שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד א

גמ' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה וכו' – דקא סלקא דעתיה דמקשה דמאי דאמרינן דמצות קריאת שמע עם הנץ החמה משום תפלה הוא דזמנה עם הנץ החמה ותו לא. כי תניא ההיא לותיקין:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים - פירוש ר' יוחנן לא נחית השתא לפלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה וקתני מילתיה כמאן דאמר חובה אבל למאן דאמר רשות לא בעי תשלומין כלל דהיא גופה רשות. והכי משמע במסכת יומא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית. [ואקשינן] והאמר רב תפלת ערבית רשות [ופרקינן] כמאן דאמר חובה. אלמא דמאן דאמר רשות לא בעי פטור דנעילה והוא הדין דלא מיצריך תשלומין:

טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. אלמא זמניה כולי יומא. אלא צלויי כולי יומא מצלי ואזיל. עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה וכו' - הוא הדין דהוה יכיל לשנויי טעה שאני ומתניתין מיירי בלכתחלה:

תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת - דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול. דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו:

מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו - מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה סבירא ליה דאף על גב דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפילו בלא הבדיל בשתיהם. והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו'. ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - פירוש שהוא רשות כדמפרש לקמן. שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה. כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום. ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום. ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות:

איזו היא מנחה קטנה שהיא זמן הקרבת התמיד מתשע שעות ומחצה ולמעלה - ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן:

אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות - פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה:

[פיסקא] ר' יהודה אומר עד ארבע שעות. איבעיא להו עד ועד בכלל. פירוש עד שעה רביעית ושעה רביעית בכלל וכל ארבע שעות הוא בקר. או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל:

תא שמע תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה - וסלקא דעתין דעד פלג האחרון קאמר:

אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן - דר' יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל:

דף כז עמוד א

אלא מאי עד ולא עד בכלל ואלא הא דתניא ושל מוספין כל היום וכו' אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל וכו'. אלא אי אמרת עד ולא עד בכלל דתפלת המוספין דקאמר ר' יהודה עד שבע שעות ולא שעה שביעית בכלל ואם כן לא הוי זמנה אלא שש שעות:

אי הכי היכי משכחת תפלת מוספין ומנחה בהדי הדדי - דבהתחלת שעה שביעית עבר זמן מוסף ותפלת מנחה לא מטי זימנה אלא בחצי שעה אחרונה שבשעה שביעית ואם כן הא עבר זמן מוסף כבר חצי שעה:

לא מאי פלג ראשון ועד בכלל ואיכא בינייהו פלג אחרון - והכי קאמר. פירוש משום הכי איצטריך ליה לתרוצי ברייתא דלא תימא דפלג המנחה דקאמר ר' יהודה הוא דמפרש ואזיל והוא פלג אחרון דהכי קאמר אימת נפיק פלג ראשון. פירוש דמהתחלת פלג אחרון אתה למד אימת הוי סוף פלג ראשון דר' יהודה:

אף אנן נמי תנינא - דעד ועד בכלל:

שממאנים את הקטנות - כגון שני אחים (שנושאים) [שנשואים] שתי אחיות. אחת גדולה וקדושיה מן התורה. ואחת קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאין קדושיה מן התורה מפני שיכולה למאן בו כל זמן שלא הגדילה ורבנן הוא דתקינו לה קדושין כדי שלא תצא לזנות. ומת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה אשתו קמי אחיו ליבום ואינו יכול ליבם מפני שהיא אחות אשתו. ואם היתה אשתו גדולה דקדושיה מן התורה היה פטור מן הכל בין לחלוץ בין לייבם. אבל השתא דהיא קטנה ואין קדושיה מן התורה יש לו לחלוץ וכיון שחלץ לאשת אחיו מתסרא איתתיה עליה דהוה לה אחות חלוצתו דהויא כאחות גרושתו. ועל זה נאמר ביבמות אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו דשתיהן נאסרות עליו. כיצד מתקנין מצוה על בית דין ללמדה למאן בו ותעקור הקדושין לגמרי ואחר כך יכול ליבם אשת אחיו בהיתר:

ושמשיאין את האשה על פי עד אחד -שהעיד שמת בעלה:

ושנסקל תרנגול בירושלים שהרג את הנפש - שנקר מוחו של תינוק במקום שהוא רופף ונקבו. וקא משמע לן דשור דאמרה תורה לאו דוקא דהוא הדין לכל שאר בהמה חיה ועוף שהרגו נפש דנסקלין:

ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח - דבארבעים יום הוא גמר עשייתו ויצא מכלל יין מגתו:

בבחירתא – היינו מסכת עדיות:

אי בעית אימא רבנן האי וילקטו אותו בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים - והם היו לוקטין אותו בבקר ראשון דהיינו בשלוש שעות דלהכי אהני כפל לשון:

אי בעית אימא ר' יהודה אהני בבקר יתירא להקדים ללקוט שעה אחת קודם לבקר - דבקר שלם הוי עד ארבע שעות והם היו מקדימים שעה אחת דהיינו עד שלוש ותו לא:

איזו היא שעה שהשמש חם וצל צונן הוי אומר בארבע שעות - וא"ת וכיון דמגופיה דקרא משמע אמאי דייקינן לעיל או אינו אלא בשש שעות ואיצטרכינן לאתויי ראיה מכחום היום דהא בקרא משמע דבארבע שעות מיירי. יש לומר דאצטריך דאי לאו כחום היום הוה אמינא וחם השמש היינו חום היום והוא כשש שעות. אבל השתא דשני קרא בלישניה בדוכתא אחרינא ואמר כחום היום ודאי משמע דחום היום וחם השמש אין הכל אחד ואם כן מסתמא חם השמש היינו בארבע שעות:

מדרב צלי של שבת בערב שבת – כלומר בתר פלג מנחה קמייתא. שמע מינה כר' יהודה סבירא ליה דמשם ואילך הוא שעת ערבית והוי ליליא ואפשר לקבל שבת דחייב להוסיף מחול על הקדש מן התורה. ובודאי בתוספת כל שהוא יצא אבל אם רצה להוסיף יותר הוי תוספת. ודוקא משעה זו דצלי רב והיינו ודאי משעת שקיעת החמה. כיצד הרי אמרו חכמים שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום ונמצא שהולך פרסה בשעה וחומש דחמשה חומשין יש בשעה שתי שעות הנשארות הם עשרה חומשין. ועוד אמרו דמהלך פרסה איכא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים נמצא ששקיעת החמה באחת עשרה שעות חסר חומש. וזמן ערבית לר' יהודה היא באחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה ואותו זמן שיש בין רביע לחומש היה מתפלל רב והיה גומר תפלתו בשקיעת החמה ומשם ואילך כשנשקע החמה הוי ליה תוספת ואסור במלאכה מזמן זה. ואמר ליה לר' ירמיה אין בדילנא ממלאכה אבל קודם לזה הזמן לא מהני קבלה שיאסר במלאכה. ודוקא כשקבל השבת בתפלה אבל בדבור בעלמא לא הוי קבלה:

ולא פסקיה לצלותיה דר' ירמיה - שלא פסע לפניו:

ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין - ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן בהעברה בעלמא:

אל יתפלל אדם לא כנגד רבו - פירוש משום שמשוה עצמו לרבו:

דף כז עמוד ב

והנותן שלום לרבו - פירוש כשאר בני אדם אבל על ידי שינוי משום כבודו מות:

והמחזיר שלום לרבו - כדרך שאר בני אדם:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - פירוש שלא שמע הדבר ממנו ואומר הדבר בשמו:

ההיא להזיע וקודם גזרה הוי - דקודם לכן היה מותר לרחוץ. משרבו עוברי עבירה אסרו לרחוץ והתירו זיעה. ואחר כך אסרו הכל:

והא אביי שרי ליה לרב דימי וכו' - פירוש אחר שקבל שבת בתפלה אחר שקיעת החמה:

ההוא טעותא הואי - פירוש שהיה סבור שחשיכה והתפלל בטעות ומשום הכי התירו לו.אבל ידי תפלה ודאי יצא כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה אבל קודם לכן לא:

וטעותא מי הדרא והאמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים וכסבורים העם שחשכה והתפללו של שבת בערב שבת [הגה"ה: לפנינו הגירסא של מוצאי שבת בשבת] ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה חמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו - ואין לך טעות גדולה מזו שאחר כך זרחה החמה ואפילו הכי אמר שתפלתם תפלה (אבל ודאי מותרים היו במלאכה):

שאני צבור דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל - [אבל ודאי מותרים היו במלאכה]. וא"ת ולמקשה מי ניחא והיכי הוה סלקא דעתיה שיהא תפלתם תפלה כיון שזרחה החמה דכל מאי דאמרינן לעיל אינו אלא לאחר שקיעת החמה אבל מקמי הכי לא מהניא קבלה ואמאי לא קשיא ליה נמי האי. יש לומר דאין הכי נמי דקשיא ליה האי אלא דתלמודא לא דייק בהכי והתירוץ שתירץ עולה לשניהם דצבור שאני ועבדינן בהו רבותא יתירא:

אומר קדושה על הכוס - כלומר תיכף שהתפלל מבעוד יום או לא:

תא שמע מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס מיד - ודוקא משקיעת החמה כדכתיבנא. ואם תשאל וקידוש דאורייתא היכי מצי למימר מבעוד יום. הא אמרן דתוספת מחול על הקדש משקיעת החמה ולהלן דאורייתא הוא:

רבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס מיד - ודוקא כשהוא טרוד לדבר מצוה הוא דשרי אבל כשאינו טרוד לדבר מצוה לא וכן הלכתא. והבדלה זו מהניא לעשות מלאכה בערב אבל לעשות מיד אסור בודאי דאי אפשר להוסיף מקדש על חול:

דתניא תפלה ערבית רבן גמליאל אומר חובה ור' יהושע אומר רשות. אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב [הגה"ה: לפנינו איתא אביי ורבא] אמר הלכה כדברי האומר רשות - והגאונים ז"ל פסקו כמאן דאמר רשות דתפלה כאיסורי והלכה כרב באיסורי. ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואמרו בתוספת דאפילו למאן דאמר רשות לא מבטלינן לה בכדי והיינו דרב דאמר טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום דמשמע דהא לאו הכי מחזירין אותו. והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. וההיא דאמרינן ביומא פרק יום הכפורים אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית ופריך והאמר רב תפילת ערבית רשות ולמה לי פטור דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי. יש לומר דהתם אינו מבטל אותה בחנם אלא מפני שהוא עיף ויגע מהתפלות ומאריכת התענית ומשום הכי אמרו שתפלת נעילה פוטרת אותה. ויש לפסוק דתפילת ערבית חובה דהכי משמע מההיא עובדא דההוא תלמיד שעמד בבית המדרש באותו מעמד ושאל תפילת ערבית רשות או חובה ואמר לו רבן גמליאל חובה ואמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ולא השיב אחד מהם דבר כנגד דעתו אלא דענה ר' יהושע דליכא מאן דפליג עליו בדבר זה. והא דקאמר בגמרא לעיל אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפילת ערבית רשות דמשמע דמתניתין פוסק כמאן דאמר רשות. לא תפסינן עיקר להך תירוצא דהא לעיל בברייתא דמסייע לר' יהושע בן לוי תניא ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה. אלמא שמע מינה דמה אין לה קבע דקאמרינן היינו דאין לה זמן קבוע כמו תפלת השחר דיש לה זמן קבוע אבל תפילת ערבית אין לה זמן קבוע דזמנה כל הלילה. ואם כן לא מוכח מידי מהא דתפילת ערבית רשות. ועוד דשמואל פסק כמאן דאמר תפילת ערבית חובה. ועל כל אלו הראיות נראה לפי עניות דעתין דהלכה כשמואל דתפילת ערבית חובה:

עד שיכנסו בעלי תריסין - פירוש תלמידי חכמים המנצחים זה את זה בהלכה כגבורים אוחזי מגן וצנה:

דף כח עמוד א

חצבי חיורי דמליא סריקתא - לפי שהיו לבושים בגדי לבן אמר חיורי ופירושו כדים לבנים מלאים דבר שאינו חשוב כלומר שלא היו שלמים אותם חכמים:

מזה בן מזה יזה - הזאת מי חטאת:

מימיך מי מערה - דבעינן מים חיים:

ואפרך אפר מקלה - כלומר שאר אפר שאינו אפר פרה והמשל על רבן גמליאל שהיה נשיא והוא היה ראוי לראש מתיבתא:

[פסקא] ושל מוספין כל היום. אמר ר' יוחנן ונקרא פושע - פירוש דאף על גב דזמנה כל היום מכל מקום יש לו להתפלל בזמן הקרבן והמאחר אותה כל כך הוא פושע:

תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. ר' יהודה אומר וכו'. אמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין - פירוש משום דר' יהודה יהיב טעמא למילתיה ורבנן לא יהבי טעמא למילתייהו מפני כך איצטריך למיפסק כרבנן:

בתולותיה נוגות - פירושו עגונות:

דף כח עמוד ב

ולית הלכה כרב הונא - אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספים:

ולא כר' יהושע בן לוי דאוסר לטעום קודם תפלת המנחה דמשמע דאפילו התחיל (ו)פוסק. ולית הלכתא כותיה דודאי אם התחיל אינו פוסק. אבל לכתחלה אסור. והני מילי בשעת מנחה קטנה דאיכא למיחש שמא ימשך בסעודתו ויעבור זמנה אבל במנחה גדולה מותר ואפילו לכתחלה דעדיין יש שהות גדול. תוס':

מתני' רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל וכו' - איידי דאיירי מענין תפלה אייתי הא תפלה הכא ולא נפקא לן מידי. ואשמועינן דמי שרוצה לומר הכי הרשות בידו:

אמר להם פנו כלים מפני הטומאה - כשהרגיש שנשמתו רוצה לצאת אמר להם הוציאו הכלים מן הבית שלא יטמאו:

והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא - ללוותני. ושבע כתות בגן עדן וחזקיה הוא מכת שלישית ובא ללוות את רבן יוחנן בן זכאי שהיה מזומן לכת שלישית דהכי אמרינן בחגיגה על ר' יוחנן בן זכאי שיצתה בת קול ואמרה להם אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית:

מתני' היה רוכב על החמור ירד וכו' - מפני שנראה גסות הרוח כשמתפלל רכוב:

או באסדא - פירושו הוא רפסודות האמור בדברי הימים והוא שקושרין קורות זו עם זו והולכין עליהם בים כמו בספינה:

עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו - רבינו האי ז"ל פירש שיכוף את ראשו כאגמון שיוכל לראות איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת. ואפשר לפרש שיכוף את ראשו בכדי שאם היה איסר או שום דבר כנגד לבו שיראנו:

תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות וכו' - אין פירושו שהוא סדרם מעיקרא דודאי עזרא ואנשי כנסת הגדולה תקנום מעיקרא. אלא שנשתכחו וחזר הוא ויסדם. [והוא במגילה דף י"ז ע"ב.]

[הגה"ה: לא שנשתכחו מעולם רק שהיו אומרים אותם שלא כסדר שאנו אומרים היום והוא הסדירם כסדר הזה אשר הוא בידינו. וכן הוא העיקר כך שמעתי וכך קבלתי אני הכותב. והראיה מהגמרא דאמרינן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות ולא קאמר יסד. עד כאן הגה"ה בגליון]:

דף כט עמוד א

והשקיף בה יותר משתים ושלוש שעות ולא העלוהו - פירוש לא העבירוהו מלהתפלל:

ואמאי לא העלוהו והתנן טעה בכל הברכות כולן אין מעבירין אותו וכו' - וא"ת והיכי אמרינן דאם טעה בכל הברכות אין מעלין אותו והא אמרינן בפרק אין עומדין היה יורד לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. כלומר השני. וסתם קאמר טעה אף בכל הברכות. יש לומר דהכא הכי קאמר אין מעבירין אותו לעולם כלומר שלא ירד עוד. ואין הכי נמי שמעבירין אותו לשעה כהתם דהתם מאי דאמרינן דיעבור אחר תחתיו פירוש באותה שעה אבל אין מעבירין אותו לעולם. ובברכת המינים מעבירין אותו לעולם. אי נמי יש לומר דהכא דאמרינן דאין מעלין אותו כשיודע לחזור למקום שטעה והתם כשאינו יודע:

שאני שמואל דהוא תקנה - פירוש וכיון דאיהו תקנה ליכא משום חשד. וא"ת אף על גב דליכא למיחש מכל מקום אמאי לא העלוהו כדין מי שטעה בשאר ברכות שמעבירין אחר תחתיו כדלקמן. וי"ל דכי אמרינן שמעבירין אחר תחתיו בטעה בשאר ברכות הני מילי כשאנו יודעים שאותו האחר יודע אותה ברכה שטעה בה זה. אבל הכא אם שמואל הקטן לא היה יודע אותה מי ידענה עוד:

אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן - וינאי רשע היה מעיקרו שהרג חכמי ישראל כדאיתא בקדושין:

כנגד תשע הזכרות שאמרה חנה בתפלתה - שבראש השנה נפקדה:

הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי - התם במסכת תענית מפרש הני ברכות. והיו אומרים אותם בתענית צבור דהכי תנן בפרק סדר תעניות ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עוד עליהם שש. ואמרינן בגמרא שהיה אומר אותם בין גואל לרופא.ומפרש להו בגמרא כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה. פירוש בשעה שרצה להכניס ארון לבית קודש הקדשים שדבקו שערים זה בזה ולא הניחוהו ליכנס:

מאי מעין שמנה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה - כלומר אומרן בקצור אתה חונן לאדם דעת ברוך אתה ה' חונן הדעת וכן כולם:

ושמואל אמר הביננו - שהוא ברכה אחת מעין כולם. כגון הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך כנגד אתה חונן. ומול את לבבנו ליראתך השיבנו. ותסלח לנו סלח לנו. להיות גאולים ראה בענינו. ורחקנו ממכאוב רפאנו. ודשננו בנאות ארצך ברך עלינו. והנפוצים מארבע כנפות הארץ תקבץ תקע בשופר. והתועים בדעתך ישפטו השיבה שופטינו. ופירושו אותם שהם תועים עכשיו במשפט תשיבם ותלמדם לשפוט בדעתך שתשרה שכינתך על הסנהדרין. ועל הרשעים תניף ידיך ולמלשינים. וישמחו צדיקים על הצדיקים. בבנין עירך בתקון היכלך תשכון. ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך את צמח. טרם נקרא ואתה תענה ברוך אתה ה' שומע תפלה כנגד שמע קולנו:

לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו במתא - וקיימא לן כאביי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דהביננו דלקמן. ודוקא במתא אבל בדרך מותר ויוצא בה ידי חובתו:

דף כט עמוד ב

מתני' ר' אליעזר אומר וכו'. [גמ'] כל שאינו יכול לאומרה בלשון תחנונים - ומתניתין הכי קאמר אין תפלתו מקובלת כיון שאינה תחנונים:

מצוה להתפלל עם דמדומי חמה - פירוש בין בשחר בין במנחה:

מאי קראה - ייראוך עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח דור דורים זו תפלת המנחה:

לייט עלה במערבא וכו' - ובתפלת המנחה קאמר שמא תעבור שעתה:

בכל פרשת העבור יהיו צרכיהן לפניך וכו' - בגמרא מפרש בה שני פירושים. ולשני הלשונות פירושו בכל ענין שיעשו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לגוי אחר אם לא תראה צרכם ותספיק להם מה שהם צריכים. ומפני שאין הדבר נאה לאומרו בתפלה אומרו בלשון סתום:

אומר עשה רצונך בשמים ממעל - פירושו שיש להם לסבול כל רצונך שאין להם יצר הרע ואינם חוטאים:

ותן נחת רוח ליראיך מתחת – פירוש שלא תתנהג עמהם במדת הדין כי לא יוכלו לסבול שיש להם יצר הרע וחוטאים אלא התנהג עמהם במדת רחמים:

ר' יהושע אומר שמע תפלת וכו' - כל חד וחד אמר לישנא דאלים ליה טפי:

דף ל עמוד א

היכי מצלי רב חסדא אמר מעומד - דכיון שהיא קצרה אינו עכוב גדול. ורב ששת אמר אף מהלך:

אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסדא -דרב ששת סגי נהור היה. אמר ליה אוקמן לדידי נמי מהיות טוב אל תקרי רע:

וכי מטא לביתיה בעי מהדר צלויי - פירוש ואפילו עבר זמנה יש לו להתפלל כדין טעה ולא התפלל שחרית או מנחה שמשלים בתפלה הסמוכה לה:

הביננו מעומד - פירוש דכיון דיוצא בה ידי שמונה עשרה ברכות והיא קצרה ואינו מתעכב כל כך דין הוא שיתפלל מעומד. מה שאין כן בתפלה קצרה שאינו יוצא בה ידי חובתו דהא אי הדר לביתיה בעי צלויי. נמצא שעלה בידינו ארבעה דיני תפלה. האחת היא תפלה שבעיר שהיא שמונה עשרה ברכות שלימות ומעומד ובמתא אינו יוצא ידי חובתו באלו האחרות. שנית תפלת הביננו שהיא לדרך ונפיק בה ידי שמונה עשרה ברכות והיא מעומד. שלישית תפלה קצרה שהיא בדרך במקום סכנה מפני שאין דעתו מיושבת עליו ותקנוה לו כדי שלא ילך בלא תפלה אף על פי שאינו יוצא בה והיא אפילו במהלך. רביעית תפלת הדרך שהוא צריך לאומרה בכל דרך שילך והיא מעומד:

אמר רבא הלכה כרבי - פירוש ואינו צריך אפילו לעכב הבהמה אם השיירא הולכת דתפלה אפילו במהלך הוא עצמו על רגליו יכול להתפלל כדאיתא לקמן גבי רב ושמואל:

נמצא עומד במזרח - פירוש שעומד במזרחה של ארץ ישראל שהוא מזרחו של עולם נמצא שאחוריו לארץ ישראל. מה יעשה מחזיר את פניו למערב העולם שהוא מערב ארץ ישראל נמי ונמצאו פניו כנגד ארץ ישראל. וכן מי שעומד בדרום ארץ ישראל שהוא דרום העולם מחזיר את פניו לצפון העולם כנגד ארץ ישראל וכן כולם. נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם כנגד מקום אחד שהוא ארץ ישראל שבה ירושלים ובית המקדש תל שהכל פונים לו והיינו בית קדש הקדשים:

במאי קמיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף - פירוש שמתפלל בבקר בביתו. ועדיף משיתפלל בדרך במהלך אף על פי שסומך גאולה לתפלה. ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף אף על פי שמתפלל במהלך. ונקטינן מינה דכוליה עלמא דתפלה בדרך במהלך הוא בין ברכוב בין במהלך ברגליו:

מרימר ומר זוטרא בשבתא דרגלא וכו' - פירוש שהיו מתפללין לאלתר לאחר שעלה עמוד השחר מפני שהיו דרשנים והיו צריכין לעיין בעוד שהצבור מתפללין וללחוש וללמד לתורגמן כדי שיהיה בקי ולפיכך לא היה להם פנאי להתפלל עמהם ומכנפי בי עשרה ומצלו בלא סמיכת גאולה לתפלה. וכשמגיע זמן קריאת שמע היו קורין בעוד שהתורגמן משמיע לרבים:

רב אשי מצלי בהדי צבורא מיושב - פירוש היה קורא קריאת שמע בזמנה כשהוא עם הצבור ומתפלל שמונה עשרה וכל זה היה עושה בעוד שהתורגמן משמיע לרבים וסומך גאולה לתפלה. ולא היה מתפלל כשהוא עם הצבור מעומד כדי שלא יכירו העם שהוא מתפלל ואין דעתו על התורגמן ולא היו סומכין על התורגמן ולפיכך מתפלל מיושב שיהיו העם סבורים שדעתו על התורגמן ושומעין לו:

ולכי הדר לביתיה מצלי מעומד - פירוש חוזר ומתפלל ביחיד שמונה עשרה לצאת ידי תפלה מעומד:

אמרי ליה רבנן נעביד מר כמרימר ומר זוטרא -כלומר אמאי מצלי מר ביחיד ליכניף עשרה וליצלי ברבים:

טריחא לי מלתא - לכנוף עשרה ולעכבם כל כך אחר הדרשה:

וליעביד מר כאבוה דשמואל ולוי - דמקדמו ומצלו בביתם שמונה עשרה ברכות מעומד מכיון שעלה עמוד השחר ובתר הכי כשהגיע זמן קריאת שמע קרו:

לא חזינא להו לרבנן קשישאי דעבדי הכי - פירוש בעידן פרקא דלא דמי לדאבוה דשמואל ולוי דהתם הוא כדנפקו לאורחא דטרידי וליכא שהותא כלל באורחא לצלויי מעומד. אבל הכא כיון דאפשר לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל מיושב ואחר כך כשחוזר לבית לצאת ידי תפלה מעומד הכי עדיף:

מתני' רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר - פירוש בצבור דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח שאין בה תחנונים כמו בשמונה עשרה וגם אין אנו מתפללין אותה כנגד תפלת תחנונים של חול כמו שאנו מתפללים יוצר או מנחה כנגד אותן של חול די כשהצבור בלבד יתפללו אותה:

ר' יהודה היינו תנא קמא - פירוש דמתוך דברי שניהם משמע דעיקר חיובא על הצבור:

ומשני איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר - פירוש דלתנא קמא יחיד לעולם אין מתפלל תפלת מוסף דלא נתקנה אלא בצבור. ולרבי יהודה בשם ר' אלעזר בן עזריה כל היכא שאין שם צבור היחיד חייב:

דף ל עמוד ב

ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא - פירוש מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש. והוא הדין אי אדכר באמצע תפלה דפוסק:

אמר ליה תא חזי וכו' - דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

לא הוו מצלו אלא ביני עמודי - פירוש והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

והתניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף - ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ראש חדש במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בראש חדש. (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:)

כדי שתתחונן דעתו עליו - שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו' והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון. ובירושלמי אמרו שישהא כדי מהלך ארבע אמות:

מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא - פירוש שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ראש חדש שעבר חסר מחזירין אותו:

מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר - ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

סליק פרק תפלת השחר בסיעתא דשמיא