שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד ב[עריכה]

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין - והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות. אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור. וא"ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל. ואפילו חל עליו אבילות הא קיימא לן דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו. ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמרא מתו אף על פי שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת. ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר. אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. וא"ת אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין. יש לומר דאגב שטפא דקריאת שמע ותפלה נקט להו ולאו דוקא:

גמ' מוטל לפניו וכו' ואינו מיסב ואוכל - דרך קביעות וישכח צרכי המת. ואינו מברך ואינו מזמן כו'. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון. וא"ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא ואם כן אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא לענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן. דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם הני מילי כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל. ויש שפירשו אינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון. והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קא משמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיימא לן דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דאינו חייב כלל [ו]כלל. הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור. ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל. ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרינן לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו. ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו [מי] שישא משאו. מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו. פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו אסור. ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:

דף יח[עריכה]

ובשבת מסב ואוכל בשר וכו' - ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכן נראה בירושלמי. ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:

אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל - כלומר הא דקתני ופטור מק"שׁ וכו' לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית:

רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו - כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:

המשמר את המת אף על פי שאינו מתו - פירוש שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים - יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:

התם תוך ארבע אמות אסור - שהמת תופס ארבע אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ארבע אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:

אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו - כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:

וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא וכו' אלא אסיפא - כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה. ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:

כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש - דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללוותו ארבע אמות:

אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו - שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש. דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית. ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא [ע"ד ע"א] משמע דציצית היו להן ממתי מדבר. אף על גב דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתים. אבל יש ראיה מדאמרינן במנחות פרק התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית. וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום [דהוי] לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית. ואי קשיא לך הא דתניא במסכת שמחות [פי"ב] אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני. איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אף על פי ששירי מצוה הן אין בהם קדושה. אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית. וא"ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מספר תורה שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות. יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא"ת ומאי שנא ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמאן דאמר מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים. דאילו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידים לעמוד בלבושיהם קל וחומר מחטה אבל למאן דאמר בטלות אף על פי שעומדים בלבושיהן מותר:

מפני שאני קבורה במחצלת של קנים - והיתה מתביישת מפני הרוחות אחרות ששטות. ואף על פי שהגוף אינו זז ממקומו יש לומר דדוגמת מה שמכוסה הגוף כך נראית הנשמה. והאי סוגיא סבר לה כמאן דאמר הכל נידונים בראש השנה:

דף יט עמוד א[עריכה]

ואי סלקא דעתך לא ידעי כי אמר להו מאי הוי - דכי אמרי להו נמי מה איכפת להו אי לא ידעי:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים - יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:

שנאמר הטיבה ה' לטובים וכו' והמטים עקלקלותם וכו' - כלומר בני אדם המטים ארחות הצדיקים יוליכם ה' עם פועלי האון:

שלום על ישראל - פירוש אפילו בשעה ששלום על ישראל כלומר שאלמלא אותו העון היו ראויים לשלום גם כן יוליכם ה' את פועלי האון:

ואמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. וכולן שנינו במשנתנו וכו' נפק דק ואשכח תלת המזלזל בנטילת ידים והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים והמגיס דעתו כלפי מעלה וכו':

אין משקין לא את הגיורת וכו' - פירוש השקאת סוטה:

ובמתניתין לא תנן והתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וכו' - פירוש כשחתכו לאורכו ואינו יכול לעמוד מאליו הכל מודים שהוא טהור. ואם חתכו לרחבו ולא נתן בו חול דברי הכל שהוא טמא שמתוך כובדו הוא מתקיים ועושה מעין מלאכתו הראשונה. אבל כשנתן בו חול שהחול מפסיק ביניהם בזו נחלקו וכן מוכח מתוך המשניות:

רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא ור' אלעזר לא וכו' - פירוש ר' אלעזר לא היה מונה אלא אותן שהנדוי שלהן במשנה בפירוש ולא מצא מהן אלא שלש. אבל ר' יהושע בן לוי היה מונה הני תלת וכל הדומה להן שהוא מתריס כנגד הרבים ועושה מעשה כדבריו כמו שהיה עושה רבי אלעזר בהני תלת ומצא מהן עשרים וארבעה:

מתני' קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו – טעמא דמילתא משום דתנחומי אבלים גמילות חסדים היא וגמילות חסדים היא מן התורה כדאמרינן בעלמא והודעת להם זה גמילות חסדים ולפיכך פטורים מקריאת שמע אף על פי שכבר נקבר המת משום דעוסק במצוה הוא. וא"ת קודם שלא הגיעו לשורה אמאי אין מתחילין קריאת שמע וגומרין ויהיו פטורין ממצות שורה משום עוסק במצוה דהא הן עסוקין בקריאת שמע. יש לומר דמשעת קבורה הוי אתחלתא דהא מצוה דשורה מענין קבורה הוא דכבוד עושין למתים ולחיים וכיון דכן אשתכח דמצות שורה קודמת. וא"ת עוד מאי שנא הא מההיא דלעיל דאפילו עסוקים בהספד חייבין דאמרינן נשמטין אחד אחד וקורין והכא פטרינן להו מקריאת שמע. יש לומר דבהספד אף על פי שקורין קריאת שמע לא יהא עכוב בהספד שאפשר לחזור למצותו. אבל הכא לענין מצות שורה אי אפשר מפני שהיא מצוה עוברת:

דף יט עמוד ב[עריכה]

תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורה - פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:

הבאים מחמת האבל – פירוש קרוביו פטורים ואפילו הם חיצונים:

המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו' - כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:

בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו כך גרסת הספרים - ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל. והראב"ד ז"ל כתב הכי גרסינן לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה. ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם. וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:

בית הפרס שנידש טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל - פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים. וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:

תא שמע ולאחותו מה תלמוד לומר - האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל ואחר כך כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. וכולהו דריש להו במסכת נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קא משמע לן. ואי כתב אמו הוה אמינא דוקא אמומשום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קא משמע לן דלא. ואף על גב דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטינא ליה. ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר. והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרן שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהיה כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא. אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקים לה בזבחים פרק טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. יכול יטמא פירוש שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות. אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת. אבל מטמא הוא למת מצוה. פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה. אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה. אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו. ומשני שב ואל תעשה שאני. פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה. אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא:

דף כ[עריכה]

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו' - והאי מילתא נקט הכא משום סופה מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק:

גמרא הכי גרסינן מאי שנא קריאת שמע ותפלין משום דהוה להו מצות עשה שהזמן גרמא. וחייבין בתפלה משום דרחמי נינהו. ובמזוזה ובברכת המזון משום דהוו להו מצות עשה שלא הזמן גרמא:

נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה - דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איתנהו בזכירה. [ו]מהכא משמע דקדוש היום דבר תורה. ודוקא קדוש היום אבל לקדש על היין הוי מדרבנן כדאיתא בנזיר:

אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא – דקא סלקא דעתין דאכל שיעורא דאורייתא ובן דמברך לאביו בבן גדול עסקינן שחייב מן התורה. ואפילו הכי לייטו ליה לאבוה דכיון דליכא אלא שנים הוא ובנו אינו מברך בתורת זימון ומשום שאינו יודע לברך הוא שיוצא בשומע את בנו. ובירושלמי מוקי לה אפילו בבנו קטן בשעונה אחריו מה שהוא אומר:

הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן - ובקטן נמי שהגיע לחנוך:

והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה - עד כזית בשיעורא דרבנן ועד כביצה בשיעורא דאורייתא. ויש מפרשים עד כזית לר' מאיר ועד כביצה לר' יהודה כדאיתא לקמן. ולפי מה שכתבנו דרבא הוא דסבירא ליה דבבן גדול עסקינן הא דאקשי ליה רבינא ולטעמיך קטן בר אפוקי רבים ידי חובתן הוא אף על גב דאין כאן קטן אלא בן ומשמע נמי גדול משום דסבירא ליה לרבינא דבן דקתני דומיא דאשה ועבד שאין חייבין מן התורה:

דף כא עמוד א[עריכה]

והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו וכו' - וא"ת וליקשי ליה ממתניתין גופה דפטר ליה תנא קמא מברכות דרבנן והוא דבר שהצבור עסוקין בו והוא בטל. יש לומר דמשום הכי לא אקשי ליה מברכות דמן הדין בשומע אותם משליח ציבור יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל דיש לומר דמשליח צבור שמע להו ויצא. מה שאין כן בקריאת שמע ותפלה דאינו יוצא על ידי אחר. קריאת שמע טעמא מפני שהיא שינון ותפלה משום דרחמי הוא:

שאני תפלה דלית בה מלכות שמים כקריאת שמע. ודוקא בקריאת שמע הוא דקפדינן שלא יהא יושב ובטל כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים:

אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן - יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה. אלא טעמא משום דקריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אף על גב דלא הוי כדבור:

ולענין הלכתא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דסוגיא דגמרא כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן נמי משמע בריש פרק היה קורא דהרהור לאו כדבור דמי דעד כאן לא פליגי אלא אם צריך להשמיע לאזנו אבל לכולי עלמא צריך להוציא בשפתיו. ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי סבירא ליה דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא סבירא ליה:

מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא כלומר בברכה - הבו גודל לאלהינו פירוש לענות אחריו אמן. והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי:

איכא למיפרך מה לתורה שכן חיי עולם - פירוש ומפני כך שייך לברך לפניה. מה למזון שכן נהנה. ומהאי טעמא שייך לברך אחריה:

מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא - פירוש משום הזכרת יציאת מצרים דאית ביה דהוא מדאורייתא. ובודאי כיון דספק לו אם אמר יציאת מצרים ומשום הכי צריך לחזור ולומר אמת ויציב טפי הוה עדיף לומר ויאמר דאית ביה תרתי מצות ציצית ויציאת מצרים. אלא דהשתא לא נחית להכי אלא לומר דקריאת שמע דרבנן ויציאת מצרים דאורייתא. והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר רבותא אשמעינן דאף על גב דויאמר פרשתא דאורייתא ואמת ויציב מטבע דרבנן אם ספק לו אם הזכיר יציאת מצרים או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר אמת ויציב דיו בכך ואין צריך לומר ויאמר:

ההוא בדברי תורה כתיב - פירוש שלא אמרה תורה מקריאת שמע דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן. ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב קריאת שמע קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:

ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא לימא אמת ויציב ולא לימא קריאת שמע - יש להקשות דלא איפשר ליה לאקשויי הכי דודאי אם אומר אמת ויציב לא סגיא דלא נימא קריאת שמע דכיון דעל קריאת שמע נתקנה אי אפשר לאומרה בפני עצמה דהוה לה ברכה לבטלה:

הגה"ה: אמר המגיה בש"ס שלפנינו הגרסא: ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה ואם כן לפי גרסתנו אין מקום לקושיית רבינו דהגמרא הכי פריך דנימא קריאת שמע משום קבלת מלכות שמים וגם יברך לאחריה אמת ויציב משום הזכרת יציאת מצרים. ואפילו לפי גרסת רבינו נמי יש לומר דכיון דברכות דקריאת שמע אינם מיוחדות לקריאת שמע רק על שם שבע ביום הללתיך כדאיתא בירושלמי ומהאי טעמא נמי אמרינן דברכות אין מעכבות וסדר ברכות אין מעכבות אם כן לבעל קרי שלא חייבוהו לומר רק חיובא דאורייתא שייך שפיר לאקשויי דלימא אמת ויציב ולא לימא קריאת שמע דהא אמת ויציב אינה מיוחדת לקריאת שמע דוקא ומשום הכי אפשר לאומרה בפני עצמה:

מידי הוא טעמא אלא משום יציאת מצרים הא מדכר לה בקריאת שמע - פירוש בפרשת ויאמר:

ונימא הא - פירוש אמת ויציב: ולא בעי למימר הא - ויאמר:

קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי - דסבירא ליה דודאי אם אמר פרשת ויאמר לא אפשר בלא אמירת קריאת שמע נמי כיון דתרווייהו פרשיות מן התורה. שאין ראוי שיאמר פרשת ויאמר ויניח פרשת קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים:

דף כא עמוד ב[עריכה]

ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם - קא סלקא דעתין השתא דכיון דר' יהודה מחייב ליה בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפילו כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו:

והאמר ר' יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם וכו' - ודאי ליכא למימר דר' יהושע בן לוי מדאורייתא סבירא ליה דבעלי קריין אסורין דודאי תקנת עזרא היא כדאיתא בבבא קמא ולקמן מייתי לה. ועוד דהא לקמן דריש האי קרא לדרשא אחרינא ואמאי והא אפקיה. אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא דסמיך ליה לקרא. וא"ת אם כן מאי אקשי ליה לר' יהודה מהאי כיון דלא מדאורייתא. יש לומר דאכתי קשיא משום תקנת עזרא ולא נחית תלמודא למידק עליה השתא אי הויא אסמכתא או לא ונקיט לה כאלו היא דאורייתא ולא איכפת ליה משום דבמסקנא הא מתרצן כולהו דאסיקנא דר' יהודה סבר דבעל קרי אסור בדברי תורה כדלקמן:

אפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש - טעמא משום דמשנה תורה דברי משה הן. ואף על פי שכולן נאמרו מפי הגבורה מכל מקום כיון שכבר נאמרו תחלה בסדור אחר ועכשיו חוזר ואומר בסדור אחר ודאי כשסומך הדברים זה לזה לדרשא נסמכו כיון שאינם סדורין בסידור ראשון:

מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה נמי בסקילה - משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ולא הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שהרי כבר נאמרה במכשפה מיתה אלא שלא נתפרש באיזו מיתה:

נושא אדם אנוסת אביו וכו' - דתנא קמא סבר דלא אסרה תורה אלא על ידי קידושין בלבד ור' יהודה אוסר וכו':

דאמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת - מכאן מוכח דמאי דאמרינן לעיל דר' יהושע דריש מהאי קרא דבעל קרי אסור בדברי תורה אסמכתא בעלמא הוא. דאי לראיה ממש היכי דריש מיניה דרשא אחרינא:

תנן זב שראה קרי - שהיה טמא טומאת זיבה שהיא חמורה וראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו'. דקא סבר תנא קמא דאף על גב דלא עלו מטומאתם בטבילה זו ולא נטהרו מכל מקום מאי דאיפשר ליטהר מטהרין. ור' יהודה סבר דכיון שלא נטהרו בטבילה זו ועדיין בטומאה חמורה הן פטורין מלטבול כיון שאין נטהרין לגמרי:

דף כב עמוד א[עריכה]

לא תימא מברך אלא מהרהר - פירוש דסבר ר' יהודה דאפילו בברכות דרבנן עבדינן מאי דאפשר כמו קריאת שמע דאורייתא שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה:

מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר - מהכא שמעינן דאף על גב דאמר ר' מאיר לעיל אחר כונת הלב הן הדברים לא כונה בלבד אלא צריך להוציא בשפתיו. דאי לא מה בין בעל קרי לכל אדם דכל אדם נמי יוצא בהרהור ומאי שנא מפני שהוא בעל קרי:

ר'יהודה אומר אף מוציא בשפתיו אלמא לית ליה הרהור אמר רב נחמן עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ - פירוש אברכות דרבנן קאמר דכל מילי דרבנן עשאן כהלכות דרך ארץ. ואפילו ברכת מזון שהיא מן התורה דמכל מקום מטבע שלה מדרבנן. ור' יהודה אקצת מאי דאמר תנא קמא קאי. ולא איפשר למימר דאקריאת שמע קאי דהיכי אמר רב נחמן שעשאה כהלכות דרך ארץ אלא ודאי אברכות קאי:

מותרין לקרות בתורה וכו' - שהם כחולים ועומדים ברתת ובמורא:

ר' יוסי אומר שונה משניות הרגילות - הרגילין בפיו:

ובלבד שלא יציע את המשנה - כלומר שלא יעכב בדקדוק ובפירוש המשנה אלא שונה במרוצה כאדם נבהל:

ואין מציע את המדרש - מפני שיש בו פסוקים ושמא יזכור שם:

שהיה מגמגם - כלומר שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום:

אמר לו פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה - משמע מהכא דר' יהודה בן בתירא אפילו נתינת תשעה קבין לא מצריך והא דאמר רב נחמן לקמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה בן בתירא בטבילה לאו דוקא בטבילה דהוא הדין לנתינת תשעה קבין אלא איידי דאיירינן לעיל בצרכי טבילה ואכתי לא מדכרינן תשעה קבין קאמר בטבילה אבל הוא הדין דנהגו כותיה להקל אף בתשעה קבין וכן נהגו במקומות הללו. וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפרק יום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש. פירוש דאסור להתפלל עד שירחץ וכיון שאסור ברחיצה כל שכן שאסור בתשמיש כי איך יתפלל והוא בעל קרי. ומשני במקום שאין טובלין. משמע דאפילו בתשעה קבין נהגו להקל דאי לא תימא הכי אכתי הדרא קושיא לדוכתא ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש אלא ודאי כדאמרן. ועוד אמרו הנוטל ידיו ומתפלל כאלו טבל כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ:

אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש מסייע ליה לר' אלעאי - זו גרסת הספרים. ורש"י ז"ל גריס אמר ר' אלעאי אמר ר' אחא הלכה וכו' ולא גריס מסייע:

מאן דתני שנאה משום ביטול תורה - דקל הוא למצוא תשעת קבין מארבעים סאה. ומפני כך שנאה לתלמידים דסתם תלמידי חכמים נקראו חולים כדאמרינן [מאן] מריעי רבנן:

שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין וכו' - אם יודעים שיטהרו בתשעה קבין:

ר' ינאי שמעתי שמקילין בה שטובלין בתשעה קבין - ושמעתי שמחמירין בה בארבעים סאה:

דף כב עמוד ב[עריכה]

אמר רבא הלכתא בריא המרגיל ארבעים סאה. וחולה המרגיל- כלומר לדעתו:ובריא לאונסו תשעה קבין. וחולה לאונסו פטור מכלום - טעמא דנצרך רבא לפסוק הלכתא משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא וקא משמע לן דאפילו מאן דעביד כתקנתא דעזרא וכתקנת רבנן בתראי דבתר עזרא בחולה המרגיל ובריא לאונסו לא צריך אלא תשעה קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ויש ספרים דגרסי הכי אמר רבא מדברי כולם נלמוד. והפירוש אפילו לדברי המיקל מודה דלא יפחתו לבריא המרגיל מארבעים סאה ולחולה לאונסו ולבריא לאונסו תשעה קבין:

הגה"ה: בש"ס שלפנינו הגרסא בדברי רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה:

במה דברים אמורים ללמוד לעצמו אבל לאחרים ארבעים סאה. ר' יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום. ודאמרינן עלה לאתויי בכלים ולאתויי מים שאובין דוקא בטבילת בעל קרי שהיא קלה שרו אבל לא בשאר טבילות:

אלא איברוך אנא דנפל עלי ארבעים סאה - לאו דוקא דנפול אלא כלומר שטבלתי בארבעים סאה ואיידי דקאמר לעיל דנפול עלי תשעה קבין קאמר הכא דנפיל עלי:

אמר להו רב הונא איברוך אנא דלא הא ולא הא - יש אומרים שאיני צריך טבילה. ויש אומרים דפירושו שראה קרי ואמר לא טבלתי כלל דסבירא ליה דבטלוה לטבילותא ואינו צריך לטבול:

ולית הלכתא כותיה דרב חמא - שהיה טובל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים משום דסבר דבטלוה לטבילותא לגופיה אבל להוציא אחרים דדמי כמלמד לאחרים לא בטלוה. ואינו כן דאפילו לאחרים נמי בטלוה:

הואיל וחטא אין תפלתו תפלה - כלומר הואיל וחטא בשגגה קאמר דהא אמרינן לקמן שאינו חייב לבדוק אם יש צואה בבית אם לאו דהכי איתא לקמן בפרקין ספק צואה בבית מותר. ומאי דאמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא לאו דוקא שהרי לא חטא אלא בשגגה אלא כזבח רשעים קאמר. ומשום הכי אייתי האי קרא דתפלה כנגד קרבן היא באה:

דף כג עמוד א[עריכה]

אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה - פירוש הא דאמר חוזר לראש הוה ליה למימר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק. אלא ודאי מדפסקא למלתיה ואמר סתם חוזר לראש שמע מינה דאפילו בדלא שהה נמי קאמר ובדלא שהה הוא דפליגי הא אם שהה דכוליה עלמא חוזר לראש. וליכא לאקשויי למאן דאמר למקום שפסק לימא אם לא שהה כדי לגמור דכיון דלמאן דאמר קמא חוזר לראש איירי אפילו בלא שהה וכל שכן בדשהה בתרא נמי דהוא בר פלוגתיה בדכותיה איירי מסתמא:

מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שמור נקביך בשעה שאתה מתפלל לפני - מלשון רגלך דייק כדאמרינן אך מסיך הוא את רגליו:

בית הלל אומרים אוחזן בידיו ונכנס - דקסברי בית הלל דאין דרך קדושתן אלא כשהן בראשו אבל בידו לא. ולגבי שינה דאמרינן בהפוך שלא יאחזם בידו אלא בראשו התם הוא טעמא מפני שיפלו מידו כשישן וכשהן בראשו הן שמורין יפה:

ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס - משום כבוד:

ביום גוללן כמין ספר - בנכנס לבית הכסא מיירי והכי קאמר כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן כמין ספר ואין צריך להניחם בכלי אלא אוחזן בימינו משום שמירה כנגד לבו משום כבוד. אבל כשנכנס לבית הכסא בלילה כיון שאין לו להניחן דלילה לאו זמן תפלין הוא אלא אם כן היו בראשו דאינו צריך לחלוץ עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי. ואמרינן עלה לא שנו דביום גוללן כמין ספר וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום כדי ללבשן דכיון שהיום גדול ויכול עדיין לקיים המצוה לא הטריחוהו לתתן בכיס. אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען כמו בלילה:

אמר אביי לא שנו דבעינן כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין - כלומר בכלי שהוא מיוחד להם דכיון שהוא כליין קרוב הוא להיות בטל אצלם ואם הוא פחות מטפח הרי הן כמגולין. אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח דאפילו פחות מטפח חשוב כלי:

פכין קטנים מצילין באהל המת - פירוש בצמיד פתיל אפילו פחות מטפח דחשיבי כלי משום אויר פחות מטפח:

הואיל ושרו רבנן לא ניטרח - כלומר לא אטריח לתלמידים שישמרו אותם. ויש ספרים דגרסי ננטרן כלומר ישמרוני מכל נזק. ויש אומרים אשמור אותם אני בעצמי:

דף כג עמוד ב[עריכה]

לא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל - דחושש שמא יפלו מידו וטריד ולא מכוין:

ולא ישתין בהם מים - משום כבוד:

ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי - דוקא בידו קאמר והטעם דחיישינן שמא יפלו מידו. אבל כשהן בראשו מותר לישן בהם שינת עראי במניח ראשו בין ברכיו:

לית הלכתא כי הא מתניתא - פירוש דאמר לא ישתין בהם מים. ומני בית שמאי:

דאי בית הלל השתא בית הכסא קבוע שרו - כלומר אפילו נכנס לגדולים כדאמרינן לעיל הרוצה ליכנס לבית הכסא בית הלל אומרים אוחז תפליו בידו ונכנס:

בית הכסא עראי - כלומר לקטנים לא כל שכן דשרו:

מתיבי דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן - לענין בית הכסא אתמר:

אי אמרת בשלמא בית הלל וכו' אסרתי לך כאן בבית הכסא עראי - וטעם שחמור יותר בית הכסא עראי כדאמרינן לקמן משום דאיכא ניצוצות נתזות על רגליו ויצטרך לשפשף שלא להוציא לעז על בניו שהוא כרות שפכה ואין זה דרך כבוד שישפשף בתפלין בידו:

כי תניא ההיא שהתרתי לך לענין טפח וטפחיים תניא וכו'. כאן בגדולים כאן בקטנים – והכי קאמר דברים שהתרתי לך בקטנים גילוי לפניו טפחיים אסרתי לך בגדולים לפניו ולא כלום:

כאן באיש כאן באשה - והתרתי באיש אסרתי באשה:

אי הכי היינו דקתני עלה דדברים שהתרתי לך וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה. כלומר יש להקשות כאן בקושיא בהיפך מדין זה ואין עליו מענה. ואי אמרת בשלמא בתפלין קל וחומר. הוא מאי דאמרן לעיל השתא בית הכסא קבוע שרו בית הכסא עראי מיבעיא. ואין עליו תשובה דלא מצינו בשום מקום שיהא חמור יותר בית הכסא עראי מבית הכסא קבוע. אלא אי אמרת באיש ואשה קא מיירי אמאי אין עליו תשובה דרכא דמילתא הכי איתא דאשה לפניה ולא כלום. אלא לאו תפלין והתרתי לך בית הכסא קבוע אסרתי לך בית הכסא עראי:

מכל מקום קשיא השתא בית הכסא קבוע שרו וכו' - כלומר אף על גב דאיתותב רבא אמר רב ששת אכתי מה שהקשה לעיל בקל וחומר בדוכתיה קאי ומה נתרץ לקושיא זו:

הכי קאמר בית הכסא קבוע - כלומר לא קשיא מידי דטעמא איכא דבית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי שאינו צריך לשפשף. ויש ששואלין היאך איפשר דליכא ניצוצות והלא אמרו אי אפשר לגדולים בלא קטנים ונמצא דאיכא ניצוצות בשעה שמשתין. וי"ל דכי אמרינן דליכא ניצוצות הני מילי כשהוא נפנה מיושב דאין מי רגלים כלים אלא מיושב אבל כשמשתין מעומד אינו כלה ואיכא ניצוצות ולפיכך אסרו בעוד התפלין בידו שמא ישפשף הניצוצות באותו יד כדי שלא יראה כרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים. אבל בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות מותר. אי נמי יש לומר דליכא אלא פורתא ובכי הא פורתא לא גזרו:

הא מלתא תיתי לה בתורת טעמא - כלומר דאף על גב דלכאורה איפכא מסתברא מכל מקום טעמא איכא דהכא איכא ניצוצות והכא ליכא:

דאי אתית לה בתורת קל וחומר קל וחומר שאין עליו תשובה הוא - פירוש דבשום דוכתא לא אשכחן שיהא חמור בית הכסא עראי מבית הכסא קבוע:

הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך עשר פעמים וכו' - דרך ארץ קא משמע לן שלא יצטרך לקום בחצי הסעודה לצורך נקביו. ודרך רפואה נמי היא דכל האוכל כשהוא נצרך לנקביו דומה כתנור שהסיקוהו על גבי אפרו:

תני חדא צורר אדם תפליו עם מעותיו באפרקסותו - בשלא הזמינו לתפלין:

ותניא אידך לא יצור בהזמינו לתפלין משום קדושה:

כי קא מיבעיא לי תחת מראשותיו מאי אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו - פירוש שהוא קרוב לשמש מטתו. ודוקא בכלי בתוך כלי דלא עדיף מראשותיו משאר הבית דאפילו היו מונחין בשאר מקום הבית ורצה לשמש מטתו בעינן שיהו מונחים כלי בתוך כלי ואדרבא רבותא הוא דתחת מראשותיו סגי בכלי בתוך כלי. מאי טעמא דשמירתן יפה להם דודאי תחת מראשותיו משומרין הם ביותר:

דף כד עמוד א[עריכה]

והתני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו - פירוש דמשמע אפילו כנגד ראשו דאי לאו כנגד ראשו אמאי מניחן בכובע:

דמפיק ליה למורשא דכובע לבר - פירוש שמוציא מקום בליטת התפלין לחוץ דמשום כבוד התפלין אינו נותן ראשו עליהן אלא על שאר הכובע ואשמעינן רבותא שיכול להניח ראשו על הכובע שקשורין בו ובלבד שיוציא מקום קשר התפלין ויניחנו בין כר לכסת בכלי בתוך כלי:

רב פפא צייר להו בכילתא ומפיק למורשייהו לבר - אפשר שהיו מונחין בכליין וחשיב ככלי בתוך כלי דכילתא ככלי אחר:

מנח להו אשרשיפא - שעומד לפני המטה. ואף על גב דהוי הדום רגליו בכלי בתוך כלי סגי דהם היו מונחים בכליין ופריס סודרא עלייהו:

מהו שיחזיר זה פניו ויקרא קריאת שמע ויחזיר זה פניו וכו' - בפנים לפנים פשיטא ליה דאסור דאיכא נגיעה בערותו של חבירו ונוגע בערוה אסור בקריאת שמע. אבל בחזרת אחוריים בעי:

אשתו ולא מיבעיא אחר – אדרבא אשתו כגופו אחר לאו גופו ואיכא ערוה. ולעיל בבעיין אם מניח תפלין תחת מראשותיו דלא אקשינן עליה כי הכא דהתם רבותא הוא כי שרי' ליה באשתו עמו דהוא מותר לשמש מה שאין כן באחר. הרב אלפסי ז"ל פסק כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו הוא מותר להחזיר פניו ולקרות וכן דעת הגאונים ז"ל:

והא איכא עגבות - פירוש דשניהם נוגעות זו בזו דסבירא ליה דעגבות עצמן ערוה והוה ליה כנוגע בערוה:

עגבות אין בהן משום ערוה - ודינם כדין שאר בשר. אבל במגולין אסור לקרוא קריאת שמע כנגדן:

ואף על פי שעגבותיה מגולות היא מברכת - תרגמה רב נחמן כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע:

קסבר לבו רואה את הערוה מותר - דלא אסרו אלא בעיניו:

שוק באשה ערוה – קא משמע לן שאף על פי שפעמים הוא נגלה דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה:

קול באשה ערוה - פירוש לקריאת שמע. ויש אומרים דדוקא קול של זמר ושער המכוסה. אבל קול שאינו של זמר ושערה מחוץ לצמתה אין חוששין להם:

זה התולה תפליו - דכתיב בהו למען יאריכון ימיך. וכתיב למען ירבו ימיכם:

אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק - לשון נוטריקון גו הקים פה הקים:

דף כד עמוד ב[עריכה]

ומשמש בבגדו - בתפלתו ואפילו במקום ערוה אם כינה עוקצתו:

אבל לא היה מתעטף - יש אומרים שלא היה מתעטף כלל בשעת תפלה. ויש אומרים שאם היה נופל טליתו מעליו לא היה חוזר להתעטף בו באמצע התפלה. ולא היה מניח ידו לפני פיו [הגה"ה: כן הוא גם גירסת הרי"ף] שהוא דרך גאוה. והוא הדין לכל דבר שהוא דרך גאוה כגון בידיו כנגד חגורה וכיוצא בו שאסור:

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו. ותנא קמא והא לבו רואה את הערוה - דסבירא ליה ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניו אסור בקריאת שמע אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא:

קסבר לבו רואה את הערוה מותר - דלא אסרו אלא בעיניו:

רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה - משום דהוה ענין דבור. וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:

דף כה עמוד א[עריכה]

ריח רע שיש לו עיקר - כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא. פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מארבע אמות. רב חסדא אמר מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו' היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. דכל עשרה רשות אחריתי הוא:

צואה עוברת - שמעבירין אותה לפניו:

אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן - פירוש במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי:

ואם עמד טמא הטהור טמא - יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא. ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב לא שנא קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא. ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו. וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה. כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה:

וכן באבן המנוגעת - פירוש דלא מטמאה אלא בעכוב והא קא משמע לן דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא:

איכא דאמרי אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר - דאין דרך להניח צואה בבית:

באשפה אסור חזקת אשפה שיש בה צואה:

ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד - כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסוי ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים:

היכי דמי צואה כחרס וכו' איכא דאמרי כל זמן שגוללה בנחת ואינה נפרכת - אסורה אף על גב דאם זורקה בכח היתה נפרכת:

לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו - דאינו מתבטל במים:

דף כה עמוד ב[עריכה]

ומסקנא דכוליה עלמא רישומן ניכר שרי והכא בטופח על מנת להטפיח איכא ביניהו - תנא קמא סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח על מנת להטפיח כלומר שאם מניח ידו עליהם ואחר כך מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין. נבלעו דאין בהן טופח על מנת להטפיח מותרין. ור' יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין. והלכתא כתנא קמא דבטופח לחוד שרי:

מתני' ירד לטבול כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא. [גמרא] אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע - תרתי אשמעינן דאף על פי שכל גופו עומד על הצואה מותר. ועוד דאף על גב דזה הכיסוי אינו קבוע והוא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא:

דבוקה בסנדלו מהו - מילתא דרבא גופיה מיבעיא ליה. שמא הא דאמר רבא דוקא בגומא שאינה דבוקה בסנדלו או דילמא אורחא דמילתא נקט בגומא משום דמכסיא שפיר והוא הדין לסנדלו. תיקו:

תנו רבנן כמה יטיל לתוכן מים - פירוש לתוך מי רגלים:

כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית. אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף - פירוש שקדמו מי רגלים והטיל מים לבסוף:

אבל לכתחלה - שקדמו המים דברי הכל כל שהוא דראשון ראשון בטל אצל המים שהיו שם מתחלה:

עייל לי רביעתא במשכלתא כר' זכאי - יש אומרים דכלי שעמדו בו מי רגלים והוא קבוע לכך ודאי אסור לעולם ואין לו ביטול במים כדאיתא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו ואינו מועיל נתינת המים להכשיר גוף הכלי. וטעמא משום דכיון שהוא רגיל בכך הוי מזוהם טפי. וכן נראה בסמוך. ולפי זה האי משכלתא לא היה קבוע לכך אלא דזימנא חדא איתרמי הכי. ואי נמי דדוקא כלי חרס אין להם ביטול משום דמאיסי טפי. אבל שאר כלים של מתכות או של זכוכית אם נתן בהם מים מותר. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף רביעית וכדאמר ליה רב יוסף לשמעיה ולא אמרינן בכי הא ראשון ראשון בטל. וודאי רביעית מים בתוך מי רגלים מרובין מדינא בטילי אלא דרבנן הקלו בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד לא אסירי אלא מדרבנן:

בין לפני המטה בין לאחר המטה - פירוש דלעולם אסור לקרוא קריאת שמע בעוד שאלו בבית:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא וכו' - ומסקנא דהכי קאמרינן לאחר המטה קורא מיד כלומר כיון שהמטה מפסקת ביניהם אף על פי שאין בה רוחב ארבע אמות. אבל לפני המטה דליכא הפסק מרחיק ארבע אמות וקורא:

ר' שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או יניחם תחת המטה - דסבר דכולו בית כארבע אמות דמי:

בעיין איפשיט מתנייתא קשיין אהדדי - שהסברות הפוכות דמאי דאמר ר' שמעון בן אלעזר לעיל אמר רבן שמעון בן גמליאל הכא:

איפוך בתרייתא - דתיקום כקמייתא:

מאן שמעת ליה דאמר כולו בית כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר היא - כתב רש"י ז"ל לא ידענא באיזה מקום אמר ר' שמעון בן אלעזר האי סברא. ורבינו חננאל ז"ל פירש דשמעינן ליה התם במסכת עירובין פרק שני דאמר ר' שמעון בן אלעזר התם כל היקף שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והגינה אפילו בת חמשת כורין הרי הן כרשות אחד ומותר לטלטל בכולו כיון שהוקף מתחלה לדירה דכוליה חשיב כארבע אמות. ומקשין בתוס' להאי פירושא מתרי אנפי חדא דאיך נלמוד לקריאת שמע מטלטול שבת שזה אינו תלוי בזה כלל. ועוד דהתם בעירובין הלכה כר' שמעון בן אלעזר דליכא מאן דפליג והכא פסק רבא דלא כותיה הילכך היכי ילפינן זה מזה. ולאו מילתא היא דלאו קשיא היא כלל דמה שהקשו שאין ללמוד קריאת שמע מטלטול שבת והוא אם לא היה אומר ר' שמעון בן אלעזר לענין קריאת שמע כלום והיינו רוצים לידע דעתו בקריאת שמע מה יאמר בה ונשמעינה מהתם האמת הוא שלא היינו יכולים להוכיח משבת דלא דמי. אבל השתא דשמעינן דאיירי ר' שמעון בן אלעזר הכא בקריאת שמע והתם נמי וספק לנו איזה סברא אמר מסתמא יש לתלות דמה שסובר התם סובר הכא ויכולין אנו להוכיח דעתו מהתם דכיון דלא הוי תחלת הוכחה איפשר לעשות כן. והקושיא אחריתי דהתם הלכה כר' שמעון בן אלעזר וכאן לית הלכתא כותיה מקושייתם הראשונה אנו למידים תירוצה שאין תלויה זו בזו כלל ומפני זה התם הלכתא כותיה והכא לא:

דף כו עמוד א[עריכה]

והא מיבעיא בעי לה רב פפא [הג"ה: לפנינו הגרסא לרבינא] הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או לא - וא"ת מאי קא מבעיא ליה הא פלוגתא דאביי ורבא הוא אי הזמנה מילתא היא או לא. יש לומר דפלוגתא דאביי ורבא קמיירי בשהזמינו לדבר אחד ואחר כך נמלך להשתמש בו דבר אחר כגון ההיא דלעיל דסודר דאזמניה למיצר ביה תפלין ונמלך אחר כך למיצר ביה זוזי. אבל בעיא דרב פפא הוא בשהזמינו לענין אחד ומתקיימת בו אותה הזמנה ואינו משנה אותו לדבר אחר:

אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומים דמי ושרו - יש אומרים שהיו עשויין כמדרון וצואה ומי רגלים מתגלגלין לשם וליכא צואה כנגד פיהם. ויש אומרים שהיו עשויין כעין קתדראות שלנו והכל נופל בחפירה:

איבעיא להו בעל קרי שראה זיבה מהו לר' יהודה וכו'. והא משמשת וראתה נדה דכבעל קרי שראה זיבה דמי וקא פטר ר' יהודה - קשיא מאי קא בעי תלמודא והא משנה מפורשת היא ומאי תא שמע דאמרינן ולישנא דכבעל קרי דמי. דמשמשת שראתה נדה היינו ממש כבעל קרי שראה זיבה ואם כן לימא ליה מתניתין היא. וי"ל דהא קא משמע לן דאי ממתניתין הוה אמינא דמשמשת וראתה נדה מיירי שראתה בעודה משמשת ולא דמי לבעל קרי שראה זיבה שהוא בזה אחר זה. ומשום הכי אשמעינן [ממשנה] יתירא דלא בעי למימר כשראתה בעודה משמשת דאי הכי היינו רישא דנדה שפלטה שכבת זרע שהכל כאחד וכיון דכן על כרחין יש לנו לומר דמשמשת וראתה נדה בזה אחר זה כגון ששמשה ואחר מכן ראתה נדה. ואם כן היינו בעל קרי שראה זיבה וכיון דבהא פטר ר' יהודה בהא נמי פטר:

הדרן עלך פרק מי שמתו