שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

לא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו' - לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה. וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עמוד השחר מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום. והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה משום הכי לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

תנא היכי קאי וכו' – פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר. ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:

אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם - תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים – לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:

דף ב עמוד ב[עריכה]

סיפא ודאי פליגי - דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעורא דמתניתין דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפילו אחר כלות היום. תא שמע והיה וכו' אלמא ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה – וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. יש לומר דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבקריאת שמע אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה. והכי קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן קריאת שמע (ו)אפילו הכי זכר איכא דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא:

קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים - כלומר דשיעורא דבני אדם בערבי שבתות כשיעורא דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן - דהיינו יציאת הכוכבים:

ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן -דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה:

ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב - פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי סלקא דעתך עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר – פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעורא אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי. דליכא למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנא לקמן במילתא דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד. אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר' מאיר - דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה:

אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינא - דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא. אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סבירא לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה. וליכא למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר' אליעזר:

דף ג עמוד א[עריכה]

קשיא דר' מאיר אדר' מאיר - דלעיל אמר ר' מאיר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן דהוא בשעה שקדש היום דהכי מסתברא דכיון שקדש היום כל אחד נכנס לאכול. והכא אמר משעה שטובלין דהוא מאוחר דליכא למימר חד שיעורא הוא דשעות שבני אדם נכנסין לאכול פתן אינן מכוונות שיהיו כולן עם חשכה:

אי בעית אימא מדסיפא ר' אליעזר דהיינו עד סוף האשמורה רישא דמאימתי לאו ר' אליעזר - ואם תאמר למאי דאוקימנא השתא דרישא דמתניתין לאו ר' אליעזר אלא רבנן אמאי לא עירב ותני סברות דרבנן בהדי הדדי ולימא הכי משעה שהכהנים נכנסין לאכול עד חצות. יש לומר דתנינהו כסדר הלילה מתחלה סוף אשמורה הראשונה ואחר כך חצות ואחר כך עמוד השחר. ואי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר:

ליתני עד ארבע שעות - פירוש דאף על גב דלישנא דאשמורה דנקט לישנא דקרא מכל מקום טפי הוה עדיף ליה לפרושי במתניתין ולמנקט לשון מבואר:

לעולם קא סבר שלש משמרות הוי הלילה והא קא משמע לן דכי היכי דאיכא משמרות ברקיעא איכא נמי משמרות בארעא - שידועה לבריות כדאמרינן לקמן משמרה ראשונה בסופה חמור נוער משמרה שניה בסופה כלבים צועקים שלשית תינוק וכו'. וקא משמע לן למאן דגני בבית אפל דכי חזי הני סימנים לידע דהוא יום:

שאוג ישאג וכו' - יש מפרשים שלש שאיגות כנגד שלש משמרות. אי נמי ישאג חד קולו תרי שאוג ישאג תלת דכפל לשון הוא:

ואומר אוי שהחרבתי - כלומר אוי להם לרשעים שבשביל עונותם שרפתי את היכלי והגליתי את בני אפילו כשרין שבהן וכו':

וכל שכן מילי דעלמא - מפני שיהו עסוקין בהספדו ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

תנו רבנן מפני שלושה דברים אין נכנסין לחורבה - קא סלקא דעתין דכולהו הני טעמי איכא בחורבה אחת ומשום הכי מקשה למה לי תלתא טעמי ותיפוק ליה וכו'. ואיכא דקשיא ליה מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מפולת דילמא להזהירו בא ולהחמיר עליו שאם יכנס לחורבה יפשע בעצמו מפני שלושה דברים הללו. וי"ל דאי הוה אמר מפני חשד ומפולת ומזיקין כדקאמרת אבל השתא דאמר מפני הפסיק הענין ומשמע שכל אחת טענה בפני עצמה:

אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי - דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ענין אחר אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

דף ג עמוד ב[עריכה]

באתרא דשכיחי - כלומר בחורבה שהיא חורבה מזמן גדול חיישינן אפילו בתרי:

ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה - היינו לשון תיכון שהוא ממוצע בין שתים שכמותו ממש:

וכל שכן מילי דעלמא - מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

ודוד בפלגא דליליא וכו' – ואסיקנא דתרי נשפי הוו נשף יממא כלומר קפץ ונסתלק היום בא הלילה מיד כמו לינשוף מדוכתיה נשף לילה אתא יממא. ויש אומרים נשף כמו נשב וכן נשפת ברוחך כמו נשבת והוא לשון פריחה כדכתיב וישב אותם אברם ומתרגמינן ואפרח. וכך הוא זה פרח היום ובא הלילה פרח הלילה ובא היום:

אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי - דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ענין אחר אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

אמר ר' יוסף מאי קראה - כלומר שיהיה הסדר כך אחיתופל תחלה והדר סנהדרין והדר אורים ותומים:

דף ד עמוד א[עריכה]

רבי זירא אומר לעולם דוד הוה ידע. אי הכי כנור למה לי לאיתעורי - רבי זירא אזיל לטעמיה [דאמר] עד חצות היה מתנמנם כסוס והכנור היה מעוררו ומתגבר כארי. דאלו למאן דאמר לעיל עד חצות היה קורא לא היה צריך כנור לאיתעורי:

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה - כלומר [מי] שהוא מתאחר לקרות קריאת שמע לאחר חצות. אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא קריאת שמע שיהיה חייב מיתה. אבל מן הראוי הוא שכיון שהגיע זמן קריאת שמע שלא יאכל עד שיקרא קריאת שמע. וכן נמי בתפלת המנחה:

בשפיר ובשליא - שפיר הוא ספק ולד. שליא ודאי ולד אלא שהוא ספק שמא זכר או נקבה:

תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו וכו' - קשיא ואפילו היה איש בושת שמו לא היו צריכין לשנות שמו מפני זה דאכתי הוה אפשר למימר ולמה נקרא איש בושת שמבייש פני דוד בהלכה. ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא איש בשת אלא בן שאול שמלך תחתיו. וגרסת הרב ר' שמעיה ז"ל הכי לא מפיבושת שמו אלא מריב בעל שמו דהכי אשכחן בדברי הימים ובן יהונתן מריב בעל. וא"ת והא במסכת שבת דרשינן איפכא לא מריב בעל שמו אלא מפיבושת שמו ולמה נקרא שמו מריב בעל שעשה מריבה עם בעליו כשאמר לו דוד אמרתי אתה וציבא תחלקו השדה אמר מריב בעל גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום לא עמך יש לי מריבה אלא עם מי שהביאך בשלום והטיח דברים כלפי מעלה. יש לומר דהכי אורחא דתלמודא דבחד דוכתא דריש הכי ובדוכתא אחריתא בענין אחר:

תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו וכו' - קשיא ואפילו היה איש בושת שמו לא היו צריכין לשנות שמו מפני זה דאכתי הוה אפשר למימר ולמה נקרא איש בושת שמבייש פני דוד בהלכה. ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא איש בשת אלא בן שאול שמלך תחתיו. וגרסת הרב ר' שמעיה ז"ל הכי לא מפיבושת שמו אלא מריב בעל שמו דהכי אשכחן בדברי הימים ובן יהונתן מריב בעל. וא"ת והא במסכת שבת דרשינן איפכא לא מריב בעל שמו אלא מפיבושת שמו ולמה נקרא שמו מריב בעל שעשה מריבה עם בעליו כשאמר לו דוד אמרתי אתה וציבא תחלקו השדה אמר מריב בעל גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום לא עמך יש לי מריבה אלא עם מי שהביאך בשלום והטיח דברים כלפי מעלה. יש לומר דהכי אורחא דתלמודא דבחד דוכתא דריש הכי ובדוכתא אחריתא בענין אחר:

חכמים כמאן סבירא להו - משום הכי בעי לה דליכא למימר שיהא מחלוקת שלישי:

אי כר' אליעזר סבירא להו לימרו הלכה - לאו דוקא לימרו הלכה אלא כלומר לימרו כרבי אליעזר:

דף ד עמוד ב[עריכה]

אם רגיל לקרות קורא – כגון אנו שקורין אשרי ובשחרית איזהו מקומן ומשום דאמרינן במנחות אפילו לא שנה אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש משום הכי תקנו רבנן פסוקי דזמרה ואיזהו מקומן ור' ישמעאל קודם תפלה:

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה - כלומר [מי] שהוא מתאחר לקרות קריאת שמע לאחר חצות. אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא קריאת שמע שיהיה חייב מיתה. אבל מן הראוי הוא שכיון שהגיע זמן קריאת שמע שלא יאכל עד שיקרא קריאת שמע. וכן נמי בתפלת המנחה:

אמר מר קורא ק’ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית – יש לשאול וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יהי לו שכר כל כך שיהיה בן העולם הבא. וי"מ דלא שיהיה בן העולם הבא בדבר זה בלבד אלא הכי קאמר איזהו בן העולם הבא כל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפלה אפילו בלילה:

כיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא - ומשמע דהלכתא כר' יוחנן דהא ברייתא דקורא קריאת שמע ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן. ויש לשאול על מה סמכו העולם דמפסקי בברוך ה' לעולם ויראו עינינו וקדיש אחריה. ועל כן היו נמנעים הרבה מן הגדולים שלא לאומרה כל עיקר וכך היה מנהגו של הרמב"ן ז"ל. ומי שאומר אותה סומך על מה שאמרו לקמן דתפלת ערבית רשות ור' יוחנן דבעי מסמך סבר תפלת ערבית חובה ואנן לא סבירא לן הכי ולא איכפת לן. וברייתא לא מסייעא ליה מסמיכת גאולה לתפלה אלא שאין תפלות באמצע. ויש אומרים דהאי דאמרינן השתא ברוך ה' לעולם תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר אזכרות מפני שבתי כנסיות שלהם היו רחוקים מן הישוב והיו מתייראין מלהתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה. וכשהיו בבתיהם היו מתפללין שמונה עשרה. ואנן השתא מנהג אבותינו בידינו אף על פי שאנו מתפללין שמונה עשרה ואין אנו חוששין לסמוך גאולה לתפלה כיון דתפלת ערבית דשמונה עשרה רשות:

כל האומר תהלה לדוד שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא - וטעמא משום דאית בה פותח את ידך ואתיא באל"ף בי"ת שמסדר שבח הקדוש ברוך הוא בכל האותיות:

תנא מיכאל באחת – כלומר בפריחה אחת עושה שליחותו:

דף ה עמוד ב[עריכה]

והא אמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר - יש מקשין והיאך היה אוחז בידו עצם מן המת שהרי הוא מטמא. ויש אומרים ששן היה שנתלשה ממנו מחיים:

דף ו עמוד א[עריכה]

ומה שאמרו כאן שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין - פירש רבינו האי ז"ל הכי פירשו רבנן שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולמדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. וכן מה שאמר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן:

דף ו עמוד ב[עריכה]

תורה ניתנה בחמשה קולות דכתיב ויהי קולות - ואין קולות פחותין משנים וגו' הפסוקים. ואותן קולות דוכל העם רואים קודם מתן תורה ולא חשיב להו:

סוף דבר וכו' – הכי משמע לסוף דבריו הכל נשמע למי שאת האלהים ירא ואת מצותיו שמור:

מאי כי זה כל האדם. כל העולם לא נברא אלא בשביל זה -כלומר כי העולם נברא לצורך בני אדם ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקדוש ברוך הוא ולעבדו וליראה אותו ואלו שעושין כן מקיימין העולם והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן:

לצוות לזה - כלומר לזמן לו כל מאכלו ומשתיו. והוא נברא לעשות רצון בוראו יתברך ויתעלה:

גזלת העני בבתיכם – יש מפרש מלשון ענייה שאין עונה לו:

דף ז[עריכה]

אכתריאל – שמו של הקב"ה:

גדולה שמושה יותר מלמודה – כלומר מי שמשמש תלמיד חכם יותר מלמודה:

דף ח[עריכה]

אלא אימא שיכנס שיעור ב' פתחים רוחב. אי נמי שישהא כשיעור כניסת שני פתחים. וטעם הדבר מפני שלא יראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בהכ"נ. ועוד שכשהוא מתפלל מיד כשנכנס הוא דרך הדיוטות:

מר זוטרא אמר לעת מצוא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו - ואשבחו הא מלתא מכולהו משום דכמה חליים בנקביו של אדם כשאין בית הכסא מצוי לו. ואמרינן נמי ברוך אתה בבואך שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך. והצריך לנקביו ומתפלל תפלתו תועבה. והמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו. וזהו שבח מציאותו:

רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס - ויש מפרשים דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה:

מתני' רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל - כלומר שלכתחלה אפשר לו להמתין לקרוא קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר:

אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו' - ותלת זימני יש בהנץ החמה כדמוכח במסכת פסחים דאמרינן אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בהנץ ואחד אומר אחר הנץ החמה. והתם הוא לענין עדות וחשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי זמנא לא חזי בהאי. אבל לענין עיקר דינא דגופיה פשיטא מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ:

דף ט עמוד א[עריכה]

אמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון שאמר בשם רבי עקיבא אמר ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו – יש מפרשים דכולה ברכה אינו צריך משום דגאולה מן המזיקין הוא וכיון דיממא הוא לא צריך. יש אומרים דהני תרתי דר' שמעון לא פליגי אהדדי מדלא רמינן להו בגמרא אהדדי ולישני ליה הא דידיה והא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרוייהו הילכתא נינהו דהא פסקינא להו בלישנא דגמרא. ואידך נמי אף על גב דפסיקנא לה בלישנא דאיכא דמתני לה הא איכא רבי זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו שמע מינה דהלכתא היא. ואי קשיא לך היכי אפשר למיפק בחד זימנא בקריאת שמע של יום ושל לילה. יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן. וכן מצינו לענין תפלה לקמן בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאמרי התם דעבד כר' יהודה עבד ודעבד כרבנן עבד ושניהם מתפללים בשעה אחת זה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה. אלא דאיכא למימר דהא לאו ראיה היא דהתם בתפלה שהיא מדרבנן הקלו בה אבל ממה נפשך מצינו שעה אחת שעולה לכאן ולכאן. אבל הכא קשיא טובא דהכא פסקינן כהני תרתי דר' שמעון בן יוחאי. ולעיל פסקינן כרבן גמליאל. ולקמן פסקינן כאחרים דאמרי דשעת קריאת שמע דשחרית משיראה חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. ואביי אמר כותיקין דאמרי עם הנץ החמה כלומר סמוך לו כדי שתהא תפלה בהנץ החמה דזה היא זמנה כראוי דכתיב ייראוך עם שמש פירוש עם יציאתו. ותו קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר דזמן קריאת שמע לאחר הנץ החמה ולקמן אמר משיכיר בין חמור לערוד. ויש לתרץ כל הני שמעתתא דרבן גמליאל ואחרים מיירי בזמן הראוי לקריאת שמע לכתחילה ורבן גמליאל בשל לילה [ואחרים בשל יום] ולכתחילה משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. והני דר' שמעון בן יוחאי בדיעבד קמייתא בשל שחרית בדיעבד דאם קרא משעלה עמוד השחר יצא [ותניינא בשל ערבית בדיעבד דאם קרא קודם הנץ החמה יצא]. ואם תאמר כיון דרבי שמעון בן יוחאי רבותא אתא לאשמעינן אמאי לא נקיט להו לתרוייהו משעלה עמוד השחר וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה. ויש לומר דאי אמר הכי הוו להו תרוייהו בדיעבד ולא היה אחת מהם כראוי ולא בעי למנקטינהו תרוייהו בדיעבד. ובקמייתא מאי דאתא לאשמעינן רבותא היא בדינא של שחרית. אבל דר' עקיבא אכתי קשיא אמאי לא נקט להו תרוייהו בקודם הנץ החמה וזה יוצא בשל לילה וזה בשל יום משיכיר את חברו ברחוק ארבע אמות. וי"ל דמהאי טעמא לא נקט להו הכי משום דלא אתי ליה לישנא שפיר דלימא אחת קודם הנץ החמה ואחת משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות דמשמע תרי שיעורי דלאו בחד זימנא והא בחד זימנא הוא. והשתא לא נחית לשיעורא דשחרית אלא לאשמועינן דשל ערבית דכיון דהוא קודם הנץ החמה נפיק בדיעבד. וכיון דלא נחית לשיעורא דשחרית ובשחרית איכא כמה שיעורי ולדידיה לא אתי ליה לישנא שפיר ארווח ליה זימנא ונקט אחר הנץ החמה. ואפשר נמי למימר דכיון דר' שמעון אמר לה משמיה דר' עקיבא והוא תני לתרוייהו נקט לה בשטתא דידיה והוא אחת קודם הנץ ואחת לאחר הנץ כלישנא דתני בדידיה אחת קודם עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר וחדא תנא משמיה דידיה וחדא משמיה דרביה אף על גב דלא פליגי ור' עקיבא אשמועינן רבותא בשל ערבית ור' שמעון אשמועינן רבותא בשל שחרית. וא"ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין. ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא. יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחילה לית ליה למיקרי הכי. ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי. תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי קריאת שמע דאם כן למה היו מברכין על קריאת שמע של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן. וא"ת עוד והא תניא לקמן בפרק תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה. ומתפלל וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא אלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר הוא. יש לומר דלכתחלה אין לו לקרות אלא בעונתה. והא דמצלי ואפילו שלא בעונתה משום דתפלה מעומד עדיף לן כדאיתא לקמן. וההיא דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות נתזין ממנה ויודעין כל העם שהגיע זמן קריאת שמע דמשמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה. יש לומר דהתם סימן היה לצבור שאי אפשר להם להתקבץ ולכוין השעה ועשו להם סימן מפורסם דמינכר לכולי עלמא. והא נמי היה עדיף להו כדי שיהא תפלה בעונתה שהוא ביום ואילו היו מקדימין לקרוא קריאת שמע בעונתה וסומכין גאולה לתפלה היו מקדימין תפלה שלא בעונתה לפיכך היו עושים כן דאף זה נמי זמן קריאת שמע הוא. והיו סומכין גאולה לתפלה ועוד שהיו מתפללין תפלה בעונתה:

[פיסקא] הקטר חלבים וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו' – פירוש דקא סלקא דעתא דמקשה דאכילת פסחים לכולי עלמא לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר. דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר [אם כן מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומיא דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל] אלא ודאי כדאמרן. אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה:

ועד מתי אתה שורף עד מועד צאתך מארץ מצרים - פירוש דאף על פי שאין זמן אכילתו אלא עד חצות אין זמן שריפתו שיעשה נותר עד הבוקר. והתם שורת הדין מותר לשרפו ומפני שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתין לו עד הערב:

לא נחלקו אלא בחפזון - כלומר בשעת ואכלתם אותו בחפזון. ר' אלעזר סבר שעת חפזון דמצרים דהיינו מכת בכורות דהוה בחצות. ור' עקיבא סבר חפזון דישראל דהיינו עד בקר שלא יצאו אלא ביום כדכתיב לעיני כל מצרים:

דף ט עמוד ב[עריכה]

אמר אביי לתפלין כאחרים – משום דבעינן שעה שיהיו לאות. ויש גורסין לתפלה ואפילו לאלו הספרים פירושו תפלין. לקריאת שמע כותיקין. למצוה מן המובחר ולא משום קריאת שמע אלא משום תפלה דותיקין היו קורין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. דמצות תפלה עם הנץ דאמר ר' יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה כלומר כשהשמש זורחת על הארץ. אמר ר' זירא מאי קרא ייראוך עם שמש. פירוש בשחרית עם שמש בשעת זריחתו. בערבית לפני ירח קודם צאתו. ותפלה היא היראה. והאי דקאמר לתפלין כאחרים ושבקיה לציצית. משום דאילו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאינו מברך עליו אלא ביום למאן דאמר טלית חובת גברא הוא. ותפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה. ומאי דקיימא לן התם בעוקצין דתפלין מצותן בלילה והלכה ואין מורין כן מיירי במי שהניחן מבעוד יום שאינו צריך לחולצן בלילה. אבל להניחן לכתחלה בלילה לכולי עלמא ביום ולא בלילה:

מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריה מעיקרא - ואם תשאל ומאי קושיא דאדרבא כך הוא ראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפלה לפי שהוא סוף מזמור והוא דבור על אופניו. ויש להשיב משום דסמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן כדדרשינן בירושלמי [מסמיך] גאולה לתפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. ואפשר לומר דרך שאלה הוא כדי שישמע טעם הדבר הואיל ולא אמרה דוד אלא לאחר שמנה עשרה פרשיות וכו'. והוא הדין דהוה יכול למימר ליה דמשום דאמרה לסוף מזמור קבעוה רבנן לבסוף אלא דרויח ליה האי טעמא:

דף י[עריכה]

מאי והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה - לפי שבעסק תפלה היה עסוק כלומר זכרני בתפלה זו בשכר [שאר] תפלותי שהיו כתקנן:

כל התולה בזכות עצמו וכו' עד וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי - וכתיב בסופיה ואותך אציל מיד מלך אשור ששגר לו הקדוש ברוך הוא שלום. מר הוא לו. שלא עשה בזכותו:

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. תיובתא דרב חסדא - וא"ת ולסברא דרב חסדא מאי קא משמע לן מתניתין שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ויש אומרים דקא משמע לן דאף על גב דפשע ולא קרא בעונתה לא חשיב כמזכיר עון כשקורא שלא בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה:

הקורא מכאן ואילך וכו' - וכתב רבינו האי גאון ז"ל ואף כל שעה רביעית אף על פי שאין עונתה מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ארבע אינו מברך ונסיב לה כר' יהודה דאמר תפלת השחר עד ארבע שעות. אבל ר' יצחק ז"ל פירש אפילו עד [חצות] דהוא זמן תפלה לתנא קמא:

דף יא עמוד א[עריכה]

בשלמא בית הלל קא מפרשי טעמייהו דידהו - כדאמר במתניתין משום שנאמר ובלכתך בדרך. וטעמייהו דבית שמאי כלומר אותו הפסוק שמביאין בית שמאי ראיה לדבריהם הם דורשים אותו לפנים אחרים. אלא בית שמאי מאי טעמייהו. כלומר מפני מה אין דורשין בשכבך ובקומך כדרשא דבית הלל דפשטו הכי משמע. אמרי לך בית שמאי אם כן דפירוש הפסוק כבית הלל לימא קרא בבקר ובערב:

לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואף על פי דהא ממעטין עוסק במצוה מבשבתך בביתך וחתן נמי עוסק במצוה היא. יש לומר דהא מיעוטא בעלמא הוא ולא כתוב בקרא בהדיא שיהא פטור ומסתיין למעוטי עוסק במצוה ממש אבל חתן דמחשבה בעלמא הוא אימא לך לחייב קא משמע לן. והאי דאמרינן ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי. הכי קאמר אמאי קא מיתרת האי בלכתך למעוטי חתן דילמא לגופיה איצטריך ולרבויי היכא דלא עסיק במצוה ממש אלא דאזיל לדבר מצוה. ואיידי דקא פטר עוסק במצוה מבשבתך בביתך איצטריך הכא לחיובי מאן דלא עסיק במצוה ממש אלא דקא אזיל לדבר מצוה. אם כן לימא קרא בלכת. השתא דכתיב בלכתך משמע בלכת דידך דהיינו שלא לדבר מצוה. ולאפוקי מאי אי לאפוקי עוסק במצוה ממש הא אפיקתיה מבשבתך אלא כי איצטריך קרא למעוטי חתן. והשתא הוה סלקא דעתין דלמעוטי דקא אזיל לישא את הבתולה ופטור משום דקא אזיל לדבר מצוה אף על גב דלא עסיק ממש בדבר מצוה. ומשום הכי פריך אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי דבכניסת אלמנה נמי מצוה איכא ומאי שנא אזיל לכנוס את הבתולה. ופרקינן דלאו דאזיל לכנוס קאמר דכל דאזיל לדבר מצוה היינו עוסק במצוה וההיא מבשבתך נפקא דפטור. אלא הכא משום טרדה הוא דפטריה ליה ובאלמנה ליכא טרדה. וקא סלקא דעתין דמשום טרדה בלחוד הוא דקאמר ואפילו טרדה דרשות וטעמא משום שאינו יכול לכוין. ומשום הכי פריך אי הכי מאי איריא חתן אפילו טבעה ספינתו בים דהוא טרוד ליפטר. והשיב לאו כדקא סלקא דעתך דטרדה דרשות קאמינא אלא בטרדה דמצוה קא אמינא:

ובית הלל לאו ממילא שמעת מינה - פירוש דבדרך נמי קרי אף על גב דלאו מצוה:

רב יוסף אמר עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום - פירוש בשהיה זקוף והטה או היה מוטה וזקף שכל שעושה הוכחה לעשות כדבריהם קנסוהו שלא לצאת כיון שעושה הוכחה כדבריהם. והיינו דמייתי ראיה מהא דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה וכו' וקיימא לן התם במסכת סוכה דבתרתי פליגי פליגי בסוכה גדולה ופליגי בסוכה קטנה. ומסוכה גדולה מייתי ראיה דמדינא נפיק אלא דאיכא חששא בעלמא משום שמא ימשך אחר שולחנו ואפילו הכי אמרינן דאמרו לו בית שמאי לרבי יוחנן החורני אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך משום חששא. ומינייהו נשמע לבית הלל לענין מי שעושה כדברי בית שמאי [ד]לא עשה כלום שמא יקבעו אחרים הלכה כבית שמאי ואפשר דאתי אינש לידי ביטול קריאת שמע דאי לא מצי מטה לא קרי קריאת שמע:

ורב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה - בשהיה יושב והטה לכתחלה כיון שמתכוין לסתור דברי בית הלל ומתכוין לעשות כבית שמאי:

מתני'.בשחר מברך שתים לפניה וכו' אחת ארוכה ואחת קצרה - פירש רש"י אשתים דלאחריה של ערבית קאי וארוכה היא אמת ואמונה קצרה היינו השכיבנו שאין בה מלות כל כך. ומפרש דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר קאי למאי דאמר ברישא אחת ארוכה ורוצה לומר שאמת ואמונה שהיא ארוכה לא יקצר ממנה והשכיבנו שהיא קצרה לא יוסיף בה. והקשה עליו רבינו יעקב ז"ל היאך אומר דהשכיבנו היא קצרה שהרי אנו רואים שיותר מטבע יש בה מקדוש והבדלה שהן ארוכות. ועוד שבתוספתא מונה הברכות הקצרות ואינו מונה בהם השכיבנו. ועוד שאם כדבריו דמקום שאמרו להאריך קאי ארישא לא היה לו לומר זה הלשון אלא ארוכה לא יעשנה קצרה קצרה לא יעשנה ארוכה. ועוד היאך אומר שלא יכול לקצר באמת ואמונה והא אמרינן לקמן בפרק היה קורא אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת ואקשינן והא בעי לאדכורי יציאת מצרים ופריק דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' כדאיתא לקמן הרי שחזרה השכיבנו ארוכה יותר מאמת ואמונה והיאך אומר שאין לו לקצר באמת ואמונה. ועוד שלפי דבריו שאומר שאין לו להוסיף בהשכיבנו קשה מה שנהגו בכמה מקומות לומר פיוטים בהשכיבנו. ועל כן פירש הוא ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה רוצה לומר שאם ירצה יאריך בהם ואם ירצה יקצר בהם ואחת ארוכה כלומר בין ארוכה בין קצרה ודומה לזה מאי דאמרינן אחת בתולות ואחת בעולות כלומר בין בתולות בין בעולות. ומה שאמרו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מילתא באפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קדוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהם כלום. ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בורא פרי הגפן וברכת הפירות והמצות אין לו להאריך בהם. ומה שאמרו אחרי כן לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פירוש מה שאמרו תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. כלומר ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני שאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בענין שלא יחתום. וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי להאריך במטבע ולהוסיף בה שאם כן יצטרך לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. ועוד פירש רבינו תם ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה לבד קאי כלומר פעמים שמקצרה פעמים שמאריכה. והיינו כשאומרים פרשת ציצית הויא ארוכה שאומר אמת ואמונה וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה שאינו אומר אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך. אבל בהדיא מוכח בתוספתא דאחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל קאי דתניא התם שתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך וכו'. והא ודאי יש לשאול למה אנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של קריאת שמע. וי"ל שלא אמרו אינו רשאי להאריך אלא דוקא בתורת קבע שאסור לקבוע בהן אריכות או קיצור לשנות ממטבע חכמים והוא כשהאריכות או הקיצור הוא קבוע אבל שלא בקבע לא אסרו. וראיה לדבר דאפילו בברכות של תפלה דקיימא לן דאסור לו לאדם לשאול בהם צרכיו מעין כל ברכה וברכה הוא מוסיף ואפילו יהיו מלות התוספות יתירין על העיקר ואין ספק שאסור לעשותו קבע בברכה. ואפילו בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפילו מעין ברכה אמרו במסכת סופרים שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך ומאריך באתה קדוש מפני שהם רחמים לרבים. וכן נהגו בכל מקום [ד]כל שאינו קובע בהן לעולם מותר. ועל כן נהגו לומר שירות ותשבחות אפילו בשלש ראשונות. ועד כדון אלא אינו רשאי אבל ודאי אם עבר ועשה ואפילו שינה מטבע ארוך במטבע קצר או ששינה המטבעות יצא והכי מוכח לקמן בפרק כיצד מברכין:

דף יא עמוד ב[עריכה]

אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום - כלומר וכיון דבעי לאדכורי בעינן שיזכיר לשון מבואר שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דנוגה משמע נמי אור. ולא אמרינן יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שייך למימר לילה אלא גבי יום וכיון דבעי למימר יוצר אור או משום דלישנא דקרא כך הוא או משום דעל האורה הוא מברך צריך לתפוס בלישנא דשייך בהפכו והיינו חשך:

אמר אביי גולל אור וכו' – איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה דאלו היו אומרים כמותנו היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם. אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:

אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו -ואשר בחר בנו אף על פי שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אף על פי שסמוכה לברכת היין וטעמו משום דאילו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה. וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאף על פי שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו. ויש אחרות מלבד אלו. וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות. דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקריאת שמע אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום. ומיהו אף על פי שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על קריאת שמע שהיא ברכה מיוחדת לה. וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו דאף על גב דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:

תנן התם אמר להם הממונה - היינו סגן שהיה עומד תחת כהן גדול שאם יארע פסול בכהן גדול יעבוד הוא:

ברכו ברכה אחת וכו' - לאחר שישחטו תמיד של שחר והפשיטו אותו היה אומר להם שיקראו קריאת שמע. ולא היה להם שהות לומר כל הברכות מפני שתמיד של שחר מיד היה קרב משעלה עמוד השחר:

דף יב עמוד א[עריכה]

גרסת הגאונים כך. פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וסבר דשכרא הוא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' דאפילו סיים בדשכרא נמי יצא. אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא וסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא. אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי. והכי פירושו, היכא דנקיט כסא דחמרא וסבר דשכרא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא כגון שאמר, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן יצא. אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא וסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא שאמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו יצא שהרי החתימה היתה כהוגן. אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא (מאי) שאמר שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן מאי. מי אמרינן פתיחתה כחתימתה דמיא לתקונה לברכה ויצא או לא:

תא שמע שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא כגון שאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים פותח שערים וכו' עד הסוף ברוך אתה ה' המעריב ערבים לא יצא. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור שאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך עושה שלום וכו' עד הסוף ברוך אתה ה' יוצר המאורות יצא וכן בערבית על זה הדרך. אלמא בתר חתימה לחודה אזלינן דפתיחה לא מעלה ולא מוריד. ומרישא דקתני לא יצא דייקינן:

ומשני שאני התם דהא בריך. פירוש שאני גבי שכרא דהא בריך כיון שאמר ברוך... שהכל נהיה בדברו הא גמר לה לברכה דשכרא וכי הדר אמר בורא פרי הגפן מאי נפקא לן מינה הא לאו חתימה דשכרא הוא מלתא בעלמא הוא דקאמר שהכל ברא כלומר שברא נמי פרי הגפן ומוסיף הוא על שבח הבורא ולעולם כי האי גוונא יצא. מה שאין כן בשחרית וערבית כשסיים בשחרית במעריב ערבים אין שם ברכה לשחרית כלל כי אם הפתיחה בלבד ועשאה כמטבע קצר שאמר פתיחה בלא חתימה ומשום הכי לא יצא:

הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה. פירוש דהא את הוא דאמרת דטעמא דשחרית וערבית לאו משום דבתר חתימה אזלינן והא דקתני רישא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא משום דלא בירך הוא דלא אמר אלא פתיחה לחודה לשחרית. אם כן סופה דרישא דברייתא דקתני פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור ובורא חשך וכו' עד ברוך אתה ה' יוצר המאורות דקתני יצא אמאי והא לא בירך ברכה במלכות. הניחא לרב דאמר בהזכרת השם סגי איכא ברכה שהרי יש בה הזכרה בחתימה אף על פי שאין בה מלכות. אלא לר' יוחנן והא אין מלכות בחתימתה והיאך יצא והא בעי שיהיה בה מלכות. ומשני כדרבה בר עולא דהזכרה ומלכות דאמר מעיקרא אתרווייהו קאמר. מיהו רישא דפתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא דהא ליכא חתימה כלל לשחרית דהא מעריב ערבים קאמר:

תא שמע מסיפא כללו של דבר וכו' מאי לאו לאתויי כהאי גוונא דשכרא וחמרא דבתר חתימה אזלינן בין להקל בין להחמיר ולפתיחה לא חיישינן כלל. לא לאתויי נהמא ותמרי והכל הולך אחר ברכה אחרונה קאמר. היכי דמי אילימא דאכל נהמא וסבר דתמרי אכל ופתח בדתמרי וסיים בדנהמא. שאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם על העץ ועל פרי העץ הזן את העולם כולו עד ברוך אתה ה' הזן את הכל. וכי מהא נפיק והא אמרת דלאו בתר חתימה אזלינן אלא היכא דבריך בחתימה יצא היכי דלא בריך לא יצא. והא הכא דלא בריך דליכא מלכות בחתימתה ולר' יוחנן לא יצא. אלא לאתויי כגון דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא דהא בריך ואפילו סיים בדנהמא נמי יצא דתמרי מיזן זייני:

ובעיין לא איפשיטא ולקולא עבדינן. הלכך מאי דקא פשיט מעיקרא דיצא ומאי דקא מיבעיא ליה נמי בכולן יצא. וברייתא נמי כפשטא שכל הברכות נגררות אחר חותמיהן. וכן פסק גאון ז"ל. ולפי זה הפירוש דוקא היכא דבריך כולה ברכה אבל פתח בדשכרא ולא גמר לדשכרא והדר חתים בדחמרא לא יצא דבתר חתימה אזלינן ולא כלום הוא. ומדקאמר דתמרי נמי מיזן זייני דאי בריך על שאר מינים שלש ברכות לא יצא ולא אמרינן מעין שלש לא עדיף משלש אלא כיון דשאר פירות לא זייני לא מברך עלייהו על הארץ ועל המזון ולא מכין מזון לכל בריותיו:

דף יב עמוד ב[עריכה]

כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו - שמתבייש בהן שהבושה עולה לו לתשובה:

סליק פרק מאימתי