מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף ב' ע"א[עריכה]

בתוס' בד"ה מאימתי כו' מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרי כו' עכ"ל. ולא תקשי להו הכי אתלמודא דאמר לקמן 'דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד', דה"פ לא איפסיק הילכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן, מי שירצה לעשות הכל כרבנן או הכל כר"י ולא שיתפוס קולא של שניהם- עכ"ל הרא"ש.

בא"ד וגם ראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא כו' עכ"ל. דבריהם אינם מובנים לי, דזו הראיה אינה מכרעת כלל לפירוש ר"י דהא לפרש"י נמי דעיקר ק"ש הוא שעל מיטתו מ"מ תפילת ערבית הוא מבעוד יום. וכן ראייתו של רש"י מירושלמי למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת, דהיינו תפילת ערבית שהיו מתפללין בביהכ"נ ערבית וקורין ק"ש בברכותיה קודם לה כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת- שע"ז הקשו דא"כ עיקר ק"ש אחרי' על מיטתו וה"ל כריב"ל דתפילות באמצע תקנום. אבל דברי הרא"ש יותר נכונים בזה, שהביא זו הראיה 'דרב הוה מצלי של שבת בע"ש' לפי פירוש ר"ת דמפרש דלכך קורין מבעוד יום- דקי"ל כר' יהודה דתפילת המנחה לא הוי רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוי לילה להתפלל ערבית, וע"ז הביאו ראיה שפיר מהא דרב הוי צלי של שבת בע"ש- מה"ט דהוי לילה לעניין מנחה כאמור בהדיא בפרק תפילת השחר מדרב צלי של שבת בע"ש 'ש"מ הלכה כר' יהודה', וע"ז כתבו דמה"ט מסתמא גם היה קורא ק"ש ודו"ק.

בד"ה אי הכי סיפא כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש כו' א"כ קפיד אכל כו' עכ"ל. צ"ל דלא מקפיד קרא אלא לעניין ק"ש לומר ערבית ברישא, ועליה קאי התנא למתני ק"ש נמי של ערבית ברישא. אבל אם נאמר דסמך אקרא דברייתו כו' ועליה קאי התנא למתני ק"ש של ערבית, אע"ג דלא הוה דומה ממש- א"כ לכל מילי אחריתי נמי ה"ל להתנא לסמוך נמי אברייתו של עולם וה"ל למתני ברכות של ערבית ברישא. ומיהו קרא ודאי הוא דלא קפיד לכל מילי, דהא לעניין תמיד מקדים של בוקר תחילה וכן צ"ל למאי דמתרץ אקרא קאי בשכבך ובקומך, ולא קשיא ליה אקרא גופיה מאי שנא דבתמיד מקדים של בוקר- דבקרא ליכא קפידא באיזהו שמקדים וק"ל.

בד"ה והא קמ"ל כו' תנינא חדא זימנא בנגעים ומייתי לה בהערל העריב כו'. כצ"ל.

דף ב' ע"ב[עריכה]

בד"ה דילמא ביאת כו' ופשיט מברייתא וזכר לדבר כו' תפשוט ממתני' [דנגעים פי"ד] העריב שמשו כו' עכ"ל. וה"מ נמי להקשות דתפשוט ממתני' דהכא דקתני מאימתי קורין בערבית משעה שהכהנים כו' דע"כ לאו ביאת אורו הוא דבערבית משתעי. וכ"ה הקושייה לפרש"י בדברי בעל המאור. ויש ליישב: דעיקר קושייתם דפשיט מברייתא, דעיקר מילתא לא איירי לעניין תרומה אלא בק"ש ותרומה מילתא אגב אורחיה הוא- תשפוט ליה טפי ממתני' דהתם דיקר מילתא לעניין תרומה ממתני' וק"ל.

בד"ה משעה שעני כו' עני גופא מתי יתפלל כו' כיוון שבא זמן ק"ש כו' עכ"ל. אבל אמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' לא תקשי להו דהאיך יאכל אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו', די"ל דה"ק משעה שהכהנים כו' דהיינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד. ומיהו ודאי אסירי להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש, אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח כו' משמע שאז דרכו לאכול כפרש"י משום שאין לו נר - ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל כו' ודו"ק.

בד"ה אי סלקא דעתך דעני קדים כו' דלא מסתבר לחלק כ"כ בשיעורי זמן שכיבה כו' עכ"ל. ר"ל בשיעורי זמן שכיבה דמבע"י דקודם צאת הכוכבים, דכל הני תנאי דפליגי אדר' יהושע היינו דס"ל זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים היא- כפי דברי התוספות לקמן, דאין סברה דשיעורא דעני נמי איירי בזמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים וכל הזמנים יהיה ביה. אלא דעני הוא מאוחר מכהן ודו"ק.

פרש"י בד"ה נכנסין כו' מ"מ מאוחר כו' עכ"ל. כצ"ל ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש"י שלפנינו נראה שטעות הוא, שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאחר לכולם דעני או כהן כו'. וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דא"כ ר"מ היינו רבי אחאי לפרש"י כו' דהיינו בע"ש כו' וא"כ ע"כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו"ק.

דף ג' ע"א[עריכה]

בד"ה תפילה קצרה הביננו ולקמן מפרש לה כו' עכ"ל. כצ"ל הנראה מדברי התוס' וק"ל.

תוס' בד"ה קשיא דר' מאיר כו' דהיינו בע"ש אי נמי לא מסתברא כו' עכ"ל. כצ"ל.

בד"ה היה לך להתפלל כו' וגם על זה קשה כו' והא דאמרינן לקמן מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה כו' עכ"ל. כצ"ל - ור"ל דוודאי סתם תפילה קצרה דקאמר הכא היינו הביננו, אלא התם לגבי הביננו ע"כ תפילה קצרה היינו תפילה אחרינא דקאי אהא דקאמר התם כגון צרכי עמך כו' וק"ל.

גמרא ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה כו'. כצ"ל - ול"ג אמן, כנראה מדברי התוס' הכא וכדמוכח לקמן בפרק מי שמתו. ונראה דל"ג נמי "שמיה הגדול" אלא "שמו הגדול" - הכל בלשון הקודש וכ"ה לקמן בפרק מי שמתו, ולכך ליכא לפרושי על שם י"ה שיהיה שלם. אבל בתוספות גרסי' "שמיה הגדול", ומיהא ליכא לפרושי ע"ש שם י"ה שיהיה שלם דה' הגדול לא משמע לפרש כן וק"ל.

דף ג' ע"ב[עריכה]

שם ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין כו'. ק"ק דה"מ למפרך: תיפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל מיניה באינך, אי משום מפולת אי משום מזיקין לחוד, ויש ליישב ודו"ק.

חידושי אגדות דף ג' ע"א[עריכה]

דאיכא משמרות ברקיע ואיכא כו׳. דלכך נקט לשון משמרות ולא נקט שליש הלילה לאשמועינן אגב אורחיה דאיכא משמרות בלילה בין ברקיע ובין בארעא ומיהו ק״ק דאיכא משמרות בארעא לא איצטריך לאשמועינן דכמה קראי כתיבי קדמו עיני אשמרות וגו׳ לראש אשמורות וגו׳ האשמורת התיכונה וגו׳ ויותר נכון גירסת הרא״ש קמ״ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא כו׳ ואהא מייתי שפיר לתניא רא״א כו׳ על כל משמר ומשמר יושב הקב״ה כו׳ דהיינו דאיכא משמרות נמי ברקיע וקמ״ל דיש לאפושי ברחמי באותה שעה כמ״ש הרא״ש לכך נקט ר״א סופן דג׳ משמרות כדמסיק דהיינו בשליש הלילה ובשני שלישי הלילה ובסוף הלילה דבאותה שעה יושב הקב״ה ושואג כו׳ ובקרא דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו׳ (איכה ב, יט) ופרש״י שם ב׳ חלקי הלילה שהלילה נחלק לג' חלקים כמ״ש רבותינו במס' ברכות עכ״ל ונראה ליישב פירושו ע״פ סוגיין דשמעתין דודאי אין שהות אפילו כהרף עין בין סוף ראשונה לתחילת השנייה וכן בין סוף השנייה לתחלת שלישית ובקרא דקאמר קומי רוני בלילה ניחא דנקט ראש שתי משמורות שהם בלילה דתחלת ראשונה לא בעי סימנים דאורתא הוא ובסוף השלישית נמי יממא הוא כדאמרינן אלא דהכא נקט בכולן סופן משום סוף השלישית ונ״מ למאן דגני בבית אפל כו׳ ודו״ק:

ואומר אוי כו׳. דכתיב ביה ישאג על נוהו הידד וגו'. מלשון הוי כמו שפרש״י שם וקאמר שואג כארי דלשון שאגה נמצא כמה פעמים בקרא לגבי ארי ור׳ יוסי דקאמר לקמן שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי כו׳ ולא שמע שואג בקול כארי היינו משום דלא היה משתמש רק בבת קול כדאמרי׳ פ״ב דסוטה דמשמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלק רוח הקודש והיו משתמשין בבת קול וק״ל:

משמרה ראשונה חמור כו'. גם כי בודאי הדברים כמשמען וכפשטן יש לנו לתת טעם בסימנים הללו והוא מבואר במ״ש בחלקי נפש האדם שהם ג׳ כוחות קראום טבעית חיונית ושכלית ובעלי הקבלה קראום נפש רוח ונשמה וכל פעולת האדם כפי הפעולה והמעשה נמשך אחרי כ״א מהם כפי סימן המיוחד לו והנה בפעולותיהם אשר בלילה תחלק עליהם הלילה שבתחלתו האדם בא ממלאכתו ועסקיו שבכל יום והוא טרוד בהם כדלקמן אדם בא מן השדה כו' וזה הזמן הוא כולו מפעולת נפש הטבעית הנמשך אחר החומר של אדם וע״כ נותן בו סימן שבו חמור נוער. ובאמצעית של הלילה דרוב עולם הם ישנים על מטתם ואין פועל בהם רק נפש החיונית הרוחנית בעת השינה כמה שכתוב בידך אפקיד רוחי וגו׳ ואז ניתן רשות גם לרוחות ולמזיקין לפעול בעולם כמה שכתב במכת בכורות בחצי הלילה וגו׳ וע״כ ניתן בו סימן שבו כלבים צועקים כמה שכתב במכת בכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו׳ ע״פ מ״ש כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר ובמכת בכורות שניתן רשות למשחית לחבל במצרים והיו הכלבים צועקים ואעפ״כ ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו׳. ושליש האחרון מן הלילה שכבר גמר האדם שינתו והוא מנוח ומרגוע כמו שאמר במ״ר אמונתך כו׳ ובטור סי׳ מ״ו ושכל האדם זך אז לתורה ולתפלה שהם פעולות נפש השכלית הנשמה שבו וע״כ נותן בו סימן תינוק יונק כו׳ הוא רמז לתורה ע״ד דדיה ירווך וגו׳ מה הדד הזה כל שעה שהתינוק יונק ממנו מוצא בו טעם אף התורה כו׳:

ואשה מספרת כו׳. הוא רמז האשה כ״י מספרת בתפלה לבקש כל צרכה מבעלה שהוא הקב״ה ועד״ז יתפרש לקמן בפרק הרואה דג' מיני חלומות הן האחד ע״י מלאך והב׳ על ידי שד והג' מהרהורי לבו שביום דע״י מלאך הוא חלום שבמשמר האחרון ששכל אדם זך והוא חלום של שחרית שהוא אמתי כמפורש בהדיא שם ושע״י שד הוא חלום שבמשמר שניה שבו ניתן כח לשדים ולרוחות כמו שכתבתי ושעל יד הרהור הלב שביום הוא חלום שבמשמר ראשונה שעדין האדם טרוד מהרהורי לבו שביום כמפורש כל זה בהדיא פרק הרואה ודו״ק:

שמקלסין כו׳. מפירש״י דר״ל שהיו מקלסין אותו בביתו כך בזמן שהיה ביתו קיים מה לו לאב כו׳ שגלו מעל שלחן כו׳ דהיינו שגלו ממקדש ששם היו זוכין משלחן אביהם כשהיה קיים ובזמן שב״ה קיים קראו להקב״ה מלך אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך כביכול שאינו מלך שאין הכסא שלם אז כמ״ש התוס׳ שזהו פירוש אמן יהא שמיה רבא כו׳ ודו״ק:


ח"א ג' ע"ב[עריכה]

ור' נתן סבר לה כר"י. וה״ה דהמ״ל דמאשמורת שנייה עד חצות לילה היה עוסק בתורה דהכי משמע קדמו עיני אשמרות לשיח באמרתך ומכאן ואילך בשירות ותשבחות כדמתרץ לקמן בכה"ג אלא דאם כן תקשי קדמתיי בנשף וגו' במי מוקמי ליה ומיהו איכא לאוקמי כאידך אמוראי דלקמן וק"ל:

תרי נשפי הוו נשף ליליא ואתי יממא וכו'. והיינו מצפרא והאי קרא קדמתי בנשף וגו' ליכא לאוקמא הכי דא"כ מאי רבותיה דהיינו קימה של כל אדם וק"ל:

עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס כו'. עיין פירש"י ובמסכת סוכה מפורש דשינת הסוס שיתין נשמי הן וק"ל:

אלמא מספקא ליה וכו'. לפי מאי דס"ד השתא ויאמר משה כה אמר ה' וגו' הם דברי משה ושינה לומר כחצות בכ"ף במקום בחצות בבי"ת שא"ל הקדוש ברוך הוא דליכא ספיקא קמי שמיא ולא ניחא ליה לתלמודא לפרש כפירש"י בחומש לפי פשוטו כחצות כהחלק ע"ש דחצות הוא שם דבר בכ"מ כמו חצות לילה וגו' ועוד לגבי מעשה דכתיב ויהי בחצי וגו' למה לא נכתב נמי כחצי בכ"ף דהיינו כהחלק אלא שהוא שם דבר ויהיה כ"ף כחצות כ"ף השיעור שהיה משה מסתפק ולמאי דמסיק דמשה נמי הוה ידע אלא דשינה לומר כחצות בכ"ף השיעור משום אצטגנינים ולרב אשי דאמר בפלגא אורתא די"ג נגהי י"ד כו' יהיה כ"ף כחצות כ״"ף הדמיון ומה שהקשה הרא"ם לדבריו שהרי לא דיבר הקב"ה עם משה אלא ביום לאו קשיא הוא דלא קאמר שהקב"ה אמר למשה בזה הלשון אלא דה"ק משה לישראל כו' קאמר תלמודא דהיינו דמשה הוה קאי עם ישראל בפלגא אורתא די"ג נגהי כו' וכ"ף כחצות כ״ף הדמיון ואולי נעלם ממנו לשון התלמוד שדקדק לומר דה"ק משה לישראל כו' ולא שיהיה דברי הקב"ה כן שהרי ביום דיבר עמו גם מה שהקשה שחצות לילה ידוע ואין צריך דמיון כו' אין זה קושיא דבחצות לילה בבי"ת לא משמע איזו לילה ועוד דהא השתא נמי הוא קאי בחצות לילה אבל כחצות לילה בכ"ף משמע שפיר לילה ראשונה שאחר לילה זו כמו כעת חיה ולשרה בן דמשמע בשנה ראשונה שאחר שנה זו וק"ל:

כנור היה תלוי לו למעלה כו'. כל סוגיא זו מפורש בפ"ק דסנהדרין ע"ש:


דף ד' ע"א[עריכה]

פירש"י בד"ה בניהו בן יהוידע זה סנהדרין שהיה כו'. כצ"ל:

תוס' בד"ה בניהו זה סנהדרין מסברא אומר כן כו' עכ"ל. דלפירש"י ליכא שום ראיה מכרתי ופלתי אלא שהיו אורים ותומים בתר בניהו אלא מסברא אומר כן שהיה בניהו סנהדרין וק"ל:

דף ד' ע"ב[עריכה]

גמרא דאתיא בתמניא אלפין אלא כו׳. כן מצאתי מוגה וק"ל:

תוס' בד"ה אמר רבי יוחנן כו' ולא נהירא דא"כ רבי יוחנן סבירא ליה כו' עכ"ל. כצ"ל ור״ל דלפי סברת רב עמרם דתולה זה בזה דלכך לא בעינן מסמך גאולה לתפלת ערבית משום דתפלת ערבית רשות א״כ רבי יוחנן דבעי למסמך גם בערבית ס״ל דתפלת ערבית חובה וה״ל פלוגתא דרב ורבי יוחנן והלכה כר״י ותקשי הלכתא אהלכתא אלא ע״כ לאית לן למימר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות מ״מ מחייב לסמוך ועיין ברא״ש וכ״כ מהרש״ל:

ח"א ד' ע"א[עריכה]

אמר דוד כו'. לעיל מיניה כתיב הטה ה׳ וגו' כי עני ואביון אני דהיינו שאיני מתנהג בכבוד עשירים ומלכים ומפרש לה כי חסיד אני להשכים מחצות לילה כעני הזה המשכים למלאכתו למצא מזונותיו ואיני מתנהג עצמי כמלכים הללו שישנים עד ג׳ שעות וכן לאידך שאיני מתנהג כמלכים הללו שיושבים בכבודם ואני מתנהג לעסוק בדברים המבודזים בדם ובשפיר ובשליא כעני הזה שהוצרך למלאכה מבוזה למצוא מזונותיו ונקט מלכי מזרח ומערב כו׳וכן בכמה מקומות נקט הכי לפי שיישוב עולם כולו מקצה מזרח עד קצה מערב אבל בקצה דרום ובקצה צפון אין שם ישוב מפני הקור והחום כמ״ש התוכניים:

ואמר אני נמלך במפיבושת רבי וא"ל כו׳. יש עיון בזה אם זה מפיבושת הוא בן שאול המלך שהיה לו בן נקרא מפיבושת מפילגשו רצפה בת איה הרי הוא הוקע במעשה דגבעונים וא״א הוא שיהיה הוא איש בושת שמלך ב׳ שנים אחרי אביו שאול ונהרג ע״י ב' עבדיו בביתו כמפורש הכל בספר שמואל ואם זה מפיבושת הוא בן יהונתן כמו שנאמר במעשה דציבא מאי קאמר דאיש בושת שמו הרי לא נמצא בשום מקום שהיה בן ליהונתן שהיה נקרא איש בושת אבל בספר ד״ה נמצא שהיה ליהונתן בן אחד נקרא מריב בעל וכתבו המפרשים שם כיון דבספר שמואל קרא לבנו מפיבושת ובד״ה קראו מריב בעל דשמו מריב בעל ולמה נקרא מפיבושת כו׳ וכעין זה דרשו בסמוך גבי כלאב ודניאל ואולי יש להגיה כן בשמעתין לא מפיבושת שמו אלא מריב בעל שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת כו׳ותו לא מידי:

נגד מלכים כו׳. כמ״ש מאן מלכי רבנן אי נמי שהיה מפיבושת מבני מלכים ולכן נמי גבי כלאב שהיה מכלים כו' פירש״י אב שהיה מפיבושת אב בהוראות עכ״ל לולי פירושו נראה אב ממש קאמר פירוש שהיה זוכה להכלימו על שכבר הכלים את דוד אביו ואהא מייתי הני קראי בני אם חכם וגו׳ כאלו דוד אמר על בנו כלאב אם חכם לבך להכלים את מפיבושת ישמח לבי גם אני שזכיתי לכך על שכבר הכלים אותי ואומר מכם בני וגו׳ ואשיבה חורפי דבר דלפי ענינו ה״ל למכתב כי תשיב חורפי דבר אבל אמר על ידך זכיתי גם אני להשיב דבר את שהיה כבר חורפי וק״ל:

נקוד על לולא כו'. פי׳ רש״י לדרוש את הנקודה כו׳ עכ״ל נראה מפירושו דמשמעות הכתוב בלא נקודה לולא הוא דבר ברור וא״כ הוא קשה כיון דהכא הנקודה רבה ואתה דורש אותיות הנקודות של לולא מהיכא משמע ליה שאינו דבר ברור שהרי משמעות של לולא הוא דבר ברור ואם נאמר דמשמעות לולא אינו דבר ברור א״כ אי אתה צרין לנקודת של לולא לומר שאינו דבר ברור בזולת הנקודות נמי משמעו כן הוא ואינו דומה להא דפרק הפועלים דאמדנן דנקוד על איו וכן הך דפ׳ נגמר הדין דנקוד על לנו ולבנינו דהנקודה משנה משמעו שבזולת הנקודה ואפשר לפרש שלא על כל תיבת לולא נקוד רק על אותיות ל״א שבלולא והשתא דורש הנקודות של ל״א כאלו נכתב לא האמנתי כו׳ שלא דבר ברור הוא כמשמעות של לולא ודו״ק:

שמא יגרום החטא כו׳. ויש לדקדק דאימא היה ירא יעקב בשביל שנתמעטו זכיותיו כדאמרי׳ פ׳ ב״מ (ל״ב.) לעולם אל יעמוד כו׳ ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו מאי קרא קטנתי מכל החסדים וגו׳ וי״ל דבשביל שנתמעטו זכיותיו לחוד ודאי דלא היה מתיירא שיתבטל ההבטחה והמדה טובה שיצא מפי הקב״ה כיון שלא תלה התנאי ברבוי זכיותיו אבל בשמא יגרום החטא ודאי מסתמא תולה תנאי ההבטחה ומשום שמא יגרום החטא לחודיה נמי ודאי דלא היה מתיירא דרבוי הזכיות מגינים עליו לקיים ההבטחה אף במקום חטא ודוד שאמר כי חסיד אני שהיו לו רבוי זכיות ואעפ״כ היה ירא שמא יגרום החטא וכן (רבא שאמר) [אביי שאמר לרבה] הא תורה והא גמ״ח והיה ירא שמא יגרום החטא (סנהדרין צח, ב) היינו נמי שע״י חסדים שנעשה עמהם ינכו להם מזכיותיהם ושוב יגרום החטא וכן פירש״י פ׳ וישלח אבל הרא״ם כתב דממיעוט זכיות אין לו לירא כל זמן שלא חטא דאין יסורין בלא חטא ולא מיתה בלא עון כו׳ (נ״ה) ע״ש ואינו כן המסקנא בפ׳ במה בהמה דקאמר ש״מ דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ש״מ והא דאמרי׳ נמי בפ' במה בהמה מעולם לא יצאת מדה טובה וחזר לרעה חוץ מדבר זה שנאמר והתוית וגו׳ (שם) כבר הרגיש הרמב״ם בזה בפתיחת המשנה ע"ש ובדברי הרא"ם פרשת וישלח ובעל העקיד׳ בשער צ״ו כתב בשם הרלב״ג והרב בן חסדאי לדחות דברי הרמב״ם והאריך שם בזה אבל לשיטתינו שכתבנו דאין מטא גורם לבטל הבטחה מפי הקב״ה אלא עד אחר שיתמעטו הזכיות ע״י החסדים למדנו גם בזה ליישב כל זה דבכ״מ דאמרי׳ שמא יגרום החטא היינו אחר שנתמעטו זכיותיו והנהו קראי דרגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות וגו׳ ועשה רע וגו׳ ונחמתי על כל הטובה וגו׳ מוכחי דבהני קאיירי דעל ידי הטובה שעשה להם הקב״ה נתמעטו זכיותיהם ואם יעשו רע יגרום חטאם שהש״י ינחם מלהיטיב להס עוד אבל מה שאמרו מעולם לא חזרה מדה טובה שיצאת מפי כו׳ והיינו שלא נמצא מדה טובה שחזרה ע״י החטא לחוד אע״פ שלא נתמעטו הזכיות ע״י המחסדים חוץ מדבר זה שהיה להם זכיות הרבה שקראם צדיקים גמורים ולא היה בהם אלא זה החטא שהיה בידם למחות כו׳ ובין גזירה ראשונה לשניה א״א שנתמעטו זכיותיהם ע״י החסדים אפ״ה נשתנה גזירתם מטובה לרעה זהו הנראה מתוך הסוגיא ודו״ק:

עד יעבור וגו׳ זו ביאה ראשונה כו׳ וראוים היו ישראל כו׳. מפורש בפ׳ חלק ובפ׳ א״נ ע״ש:


ח"א ד' ע"ב[עריכה]

בתחלה אומר ה׳ שפתי תפתח וגו׳. פתיחת השפתים הם תחלת הדבור ואומר שביקש דוד עזר אלוה בתחלת הדבור שהוא פתיחת שפתים ואח״כ פי שהוא כולל כלי הדבור יגיד תהלתך וזה שמסיים לבסוף יהיו לרצון אמרי פי וגו׳ וק״ל:
תהלה לדוד בכל יום ג״פ וכו'. פי׳ רש״י כנגד ג׳ תפלות עכ״ל ואנו אומרים אותו ב' פעמים בשחרית ופעם אחת במנחה ולא בערבית ויש לתת טעם בזה ואפשר שסמכו אותו לסדר קדושה שאמרו בפ״ב דסוטה אמאי מקיים עלמא אסידרא דקדושה ואאמן יהא שמיה רבא לאגדתא ופרש״י שם סידרא דקדושה שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה כו׳ עיין שם באורך והיינו דבשחרית איכא ב׳ פעמים סידרא דקדושה ובמנחה פעם אחת בכל יום משא״כ בערבית דלית ביה סדר קדושה כלל דעיקר לימוד תורה ביממא כדאמרי׳ יזיף ביממא ופרע בליליא דלילה אינו רק פרעון בעלמא ושאמרו לא איברא לילה אלא לגירסא כוונו נמי לזה כמפורש שם פרק הדר וז״ש הכא אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ״ב אותיות של תורה ופריך ונימא אשרי תמימי דרך וגו׳ שזה הרמז בו ביותר שנאמר בשמונה א״ב ע״ש מ׳ א״ב אותיות התורה בשינוי מוצאיות כמפורש בחידושינו מנחות פרק הקומץ ואמר אלא משום דכתיב ביה פותח את ידך וגו' לפי שהפרנסה של כל בריה הוא דבר ההוה תמיד בכל יום מחסד אלהי כדאמרי׳ פ״ק דע״ג שלישית הקב״ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים וע״כ אחר כל השבחות שאמר בזה המזמור זכר החסד שעושה שפותח את ידך וגו׳ ובקרא דלעיל מיניה עיני כל אליך ישברו ואתה וגו׳ נמי איכא בכה״ג שזן כל העולם ואפשר דבהאי קרא יותר מפורש החסד שנותן לכל חי רצון ופריך ונימא הלל הגדול כו׳ שאחר כל דברי חסדיו שסיפר שעשה עמנו הוסיף בחסד זה ההוה תמיד לכל בריה ואמר נותן לחם לכל בשר כל״ח ומשני דאית ביה תרתי השייכים להדדי דהתורה היא מזון הנפש והלחם הוא מזון הגוף וכדאמרי׳ אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח ודו״ק:
לא נאמרה נו״ן באשרי כו'. ר״ל מה שחסרה הנו״ן הוא רמז כאלו הנפילה חסירה ואינה גמורה אלא שתחזור לקום כדמתרצו לה במערבא כו׳ ורב נחמן ב״י הוסיף לומר דבמקומו הכא הוא מוכרע שלא תהיה חס ושלום נפילה גמורה שאמר אחר כך סומך לכל הנופלים גם כי אמר נפלה ולא תוסיף קום וגו׳ היינו מצד זכותם אבל מחסד אלהי ברוב חסדיו סומך ה׳ לכל הנופלים גם שאינם ראוים לכך וק״ל:
מיכאל כו'. ענינו שמיכאל מים מימין ממונה על הרחמים וגבריאל אש משמאל ממונה על הדין כמפורש בכמה דוכתי ולפי שרחמי שמים מרובים ניתן כח למיכאל לעשות שליחותו בפריחה אחת ולגבריאל לא ניתן כח למהר שליחותו עד שתי פריחות שירגיע בינתים אולי ישוב ונחם ה׳ כמ״ש בנינוה ואמר אליהו בארבע פריחות שהוא מורכב שתי יסודות אש ומים שזכר ועוד מיסוד אויר ועפר יסודות הכבדים וע״כ אין כחו לעשות שליחותו עד ד׳ פריחות שירגיע ביניהם ג׳ פעמים וכן מצינו בילד של הצרפית דכתיב ויתמודד על הילד ג׳ פעמים ויקרא וגו׳ ואמר ומלאך המות הממונה על מיתת האדם לא ניתן לו כח לקיים שליחותו עד ח׳ פריחות דהיינו שירגיע ביניהם ז׳ פעמים אולי ישוב האדם ביני וביני והוא טעם ז׳ מעמדות שעושין למת ונגד ז׳ הבלים כמ״ש פרק המוכר פירות וע״ש בפירשב״ם:
רגזו ואל תחטאו אמרו וגו'. פי׳ רש״י על משכבכם שנאמר ובשכבך עכ״ל מיהו מהאי קרא דובשכבך לא מייתי תלמודא דאיכא לפרושי כדלק׳ בזמן שכיבה אבל על משכבכם משמע ממש על מטתו ועוד פי׳ רש״י ודומו סלה בשינה אח״כ והוא מל׳ שתיקה ועי״ל מלשון דמדומי חמה דס״פ ת״ה והוא מלשון ערב כפי הערוך וק״ל:


דף ה' ע"ב[עריכה]

תוד"ה אלא כו׳ אבל ראייה דשרי ללמוד קודם דלקמן כו׳ עכ״ל. כתב מהרש״ל וק״ל דילמא רש״י בהגיע זמן ק״ש ותפלה איירי כו׳ עכ״ל ולי נראה דהא ודאי ל״ק דמשמע להו דרש״י איירי אף בלא הגיע דאל״כ לא הוי ליה למיתלי הדבר בסמוך למטתו אלא הוה ליה למיתלי בהגיע זמן ק״ש אבל קשה לי במה שהביאו ראיה מפ״ב דהא תלמודא מספקא ליה התם בעובדא דרב אי איירי בהגיע זמן ק״ש אי לא ועיין בסוגיא דהתם היטב ודו״ק:

ח"א ה' ע"א[עריכה]

אף ת״ח מבעי ליה למימר כו׳. דתורתו ודאי מגינה כמו פרשת ק״ש דלהגן שרי כדאמרי׳ (פ״ק) [פ״ב טו:] דשבועות מ״מ בעי נמי למימר חד פסוקא דרחמי במקום תפלת ערבית היינו פסוק בידך אפקיד רוחי וגו׳ וע״פ המדרש ב״ו מפקיד חפץ ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב״ה עיפה ומחזירה לו רגועה כו׳ כמ״ש הטור א״ח סי׳ מ״ו והיינו פדית אותי ה׳ אל אמת ולא כב״ו ששולח יד בפקדון שבידו ומקלקלו ודו״ק:
לעולם ירגיז אדם יצ״ט כו׳. דלפי משמעו רוגז מלשון כעס הוא היפך הדבר כי הרוגז וכעס ממדות הרעות הוא ומביא ליד חטא כמ״ש בכ״מ וע״כ אמר כי במקום הזה מדת הרוגז טוב דהיינו להרגיז יצ״ט על יצה״ר להלחם בו וינצחו שלא יחטא ואם לא יוכל לו יעסוק בתורה כמו שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ״ד שיסכים עם היצ״ט לומר שם אמן ומייתי ליה הכא מאמרו בלבבכם כדאמרי׳ בכל לבבך בשני ביתי״ן ע״ש ב׳ יצריך:
ואם לאו יקרא ק״ש כו'. דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק״ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמדרינן בשמעתין (ובפ׳יק) [ובפ״ב] דשבועות:
ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו'. דהיינו שיזכיר לו שכל עצת יצה״ר לרעה לו להמיתו כמ״ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ומייתי מדכתיב ודומו סלה עש״ה לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה וק״ל:
תורה זו מקרא כו׳. דהיינו גוף התורה והיא נקראת מקרא בכ״מ בל׳ התורה ובזו המסכת שהיא תחלת ש״ס בא לפרש דע״כ נקראת התורה מקרא בלישנא דתלמודא בכ״מ ע״ש שמצוה לקרות בה עכ״ל והיינו דבעי לקרותה בכתב בנקודותיה ובפיסוק טעמיה משא״כ במשנה ובתלמוד ואמר והמצוה זו המשנה דלא דברו בה רק בגוף המצוה ואח״כ בא התלמוד לפרשה מהיכא נפקא המצוה מגוף התורה וכפרש״י:
ואמר אשר כתבתי זו נביאים וכתובים. דגם אלו נמנו ליכתב אבל אין בהן מצות קריאה כמו בתורה וק״ל:
מאי משמע כו׳. משום דבתר הכי כתיב לעשות נקמה וגו׳ דמשמע דעלה קאי וחרב פיפיות בידם ממש וקאמר דמשמע טפי דארישא דענינא קאי דכתיב ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות וגו׳ וענינו בזה חרב פיפיות היינו שמכה ב' צדדין מימין ומשמאל וכן הוא בק״ש שמבטל המזיקין מב' צדדיו כמ״ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו׳ כמפורש לקמן אלף משמאליה ורבבתא מימיניה:
ואין עוף אלא תורה כו'. דכל הענין נדרש לגבי תורה כי תשב ללחום וגו׳ ושמת סכין בלועך וגו׳ כמפורש פ״ק דחולין ואמר אל תיגע להעשיר וגו׳ כפרש׳׳י שם ואמר מבינתך חדל כמ״ש ואל בינתך אל תשען מלחזור על גירסתך כי התעיף עיניך בו וגו׳ כפרש״י דהיינו שימהר הדבר להשתכח ממך מיהו קשה בדרש הזה לומר משום דכתיב התעיף לגבי תורה קאמר דאין עוף אלא תורה דהא התעיף לא קאי על התורה אלא אעיניך דקרא ונראה דאסיפא דהאי קרא סמיך דכתיב כנשר יעוף בשמים דקאי על התורה וקאמר קרא דבני רשף שהם מזיקין העוף שהיא התורה שנמשלה לעוף שמעופף בשמים מגביהם ומסלקם מן האדם וק״ל:
הא אפילו תינוקות כו'. ר״ל הא דאם נגזרו לבא על האדם בשביל עון מה דהתורה מגינה עליהם מלבא כמ״ש בדילין ממנו אחר שנגזרו לבא ומייתי לה מקרא דאורייתא דכתיב והיה אם שמוע וגו׳ שדרשו מיניה פ׳ חלק אם תשמע לא אשים ואם אשים אעפ״כ כי אני ה׳ רופאך אלא שזה דבר שנתחדש על התורה ברוח הקודש ולא הוזכר בתורה דהיינו שביטול תורה מביא יסורין קשין דכתיב החשיתי מטוב וכאבי נעכר וק״ל:
מדת בשר ודם אדם מוכר כו'. התחיל במכירה וסיים בנתינה ע״פ מ״ש במס׳ ב״ב (ס״ה.) מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן וז״ש כי לקח טוב גו׳ לקיחה טובה שהוא בבשר ודם בעין רעה היא שהמוכר עצב בה ולוקח לחוד שמח אבל במדת הקב״ה אינו כן רק נתתי שנותן בעין יפה ודרך שמחה גם לנותן וז״ש תורתי אל תעזובו דבמוכר ולאי רצונו שיעזוב ממנה הלוקח כדי ששוב בקל מחזירה אליו אבל מדתו של הקב״ה שברצונו הטוב נתן להם שאל יעזבו ממנה וק״ל:
יפשפש במעשיו. שכל הענין לעיל מיניה מדבר ביסורין מתחלת הפרשה אני הגבר ראה עני בשבט וגו׳ ואמר פשפש ולא מצא כו׳ דודאי אין אדם צדיק בארץ וגו׳ אלא הכי קאמר שלא מצא עבירה גדולה בידו שראוין יסורין הללו לבא וכפירש״י ואמר יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר וגו׳ מקרא זה שמעינן תרווייהו דיסורין באין על ידי תורה בביטול תורה וגם שע״י התורה בדילין ממנו כדאמר לעיל וז״ש אשרי הגבר אשר תיסרנו שיפשפש בהם שע״י ביטול תורה באו ואז ומתורתך תלמדנו כי ישוב לעסוק בה כדי שיהיו בדילין ממנו:
ואמר לא מצא בידוע שיסורין של אהבה כו׳ שנאמר כי את אשר יאהב וגו'. דלעיל מיניה כתיב מוסר ה׳ בני אל תמאס וגו׳ כשלא מצאת לתלות לא במעשיך ולא בתורתך אל תמאס ותהרהר ח״ו אחריו כעובדא דאיוב אבל תחשוב כי הן יסורין של אהבה שנאמר כי את אשר וגו׳ וק״ל:
שנאמר וה׳ חפץ וגו'. דאין מלת חפץ קאי על החולי שחפץ להביא עליו החולי דמפי עליון לא תצא הרעות כמ״ש כי לא אחפוץ במות המת וגו' אלא דמלת חפץ קאי על האדם שה׳ חפץ בו הוא מדכאו ביסורין של אהבה כדי להרבות שכרו בעולם הבא כפירש״י לעיל אבל מתוך המקראות נראה לפרש הכי כדי לזכות הרבים שחטאו שיתכפרו ביסורי הצדיק כמו שכתב שם כל הענין מחולל מפשעינו וגו׳ ובחבורתו נרפא לנו וגו׳ ע״ש:
ואמר יכול כו׳ מה אשם לדעת כו'. כמו אשם נזיר אשם מצורע מה שאין כן חטאת שלא באה בשום מקום רק על השוגג בלא דעת:
ואמר ולא עוד אלא שתלמודו כו׳ שנאמר וחפץ ה׳ וגו׳. שהיא חפץ ה׳ כמ״ש וכל חפציך לא ישוו בה וק״ל:
שנאמר אשר לא הסיר וגו׳. דלפי פשוטו שנתקבלה תפלחי ולא הסירה ודחה אותה הקב״ה לא יתכן כינוי מאתי דמשמע דקאי נמי על תפלתי אלא מאתו בוי״ו וע״כ דרשו מאתי ממש שלא הסיר מאתי תפלתי ע״י חולי ויסורין שלא הייתי יכול להתפלל:
אלו ואלו יסורין של אהבה כו׳. דבזה הפ׳ מפורש דבתרוייהו קמשתעי קרא דכתיב לעיל מיניה בטח על ה׳ בכל לבך וגו׳ דהיינו תפלה כמ״ש איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ואל בינתך וגו׳ רפאות תהי לשרך וגו׳ הוא לימוד התורה ואח״כ אמר מוסר ה׳ וגו׳ כי את אשר יאהב וגו׳ כמפורש לעיל:
ואמר אלא מה ת״ל ומתורתך תלמדנו. דמשמע שתלה הדבר בעון ביטול תורה דוקא וקאמר א״ת מלמדנו ולא איירי קרא כלל ביסורין של אהבה אלא ביסורין שממרקין עונותיו של אדם ותקרי תלמדינו דבר זה מק״ו משן ועין כו׳ ענינו דעבד כנעני מצד עונות אבותיו נשתעבד כמ״ש ויהי כנען עבד למו וע״י יסורין בשן ועין יוצא בהם לחירות למרק בו עון אבותיו ק״ו דיסורין של כל גופו שממרקין עונותיו של אדם ומסיק ומדמה לה לברית מלח שממתקת את הבשר דהיינו שנכנס בבשר ומוציא הדם ממנו וממתקת את הבשר כך היסורין נכנסין בבשר דאדם ומוציא ממנו רתיחת הדם המביאו לידי חטא עונותיו מתמרקין ממנו וק׳׳ל:
ג׳ מתנות טובות כו'. בתורה כתיב כי לקח טוב נתתי לכם בא״י כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך בעוה״ב כתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו׳ והוא מבואר תורה ניתנה ע״י יסורין כי תענוגי עוה׳׳ז הם ביטול התורה כמ״ש כך היא דרכה של תורה פת כו׳ א״י נתנה ע״י יסורין הוא הוראה שלא נתנה הארץ לאכול פירותיה ולהתענג מרוב טובה כי יבא בזה לידי מרד בה׳ ח׳׳ו כדמפורש בפרק זה בסוף הענין פן תאכל וגו׳ ורם לבבך ושכחת וגו׳. עוה״ב ניתן ע״י יסורין בעוה״ז לצדיק למרק עונותיו כדי שיקבל שכרו משלם לעוה״ב והיינו דרך חיים לעוה״ב ע״י תוכחת מוסר שבעוה״ז וע׳׳ז כוונו לומר בבהמ״ז ברית ותורה וארץ וחיים ומלכות בית דוד כו׳ כמ׳׳ש בפרק שלשה שאכלו שהוא הוראה שלא ירבה אדם בתענוגי מאכל אך שיאכל כדי שביעה ויזכור ברית דהוא רמז ליסורין כדלעיל נאמר ברית ביסורין כו׳ ותורה וכן ארץ וכן חיים שבעוה״ב כל אלו ג׳ מתנות טובות לא נתנו אלא בברית יסורין ועד׳׳ז יש לפרש בפ׳ עקב זכר ג״פ עיני יסורין האחד כל המצוה וגו׳ והוא לימוד התורה ששקולה כנגד כל המצות וכתיב אח״כ למען ענותך לנסותך וגו׳ הב׳ א״י דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳ וכתיב בתריה כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ וגו׳ הג׳ העוה״ב דכתיב בסוף הענין למען ענותך וגו׳ להיטבך באחריתך:


ח"א ה' ע"ב[עריכה]

חסד זו ג׳׳ח שנאמר רודף צדקה וחסד וגו'. מפורש ביבמות פי״ג:
אמת זו תורה שנאמר אמת קנה וגו'. מפורש בבכורות פ״ד:
וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק וגו'. הא דכתיב בתורה פוקד עון אבות על בנים נמי משמע שהבנים נענשים ומתים בשביל עון אבותם אבל לא נשמע מיניה דנתכפר האב במיתת הבן אבל מהאי קרא ומשלם עון אבות וגו׳ משמע שפיר דנתכפר דמשלם את חובו ועונו בכך וק״ל:
מזבח כפרה הוו וכו'. היינו דאין הקרבן מכפר רק על השוגג:
יסורין של אהבה. שמייסרו הקב״ה בעוה״ז בלי שום עון להרבות כו׳ כפירש״י לעיל לא הוה:
ואב״א הא לן הא להו וכו'. עפרש״י והתוס׳ דחו פירושו דשלוח מחנות אינו נוהג בזמן הזה וק״ק לדבריהם נמי דמשמע בכל התלמוד דלא היו נזהרין בזמה״ז אלא מטומאת קרי ונדה ולא מן טומאת מת ונגעים ועוד קשה לפי׳ שניהם שפירשו הא לן לבני א״י לרבי יוחנן שהיה מבני א״י קאמר דאין נגעים יסורין של אהבה ובכמה מקומות בתלמוד בפ״ק דקילושין ובב״ק מוכח דהא לן לבני בבל והא להו לבני א״י וכ״נ דתלמוד דידן בבלי הוא ונראה לפרש הבא הא לן והא להו בע״א דה״פ הכא הא לן ר״ל לכל העולם מקרי יסורין של אהבה שיתכפרו ביסורין על עון וחטא עצמן והא להו דהיינו צדיקים עצמן שסובלין היסורים בשביל אחרים לא הוו להו יסורין של אהבה כההוא עובדא דרבי פ׳ הפועלים דלגביה לא קרי ליה יסורים של אהבה כדאמרינן התם וק״ל:
דין גרמא דעשיראה כו'. פירשו התוס׳ מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש״מ כו׳ עכ״ל והוא פי׳ שני בערוך בערך גרם ולפירוש ראשון שכתב שם פי׳ י׳ בנים היו לו ומתו ומצטער ומרוב החביבות היה נושאו כו׳ ע״ש ולפי זה י״ל דה״פ כיון דכל כך היה חביב לו להצטער אלמא דיסורין של אהבה הוו וק״ל:
חביבין עליך יסורין כו'. אשכחן בכמה דוכתין שהצדיקים היו מקבלים עליהם היסורין באהבה כהך עובדא דראב״ש בפרק הפועלים והיינו היכא דליכא ביטול תורה דהיו יסורין של אהבה כדאמר לעיל אבל כל הנהו עובדי דהכא משמע דהוו חלישי כ״כ שהיה ביסורים שלהם ביטול תורה כדאמר דהיו צריכים להקים אותן ולכך קאמרי דלא הן ולא שכרן וק״ל:
לוקים רבי יוחנן לנפשיה כו'. ולעיל גבי רבי חייא ב״א לא מקשי ליה דלוקים רבי חייא לנפשיה דאפשר דהוה סבור בחליו שא״א כלל לחולה לקום אבל רבי יוחנן דלפי דעתו שאפשר לחולה לקום כדמוכח בעובדא דר׳ חייא ב״א לעיל דיהיב ליה ידיה גם שראה בו שקם א״כ כשהוא היה חלש לוקים לנפשיה ומשני דאינו דומה דודאי ידע דא״א לוקים מנפשיה אלא ע״י אחר משום דאין חבוש כו׳ וק״ל:
אי משום תודה כו'. הוא מבואר ע״פ מ״ש בשלהי מ״ק חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכתבו התוס׳ שם ובתוספות ס״פ כ״ד דשבת (קנ״ו.) הא דאמרי׳ אין מזל לישראל י״ל ע״י זכות גדול משתנה המזל ולפעמים אין משתנה כדאמרי׳ בתענית בר״א בן פדת דא״ל כו׳ באולי דאיברי בעידנא דמזוני עכ״ל ואפשר דהיינו ההוא חולה דהכא שאמרו בר״א דסתם ר״א בגמרא הוא ר״א בן פדת וז״ש אי משום תורה שהיא חיי האדם כמ״ש כי הוא חייך ואורך ימיך אין זה תלוי בזכות כי לא כל אדם זוכה להרבות בתורה כמ״ש בזה דהכל במזל תלוי אפילו ס״ת שבהיכל וא׳ המרבה כו׳ ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה כו׳ דמזוני דעוה״ז במזלא תלוי וכמ״ש לו הקב״ה באולי דאיברי בשעתא דמזוני כדאמרי׳ במס׳ תענית ואי משום בני דין גרמא כו׳ ולא בזכותא תלוי אלא במזלא וק״ל:
להאי שופרא דבלי כו'. גם שהפליגו בפרק הפועלים בשופריה דר״י אינו דומה שבכו בשביל שופריה לחודיה ואפשר דנצטערו על זכרון חורבן ירושלים כדאמרינן שם דאר״י אנא אשתיירי משפירי ירושלים נמצא כשימות בלה השופרא מכל בני ירושלים בעפרא מיהו בההוא דנדרים (נ:) דר״ע רק ושחק ובכה על שופריה באשת טורנוסרופוס א״א לפרש כן ודו״ק:
תקיפו ליה כו'. דגם רב הונא שהיה עשיר גדול כדאמרי׳ במס׳ תענית יין הרבה כ״כ בת׳ דני שכולם תקיפו ודאי דין שמים בהשגחה הוא וע״כ א״ל ליעיין מר במיליה לפשפש במעשיו ע״כ:
בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. נראה לפרש המשל הזה ע״פ הדין ששנינו בר״פ מרובה אין הגונב אחר הגנב משלם כפל וד׳ וה׳ ז"ש דהגנב עצמו גם שמים גנובים ימתקו אינו טועם לו שהוא ירא לשלם כפל ד׳ וה׳ תחתיו בטובח ומוכר אבל הגונב מן הגנב גם שהוא חייב לשלם הקרן טועם לו וגנובים ימתקו לו כיון שלא ירא לשלם כפל וד׳ וה׳ גם שאין המשל הזה דומה ממש לעובדא דרב הונא שהוא נוטל את שלו לפי דעתו מ״מ לפי מאי דשמיע להו ולא היה חשוד להם הוה קצת בדומה וק״ל:
אלא אימא סמוך למטתי כו'. פירש״י בשחרית מיד בקומו התפלל וקרא ק״ש וק״ק למה תלה הדבר בסמוך למטתו דהא אם השכים לעמוד קודם ע״ה לא היה מתפלל וקרא ק״ש סמוך למטתו וע״ק דמימרא זו לא שייכא הכא בפ׳ זה לע״כ לא איירי אלא בתפלת ק״ש של ערבית גם אינו דומה שהגיה דבריו שלא אמר כלל לפני מטתו ולולא פירושו נראה דנסמכו הדברים שאמר אח״כ ושתהא מטתי נתונה כו׳ ובפי׳ תר״י ע״ד הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין כו׳ ע״ש באורך שיש לאדם להתפלל ולצדד לצפון או לדרום דהיינו שיתן לו הש״י בנים חכמים בתורה ועשירים וז״ש אלא אימא לפני מטתי היינו סמוך לשכיבה בלילה התפלל מקודם על שיתן לו הקב״ה בנים ושתהא מטתו נתונה בין צפון כו׳ על שני דברים התפללתי שיהיו בני אלה הנולדים לי חכמים ועשירים ושאמר דהוויין לו בנים זכרים כו׳ הלשון משמע דהיינו ממילא כשתתקבל תפלתו שיהיו חכמים בתורה ועשירים ממילא יהיו זכרים דבאשה לא שייכא חכמה כדאמד׳ דאסור ללמדה תורה ולא שייכא בה עשירות דמזלה אזיל לפי מזל האיש כמ״ש בנדה (ל״א:) נקבה נקייה באה כמפורש שם וברפ״ק דסוטה (דף ב.) בחידושינו ע״ש ומייתי לה מהאי קרא ממתים ידך ה׳ וגו׳ פירש״י וצפונך לשון צפון וסיפא דקרא ישבעו בנים עכ״ל והוא דחוק שלא הזכיר רק צפון גם בנים משמע נמי נקבות כדאמרי׳ במס׳ יבמות (סב:) ונראה לפי דרכנו דהאי מזמור בתפלת לילה דסמוך לשכיבה מדבר כמ״ש תפלה לדוד וגו׳ בחנת לבי פקדת לילה וגו׳ ומסיים בו ממתים ידך ה׳ וגו׳ שהוא מל׳ אנשים שיתן לו זרע אנשים שיהיו חלקם בחיים דהיינו בתורה כמ״ש כי הוא חייך גם בעשירות דהיינו וצפונך תמלא בטנם וישבעו בנים וגם יניחו יתרם לעולליהם מתוך עשירות ואמר דוד ברוח הקודש ע״י תפלה זו שבלילה קודם שכיבה אני בצדק אחזה פניך ואשבעה בהקיץ משנתי זה ממה שחזיתי תמונתך ברוח הקודש בלילה ושוב ראיתי בערוך בערך תפלה שפירש בזה ג׳ פירושים ואתפלת ערבית ע״ש וק״ל:
טורפין כו'. כענין שאמרו שיש מלאכי רחמים המביאים תפלת אדם לפניו יתברך ואם אין אדם זוכה לכך יש מלאכים אכזרים ומקטרגין שטורפין את תפלתו ומונעים אותה מלהגיע לפניו יתברך וז״ש טורף נפשו זו תפלה כפירש״י באפו דהוא מלאך האכזרי הנקרא אף כמ״ש בנדרים (ל״ב.) והיא מדה כנגד מדה שהוא גורם לחברו שהוא חרד בתפלתו ונטרפת ואמר הלמענך תעזב וגו׳ כפירש״י וענינו שאתה חושב שלמענך שיצאת לא יהיה עוד משגיח על היחיד שבב״ה והיינו תעזב הארץ כמ״ש ברשעים שאומרים עזב אלהים את הארץ ואמר ולא עוד כו׳ שנא׳ ויעתק צור ממקומו ואין מקומו אלא בישראל כמ״ש בכל צרתם לו צר שהשכינה עמהם בכ״מ שהם (סוכה מ״ה ע״א ע״ש) וק״ל:


דף ו' ע"א[עריכה]

בד״ה אלו תפילין שבראש פרש״י משום שם של שדי כו׳ עכ״ל. כן פרש״י בפרק הקומץ שכתוב עליהן רוב השם שי״ן ודל״ת כו' וע״ש בתוס׳ וק״ל: בד״ה אחורי בית הכנסת פירש״י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב כו׳ עכ״ל. אבל בפרש״י שלפנינו שכתב מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם כו׳ עכ״ל נראה שאחור ר״ל הוא אותו צד שבו הפתח והוי הפי׳ ממש כפי׳ התוס׳ והר״ר יונה הבין מפרש״י עוד פירוש אחר וע״ש וק״ל:

ח"א ו' ע"א[עריכה]

לו הקשבת למצותי כו'. עיין פירש"י שהוא דחוק ובע"י בשם ר"י למצותי מלשון צוות וחבורה ויהיה פי' לו הקשבת שהיית ממתין ומקשיב לענות אמן על כל ברכה שתשמע מחברך צוות לך בב"ה יהיה שכרך כנהר שלום וגו' ועי"ל דסמך בהך דרשה אקרא דלעיל מיניה דכתיב ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך וגו' דהיינו שתועיל לחברך להציל מסכנה מדריכך בדרך תלך דהיינו שהולך בבהכ"נ בדרך שהלכת ע"ז לו הקשבת למצותי זאת ויהי כנהר וגו' וק"ל:

כל חד מינן אלפא משמאליה כו'. עש"ה יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו' וק"ל:

ובצפרא כו'. דבלילה כשאדם שוכב על מטתו שכיחי מזיקים טפי כמ"ש לא תירא מפחד לילה וגו' מדבר באופל וגו' כי הרוחות מתדבקין באדם ביותר בלילה בעת השינה כדאמרי' פ' הרואה (ברכות נ"ה ע"ב) דיש חלומות בלילה בשינה ע"י שדים ומזיקין וק"ל:

במקום רנה כו'. ובפ' אין עומדין (לקמן ל"א) דרשינן מהאי קרא שיקדים שיר ושבח ואח"כ ישאל אדם צרכיו ועניניו חדא הוא דכיון דלא ישאל אדם צרכיו אלא לבתר רנה ושיר ועיקרו בב"ה כפרש"י ע"כ לא ישאל גם צרכיו אלא שם בב"ה והיינו בסתם בני אדם להתפלל בביתו אבל מי שיש לו מקום קבוע ללמוד תורה יש לו להתפלל שם כדאמרי' בר' אמי ור' אסי (לקמן ח') דהוו מצלי ביני עמודי דהיינו ביהמ"ד שלהם וקדושתו טפי מקדושת ביהכ"נ וק"ל:

ומנין לי' כו' ומנין לג' כו'. כל הני מילי די' וג' וב' וא' משנה שלימה היא בפ"ג דאבות ומייתי לה מהני קראי אלא דמייתי לה כולהו לענין עוסק בתורה ואפשר דאלו לא נאמר קאמר התם אבל הכא בשמעתין מצריך צריכי לכל הני קראי כדקאמר וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא כו' הוצרך כל חד וחד למלתיה מיהו הא דמוסיף התם ומנין אפילו ה' שנאמר ואגודתו על ארץ וגו' לא מצריך ליה הכא והביאור גבי עשרה המתפללין אמר אלהים נצב כביכול שהוא עומד שם עם המתפללים דאסור לישב תוך ד"א של המתפלל וגבי ג' בדין שהדיינין מצותן בישיבה קאמר נמי בקרב אלהים וגו' כמו שהם יושבין כדמסיק ג' עד דיתבי:

מאי ולחושבי שמו א"ר אשי חשב לעשות מצוה ונאנס כו'. ובספ"ק דקידושין גרסי' אפילו חשב לעשות מצוה כו' ושם מפורש:

שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה כו' שנאמר בכל מקום אשר אזכיר וגו'. והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכ"מ שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בע"א אסור להזכיר ש"ש דהוה לבטלה וק"ל:

תרי מכתבן מלייהו וכו'. לפי ששנים מתוך משא ומתן שלהן בד"ת יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו ית' אבל הא' אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב:

מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'. כבר כתבו בזה סוד נסתר אבל אני רואה בו קרוב לפשוטו כי מצות ענין תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית' והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו וד' פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין עד"ז מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה' בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם ולעומת זה יש להקב"ה דביקות וחטיבה בישראל כמ"ש אני לדודי ודודי לי וכדמייתי שהקב"ה משתבח ומתפאר בישראל וישראל מתפארים ומשתבחים בה' דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וע"כ נקראים התפילין פאר והוא שהקב"ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל וכמ"ש שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו' שהוא מורה על דבקות שלו עמנו כתפילין הללו שהם על הזרוע נגד הלב ומייתי מדכתיב נשבע ה' בימינו זו תורה כו' דהיינו שנשבע בב' מדות שהם החסד והגבורה שנשבע ה' בימינו זו תורה מימין היא מדת החסד שנאמר בתורה ותורת חסד על לשונה ובזרוע עזו זו התפילין שביד שמאל הוא מדת הגבורה והעוז כי מתוך הנחתן משרה האדם השכינה על עצמו נגד עמי הארץ ליראה מגבורתו ית' ב"ה כדכתיב וראו כל עמי וגו' כי שם ה' וגו' הרי שריית השכינה ואמר מה כתיב בהו בתפילין דמרי עלמא דהיינו פסוקים המורים על כוונה זו שיש לו יתברך דבקות וחטיבה בישראל דוגמת תפילין שאנו מניחים שמורים על שיש לנו דבקות וחטיבה בו ית' ב"ה ואמר לו מי כעמך ישראל גוי אחד כו' ופירוש האמרת מל' חטיבה עי' בפרש"י במס' חגיגה (ג.) שהוא שבח מיוחד בשניהם דהיינו ה' אחד וישראל גוי אחד וקאמר בשאר בתי מאי דמשמע ליה ודאי דכעין שלנו ד' פרשיות בד' בתי כך הם תפילין של הקב"ה ומסיק כי מי גוי גדול ומי גוי גדול וגו' דדמיין להדדי כו' דכי מי גוי גדול וגו' בכל קראנו אליו מורה על הדבקות לנו בו בתפלה ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו' מורה על הדבקות לנו בו בתורה ואשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא דדמיין להדדי דהיינו שדבקים בו לענין ישועה כמו שכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע וגו' ומי כעמך וגו' אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם וגו' או הנסה אלהים וגו' בחד ביתא המורה על הדבקות בו בעשות להם נפלאות ונוראות ולתתך עליון בחד ביתא הוא המורה על הדבקות בו במעלה עליונה כדכתיב לתהלה לשם ולתפארת וגו' ומסיק דכולן כתיבי באדרעיה ופרש"י דר"ל דכולן כתיבי בזרוע בבית אחד ואין זה כמשמעו דהל"ל הכי כולן כתיבי באדרעיה בבית אחד ועוד דמאי אשמעינן בכך דודאי כן הוא ואפשר לומר משום דהא דמייתי מנין שתפילין קרוין עוז מדכתיב וראו כל עמי הארץ כי וגו' דמיירי בתפילין של ראש ועלה קאמר תינח בחד ביתא בשאר בתי כו' דכולה מלתא בשל ראש איירי קאמר ומסיק דכולן כתיבי גם באדרעיה כדקאמר מעיקרא נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו ודו"ק:

ח"א ו' ע"ב[עריכה]

שנאמר מי בכם ירא ה' וגו'. פירושו לפי הדרש מי בכם ירא ה' לבא לביהכ"נ לשמוע בקול עבדו של הקב"ה דהיינו הש"ץ שהוא עובד בתפלתו עבודת כ"ג כמו שכתוב (תענית ב' ע"א) ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אשר עתה הלך בדרך חושך ואפילה דהיינו נמנע מהלוך בה בשביל דבר שאין נוגה לו דהיינו לדבר הרשות לאפוקי אם נמנע מבית הכנסת משום שהלך בדבר מצוה שאז נוגה לו ע"ש כי נר מצוה וגו' שאז הוא עוסק במצוה ופטור מן התפלה ומשום שיש אדם שיחשוב לו כי גם זה לו דבר מצוה כשהולך בסחורתו להרויח בה ולפרנס בני ביתו וע"כ אמר שיבטח בה' דה"ל לבטוח בה' שיתן לו פרנסתו ולא היה לו לימנע מב"ה כדאמרינן לקמן פרק אין עומדין (ל"ב ע"ב) בחסידים הראשונים וק"ל:
ולא מצא בה י' מיד כו'. כדאמרינן לעיל שהקב"ה מצוי בב"ה וי' המתפללים שם שכינה שרויה ביניהם ומסיק שם דעשרה שכינה קדמא ואתיא וע"ז אמר בשעה שהקב"ה מקדים עצמו לבית הכנסת למצוא שם עשרה דרגילים שם ולא מצא י' כי אם ט' כועס הקב"ה ואומר מדוע באתי להשרות שכינתי שם ואין איש אחד פרטי שהוא משלים עשרה ואין עונה דבר שבקדושה וזה חסרון לא יוכל להמנות כדאמרינן בחגיגה (ט' ע"ב):
כל הקובע מקום כו'. מבואר דכל המשנה מקום תפלתו הוא מקבל שפע וכח אלהי כפי אותו המקום והרוח כמו שאמרו (ב"ב כ"ה) כל הרוצה להחכים ידרים יעשיר יצפין אבל הקובע לו מקום אחד לתפלתו בלי שינוי הוא מייחד כחות אלקים לשם האחד האמיתי וזה אומרו אלקי אברהם בעזרו שנאמר וישכם וגו' והוא מבואר כמ"ש בפסחים (קי"ז ע"ב) שאמר לו הקב"ה והיה ברכה בך חותמין בשם ההויה שם המיוחד שעל ידי אברהם נתייחד שמו יתברך ב"ה בעולם וראוי לומר עליו אי חסיד כו' שזה ממדת חסידות הוא שמבקש צרכיו ממדת הרחמים ואין פונה פניו לבקש גדולות בדרך אחר וק"ל:
לא אמרן אלא למיפק כו'. רב הונא נמי לא אמר אלא היוצא דהיינו למיפק אלא דהכי קאמר לא אמרן אלא היוצא מב"ה ע"מ למיפק דהיינו לעשות צרכיו בחוץ אבל היוצא מב"ה כדי למיעל לבית המדרש לקיים מ"ש ילכו מחיל אל חיל ודאי מצוה למירהט גם מבית הכנסת שנאמר נרדפה לדעת את ה' דהיינו ללמוד תורה בב"ה וק"ל:
ואפילו בשבת וכו'. ר"ל השמוע שאגת אריה ומתיירא ודאי דהולך במרוצה ושרי אפילו בשבת משום סכנה כן אחרי ה' לדבר הלכה וגו':
אגרא דפיקרא ריהטא כו'. כפירש"י דרובם אינם מבינים כו', ועי"ל דאחכמים דאינן צריכין לפרקא דכבר יודעין דברי הלכה קאמר דמ"מ אגרא שלהם ריהטא ועד"ז יש לפרק מ"ש בפרק משקין (מו"ק ה' ע"א) בההוא תלמידא דבשבתא דרגלא לא הוה מקשי ליה קרי עלה ושם דרך אראנו וגו' דאותו תלמיד לא היה צריך להלך לשם כיון דלא הוה מקשי ליה אלא ששם ומחשב לו שכר ואגרא דרץ בדרך לילך לשם וכן יש לפרש אגרא דכלה דוחקא גם אם השומע הבא הוא ת"ח ואין צריך לכך יש לו אגרא דדוחקא:
אגרא דבי טמא שתיקותא. ובערוך בערך טם אגרא דבי טמיא פירוש אבל ויוצא באטב"ח ואלב"ם עכ"ל, וכדאמרינן בסוף פ"ב דמ"ק (כ"ח ע"ב) אין המנחמין ראשין לומר דבר עד שיפתח האבל:
ואגרא דתעניתא צדקתא כו'. עיין פירש"י ועוד יש טעם אחר כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה וק"ל:
ואגרא דהספדא דלויי כו'. אמרינן בספ"ג דמ"ק (דף כ"ח ע"ב) דידל ידלוניה כו' כפירש"י שם:
ואגרא דבי הלולי מילי כו'. כפירש"י לשמח החתן בדברים עכ"ל וכההיא דבר קפרא בהלולי דר"ש בר רבי במסכת נדרים (נ"א ע"א):
כל המתפלל אחורי ב"ה וכו'. לפירוש התוס' שחששא זו כיון שמתפלל לרוח אחרת שמתפללין כל העם וכן הוא בהגהת אשרי ע"ש וק"ק מאי קאמרי מי שהוא אחורי העם כו' גם אם הוא בב"ה והוא מתפלל לרוח אחר יש לחוש על כך, וי"ל דתרתי בעי מבחוץ ולרוח אחר ועיין בתר"י ולולי דבריהם היה נראה לשיטתם דאין ה"נ בתוך בית הכנסת נמי יש לחוש על כך, וה"פ כל המתפלל אחורי וכו' היינו שעומד בב"ה ועומד בפניו אחורי כלפי ב"ה דהיינו לרוח אחרת שהכל מתפללים וסביב רשעים יתהלכון דמייתי לאו היינו סביב מבחוץ לב"ה אלא שמסבב פניו לרוח אחרת שמתפללין כל העם, והא לא תקשי שאמרו (ב"ב כ"ה) הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין ד"ל היינו במתפלל ביחיד בביתו ועוד דהתם לא קאמר אלא לצדד קצת אבל המתפלל היפך שמתפללין העם הוא אסור כדקאמר הכא לפי' התוס' שלפנינו אבל בתר"י הביא דברי ר"י בדרך אחר ואין להאריך ודו"ק:
חלף אליהו וחזייה אידמי ליה כטייעא כו'. ברי"ף ל"ג חלף אליהו וכו' אלא חלף ההוא טייעא חזייה כו' וכן נראה מפרש"י וכן נראה קצת דמשום שעשה כך אינו דומה שיהיה חייב מיתה שיהרגהו אליהו ויש ליישב גרסתנו דאידמי ליה כטייעא לא קאי אאליהו אלא אאותו איש דלא הוה מהדר אפיה כו' קאי דהוה אידמי ליה לאליהו שאינו ישראל אלא ערבי ולכך הרגו אליהו וק"ל:
מאי כרום כו' דברים כו'. מבואר דקאי ארשיא דקרא המתפלל סביב לב"ה דהיינו מחוץ לב"ה נקרא רשע ע"ש שהוא מזלזל בתפלה דהוא דברים כו' ולמאן דדריש כיון שנצרך אדם לבריות כו' קאי נמי ארישא דקרא ע"פ מ"ש (ב"מ ע"ה ע"ב) דאסור לאדם לעבור נגד בעל חוב שלו כדי שלא לביישו אם אין לו לשלם וז"ש סביב וגו' דמדת רשעים אינו כן דסביב בעל חוב הולכין ומזלזלין בו עד שנשתנה כו' ואהא מייתי כאלו נידון באש ובמים כו' דהיינו שמביישו נשתנה פניו להתהפך בגוונים דאזיל סומקא דהוא תולדות אש ואתי חיורא דהוא תולדות מים וק"ל:
בתפלת המנחה כו'. נראה לפרש דהא לא אצטריך למימר שלא יבטל אדם אחד מהתפלות שכבר מפורש (לקמן כ"ו ע"ב) שאבות תקנום וכנגד תמידין תקנום אלא דה"ק לעולם יהא אדם זהיר וזריז בתפלת המנחה שלא ישהה אותה אלא מיד ותיכף שיגיע זמנה יתפלל אותה כמ"ש פ"ק דשבת (דף ט' ע"ב) שלא יעשה דבר דלא אתו לאמשוכי ומייתי:
שהרי אליהו לא נענה אלא בתחלת תפילת המנחה שנא' ויהי בעלות המנחה ויגש וגו'. דמשמע ליה בתחלת עלייתו של שעת המנחה:
ור"י אמר אף בתפלת ערבית שנא' תכון תפלתי קטורת וגו'. ע"פ מה שאמרו [בפסחים נ"ט ע"א] אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת וז"ש תכון תפלתי של ערבית סמוך לעבודת הקטורת של בין הערבים שהיא עבודה המאוחרת במנחה כדאמרינן לעיל סייג עשו חכמים כו' ועד"ז קאמר נמי:
בתפלת שחרית שנא' ה' בוקר תשמע קולי כו'. כפל בו מלת בוקר ע"פ מה שאמרו (פסחים שם) דאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת דכתיב ביה בבקר בבקר וגו' דהיינו שיהא זריז להשכים אותה בבקר בבקר כמו בקטורת של שחרית כדאמרינן לעיל שתהא תפלתי סמוך למטתי כפירש"י ותוספות שם:
ענני ה' ענני כו' ענני שלא יאמרו מעשה כשפים כו'. כמו שמסיים ענני וידעו העם הזה כי אתה הוא ה' אלקים וגו':
עובר בה' קולות כו'. מבואר אלו חמשה קולות הן חמשה קולות של הדבור שהקול מתחלק לפי מוצאם אותיות בומ"ף מהפה דטלנ"ת מהלשון זסשר"ץ מהשינים גיכ"ק מהחיך אחה"ע מהגרון והן הן אותיות שהתורה נתנה בהן ולא בקול פשוט שאינו מורה על דבור מה וזה שאמר שראוי לשמח חתן וכלה בקול הדבור הכולל ה' מיני קולות שאמרו כמ,ש בי הלולי מילי ור"ל לשמחו בשמחה בדבור של מצוה להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם והוא שסיים באומרו קול אומרים הודו את ה' שקולות השמחה יהיו בשבח המקום וע"כ תקנו חז"ל אלו ה' קולות בז' ברכות חתנים כמפורש בחידושינו פ"ק דכתובות ע"ש ואמר שאם משמחו זוכה לה' קולות של תורה כי נתינתה היא היתה יום שמחת לבו וחתונתו עם ישראל והה' קולות שהן ה' מוצאי הדבור באותיות של תורה הם קיומו של עולם שנתנו בסיני כמו שכתוב אם לא בריתי יומם וגו' אם ישראל מקבלין כו' ומה שסיים ואמר הא דכתיב וכל העם רואים את הקולות הן קולות דקודם מתן תורה דהאי קרא פירושו של ה' קולות שנאמרו קודם מתן תורה שלא תאמר שהם קולות פשוטים שוים אלא שכל העם רואים את הקולות שהם מתחלקים לפי צורת האותיות כפי מוצאם של הקולות ובדמיון רואה את כל חלק וחלק מהקול כפי מה שהוא לפי צורתו באותיות ואמר כאלו הקריב תודה כו' שהיא באה ג"כ בשמחה על הקיום רצון לפניו כמפורש פ"ב דשבועות גבי מוסיפין על העזרה ואמר עד"ז כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים שהוא קיומו וישובו של ארץ ישראל וק"ל:
סוף דבר הכל נשמע וגו'. דלפי פשוטו ה"ל למכתב הכל תשמע בלשון צווי לנוכח כמו שסיים את האלקים ירא וגו' ואמר על זה מאי כי זה כל האדם כו' דלפי פשטיה דהכתוב מדבר בלשון צווי את האלקים ירא וגו' יהיה פירושו נתינת טעם כי לדבר זה שהוא היראה נברא האדם כפירש" בספר קהלת אבל השתא דהכל נשמע את האלקים ירא וגו' מדבר בשבח ומעלה של ירא אלקים יש לנו לפרש ג"כ סיפא דקרא כי זה כל האדם בשבחו של ירא אלקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא פליגי אלא כל חד וחד חדא מג' עולמות נקט במלתיה ז"ש כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל האדם דהיינו גם עולם המלאכים לא נברא אלא בשביל האדם שהוא בעל בחירה כדי לזכותו אם יהיה ירא אלקים וישמור מצותיו כדאיתא במדרשות ושאמר שקול הוא כנגד כל העולם דהיינו עולם האמצעי כמ"ש (ב"ב ע"ה ע"א) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ובשאר צדיקים כתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים וגו' ושאמר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה דהיינו עולם התחתון לא נבראו אלא לצוותא לו בעלמא כדי שישמשו אותו ויעשו עבודתו כדאמרינן בפ' הרואה (לקמן נ"ח ע"א) בן זומא ראה אוכלסא ע"ג מעלה בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני וק"ל:
יקדים לו שלום כו'. אבל אם אין רגיל ליתן לו שלום לא יקדים לו שלום דשמא חברו לא יחזיר לו שלום ויקרא גזלן ומיהו בס"פ הנזיקין (גיטין ס"ב ע"א) קאמר דרב חסדא היה מקדים שלמא אפילו לעכו"ן ואפשר ברגיל ליתן לו שלום אי נמי מפני דרכי שלום עשה כן לעכו"ם וגם אם לא יחזיר לו שלום אין לחוש עליו אם יקרא עכו"ם גזלן, ועוד שמעתי בזה דלפי שהדרך ארץ למשיב לכפול שלום וכיון דלא היו כופלים שלום לעכו"ם כדאמרינן התם היה רב חסדא מקדים לו שלום כדי שיכפול לו עכו"ם שלום ואלו היה העכו"ם מקדים לו שלום היה רב חסדא צריך לכפול לו שלום לפי הדרך ארץ ומפני דרכי שלום וק"ל:

ח"א ז' ע"א[עריכה]

מנין שהקב"ה מתפלל כו'. וענינו בית תפלתו הוא המקדש של מעלה המכוון נגד המקדש של מטה כדאמרינן פרק אין דורשין (חגיגה י"ב ע"ב) זבול שבו ב"ה ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב כו' והיינו שמכוון נגד מקדש של מטה כמו שלמטה מתפללין שגולו רחמיו עלינו כן מלמעלה הקב"ה מתפלל על כך כדמסיק דמצלי י"ר שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו כו' והוא כוונת הכתוב ושמחתים בבית תפלתי שהוא המקדש שלמעלה ששם עולותיהם וזבחיהם לרצון וגו' ע"י הקרבת מיכאל ששם מקריב נשמתן של צדיקים כדאמרינן במדרשות ואמר כי ביתו שלמעלה כנגד בית תפלה שלהם שלמטה אשר שם יקרא לכל העמים כנאמר בתפלת שלמה וגם אל הנכרי אשר לא מעמך וגו' ובא והתפלל וגו' וק"ל:
אכתריאל כו'. בעלי הסוד כתבו שהוא רומז לכתר עליון והאל"ף שלפניו מורהעל אין סוף אשר משם הבריכה העליונה שופעת טל לברכה וא-ל י-ה ה' צבאות שמותיו הקדושים ע"ש מדותיו ושם הרחמים באמצע וז"ש שיכבשו רחמיך על מדותיך דהיינו שיכבשו מדת הרחמים על כעסך ויגולו כו' על שאר המדות ואמר ונענע לי ראשו כי זה גם תפלתו ית' ב"ה כדלעיל ואמר דקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה כו' והברכה כלפי מעלה להוריד בשפע הברכה העליונה על המבקש וע"ש שהיה יחיד קרא לה ברכת הדיוט דאף על פי כן היה תפלתו מרוצה ומקובלת לפניו ית' ב"ה ודו"ק:
עד שיעברו פנים של זעם וגו'. וכן ת"י דלפי פשוטו כת"א וכפירש"י פני ילכו שלא אשלח עוד מלאך אני כו' מה בקש אח"כ משה ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו' כיון שכבר הבטיח אותו הקב"ה על כך פני ילכו וגו' וק"ל:
דתניא אל זועם כו' וכמה רגע כו'. על הסוגיא מפורש פ"ק דמס' ע"ג (ד' ע"א) ופרק חלק (ק"ה ע"ב) ע"ש:
בשעה שהחמה זורחת כו'. לכאורה אין למאמר הזה מקום כאן אבל נסמך לכאן שאמרו לעיל דאיכא רתחא קמיה ית' בכל יום וקאמר דהיינו משום דבשעה שהחמה כו' ומשתחוים לחמה והיינו דזועם בכל יום דאור החמה יממא מקרי וק"ל:
טובה מרדות כו'. מכות מרדות האמור בכ"מ פירש הערוך מל' מרידה ע"ש שבאו המכות על שמרד בדברי חכמים ויותר נראה לפרש כי הכא מלשון הכנעה כמו עניה ומרודיה ועניים מרודים תביא וגו' שבאו המכות להכניעו וז"ש כי טובה מרדות אחת בלב דהיינו הכנעה מכמה מלקיות שהרי ישראל לקו בכמה דברים כמפורש שם אח"כ והשבתי כל משושה וגו' והשמותי גפנה וגו' ולא תשוב עד שתקבל מרדות והכנעה מעצמה בלבה ואמרה אלכה וגו':
ג' דברים בקש כו' ונתן לו. פי' רש"י לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר וגו' עכ"ל והיינו בב' בקשות האחרונות יש לפרש כן דכתיב בתר הכי גם את הדבר אשר דברת אעשה וגו' אבל על בקשת הודיעני נא את דרכך וגו' כבר השיב לו ויאמר פני ילכו והנחותי לך ומפרש ליה וחנותי את אשר אחון וגו' דהיינו הראוי לחון שהוא צדיק גמור או רשע שאינו גמור כמדסיק ור"מ פליג וקאמר דבקשה זו לא השיב ולא נתן לו אלא אשר אחון אע"פ שאינו הגון:
כשאוחזין מעשה אבותיהם כו'. כמפורש פ"ג דסנהדרין (כ"ז ע"ב):
צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור כו'. ועל כן רע לו על מיעוט עונתיו כדי לזכותו בעוה"ב ובהיפך ברשע שאינו גמור שטוב לו בעוה"ז כדי שיקבל שכרו על מיעוט זכיותיו ולטרדו בעולם הבא כמו שאמרנו ומשלם לשונאיו על פניו ועיין בזה במפרשים:
כשרציתי לא רצית כו'. נראה לדעת ר"י ב"ק לולא שהסתיר משה פניו היה יכול לראות פני ה' ולא תוכל לראות פני היינו מפני שלא רצית אבל סיפא דקרא כי לא יראני האדם וגו' שהוא נתינת טעם לכאורה אינו מכוון ויש ליישב דכי לא יראני האדם וגו' אינו נתינת טעם אלא שפירושו שא"ל הקב"ה כך עלתה רצוני שלא יראני האדם וגו' לפי שגם אתה שיש לך מעלה יתירה כל הנביאים כשרציתי לא רצית וכן נראה לפרש מדברי ש"ר ע"ש וק"ל:
בשכר ג' זכה לג' כו'. המכוון בזה לפי שהרואה ומסתכל בדברים אלקיים יש לו להרחיק עצמו מפני ג' דברים הא' הוא יראה השכלית שירא לגשת אל דבר הגדול ונורא וכיוצא בזה אמרו גם בב"ו ראוני נערים ונחבאו והשניה בדבר שצריך השגה ועיון מונע עצמו מפני קוצר המשיג שלא יבא לטעות ע"פ עיונו בשכלו והג' מפני עמוק המושג שא"א להשיגו על אמתתו ומשה לכל ג' אלו נתכוין שהסתיר פניו דהיינו ששפט בשכלו קוצר השגת עיונו בזה שהוא כינוי לפני משה כדלקמן ועל הב' אמר כי היה ירא שהיא היראה השכלית לירא מדבר המופלא וגדול ועל הג' מהביט אל האלקים הוא ממש עומק המושג ולזה זכה מדה כנגד מדה כנגד ויסתר פניו שחשב קוצר פני השגתו אמר שזכה לקלסתר פנים שהוא מעלת עיון השגתו דכתיב כי קרן עור פניו ובשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו שהיו ישראל יראים ממנו מגודל מעלתו ובשכר מהביט וגו' זכה לתמונת ה' יביט שהוא עומק המושג והוא מראה אחורים כמו ששנויה בספרי כפירש"י בחומש דמראה הפנים לא היה יכול לראות כדכתיב כי לא יראני האדם וגו' והיינו דמייתי עלה הכא וראית את אחורי וגו' מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין ושלא זכה משה לראות תפילין של ראש שהקב"ה מניח כדאמרינן לעיל דהיינו מפניו אלא הקשר של ד' מהשם שהוא לאחורים היה יכול לראות והוא רמז למדה הרביעית עלתה השגתו ועיין בספרי המקובלים בזה:
שנאמר הרף ממני וגו'. מייתי קרא דמשנה תורה בפרשת עקב ולא מייתי קרא דפרשת כי תשא שנאמר בשעת מעשה דכתיב ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול משום שאם אינו מפורש בתנאי שהיה יותר מישראל דהיינו יותר מס' רבוא אבל בההוא קרא דפרשת עקב מפורש בתנאי שיהיו במספר יותר מישראל שנא' הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו ומייתי דאע"ג דהדבור לרעה ואשמידם בטל דבעא משה רחמי עלה מ"מ התנאי ממנו על בניו לטובה נתקיים כדכתיב רבו למעלה:

ח"א ז' ע"ב[עריכה]

עד שבא אברהם כו'. דהיינו בשם אדנות בא ד' כמ"ש התוס' כי לא קראו אותו מקודם אלא בשם הוי"ה המורה על מציאותו אבל אברהם הוסיף וקראו גם בשם אדון שהוא מורה על אדנותו ויכלתו לשנות הגזירות ומערכת השמים כמפורש באותה פרשה בענין אברהם וז"ש שאף דניאל לא נענה אלא למען אברהם שהיה ראש אמונה לפרסם בעיני הבריות אדנותו ויכלתו שבעולם:
עד שבאת לאה כו'. כפירש"י כן מפורש בב"ר באורך ע"ש ולפי שלא נתנה טעם על הודאתה בבן הד' דרשו כן וצ"ל דלאו כמתנבאה אמרה כן דהא לא חשיב לאה בכלל הנביאות בפ"ק דמגילה (י"ד ע"א) אלא שלא מדעת שם הש"י בפיה לדבר עתידות וכצ"ל במה שאמרה רבקה למה אשכל וגו' שגם היא לאו בכלל נביאות היתה וכן יש לפרש בסמוך גבי ראובן וק"ל:
ראו מה בין בני כו'. דלפי טעם המפורש בכתוב כי ראה ה' בעניי וגו' מלת בן לא יתכן וע"כ דרשו דשלא מדעת שם הש"י בפיה עתידות זה ראו מה בין בני כו' אע"ג דבע"כ שקליה יוסף כו' דנתנה בכורחו ליוסף משמע בעל כרחו נתנה יעקב ליוסף כמפורש פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ג ע"א) וק"ל:
מאי רות אר"י כו' יצא ממנה דוד שריוהו כו'. מפורש בפ"ק דב"ב (י"ד ע"ב) ע"ש:
מנלן דשמא גרים כי הכא דשמא רות גרם שיצא כו'. וקמייתי לה מדכתיב לכו חזו מפעלות וגו' שאין ליחס פעולה הרעה שהיא השממה להקב"ה וע"כ דרשו שמות מל' שמות שפעולות ה' נמשכים אחרי השם של אדם שהוא גרם וק"ל:
קשה תרבות כו'. כפירש"י בספר מלכית גבי אדוניהו ואותו ילדה אחרי אבשלום כלומר גדלתו אחר תרבות שגדלה אמו שאבשלום עכ"ל וכה"ג קאמר בפרק יש נוחלין (ק"ט ע"ב) ע"ש ולשון הכתוב מה רבו צרי רבים קמים וגו' הוא כפול ויש לפרש עד"ז מלת רבו מלשון תרבות וגידול שהיה מצטער ואמר ראו מה גדולים שגדלתי והוא צרי שעי"ז רבים קמים עלי שהן אחיתופל ושמעי וסיעתם וק"ל:
לאדם שיצא עליו שטר חוב כו'. לכאורה דסגי עד הכא לפי המשל ומה שאמר שוב כיון שא"ל כו' היה עצב ואמר שמא עבד כו' אינו שייך למשל ומילתא אחריתא הוא והל"ל ד"א כיון שא"ל כו' ויש ליישב דודאי בש"ח שיש ללוה מעות כדי לשלם אינו עצב גם קודם שפרעו כיון דאפשר לו לשלם אלא דאיירי בש"ח גדול שהוא עצב כ"ז שלא פרעו כיון שאין לו לשלם כ"כ, ואז אחר שהשיגה ידו ופרעו הוא שמח כן בדוד שהיה חושב שא"א לו לסבול הפרעון דשמא עבד כו' כיון דחזא דאבשלום כו' גם שלא מצינו בקרא שהיה חס על אביו בדבר מה מ"מ דוד היה חושב כן ואמר מזמור וק"ל:
מותר להתגרות כו'. ר"ל ואינו אסור משום סכנה שמא ירדפנו הרשע ולמאי דמוקי ליה במילי דשמיא להוכיחו לא קאמר דמצוה להתגרות בו היינו משום דאיכא דלבו נוקפו וירא ממנו בשביל עבירות שבידו כדבסמוך ולמאי דמסיק דצדיק שאינו גמור לא יתגרה בו ניחא טפי דאין לאדם לסמוך על עצמו שהוא צדיק גמור ודו"ק:
להיות במרעים כו'. למאי דמחלק בין רשע שהשעה משחקת לו ובין רשע שאין כו' ה"מ לאוקמא האי קרא בפשיטות דאסור להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו כדר"י ויש לומר דניחא ליה לאוקמא בכה"ג דסיפא דקרא אל תקנא בעושי עולה הכי משמע מלשון קנאה ממש להיות כעושי עולה כדמייתי קרא אל יקנא לבך בחטאים וגו':
שהשעה משחקת לו כו'. דודאי אינו רק לפי שעה כמפורש בענינו כי כחציר מהרה ימלו גו' ועוד מעט ואין רשע וגו' והיינו דמזל שעה גורם לו ודמייתי נמי יחילו דרכיו בכל עת היינו נמי בכל אותה העת שמצליח במזלו ומזה דקדק לומר מהאי קרא שאל תתגרה בו דלא משמע מיניה אלא מדכתיב בכל עת דהיינו שיש לאדם ליזהר ממנו מן הדין ומן הגירוי כל עת וזמן שמצליח בדרכיו ע"י מזל שעה כדמסיק:
כבלע רשע צדיק וגו'. וגם ע"ז היה תמיה בעיני חבקוק ואפילו למ"ד לעיל שכבר הודיע הקב"ה דרכיו למשה צדיק ורע לו היינו צדיק שאינו גמור מ"מ למה יבלענו זה הרשע כיון שמיהת זה הצדיק שאינו גמור צדיק ממנו וק"ל:
כל הקובע כו'. פירש"י סיפיה דקרא ולא יוסיפו בני עולה וגו' עכ"ל, אבל מלשון שאמר ואויביו נופלים תחתיו ומייתי בהאי לישנא ושכן תחתיו נראה דמהאי קרא גופיה דמייתי יליף ליה דהיינו השכן שכיני בישא דישראל שהיו דרכן לענותם כמו עמון ומואב ופלשתים יפלו תחתיו וענין כל הקובע כו' מפורש לעיל:
ולבסוף לכלותו כו'. היינו לבסוף גם כשיחרב הבית תוך ע' שנים לא אעשה אותם כלה כמ"ש במס' מגילה פ"ק (י"א ע"א) לא מאסתים וגו' לכלותם בימי המן וק"ל:
גדולה שמושה כו'. הוא מבואר דיש כמה הלכות שאדם לומד מרבו שאינן למעשה כדאמרינן בכמה דוכתין ומש"ה קאמר דגדולה שמושה שרואה ברבו הלכה למעשה:
מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא כו'. ולפי לשון הטור סימן צ' וז"ל אבל מי שיש לו מדרש קבוע תוך ביתו שלומד בו מצוה להתפלל בו אפילו אין לו י' דר' אמי ור' אסי אע"ג דה"ל תליסר בי כנישתא כו' ע"ש צ"ל הכא דר' יצחק ידע ברב נחמן דלא הוה ליה מדרש קבוע בביתו ודו"ק:
ס"ד ואני תפלתי וגו'. נראה הא דתפלת צבור יותר מקובלת ומרוצה אין צריך ראיה דמן התורה איכא למגמר כן דאמרינן ס"פ החולץ (יבמות מ"ט ע"ב) משה אמר בכל קראנו אליו ואת אמרת דרשו ה' בהמצאו ומסיק הא בצבור הא ביחיד ויחיד אימת בי' ימים שבין ר"ה ליה"כ אלא דבעי לאתויי הכא דגם תפלת יחיד בביתו היא מרוצה ומקובלת יותר בזמן שהצבור מתפללין ומייתי שפיר מדכתיב ואני תפלתי ביחידי לך ה' בעת רצון של צבור וכן בעת רצון של צבור עניתיך ביחידות וכן יש לפרש כי ברבים היו עמדי דהיינו בעת שרבים מתפללים עמדי שאני מתפלל אז ביחידות אבל ממ"ש תניא נמי הכי כו' שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא' הן אל כביר לא ימאס וגו' אינו משמע אלא שתפלת רבים מרוצה ולא נשמע מיניה שתהא גם תפלת יחיד מרוצה בעת שרבים מתפללים, ואחר העיון קרא דמייתי בנוסחת גמרות שלפנינו וכ"ה בפירש"י הן אל כביר לא ימאס תם אינו פסוק בשום מקום אבל איכא תרי פסוקים בספר איוב חד בסי' ח' כתיב הן אל לא ימאס תם ואידך סימן ל"ו כתיב הן אל כביר ולא ימאס כביר וגו' והשתא אהנך תרי קראי קסמיך דהן אל לא ימאס דהיינו תפלת תם יחידי בשעה דהן אל כביר ולא ימאס כביר ויתפרש ל' כביר הראשון מל' חזק ואמיץ והשני מל' רבים ור"ל הן אל הוא האמיץ ולא ימאס תפלת הרבים וק"ל:

דף ח' ע"א[עריכה]

בד"ה רב ששת כו' והאי דקא מהדר אפיה רבותא כו' עכ"ל. ר"ל דלכך נקט תלמודא דקא מהדר אפיה לאשמועינן רבותא כו' מיהו איהו ודאי לא מה"ט הוה מהדר אפיה אלא כדי שיכוין גירסתו וק"ל:
בא"ד כדי שיכוין גירסתו וה"ג מפרשי דוקא שיש כו' ועוד תירץ האלפסי כו'. כצ"ל:

דף ח' ע"ב[עריכה]

בד"ה אפילו עטרות ודיבון כו'. טעות הוא וצ"ל וא' תרגום יש מפרשים וה"ה ללועזות בלע"ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש כו' כצ"ל:
בא"ד כ"א בלשון תרגום הס"ד ואח"כ מ"ה ואפילו עטרות ודיבון פירש"י שאין בו כו'. כצ"ל אבל תרגום ירושלמי יש וצריך לקרות ג"פ העברי כצ"ל ור"ל צריך לקרות ג' פעמים העברי אי לאו שיש תרגום ירושלמי וק"ל:

ח"א ח' ע"א[עריכה]

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל כו'. הן הן ג' עמודי עולם ששנינו על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וג"ח והיינו בזמן שב"ה קיים ועכשיו שאין ב"ה קיים התפלה של צבור היא במקום עבודת צבור שהן התמידין שנקרבין בכל יום ואמר אמר הקב"ה פדאני ולבני כו' כי השכינה היא בגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה וגם שכל ל' המזמור דוד אמרו זה הפסוק ע"ש שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי עם מקרב לי מלשון קרובים דהיינו בני ודו"ק:
הנוגעים בנחלה כו'. יש לפרש ע"פ מה שאמרו בפ' בני העיר (מגילה כ"ט ע"א) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י כו' וקאמר עד"ז שכני הרעים הנוגעים בנחלה וגו' דהיינו שנוגע דבר זה בנחלה אשר הנחלתי לבני ישראל שהוא א"י דאותן בתי כנסיות שבבבל גם הם יהיו מכלל א"י שיקבעו שם לעתיד ומייתי עלה איכא סבי בבבל תמה למען וגו' על האדמה וגו' ומסיק דאהנו ליה דקדימו וחשיכו כו' דהיינו טעמא דבי כנשתא דבבבל ה"ל כאלו הם על האדמה שהרי יקבע לעתיד שם בא"י ומייתי עלה מאי קרא כו' על דלתותי יום יום מל' כפול דמקדימו היום בשחרית ולשמור מזוזות פתחי היינו דמחשכים בני כנישתא כאלו הוא שומר הפתח של ב"ה בלילה וכתיב בתירה כי מוצאי כינוי דמדבר בעדו דמוצאי קאי אקב"ה דהיינו בב"ה שהקב"ה מצוי בה שנא' אלקים נצב בעדת וגו' כדאמרינן לעיל מצא חיים גם בבבל כאלו הוא בא"י וק"ל:
לעת מצוא זו אשה כו'. מפורש ביבמות פ' הבע"י:
זו תורה כו'. וכינוי דמוצאי מדבר בעדו קאי על התורה שכל הענין שם מדבר בתורה וק"ל:
זו מיתה כו'. תניא נמי הכי תתק"ג מיני מיתה כו' ר"ל תניא נמי הכי שראוי להתפלל על מיתה יפה ונוחה לפי שיש הרבה מיני מיתות כמנין תוצאות ובודאי יש בהן מיתות משונות הרבה ודריש תוצאות גימטריא דה"ל למכתב מוצאות במ' וק"ל:
זו קבורה כו'. אע"ג דקבורה חברו חייב לקברו כדאמרינן בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) קבורה מן התורה מנין שנא' כי קבור תקברנו מ"מ לא הכל זוכין לכך כמו שמצינו בבית אחאב וכדכתיב אם יוליד איש מאה וגו' וגם קבורה לא היתה לו וגו':
עדיפא מכולהו כו'. לא נתן טעם למה עדיפא מכולהו ואפשר דסמך אסיפא דקרא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דלא מתפרש יפה אלא לענין בהכ"ס דלכך יתפלל כל חסיד שיהיה בהכ"ס סמוך לו כדי שלא יצטרך להשהות נקביו ושטף מים רבים של שתן אליו לא יגיעו להיות שותתין על ברכיו דא"א לו לאדם למוקמי נפשיה אם יעצור השתן הרבה על ידי שבית הכסא רחוק ממנו:
המצויינין בהלכה וכו'. דבבהכ"נ רבים מצוים וקטן וגדול שם הוא וכן בבתי מדרשות שלהם יש שהיו לומדים שם מקרא ויש לומדין שם משנה ולא עלו בידן הלכה שיוצאת מן התלמוד כדאמרינן ס"פ אלו מציאות (ב"מ ל"ג ע"א) העוסקין במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה כו' בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו וע"ש פירש" והיינו שערים מצויינים בהלכה במקום שכל ת"ח קובע מקום לגירסתו בתלמוד המביאה לו הלכה פסוקה וקאמר עלה מיום שחרב ב"ה כו' דבזמן שב"ה קיים היה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע"פ סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרויה ועכשיו שחרב בית המקדש אותן ד' אמות של הלכה שכל ת"ח קובע לו לגירסתו בתלמוד היא תחתיה להיות השכינה עמו ויצא להם זה הדרש משום דשערי ציון ממש לא יתכן בהם אהבת ה' טפי ממשכנות יעקב לזה פירשו דשערי דהכא כמו אל שעריך כתרגומו לתרע בית דינך דהיינו מקום קבוע שממנו יוצאת הוראה לאנשי העיר ה"נ הכא שערי מקום מצוין וקבוע להלכה פסוקה דיפול בו שפיר אהבת ה' והשתא ציון נמי עיר ציון ממש לא יתכן דלהך מילתא ודאי אין לחלק בין ציון לשאר עיירות ודריש משכנות בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם במקום משכן שהשכינה שרויה בהם בגלות כדלעיל ודו"ק:
גדול הנהנה כו'. נראה לפרש ע"פ מ"ש בתענית (כ"ה ע"א) בר"ח בן דוסא דדחיקא ליה מלתא ובעי רחמי ויהבי ליה משמיא חד כרעא דפתורא דדהבא וחזא בחלמא דהוה מחסר ליה האי כרעא בעוה"ב וז"ש גדול הנהנה בעוה"ז מיגיע כפו שאינו מחסר בזה חלקו בעוה"ב כדכתיב ביה וטוב לך יותר מירא דבעי להנות משכר מעשיו בעה"ז כר"ח בן דוסא דבזה מחסר מחלקו בעה"ב וע"כ לא כתיב ביה וטוב לך ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו ועי' בפ' אלו טרפות (מ"ד ע"ב):
כל זמן ששמעי כו'. כפירש"י גם יש דרש בזה מדכתיב והנה עמך שמעי בן גרא וגו' דמשמע שהיה מצוי עם שלמה והיינו משום שהיה רבו וק"ל:
מ"ד עוזבי ה' וגו' זה המניח ס"ת כו'. דגבי תורה כתיב האי לישנא על עזבם את תורתי וגו' וק"ל:
הזהרו בזקן כו' לוחות כו'. מפורש פ' שתי הלחם (צ"ט ע"א):

ח"א ח' ע"ב[עריכה]

א"ד לא תגנו בלא ק"ש כו'. עיין פירש"י ויש לדקדק אמאי נקט דגני בלא ק"ש בהאי לישנא ובכל המצות אמאי לא קאמר דלא תהא דומה כארמי ונראה לפרש דודאי ק"ש של ב"ה שרי בכל לשון וכן תפלה בצבור כמו ששנינו במס' סוטה (ל"ב ע"א) אבל יחיד המתפלל לא ישאל צרכיו בל' ארמי שאין מה"ש נזקקין לו שאין מכירין בל' ארמי ה"נ איכא למימר בק"ש שעל מטתו שהיא ודאי ביחיד ובעי רחמים מפני שימור מהמזיקין כדאמרינן לעיל ולכך אומרים בק"ש שעל מטתו שהיא ודאי ביחיד ובעי רחמים מפני שימור מהמזיקין כדאמרינן לעיל ולכך אומרים בק"ש שעל מטתו שיר של פגעים שיהיו מה"ש נזקקין לו לשומרו כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' ולזה קאמר אל תשב על מטת ארמית ומפרש לה דגני בלא ק"ש דבל' ארמית שקרא לא יצא כיון דאין מה"ש מכירין אותו וכאלו לא קרא ק"ש ודו"ק:
אלא על גב שלחן כו'. ולאפוקי על גב היד כדאמרינן לעיל אבל במדרש ילקוט איתא שאין נושכין ואוכלין אלא חותכין ואוכלין וק"ל:
אלא ע"ג היד כו'. פירש"י אבל הכתוב משבח נשיקות פה אל פה כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו כפירש"י שם ונראה לפרש דהכא משום צניעות נגעו בה דומיא דהנהו ג' דברים כו' דבסמוך נשיקות פה הוא קירוב בשר הוא ראוי בין איש לאשה במקום צניעות אבל באחרים הוא דרך פריצות כדאמרינן ם"ק דשבת (י"ג ע"א) גבי עולא דמנשק לאחוותיה אבי חדיא ולא בפה וק"ל:
וישלח יעקב וגו. אע"ג דאפשר דקראן אליו מפני שלא היה לו פנאי לילך אליהן מפני נטירותא יתרתא דעבד בצאן לבד כדאמרינן ס"פ הפועלים (ב"מ צ"ג ע"א) מ"מ לא ה"ל להזכיר בכתוב שקראן השדה אם לאו לאשמועינן שיועצין בשדה וק"ל:
המקודשין כו'. כתב האי לישנא למקודשי תחת מזומני ע"פ מ"ש ברפ"ק דע"ז בדין לעתיד דפרס עיילי בתר רומיים דאמרי אינהו סתרי ב"ה ואנן בנינן וזה רמז בהאי לישנא למקודשי לאותן שיבנו מקדש שלי בבית שני ומדכתיב למקודשי כו' דריש ליה דלא אהני להו טענתא זאת כדמסיק שם וק"ל:

דף ט' ע"א[עריכה]

בד"ה לעולם יטמא כו' א"נ י"ל יממא הוא אפילו גבי כו' עכ"ל. כהאי תירוצא ממש ה"מ נמי למימר בקושייתם דלעיל א"נ י"ל לילה הוא אפילו גבי ק"ש ודלא נקט ב' פעמים אחר שיעלה עמוד השחר לאשמועינן שאינו יוצא בשם יום קודם שיעלה עמוד השחר, ויש ליישב דהאי תירוצא נראה להם דחוק אלא דהכא נראה להם יותר דחוק בתירוץ קמא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע ודו"ק:
בד"ה ובלבד שלא כו' דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה כו' עכ"ל. ר"ל דלאו זמן שכיבה לרובא דעלמא מיהו לענין ק"ש כיון דאיכא דגני ביה קרינא ביה ובשכבך וק"ל:
גמרא, ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג כו' ה"ק ליה רבנן כו' א"ל רבנן כוותי סבירא להו כו'. ק"ק כיון דמכח הך קושיא מוכח דהכי קא"ל ר"ג חכמים כוותי ס"ל כו' מאי קא מספקא ליה לתלמודא לעיל חכמים כמאן ס"ל אי כר"א כו' אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג דהא בהדיא משיב להם ר"ג דכוותיה ס"ל ודקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' וק"ל:
שם ראב"ע אומר כו' אמר ליה ר"ע והלא כו' בשלמא לראב"ע דאית ליה ג"ש כו'. כל סוגיא זו נאמרה קצת בסגנון אחר בפ' ערבי פסחים (קי"ט ע"ב) ושם נפרש בעז"ה:

דף ט' ע"ב[עריכה]

פירש"י בד"ה לתפילין כו' בפ' שני הס"ד ואח"כ מ"ה ותיקון כו' מצוה הס"ד ואח"כ מ"ה מאי קראה כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה דכתיב ייראוך עם כו' בק"ש הס"ד ואח"כ מ"ה עם שמש כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה ולפני ירח כו' דמדומי חמה הס"ד ואח"כ מ"ה שאם יזכה כו'. כצ"ל:
גמרא כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו כו' יש ליישב דהכא מייתי מהשכיבנו אה' שפתי תפתח וגו' דלא הוי הפסק ולעיל מייתי בהיפוך מה' שפתי תפתח אהשכבינו וק"ל:

ח"א ט' ע"א[עריכה]

בבקשה מכם שאלו כו'. וכתב בע"י ראוי לספק על תחנה זאת כיון שהצווי היה לתועלת ישראל כו' מה צורך לדבר להם בתחנה עד"ז כו ע"ש באורך ואין צורך דאין מקום לקושייתו כשנעיין בזה שהשיבו ישראל הלוואי שנצא בעצמנו וע"כ שהוציאו זה מן המקרא דאל"כ מה צורך לתחנה זו כיון שהיה לתועלתם אלא ע"כ כי לולא תחנה ובקשה למשה לא היו חשים לצווי זה שהיו חושבין שזה הדבר אינו אלא לתועלתינו ואינו צווי כשאר מצות ויאמרו והלוואי שנצא בעצמנו ומש"ה הוצרך לבקשה וכדי שלא יאמר אותו צדיק כו', גם מה שהקשה שהיה ראוי שיצוה הקב"ה למצריים שיתנו להם כלי כו' ואם לאו יהרגם כו' ע"ש והאריך שם לתרץ זה בשם הר"ן וכה"ג כתב החזקוני בפרשת בא קושיא זו אין לה עיקר דהא כיון דהש"י הוציא את ישראל באופן שהמצרים יחשבו כי אחרי ג' ימים יחזרו למצרים שלחו עמהם אוקטורין ע"כ הוצרכו לשאלה שיחשבו כי בבואם לכאן יחזרו לנו את כל הרכוש כדרך השואל מחברו אבל אם היו שאלו במתנה יאמרו שזהו ודאי יבקשו בשכר עבודתם כדאמרינן פרק חלק (צ"א ע"א) ויבינו הדבר המצריים שאין בדעתם לחזור כי איך לא יראו לנפשם כשיהיו לנו עוד לעבדים נחזור ונטול מהם הכל כי מה שקנה עבד קנה רבו ועוד איך נשלם להם שכר שהרי יהיו לנו עוד עבדים כשיחזרו ודו"ק:

ח"א ט' ע"ב[עריכה]

שהשאילום בע"כ כו'. במכילתא ל"ל וישאילום אלא מה שלא שאלו היו משאילין אותם הוא אומר תן לי חפץ והוא אומר טול לך אחר כיוצא בו ועיין ברא"ם ודברי המכילתא כמ"ד בע"כ של ישראל ומשום משוי, ומ"מ קצת דחוק לדרשו בע"כ מיתורא ונראה דמלת וישאילום במ"ם משמע ליה בע"כ דהאחד הכריח את חבירו לשאול לו את ממונו למר כדאית ליה ולמר דאית ליה גם דברי המכילתא יש לפרש כן:
בע"כ דמצרים. גם שהיה בשאלה כיון דבע"כ שאלו מקרי שלל וכמפורש במכילתא שר"ה שרתה והיו אומרים השאילני כליך המונח במקום זה והלה מוציא בע"כ ונותן לו:
וינצלו וגו' שעשאוה כמצודה כו' כמצולה כו'. מפורש פרק ע"פ:
אהיה אשר אהיה אמר הקב"ה כו'. משום דכתיבי בהאי קרא ב' אמירות ויאמר אלהים אהיה וגו' ויאמר כה תאמר וגו' ובראשונה כתיב ב' פעמים אהיה ובשניה לא כתיב רק פ"א אהיה וע"כ אמרו כי חסר מן הכתוב בין ב' האמירות תשובת משה דיה לצרה בשעתה ובשמות רבה א"ל כה תאמר לבני ישראל אהיה וגו' לך אני מודיע אהיה עמהם בצרה אחרת ולהם איני מודיע אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה וגו' ואל תזכור להם צרה אחרת והוא מבואר שהבטיח לנו הקב"ה בשם הוי"ה שאנו דבקים בו וישאר לנו הוי"ה בכל השעבודים ולא יבא לנו הפסד וכליון ח"ו באורך הגלות וק"ל:
שלא יאמרו כו'. דכן חשב פרעה באותות הראשונים שעשה משה כי כישוף היה כמ"ש במנחות (פ"ה ע"א) תבן אתם מכניסים לעפריים ומייתי קרא שנאמר ואתה הסיבות את לבם וגו' ר"ל ואם לא תסיח עתה דעתם הנני אומר שגם עד עתה היה בידך להטות לבבם אליך ולא עשית כן אלא הסיבות לבם מאחריך כמו שעשית לפרעה להקשות לבו ודו"ק:
ייראוך עם שמש כו'. ותחלת ברכותיה מורה ע"ז יוצר אור כו' דהיינו בכל יום בהנץ החמה יוצר אור חדש ולהוציא מלבן של עובדי חמה כמ"ש לעיל בשעה שהחמה זורחת כל מלכי מזרח כו' משתחוים לחמה וכן יש לפרש ולפני ירח שייראוך בק"ש של ערבית לפני ירח דהיינו בתחלת הלילה שהלבנה זורחת ומתחיל בברכת ק"ש גולל אור מפני חושך כו' להוציא מלבן של עובדי לבנה ורש"י פי' לפני ירח תפלת המנחה כו' [ע"ח כ"ט ע"ב וע' רש"י שם] ולא מצינו בשום דוכתא שמצותה עם דמדומי חמה ודו"ק:
כל הסומך גאולה כו'. דמקרא דנפקא למסמך גאולה לתפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה וגו' נשמע מיניה דאינו ניזוק באותו יום:
מכדי האי יהיו לרצון וגו' משמע כו' לימרו מעיקרא כו'. דטפי לימרו מעיקרא דכיון דמיניה יליף למסמך גאולה לתפלה ה"ל יהיו לרצון וגו' קודם יענך ה' וגו' ודו"ק:
הני תמני סרי תשסרי הויין כו'. יש לדקדק במאי טעה לומר דתשסרי הויין כיון דאשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא כדקאמר ליה בפשיטות גם בכל ספרי תהלים שלנו תשסרי הויין ואשרי האיש ולמה רגשו תרתי פרשיות הן, וי"ל למאי דאמרינן בפ' ת"ה (כ"ח ע"ב) דהוסיפו על י"ח ברכות ברכת המינין וה"ל י"ט ברכות דאז נוכל לומר גם בס' תהלים שיהיה יהיו לרצון וגו' אחר תשסרי פרשיות ואשרי האיש ולמה רגשו גוים שתי פרשיות הן דה"ל פרשת למה רגשו גוים וגו' שהוסיפו נגד ברכת המינין והמקשה דהכא סלקא דעתיה דמעיקרא נמי ב' פרשיות הוו ומשני דאינו כן אלא דמעיקרא קודם שהוסיפו ברכת המינין הוה חדא פרשה ודו"ק:
במפלתן של רשעים כו'. מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין ל"ט ע"ב, מגילה י' ע"ב) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים גם בפ"ב דערכין (י' ע"ב ע"ש) אמרינן טעם אחר דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן ודו"ק:

ח"א י' ע"א[עריכה]

פתח באשרי כו'. דמה"ט אית לן למימר דהני שתי פרשיות חדא הן ולא על שאר פרשיות דמסברא נימא כיון דהני ב' פרשיות דסמיכי להדדי חדא פותחת באשרי וחדא מסיים באשרי ודאי דחדא הואי מעיקרא ומשום שהיתה חביבה כו' דכן מצינו בתהלה ובהללויה כמ"ש התוס' אלא דנתחלקה זו אחר שהוסיפו ברכת המינין כמ"ש לעיל ודו"ק:
חטאים כתיב. [דחוטאים ה"ל שם התואר אבל חטאים משמע גם שם התואר כמו ובדרך חטאים לא עמד וגו' ע"כ יורה חטאים בדרך וגו'] ומשמע נמי שם דבר של חטאים רבים ואמרה ליה ברוריה מי כתיב חוטאים דלא משמע אלא שם התואר [דאז שפיר עבדת דלא בקשת רחמים אלא שימותו ולא יחטאו עוד כמ"ש בסנהדרין דמיתת רשעים הנאה להם והנאה לעולם אבל כיון דכתיב חטאים דמשמע נמי שם דבר של חטא טפי ה"ל לבקש רחמים עליהם שיחיו וחטאים שלהם יתמו, ויש לעיין בזה דודאי באדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הרי אמרו (מכות י' ע"א) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והרוצה ליטהר מסייעין לו (יומא ל"ט ע"ב) וזה המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ה"ז בכלל הרוצה לטהר כו' אבל לבקש רחמים על חברו להחזירו בתשובה קשה מה יועיל בקשתו הא אמרינן לקמן ל"ג ע"ב הכל בידי שמים כו' ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' ל"ק כ"כ כיון שהוא כולל את עצמו ויש ליישב וק"ל:
משום דלא ילדה רני כו'. הא דלא קאמר רני עקרה משום דעקרה רני דלישנא דעקרה עבר משמע וניחא ליה משום דהיתה עקרה מעיקרא בגלות והשתא אינה עקרה בגאולה רני וכן לא ילדה ודאי עבר משמע אלא דמיתורא דכפל עקרה ולא ילדה משמע ליה עקרה דכבר ולא ילדה גם השתא דכה"ג דריש (יבמות ס"ד ע"ב) שרי עקרה אין לה ולד מיתורא דאין לה בית ולד וק"ל:
סמוכים מן התורה מנין. דלעיל מיניה כתיב נאמנים כל פקודיו ואמר אל תהרהר אחריהם מכח סמיכות הפרשיות כמין הזה כי אם תדקדק היטב אחריהם לעולם הם עשויים ומסודרים באמת וביושר:
למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג כו'. וא"ת היא גופה תקשה דה"ל להקדים מעשה שאול ברישא לפ' גוג ומגוג דמעשה שאול הוה ברישא בעוה"ז ומעשה דגוג יהיה לעתיד וי"ל דודאי מעשה דגוג שהוא נוגע לכלל ישראל ולגאולתם ראוי להקדים לכל התפלות דס' תהלים ולכך הקדים בפ' ראשונה דאשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא וק"ל:
פיה פתחה בחכמה כו'. שכל אותה הפרשה מאשת חיל מי ימצא וגו' איירי בתורה אבל האי קרא דמסיים ביה ותורת חסד על לשונה ע"כ כינוי לשונה אינו מתפרש על התורה רק אמלתא אחריתא ולזה אמר מאי דכתיב פיה פתחה וגו' במאי איירי וקמאר דאמרו שלמה כנגד דוד שאמר שירה ברוה"ק ששרתה עליו, על ר"ה אומר פיה פתחה וגו' וכפירש"י או דקאי פיה פתחה וגו' על הנפש שאמרה השירה והיינו ותורת חסד על לשונה של ר"ה או הנפש שאמרה השירה שדר בה' עולמות בחסדו ית' ב"ה והם ה' זמנים משתנים שגם נפשו של אדם משתנה בקצת לפי הזמנים והיינו ותורת חסד וגו' שמספר חסדי ה' משתנים בה' זמנים שזכר האחד דר במעי אמו וכו' וכל קרבי וגו' ע' פירש"י ועוד י"ל קרבי של דוד ממש כדאמרינן בפרק המפלת (ל' ע"א) דבמעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח כו' ואם כן שירה שאומר מקרבים מתוך טבורו שהוא פתוח במקום פיו, הב' יצא לאויר וכו' ואמר שירה וכו' באותה שעה גופה שיצא לאויר העולם אי אפשר לומר שנסתכל וכו' ואמר שירה דאין לקטן כל כך דעת אבל דוד אמרו בגדולתו על אותה שעה שיצא לאויר עולם על שנסתכל אז שנכנס תחת כוכבים ומזלות דמזל יום ושעה גורם כמו שהאריך התלמוד סוף פרק כ"ד דשבת (קנ"ו ע"א) מאן דאתייליד בחד בשבת כו' ע"ש מ"מ גם הם מברכים ה' כמ"ש ברכו ה' כל צבאיו וגו' שהם צבא השמים וממשלתו יתברך עליהם לשנות מזלותיהם ועל זאת ברכי נפשי את ה', השלישי ינק משדי אמו וכו' שנא' ואל תשכחי כל גמוליו כו' האי קרא מקמיה דהאי קרא דמייתי ברכו ה' כל צבאיו וגו' כתיב אלא דתלמודא מסדא אותן כפי סדר הזמנים דיוצא לאויר הוא קודם היניקה וכן לקמן ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת וגו' הוא מקמי דהאי קרא דמייתי לעיל מיניה יתמו חטאים מן וגו' אלא דלפי סדר הזמן ראה במפלתן של רשעים הוא קודם יום מיתה ודריש מכל גמוליו שבכל ימי גמוליו ויניקתו החסד אלוה שעשה בבן אדם דדים במקום בינה דהיינו כנגד הלב שבו הבינה ואפשר דנקט האי לישנא בינה ברמז ע"פ מ"ש במס' נדה (מ"ה ע"ב) ויבן ה' אלקים את הצלע שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש, הד' ראה במפלתן של רשעים ואמר כו' גם הוא מחסד אלוק כדאמרינן (סנהדרין ע"א ע"ב) מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, הה' נסתכל ביום המיתה ואמר שירה כו' לכאורה דתקשי הכא כדפריך לעיל ואמר שירה קינה מבעי ליה על המיתה וי"ל דסמך אסיפא דקרא תשלח רוחך יבראון דהיינו בתחיית המתים, ועל זה אמר שירה על יום המיתה שבחסד אלוה שיהיה לצדיקים תקוה במותם שישובו ויחיו לקבל שכר מצות שעשו בעוה"ז ודו"ק:
להטיל בו רוח ונשמה כו'. גם שאמרו פרק ד' מיתות (ס"ה ע"ב) רבא ברא גברא ור"ח ור"א מיברו להו עגלא תלתא ואכלי ליה והיינו בשמותיו של הקב"ה כפירש"י שם מ"מ נשמה לא היו יכולין להטיל ביה כדאמרינן התם שלא היה לגברא זה כח הדבור שהוא כח הנשמה שבאדם כדכתיב לנפש חיה ומתרגם לרוח ממללא וז"ש ברכי נפשי שהיא הנשמה שבה מובדל מנפש בהמה וגם כל קרבי ברכו שם קדשו שבראם מה שאין ב"ו הצר צורה יכול ליוצרם וק"ל:
ואין צייר כו'. בכמה מקראות בתורה נאמר לשון צור אהקב"ה כגון הצור תמים וגו' צור ילדך תשי וגו' שפירושו מלשון חוזק ותוקף אבל בהאי קרא ואין צור כאלקינו דמשמע שיש צור אחר אלא שאין כאלקינו אין נראה לפרש מלשון חוזק ותוקף אלא דצור הוא מלשון צורה דודאי יש ב"ו שיכול לצייר על הכותל אבל אין זה כאלקינו שהוא צר צורה בתוך צורה וקאמר נמי מאן אין בלתך דלפי משמעו אין קדוש כה' כי אין בלתך בקדושה הוא יתורא דקרא דאין קדוש כה' נמי הכי משמע ולכך דרשו אין בלתך כו' והוא טעם לאין קדוש כה' המורה ג"כ על הקיום לעולם כמ"ש פ' חלק (צ"ב) קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם אף כו' ע"ש וק"ל:
הני ה' ברכי נפשי וכו'. כבר ידוע בספרי המחקר כי האדם נקרא עולם קטן בכל עניניו והיינו גופו של אדם וקאמר הכא דהנשמה שבגוף והיא רוחנית כנגד הקב"ה בדמיון הא' דמה הקב"ה מלא כל העולם כמ"ש מכה"כ אף הנשמה מלאה כל הגוף שהוא כנגד עולם וז"ש ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו' שהם כלל ג' עולמות ומסיים בכל מקומות ממשלתו דהיינו בכלל כל שלשה עולמות ברכי נפשי את ה' דהיינו שהיא מלאה ומשלה נמי בכל הגוף שהוא עולם קטן, השני מה הקב"ה רואה כו' וז"ש ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' דהיינו שהנשמה היא בקרב אדם רואה ואינה נראית דהקרביים הם בסתר כדלעיל שהם צורה בתוך צורה כו', הג' מה הקב"ה זן כו' ז"ש ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי וגו' ומסיים ביה המשביע בטוב עדיך וגו', הד' מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה דהיינו בתחלת נתינתה באדם כמ"ש אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא כו' וז"ש יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם בנשמתן הטהורה שנתנו בהם כי טמאוה אבל נפשי שאני מחזירה לו טהורה תברך את ה', הה' מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים כו' ז"ש הוד והדר לבשת וגו' עוטה אור כשלמה נוטה שמים וגו' שהן חדרי חדריו ברכי נפשי שהיא הנשמה שהיא יושבת כן באדם בחדרי חדרים ודו"ק:
ומי יודע פשר וגו'. יש קצת רמז לזה בהאי קרא דמסיים בזה חכמת אדם תאיר פניו היינו ישעיה שהיה חכם ונביא ועוז פניו ישנא הוא חזקיהו המלך דעוז היינו מלכות דכתיב ויתן עוז למלכו ופניו ישנא בחליו שעי"ז בא ישעיה אליו וקאמר דחזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי כו' וישעיהו אמר כו' יש לזה רמז בקרא בספר מלכים דקודם שתלה חזקיהו במעשה דסנחריב כתיב וישלח את אליקים וגו' אל ישעיה וגו' ויאמר להם ישעיה כה תאמרון אל אדוניכם, וכתיב וישלח ישעיה בן אמוץ אל חזקיהו וגו' דמשמע מזה שלא הלכו זה אצל זה אלא שכל אחד מהם הודיע לחבירו ע"י שלוחים ושוב אח"כ שחלה חזקיהו למות כתיב ויבא אליו ישעיה וגו' דהיינו לבקר דאי להודיעו שימות כמ"ש לו כה אמר ה' צו לביתך כי מת וגו' היה יכול להודיעו כן ע"י שליח כמו שעשה בתחלה:
א"ל משום דלא עסקת בפ"ו כו'. הכי מוכחי קראי דלא נשא אשה עד אחר שחלה למות דהא מנשה בנו הגדול שמלך תחתיו לא היה לו רק י"ב שנים כשמלך וא"כ נולד בתוך ט"ו שנים שהוסיף לו הקב"ה אחר שחלה ויש לדקדק מאי השיב לו דאכתי תקשי מאי כולי האי וכי משום דלא עסק במצות פ"ו לא תחיה לעוה"ב וי"ל ע"פ מ"ש פרק י"נ (קט"ז ע"א) דוד נאמר בו שכיבה לפי שהניח בן כמותו יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה וז"ש לו ולא תחיה לעוה"ב כיון שלא תניח בן כלל שיהיה כמותך וע"ז השיב לו שפיר משום דנפקי מנאי בנין דלא מעלי וגם אם אנסיב אתתא כיון דלא הוה לי בנין כמותי לא אצא מכלל ולא תחיה לעוה"ב דנאמר בו מיתה:
כבר נגזרה כו'. פירש"י שתמות עכ"ל פי' לפירושו שתמות מחולי זה וא"א לך לישא אשה לזכות לבנים אבל אין לפרש דכבר נגזרה עליך גזירה שיהיו לך בנין דלא מעלי ואין אני רוצה לתת לך בתי דהא קאמר דגרמה זכותא דידי ודידך כו' גם ממאי דמייתי עלה הא דאפילו חרב חדה מונחת כו' משמע דאגזרת מיתה קאי כפירש"י ודו"ק:
אל ימנע כו'. וק"ק דהיאך יליף ליה מהאי קרא הא לוא בו' א' כתיב ואמרינן פרק כשם (סוטה כ"ז) דמשמע הכי ומשמע הכי והתם לגבי איוב עובד מאהבה הוה יליף ליה מקרא אחרינא דכתיב עד אגוע לא אסיר חומתי ממני אבל הכא לא שייך לאתויי מהאי קרא ודו"ק:

ח"א י' ע"ב[עריכה]

אפילו בעל החלומות כו'. ע"פ מ"ש פרק הרואה (נ"ה ע"ב) רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב החלומות שוא ידברו ל"ק כאן ע"י מלאך וכאן ע"י שד וז"ש הכא בהאי קרא גם כי ברוב חלומות ע"י שד והמה הבלים הרבה כי שוא ידברו והרי אם יאמר לך למחר אתה מת אין ראוי להאמין לו מ"מ את האלקים ירא לחוש למיעוט שמא חלום אמיתי הוא שע"י אל ימנע עצמו מן הרחמים וק"ל:
מאי קיר ארשב"ל כו'. כבר מפורש לעיל כפשטיה דילפינן מיניה שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר ואפשר לומר דיצא להם זה הדרש דכיון דדין כל התפלות כן הוא לא ה"ל לאשמעינן כן בחזקיהו דהוה בעי רחמי טפי משום גזירת מיתה אי לאו דהך דרשה מקירות לבו דהיינו בכל לבו דהוה בעי לאפושי ברחמי על גזירת מיתה ולמ"ד נמי על עסקי קיר כדי להזכיר ג"כ זכות אבות שחפה ההיכל כו' לבטל הגזירה וק"ל:
והטוב בעיניך עשיתי כו'. יש לפרש בזה שהוא דבר הנלמד מענינו דלעיל מיניה כתיב גאולתו של חזקיהו דכתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך וגו' ובתר הכי כתיב בימים ההם חלה חזקיהו וגו' ויתפלל אל ה' וגו' דהיינו שסמך גאולתו לתפלתו כמו שאנו סומכין גאולת מצרים לתפלה ומיהו ק"ק במאמר ומאי רבותא דאמר והטוב בעיניך וגו' לסמוך גאולה לתפלה והלא כל העולם עושין כן כמ"ש התוספות לעיל גבי רב ברונא, וי"ל דה"נ הכא י"ל כמ"ש התוס' לעיל שהיה עושה כותיקין שהיו קורין ק"ש קודם הנץ החמה ותפלה מיד לאחר הנץ החמה ויש רמז בהאי קרא והטוב בעיניך וגו' דהיינו נץ החמה והאור שהוא טוב בעיניך כמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב אז עשיתי תפלתי סמוך לק"ש ולגאולה ולמ"ד שגנז ספר הרפואות נמי אע"ג דבעיני אדם אינו טוב לגנוז שמבקשים ברפואות הרופא גם שניתן רשות לרופא לרפאות מ"מ בעיניך הוא טוב שאל יסמוך אדם על הרפואות ויהא לבו נכנע לבקש רחמים וק"ל:
וכתת הנחש הנחושת והודו כו'. מפורש בספר מלכים ויש לדקדק מה שייך בזה והודו לו דמאיזה טעם היה לקיימה שלא יודו ואפשר שהיו מקיימין אותה לדורות ע"ש הנס שאין הנחש ממית אלא החטא ממית כמו צנצנת המן וכמטה אהרן וק"ל:
גירר אביו כו'. עיין בחידושנו בזה ספ"ב דמכות:
סתם מי גיחון. כך מפורש לעיל מיניה בד"ה דכתיב בפ' ל"ב ויועץ עם שריו וגבוריו לסתום וגו' ויסתמו את כל מי מעינות ואת הנחל וגו' למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים רבים וגו' אבל לא הוזכר שם מי גיחון אלא לבתר הכי והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון ואפשר דבשאר מעינות היו שריו עמו בעצה מה שאין כן במי גיחון שחלה בחזקיהו לחוד:
עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו כו'. מפורש פ"ק דסנהדרין:
שנא' לולא משה בחירו עמד וגו'. גם שאפשר לומר דנקט משה שהוא עמד בפרץ בתפלתו בזכות האבות מ"מ מדלא הוזכר בקרא זכות אבות משמע דתלה לו הקב"ה בזכות עצמו וק"ל:
וגנותי אל העיר הזאת למעני ולמען וגו'. כצ"ל דהיינו ההוא קרא דכתיב בספר מלכים בתר קרא דזכר נא את אשר התהלכתי וגו' אבל ההוא קרא דמייתי בכל הספרים וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני וגו' מקמיה הוא דכתיב במעשה דסנחריב וק"ל:
מ"ד הנה לשלום מר לי מר וגו'. מכפל לשון מר דריש דה"ק כי הנה כשנתבשרתי על השלום ממלחמת סנחריב הייתי מר בחליי ווד לי מר שניה על שתלית רפואתי בזכות אחרים וק"ל:
עליית קיר וכו'. יש לדקדק ונימא כולה כפשטיה דעלייה גדולה היתה וחלקוה לשנים דהשתא לא תיקשי למר מאי קיר ולמר מאי עלייה וי"ל דדרך עלייה לעלות לשם במקום אחד בסולם ולא שייך ביה חלוקה לשניים דלא יהיה לאחד משני החלוקים מקום לעלות לשם משא"כ באכסדרה על הארץ שפתוחה מכל צד דיש ביה חלוקה ופתח לכל חלק מהם ודו"ק:
מאי קיר שקירוה וכו'. ק"ק מה תיקן ומה הוסיף בזה דלעיל נמי קאמר הכי פרועה היתה וקירוה וגירסת הילקוט מאי קיר שקירוה בתקרה ומעזיבה וניחא טפי וק"ל:
הרוצה ליהנות כו'. פירש"י משל אחרים יהנה ואין אסור בדבר כו' עכ"ל וקשה לכאורה דבכמה מקומות הרחיקו חז"ל הנאה מאחרים וסמכו אקרא דשונא מתנות יחיה ונראה לפרש דודאי אין ליהנות משל אחרים אלא דהכא בגדולה מצות הכנסת אורחים שהיא הגדולה בגמילות חסדים מיירי דבעי גם לעשירים שכל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו ולכך נקט הני מטה ושלחן וכסא ומנורה שהם לצורך אדם גם בדרך כמ"ש בנדרים (מ' ע"ב) עשי לך כלי גולה זו נר ושטיח ובפרק במה מדליקין (כ"ה ע"ב) אמרו נשיתי טובה זה מטה ועל זה אמר הרוצה ליהנות משל אחרים יהנה כאלישע היינו שלא היה נהנה אלא בדרך בכלי תשמישים של אחרים כדרך אורח אבל בשאר דברים ודאי לא היה נהנה משל אחרים שהרי מצינו שלא רצה ליהנות מנעמן וקלל לגיחזי על זה וכה"ג אמר בהיפך למאן דאפשר לו שלא יהנה גם בדרך בדברים אלו שיש עמו כל הצורך כשמואל שהיה לו ביתו עמו שהיה עשיר גדול כדאמרינן במס' נדרים (ל"ח) פרק אין בין המודר ושם מפורש בחידושינו מאין יצא להם זה הדרש ע"ש:
מכאן שהאשה מכרת באורחין כו'. לפי שהאשה מצויה בבית יותר מן האיש כדאמרינן בעלמא תענית כ"ג ע"ב לגבי צדקה לעניים:
שלא ראתה זבוב כו'. כי שלחנו היה קדוש במקום מזבח שאמרו ולא נראה זבוב בבית המטבחיים שהוא שרץ טמא שאינו נמצתא במקום קדוש וכן למ"ד שלא ראה קרי כמ"ש כ"מ שיש גדר ערוה נאמר בו קדושה:
כאלו הקריב תמידין כו'. דמלת תמיד ודאי נופל גם בדבר שקבוע לו זמן כמו שפירש"י בפרשת אמור להעלות נר תמיד מלילה ללילה כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום וכן תמיד דלחם הפנים משבת לשבת אבל הכא באלישע שעבר שם בדרך ארוח לא שייך בו זמן קבוע ולכך דרשו מלת תמיד כאילו מקריב תמידין כמו שהתמידין מזון גבוה הוא כן המארח ת"ח דאותו שלחן שלחן גבוה הוא במקום מזבח כמ"ש לפני האלקים כאלו נהנה מזבחי שמים וק"ל:
שאחזה בהוד כו'. דלפי פשוטו מלשון דחיפה ליכא טעם מפורש למה הדפה ממנו ועוד שא"ל אלישע הרפה לה דמשמע שאחז בה וע"כ דרשו בו מלת נוטריקון שאחזה בהוד יפיה ויש לפרש הוד יפיה בדדיה כמ"ש עשה לה דדים במקום בינה וק"ל:
ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ממעמקים קראתיך וגו'. כך היא גרסת הרי"ף והרא"ש ועיין הפי' בתר"י:
צריך שיכוין רגליו. יש לתת טעם שיעמוד כן כאלו הוא כפות ברגלים וכן אמרו בידיו שיניח ידו אחת על חברתה בשעת תפלה כעבד כפות לפני רבו וק"ל:
לא תאכלו על הדם כו'. דעל הדם לא משמע דבא לאסור אכילת דם ובפרק ארבע מיתות דריש מהאי קרא הרבה דרשות ובספר שמואל כתיב כה"ג ויאכל העם על הדם וגו' וליכא לפרושי שם אלא שהיו אוכלין בשר שלמים קודם זריקת דם כדאמרינן במס' זבחים (י"א ע"א):
אל תקרי גוך כו'. כה"ג דרשו בפ"ק דעבודה זרה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גאים ופירש"י שם משום דכתיב גיים בב' יודין ועיין ברא"ם אבל הכא א"א לפרש כן דהא גוך בוא"ו כתיב ונראה דגוך נמי נדרש הכי אחר שאכלת ושתית בעסק גופך השלכתני ולאו דוקא קאמר אל תקרי אלא משום גאוה נגעו בה כדכתיב פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו' ולגבי ירבעם נמי דכתיב ביה האי קרא לענין גאוה נדרש ואותי השלכת אחרו גוך ע"פ מ"ש פרק חלק (ק"ב ע"א) מ"ד אחר הדבר הזה לא שב ירבעם וגו' אחר שתפשו הקב"ה לירבעם וא"ל חזור בך כו' א"ל מי בראש א"ל בן ישי א"ל א"ה לא בעינא וק"ל:

דף י"א ע"א[עריכה]

פירש"י בד"ה כי דרך בשבתך ובלכתך הקשו כו'. כצ"ל:
גמרא, הכא טריד טירדא דרשות וב"ה הא כתיב בשבתך ובלכתך בדרך ל"ל וב"ש ההוא מבעי ליה פרט לשלוחי כו'. כצ"ל בילקוט:
תוס' בד"ה תנא רב יחזקאל וכו' ולא כלום ואם תאמר פשיטא דאין הלכה כו' פשיטא דהא דעשה כבית שמאי לא עשה כו'. כצ"ל:

דף י"א ע"ב[עריכה]

בד"ה שכבר נפטר כו' ואלו דברים כו' שהיא ברייתא מפני כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל תימה הלא משנה שלימה היא עכ"ל משנה היא בריש פאה אבל לא חשיב כל הני אלא כבוד אב ואם וג"ח והבאת שלום שבין אדם לחבירו ות"ת כו' ובפ' מנפנין במימרא דר"י חשיב ו' דברים כו' ופריך התם ממתני' דפאה ומשני לה דהני בהני מישך שייכי וע"כ צ"ל דהני דהכא לא ממתני' ולאו מימרא דר"י דהתם היא אלא ברייתא היא כמו שכתבו התוס' וחשיב הני דמתני' ודר"י וק"ל:
בד"ה וברכת כהנים כו' ה"ל למתני ד' פעמים א' לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה כו' עכ"ל. לכאורה דהכי הל"ל אחד לפני הקטרה וג' לאחר הקטרה דהיינו שחרית ומנחה ונעילה בתעניות ויש ליישב דר"ל אחד לפני הקטרה דשחרית ואחד לאחר הקטרה דשחרית ודו"ק:

ח"א י"א ע"ב[עריכה]

להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה כו'. בתר"י בשם הר"א צרפתי משום דאמרינן בגמ' ההוא מינאה דא"ל לרבי מי שברא אור לא ברא חושך וכו' ע"ש ולא מצאתי כן בגמ' בהאי קרא דיוצר אור וגו' אלא בפ' כסוי הדם (פ"ז) הכי איתא הכי אקרא דיוצר הרים ובורא רוח ע"ש ובס"פ אד"מ בחידושינו:
אשר קדשנו כו' והערב נא כו' אשר בחר בנו כו'. עיין בתר"י טעם לג' ברכות ואענה גם אני חלקי לפי שכל עסקי עולם בכלל נחלקים לג' דהיינו טוב ערב ומועיל ולזה בתחלה מברך עסק טוב כעסק התורה שע"י קדשנו להיות קדושים כמלאכים שהוא טוב האמיתי שע"כ נקראת התורה טוב ואח"כ והערב נא ה' כו' שאין לך ערב בכל עסקי אדם כמו עסק התורה כמ"ש תורת ה' וגו' ומתוקים מדבש וגו' ואח"כ אשר בחר בנו מכל העמים כו' להועיל לנו נגד כל העמים על ידי התורה ולהבדילנו מהם אשר אחרי לא יועילו הלכו ואמר שהיא מעולה בברכות ע"ש המועיל והלכך נמרינהו לכולהו שבה נכללו הג' חלקים טוב ערב וומעיל שהיה בשלימות ע"י התורה וק"ל:
וקראו עשרת הדברות כו'. מפי' הרמב"ם לפי שהם עיקר הדת וראשיתו כו' עכ"ל ובשם רב סעדיה גאון כתבו שכל תרי"ג מצות נכללו בי' הדברות ובגבולין אין קורין אותם משום תרעומות המינין שהם לא יאמינו בזה:

דף י"ב ע"א[עריכה]

גמרא, לא צריכא כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל פתח בדנהמא וסיים בתמרי יצא דאי נמי סיים בדנהמא יצא מאי טעמא תמרי נמי מיזן זיין אמר רבה בר חיננא סבא משמיה כו'. כצ"ל מדברי הרי"ף והרא"ש והשאר שבגמרות שלפנינו יתורא הוא וק"ל:

דף י"ב ע"ב[עריכה]

תוס' בד"ה כרע כחזרא כו' שלא יעשה כהדין חדרונא כו'. כצ"ל:
בא"ד צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרינן כו' עכ"ל. לכאורה דר"ל שיגביה קודם שיסיים הברכה כשאר הברכות דלא תקון בהו כריעה וכ"כ התוס' בפרק אין עומדין בד"ה ומצאו בזוית כו' ע"ש אבל מה שכתבו שוב הכא עוד רק שיכרע בברוך ושיגביה כו' הוא מגומגם דהיאך יכרע בברוך כשאר ברכות כיון דלא תיקון כריעה אלא בברוך בשני ברכות גם למה יגביה עצמו מיד כיון דלא תיקון זקיפה בשם אלא בב' ברכות ואין סברא לחלק בין כריעה לשחיה דהא בשמעתין כורע בברוך קאמר דהיינו בב' הברכות ויש לפרש דבריהם דהכא דלא נחתי לומר לזקוף בסוף כל שאר ברכות כמ"ש בפ' אין עומדין אלא דהכא ר"ל באותן הברכות דחייב לכרוע בהן בסוף ברכה בר"ה ובי"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה יזהר באלו ב' ברכות שיגביה עצמו קודם שיסיים הברכה דהיינו קודם שיאמר ברוך וכשיאמר ברוך יכרע אז ויזקוף אח"כ מיד בשם דאם לא יזקף עצמו קודם שיאמר ברוך לא הוה היכרא למה שתיקנו כשהוא כורע כורע בברוך ודמייתי ראיה מההיא דפרק אין עומדין אם בא לשחות תחלה כל ברכה כו' ר"ל דהיינו משום שתתקים תקנת חכמים שאדם שוחה באבות והודאה בלבד ה"נ אם היה שוחה בכל [הברכה באבות ובהודאה] לא היה היכרא לתקנת חכמים שיהיה כורע בברוך ודו"ק:
גמרא דכתיב ביה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. הוא מגומגם דמוכלביא מי יקימנו לא משמע קימה של שחרית ויותר ניחא להגיה קרא קמא הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף דמהאי קרא דרש שפיר ק"ש של שחרית ושל ערבית וכ"ה בהדיא בתנחומא ובמרדכי וילקוט ע"ש וק"ל:
שם מפני שיש בה ה' דברים מצות ציצית כו'. יש לדקדק דקא חשיב ששה ובילקוט לא קחשיב מינות והוי שפיר ה' דברים, ויש ליישב גירסת תלמודא שלפנינו דעול מצות ומינות חדא חשיב ליה וה"ק קרא וזכרתם את כל מצות ה' שהם מצות ה' ולא תתורו מינות והרהור שבלב שאין כל המצות כו' וק"ל:

ח"א י"ב ע"א[עריכה]

הוא ישכין ביניכם אהבה וכו'. אפשר דזו הברכה נתקנה קודם שנתקן הפייס במקדש דאנשי משמר שהיו באין לידי קטטה ומריבה ולידי סכנה כדתנן בר"פ בראשונה (כ"ב ע"א) מעשה שהיו שנים רצין וכו' ודחף אחד מהן את חברו ונפל ונשברה רגלו ובברייתא שם (כ"ג ע"א) שאחד מהם הרג את חבירו ולכך היו צריכים לברכה זו אהבה ואחוה ושלום וכו' וק"ל:

ח"א י"ב ע"ב[עריכה]

ויגבה ה' צבאות במשפט אלו ימים כו'. מפורש ס"פ החולץ:
אילימא משום דכתיב אין חולה מכם וגו'. דלפי דעתו של שאול היה ת"ח ודוד שונאו היה וצריך הוא לרחמים להצילו מדוד כמו שסיים בהאי קרא כי הקים בני את עבדי עלי לאורב וק"ל:
מהכא ואני בחלותם לבושי שק וגו'. בהאי קרא אינו מפורש שיחלה האדם על חבירו אלא שיענה אדם את עצמו בחליו של חבירו וי"ל דאסיפא דקרא סמיך דכתיב ותפלתי על חיקי תשוב דהיינו שאני מתפלל על חליתו והוא החולי על חיקי תשוב והיינו שאחלה את עצמי עליהם ודו"ק:
ואילו אורים ותומים לא קאמר כו'. אע"פ ששאל בהם כמ"ש למעלה שהיה בוש ממנו על שהרג נוב כו' מפירש"י בספר שמואל:
ומניין דאחילו ליה וכו'. ויש לדקדק דמהיכא משמע ליה דמשום ההוא בושת שנתבייש על מעשה נוב נתכפר לו וי"ל כיון שלא היו לשאול רק שני חטאים דהיינו חטא אגג וחטא נוב ואההוא חטא דאגג כבר שקליה למטרפסי בהאי עלמא כדכתיב ביה כי נחמתי כי המלכתיאת שאול כמפורש בפרק בראשונה (כ"ב ע"ב) ולא היה לא כשמת חטא רק ההוא דנוב מסתמא אית לן למימר דנתכפר לו ע"י שנתבייש בזה החטא כמפורש בקרא וק"ל:
לימא פ' רבית כו' דכתב בה יציאת כו'. ובפ' א"נ מפורש מפני מה נאמר בהו יציאת מצרים וע"ש בחידושינו:
משום דכתיב ביה האי קרא כרע שכב. היינו ק"ש של ערבית דכתיב ביה ובשכבך וכפירש"י וכלביא מי יקימנו היינו ק"ש של שחרית דכתיב ביה ובקומך דהיינו וכלביא מי יקימנו דודאי אין מי שמקימו אלא הוא קם מאליו בזריזות כך יש לאדם לעמוד מאליו בזריזות בזמן קריאת שמע של שחרית שלא יעבור זמנו ושוב מצאתי בתנחומא דמייתי קרא דלעיל מיניה הן עם כלביא יקום וגו' לא ישכב עד יאכל טרף וגו' והוא נכון טפי בדרש זה לענין ק"ש של שחרית וערבית וק"ל:
מפני שיש בה ה' דברים כו'. קאמר ה' דברים וחשיב ששה ובגירסת ילקוט לא חשיב מינות ול"ג דתניא אחרי לבבכם זה מינות וכה"א אמר נבל וגו' ע"ש והיינו מינות היינו הרהור ע"ג היינו דמשתף שם שמים ודבר אחר וצריך לומר לפי זה דהרהור עבירה והרהור ע"ג חשיב כחדא ודו"ק:
ימי חייך הימים כו'. יש לדקדק לא נכתוב לא ה' ולא וי"ו לא נכתוב ימי ולא נכתוב כל ונראה ליישב למאי דקאמרינן לעיל דהכל מודים שנגאלו ישראל מבערב וכשיצאו יצאו ביום שנא' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה ודכתיב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב ולזה אי לא היה כתיב ימי ולא כל היה אפשר להסתפק בו אם לזכור יציאת מצרים גם בלילה כיון דעיקר גאולה ויציאה היתה ביום ולהכי כתיב ימי וכתיב כל להורות לנו גם כי עיקר גאולה ביום היה יש לזכור גם בלילה כיון דאיכא מיהת התחלת גאולה בלילה ורבנן פליגי עליה דודאי ימי בא למעט משום דעיקר גאולה ויציאה ביום וכל לרבות לימות המשיח ודו"ק:
וכי מזכירין כו'. ר"ל ימים באים דגאולה עתידה דומה ליום ואומר במצרים אשר העלה ובלעתיד הוסיף ואשר הביא ע"ש המתים שיחיו לעתיד בגלגול מחילות ולזה שינה לעתיד את זרע בית ישראל ע"ש ויצילו מעיר כעשב הארץ א"נ ע"פ מ"ש פרק האשה (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהן גרים שנא' וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע כור אלא כדי להכניס כמה כורין וק"ל:
שיעבוד מלכיות עיקר כו'. שיעבוד גליות דנקט הכא הוא שיעבוד הרביעית ומלחמת גוג ומגוג שהרעו לנו הרבה אבל בשעבוד מלכות האחרים כגון בבל ומדי ויון קאמר לקמן אל תזכרו ראשונות זו שיעבוד מלכיות ולא נאמר בהן בכתוב זכר כמו גבי יציאת מצרים וגבי לעתיד וק"ל:

ח"א י"ג ע"א[עריכה]

וכה"א אל תזכרו וגו'. מלמטה למעלה קחשיב והיינו משום דודאי בשעבוד מלכיות הראשונים לא נמצא בהן בכתוב זכר כלל כמ"ש לעיל אבל ביציאת מצרים כבר כתיב ביה זכר גם לעתיד לא יבטל הזכר לגמרי אלא לא תתבוננו בו דהיינו שיהיה טפל לגבי שעבוד מלכות הרביעית ומלחמת גוג ומגוג ומייתי ליה הנני עושה חדשה עתה וגו' דאינו דומה גאולת מצרים לגאולה העתידה דגם יציאת מצרים מורה על חידוש העולם, לא נתחדש העולם כמ"ש לאיתנו לתנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שתבקע הים אבל לעתיד הנני עושה חדשה ממש כמ"ש כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות וגו' ומסיים עתה תצמח כמ"ש היום אם בקולו תשמעו ואמר למה"ד כו' ופגע בו זאב כו' ופגע בו ארי כו' פגע בו נחש כו', מדמה מצרים לזאב ובבל לארי כמ"ש בבבל עלה אריה מסבכו ומלכות הרביעית מדמה וכו' ואמר שכח מעשה שניהם ולעיל גבי פגע בו ארי לא קאמר שכח מעשה זאב משום דלא היה זמן רב כ"כ בין זה לזה משא"כ בהאחרון קאמר נשכח מעשה שניהם והיינו דבצרות וגלות אחרון נשתכחו צרות משעבוד מלכיות הראשונות עד לעתיד לימות המשיח במהרה בימינו:
אברם הוא אברהם כו'. הוא מבואר ע"פ הסוגיא דמסכת נדרים פ"ג (ל"ב) שבשינוי השם לאברהם נשתנה מזלו וכדי שיוליד בן הראוי ליורשו וכ"ה בב"ר דבויוצא אותו החוצה לא נשתנה מזלו רק להוליד בן דהיינו ישמעאל וז"ש בתחלה נעשה אב לארם דהיינו כמו שבתחלה היה אב לארם לאומה אחת כן גם אחר שזכה להוליד בן לא נעשה אב רק לאומה א' דהיינו לבני ישמעאל ולבסוף שנשתנה שמו להוליד בן הראוי ליורשו דהיינו יצחק נעשה אב המון גוים לאומה הישראלי שכל שבט ושבט נקרא גוי כמ"ש גוי וקהל גוים וגו' וכה"ג יש לפרש גבי שרה כי הוראת שמה שרי בתחלה לא היתה שרית רק לאומתה ולמכירה בחייה אבל במותה היה נשכח זכרה אם לא היו לה בנים לפי מערכתה ומזלה ולבסוף שנשתנה שמה שרה נשתנה מזלה להיות לה בנים נעשית שרה לכל העולם כדכתיב גוי וקהל גוים וגו' כמ"ש תשיתמו לשרים בכל הארץ וע"ש זה נקרא ישראל כי שרית וגו' וק"ל:
עובר בעשה כו' עובר בלאו כו'. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כדמוכח בירושלמי ובב"ר ויש לדקדק באלו שינוי השמות דמ"ש באברהם שנעקר הראשון לגמרי ועובר בלאו ע"ש אברם ומ"ש ביעקב דהראשון טפל והב' עיקר כדאמרינן לעיל ומ"ש בשרה דלא נעקר שם הראשון רק לגבי אברהם כדאמרינן הקב"ה אמר לאברהם כו', והנראה ע"פ מה שבארנו ששינוי השם דאברהם הוראה להיות גוי גדול אב המון גוים כמ"ש בתחלה נקרא אברם אב לארם אינו מוליד בן ליורשו ולזה נעקר זה השם לגמרי שלא למעט שפע כח אלהי שניתן לאברהם להיות אב להמון גוים אבל שינוי שם של יעקב אינו רק על שם השררה והחשיבות כמ"ש כי אם ישראל יהיה וגו' כי שרית וגו' וע"כ אין לחוש לקרותו בשם הראשון אלא שיהיה שם השררה עיקר ושם השפלות מלשון עקב יהיה טפל לו ושינוי שם דשרה נמי אינו אלא ע"ש השררה כמש"ל ואין לחוש לקורה בשם שרי אלא אברהם שחשב כי הבטחה שנאמרה לו מפי הקב"ה יתקיים בבנו ישמעאל כמה שכתוב לו ישמעאל יחיה לפניך ע"כ בא לו לבדד הצווי שיעקר דבר זה מפיו ושלא יקרא הוא אותה שרי אלא שרה כי ממנה יבא לך השררה והחשיבות לכל העולם כשתלד לך את יצחק וע' בע"י וביפה מראה בזה ואין להאריך ודע כי הקורא לאברהם אברם לא זכרוהו הפוסקים דאית ביה לאו ועשה ואפילו לא היה רק אסמכתא בעלמא הוה להו להזכיר דאית ביה מיהא איסורא וצ"ע ודו"ק: