תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק ג

על ש"ס: תוספות הרא"ש | ראשונים | אחרונים

פרק שלישי

דף י"ז

דף יז: - המשך

לצורת הדף ראה כאן

בפי' רש"י גריס תפלת השחר אחר הי' קורא. ובירושלמי גריס מי שמתו וכן נראה הסדר לפי התוספתא וגם מסתבר הכי שכל זה הפרק איירי אכתי בק"ש ובתר הכי פסוק ותני סדר תפלה ולמה יפסיק באמצע סדר ק"ש ולעיל נמי איירי בר"ג שמתה אשתו להכי תני אחריו מי שמתו.

פטור מק"ש. ובירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים.

(מלהלן יט.) נושאי המטה וחילופיהן. ה"ג בסדר המשנה כת"י הביא רבינו גרשום מאור, עיני הגולה את שלפני המטה צורך בהם פטורין ואין צורך בהם חייבין ושל אחר המטה אפילו צורך בהם חייבין כיון שכבר יצאו ידי המת אף על פי שעדיין יהו צריכין לו.

קברו את המת וחזרו וכו'. ירושלמי ההספד וכל העוסקין בהספד [מפסיקין לק"ש] (פטורין מק"ש) ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור מתניתא ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני.

(ואין) [ואינו] מברך. פי' ברכת המוציא. (ואין) [ואינו] מזמן. לברך ברכת המזון.

דף י"ח

דף יח.

לצורת הדף ראה כאן

ואין מברכין עליו. דלא תימא הוא אין לו לברך, אבל אחרים יאכלו עמו ויברכו ברכת המוציא ויצא הוא בשמיעה. וכן ואין מזמנין עליו.

ואין (מזמנין) [מברכין] עליו. פרש"י שאין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע שאם רצה לברך הרשות בידו, ולא משמע כן בשמעתין דקאמר הכא חוץ לד' אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך, ויש שנוהגין לברך ואומרים דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקים אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ולא מברך ואם ברך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפ"ה אסור ועוד אמרינן לקמן בפירקין {דף י"ט} אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין, ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון, הילכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות, וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו [למה] מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, מאי נפיק מביניהון כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והא תניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכים כדתנן התם מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו שנושא משאו דמי, ולא סבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי נמי קתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו כדרכו ושותה כל צרכו אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם ברך עונין אחריו אמן אלא מייתי ראיה משבת ק"ו לי"ט שמותר להתעסק בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי"ט שמותר לקברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינא ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף ע"פ שמותר להחשיך עליו חייב במצות. כך כתב הרמב"ן.

רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן. בירושלמי פסק כרשב"ג ובה"ג כתב דהלכה כתנא קמא דאסר ולית' לדרשב"ג. ולא שייך. כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל עליה אבלות ואם איתא דתלמוד דידן סבר דהלכה כרשב"ג (הוא) [הוה] פסק כוותי'.

רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים ופסק ר"י ז"ל שאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקברו, ומכל מקום. אין לדמותו לנתיאשו מלקברו [לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתיאשו לקוברן] ע"פ המלכות ומיד חלה עליהם אבלות וכן בדביתהו דר' אלעזר ב"ר שמעון כיון שלא היה עומד ליקבר חלה עליהם אבלות מיד אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן הכותים מ"מ אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבור' ואוננין מיהא לא הוו כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואפילו למאן דאסר תשמיש המטה בשבת למי שמתו מוטל לפניו שאני התם דשייך ביה קצת עסק קבורה להחשיך על התחום כדאיתא בירושלמי [ודמיא להא דאיתא בירושלמי] פרק בתרא דמועד קטן דמת שמפנין אותו מקבר לקבר כשהיה בדעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו אבלות משיסתום הגולל הראשון אלא משיסתום הגולל השני, ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסק האנינות, וגם אונן שעומד בבית האסורים לא גרע מנמסר לכתפים כיון שאין מוטל עליו לקברו וכשנפטרה אחות ר"ת הודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין ונתן טעם לדבריו דכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ולפי טעם זה אף אם היה בעיר הי' מותר ומילת' דתמיהא היא דא"כ לא נהיגא אנינות אלא בבנים שחייבין בקבורת אביהם ולא באביו ולא באחיו ולישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא כל המתאבלין הוו נמי [כמו כן] אוננין.

ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה רבינו יהודא אונן (ואבל) [ואכל] בלא הבדלה ואמרו לו תלמידיו נבדיל לפניך ותצא בשמיעה א"ל הא אמרינן בירושלמי שאם ברכו לפניו אין עונה אחריהם אמן ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה הא אמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהיה אמש פטור משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור שכן מצינו בפ"ק דחגיגה {דף ט.} חגר שנתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון מלעלות לרגל ידחה ושוב אינו חייב

וס"ת בזרועו וקורא. ה"ה בעל פה שאסור לקרות.

וירכב עליהם. אבל (אין) [אם] מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בס"ת בנביאים ובכתובים שפיר דמי, [ומיהו נראה דאף לס"ת שפיר דמי מדתני בסיפא] (מדנקט) כך אמרו בס"ת דלא מסתבר למימר דמשום שריותא (דגנבים) [דמפני כותים] ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בהם מנהג בזיון ולא ימסרו ביד כותים ולסטים אלא משום (דנקט) [דיוקא] דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילן לאחוריו, ובהדיא אמרו בירושלמי דיסקיא שהיא מליאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב.

דלייה דלא לימרו למחר באים אצלינו ועכשיו מלעיגים עלינו. מכאן אין ראיה שאין להטיל ציצית למתים דאפילו היה להם ציצית כיון שאין מקיימין המצות קרי מלעיג, ומעובדא דרבה בר בר חנה בפ' המוכר את הספינה שהיו למתי מדבר ציצית אין ראי' שצריך להטיל ציצית (לקברים) [לנקברים] מתים, דשאני התם שהיו נכנסין לקבריהם במלבושיהן כדאמרינן במדרש איכה רבתי, ויש להביא ראי' מהא דאמרין במנחות פ' התכלת {דף מא.} אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו' ומודה שמואל בזקן שעשאה (לפי) לכבודו שפטורה מן הציצית, פי' שעשה בגדים לתכריכין, וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש, פי' לכשימות מטילין לו ציציות לתכריכיו. ויש דוחין ראיה זו ומפרשים וההיא שעתא כלומר שמתעסקין בו להוליכו לקברו מטילין לו ציצית משום לועג לרש [חרף עושהו שהמכתפין אותו יש להן ציציות והוא אין לו וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן], ותימא לאותן המפרשים שצריך לעשות להם ציצית משום לועג לרש מאי שנא מכלאים דתנן במס' כלאים ומייתי לה בפסחים ובעבודת כוכבים ובנדה בגד (שאגד) [שאבד] בו כלאים כו' אבל עושין אותו תכריכין למת וה"ה בלא (אגדו) [אבדו] כדתנן במס' כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ולמה אין כאן לועג לרש, ואומר ר"ת דשאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות ורמז לדבר דציצית עם ח' חוטין ה' קשרים (עליו) [עולה] תרי"ג הילכך יש כאן לועג לרש יותר, ורשב"ז תירץ דלא שייך לועג לרש בכלאים דאפילו לחי בכי האי גוונא שאינו נהנה אין כאן (מכרה) [עבירה] כדאמרינן אמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ולא נהירא דציצית נמי לא אשכחן בכי האי גוונא שיתחייב אם אינו נהנה דמוכרי כסות נמי פטורין מציצית. וה"ר יהודא תירץ דההיא דציצית דאמרינן במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן (עליה) [ליה] אליבא דשמואל איירי התם דשמואל לטעמא דאית (ביה) [ליה] בשבת פ' השואל {דף קטו.} מצות אינן בטילות לעתיד לבא ואם לא יטילו ציצית נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהן יהיו בלא ציצית והא דתלי טעמא משום לועג לרש ולא בהא דמצות אינו בטילות לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם מוטל עליהם לעשות לו ציצית דאם לא כן הוי כלועג לרש שאינן חוששין עליו והוא אינו יכול לעשות לעצמו, ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת מוקי שמואל כר' ינאי דאמר בנדה פ' האשה {דף סא.} לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ור' יוחנן פליג התם ואית ליה מצות בטלות לעתיד לבא ושרי אפילו לקברו ודרשינן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שנהגו האידנא להסיר הציצית מטלית של מתים אומר ר"ת כי שמע מזקני (לעיל) [לותי"ר] כי ציצית עדות שקיים את התורה, ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות, ונראה דהיינו טעמא לפי שבימי חכמים הראשונים שהיו רגילין [כולן] להתעטף בטלית בת ארבע כנפות והיו להם ציצית בחייהם [וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוי לועג לרש אם לא היו להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגנו ללבוש תמיד ציצית] אם יעשו (מהם) [עמהם] במותם מה שלא קיימו בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה ואם יעשו לאותן שהיה להם בחייהם ולאותם שלא קיימו בחיים לא יעשו היו אחרים מתביישין כדאמרינן בפרק בתרא דנדה {דף עא.} בתחלה היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות ותקנו שיהו מטבילין על הכל ובפרק בתרא דמועד קטן חשיב טובא דכי האי גוונא, וכן הכא נמי נהגו מטעם זה שלא יטילו ציצית אפילו לאותן שקיימו בחייהם שלא יהיו אותם שלא קיימו מתביישין, וכי נאמר אדרבא בהכי ניחא טפי דליכספו, י"ל דאין להענישן על זה דודאי בימי דורות הראשונים שהיו רגילין להתעטף בטלית בת ד' כנפות ראוי להענישן על כך כדאמרינן במנחות בעידן ריתחא ענשינן אבל עתה שאין רגילין לעשות מלבוש של ד' כנפות אפילו בעידן ריתחא לא ענשינן. ומ"מ מצוה הוא שיקנה אדם טלית בת ד' כנפות ולברך עליה בכל יום כדי לקיים המצוה כדאמרינן בסוטה [דף יד.} וכי משה היה דחוק ליכנס לארץ כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כדי לקיים המצות היה דחוק, ועוד יש סמך למנהגנו במס' שמחות {פי"ב} דקאמר התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני, וכמה דברים אנו נוהגים ע"פ ספרים החיצונים כמו ויחל משה בתעניות ובמס' מגילה אמרי' (שאומר) [שקורין] ברכות וקללות, וכן אמרו במגילה {דף לא.} ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואנן נהיגינן על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני תשעה באב וטעמא לא אתבריר למה צוה להתיר הציציות והרמב"ן כתב שנמצא בברייתא דמס' ציצית שהיא אחת מז' מס' קטנות דתני התם אין מטילין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התירו לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתן כדרך שצוה לו אביו שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים ואין צריך להתיר ציצית מטליתן של מתים ואפילו אבא שאול מודה בזקן שעשה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש אלא שהוא צוה להתיר הציצית שהיה בטליתו מחיים לפי שהי' בו קדושה.

דף יח:

לצורת הדף ראה כאן

דתני ספרא דבי רב מארי דריש. לפי שהוא חמור שבספרים כמו ארי שהוא גבור שבחיות. בתוך הבור שהוא באמצע הספרים.

שכל הזורע ברביעה שניה וכו'. והא דאיכא מ"ד בפרק קמא דראש השנה {דף טז.} שבפסח נדון על התבואה ולא בר"ה, וי"ל שכל הגזירות מזכירין בר"ה אלא שאין מסכימין עליהם לחתום אלא על כל אחד בזמנה.

דף י"ט

דף יט.

לצורת הדף ראה כאן

דוגמא השקוה. פי' בערוך מי צבע כמו המצניע לזרע ולדוגמא, כלומר לכבוד גרים הביאו דבר הדומה למים המרים והשקוה, ומיהו בירוש' דמ"ק קאמר מהו דוגמא דכוותיהו וזה משמע כפי' רש"י.

חתכו חוליות. לרחבו פחות מד' טפחים טהור מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאכול בו סופגנין הרחיק ממנו את הטפילה ונתן חול או צרור בנתים בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור, משמע דחול דומיא דצרור שהוא להפריש בינו ובין הטפלה אבל אי מרחו בטיט טמא, וכן פיר"ח.

וזהו תנורו של עכנאי. כך היה שם אדם דהאי [תנור] דבבא של אחריה קתני יורות הערבים שהוא חופר בארץ וכו' עד וזהו תנורו של דינאי והוא שם אדם בפ"ב דסוטה.

דף יט:

לצורת הדף ראה כאן

המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק. בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן כבוד הבריות דוחה את [הלאו] דלא תסור.

מנפח אדם בית הפרס והולך. ופרש"י דוקא לעשות פסח אבל לא לאוכלי תרומה והכי אמרינן בפסחים פרק האשה (צ"ל כתובות דף כח:) בית הפרס דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת, פי' בטלו דבריהם שלא למונעו מלעשות פסח דאיכא כרת. תימא מאי רבותא דפסח משום דאיכא כרת והא הכא דשרינן ליה ולא העמידו דבריהם לכבוד האבל והכי נמי אמרינן בעירובין בפ' בכל מערבין דמערבין לכהן בבית הקברות ומוקי לה בבית הפרס ומשום דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המדרש התירו לו לילך דרך בית הפרס, וי"ל דהכי דשרינן ליה לילך בדרך בית הפרס מ"מ העמידו דבריהם [והוא טמא, משא"כ לעושה פסח לא העמידו דבריהם] וטהרוהו לעשות פסחו.

רוב ארונות יש בהן חלל טפח. פי' הארונות שלהם היו נתונים בכוכין והכוכין היו פתוחים לתוך המערה והיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך הילכך לא הוי טומאה רצוצה והם היו מדלגין על המערות מלמעלה והיו הארונות תחתיהן, אבל אין לפרש שהיו הקברות ע"ג קרקע כעין שלנו דא"כ מה מועיל שיש פותח טפח בין הארון לגג הקבר מ"מ הוי קבר סתום ומטמא כל סביביו.

ולאחותו מה ת"ל. פרש"י אם אינו ענין לכה"ג ונזיר תנהו ענין להולך לשחוט את פסחו, ובסנהדרין {דף לה.} פי' הרי שהיה כה"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ובזבחים פ' טבול יום {דף ק.} חזר מאותו פי' ופי' כמו שפי' כאן בהולך לשחוט את פסחו גרידא משום דקשיא ליה (על ההוא) [מההוא] דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ופריך מהא ברייתא דאמרינן לא יטמא ומאי פריך והא מיירי הכא שהוא נזיר וכה"ג אלא ודאי מיירי בכהן גרידא, וריב"א מיישב פרש"י דאף על גב דאיירי בכה"ג ונזיר פריך שפיר התם מסיפא דולאחותו דאצטריך קרא להולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה אלמא שחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים ומשום הכי אצטריך קרא דאע"ג דאיתוספא שחיטת פסחו שדוחה טומאת קרובי' על נזירותו מיטמא למת מצוה דאי אמרת טומאת קרובים דוחה שחיטת פסחו מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מת מצוה כיון שכבר שרא ליה בנזיר הילכך פריך שפיר על יוסף הכהן היאך טמאוהו לאשתו, וקשה לפירושו א"כ אמאי אצטריך לאמו למימר הרי שהיה כהן ונזיר שמיטמא למ"מ כיון דשרא ליה בנזיר מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מ"מ והלא טומאת קרובים דוחה כהונה אלא כיון דאיתוספא ביה קדושת כהונה אע"ג דקילא צריך קרא למשרי ליטמא למ"מ ה"ה נמי שחיטת פסחו דקילא דטומאת קרובים דוחה אותו בעי קרא למשרי כיון דניתוספת עליו חובת שחיטת פסחו, וי"ל דהך דרשא דלאמו אסמכתא בעלמא הוא, [דהא] אצטריך לדדרשינן בנזיר {דף מח:-מט.} כה"ג לגז"ש דרבי אליבא דר' ישמעאל ולר' עקיבא אי לא כתיב אלא אביו הוה אמינא [היינו טעמא דלא מטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דידעינן דילידתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו לא ליטמא לה] משום שאינו מתיחס אחריה אבל אביו שמתיחס אחריו יטמא הילכך ליכא אלא חד קרא מיותר למימר דנזיר מטמא למת מצוה ודרשה דכהן אסמכתא בעלמא היא ומסברא ידעינן לה כיון דטומאת קרובים דוחה כהונה כי הוה נמי בהדי נזיר לא עדיף טפי שנאמר לא יטמא למת מצוה.

יכול [יחזור] ויטמא. דאתי עשה דקרובים וידחה עשה דפסח. אמרת לא יטמא. דלא אתי עשה שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, וא"ת ואימא דלאחותו אצטריך לדחיית מילת בנו דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת לא דחי, וי"ל כיון דגלי קרא לעשה דמ"מ דדחי דחמיר מיניה כגון מילה שיש בה צד כרת ה"ה שחיטת פסחו דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא, א"נ יש צד חומרא במילה מה שאין כן בפסח שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. ורש"י פי' דלמול את בנו מיירי בערב הפסח שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ולפי' היל"ל למול את בנו ולשחוט את פסחו.

דף כ'

דף כ.

לצורת הדף ראה כאן

שב ואל תעשה שאני. פרש"י ומטומאה גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למ"מ דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מינה דהתם לאו דכבוד הבריות דוחה לא תעשה דידה דמעיקרא כי כתיב לא תעשה לאו על מת מצוה נכתב אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לידחות. ולא נהירא שהרי בתמיד ופסח שדוחין שבת קתני בפרק אלו דברים {פסחים דף סט:} דוחין את השבת וקרי ליה דחי' אע"פ שלא אסרתן תורה מעולם בשבת, וי"ל דלא ילפינן מנזיר וכהן דבכל חד מינייהו יש צד קולא דמה לנזיר שכן ישנו בשאל' ומה לכה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך כל אחד מהן קל הוא ונדחה מפני כבוד הבריות ולא שייך הכא למילף מבינייהו.

שב ואל תעשה שאני. וא"ת והא אמרינן בפ' שבועת העדות {שבועות דף ל.} האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לא ליזל קמי דיינא דזוטר מיניה וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' אלמא אפילו בשב ואל תעשה לא דחינן איסורא מפני כבוד הבריות, וי"ל דשאני הכא גבי מת מצוה שגנאי גדול הוא שהמת יהא מוטל בבזיון הילכך דחינן אפילו איסורא, והאי דמדמי ליה תלמודא למוצא כלאים בבגדו לפי שגם זה גנאי גדול שאין לך מתועב ומשוקץ יותר ממי שמהלך ערום בשוק, והאי דפריך הכא מהשבת אבידה מכ"ש פריך דאע"פ שאין כאן גנאי כ"כ דחי להשבת אבידה, א"נ ההיא דשבועות אם לא ילך להעיד תעשה העבירה על ידו שיתירו אשת איש הילכך יש לו לילך דאין חכמה אבל הך דשמעתין אין שום עבירה נעשית על ידו אלא הוי שב ואל תעשה, אבל לבישת כלאים כל זמן שלובשו הוי מעשה.

האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה. משנה היא בפ"ב דטהרות ומשנה ארוכה היא ואין לפרשה כאן.

זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים. משנה היא בפ"ב דעוקצין וכך היא שנויה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין לפי שלא כבשן אלא למראה, פי' שיהא נראה הזיתים לחים וחדשים כשכבש העלין עמהם ומשום הכי טהורין ואם נגע בעלין לא נטמאו הזיתים ואין עליהם לא תורת יד ולא תורת שומר.

ואנן צווחין ולא אשגח בן. בתענית בפרקא דחסידי קאמר אלא מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן יפה.

ויתיב אשערי דטבילה. הא דאמר בערבי פסחים {דף קיא.} האי מאן דפגע בנשי בעידן דסלקי מטבילתן אי איהי קדמא ומשמשא אחזא ליה לדידיה רוח זנונים, היינו בפוגע בהן אבל הכא היה יושב במקום אחד, א"נ התם מיירי כשעולה מן הנהר ערומה.

מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש. פרש"י בקטן שהגיע לחינוך איירי, ומ"מ פטור הוא מק"ש לפי שאינו (יודע) מצוי אצל אביו בעת ק"ש ומתפילין לפי שאינו יודע לשמור גופו, ולא נהירא לר"ת דהא אמרינן בפרק לולב הגזול {סוכה דף מב:} קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין והיינו חינוך דידיה אלמא כשהגיע לחינוך חייב בתפילין, וכן בק"ש אמרינן קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ומפרש מאי תורה פסוק ראשון של ק"ש, ופר"ת דבלא הגיע לחינוך איירי וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מהכל כיון דלא הגיעו לחינוך ודרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך לענין פטור וגבי סוכה נמי תניא הכי.

דף כ:

לצורת הדף ראה כאן

תפילין פשיטא. פי' משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ותימא מאי פשיטא ליה כולי האי דהא פלוגתא היא בפ' בתרא דעירובין {דף צה:} ואיכא מ"ד דשבת ולילה זמן תפילין נינהו, וי"ל דאין הכי נמי הוה מצי לשנויי הכי דלאפוקי מהאי תנא אתא אלא לרבותא משני דאפילו למאן דחשיב להו זמן גרמא הוה ס"ד לחיובינהו, ועי"ל דהכי מקשה פשיטא ואי אתא לאשמועינן דתפילין הוי מ"ע שהזמן גרמא לישמועינן גבי הלכות תפילין דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו וממילא הוה ידענא דנשים פטורות ומשני דהוה ס"ד לאקשויי תפילין למזוזה.

חייבין בתפלה פשיטא. תימא מאי פשיטותא היא והלא מצות עשה שהזמן גרמא היא ואי משום דהוי דרבנן והרי הלל דרבנן ונשים פטורות משום דהוי זמן גרמא כדתנן בסוכה {דף לח.} מי שהיה עבד ואשה וקטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים וכן חנוכה ומקרא מגלה וארבע כוסות היו פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא [דאף] הן היו באותו הנס, וי"ל דאגב דפריך על אחריני פשיטא פריך נמי הכא.

נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. משמע הכא דקדוש הוי דאורייתא ואמרינן נמי בערבי פסחים {דף קו.} זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו, וקשה מהא דאמרינן בריש נזיר {דף ד.} מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אלימא קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ופר"ת בתמי' כלומר וכי מושבע מהר סיני הוא דצריך קרא לאוסרו וי"ל דעל היין הוי דרבנן אבל קידוש היום דאורייתא וקרא דזכרהו אסמכתא בעלמא הוא, וה"ר יוסף קרא היה אומר בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קידוש והבדלה מהך דנזיר שהבאתי ראי' כי היה מפרש בניחותא מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר מן התורה הוא חייב והיאך יכול לאוסרו עליו, ואינו נראה לר"ת דאפילו לפי סברתו דזכרהו על היין הוי דרשה גמורה התינח קידוש הבדלה מאי איכא למימר, ועוד מאי פריך הרי מושבע ועומד מהר סיני נהי דהוי חייב מן התורה מ"מ יכול לאוסרו עליו דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ועוד הרי כמה אמוראין בערבי פסחים דהוי מקדשי אריפתא הילכך צריך לפרש בתמי'.

נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פרש"י דרבנן דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ, והקשה הר' אלחנן א"כ גר נהי דיכול לומר בברכת המזון שהנחלת לאבותינו משום דפסקינן בירושמי דבכורים כר' יהודה דאמר גר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל האומות מ"מ היאך יוציאו האחרים ידי, חובתן כיון שלא היה לגרים חלק בארץ מידי דהוי אנשים, ודוחק הוא לומר שאני גרים שהם זכרים, ועוד הקשה מהא דתניא בתוספתא ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו הלוים כך נטלו הכהנים, והשתא לר' מאיר היאך יוציאו הכהנים אחרים בברכת המזון, מיהו לדידן לא תיקשי דק"ל ר"מ ור' יוסי הלכ' כר' יוסי וי"א הא דמיבעיא ליה לנשים משום דלא מצו למימר ברית ותורה אבל אנשים לא שייך בהו ולית ליה הא דרב דאמר לקמן {דף מט.} יצא לפי שאינו בנשים.

דכתיב ישא ה' פניו אליך. רשב"ם אומר כי לפי הפשט לא קשה מידי דהא לא כתיב ישא ה' פניך אלא פניו אליך ור"ל שיטול רוגזו ממך ויראה לרב פנים שוחקות.

[מתני'] בעל קרי מהרהר בלבו. פרש"י משום דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן. ולא היה צריך לפרש כן דאפילו למ"ד ק"ש דרבנן היינו היכא שהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר הוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן הילכך עדיף טפי שיקרא ק"ש דאית ביה קבלת [עול] מלכות שמים וגם יציאת מצרים.

ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פרש"י ואפילו בהרהור, וכן משמע בגמרא דקאמר {דף כב.} בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריו ואין מברך לפניו מהרהר [בלבו] ואינו מוציא בשפתיו.

גמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור אע"ג דלקמן {דף כד.} אמרינן אסור להרהר [בדברי תורה] בבית הכסא משום דכתיב והיה מחניך קדוש אבל מלא יראה בך ערות דבר לא שמעינן ליה משום דהוה אמינא דוקא דבור אסור אבל הרהור מותר אלמא דהרהור לאו כדבור דמי, וי"ל דשאני ת"ת כי עיקרו הוא בדבור כדדרשינן כי חיים הם למוציאיהם בפיהם הילכך הוה אמינא בכי האי גוונא [אינו] אסור בבית הכסא, וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתב {שבת דף קי"ג} ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אן דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאמר הכתוב אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור. ולר' אבינא אתיא מתניתין כר' מאיר דאמר לעיל בפרק ב' {דף טו.} הרי הוא אומר על לבבך (בכונת) [אחר כוונת] הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמיה אדאורייתא ויוצא בהרהור אף ע"ג דר' יהודה פליג עליה לקמן מיהו בהך מצי סבר כר' יהודה אבל כר' יוסי דאמר לא יצא לא מתוקמא דהא אפילו דבור בלא השמעת אזנו לא מהני כ"ש הרהור.

יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה להרהר התיר לו גם הדבור.

(לא) כדאשכחן בסיני. דבעל קרי אסור בדברי תורה ודומיא דסיני אסרו חכמים ולא בהרהור אע"ג דבסיני היו שותקין ושומעין שומע הוי כעונה.

ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי. לדידיה אתיא מתניתין שפיר כר' יוסי דאמר לא יצא ואפילו ר' מאיר דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב. וכן הא דתניא לעיל לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא (אינו) [היינו] במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן, ופר"ח דהלכתא כרב חסדא מדשקלי וטרי ר' אלעזר ורב אדא בר אהבה לתרוצי למילתיה ואינו יוצא בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאין צריך להשמיע לאזניו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל (דכ"ב) (דף טו:}.

דף כ"א

דף כא.

לצורת הדף ראה כאן

והרי תפלה [דדבר] שהצבור עסוקין בו. ומגופיה דמתניתין לא הוה מצי לאקשויי ליה דקתני ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, משום דאינו נראה יושב ובטל כיון שהוא עוסק בק"ש שהוא עיקר והברכות לפניה ולאחריה אינן אלא לצורך ק"ש, וא"ת ולר' אבינא נמי תקשי מאי שנא ק"ש ובה"מ טפי מתפלה כיון שלא ידע טעמא דבסמוך דמפליג בין דאורייתא לדרבנן, וי"ל דלר' אבינא ניחא שפיר דכיון דהרהור כדבור דמי ויוצא בהרהור מסתבר שהתירו לו בק"ש וברכת המזון שהם דאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל אליבא חסדא ס"ד כיון דאינו יוצא בהרהור ואינו מהרהר אלא כדי שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש ומה לי תפלה.

הא לא אתחיל לא [יתחיל]. וא"ת דילמא דוקא בדבור אינו מתחיל הא בהרהור שפיר דמי, וי"ל דמשמע ליה מדנקט היה עומד בתפלה משמע דאינו מתחיל כלל אפילו בהרהור,, ועוד (משמע) דאף על פי שהתחיל דוקא יקצר אבל לא יהרהר מדלא קתני יקצר בדבור או יהרהר הכל אלמא משמע דאע"פ שהתחיל אסור להרהר הכל.

פרש"י אית דגרסי ק"ש דרבנן היא ומשני אלא ק"ש אית ביה מלכות שמים וכו'. ולפי מאי דפרישית במתניתין דק"ש דאורייתא כיון שאינו מזכיר אמת ויציב לא גרסינן ליה.

ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר ואומר אמת ויציב וכו'. [ותימה] היאך מיירי אם ידוע לו שאמר ק"ש לא הוי אמת ויציב דאורייתא כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש דמי גרע משמעתתא שהיה מזכיר יציאת מצרים לעיל בפ"ב {דף יג:} ואם הוא מסופק על שניהם א"כ מאי קאמר חוזר ואומר אמת ויציב מוטב שיקרא ק"ש דאית בה תרתי קבלת מלכות שמים וגם יציאת מצרים כדפרשתי במתניתין,, וי"ל דודאי מתניתין שלא קרא כלל ואין אנו רוצין להתיר לו שניהם מוטב שיקרא הוא ק"ש דאית בה תרתי אבל הכא דמספקא לן אם קרא שניהם אם נתקן שיאמר ק"ש לבד אפשר לא תקן הכל כי שמא לא אמר לא זה ולא זה כי אין דרך שיאמר אדם אמת ויציב בלא ק"ש אבל כשאומר אמת ויציב אפשר שתקן הכל כי שמא אמר ק"ש לבד בלא אמת ויציב, וה"ר שמעיה פירש דכיון דאמת ויציב הוי טעמא משום יציאת מצרים א"כ הוי פרשת ציצית בכללה, וקריאת שמע היינו ב' פרשיות הראשונות ומיירי שידוע לו שקרא שתי פרשיות הראשונות ומספקא ליה אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב.

ק"ש דרבנן. פסק בשאלתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אם אמרן אין צריך לחזור ולאומרם וכן מוכח הכא.

ור' אלעזר אמר ספק קרא, ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא. ואפילו אי ס"ל ק"ש דרבנן חמירא ליה מתפלה משום דאית ביה קבלת עול מלכות שמים.

ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ונראה דלא קאמר אלא היכא שספק לו אם התפלל וה"ק אינו חושש אם התפלל מספק דאף אם התפלל כבר מאי נפקא מיניה אף מתפלל כל היום כולו מספק ולא פליג אדרב יהודא אמר שמואל והכי אמר לקמן בפ' אין עומדין {דף לא.} יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל זמנין תלתא, משמע שאין לאדם להתפלל יותר משלש פעמים, והא דאמרינן במקום שנהגו {פסחים דף נד:} דאליבא דר' יוחנן מתפללין תפלת נעילה בתענית צבור מהאי טעמא דא"ר יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, שאני תענית צבור שהוא דומה ליה"כ והוא ראוי להתפלל בו תפלת נעילה אבל אם ידוע לו שהתפלל נראה דר' יוחנן מודה שאין לו להתפלל יותר,, והגאונים פירשו דהא דאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כו' דוקא יחיד ואדעתא דנדבה אבל אדעתא דחובה אסור דתפלות כנגד תמידין תקנום והיחיד מתנדב עולת נדבה אבל צבור אפילו אדעתא דנדבה אסור שאין הצבור מביאין עולת נדב' דקיץ המזבח לא נדבה היא אלא מן המותרות הוא בא, והא דאמר רב יהודא אמר שמואל היה מתפלל ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה מודה ר' יוחנן בהא שהרי שכח שהתפלל וכיון להתפלל אדעתא דחובה הילכך צריך לפסוק אפילו באמצע ברכה דאם היה גומרה הוי כמקריב שני תמידין בשחרית ועובר משום בל תוסיף ואפילו אם היה רוצה לגומרה לשם נדבה לא מצינו קרבן חציו חובה וחציו נדבה, ובתפלת מוסף מודה ר' יוחנן שאינו יכול להתפלל בנדבה דאין מוסף בא בנדבה.

אמר להם גומר [כל] אותה הברכה. וכדמפרש טעמא דגברא בר חיובא ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו, הילכך במוסף שאין מתפללין אלא שבע פוסק אפילו באמצע ברכה. והראב"ד פי' דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה [לכל] י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מועט למוספין יצא כדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הילוך ד' אמות (רבא) [רב] אמר צריך לחדש בה דבר זעירא בעי קומי ר' יוסי מהו לחדש בה דבר א"ל אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, וכן משמע בירושלמי שאכתוב בסמוך שהיו מתפללין במוסף של ר"ח וחול המועד י"ח ברכות, וכן היה ראוי בשבת ויו"ט אלא שהקלו בתפלת המוספין כמו שהקלו בשאר התפלות הילכך במוסף נמי בר חיובא הוא ואם התחיל גומר.

אם יכול לחדש בה דבר יתפלל. לא ברירא לי שפיר פי' דהאי מילתא כי מי שאינו יכול לחדש דבר [אם יכול להתפלל במה שמוסיף בקשה] באחת מן הברכות או לפרנסה או לתלמודו וצ"ע.

דף כא:

לצורת הדף ראה כאן

עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל. לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר במי שחבריו משתחוים לו וה"ה נמי אם יגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין כששליח צבור מגיע למודים שפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו, אבל תלמודא לא פסיקא ליה למינקט בכי האי גוונא, ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. ור"ת ז"ל כשהיה עומד באמצע תפלה והיה ש"ץ מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע הברכה אבל לא בתחלה וסוף כדאמרינן לקמן {דף לד.} שאין לשוח בתחלת ברכה וסוף ברכה אלא באבות ומודים, ומיהו לכתחילה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה, וכן לענין קדושה אם יגיע לש"ץ כשהוא אומר (נעריצך) [נקדישך] יאמר עם ש"ץ מלה במלה כל מה שהוא אומר ואין זה קרוי הפסק, ואם התפלל והצבור אומרים קדושה או אמן יהא שמיה כתב רש"י בסוכה בפ' לולב הגזול {דף לח.} ה"ג וכן פיר"ח שישתוק ויכוין למה שצבור אומרי' והוי כעונה, אבל ר"ת ור"י אומרים דכיון דשומע כעונה הוי הפסקה אם ישתוק ויכוין, וקצת יש ראי' מכאן דאי שותק הוי כעונה אמאי קאמר הכא דלא יתחיל אם לא יוכל לגמור עד שיגיע ש"ץ לקדושה מאי נפקא לן מינה ישתוק ויכוין ויהיה כעונה, ומיהו נוכל לומר דענייה חשיבא טפי. ועוד מוסיף בירושלמי דברים אחרים דגרסינן בירושלמי פרק תפלת השחר לא התפלל שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף אם היה יודע שאם יתחיל יכול לגמור עד שלא (יגמור יגיע) [יתחיל] ש"ץ [כדי] לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן [אמרו] תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה מ"ד בהאל הקדוש דשבת ומ"ד דשומע תפלה דחול, ומשמע מתוך ירושלמי זה שהיו מתפללין במוסף שבחול כגון בר"ח או בחול המועד י"ח ברכות, והיה תמה ה"ר חיים על מנהג שאנו מתפללין בהם ז' ברכות וגם בתלמוד דידן לא הוזכר שבע ברכות כי אם בשבתות וימים טובים דחיישינן לטרחא אבל בר"ח וחול המועד דלא חיישינן לטרחא שהרי מתפללין [בשחרית] ערבית ומנחה י"ח ברכות א"כ גם במוסף היה לנו להתפלל י"ח, וה"ר [אלחנן] ז"ל היה אומר [כי] בתלמוד דידן מוכח כי בשום מוסף אין להתפלל י"ח ברכות שאם היו מתפללין י"ח והיינו אומרים גם ברכת מוסף אז יהיה י"ט ברכות ואמרינן לקמן בפרק תפלת השחר {דף כ"ט} תמני סרי תקון תשיסרא לא תקון, ולא תקשי מענינו דדוקא ש"ץ הוא דאומרה ברכה בפני עצמה אבל יחיד כוללה בשומע תפלה, ואין לומר שיכלול תפלת מוסף בעבודה כמו בתפלת שחרית דא"כ בפרק במה מדליקין {שבת דף ל"ד} הוי ליה למיתני מוסף בהדי שחרית ומנחה שמתפללין י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה, ועוד כיון דלא נתקנה התפלה אלא בשביל מוסף די לנו בשבע ברכות, גם נראה שאין לגרוס בירושלמי בא ומצאן כשהן מתפללין של מוסף דלמה לו להזכיר בתפלת המוסף (להשמיענו) דין זה בתפלה של חול נמי היה יכול להשמיענו, ובתוספתא דברכות נמי יש סמך למנהג שלנו דקתני כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר אין מחזירין אותו וימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע.

מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. אבל קדוש של סדר קדושה יחיד אומרה כי אינו אלא כמו קורא הפסוק ומתרגמו, וקדושה שביוצר יש אומרים שאין היחיד אומרו אלא אומר ואומרים ביראה קדוש וברוך ויש אומרים שהיחיד אומרו וכן נראה שהיחיד אומרו שאינו אלא סיפור דברים בעלמא היאך המלאכים (היו) [הן] מקדישין אבל כשאנו אומרים נקדישך ונעריצך כמו שהמלאכים מקדישין זה אין לומר בפחות מעשרה מר סבר יחיד אומר קדוש. סבר דקדוש לא הוי דבור שבקדושה ובפסוקים הוא דקרי ולא מקרי דבר שבקדושה אלא אותן ששנויין בפ"ב דמגילה ואין א נאמרים בפחות מעשרה.

למימרא דסבר ר' יהודה דבעל קרי מותר בדברי תורה. הוה מצי למימר ולטעמיך וכי בעל קרי דאורייתא עזרא הוא דתקון וקרא אסמכתא בעלמא אלא בלאו הכי שפיר קא משני ליה.

והלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפין היו. הקשה הר' יעקב מאורלי"נש היאך למדים שאר מכשפין מאוב וידעוני והלא יצאו אוב וידעוני לידון בדבר החדש שהם בכרת מה שאין כן בשאר מכשפין ואמרינן בפרק איזהו מקומן {זבחים מט:} דהיוצא לידון בדבר החדש דכלליה לא גמר מיניה ולאו איהו גמר מכלליה וי"ל דלא מקרי דבר החדש מה אלא כרת באוב וידעוני ולא מקרי דבר החדש אלא כגון אשם מצורע שיצא לקבל דם ביד לצורך הבהונות שכל שאר הקרבנות צריך לקבל הדם בכלי וזה הקל בו הכתוב לקבל מקצת הדם ביד, וגם אשת אח קרי ליה בריש יבמות {ז.} דבר החדש לפי שהתירה הכתוב במקום מצוה לאחר מיתה מה שאין כן בעריות.

דף כ"ב

דף כב.

לצורת הדף ראה כאן

כר' אלעאי בראשית הגז. במתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה דילפינן להו מהדדי בפרק הזרוע והלחיים {חולין דף קלו:}.

כר' יהודא בן בתירא בטבילה. הקשה הראב"ד כיון דתקנת עזרא הוא היכי אתי ר' יהודה בן בתירא ומבטל לה, ותירץ דלא פשטה אותה גזרה בכל ישראל ואתא ר' יהודה בן בתירא והחזיק בידייהו וקראו על שמו.

דף כב:

לצורת הדף ראה כאן

ונחזי עזרא היכי תקון. ונחזי עזרא היכי תקון. לא מבעיא לן בכל דוכתא הכי אלא הכא ולקמן {דף לג.} גבי סדר הבדלה לפי שהוא דבר הרגיל בכל יום ובכל מוצאי שבת וכ"ע שייכי בהו ואין ראוי שיפול בדבר זה מחלוקת מה.

אבל לאחרים ארבעים סאה. שיש להחמיר לאחרים לפי שצריך לבאר דבריו ולהאריך יותר, ועוד דעיקר טבילה דאסמכוה אקרא היינו לאחרים דכתיב יום אשר עמדת וסמיך ליה והודעתם לבניך.

האי זבח רשעים תועבה הוא. נראה דהיינו במקום שהיה ראוי להסתפק ולתלות שיש, שם צואה ולכך פשע מתחלתו לכך תפלתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים, ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור ולהתפלל.

ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פירוש הר"ר יוסף ב"ר משה דאפילו נפלו על בגדיו דכיון דעביד טיף טיף נבלעין מהרה, כדאמרינן לקמן {דף כה.} מי רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם כדי להטפיח מותרין, ונראה דאפילו יש בה טופח להטפיח מותר דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזור וכיון שכבר עומד בתפלה הוא לא גזור ואוקמיה אדאורייתא.

דף כ"ג

דף כג.

לצורת הדף ראה כאן

דכ"ע שהה חוזר לראש. אבל לא הוה מצי למימר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי (א"ה עיין מעי"ט אות ז' ע"כ הג"ה) משום דלכ"ע הוי גברא חזיא כיון שאינו חוזר לראש דכיון שע"י שום הפסק אינו צריך לחזור ולהתפלל מה שהתפלל כבר, א"כ שפיר מצי להתפלל אע"פ שלא היה יודע שלא היה יכול להעמיד את עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו אבל אי הוה מצי למימר הכי הוי משני ליה דקי"ל דאפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דאמרינן בפ"ב דמגילה {דף יח:} דאין הלכה כר' מונא שאמר משום ר' יהודה גבי מגילה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ור' יוחנן נמי קאמר בפ' בתרא דר"ה {דף לד:} שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ומסיק התם דפליג אדר' אבהו דאמר חוזר לראש והלכה כר' יוחנן בכל מקום, ועוד שרבי אבהו תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי איתא לקמן בפירקין {דף כד:} גבי ר' אבהו דהוה אזיל במבואות המטונפות והוה קרי ק"ש ופסק ובעא מיניה דר' יוחנן היכן ליהדר וא"ל ר' יוחנן לדידי לא ס"ל למפסק (ואם) [ואף אם] שהה כדי לגמור את כולה אין צריך לחזור לראש אבל לדידך (אין) דסבירא לך דצריך להפסיק וסבירא לך היכא דשהה לגמור את כולה חוזר לראש הכא נמי חזור לראש, והקשה ה"ר שמשון מקוצי חדא דאין זה דרך שישיב הרב לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד כיון שהוא מסופק ושואל ממנו ועוד מנא ליה הא דר' אבהו סבירא ליה היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ופי' הוא דודאי היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה בלא דיחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם היה רוצה היה גומר כי האי גוונא אינו חוזר לראש כי ההיא דמגלה שקרא בסירוגין וכן ההיא דר"ה דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל אותה שעה לכ"ע אם שהה כדי לגמור חוזר לראש, והשתא ניחא הא דר' אבהו לקמן וה"ק ליה לדידי לא סבירא לי למיפסקא הילכך לא הייתי צריך לחזור אבל לדידך שהפסקת וסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

גברא דחויא הוא. ולכך חוזר לראש ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמרינן לקמן שחוזר למקום שפסק היכא דלא שהה דהתם גברא דלא דחיא הוא אלא שהמקום גורם, הר' יוסף.

ומר סבר גברא חזיא הוא. דאפילו בשעה שהמים שותתין הוא ראוי להתפלל דלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד כדאמר, לקמן בפרקין ושותת לא חשיב ליה כעמוד ורבנן הוא דאחמור היכא שלא היה עומד בתפלה.

מהו שיכנס אדם בתפיליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. אע"ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו.

חיישינן שמא יפנה בהם. ודוקא בבה"כ קבוע אסור להשתין דחיישינן שמא יפנה בהם אבל במקום שאינו קבוע מותר להשתין בהם ולא חיישינן שמא יפנה בהן.

שהרי פכין קטנים מצילין באוהל המת. פי' אע"פ שהם קטנים מאד אפ"ה מועיל האויר שלהם וחשיב כלי להציל בצמיד פתיל אבל אם לא היה חשוב האויר שלהם לא היה מציל באהל המת מידי דהוו אוכלים שגבלן בטיט דאמרינן בפ"ק דזבחים {דף ז.} שאין נצולין באוהל המת.

דף כג:

לצורת הדף ראה כאן

לא ישתין בהן מים. ובעודן בידו מיירי ומשום ניצוצות כדמסקינן בסוף שמעתין דחיישינן שמא ישפשף בידיו אבל כשהם בראשו שרינן ליה להשתין בהם בבית הכסא שאינו קבוע.

ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. בסוכה פרק הישן {דף כ"ו} רמי ברייתות אהדדי ומוקי לה הך ברייתא בדנקיט בידיה.

דברים שהתרתי לך כאן וכו'. תימ[ה] אמאי לא מתרץ לה הכי דברים שהתרתי לך בבה"כ [עראי אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות לגדולים] כשתפילין בראשו אבל להשתין מותר, וי"ל משום דלא אשכחן הך מילתא מפורש בברייתא אבל הך דטפח אשכחן לה בברייתא.

בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי ביה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור. דילמא אתי לשפשף בידו, דמצוה לשפשף אבל כשהם בראשו שפיר דמי כדאיתא לעיל, תמיה לי בה"כ קבוע נמי הלא צריך לקנח דאמרי' ביומא פ' להם הממונה {דף ל.} אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, וצ"ע.

דף כ"ד

דף כד.

לצורת הדף ראה כאן

והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. תימא מאי קשיא ליה דילמא שלא כנגד ראשו קאמר דהכי תני בברייתא דלעיל תחת מראשותיו ולא פריך מינה מידי וי"ל דדייק הכא מדקתני מניחן בכובע. תחת מראשותיו משמע דאפילו כנגד ראשו מותר מדתלי מילתא בכובע דאי שלא כנגד ראשו אפילו בלא כובע נמי שרי הר' יוסף.

ולאגמורי הלכה למעשה הוא דעבד. דקיימא [לן] הלכה כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו מותר אע"ג דאיתותב כדפסיק רבא לעיל.

מהו שזה יחזיר פניו ויקרא את שמע. וא"ת והיכי מצי למיקרי כי מצלי על צדו והא אמרינן לעיל [דף יג:} דכי מצלי לא לקרי, וי"ל דלאו דוקא נקט מצלי אלא מיירי שמעט מוטה מצד לצד אחר רק שאינו פרקדן ממש אבל אי מצלי ממש על צדו מותר. אי נמי אינו אסור כל כך דהא ר' יוחנן מצלי וקרי הילכך היכא שעלה על מטתו לישן לא הטריחוהו חכמים לקום.

ה"ג בפר"ח וגם בקצת ספרים נמצא כן. אמר לך (רב) שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא א"כ היתה טלית מפסיק בינו לבינה, וכן נראה דודאי ברייתא אחריתא היא ולא פריך מברייתא דלעיל, חדא דלהך ברייתא דלעיל לא קרי לאשתו בני ביתו ועוד אי מברייתא דלעיל קא פריך לא הוה ליה למימר אלא והא קתני לעיל.

והא איכא עגבות. נ"ל דס"ד משום דאיברו נוגע בעגבות וס"ד דמיקרי ערוה ואסור לקרות ולברך כל זמן שהם מגולין כאלו היתה ערותו מגולה, ולהכי קאמר לימא מסייעא דאשה קוצה חלתה אע"פ שעגבותיה נראין. דאי כפרש"י שפי' משום דנגעי אהדדי מאי מייתי סייעתא מהאי דקוצה חלתה ערומה.

אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה הכא [מאי]. משום דק"ש ותפילין הוו תרווייהו דבר שבקדושה ס"ד לדמינהו אהדדי.

היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. וכיון דלא אתמר הלכתא עבדינן לחומרא ומחמירין כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפילו באשתו עמו אם אין טלית מפסיק בינו לבינה [אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא כדאמר רבא לעיל] אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה ה"מ היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה אבל אם אמורא אמר דבר מסברא דנפשיה ונמצאת ברייתא דלא כותיה סמכינן אברייתא דאלו [היה] יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה, ואם אדם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע מעקבו שרואה את הערוה דאסרינן ליה לקמן וגם צריך שלא יהא לבו רואה את ערותו או ערות חבירו דקיי"ל דאסור, ובניו קטנים מותר אפילו בלא הפסק טלית רק שלא יהא לבו רואה את הערוה, והרי"ף פסק כרב יוסף דאשתו לא בעיא הפסקת טלית.

טפח באשה ערוה. פי' מה שרגיל להיות מכוסה באשה אי הוי טפח ממנו מגולה הוי ערוה, ופריך אלימא לאסתכולי בה הא אפילו באצבע קטנה שאין דרכו להיות מכוסה אסור להסתכל בו.

לא צריכה אלא באשתו ולק"ש. ודוקא לאחר אבל היא עצמה הא אמרינן לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה.

ואמר רב חסדא שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה קמ"ל דהוי ערוה.

שער באשה ערוה. בנשים נשואות שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן.

קול באשה ערוה. לא לענין ק"ש קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים.

דף כד:

לצורת הדף ראה כאן

וממשמש בבגדו. פירש"י להעביר כינה העוקצתו ולא היה מתעטף בטליתו ותרי מילי נינהו, ור"ח פי' דחדא מילתא היא כלומר היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק.

לא היה מניח ידו על סנטרו, משום דנראה כגסי הרוח. ורש"י גריס היה מניח ידו על סנטרו כלומר בשעה שהיה מעטש או מפהק שלא יראה פתיחת פיו.

איתרמי ליה רוק פתקיה לאחוריה. ירושלמי כיי דמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק ר' יוחנן אומר רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף וכו' כ"ע מודו דרקק אמטליין שהוא אסור, פי' הנגיד כמטייל כלומר שלא מאונס, ריב"ל אמר הרוקק בבהכ"נ כרוקק בבת עינו ר' יונה (דייק) [רקק] ושייף ר' ירמיה ור' שמואל בן חלפתא אמרו המתפלל אל ירוק עד שילך ד' אמות, ולקמן פ' בתרא {דף סב:} שרינן רקיקה ומנעל בבהכ"נ.

אין ודוקא ת"ח רשאי לעמוד במקום הטנופת. בעומד אבל במהלך שרי אבל רב חסדא אסר אפילו מהלך, ופסק גאון כרב חסדא אע"ג דתלמידו דרב הונא הוה משום דכולהו אמוראי מסייע ליה בקראי.

דף כ"ה

דף כה.

לצורת הדף ראה כאן

צואה על בשרו רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור. פסק ר"ח ז"ל דקיי"ל כרב חסדא דאסר אפילו מכוסה בבגדיו ואע"ג דרב חסדא תלמידו של רב הונא [אזלינן] לחומרא, ורב אלפס פסק הלכה כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד כי סתמא דתלמודא מקשה מיניה ביומא {דף ל.} פ' אמר להם הממונה על הא דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, פי' צואה בפי טבעת, היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דאינה נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דנראית כשהוא יושב ועומד אינו נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא דרב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ומשני במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ומדפריך מינה תלמודא אלמא דהילכתא כותיה.

מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא קריאת שמע. והלכתא כותיה אף על גב דצואת כלבים וצואת חזירים לית הלכתא כהך ברייתא מ"מ בהך דריח רע שיש לו עיקר לא פליגא הך ברייתא עליה.

אמר רבא לית הלכתא כי הך מתניתא. פרש"י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירי' כשאין בהן עורות, משמע אבל בצואת תרנגולין לא איירי ולא פליגא אמתניתא דלעיל ומיהו נראה מדהזכירה זאת הברייתא צואת אדם דאיירי בכל ענין וצואת כלבים וחזירים דוקא כשיש בהם עורות וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכירה משמע דאין בהם איסור כלל ואפילו את"ל לאסור צואת תרנגולים דוקא בלול שלהן שיש לו סרחון אבל כשגדלין בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור, ירושלמי גרסי' מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר (רב נחמן) [יצחק] אמר ברכים ובלבד של חמור ר' חייא בר אבא אמר ובבא מן הדרך (ר') לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות מצואת הנמייה ד' אמות ומצואת תרנגולים ד' אמות (אמר רבי יוסי בר (בון) [ר' אבין] בשם רב הונא [ובלבד] באדומים ור' ירמיה בשם ר' [זעירא] (זירא) נבילה שמסרחת ד' אמות אמר ר' (אבינא) [חנינא] ומתניתין אמרה כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות א"ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין א"ל ר' מני אם במשרה הא תנינן ולא במים הרעים ולא במשרה.

אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד וכו'. והאי דיליף אביי צואה עוברת ממצורע עובר ולא יליף ממת עובר דחמיר, דלא מסתבר ליה להחמיר כ"כ בצואה עוברת לענין תפלה.

דף כה:

לצורת הדף ראה כאן

והרי לבו רואה את הערוה. מדפריך סתמא דתלמודא הכי ש"מ לבו רואה את הערוה אסור, וה"ר שמעי' כתב בשם רש"י שמצא בתשובת הבבלים דלבו רואה את הערוה מותר מדסבר ת"ק די"א דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה משמע דבלבו מודו אביי ורבא דאסור אע"ג דשמואל אית ליה בפ"ק דסוכה {דף י:} היה ישן ערום בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש דלבו רואה את הערוה מותר לא קיי"ל הכי אלא כאביי ורבא דאינהו בתראי דמשמע דמודו בלבו דאסור, וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין היה מתכסה בבגד למטה מלבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה.

והרי עקבו רואה את הערוה. אע"ג דשני ליה דסבר האי תנא דלבו רואה את הערוה דמותר הדר תו פריך ליה מעקבו משום דס"ד שכריסו מפסיק בין הלב לערוה אבל עקבו הוא מכוון כנגד הערוה כדאמרינן בנדרים {דף כ.} המסתכל בעקבה של אשה וכו' א"ר שמעון בן לקיש מאי עקבה בית התורפה שהוא מכוון כנגד העקב ותנן נמי במס' נדה {דף נז:} הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה על עקבה ועל ראש גודלה טמאה אלמא עקב מכוון כנגד הערוה יותר מפני שהוא מעקם את רגלו ונכנס העקב תחת הערוה ממש מה שאין כן בשוקיו ובירכותיו, ומיהו לפי המסקנא מחמירין בלבו טפי מבעקביו.

והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע חסור. וטעמא דגזרינן נוגע בעקביו אטו נוגע בידו.

עייל [לי] רביעתא דמיא כר' (זבדי) [זכאי]. ואפילו לכתחלה וכרב יוסף קיי"ל בין בכלי בין בקרקע צריך להטיל בהם רביעית.

גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו. ואע"פ שאין בהם כלום, ומסתבר דהטלת מים לא מהני להו כיון דמיוחדין לכך, ומיהו בכולא תלמודא שמזכיר גרף ועביט מיירי בשל חרס ויש להסתפק אם ה"ה הכי בעביט של עץ ושל זכוכית, ומסתברא דבעץ אסור בשביל שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר.

מאן שמעת ליה דאמר כולא בית כד' אמות רשב"א היא. פירש"י לא אתפריש היכא אתמר, ור"ח פירש היינו רשב"א דפרק עושין פסין {דף כב.} דתניא התם כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל הקן שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והמוקצה אפילו עשרה דיורין אפילו עשרה כוכין מותר וכל דירה שתשמישה לאויר בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור, ולא נהירא כלל דליכא מאן דפליג על ההיא דר' שמעון ועוד דר' שמעון דוקא בבית קאמר הכא והתם אפילו אויר נמי רק שתשמישו לדירה.

מטה פחות מג' כלבוד דמי. פרש"י דקאי אמונחין תחת המטה. והגאון פי' אדרשב"ג קאי דאמר דמטה חוצצת וקאמר דפחותה מג' אינה חוצצת עד עשרה קא מבעיא ליה ופסק הלכה כרשב"ג מדבעי רב יוסף אליביה.

ורבא אמר אין הלכה כרשב"א. וכרבא ק"ל דהוא בתראי ואפילו בבית סגי בהרחקת ד' אמות.

ס"ת צריך מחיצה עשרה. וכדמסיק דאין לו בית אחר והא דתניא לעיל בית שיש בו ס"ת ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. לא קאי אס"ת אלא אתפילין וכלי בתוך כלי לא מהני בס"ת אלא מחיצה עשרה היכא דאין לו בית אחר, ודוקא ס"ת אבל שאר ספרים סגי בכלי תוך כלי וכן מסתבר וה"ה בחומשין נמי כיון שאין עשויין בגלילה כס"ת.

דף כ"ו

דף כו.

לצורת הדף ראה כאן

הני בית הכסא דפרסאי וכו'. ודידן אף ע"פ שהן סתומין רגילין להשתין בהם מים ואין ראוי לקרות בהן:

סליק פרקין הדרן עלך מי שמתו