמין ריח של בשמים, וטוחנין אותו ויש בו ריח של בשמים. ומשחא טחינא, קרוב לטחינתו נותנין עליהן עצי בשמים, ואינו קולט כל כך הריח. ובערוך פירש, דכשרתא עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשירין אות[ו] מעשה רוקח מפוטם, (כגון זה) מברכין עליהם בורא עצי בשמים. וכתב הראב"ד ז"ל, זהו דוקא כשהעצים בתוכו, אבל אם הוציא משם העצים אין מברך עליו אלא בורא מיני בשמים, דברכת בורא מיני בשמים כוללת הכל.

דף מג:

לצורת הדף ראה כאן

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא, יאמר אשר נתן ריח טוב בפירות. כתב ר"ה גאון, דאותן ורדין שאנו קורין רוז"ש, שמברכין עליהם אשר נתן ריח טוב בפירות. ור"מ כתב, הורד ומי הורד והלבונה והמצטכא וכיוצא בהם, עצי בשמים. וכן נראה, דודאי לאו פרי הוא, שעיקרו לאו לאכילה. ומי הורד, כיון שיצאו מן הורד יש לברך עליהם [בורא] עצי בשמים, דלא גרע ממשחא כבישא.

הלכה כדברי המכריע. האי לאו מכריע ממש הוא, אלא שנתן טעם לדברי ב"ש.

הכי אמר רבא, הלכה כב"ה. וכן פסק רב אלפס. ומשמע דלא גרסי' כמו שכתוב בספרים, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעביד. וגם רש"י פי' אותו, וגם מסתבר דהלכה כב"ה, כיון דלאו הכרעה היא.

דף מ"ד

דף מד.

לצורת הדף ראה כאן

מברך על המלוח. אע"ג דאשמעינן דפת פוטר פרפרת, איצטריך לאשמעינן דאפילו פת פעמים שהיא טפלה.

באוכלי פירות גינוסר. וצריך לאכול עמהם דבר מליח, כדאמרינן לקמן שהיו נותנין לקוצצי תאנים. ואותו מליח אפשר לאוכלו בלא פת, הילכך הוי מליח עיקר ופת טפילה, כך פר"ח.

זיונא ס"ד. והא אמרינן בריש פרקין {דף לה:} דכל מילי זיין חוץ ממים ומלח.

ורבנן ארץ הפסיק הענין. פרש"י, ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה. [וכתב ה"ר יונה, דברכה] אחת מעין ג' מדרבנן היא, והביא ראיה מדאמרינן לעיל שאם ברך על התמרים ברכת הזן במקום ברכה מעין ג' שיצא, דתמרי נמי מיזן זייני. ואי ברכה אחת מעין ג' דאורייתא, היאך יצא בברכה אחת. וקשה לי, דבריש פרקין משמע דהויא דאורייתא, דקאמר יליף מז' המינין מה ז' המינין דבר שנהנה וטעון ברכה. ונראה לפרש, ארץ הפסיק הענין שאין צריך לברך ג' ברכות ארוכות שמזכירין בהם הארץ והמזון, כדדרש לקמן הארץ זו ברכת הארץ, אבל לעולם וברכת קאי על כל ז' המינין. והא דאמרינן לעיל שאם ברך על התמרים ברכת הזן יצא, ר"ל שאין צ"ל על העץ ועל פרי העץ שהוא כנגד ברכה ראשונה, אבל יאמר על ארץ טובה ורחבה ויגמור.

ההוא [מבעי ליה] למעוטי הכוסס את החטה. ודוקא כוסס את החטה, אבל על דייסא ומעשה קדירה סובר ר"ג שמברכין ג' ברכות. כדאמר לעיל, כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת, ר"ג אומר שלש ברכות. ואע"ג דכתיב לחם, כיון דמעשה קדרה מיזן זייני בכלל לחם הוא, ולא גרע מתאנים וענבים.

אמר ר' יהושע בן לוי כל שהוא מז' המינין וכו'. תימ[ה], מאי אתא לאשמועינן, מתניתין היא אכל תאנים וענבים. ושמא בשביל שלא הזכיר אלא תאנים וענבים קאמר ריב"ל כל שהוא מז' המינים.

על חמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה [וכו']. (ואומ') בירושלמי משמע שצריך להזכיר בו מעין המאורע בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים. דגרסי' בירושלמי, מהו להזכיר בה מעין המאורע. [אמר ר' בא בר זבדא, ר' זעירא הוה מזכיר בהן מעין המאורע], והואיל וחש ליה ר' זעירא צריכין אנן למיחש, וקודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב לכל, יאמר בשבת נחמנו ביום המנוח הזה, ובימים טובים [ור"ח] יאמר זכרנו לטובה ביום פלוני זה. כתב ר"ח, היכא דאכל תאנים ומיני מזונות ושתה יין, שיכלול הכל יחד ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות. ולא הוי חתימה בשתים, שהארץ היא המוציאה המחיה והפירות והיין. והיכא שאכל פירות מז' המינין ותפוחין, אין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים מפני שגם זה פרי העץ הם. אבל אם אכל בשר ושתה יין או אכל מז' המינין, צריך לברך על זה בפני עצמו.

על הארץ ועל הפירות [וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן]. יש שחותמין על היין על הגפן ועל פרי הגפן, ולא נראה לי כי על הארץ צריך להזכיר. [ד]כמו שאומר על הארץ ועל המחיה על הארץ ועל הפירות, [ה"ה נמי שביין צ"ל על הארץ. שאין ביניהם שינוי, אלא שביין כשמזכיר שם פרי צ"ל שם פרטי], וכמו שבתחלה יש לו ברכה פרטית יותר משאר פרי העץ, גם באחרונה צריך לפרט אותו [ולומר על הארץ ועל פרי הגפן].

אלא איפוך, רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות, ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה. ר"ת רגיל לפרש בכל מקום שאומר הא לן והא להו, שהאמורא של א"י היה מדבר לתלמידים שבבבל הלומדים לפניו, וקשה לפירושו מהכא. ושמא קים ליה שבאותו שעה לא היו תלמידים מארץ אחרת לפניהם, או שמא לענין ברכות דבר שנוהג תדיר, היה צ"ל כמנהג אותה הארץ שלא יטעו תלמידי אותה הארץ.

דף מד:

לצורת הדף ראה כאן

דכי מדכירנא עבידנא ככולהו. וכן אנו נוהגין לברך אחר כולן.

דמברכי לאחר דמסלקי תפילייהו. ודוקא בתר תפילין דסברי ושמרת את החקה הזאת למועדה בחקת תפילין הכתוב מדבר, וגם לא היו מברכין אלא כשמסלקין אותם סמוך לחשכה משום שיש מצוה בסילוקן, דלילה לאו זמן תפילין הוא. והכי משמע בירושלמי פ' היה קורא, דקאמר תפילין כשהוא חולצן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו, אתא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר, הא כמ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר (לא). ואנן קיי"ל בחקת הפסח הכתוב מדבר, דפסקינן במנחות בפ' הקומץ רבה {דף לו:} דלילה זמן תפילין הוא, דהלכתא ואין מורין כן. וא"כ אין צריך לברך עליהם אפילו מסלקן בלילה, וכ"ש אחר שאר מצות. ותימ[ה] למ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר, למה לא היו מברכין לשמור את חקיו בגמר אכילת פסח, וכן באכילת מצה בזמן הזה דאיתקש לפסח. וי"ל, דדוקא תפילין שיש מצוה בסילוקן סמוך לחשיכה שייך לברך, דאין ברכה אלא על עשיית המצוה.

למעוטי ריחני. ה"ה דהוה מצי למימר שאר מצות, וכן פחות מכזית שמברכין לפניו אין מברכין לאחריו כדפי' לעיל. אלא שרצה לומר דבר מסויים.

דף מ"ה

דף מה.

לצורת הדף ראה כאן

דחנקתיה אומצא. ודוקא שותה מים לפי שאינו נהנה מן המים, אבל שאר משקין נהנה בשתייתו ובטעמו, ואפילו חנקתית אומצא צריך לברך הואיל ונהנה. כדאמר לעיל {דף לו:}, מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי. ובסדר רב עמרם כתב, היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן לא בעי ברוכי, הכי שדר רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה, מקמי דלישתי לא יברך שהכל משום דאניס, לבתר דשתי מברך בנ"ר. ולא נהירא, דטעמא הוי משום דלא מתהני, וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו. אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל, לא לפניו ולא לאחריו. וגם קשה לי, על דברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי דחנקתיה אומצא, פשיטא הא אניס. אלא ודאי אתא למעוטי אף מברכה אחרונה.

ר' טרפון אומר בנ"ר. והוא לא היה מברך על המים לבסוף, כדאשכחן אמוראי לעיל. שהרי לא מצינו ברכה אחריה אלא זו בלבד.

סליק פרקין הדרן עלך כיצד מברכין