ברכות כ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני:
אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא:
רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר להו הכי טבילו והכי טבילו אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי ר' יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (בראשית מח, טז) וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם ואב"א עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו:
מתני' בנשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש
רש"י
[עריכה]
אבל מטמא הוא למת מצוה - והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה:
שב ואל תעשה שאני - דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:) אבל מעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו:
בנזיקין הוה - לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים אלא בתלתא בבי שלנו והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק:
האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן - משנה היא במס' עוקצין:
טהורים - שמוסקין זיתים עם העלין כדי לאחזן בהן דהוו להו עלין יד לזיתים להביא להם טומאה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף קיח.) שהיד מביאה טומאה על האוכל ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן:
הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא - כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמ':
בתליסר מתיבתא - בי"ג פנים יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים (דף מא.) רבי מתני הלכתא בי"ג פנים:
כרבלתא - שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון (דניאל ג):
מתון מתון - לשון מאתן:
ד' מאות - ב' פעמים ב' מאות כלומר השם גרם לי לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז:
כי קאקי חיורי - אווזים לבנים:
ר' יוחנן - אדם יפה תואר היה דאמרי' בהשוכר את הפועלים (דף פד.) שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו':
עולי עין - מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן:
שלא רצתה לזון - ליהנות מאשת אדוניו:
מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש - שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וקי"ל בקדושין (דף כט.) דנשים פטורות מדאורייתא ותפילין נמי מ"ע שהזמן גרמא דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו:
קטנים - אפי' קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש:
תוספות
[עריכה]לא יטמא אפי' עושה פסחו גרידא וא"ת מהיכא פשיטא ליה אמרת לא יטמא וי"ל כדפירש"י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך בה כרת וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ"ל [לתלמודא] דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד וי"ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר לחוד ואח"כ נזיר וכהן הדיוט וכו' וא"ת מנא ליה (לתלמודא) דהאי קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא קרא כתיב בנזיר וי"ל אם אינו ענין בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך לשחוט פסחו וכו'. והשר מקוצי מיישב פירש"י דמיירי הכא דיש בו כל הקדושות הללו כו' ומ"מ פריך התם גבי יוסף הכהן דע"כ אף בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא דאי ס"ד עושה פסח מטמא לקרובים. ולאחותו למה לי למימר דמטמא למת מצוה כיון דמטמא לקרובים אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו שום חומרא טפי א"כ פשיטא דמטמא למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש בו ג' קדושות נזיר וכהן ועושה פסח ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא מטמא לקרובים לא היא דהא כבר שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר וכ"ג לא מהני מידי למת מצוה א"כ ע"כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא לקרובים כ"ש למת מצוה ואע"ג דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למת מצוה אע"ג דכתב קרא דמטמא לקרובים ואצטריך קרא שהן ב' קדושות אע"ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה מלאביו ה"מ כהן דקדושתו קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר לו לקרובים ה"ה למת מצוה מכ"ש דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי מת מצוה יותר מן הקרובים. א"נ יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא גרידא על ישראל נזיר ואח"כ נזיר וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג וא"כ מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך ודוק מעצמך:
שב ואל תעשה שאני. וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דא"כ כל מקום דאמרי' שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה וכו' והיאך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרינן פרק אלו דברים (פסחים דף סט:) אלמא מקרי שפיר דחייה. אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל:
זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים. פירש הקונטרס כיון דכבשן בקדרה בטלים מתורת יד להביא טומאה ולא נהירא דא"כ מאי האי דקאמר עלה שלא נכבשו אלא למראה מה נתינת טעם יש דבטלינהו מתורת יד לכך נראה לפרש דטהורים משום דאותן עלין לא חשיבי אוכל שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י אותה כבישה בקדרה שלא נכבשו אלא למראה כלומר מה שכבש העלין עמהן לא כבשן אלא להראות שהזיתים נאים וחדשים ומשום הכי טהורים. אבל כבשן להיות ראויין לאכילה משעה שיהו מתוקנין לראיית אכילה טמאים:
תליסר מתיבתא. יש מפרשין תליסר ישיבות יש בנו שבקיאים ותליסר לאו דוקא אלא לשון הרגיל בגמ' כמו תליסר (חולין דף מד:) זוזי פשיטי ורש"י פי' בע"א:
וקטנים פטורין מק"ש. פירש הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא פ' לולב הגזול (סוכה דף מב.) אמרי' קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין ובק"ש נמי יש לחייבו יותר מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש ונראה לר"ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך ומיהו סיפא דקתני וחייבין בתפלה היה ר"י ר"ל דמיירי בקטן שהגיע לחנוך דאי לא הגיע לא הוו להו לחייבו בתפלה ולא נהירא דאם כן לא הוו להו קטנים דומיא דנשים ועבדים שפטורים בכל ענין וקטנים אינם פטורים אלא בשלא הגיע ואין יודע לשמור תפיליו ופי' ר"ת דודאי איירי הכל בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך וא"ת א"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין כדפרישית וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה (סוכה דף כח.):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
כה א מיי' פ"ג מהל' אבל הלכה ח', טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף א':
כו ב מיי' פ"ד מהל' ק"ש , סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע' סעיף א' וסעיף ב:
ראשונים נוספים
הא ברייתא אהא קרא קיימא דאזהר ביה רחמנא לנזיר מליטמא כדכתיב (במדבר ו ז) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא זה שדבר הכתוב בכל אלו הקרובין צריך היה הדבר להזכיר את כולם שאי אפשר שיזכיר דבר שאין בו תלמוד כדכתיב (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם ואין לנו דרך לידע לאיזה תלמוד נכתבו כולם אלא מקבלת החכמים ז"ל לפי שאם באנו לעיין בהם מדרך דעתנו היה עולה על לבנו כי בהזכירו את האב שמעלתו למעלה מכולם והאם עם הבנים חייבים בכבודו לא היה צריך להזכיר את השאר והיינו אומרים אם הזהיר הכתוב מליטמא לאב שהוא עדיף מכולם כל שכן לשאר קרובין שהם פחותין ממנו ולא היינו יודעין מה צורך היה לו להזכיר האם והאח והאחות עד ששמענו קבלה של חכמים שביררום ופירשום ואמרו כי לאביו ולאמו צריך הדבר להזכיר את שניהם שאם היה מזכיר את אחד מהן לא היינו למדין ממנו חברו לפי שכל אחד מהם יש לו מעלה מיוחדת לו ואינה כחברו שהאב עדיף מן האם שבנו מיוחס אחריו ולא אחר האם והאם יש לה יתרון על האב מפני שהיא ודאי אמו ואביו אינו ודאי אלא חזקה שאפשר שתזנה אמו ותהר לזנונים ויהיה זה הבן מאיש אחר זולתי בעלה ולפיכך הוצרך לומר לאביו ולאמו ואיתא במסכת נזיר בפרק כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן (דף מט) לאביו ולאמו למה לי צריכא דאי כתב רחמנא אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו (היא) דודאי ילדתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו היא דלא מיטמי לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר רחמנא (במדבר א ב) למשפחותם ולבית אבותם אימא ליטמי ליה קמ"ל ועוד אמרו (שם דף מח) אם הוצרך לומר אביו ואמו למה הזכיר עוד את אחיו והלא אין צריך להזכירו מפני שהוא נלמד מאביו ואמו זה שהזכיר את אחיו לא לצורך עצמו נאמר אלא ללמד על מת מצוה שאין לו קוברין נאמר שמותר לנזיר להטמא לו ולהתעסק בקבורתו כדתניא לאחיו אינו מיטמא אבל מטמא למת מצוה ונשתיירה עדיין אחותו ושאלנו עליה למה הוצרך הכתוב עוד להזכירה ולאחותו מה תלמוד והשבנו כי הוצרך להזכירה ללמוד ממנה תוספת תלמוד שהנזיר אפי' אם היה הולך לעשות מצוה ונזדמן לו מת מצוה שיניח את המצוה שהיה סובר לעשותה ויטמא למת מצוה ויתעסק בו עד שיקברנו ולפיכך הזכיר הכתוב את אחותו כי כשהזכיר אחיו למדנו כי הנזיר מטמא למת מצוה בזמן שאינו מתעסק למצוה אחרת והוצרכנו עוד לידע אם בזמן כשהוא עוסק במצוה יניחנה ויתעסק במת מצוה אם לאו אתא ולאחותו ללמד כי מת מצוה קודם כמו שאמרו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ודרשינן ליה תו בדרך אחרת לאביו לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ולאמו שאם היה כהן והוא נזיר לאמו לאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט פסחו ולמול את בנו כו' מכל מקום ולאחותו בא ללמדנו מה שכבר הזכרנו:
ואילו רב יהודה כי מטי גבי האשה שכובשת ירק בקדרה. זו המשנה בתחלת פרק שני דמסכת טהרות.
שב ואל תעשה שאני: ואם תאמר: והא דחי מת מצוה לאו דכהן ונזיר? יש לומר דההוא לא ביטול לא תעשה הוא, דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה; אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למדחי עשה דקרובים ואפילו הכא לעשה דמת מצוה לא דחי - אלמא משום כבוד הבריות דאלים הוא. ואינו מחוור, שהרי תמיד ופסח קאמר בפסחים (סב:) אלו דברים דוחין את השבת אף על פי שלא מצינו מעולם שאסרה אותן התורה בשבת. אלא יש לומר דמכהן ונזיר לא מצי פריך דאי מכהן איכא למימר שאני התם שלאו שאינו שוה בכל הוא, ואי מנזיר שאני נזיר דאיתיה בשאלה. ויש נוסחאות דמקשו בהדיא מכהן גדול ומפרק ליה משום דלאו שאינו שוה בכל הוא.
מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפלין: וטעמא דנשים ועבדים משום דקריאת שמע ותפלין הוא מצות עשה שהזמן גרמא. והוא הדין בבל שאר מצות שהזמן גרמא אלא משום דאיירי לעיל בפטור ק"ש בעוסקים במת תנא הכא ק"ש. ומשום דבפרשת שמע אכתבה מצות תפלין נקט ליה נמי בהדיא בתפלה. ומזוזה וברכת המזון משום דתפלה באה אחר ק"ש נקט נמי תפלה וברכת המזון ומזוזה דכתיבי בק"ש. מזוזה דכתיב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" וברכת המזון מדכתיב ביה "ונתתי עשב בשדך ואכלת ושבעת".
וקטן שפטור מק"ש ומן התפלין, פרש"י ז"ל אפילו קטן שהגיע לחינוך, וטעמא דק"ש מפני שאין זמנו ארוך כל כך והוא אינו מצוי אצל אביו בכל עת שירגילהו לכך. ותפלין מפני שאינו יודע לשמור תפליו שלא יפיח בהן. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן דאי בשלא הגיע לחינוך מאי שני הכי אפילו מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו מן התפלה נמי פטור. ומכל מקום אין פירושו נכון, דאי בשהגיע לחינוך אביו קונה לו תפלין כדאמרינן בסוכה (מב.) "קטן היודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפלין". ויש לתרץ דהכא נמי בסתם תינוק שאינו יודע לשמור תפליו והיינו דקתני התם "יודע לשמור תפליו", הא בסתם תינוקות אף על פי שהוא כבן תשע כבן עשר, אם לא ראינוהו זריז ונזהר בפני עצמו, לא.
ורבינו תם ז"ל פירש בשלא הגיע לחינוך ו"חייבין בתפלה וברכת המזון" לאו אקטנים קאי אלא א"נשים ועבדים". והני דנק' [אולי צ"ל "דנזכרו" -ויקיעורך] הכא כבר כתבתי דמשום דאיירי בק"ש שכתוב בו תפלין ומזוזה נקט להו, והוא הדין לשאר המצות דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה דאמרינן קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה קתני הכא דבאלו פטור.
אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו': והאי מילתא נקט הכא משום סופה מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק:
שב ואל תעשה שאני. פרש"י ומטומאה גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למ"מ דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מינה דהתם לאו דכבוד הבריות דוחה לא תעשה דידה דמעיקרא כי כתיב לא תעשה לאו על מת מצוה נכתב אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לידחות. ולא נהירא שהרי בתמיד ופסח שדוחין שבת קתני בפרק אלו דברים {פסחים דף סט:} דוחין את השבת וקרי ליה דחי' אע"פ שלא אסרתן תורה מעולם בשבת, וי"ל דלא ילפינן מנזיר וכהן דבכל חד מינייהו יש צד קולא דמה לנזיר שכן ישנו בשאל' ומה לכה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך כל אחד מהן קל הוא ונדחה מפני כבוד הבריות ולא שייך הכא למילף מבינייהו.
שב ואל תעשה שאני. וא"ת והא אמרינן בפ' שבועת העדות {שבועות דף ל.} האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לא ליזל קמי דיינא דזוטר מיניה וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' אלמא אפילו בשב ואל תעשה לא דחינן איסורא מפני כבוד הבריות, וי"ל דשאני הכא גבי מת מצוה שגנאי גדול הוא שהמת יהא מוטל בבזיון הילכך דחינן אפילו איסורא, והאי דמדמי ליה תלמודא למוצא כלאים בבגדו לפי שגם זה גנאי גדול שאין לך מתועב ומשוקץ יותר ממי שמהלך ערום בשוק, והאי דפריך הכא מהשבת אבידה מכ"ש פריך דאע"פ שאין כאן גנאי כ"כ דחי להשבת אבידה, א"נ ההיא דשבועות אם לא ילך להעיד תעשה העבירה על ידו שיתירו אשת איש הילכך יש לו לילך דאין חכמה אבל הך דשמעתין אין שום עבירה נעשית על ידו אלא הוי שב ואל תעשה, אבל לבישת כלאים כל זמן שלובשו הוי מעשה.
האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה. משנה היא בפ"ב דטהרות ומשנה ארוכה היא ואין לפרשה כאן.
זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים. משנה היא בפ"ב דעוקצין וכך היא שנויה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין לפי שלא כבשן אלא למראה, פי' שיהא נראה הזיתים לחים וחדשים כשכבש העלין עמהם ומשום הכי טהורין ואם נגע בעלין לא נטמאו הזיתים ואין עליהם לא תורת יד ולא תורת שומר.
ואנן צווחין ולא אשגח בן. בתענית בפרקא דחסידי קאמר אלא מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן יפה.
ויתיב אשערי דטבילה. הא דאמר בערבי פסחים {דף קיא.} האי מאן דפגע בנשי בעידן דסלקי מטבילתן אי איהי קדמא ומשמשא אחזא ליה לדידיה רוח זנונים, היינו בפוגע בהן אבל הכא היה יושב במקום אחד, א"נ התם מיירי כשעולה מן הנהר ערומה.
מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש. פרש"י בקטן שהגיע לחינוך איירי, ומ"מ פטור הוא מק"ש לפי שאינו (יודע) מצוי אצל אביו בעת ק"ש ומתפילין לפי שאינו יודע לשמור גופו, ולא נהירא לר"ת דהא אמרינן בפרק לולב הגזול {סוכה דף מב:} קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין והיינו חינוך דידיה אלמא כשהגיע לחינוך חייב בתפילין, וכן בק"ש אמרינן קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ומפרש מאי תורה פסוק ראשון של ק"ש, ופר"ת דבלא הגיע לחינוך איירי וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מהכל כיון דלא הגיעו לחינוך ודרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך לענין פטור וגבי סוכה נמי תניא הכי.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
ידות האוכלים מביאות טומאה לאוכלים ר"ל שאם נטמאת היד נטמא האוכל באותה טומאה עצמה כאלו נגעה באוכל, ואם נכבש בחומץ או נשלק במים היד עם האוכל הואיל ואינה ראויה לאחוז בה עוד בטלה לה מתורת יד ולא נטמא האוכל בטומאתה אלא מתורת מגע הראשון לשני וכן כלם על הסדר, והירק בית יד שלו הקלח, והזיתים בית יד שלהם העלים, ואם כן כל שהאשה כובשת ירק בקדרה או זיתים שכבשן בטרפיהן ונגעה טומאה בקלח של ירק או בעלה של זית לא נטמא האוכל בטומאת היד, ויש מפרשים שכבשן בטרפיהן שאין העלים נותנים טומאה כלל לזיתים אף מראשון לשני מפני שאינו לא יד ולא אוכל והוא שאמרו במסכת עוקצין (משנה, עוקצין ב, א) שאין העלים נקראים יד כלל, וכן גדולי המחברים נראה שפירשו זו של כובשת ירק בדרך זה שאם היתה הקדרה מלאה כבשין ויצא עלה חוץ לקדרה ונגע ראשון בעלה שחות לקדרה במקום הנגוב, אע"פ שיש בעלה כביצה הוא טמא והכל טהוא חזר לקדרה טמא את המשקין שבה ונטמאה הקדרה וכל הכבשים, ואם נגע בעלה שחוץ לקדרה והיה בו משקה אם יש בעלה כביצה הכל טמא שהעלה מטמא משקים שעליו והמשקה מטמא כל משקים שבקדרה והקדרה:
המשנה הרביעית נשים ועבדים וקטנים וכו' כונת המשנה לבאר החלק השני ר"ל הפטורים מצד עצמן ר"ל מצד שאינם מחוייבים בדבר ואמרו על זה נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפלין וטעם הדבר שהרי ק"ש מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות והוצרך ללמדה בק"ש מפני שמצד שיש בה מלכות שמים ר"ל ייחוד השם הייתי סבור לחייבה וכן בעבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות שהם על מדרגה אחת עם הנשים וכן הדין בתפלין יש להם זמן קבוע שלילה ושבת אינו זמן תפלין, וכן הדין בכל מצות עשה שהזמן גרמא אלא דאגב ק"ש נקטניהו לתפלין דשייכי בהדה, וכן שהייתי סבור לחייבן מהירש תפלין למזוזה וכן בחיוב דנקט תפלה ומזוזה מהאי טעמא הוא שהמזוזה נזכרת בפרשת שמע עם התפילין ותפלה נמי בהדי ק"ש שייכא וברכת המזון דנקט משום דבפרשה שניה כתיב ואכלת ושבעת, וקטנים יש שפירשו בו אפילו הגיע לחנוך ונראה לי לפרש שהן פטורין מן הדין אבל מכל מקום מתורת חנוך אדם חייב לחנכן בכלה ובברכותיה ושלא הגיע לחנוך כל שיודע לדבר מחנכו בפסוק ראשון כמו שביארנו בסוף לולב הגזול.
ומה שאמרו וחייבים במזוזה ותפלה וברכת המזון לא על הקטנים הוא חוזר לומר כן אלא על נשים ועבדים וטעם הדבר שהרי מזוזה וברכת המזון אין להם זמן ידוע וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והוא הדין בעבדים.
ותפלה יש שפרשו הטעם מפני שהתפלה מצות עשה מן התורה וקביעות זמנים שלה מדברי סופרים אבל מן התורה אין לה זמן קבוע והלכך נשים חייבות ויש שפרשו שאף התפלה עצמה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים ואחר שגוף המצוה מדברי סופרים והם הם שנתנו לה זמן קבוע היה לנו לפטור את הנשים אלא טעם הדבר פרשוהו בירושלמי כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, יש שפרשו משנה זו קטנים האמורים בה בענין אחר וזה נראה לי יותר, ומפני זה נראה לי שכתבו גדולי המחברים דרך פסק שמלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה ולברך לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות:
ויש מפרשים במה שאמרו וחייבים בתפלה אף על הקטנים וטעם החלוק שבינה ובין ק"ש הוא שק"ש אין זמנה ארוך ואין הבן מצוי אצל אביו בשעתה אבל תפלה זמנה ארוך ותפלין שהוא פטור מפני שאינו יודע לשמור תפליו בנקיות שלא לישן בהם ושלא ליכנס בהם לבית הכנסת אע"פ שהגיע לחנוך לקצת דברים, שהחנוך חלוק להרבה מינים כל אחד לפי ענינו כמו שביארנו בראשון של חגיגה, ובברכת המזון שהוא חייב מתורת חנוך אף היא מפני שבשעת אכילה מצוי הוא אצל אביו, הא מזוזה מיהא לאו אקטנים קאי, ואחרוני הרבנים פירשו קטנים שבמשנתנו בשלא הגיעו לחנוך וחייבין לא לקטנים קאי ועיקר הדברים דקטנים דמתני' ושגר לישן הוא שאף בהגיע לחנוך חייבים הרי אין החיוב אלא על אביהם אלא אגב נשים ועבדים נקט קטנים, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו' - והאי מילתא נקט הכא משום סופה מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק:
גמרא הכי גרסינן מאי שנא קריאת שמע ותפלין משום דהוה להו מצות עשה שהזמן גרמא. וחייבין בתפלה משום דרחמי נינהו. ובמזוזה ובברכת המזון משום דהוו להו מצות עשה שלא הזמן גרמא:
נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה - דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איתנהו בזכירה. [ו]מהכא משמע דקדוש היום דבר תורה. ודוקא קדוש היום אבל לקדש על היין הוי מדרבנן כדאיתא בנזיר:
אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא – דקא סלקא דעתין דאכל שיעורא דאורייתא ובן דמברך לאביו בבן גדול עסקינן שחייב מן התורה. ואפילו הכי לייטו ליה לאבוה דכיון דליכא אלא שנים הוא ובנו אינו מברך בתורת זימון ומשום שאינו יודע לברך הוא שיוצא בשומע את בנו. ובירושלמי מוקי לה אפילו בבנו קטן בשעונה אחריו מה שהוא אומר:
הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן - ובקטן נמי שהגיע לחנוך:
והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה - עד כזית בשיעורא דרבנן ועד כביצה בשיעורא דאורייתא. ויש מפרשים עד כזית לר' מאיר ועד כביצה לר' יהודה כדאיתא לקמן. ולפי מה שכתבנו דרבא הוא דסבירא ליה דבבן גדול עסקינן הא דאקשי ליה רבינא ולטעמיך קטן בר אפוקי רבים ידי חובתן הוא אף על גב דאין כאן קטן אלא בן ומשמע נמי גדול משום דסבירא ליה לרבינא דבן דקתני דומיא דאשה ועבד שאין חייבין מן התורה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה