מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף ל' ע"ב[עריכה]

חנה שאני דהות מרירא כו'. אע"ג דמילי טובא דתפלה ילפינן לקמן בשמעתין מתפלת חנה לגבי הך מלתא דכובד ראש אין לילף ממנה דמפורש בה והיא מרת נפש מה שאין כן בסתם ב"א המתפללין וכן בדוד דמצינו ביה דהוה מצער נפשיה טובא ומדת חסידות הוא כמ"ש כי חסיד אני וגו' ואין לילף מיניה:

חידושי אגדות ל' ע"ב[עריכה]

אלא בחרדת כו'. לפי פשוטו בהדרת קודש אמקדש קאי שהוא הודן והדרן של ישראל ולכך מההוא קרא דכתיב בתריה בהדיא חילו מפניו כל הארץ לא מוכח מידי דע"כ במקדש איירי דכתיב שם הבו לה' משפחות עמים וגו' שאו מנחה וגו' השתחוו לה' בהדרת קודש וגו' דנכרים בני קרבן נינהו אבל האי קרא דכתיב במזמור הבו לה' בני אלים וגו' דאיירי בתפלה כמ"ש התוס' לא שייך ביה כ"כ בהדרת קודש בבית הכנסת ולהכי קאמר אל תקרי בהדרת אלא בחרדת דבעי כובד ראש בבית הכנסת בשעת תפלה שזכר באותו מזמור ומקשה דבבית הכנסת נמי שייך בהדרת שיהא המתפלל מהדר עצמו בבגדיו כי הא כו' ודו"ק:
עבדו את ה' ביראה כו'. פירש"י תפלה שהיא לנו במקום עבודה כו' ע"ש תפלה גופה קרויה עבודה כמ"ש בתוס' ולעבדו בכל לבבכם אי זו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אלא דהכא עבודה סתם אינו במשמע אלא עבודת קרבנות וזהו נוסחא תיקנו בברכת העבודה ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים כו' ר"ל עתה בגלות אין לנו עבודה ביראה רק בתפלה אבל כשתחזיר שכינתך לירושלים נעבדך שם ביראה כימי עולם כימי משה בעבודת קרבן וכן בשנים קדמוניות בימי שלמה כדאיתא ברבה ודו"ק:
וגילו ברעדה כו' במקום גילה כו'. עיין בזה באורך בתר"י:
אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כו'. עיין פירש"י ועי"ל כי הוא מבואר כי האדם מובדל מהבהמה בנשמה שבו כח הדבור כמה שכתוב נשמת רוח חיים וגו' ות"א לרוח ממללא וזש"ה ומותר האדם מן הבהמה אין וגו' ומי יודע רוח בני האדם העולה וגו' היא העולה למעלה ועומדת בדין משא"כ הבהמה וכפירש"י שם וז"ש בכל עצב לירא מיום הדין יהיה לו מותר מן הבהמה ודבר שפתים שמרבה במילי דבדיחותא יהיה לו למחסור מן הבהמה כי עתיד הוא ליתן הדין ע"כ ודו"ק:

דף ל"א ע"ב[עריכה]

תוס' בד"ה מכאן שאסור כו' בין מלפניו ובין מלאחריו כו' עכ"ל. ובין מלאחריו בטור אינו וכצ"ל לפי הגי' זו כמ"ש הרא"ש אבל צריך ליתן טעם אמאי לא חשיב מאחריו ויותר נ"ל שלא למחוק דברי התוס' אלא דתרתי מן הצדדין חשיב להו כחד כמו מלפניו ולאחריו ודו"ק:
בד"ה כל היושב כו' ואפילו קובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח עכ"ל. ר"ל דבחול בתוך י"ח אין היחיד קובע לעננו ברכה לעצמו וכוללה בש"ת אבל בשבת שאומר עננו אחר התפלה באלהי נצור אפ"ה קובע ברכה לעצמו וק"ל:

ח"א ל"א ע"א[עריכה]

כסא דמוקרא כו'. פירשו בו הרמז שהוא כלי חשוב מאד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר ושבירתו זהו מיתתו כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר וק"ל:
ווי לן דמיתנן ווי לן כו'. לפי שמשני צדדים יש לאדם לזכור מיתתו תמיד הא' כמ"ש בפ"ק לעולם ירגיז אדם יצ,ט על יצר הרע אם נצחו מוטב כו' וא"ל יזכור לו יום המיתה והב' ע"פ מ"ש שוב יום א' לפני מיתתך שבת (קנ"ג ע"א) שיזכור תמיד בכל יום שלמחר ימום ואז יהיה כל ימיו בתשובה ולכך כפלו כאן לזכור ווי לן דמיתנן הא' לבטל מחשבות היצר הרע והב' לשוב היום על העתיד פן ימות למחר וא"ל אנן כו' א"ל הי תורה כו' לגבי יצה"ר אמר הי תורה כו' לנצחו בה כדאמר נמי התם אם נצחו מוטב וא"ל יעסוק בתורה ואם לאו יזכור לו יום המיתה ולגבי תשובה כל יום אמר הי תורה והי מצות דמגני עלן ממיתת יום מחר כדכתיב בה כי הוא חייך ואורך ימיך:
אז ימלא שחוק פינו וגו'. בפסוק דלעיל מיניה בשוב ה' את שיבת ציון וגו' יותר מפורש לכאורה דעליה קאי אז ימלא שחוק וגו' ואפשר דסיפיה דההוא קרא כתיב היינו כחולמים דהיינו כשעלו מבבל שהיה הגלות שבעים שנה כמ"ש במסכת תענית פ"ג ולא היה אז גאולה שלימה שעדיין היינו תחת יד מלך פרס ואח"כ תחת יד מלכות יון ואח"כ תחת מלכות רומי ולהכי מייתי מסיפיה מהאי קרא אז יאמרו בגוים הגדיל וגו' דאיירי בגאולה העתידה שתהיה שלימה שיאמרו הגדיל ה' לעשות וגו' יותר מבגאולות הראשונות כמ"ש אל תזכרו ראשונות וגו' הנני עושה חדשה וגו' כמפורש פ"ק:
שכן מצינו בנביאים הראשונים כו'. ליכא לפרושי נביאים ראשונים דהיינו שאנו קורין נביאים ראשונים דהיינו יהושע שופטים שמואל מלכים דמאי דברי שבח ותנחומין איכא בסיומן דספר יהושע מסיים בקבורת אלעזר וספר שופטים מסיים איש הישר בעיניו יעשה ועוד דמאי מקשה בירושלמי מספר קינות כמה שכתבו התוס' אלא דודאי לא איירי כלל בהנהו נביאים שאינן אלא סיפור הקורות שבאותן הדורות אלא דאיירי באותן שאר נביאים שנתנבאו בפורענות של נכרים שבסיומן דברו בשבח ותנחומין ונביאים הראשונים דקאמר ליכא לפרושי לפי זה לאפוקי האחרונים ומאן נינהו חגי זכריה ומלאכי כדאמרינן בפ"ב דסוטה (מ"ח ע"ב) מאן נינהו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי דא"כ מאי הקשו התוספות מתרי עשר דהיינו מספר מלאכי ועוד דחגי זכריה נמי סיימו בדברי שבח ותנחומין כמו שאר נביאים של תרי עשר אלא נביאים ראשונים לאו דווקא אלא שהם ראשונים לדורות הללו וכתבו התוס' דבירושלמי מקשה מכי מאוס מאסתנו וגו' מיהו אההוא קרא דסוף תרי עשר וקהלת כו' ולא מיירי בפורענות עסקינן דהיינו בעצמו תירוצם שכתבו גבי תרי עשר וקהלת דלא מיירי בפורענות ישראל אלא בשל עכו"ם ודע דאהך דכי מאוס מאסתנו וגו' משני בירושלמי השיבנו תחת כי מאוס וגו' והיינו דהדר קרינן השיבנו וגו' כמו שפירש ביפה מראה ולפי מה דאיתא בכל הספרים דבישעיה נמי הדר קרינן והיה מדי חדש וגו' ובת"ע הדר קרינן הנה אנכי שולח לכם וגו' ובקהלת הדר קרינן סוף דבר וגו' וסי' יתק"ק ה"מ לשנויי בהו כדמשני התם גבי כי מאוס וגו' אלא דעדיפא משני בהו דלא איירי כלל בפורענות דישראל אלא בפורענות דעכו"ם והוי שפיר שבח ותנחומין של ישראל ועיין בתר"י ודו"ק:
שמתוך כך זוכרהו כו'. ר"ל שמתוך שבא הנפטר לומר דבר הלכה נזכר גם חברו בדבר ששמע כבר כי הא דאמר הוא הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון נזכר גם חברו ואמר אדרכתן מלתא דריב"ח מ"ד ארץ אשר וגו' מפורש בפ"ב דסוטה (מ"ז ע"ב):
שנא' תכין לבם תקשיב וגו'. פרק מצות חליצה (ק"ה ע"ב) מיילי ליה דליבא למעלה מדכתיב נשא לבבנו אל כפים וי"ל דהכא לא נחית לאתויי אלא דבעי כוונת הלב ועיין בתר"י בזה באורך הכא ובמשנה גבי חסידים הראשונים וכו':
לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות כו'. עיין בטור א"ח סי' צ' וצ"ה בב"י:
יכול יתפלל אדם כל היום כו'. ודאי תפלה הקבועה לכל אדם נגד תמידין תקנום דלא הוו רק ג' תפלות כנגדם וכן למ"ד אבות תקנום כדאמרינן ר"פ ת"ה (כ"ו ע"ב) אלא דה"ק יכול שרשות הוא לאדם להתפלל כל היום ופי' תר"י בלא חידוש ומייתי מדניאל דהוה מפיש ברחמי טובא על הגלות ואפ"ה לא הוה מתפלל רק תלתא זמנין ביומא וק"ל:
יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל כו'. יש לדקדק דהא אמרינן לעיל ס"פ ת"ה היה עומד בח"ל יכוין את לבו כנגד א"י כו' והעומד בארץ ישראל יכוין לבו נגד ירושלים כו' וכיון דדניאל היה עומד בבבל שהוא ח"ל הל"ל לקבל א"י ויש ליישב דבבל היה קרוב לא"י והיה יכול לכוין לבו נגד ירושלים כמו העומד בא"י גופה וק"ל:
יכול משבא לגולה כו'. לפי פשוטו מקדמת דנא קודם הגזירה כל די יבעי מן אלהא ואינש עד וגו' ירתמא לגוב אריותא אלא דלא אצטריך ליה לקרא למימר הכי דודאי קודם הגזירה היה מתפלל דעיקר הגזירה היה בשביל שראו בו שהיה מתפלל למצוא בו עלילה בזה וע"כ דרשו מקדמת דנא קודם שגלו גם שביהמ"ק היה קיים והקריבו בו קרבנות היה הוא מתפלל תפלות אלו וק"ל:
יכול יהא כוללן בב"א כו'. מהא דתקנו ג' תפלות למר נגד קרבנות ולמר נגד אבות נמי מוכח אלו ג' זמנים אלא דבהאי קרא ערב ובוקר וצהרים וגו' מפורש טפי:
יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כו'. בפ"ק דע"ז (ז' ע"ב) איכא תנאי דפליגי בהכי ולמ"ד נמי דיתפלל ואח"כ ישאל צרכיו מייתי ליה מקרא אחרינא דכתיב אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד והכא דמייתי ליה מקרא לשמוע אל הרנה וגו' זו תפלה ואל התפלה זו בקשה ר"ל דודאי מלת תפלה בלשון הכתוב ובלישנא דתלמודא על הרוב הוא מורה אלשון שבח ותחנה בכ"מ מורה אלשון בקשה ורישא דהאי קרא ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו לשמוע וגו' דהיינו תפלה שהוא שבח ואח"כ תחנה שהוא שאלת צרכיו ואמר שאל תטעה בסיפא דקרא לשמוע אל הרנה ואח"כ אל התפלה דע"כ האי אל הרנה הוא אל התפלה דרישא דקרא ואל התפלה דנקט הכא ע"כ הוא פירוש דקרא ואת תחנתו שהוא בקשה ותו לא מידי ודו"ק:
מהני קראי דהנה כו'. הא ודאי דכמה דברים דחשיב הכא כגון שצריך שיכוין את לבו ואסור להשמיע קולו שמעינן להו נמי ממקומות אחרים כדלעיל אלא דקאמר דמהני קראי דחנה נמי איכא למשמע להו:
מכאן שאסור להתפלל כו'. שראה בתפלתה שהיו שפתיה נעות ומה שחשבה לשכורה פירש"י שם שלא היו רגילין להתפלל בלחש עכ"ל ואין נראה כן מתוך הסוגיא דקאמר מכאן שאסור להגביה קולו וכי היו רגילים לעשות שלא כדין ולמה חשבה לשכורה כיון שכדין עשתה אלא די"ל שחשבה לשכורה משום דהרבתה להתפלל וכמ"ש לה עד מתי תשתכרין וגו' וכ"ה במדרש ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל שנאמר וישב שם עד עולם כו' וע"ז השיבה קשת רוח אנכי ובעי אפושי ברחמים כדאמרינן בר"פ דהות מרירה לבה טובא וק"ל:

ח"א ל"א ע"ב[עריכה]

לא אדון אתה בדבר הזה איכא דאמרי. כל זה בילקוט אינו וכן נראה מפירש"י בספר שמואל דלשון אחד הוא ודרשו כן משום דמלת לא כמיותר וק"ל:
מכאן לשכור כו' כאלו עובד עכו"ם כו'. כמ"ש פ' בן סורר (ע' ע"ב) אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין מה לך למלכים ששותין יין ומשתכרים ואומרים מה לנו אל ועיין בע"י ברשב"א:
שקראו להקב"ה צבאות כו'. מקודם זה מצינו שקראו הכתוב כן דכתיב ועלה האיש וגו' לזבוח לה' צבאות בשילה וגו' אלא דאדם שקראו כן לא מצינו עד שבאת חנה:
ואסתתר בפני כו'. סתירה בעדים בעי אחר שקינא לה בעלה אלא דה"ק אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ויקנא לי ואח"כ אסתתר בפני עדים וכיון דמסתתרנא בעדים משקו לי כו' וכן יש לפרש הא דלקמן דקאמר ר"ע א"כ ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו כו' היינו אחר שיקנאו להן וק"ל:
ויסתתרו כו'. בסוטה פרק ארוסה הקשו התוס' דלימא לנפשיה יסתתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח כו' ע"ש ויש ליישב דמשום דיולדות בצער לא תעשה את עצמה נחשדת ע"י סתירה לקנא לה בעלה אבל בעקרה משום בנים שיהיו לה תעשה כל מה שתוכל לעשות גם שתדע שיקנא לה בעלה וק"ל:
שלש אמתות כו'. פירש"י דריש להו מל' מיתה עכ"ל, ונראה דיש לקיים כפשטיה מל' אמה שע"כ נאמר ג"פ אמה שבג' דברים ומצות המיוחדים לאשה הנני אמתך קיימתים ולא עברתי עליהם להיות נענשת עליהם וג' בדקי מיתה כו' ודבקי מיתה כו' דנקט ע"פ הגמ' דפרק ב"מ דפליגי ביה תנאי ושם יפורש:
מאי זרע אנשים כו'. אם לאפוקי נקבות קאמרה הל"ל זרע זכרים ועוד מאי אנשים בלשון רבים אם על שני בנים בקשה הרי לא נתמלא שאלתה ועלי בישרה יתן את שלתך וגו' מיהו איכא מ"ד במדרש שהיה לה שבעה בנים ודו"ק:
ששקול כב' אנשים כו' ואהרן בכהניו וגו'. לפי פשט הקרא דבכהניו לשון יחיד לא קאי רק אאהרן שהיה כהן וקאמר דמשה וכן אהרן בכהניו וכן שמואל בקוראי שמו כשהיו הם קוראים אל ה' והוא יענם ר"ל ששקול שמואל כמשה ואהרן כאחד מהם בהך מלתא דהיו קוראים אל ה' וגו' אבל במדרש ילקוט מפורש דבכהניו קאי נמי אמשה שהיה כהן בז' ימי המלואים ור"ל כהניו של כ"א מהם ולפ"ז נראה דקוראים אל ה' קאי אישראל שהיו בימי שמואל כמפורש בקרא שאמר שמואל ואתפלל בעדכם וגו' ויקבצו וגו' וישפכו לפני ה' ויצומו וגו' כת"י ושפיכו לבהון בתיותבא וגו' והוא פי' הכתוב שהיה שמואל בקוראי שמו להתפלל עליהם וגם הם קוראים אל ה' והוא יענם לישראל ויהיה שמואל שקול כמשה ואהרן דכמו שהם נענו על ידי כהונתם וכן הוא נענה ע"י תפלתו ודו"ק:
שימשה ב' אנשים. לפי זה יהיה דבריה אלו כמתנבאה לעתיד דחנה אחת מז' נביאות היתה כדאמרינן פ"ק דמגילה (י"ד ע"א) וק"ל:
הנצבת עמכה כו' מכאן שאסור כו'. עיין בתוספות ובטור פי' בע"א ע"ש:
מיהו מורה הלכה כו'. אע"ג דקטן מב' שנים היה שמואל כמ"ש וישב שם עד עולם דהיינו עולם של לוים נ' שנים וכל שנותיו לא היו רק נ"ב שנים (תענית כ"ה ע"א) היינו בדיני אדם אבל בדיני שמים היה רוצה לעונשו דכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בדיני שמים כדמוכח במס' עירובין (ס"ג ע"א) והא דקראי הכתוב נמי נער ע"ש מעשיו שהיה כנער ולא כקטן כמ"ש כה"ג סוטה (י"ב ע"א) גבי משה והנה נער בוכה וגו':
א"ל אל הנער הזה וגו'. ר"ל דזה חביב לי שנולד לי ע"י תפלתי משיולד לי אחר ע"י תפלתך וק"ל:
על עסקי לבה כו'. משום דהאי לישנא על לב מצינו במדבר לנוכח מכו וידבר על לבה וגו' דברו על לב ירושלים וגו' אבל במדבר ללב עצמו לא מצינו לשון על אלא בלבו או אל לבו ולכך דרשו הכא במדברת לעצמה על עסקי לבה כו':
לא בראת ד"א לבטלה עינים כו'. חשיב הני אברים שהם כלים שמשמשים לה' חושים:
כל היושב בתענית כו'. מפורש בשבת פ"ק (י"א ע"א):
שהטיחה כו'. כמ"ש לעיל אם ראה מוטב ואם לאו תראה כו' א"נ הא דאמרה דדים הללו למה כו' ולשון הטיח בשמעתין ר"ל מי שאמר דבר נצוח כלפי שמיא:
אליהו הטיח כו' שנא' ואתה הסבות את לבם וגו'. מפורש פ"ק ע"ש:

דף ל"ב ע"ב[עריכה]

בד"ה גדולה תפלה יותר ממע"א בלא תפלה שהרי כו' עכ"ל. אם נפרש דבריהם דגדולה תפלה עם מ"ט שהיו במשה יותר ממע"ט בלא תפלה שהרי כו' הוא דחוק דזה ודאי אין צריך ראיה ויש לפרש דגדולה תפלה לחוד ממע"ט בלא תפלה שהרי משה שהיו בו מע"ט לא תלה לו הכתוב שהיה נענה כ"א בתפלה ודו"ק:
בד"ה קודם תפלתו כו' לאפוקי מהני דאמרי אשרי הרבה עכ"ל. ואנן דאמרינן אשרי העם שככה לו וגו' לפי שהוא סמוך לתהלה לדוד וק"ל:

ח"א ל"ב ע"א[עריכה]

דכתיב ואשר הרעותי וגו'. לפי פשטיה ואשר הרעותי להם בגלות וכפירש"י בספר מיכה אלא דא"כ לא ה"ל לתלות הרעה בהקב"ה דמפי עליון לא תצא הרעות וגו' וע"כ דרשו ואשר הרעותי שבראתי להם יצר הרע כפירש"י הכא ובפרק החליל (נ"ב ע"ב):
נתמוטטו כו'. פירש"י נתמוטטו רגליהם במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה כו' ע"ש הוא מבואר דודאי אין זה טענה אמיתית במשפט שהרי נתנה הבחירה לאדם וכמו שנאמר קידושים (ל' ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תבלין שהיא התורה שאל"כ הותרה הרצועה ואין כאן שכר ועונש אבל כדי לזכותו ניתנה הבחירה לאדם שינצח היצר הרע ויזכה ליום הדין אלא דה"ק דיש לנו פתחון פה וטענה קצת במשפט שלא נתמוטטו לגמרי במשפט על שברא לנו יצה"ר שגורם לנו עונות וחטאים וראוי להיות זוכין בדין אחר שיענשו על חטאם ולא יתמוטטו לגמרי והיינו שהודה והסכים בזה לדברי אליהו שלא יתמוטטו לגמרי על ידי טענה זו ומ"מ קאמר שהטיח דברים כלפי מעלה שהרי טענה זו אינה אמיתית שיהיו פטורין לגמרי ביום הדין דכיון דניתן להם הבחירה היה להם לכוף יצרם ומייתי ג' קראי בג' ענינים ואשר הרעותי וגו' על שבראתי היצר הרע הנה כחומר ביד היוצר וגו' שיש ביד הקב"ה גם עתה שניתן הבחירה בנו להסיר היצה"ר ממנו והסירותי לב האבן וגו' שכן יעשה הקב"ה לנו לעתיד להסירו מאתנו בב"י:
שנא' ויתפלל אל ה' וגו'. יש לעיין בזה דזה הלשון ויתפלל אל נמצא בכמה נביאים והמקרא מלא מהם ומי הכריח לר"א לומר לגבי משה אל תקרי אל אלא על ושהטיח דברים כו' וגם לא מצינו שום קרא ויתפלל אל ה' וגו' גבי משה ואם נגיה ויתפלל משה אל ה' וגו' והיינו קרא דפרשת מתאוננים לא ידענו מאי הטחת דברים איכא שם ונראה להגיה ואתפלל אל ה' וגו' והיינו קרא דפרשת עקב דשם איכא הטחת דברים דכתיב מבלתי יכולת ה' וגו' וכדלקמן בשמעתין ומשום דבהאי קרא אל ה' נראה כמיותר דהוי סגי ליה למימר ואתנפל לפני ה' וגו' ואתפלל ואומר ה' אלקים וגו' וע"כ דרשו אל ה' אל תקרי אל אלא על שא"ל לישראל שהוצרך בשבילם להטיח דברים כלפי שמיא ודו"ק:
מאי ודי זהב כו'. ר"ך דלפי הענין שזה הפסוק אלה הדברים וגו' משתעי בתוכחות שדבר עם כלל ישראל ברמז לא ה"ל למכתב רק זהב שהוא רמז על העגל שעשו מזהב ומאי ודי זהב שהוא אדרבה התנצלותם דמתוך רבוי זהב שנתן להם עשו את העגל וע"כ דרשו שכך אמר משה לפני הקב"ה כו' ואתה גרמת להם ורש"י בחומש הביא דרשה זו אוישב משה אל ה' וגו' ויעשו להם אלהי זהב ע"ש:
שנא' כמרעיתם וגו'. מייתי כל הני קראי דומים לג' המשלים שזכר וישבעו שבעו וירם לבם וגו' וכן פן תאכל ושבעת ורם וגו' הוא המשל לארי נוהם מתוך קופה של בשר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים וגו' הוא המשל לבן שהרחיצו כו' והושיבו על פתח זונות כו' וישמן ישורון ויבעט וגו' הוא המשל לפרה כו' והיתה מבעטת בו כו':
והורה למשה כו'.גם בכאן יש לפרש דודאי אין זו טענה לפוטרם מעונש על מעשה העגל כיון שניתן להם הבחירה וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו' אבל הודה והסכים עם משה שלא יתמוטטו לגמרי כמ"ש בתחלה ויחר אפי בהם ואכלם וגו' ומייתי דהודה מדכתיב וכסף הרביתי להם וזהב וגו' מלת וזהב קאי גם אהרביתי וכפירש"י בספר הושע ועי"ל דהאי קרא לאו בעגל שעשו במדבר איירי אלא בבעל שעבדו ישראל בזמן הושע וקאי אקרא דוכסף הרביתי להם והם הוסיפו לעשות זהב לבעל ומייתי תלמוד דכ"ש כשהרבה להם זהב בעגל כדכתיב ודי זהב שהודה והסכים הקב"ה למשה:
רד מגדולתך כו'. אין לפרש דיצא להם זה הדרש משום דלך רד הוא לשון כפל דהוה סגי למכתב חד מנהון או לך או רד דהא מצינו האי לישנא גופיה דכתיב לך רד ועלית וגו' ומאי תדרוש ביה ונראה דלך רד כאן אין לו מקום לפי פשטיה דמה א"ל הקב"ה לך רד כיון דלא הוזכר בקרא כאן מה יעשה משה בירידתו משא"כ בלך רד ועלית וגו' שא"ל הקב"ה למשה שירד ויביא עמו אהרן וכהנים בעלייתו כמפורש בקרא וע"כ דריש הכא דמאמר לך רד היא גופה דמלתא לך רד מגדולתך כו' וק"ל:
אמר משה דבר זה תלוי בי כו'. לפום ריהטא זה המאמר סותר מימרא דבסמוך שאמרו ועתה הניחה לי וגו' מלמד שתפסו משה משה להקב"ה כו' וא"כ ה"נ הכא שנא' הרף ממני ואשמידם וגו' עש"ז קאמר שתפסו משה להקב"ה כו' ולא שהראהו שיש בידו כח למחול על ידי תפלה כפירש"י דהיינו הרף ממני וגו' דמשנה תורה והיינו ועתה הניחה לי וגו' דפרשת כי תשא ויותר קשה לפירש"י בחומש בפ' כי תשא שפירש ועתה הניחה לי עדיין לא שמענו שהתפלל והוא אמר ועתה הניחה לי אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו כו' ע"ש והיינו כמאמרם הכא אקרא דמשנה תורה הרף ממני ואשמידם אבל אקרא דהניחה לי קאמר הכא מלמד שתפסו כו' ואפשר דמשמע ליה דהני אמוראי דהכא פליגי ומאן דמפרש ליה בקרא דהרף ממני ואשמידם שהודיעו שהדבר תלוי בו ה"נ מפרש לה בקרא דהניחה לי וכמו שפירש"י בחומש ומאן דמפרש ליה הכא אקרא דהניחה לי מלמד שתפסו כו' ה"נ דמפרש ליה אקרא דהרף ממני, אך קשה לדבריו דה"ל לתלמודא למימר ופליגא וע"ק מאן דמפרש ליה שהדבר תלוי בו אקרא דהרף ממני וגו' דמשנה תורה אמאי לא מפרש ליה הכי אקרא דפרשת כי תשא ועתה הניחה לי וכפירש"י בחומש ולולי פירושו בחומש נראה דלא פליגי ומשינוי הלשונות דפרשת כי תשא הניחה לי ודמשנה תורה הרף ממני משמע להו לפרש בב' ענינים דמתחלה תשש כחו של משה ולא ידע להתפלל עד שא"ל הרף ממני וגו' שהודיעו שהדבר תלוי בו ושוב אחר שהתחיל להתפלל תפסו להקב"ה כביכול בתפלתו ולא הניחו עד שימחול ויסלח להם ודו"ק:
ומה כסא של ג' רגלים כו'. תשובה זו למדו ממה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' וכפירש"י בחומש דרשה זו אקרא דזכור לאברהם וגו' וכן יש לפרש שאמרו הכא ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי כו' אההוא קרא דזכור לאברהם וגו' הוא סמיך ובש"ר איכא כמה דרשות מזכירת ג' אבות ע"ש וכסא של רגל אחד עאכ"ו לאו דוקא דהא אותן ג'רגלים איתנהו נמי בבני משה אלא דה"ק כיון דכסא של ג' רגלים יכול לעמוד שפיר ומפני כעסך אין לו קיום והעמדה מה יועיל לי רגל אחד הנוסף להעמידו מפני כעסך וק"ל:
על שהחלה כו' רש"י גרס שהחלהו הפציר בו כו' ע"ש ולא ידענא משמעו וע"פ ש"ר יש לפרש שעשה עצמו חולין והכי איתא שם ויחל משה וגו' שעמד בקלות ראש לפני הקב"ה כו' הוי ויחל משה והיינו כדלעיל שהטיח דברים כלפי שמיא בשביל יש בשביל ישראל ולא היה מתפלל כדרך המתפלל בכובד ראש ועוד יש כמה דרשות בש"ר בזה ע"ש וכולן נדרשו מלשון ויחל דלא כתיב ויתפלל:
עד שהפר לו נדרו כו'. מפורש בש"ר כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם כו' אמר משה רב"ע ולא נתת לי הפרה כו' הוא אינו מיחל כו' ע"ש באורך ומכאן נמי מוכח הא דקאמרינן בחגיגה (י' ע"א) באפי נשבעתי וחוזרני בי לא כמו שהבינו התוס' בפרק הספינה (ע"ד ע"א) שהוא מיפר בעצמו אלא שחוזרני בי ויש לי פתח או חרטה להפר על ידי אחרים כדאמרינן בהדיא הכא בהקב"ה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו והכי מפורש בש"ר אמר הקב"ה למשה תוהה אני על הרעה כו' אמר משה מותר לך כו' ועיין בחידושינו פרק הספינה:
חולין הוא לך כו'. וכה"ג דרשו בפ"ק דמסכת ע"ז (ד' ע"א) חלילה לך וגו' חולין הוא לך להמית צדיק עם רשע וגו' דה"נ הכא כמה צדיקים היו שלא עשו את העגל ותשא לכל העדה בשביל זכות הצדיקים וע"ש בפ"ק דמס' ע"ז בחידושינו:
ועכשיו נשבעת להם בשמך הגדול כו'. מפירש"י בחומש באברהם כתיב בי נשבעתי וגו' וביצחק אמר והקימותי וגו' אשר נשבעתי וגו' וליעקב נאמר אני אל שדי פרה וגו' נשבע לו באל שדי עכ"ל:
אשר אמרתי אשר אמרת מבעי ליה. לכאורה ניחא אשר אמרתי דקאי אותדבר אליהם וגו' שכן דברת אליהם כבר וכל הארץ אשר אמרתי וגו' אלא דלא מצינו שדבר לאבות כבר בהבטחת ארץ בהאי לישנא אשר אמרתי אתן וגו' ולמאי דקאמר מכאן ואילך דברי הרב היינו שעכשיו דבר לישראל כך וכל הארץ הזאת אשר אמרתי כבר לאבות אתן וגו' והודה לדברי משה שלא לכלותם ומ"ד אלו ואלו דברי תלמיד כו' בדרך ויכוח להקב"ה ותדבר אליהם וגו' וגם אני אמרתי להם בשמך בהבטחת הארץ עכשיו מה כו' וק"ל:
יכול מבעי ליה כו' בחומש פרש"י לפי פשוטו יכולת שם דבר הוא והדש דהכא ימאן זה דא"כ הוה ליה למכתב מבלתי יכולת לה' וגו' בלמ"ד כמ"ש הרא"ם:
תשש כחו כנקבה כו'. הוא מבואר כמ"ש כי הקב"ה יחיד בעליונים ואדם יחיד בתחתונים הוא מושל על כל הברואים למטה וכמ"ש במין האדם ורדו בדגת הים וגו' ועיקר הממשלה במין האדם בזכר כי הנקבה יש לה מושל אחר עליה כמ"ש והוא ימשל בך וגו' וז"ש משה להקב"ה גם כי ראו במצרים כי יש לך ממשלה בעליונים כזכר הזה וכמ"ש ה' איש מלחמה וגו' עכשיו שתכלה אותם יאמרו אוה"ע כי אין זה אלא דוגמת ממשלת הנקבה על הברואים בתחתונים שיש לה עוד מושל אחר עליה שהוא הזכר וע"כ אין לו יכולת נגד ל"א מלכים כי יש מושל עליו בעליונים:
שחזר הקב"ה כו'. דהיינו שהודה לדברי ויכוח זה מבלתי יכולת וגו' שנא' ויאמר ה' סלחתי כדבריך מיותר לומר ששלחתי להם כדברי ויכוח שלך וכפירש"י בחומש כדברך שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה' עכ"ל, ופירש הרא"ם לא כדברך שאתה אומר ועתה יגדל נא כח וגו' הסמוך לו דאל"כ כדבריך ל"ל מאחר שא"ל סלחתי למדנו שהוא כדבריו עכ"ל, ותנא דבי ר' ישמעאל הוסיף לומר מיתורא דכדברך לומר מעלת משה שעתידים אוה"ע לומר כו' אשרי כו' נקט אוה"ע משום דבשיל פן יאמרו הגוים מבלתי יכולת וגו' חזר הקב"ה והודה למשה מלכלות ישראל וע"ז גם יאמרו אוה"ע אשרי תלמיד כו' ודו"ק:
החייתני וכו'. פי' רש"י בפני אוה"ע עכ"ל ומוסב אקרא דלעיל כדבריך שיאמרו האוה"ע מבלתי יכולת ה' להתיש כחו כנקבה החייתי לתת כח וגדולה לי כמ"ש ועתה יגדל נא כח ה' וגו' ולפי פשוטו פירש"י בחומש מלשון שבועה וכה"ג בפרשה זו אמור אליהם חי אני נאם ה' ורבים כמוהו בנביאים מל' שבועה אבל הדרש ימאן זה בכאן דא"כ הוה מקרא מסורס כפירש"י ורמב"ן בחומש וע"כ דרשוהו שהוא סמוך לכדברך הנאמר למעלה גם בכולם נאמר חי אני נאם ה' דקאי אשבועה דבתריה וכאן לא כתיב ביה נאם דקאי אדלעיל וק"ל:
לעולם יסדר אדם שבחו כו'. מפורש לעיל בפירקין ופ"ק דמסכת עו"ג (ז' ע"ב) ע"ש:

ח"א ל"ב ע"ב[עריכה]

שנא' אל תוסף וגו'. וה"ק אל תוסף דבר אלי בדבר הזה דהיינו לבקש אעברה נא אבל בדבר אחר שבקשת ואראה את הארץ וגו' אעשה כדברך ועלה ראש וגו' וראה בעיניך וגו' וכן מפורש בילקוט ומדתלה הדבר בתפלתו שבקש ואראה ולא במע"ט שהיו לו הרי גדולה תפלה יותר ממע"ט שהתפלה הכריעה להיות נענה ולא המע"ט והתוס' נדחקו לפרש גדולה תפלה היינו ממע"ט בלא תפלה כו' וק"ל:
מ"ט זה בגופו כו'. וכה"ג אמרינן במס' סוכה (מ"ט ע"ב) דגדולה ג"ח מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו ושאמרו בפר"ק (ו' ע"ב) אגרא דתעניתא צדקתא לא שתהא הצדקה עיקר אלא שע"י הצדקה הוה תענית גמור כמ"ש שם:
למה לי רוב כו'. עיין פירש"י ול"נ דמסיפא דקרא קדייק שנא' גם כי תרבו תפלה וגו' דגבי רוב קרבנות קאמר למה לי כאילו מואס בהם וגבי ריבוי תפלה לא קאמר רק אינני שומע וק"ל:
כל כהן שהרג כו'. קאי ארישא דקרא שאמר ובפרישכם כפיכם גם ביום כי תרבו תפלה דהיינו ביה"כ שמרבין בתפלת נעילה כדאמרינן בילקוט שאז בתענית ביה"כ מרבין נשיאת כפים בכל התפלות אינני שומע כי ידיכם דמים מלאו דהיינו בהריגת זכריה ביה"כ כמ"ש פ' הניזקין (נ"ז ע"ב) וק"ל:
מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו כו'. מפורש בפרק הזהב ע"ש:
שנא' סכותה בענן וגו'. כמ"ש בזה דיש מלאכים המקטריגים המפסיקין בין ישראל לאביהם שבשמים וז"ש לעיל מיניה דהאי קרא סכותה באף שהוא אחד ממלאכים המשחיתים כדאמרינן בנדרים (ל"ב ע"א) להפסיק בינך ובינינו ותרדפנו הרגת וגו' כאלו לא תשגיח בנו והוסיף בזה דגם בענן שדרכו להיות ממלאכי הרחמים כמ"ש בקריעת ים סוף ובמתן תורה סכותה לך להיות מהפך הרחמים למדת דין להפסיק בינך מעבור תפלה:
ונתת אותה קיר ברזל בינך וגו'. הוא דבורו של הקב"ה ליחזקאל וכינוי דבינך על יחזקאל קאי והוא במקום ביני ובין העיר ולענין תפלה דרחמי קאמר דאינה נשמעת כ"כ מיום שחרב ביהמ"ק אבל לענין שבחו ית' ב"ה לקדושה וברכו הא אמרינן דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וק"ל:
כל המאריך כו' לעיל מיניה בהך פרשתא כתיב כה"ג וישמע ה' אלי וגו' אבל אינו מפורש שם התפלה אבל כאן כתיב ואתפלל אל ה' וגו' והאריך בתפלתו עד לבסוף כתיב עמדתי בהר וגו' מ' יום ומ' לילה וישמע ה' אלי גם וגו' דמשמע בכל אותן ארבעים יום האריך בתפלה והכי אמרינן לקמן כלום מאריך יותר ממשה דכתיב ביה ארבעים יום וארבעים לילה וק"ל:
הא דמאריך ומעיין כו'. ק"ק ודקארי ליה מאי קארי ליה דהא בהדיא קאמר ומעיין בה וי"ל דהוה ס"ד דלרבותא קאמר ומעיין בה והמתרץ השיב דמאריך ומעיין גרע טפי כמ"ש התוס' דהיינו שמצפה שתבא בקשתו:
תוחלת פירש"י לשון חילוי ותחנה עכ"ל. ואין צורך אלא כפשטיה הוא מלשון מקוה ומצפה שתבא בקשתו כמ"ש התוס' ואי משום דאין מפורש בקרא דאיירי בתפלה פי' כן הא כה"ג הדרשו בסמוך וקוה אל ה' דאינו מפורש שם דאיירי בתפלה ויש ליישב דההוא מזמור איירי כולו מלשון תפלה שנא' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו':
יעסוק בתורה כו' שנא' ועץ וגו'. שביטול תורה הוא המונע ממנו מלקבל תפלתו כמ"ש מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה:
ואמץ במע"ט כו' דלשמור היינו למוד תורה כמו שכתב בפ"ק דקדושין (ל"ז ע"א) ושמרת זו משנה ולעשות היינו מע"ט ולגבי תפלה נמי כתיב לשון כפל חזק ואמץ וגו' ויש למדרש ביה דבעי ביה אימוץ וכוונת הלב בתפלה והכפיל לגבי ד"א חזק ונתחזק וגו' דעם אבישי אחיו ידבר יואב כן חזק אתה ונתחזק גם אני כמ"ש אם תחזק ארם והיתה לי לישועה ואם וגו' והלכתי להושיע לך וק"ל:
עזבתני ושכחתני כו'. עזובה כאלו נשאת אשה על הראשונה ושכוחה שלא זכרת מעשי הראשונה ואמר התשכח אשה עולה א"ל הקב"ה בתי י"ב מזלות כו' לא ידענא מוצאו דהך מלתא מהאי קרא ולקמן דריש מיניה כלום אשכח עולות אילים כו' ואפשר דסמך בזה הדרוש אכתוב דבתריה הן על כפים חקותיך וגו' ר"ל ואיך אשכחך הלא על כפים דהיינו שמי השמים וכל צבאם שהם למעלה מעננים וכפים חקותיך שאתה סבת תקותם כמ"ש אם לא בריתי וגו' חקות שמים וארץ לא שמתי כדמסיק וכלן לא בראתי אלא בשבילך והיינו אשה העולה למעלה מכל המזלות בצורת יעקב שחקוקה תחת כסא כבוד:
שלשים כו'. בכולן נקט מספר של שלשים דהיינו נגד ל' ימי החדש דבכל יום מהחדש ממונה א' מהם ונקט ז' מיני שררה זה למעלה מזה מזל וחיל ולגיון ורהטון וקרטון וגסטרא וכוכבים נגד ז' כוכבי לכת אשר בז' רקיעים זה למעלה מזה:
עולה פירש"י כמו עולה וקרבנות עכ"ל. ואמלת אשה לא פירש כלום נראה מפירושו שהניחו כפשוטו והוא מחובר אדלעיל ואין נראה כן מתוך הדרש אלא אשה עולה לפי דרש זה כמו אשה עולה לריח ניחוח וגו' ופטרי רחמים היינו מרחם בן בטנה ואמר שהקרבת לפני במדבר היינו זוכר מעשים הראשונים דקאמר:
שמא לא תשכח מעשה עגל. כשם שלא תשכח ישראל בצורתו החקוקה תחת כסא הכבוד כך לא תשכח לי מעשה עגל כי צורת שור חקוקה ג"כ שם:
וא"ל גם אלה גו'. ודקאמר וביום פקדי פקדתי וגו' ואין לך פקידה שאין בה ממעשה עגל (סנהדרין ק"ב ע"א) היינו כל זמן שישראל בגלות אבל לעתיד קאמר הכא גם אלה דהיינו שגם מעשה עגל תשכחנה ואמר שמא תשכח לי גם לעתיד לבא מעשה סיני א"ל ואנכי לא אשכחך דהיינו קבלת הלוחות בסיני ועל זה הכוונה אמר אנכי אנכי הוא מנחמכם דהיינו לוחות שניות שנתנו לישראל אחר שנתכפר להם מעשה עגל הוא מנחמכם לעתיד שאשכח להם אותו מעשה העגל וע"כ נאמר בהם טוב כמ"ש פ' הפרה (נ"ה ע"א) ע"ש:
שנא' אשרי יושבי ביתך וגו' ויושבי מלשון שהוי ועכבה כמו ותשבי בקדש ימים וגו' ומלת עוד נאמר על דבר הנוסף מהשיעור וזה שאמר אשרי יושבי ושוהין בביתך עוד ויותר משיעור התפלה קודם התפלה דהיינו שיהללוך סלה אח"כ וקאמר לאחר התפלה שנא' אך צדיקים יודו וגו' שאחר שיודו ויתפללו לשמך ישבו וישהו הישרים בראיית פניך לחוד בלא תפלה וק"ל:
תורתן היאך משתמרת כו'. שמירת התורה היא שאינה משתכחת ע"י שחוזר עליה תמיד בהרבה פעמים כמ"ש רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וגו' וזה החסיד ששוהה ביום ט' שעות בתפלה אין לו זמן לחזור על התורה ולזה אמר אעפ"כ תורתם משתמרת ולפי שאמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה ואלו אין להם שהות לעשות מלאכתן במלואה וע"כ קאמר דמלאכתן המועטת מתברכת כאלו עשאו כולה וע"ז יש לכוין שאמר הכתוב ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך וגו' שפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד שאמר לכלל ישראל ועבדתם את ה' דהיינו תפלה שהיא מיועדת לכל בר ישראל במקום עבודת קרבן ולפי שרוב הצבור אין יכולין לעמוד בה להיות עבודתן שלימה כל היום לה' וליבטל מעבודתן ומלאכתן סיים בלשון יחיד בחסידים ויחידי סגולה ששוהין בעבודת ה' כמעט כל היום ואין מבקשין המותרות רק לחם ומים וה' ברך את לחמך ואת וגו' כמ"ש דמלאכתן המועטת כדי סיפוק לחם ומים מתברכת וק"ל:
כתיב בתורתכם רק וגו'. האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש פן תשכח את הדברים וגו' ובפ"ג דאבות שנינו כל השוכח ד"א ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו שנא' רק השמר לך וגו' וכן האי קרא ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה ומיהו במסכת שבועות (ל"ו ע"א) דריש ליה תלמודא נמי למלתא אחריתי דהיינו אזהרה למקלל עצמו מנין שנא' רק השמר לך ושמור נפשך וגו' ע"ש וחסיד הזה גם שלא ידע אם נתפייס ההגמון מ"מ לא פסק להשיב לו שלום שלא היה חושש לסכנה כמו במלך עכו"ם ואנס שאמרו להפסיק וכ"ש דשרי להשיב מפני סכנה וק"ל:

ח"א ל"ג ע"א[עריכה]

נתן עקבו ע"פ החור כו'. וק"ק דהיאך עמד במקום סכנה כזו וסמך עצמו על הנס ובירושלמי מפורש בע"א שעמד ר"ח בן דוסא בתפלתו בא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו ומצאו אותו חברבר מת כו' ע"ש וכמ"ש ברש"י בשם ה"ג ותו לא מידי וחברבר היינו ערוד כפירוש הערוך:
אלא החטא כו'. זה הערוד הוא בא בחטא בכחו של נחש כשנזקק עם הצב כמפורש בירושלמי וע"כ הוא מזומן לישוך החוטאים וכמ"ש בנחש ואתה תשופנו עקב וז"ש בר"ח בן דוסא שנתן עקבו על פי החור ונשכו ומת אותו ערוד היפך החוטאים שמתים בנשיכתו בעקב וק"ל:
גבורת גשמים מתוך ששקולה כתחיית המתים כו'. מפורש פ"ק דתענית:
מתוך שהוא חול כו'. ר"ל מתוך שבו מבקשים שיחולו ימי החול לטובה וברכה לפיכך קבועה בתחלת הברכות של ימי חול שהיא חונן הדעת כאילו היא כוללת כולן כדמסיק גדולה דעה שנתנה וגו' וע"פ שאמרו נדרים (מ"א ע"א) דעת קנית הכל קנית דעת חסרת הכל חסרת וק"ל:
גדולה דעה כו'. מבואר כי הדעת היא המדה העליונה שבג' מדות שהם חכמה ובינה ודעת כפירש"י בחומש פרשת כי תשא ע"ש והיא רוה"ק ואמר שהיא נתונה בין שתי אותיות ולא בין שתי תיבות השם לפי שאותיות השם אינן כמו תיבה אחרת המחוברות באותיות מורה על דבר מה אבל מי שיודע לצרף צירופי שמותיו יתברך ב"ה הוא הדעת ורוה"ק בעצמו אשר על זה אמרו פרק הרואה (נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כתיב הכא וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ה' בחכמה וגו'וע"ז הכונה הוסיף ר"א ואמר גדול מקדש שניתן בין ב' אותיות היינו שנעשה על ידי בצלאל שהיה בו הדעת ורוה"ק שהיה יודע לצרוף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכתב הרמב"ן והענין כי המשכן ירמוז לאלו והוא היודע ומבין סודו עכ"ל והוא מבואר ב' אותיות ושמות אלו שהם עומדין מימין ומשמאל של מלת דעת ומקדש שהן שני שמות הרחמים והגבורה והיודע לצרפם הוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ שהם הרחמים והדין כמה שכתוב ביום ברוא ה' אלקים וגו' כמו שהארכנו בזה בחדושינו דפ"ק דכתובות ע"ש ומזה הוסיף ר"א עוד לומר כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק כו'. כמ"ש שהמקדש נבנה ע"י ב' אותיות דימין ושמאל שהיה יודע בצלאל לצרפן על ידי הדעת ורוה"ק שניתן גם כן בין שתי אותיות ומי שיש בו דעה כמו בצלאל הרי הוא ראוי להיות המקדש נבנה בימיו ע"י הדעת.
ופריך אלא מעתה גדולה נקמה כו'. דגבי נקמה מה שייך לצרף ב' שמות שהם הרחמים והגבורה שמימין ושמאל של נקמה כמ"ש אל נקמות ה' וגו' דהא אין בנקמה רק מדת הדין והגבורה ומשני אין למלתיה מיהא גדולה כו' שיש בנקמה בעו"ג ג"כ רחמים והיינו לישראל כדקאמר עולא שתי נקמות הללו א' לטובה כו', דיש נקמה בעו"ג גם כן טובה לישראל והיינו צירוף ב' שמות הרחמים והגבורה דמתוך הנקמה בעו"ג שהיא גבורתו ית' ב"ה תבא הרחמים לישראל ורש"י פירש הכא לרעה בעו"ג שלא קבלו התורה ואחד לטובה לישראל כדאמרינן בב"ק כו' ע"ש ויותר נראה לפרש הכא על נקמה שתהיה בעו"ג לעתיד כמ"ש בנקמות גוג ומגוג כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון וכתיב יום נקם בלבי ושנת גאולי באה והרבה כמוהו דהיינו צירוף ב' אותיות הרחמים לישראל והגבורה לעו"ג וק"ל:
המבדיל בזו ובזו ינוחו ברכות על ראשו כו'. לפי שברכת המבדיל הוא כבוד שבת ויום המנוחה ובו נאמר ויברך אלקים את יום השביעי וע"כ המכבד יום המנוחה בברכת המבדיל ב' פעמים ינוחו עליו ברכות שבת על ראשו גם בימים הבאים ו' ימי חול וק"ל:

ח"א ל"ג ע"ב[עריכה]

מרגניתא בבבל כו'. דקדק לומק בבבל דאפשר משום בני א"י לא הוו מתקני ליה כיון דאין עושין רק יום א' יו"ט ברוב השנים לא יבא י"ט במ"ש דאם חל פסח ביום ג' או ביום ה' לא יבא כלל א' מהיו"ט במ"ש רק אם חל פסח ביום ז' או ביום א' יבוא יום א' מהי"ט במו"ש אבל משום בני בבל שהוא חו"ל ונוהגין שני י"ט קודש יבא ברוב השנים או י"ט ראשון או י"ט שני במצ"ש תקינו ליה שפיר ודו"ק:
וחגי נדבה כו'. יש לעיין מאי וחגי נדבה אם ר"ל קרבנות נדבה שמביאין בחג הא מסיק במס' ביצה (י"ט ע"א) דלכ"ע אין מקריבין נדרים ונדבות ביו"ט וי"ל דחגי נדבה רמז על י"ט שני שעושין בח"ל ממנהג אבותינו דקרי ליה חגי נדבה כיון דאין חייבין בה מן התורה ומזה יתיישב נמי דקאמר דתקינו ליה בבבל דזה הנוסח וחגי נדבה לא נתקן אלא בבבל ולא בא"י וק"ל:
קדשת והבדלת ותתן כו'. בנוסח סדורים שלפנינו הוסיף בו הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ובפירוש הסדורים הבדלת שנא' ואבדיל אתכם מן העמים וגו', אבל א"כ דסדר הבדלות הוא מונה הל"ל נמי המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך כמ"ש בכל שאר מוצ"ש ועוד למה שינה נוסחו כאן לומר הבדלת וקדשת את עמך כו' ובשאר מו"ש אומר בין ישראל לעמים וע"כ נראה כמ"ש התוס' בפרק ע"פ (ק"ד ע"א) בשם ר"א ששאל לר"ת למה נהגו להוסיף ולומר בהבדלה בי"ט שחל להיות במ"ש הבדלת וקדשת את עמך כו' והשיב לו ר"ת משום תיבת כו' הבדלת וקדשת את עמך ישראל שתי הבדלות בין כהנים לוים וישראלים דהוי מעין חתימה בין קודש לקודש עכ"ל והאריך ע"ש ותו לא מידי גם הכא ודו"ק היטב:
חייב אדם לברך על הרעה כו'. מפורש פרק הרואה וע"ש:
שמטיל קנאה כו'. למאן דס"ל הכי אפשר דמצוה זו מצד הרחמים היא כמו צדקה וכמה מצות אלא כיון שמזכיר כן בתפלה הרי הוא מטיל קנאה במעשה כו' כאלו אלו העופות נבראו כן ברחמים ולא שאר נבראים ואינו כן אלא שכולם נבראו ברחמים כמ"ש ביום ברוא ה' אלהים וגו':
ומ"ד מפני שעושה מדותיו כו' רחמים ואינן אלא גזירות. ר"ל במצות שאין מפורש טעמם כמו בשלוח הקן כיון דאינו מפורש בה טעם המצוה אין בידינו שהיא מצד הרחמים אלא שיש לנו לקיים אותם מצד גזירותיו שקבול השכר על גזירותיו הם ודאי ביותר דבר שהשטן מונה בו כדאיתא במדרשות ומה שיש לדקדק בזה בדברי התוס' פרק הקורא עומד ע"ש בחדושי הלכות:
ורבה נמי לחדודי כו'. הא דלא היו משתקין אותו בתפלתו לא רבה ולא אביי י"ל דלאחר תפלתו קאמר דמשתקין אותו שלא יעשה כן פעם אחרת וכן לקמן גבי המרבה בשבחות קאמר המתין לו עד דסיים כו' וק"ל:
אתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה כו'. כמפורש פרק בא לו (ס"ט ע"ב) דירמיה לא אמר נורא ודניאל לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו כו' כמפורש שם:
משל כו' שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב כו' בשל כסף. לכאורה לפי הנמשל הל"ל ומקלסין אותו באלף דינרי זהב כמ"ש בע"י שהקשה הריטב"א ע"ש ונראה לפרש דאלו הג' שבחים הגדול הגבור והנורא הם עיקר שבחו ית' ב"ה כמפורש פרק בא לו ומדמה להו לדינרי זהב שמקלסין בו מלך ב"ו והאדיר ועזוז וכו' הם שבחות הנוספות מדמה להו לדינרי כסף במלך ב"ו והשתא ה"ק למלך ב"ו שמקלסין אותו בתחלה באלף אלפים דינרי זהב ושוב אין מקלסין אותו אח"כ בדינרי כסף אין זה קלוסו לגבי קלוס הראשון וכן הדבר הזה אחר שקלסתו בהגדו הגבור והנורא שדומין לדינרי זהב אין קלוסו באדיר ועזוז כו' הדומין לדינרי כסף והיינו סיימתינהו לכולהי שבחי דמרך דכל שאתה מוסיף בשבחו אין זה קלוס לגבי שבחות הראשונים וכן יש לפרש עד"ז לך דומיה תהלה כי הנוספים אינן שבח לגבי הראשונים וק"ל:
מלתא זוטרתי כו'. לכאורה אגופה דקרא הו"ל לדקדק כן דכי אם ליראה משמע שאינו מבקש ושואל ממך רק דבר קטן שהיא היראה ועוד יש שמקשים במשל דמייתי לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול כו' דאין זה דומה דהכא משה א"ל לישראל כן כי אם ליראה ולגביהם ודאי דומה ככלי גדול ונראה ע"פ מ"ש כי היראה נחלקת לשני מינים הא' היראה הטבעית ירא מעונש הפורעניות והוא דומה לכלי קטן, והב' יראה שכלית ירא מדבר הגדול ונורא כמ"ש ויירא ויאמר מה נורא וגו' והוא יראה שלימה דומה לכלי גדול והשתא אגופיה דקרא כי אם ליראה ודאי דהוי ידע לפרש דהיינו יראת עונש דהיא יראה טבעית ומלתא זוטרתי היא במעלה אבל ר"ח דקאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים משמע ליה טפי דהיינו יראה השכלית דאינה בידי שמים כי היא תלויה בבחירה אבל יראה הטבעית היא קצת בידי שמים ליראו בעונש אחרים כמ"ש פ' הבע"י (ס"ג ע"א) אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל ליראם כדי שיחזרו בתשובה שנא' אך תיראו אותי תקחו מוסר והשתא אפילו ביראה השכלית קאמר ר"ח דמלתא זוטרתי היא מדמייתי ליה מכי אם ליראה ואהא פריך מהא דאין להקב"ה בבית גנזיו כו' דודאי מיירי נמי ביראה השלימה שכלית שיהא ודאי דבר סגולי ראוי להניח באוצר ה' שהיא תלויה בבחירת האדם ולאו מלתא זוטרתי היא וכמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וגו' ומשני אין כדקאמרינן דאיראה השכלית קאמר כי אם ליראה ולאו משום דזוטרתי היא במעלה אלא דלגבי משהה נמי היתה אותה היראה השכלית על ישראל כי ראו בו דבר פלא ונורא כדכתיב כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו כי יראת עונש לא היה עליהם ממשה שלא היה בידו לענשם בלי רשות ית' ב"ה וכיון דביראה השכלית השוה יראתם לגבי משה כמו גבי הקב"ה קאמר שפיר מה ה' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה אותו כמו שיראתם אותי ביראה שכלית וע"ד שאמר ריב"ז י"ר שתהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו דהיינו ביראה השכלית וז"ש במשל כלי גדול ויש לו דהיינו יראה השכלית שהיא גדולה במעלה ויש לו דהיינו בבחירה דומה לו ככלי קטן משום דמצויה גם כן לגבי ב"ו קטן דהיינו יראה הטבעית דאין לו שהיא קצת ברשות הקב"ה כמ"ש לעיל דומה עליו ככלי גדול ודו"ק:

דף ל"ד ע"א[עריכה]

בד"ה אמר פסוקא כו' אך לשון התלמוד לא משמע כפי' כו' עכ"ל. לא ידענא משמעו וק"ל

דף ל"ד ע"ב[עריכה]

בד"ה קידה על אפים ומייתי קרא אע"ג דאשכחן נמי בענין אחר כו' עכ"ל. ר"ל דאשכחן קידה בלי אפים שנא' ויקוד ארצה וגו' דמשמע כולו שטות ארצה כמו להשתחות לך ארצה דמייתי ובתוס' פ"ב דשבועות כתבו תימא השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב וישתחו לאפיו וגו' אפים ארץ ישתחוו וגו' כו' ע"ש:

ח"א ל"ד ע"א[עריכה]

חברותא כלפי שמיא כו'. עיין פירש"י ועי"ל כלפי שאמרו לעיל דמחזי כב' רשויות קאמר נמי הכא חברותא כלפי שמיא שעושה שיתוף וחבור כלפי שמיא וק"ל:
ג' רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו כו'. ובירושלמי לא קאמר הכי אלא דרובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה כו' והוי דומיא דקחשיב ג' חלוקות בסירוב וק"ל ע"ש:
ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו כו'. והיינו כדדריש ר' שמלאי לעיל דלעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל כו' כמבואר שם ובפ"ק דמסכת ע"ז (ו' ע"ב) ע"ש:
ואמר דאחרונים דומה לעבד שקבל פרס כו'. דהיינו דמחזיק טובה ומשבחו על הפרס שקבל ממנו וק"ל:
כלום מאריך יותר ממשה כו'. דלפי הענין וגודל החטא כמו במעשה עגל שהיה חטא הרבים ודאי צריך להאריך עד שיהיה נענה בתפלתו כדאמרינן לעיל (ל"ב ע"ב) כל המאריך בתפלתו אין חוזרת ריקם מנלן ממשה כו' ע"ש ובהיפך קאמר ר"א כלום מקצר יותר ממשה כו' דהיינו בחטא יחיד של מרים שלא היה קשה כל כך ואין צריך להאריך ומייתי אל נא רפא נא לה דאפילו בשם לא היה מאריך רק באל משא"כ במעשה עגל דבכמה שמות וכינויין שהיה מתפלל וכן במרגלים ומייתי ע"ז א"ר יעקב כל המבקש רחמים על חברו א"צ להזכיר שמו כו'. נ"ל להגיה דא"ר יעקב כו' וגופא דהך מימרא הוא שייך לקמן בסוף פירקין ולא מייתי ליה הכא אלא דכ"כ היה מקצר דאפילו שמה דמרים לא היה מדכר והוא שהקב"ה יראה ללבב וידע כוונתו לרפא את מרים וא"צ לזכיר שמה בפירוש וק"ל:

ח"א ל"ד ע"ב[עריכה]

שהוא מטורף כו'. עיין פירש"י ובערוך פי' מל' טרפה ממש כמו י"ח טרפות דבאותה שעה כשהיה מתפלל על זה שמת כבר היה טרפה ובדואי שימות כמ"ד טרפה אינה חיה (חולין נ"ז ע"ב) וק"ל:
אהייא כו' באבות כו'. והיינו מטעם דמתחלת בברוך ומסיימת בברוך וכמה שמות נזכרו בה אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם כו' ונסמכה ממש לגאולה וק"ל:
בורא ניב שפתים שלום וגו'. עיין פירש"י ועי"ל בורא ניב שפתים שלום כשיש שלום לניב שפתים שהיא שגורה וסדורה בפיו באין קלקול וטעןת אז שלום לחולי הרחוק והקרוב ורפאתיו כההיא דלקמן בבן ר"ג שכוונו באותה שעה שנתרפא וק"ל:
אלא למשיא בתו כו'. כל הנהו דקחשיב הם שאמרו עליהם ספ"ב דכתובות (קי"א ע"ב) ואתם הדברים בה' וגו' וכי אפשר לידבק בשכינה אלא זה המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא כו' כמפורש שם בחדושינו שדבקות שלהן מביאין לידי שכר הנאמר בנביאים שכח ביד אדם הגשמי להשיגו אבל השכר ת"ח בעוה"ב הוא שכר רוחני ממש בב"ת שאין שכל ועין אדם משיגו רק עין אלהים שהוא בב"ת והיינו יעשה למחכהה לו שהוא הת"ת או למחכה לו באותיות לחכמה לו וכן הא דקאמר כל הנביאים כו אלא לימות המשיח שאז יחיו ויקומו בגוף ונפש לקבל שכר הגשמי שהשיגו הנביאים אבל לעוה"ב שהוא עולם הנשמות והרוחני אותו שכר רוחני שלהן אין שכל וכח הנביאים להשיגן ועין לא ראתה וגו' וכן יתפרש הא דקאמר כל הנביאים כו' אלא לבעלי תשובה כו' שכח הגשמי וגופני גבר בהן ולא יהיה להם רק שכר גופני וגשמי משא"כ צדיקים גמורים שיזכו לשכר גדול רוחני עין לא ראתה וגו' והני תלתא מילי כל הנביאים כו' אלא למשיא בתו כו' ולימות המשיח כו' ולבעלי תשובה כו' כולם ר"ח ב"א משמיה דר' יוחנן אמרם וצ"ל דאינן סותרים ולמשיא בתו כו' אף לעוה"ב ולת"ח לימות המשיח כו ולבעלי תשובה גם לעוה"ב קאמר ודו"ק:
שבעלי תשובה עומדין כו'. גם שלפי הנראה דבר זה רחוק מהשכל שיהיה לבעלי תשובה מעלה יתירה על הצדיקים גמורים כבר כתבו המפרשים טעמים ונימוקים בזה ע"ש ואענה חלקי גם אני לפי דקדוק לשונו שאר"י ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו דלא איירי בחטא ועבר עבירה בפועל דא"כ לא הוה קרי לה קרוב לדבר עבירה אלא דר"ל שהיה קרוב לפי מחשבתו לעבור עבירה וגבר על יצרו ולא עבר והיינו בעל תשובה ממחשבתו שחשב לעבור עבירה דודאי בזה שגבר על יצרו לא עשה העבירה סבר ר' אבהו דיש לו מעלה יתירה על הצדיקים גמורים שלא היה בהן הסתת היצר הרע כלל ולא קרבו לעבירה ור"י סבר דאעפ"כ צדיקים גמורים יש להן מעלה יתירה שלא חטאו כלל גם במחשבה משא"כ זה הקרוב לדבר עבירה עבר מיהת במחשבה ותו לא מידי ודו"ק:
זה יין המשומר כו'. מלת יין מורה על סו"ד בגימטריא (סנהדרין ל"ה ע"א) ומשומר בענביו ממשת כו' הוא רמז שאותו יין הוא דבר רוחני יש מאין דומה לאותן ענבים דימי בראשית שנבראו יש מאין משא"כ הענבים שנטעו אח"כ שהם יש מיש והיינו עין לא ראתה קודם הבריאה שהיה אין זולת אלהים ומ"ד זה עדן שלא שלטה כו' שהוא מקום רוחני דאפילו אדם קודם שחטא שנא' בו אני אמרתי אלהים אתם וגו' לא זכה לראותו והוא העוה"ב שאמרו בפרק היה קורא (י"ז ע"א) דצדיקים יושבין כו' ונהנין ומתעדנין מזיו השכינה ודו"ק:
ת"ל ונהר יוצא מעדן וגו' גן לחוד ועדן לחוד כו'. ובתענית פ"ק (י' ע"א) אמרו אהאי קרא דגן הוא ס' מעדן ע"ש:
כיון שראה אותם עלה כו'. משמע מיד כשראה אותם קודם שא"ל לבקש עלה לעליה ובקש כו' ואפשר שידע כבר שהיה בן ר"ג חולה וכשראה ב' תלמידיו שבאו אליו הרגיש שלכך באו לשאול ממנו לבקש רחמים ועלה כו':
וכי נביא אתה כו'. עד"ז יש לפרש באברהם שנא' כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ר"ל שהוא נביא ויודע שע"י תפלתו תחיה וז"ש לו הכא וכי נביא אתה כאברהם כו' וק"ל:
וכי הוא גדול ממך כו'. לפי מ"ש בפ' הבע"י (ס"ד ע"א) דלפעמים תפלת אחרים לאדם מועיל לו יותר מתפלת עצמו וע"ד שאמרו (ברכות ה' ע"ב) אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין שע"כ היה יצחק מתפלל על רבקה שנא' ויעתר לו ה' לו ולא לה ואפשר שהוא עיקר טעמא של ריב"ז ור"ג דלעיל ששלחו לר"ח לבקש רחמים שיהיו נענים בתפלתו ומענותנותיה דריב"ז שאמר אלמלי הטיח בן זכאי כו' וע"ז א"ל אשתו וכי חנינא גדול כו' שלא ידעה בעיקר טעמו והשיב לפי דעתה במשל הזה הוא דומה כעבד כו' כפירש"י כעבד הרגיל תמיד להיות קרוב לו בביתו כן היה רבי חנינא רגיל תמיד בבית ה' להתפלל לפניו על המאורעות של הבריות משא"כ ריב"ז הוא כשר לפני המלך שאינו רגיל בבית המלך גם כשצריך לילך לפני המלך לבקש דבר מה צריך לעבדיו להביאו לפני המלך לבקש עליו כן היה ריב"ז שהיה עוסק בעסקי צבור והיו צריכין לו רבים לת"ת שהיה באותו דור אב"ד ולא היה לו פנאי להתפלל תמיד על הבריות וק"ל:
שיש בו חלונות כו'. הטעם עיין בפירש"י ובתר"י ועי"ל דבאין חלונות ה"ל מקום סתום כאלו אין משם מקום לתפלתו לעלות דמה"ט קאמר לעיל רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום דכתיב סכותה בענן לך מעבור וגו' ואמר ע"ז וא"ת ביותר פרוץ כגון בבקעה הוא מעולה ביותר לעלות משם תפלתו מכל צד באין מפסיקו וע"כ סמך לו המאמר דאינו כן אלא חציף עלי מאן דמצלי בבקעה וכפירש"י:
חציף עלי מאן דמפרש חטאיה כו'. היינו בעבירות שבין אדם למקום דהכי מוקמינן ליה בפרק י"ה (פ"ו ע"ב) וענינו דחציף עלי שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו עיין פירש"י שם: