מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף י"ז ע"ב[עריכה]

בד"ה פטור מק"ש כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק"ש כו' ומן התפילין עכ"ל. הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג רש"י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו' עכ"ל. כצ"ל ואין זה ברש"י שלפנינו שהרי כתיב ברש"י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו' עכ"ל ודו"ק:
בד"ה אלו ואלו כו' ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו' עכ"ל. וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ"ל ומן התפילין כו' וק"ל:
בד"ה אינו מברך כו' ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו' עכ"ל. ור"ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק"ל:

דף י"ח ע"א[עריכה]

בא"ד שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו עכ"ל. מלת בשבת ברא"ש אינו וכ"נ דבשבת בלאו האי טעמא שיש לה בעל כו' אוכל בשר ושותה יין כדתני בשמעתין בשבת מיסב ואוכל בשר כו' וי"ל לפי הר"ר נתנאל דבשבת נמי היכא דדעתו להחשיך על התחום אין לו לברך דיש לו דין אונן וה"נ הכא אי לאו שהיה לה בעל כיון שהיה ר"ת בעיר אחרת היה צריך להחשיך על התחום וק"ל:
בד"ה וירכב כו' ובכתובים שפיר דמי ומיהו נראה דאף בס"ת ש"ד מדנקט בסיפא ס"ת ולא כו' ובהדיא אמרינן בירושלמי כו' לאחוריו ורוכב ודקאמר אלא אסיפא משום כו' וה"ה לאחוריו מותר כו' עכ"ל. כצ"ל מדברי הרא"ש ור"ל דקאמר אלא אסיפא עיקר חידושא אינו בסיפא דלסטים אלא עיקר חידושא בשריותא דנקט בסיפא דה"ה לאחוריו דשרי מדיוקא דרישא ונעשה לסיפא ודו"ק:
בד"ה למחר כו' ותימה והא אמרינן פרק התכלת כו' וההיא דתכלת היינו דרמו חוטים כו' ועכשיו אנו מסלקים אותם ומאי טעמא כו'. כצ"ל:
בא"ד אי משום דכתיב לדורותם לדור תם אבל כו'. כצ"ל ועיין בתוס' פרק התכלת:
בא"ד כמו מחזון ישעיהו כו' עכ"ל. דלפי התלמוד ס"פ בני העיר לא מפטירין חזון ישעיהו דהיינו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אלא בר"ח אב שחל להיות בשבת ואנן הא מפטירין אותו בכל שנה בשבת שלפני ט' באב וע"ש בתוס' וק"ל:

דף י"ח ע"ב[עריכה]

בתוס' בד"ה אלמא ידעי כו'. כ"כ לא היה מקדים דהוא עצמו כו':

חידושי אגדות י"ח ע"א[עריכה]

משום לועג לרש וכו'. לפי שג"ח לעשירים מצפה לתשלום גמול משא"כ ג"ח לר"ש וע"כ קרא ג"ח למתים כאלו עושה חסד לרשים כמ"ש חסד ואמת דג"ח שעושים עם המת הוא ג"ח של אמת והיינו לועג לרש וגו' כאלו גם עושהו לא יוכל לשלם לו ואמר שאם מלוהו אמר הכתוב מלוה ה' חונן דל גם שהמת לא יוכל לשלם לו כדל הזה קאמר בסיפיה דההוא קרא וגמולו ישלם לו הקב"ה דהיינו כאלו מלוה ה' וק"ל:
בין איש חי שאפילו במיתתו כו'. דמצינו בו שהיה ראש סנהדרין כדאמרינן בפ"ק (ד' ע"א) ובניהו על הכרתי ועל הפלתי כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת ודריש רב פעלים מקבצאל שרבה וקבץ כו' משום דכיון דרב פעלים קאי אהכה את שני וגו' ה"ל למכתב ולהקדים מקבצאל שהוא שם מקומו קודם רב פעלים ועוד דאין זה שהכה את שני אריאל והכה את הארי וגו' רב פעולות אלא פעולה אחת וע"כ דרב רב פעלים הרבה פעלים לתורה קבץ ורבץ ודרש שני אריאל וגו' משום דלא מצינו לשון אריאל כפי התרגום רברבי מואב אלא מצינו אריאל בלשון המקרא על ב' מקדשות הוי אריאל וכמ"ש במס' מדות והיינו שלא הניח כמותו כו' שהיה אב"ד וראש לסנהדרין ודרש והכה את הארי כו' דלפי פשטיה מאי רבותיה דביום השלג וע"כ דרשו מדהאי והכה שני לדרשה האי והכה נמי לדרשה שהכה ותבר גזיזי כו' או שהכה תנא ספרא דבי רב ופירשו בתוספות מהארי דריש שהוא חמור שבספרים בתוך הבאר דספר ויקרא הוא באמצע ספרים ובאר היינו תורה כמ"ש בפסוק וימצאו שם באר מים חיים ועוד נראה מלשון ארי דריש תורת כהנים שכל דיניו במקדש הנקרא אריאל וק"ל:

ח"א י"ח ע"ב[עריכה]

שנא' ואתה הלל רשע נשיא וגו'. פירש"י על צדקיהו הוא אומר כו' בערכין (י"ז ע"א) אמרו שהוא היה צדיק ודורו רשעים מ"מ קרי ליה רשע על שעבר על שבועתו לנגד נ"נ:
מעשה בחסיד אחד כו'. כבר נתקשה מזה בע"י דאמרו (ב"ק ק"ג ע"ב תמורה ט"ו ע"ב) דכל חסיד אחד הוא ר"י בר אלעאי או ר' יהודה בן בבא ואיך יעלה על הדעת שחסידים כאלו ילכו בלילה שבר"ה ביחידות לבית הקברות ללון שם במקום טומאה והאריך והנני אקצר בודאי הנכון כדברי הריטב"א שדבר זה היה בחלום והנני מוסיף בזה לפי שזה שהקניטתו אשתו היה לו סבה שהיה ר"י בר אלעאי עני כמפורש בנדרים (מ"ט ע"ב) ואותו דינר אחד שהיה לו נתן לעני אחד ולא נשאר לו כלום ולפי שהחלומות של ליל ר"ה יותר אמתיים שהוא יום הדין דלכך מתענין בו כל ימיו מי שרואה חלום בו וכההיא עובדא דבני אחתיה דריב"ז דחזו להו בחלמא בר"ה דבעו למחסר שבעה מאה דנרי כו' בפ"ק דב"ב (י' ע"א) זה הביאו גם לחסיד זה שהיה רוצה להשתמש בחלום בזו הלילה של ר"ה לידע לשמור עצמו מכל תקלה כאמור בענין ולא יהיה עני עוד כ"כ ושמעתי דגם בדורות אחרונים היו משתמשין בבעל החלומות ע"י השבעות בשמות ואמר שהלך באותו חלום ולן בבה"ק ושמע ב' רוחות כו' ונקט לשון רוחות ולא נפשות או נשמות לפי שידוע שהאדם יש לו נפש רוח ונשמה הנפש הוא החומר והנשמה היא הצורה והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם וע"כ גם במותו של אדם שהגוף מתפרד מן הנשמה הגוף הולך אל העפר והנשמה הולכת למעלה הרוח שהיה מדבקן בחיים אינו מתפרד מהם לגמרי אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם דהיינו מאחורי הפרגוד וכן לקמן דא"ל סליק לרקיע כו' אהדכי אתא כו' היינו נמי הרוח ההולך למעלה ולמטה וזה עשה החסיד גם לשנה אחרת בר"ה שהיה משתמש גם אז בחלומות לידע לשמור עצמו מפורעניות הבא לעולם וכן יש לפרש בההיא עובדא דזעירי ודשמואל דאזלי לחצר מות היינו נמי ע"י חלום היו משתמשין להלך שם לידע מהנהו זוזי:
אלמא ידעי כו'. פירשו בתוס' מדקאמר לעגל קאתית כו' עכ"ל ע"ש ולא ניחא להו כפירש"י אלמא ידעי מי חשוב בין החיים עכ"ל דהא דקאמר דחשיבת בהאי עלמא טובא היינו בעלמא דרקיעא דומיא דחשיבנא ברקיעא דפ' ע"פ (קי"ב ע"ב) ולא בעלמא בעיני הבריות דעוה"ז קאמר:
כבר קיימתיה לבניכם כו'. גם שלא נכבשה עדיין א"י מ"מ כיון שכבר נכבשה ארץ סיחון ועוג שהיא מכלל א"י וגם הראהו ה' למשה את כל הארץ וגו' כמפורש לעיל מהאי קרא הרי כאלו נכבשה לפניהם:
ואי סלקא דעתך דלא ידעי כו'. יש לדקדק מאי קא מוכח מהא דידעי ואימא כדמשני לעיל דאינש אחרינא שכיב ואזיל וא"ל ה"נ הכא לימא דלא ידעי אלא דמשה אזיל ואמר להו וי"ל דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא דקאמר דלא ידעי ומייתי ליה מדכתיב יכבדו בניו ולא ידע דאיכא למימר דמודה דאי אתי איניש וא"ל ידעי אבל ר' יהונתן דמייתי מדכתיב והמתים אינם יודעים מאומה משמע אפילו בדבר שמספרים להם שם אין יודעים ודו"ק:

דף י"ט ע"א[עריכה]

בד"ה אפילו בשעה ששלום כו' לאחר מיתתו ולא אתי כו' כצ"ל:

דף י"ט ע"ב[עריכה]

בד"ה מדלגין כו' דהא תניא בשמחות כל טומאה כו' וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דאע"ג דאמר בהדיא דגולל ודופק מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליהם כיון שאין הנזיר מגלח עליהן וכ"ה בהדיא בתוספות ס"פ שואל אבל קשה לפי זה מאי מייתי ראיה מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו ולשון התוס' דפרק שואל דהא תלמוד ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס' נזיר וכהן מוזהר כו' עכ"ל וכן כתבו בפ"ק דכתובות ולא ידענא מהיכא פסיק להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק ודו"ק:
בד"ה ולאחותו כו' לאחיו מה ת"ל שאם היה כהן גדול ונזיר כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אמרת לא כו' וא"ת מהיכא פשיטא ליה כו' וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנא ליה לתלמודא דמיירי וכו' וא"ת מנא ליה דהאי קרא בעושה כו' עכ"ל. כצ"ל קושיא ראשונה היא לתנא דברייתא מאיזה סברא אוקמא קרא דלאחותו בעושה פסח לחוד דאפ"ה אינו מטמר לאחותו אימא דעושה פסח לחוד מטמא אפילו לקרוביו ולא איירי קרא אלא ביש בו ג' הקדושות דאפ"ה לאחותו דוקא אינו מטמא אבל למת מצוה מטמא ותירצו דמהך סברא דלא אתא עשה שאין בו כת כו' אוקמא לקרא אפילו בעושה פסח גרידא ושוב הקשו דעל כרחך הך סברא אינה מוכרחת דהא מצינו מת מצוה עשה שאין בו כרת הוא ודוחה עשה שיש בו כרת כגון פסח וא"כ מנליה לתלמודא למימר דהאי תנא איירי בעושה פסח גרידא דאפ"ה אינו מטמא לאחותו ותירצו דהכי משמע לתלמודא מדברי התנא דאיירי בעושה פסח גרידא מדלא כייל כו' ושוב הקשו לדברי התנא דהיאך מוקמא ליה בעושה פסח כלל כיון דקרא איירי בנזיר ותירצו דבאם אינו ענין לנזיר מוקמת ליה תנהו ענין לעושה פסח גרידא מהך סברא דכתבו בשם רש"י לעיל ודו"ק:


ח"א י"ט ע"א[עריכה]

כל המספר אחרי המת כו'. ולקמן גבי ת"ח אמר בלשון אחר כל המספר אחר מטתן כו' משום דלא ניחא למימר בהן אחר המת דהצדיקים גם אחר מיתתן קרויין חיים כדאמרינן לעיל והיינו דנקט על מטתן כאלו שוכבין חיין על מטתן ואייתי מדכתיב והמטים עקלקלותם וגו' כפרש"י ועי"ל והמטים מלשון מטה דהיינו שמספרים עקלקלות אחר מטתן יוליכם ה' וגו' שאפילו בשעה ששלום כו' דהיינו בעת מיתתן של צדיקים דמלאכי השרת מקדימין לפניהם לומר להם שלום כדאמרינן פ' הנושא (ק"ד ע"א) יוליכם ה' את אלו עם פועלי און לגיהנם שמלאכי חבלה יהיו מקדימין לפניהם לומר להם אין שלום אמר ה' לרשעים כדאמרינן התם וק"ל:
דוגמא השקוה כו'. מפורש בחדושנו במסכת עדויות:
שאין עזרה ננעלת על כו'. מפורש שם:
שאתה מתחטא כו' ועליך הכתוב כו'. יפורש בפ"ב דתענית:
תנור של עכנאי כו' מלמד שהקיפוהו כו'. בפרק הזהב:
אל יפתח כו' שנאמר כמעט כסדום כו'. מפורש בפ"ק דכתובות:

דף כ' ע"א[עריכה]

בא"ד יש לנו לומר כשיש לו שתי קדושות כו' על כל ישראל נזיר ואח"כ נזיר וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג ואם כן כו'. כצ"ל:
פירש"י בד"ה שב כו' אבל מעקר כו' היינו טעמא דלא גמרינן כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה וקטנים פטורים כו' וחייבין בתפלה היה ר"י ר"ל ולא נהירא דא"כ לא ה"ל קטנים דומיא כו' עכ"ל. דכיון דבין פטורין דרישא ובין חייבין דסיפא איירי בקטנים א"כ פטורין דרישא בקטנים לא הוה דומיא כו' וכן יש להקשות בחייבין דסיפא איירי בקטנים א"כ פטורין דרישא בקטנים לא הוה דומיא כו' וכן יש להקשות בחייבין דסיפא דלא הוה קטנים דומיא דנשים ועבדים דחייבין בכל ענין וקטנים אינן חייבין אלא בהיגעו לחינוך אבל לפיר"ת ניחא דמתני' לא איירי בקטנים אלא בלא הגיעו לחינוך וחייבין דסיפא לא קאי אלא אנשים ועבדים הוה שפיר קטנים דומיא דנשים ועבדים בכל ענין דמיירי ביה מתני' דהיינו בשלא הגיעו לחינוך אבל הגיעו לחינוך לא איירי מתני' כלל ודרך התנא לשנות קטנים לענין פטור בלא הגיעו לחינוך גבי נשים ועבדים כמו בסוכה אבל לענין חיוב דהגיעו לחינוך לא מצינו דתני קטנים גבי נשים זהו הנראה מכוונת דבריהם ועיין ברא"ש ובמרדכי וק"ק ה"ל להקשות לפיר"י דחייבין בסיפא איירי נמי בקטנים ובהגיעו לחינוך אמאי קתני ליה גבי תפלה ה"ה דה"מ למתני הכי גבי ק"ש ותפילין וכן גבי תפלה ה"מ למתני פטורין בלא הגיעו לחינוך אבל לר"ת ניחא דלא איירי כלל בסיפא בקטנים ודו"ק:

דף כ' ע"ב[עריכה]

בד"ה בתפלה כו' ורש"י ל"ג ליה שהרי תפלה דרבנן היא כו' עכ"ל. ומיהו אצטריך למימר דרחמי נינהו דאי לאו הכי לא הוה מתקני רבנן תפלה בנשים ועבדים וק"ל:
בד"ה נשים כו' שפיר דאורייתא וההיא דלקמן מיירי כו' עכ"ל:
בד"ה יוציא בשפתיו כיון דשרית ליה הרהור ואע"ם שהוא כדבור כו' עכ"ל. לשון אע"פ אינו מדוקדק במקום הזה דאדרבה מטעמא שהרהור הוא כדבור יוצא בו ידי קריאת שמע וק"ל:

ח"א כ' ע"א[עריכה]

ואנן קא מתנינן בעוקצין כו'. דרב יודא אזיל לשיטתו דאמר בפ' המניח (ל' ע"א) מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין ומסיים ואמר ואנן קא מתנינן בעוקצין י"ג כו' דמסכת עוקצין היא סופה של ש"ס משנה ועיין מ"ש בחדושינו סוף הוריות ששאלו ר"מ ור"נ את ר"ג בעוקצין:
דהות לבישה כרבלתא כו'. פירש בערוך בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה עכ"ל:
מתון מתון. כפירש"י ועוד י"ל דקאמר לה הכי לפי ששמוה לה בדיני ישראל דתנן בהחובל (צ' ע"א) פרע ראש האשה בשוק נותן לה ד' מאה זוז ולזה א"ל שגם שדינינו כן לאשת ישראל דיש לה בושת מתון מתון שהוא שם כותית ד' מאות זוז שוה בושתה של ראשה פרועה שהרי דרכן בכך וק"ל:
אל תקרי עלי עין אלא עולי כו'. מפורש בפ' הפועלים ופ' יש נוחלין:

ח"א כ' ע"ב[עריכה]

כתיב בתורתך כו' הלא אתה נושא פנים לישראל וכו'. בפ' התינוקת (ע' ע"ב) רמו הני קראי אהדדי ומשני להו הא קודם גז"ד הא לאחר גז"ד וע"ש בתוס' שאין זה סותר סוגיא דשמעתין ומה שיש לדקדק בדבריהם עי' בחדושינו:
והם מדקדקים עד כזית וכו'. בפ' שלשה שאכלו (מ"ט ע"ב) יליף למר בכזית ולמר בכביצה מקראי ותי' התוס' שם דהנהו קראי לא הוי רק אסמכתא דושבעת משמע שביעה גמורה וק"ל:

דף כ"א ע"א[עריכה]

בד"ה והרי תפלה כו' וקתני אינו מברך לפניה כו' וי"ל משום רבותא דתפלה כו' עכ"ל. כצ"ל ומיהו לפי אותה גירסא דפריך בתר הכי והרי ברכת המזון לפניה דאית ביה מלכות שמים כו' תקשי אמאי לא נקט ק"ש דקאי בגווה וקתני בה אינו מברך לפניה כו' אע"ג דאית ביה מלכות שמים אלא שלא חשו לאותה גירסא כמו שדחה אותה רש"י גם התוס' וק"ל:
בד"ה ה"ג אלא ק"ש כו' והרי ברכת המזון דלית ביה מלכות שמים כו'. כצ"ל:
בד"ה ספק לא כו' וא"כ הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש כו' עכ"ל. ואין צריך לומר שאם ברור לו שלא קרא ק"ש ואינו מסופק אלא באמת ויציב דיקרא ק"ש מה"ט דאיתא ביה תרתי וק"ל:
בא"ד אבל אם יאמר ק"ש כו' ולא יצא כלל כו' עכ"ל. ר"ל דלא תיקן כלום בק"ש אחרת וק"ל:
בא"ד ואם ברור שאם אמר כבר ק"ש א"כ כו' עכ"ל. הלשון מגומגם דאם הוא ברור לו שלא קרא ק"ש ודאי דיקרא ק"ש דאית ביה תרתי אבל רצה לומר שאם יתברר שכן הוא שלא קרא כבר ק"ש ודו"ק:
וא"כ כשיאמר מעתה ק"ש לא תיקן כלל ולא יצא מידי ספקו כו' עכ"ל. ר"ל דלא תיקן כלום בק"ש דשמא קרא ק"ש כבר אע"ג דהשתא נמי דאמר אמת ויציב שמא הוא דלא תיקן כלום שכבר אמר ק"ש ואמת ויציב מ"מ משום תרי ספיקי דלא קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב א"נ דקרא ק"ש ולא אמת ויציב תיקן שפיר באמת ויציב אבל הכא בק"ש תרי ספיקי נינהו דלא תיקן כלום חדא דשמא קרא תרוייהו א"נ דקרא ק"ש ולא אמת ויציב ודו"ק:

דף כ"א ע"ב[עריכה]

בד"ה עד שלא יגיע ש"צ כו' שזה לא מצינו לו עיקר בתלמוד כו' עכ"ל. ק"ק דמודים דרבנן יש לו עיקר בתלמוד במסכת סוטה גם בירושלמי ולשון הרא"ש אינו כן ע"ש:
בא"ד מתפלל כו' עד שלא יכנס כו' עכ"ל. ולשון הרא"ש עד שלא יגיע ש"צ כו' ע"ש:

ח"א כ"א ע"א[עריכה]

מנין לברכת התורה כו'. מצאתי כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה כי שם ה' אקרא דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב"ה שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה כדאיתא במדרשות וק"ל:

דף כ"ב ע"ב[עריכה]

בגמ' חד אמר כל לאחרים אפילו חולה לאונסו עד דאיכא. כצ"ל:
תוס' בד"ה אלא לכ"ע כו' וה"ה דה"מ לאוקמא דכ"ע אין כו' דהכא לא מצי למימר דכ"ע אין חוזר כו' עכ"ל. פירוש לדבריהם וה"מ לאוקמא דבשאר דוכתין דכ"ע אין חוזר לראש אפילו בשהה והכא פליגי בין בשהה ובין בשלא שהה ומשום גברא דלא חזי ומדלא מוקמי הכי ש"מ דהלכה בשאר דוכתין בשהה חוזר לראש כו' ואומר השר כו' ור' יהודה פירש דלא מצי לדחויי ולמימר דכ"ע בשאר דוכתין אפילו בשהה אינו חוזר לראש דכיון דאפילו הפסיק כ"כ ששהה כדי לגמור כולו אינו מזיקו ואין מבטל מה שהתפלל כבר א"כ ה"נ הכא הוי גברא דחזי ושפיר הוי מצי להתפלל מתחלה אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול לעמוד על עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו ולכך לא הוי מצי רב אשי לדחויי אלא דכ"ע בשהה דחוזר לראש וההפסק מבטל מה שהתפלל כבר וא"כ הכא הוי גברא דלא חזי כיון שלא היה יודע אם יכול לעמוד על עצמו בלא הפסקה כדי לגמור כולו כן למדתי ביאור דבריהם מדברי הרא"ש ודברי מהרש"ל אינם ברורים לי בזה ודו"ק:
גמ' מאי תקנתיה ליהדר ולצלי כו'. מדברי התוס' נראה דאין זה מדברי התלמוד והוא מפירוש ר"י שבתוס' נכתב בגמ' וק"ל:

ח"א כ"ב ע"א[עריכה]

שהיה מגמגם למעלה כו'. היינו כדלעיל שלא אמר אזכרות שבו ואמר ליה שאין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' שהיא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכל אותיות שלה הם שמותיו של הקב"ה ואין מקבלין טומאה כאש הזה:

דף כ"ג ע"א[עריכה]

גמ' האי אם שהה אם לא שהה כו'. פרש"י במלתיה דרב חסדא ורב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי כו' ומדלא אפליג ש"מ אפילו בדלא שהה קאמר עכ"ל, דלמאי דמסיק בלא שהה פליגי ומשום גברא דלא חזי ניחא דלא איצטריך הכא לאפלוגי בין שהה ללא שהה דבשהה ודאי כ"ע מודו אפילו בלאו שותתין מים על ברכיו והוי גברא חזי חוזר לראש ומטעם הפסקה אבל אם בשהה פליגי הכא ודאי דה"ל לאפלוגי לאשמעינן הכא דבדלאשהה אפילו בכה"ג דהכא דשותתין מים על ברכיו לכ"ע אינו חוזר לראש ודו"ק:
תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' והא דתנן לקמן לא ישתין בהם אפילו בבית הכסא עראי כו' עכ"ל. לכאורה מלת אפילו אינו מדוקדק ואדרבה דוקא בב"ה עראי מסיק לקמן דאסור כשמחזיק בידו ומשום ניצוצות אבל בב"ה קבוע דליכא ניצוצות שרי ויש ליישב דלא שרי לקמן ב"ה קבוע אלא לפנות במיושב דליכא ניצוצות כמ"ש הרא"ש אבל להשתין במעומד ודאי דאסור נמי בב"ה קבוע דלא עדיף מב"ה עראי דשייך ביה ניצוצות ודו"ק:

דף כ"ג ע"ב[עריכה]

בד"ה דברים כו' אבל להשתין מותר משום דלא אשכחן בברייתא כו' עכ"ל. אבל בגמ' אשכחן הך מילתא לעיל מדבעיא לן לעיל מהו שיכנס אדם בתפילין לב"ה קבוע להשתין מים כו' מוכח מזה דפשיטא להו לכ"ע בב"ה עראי להשתין בהן בראשו דמותר וק"ל:

ח"א כ"ג ע"א[עריכה]

שנא' הכון לקראת וגו' ובפ"ק דשבת (י' ע"א) יליף מיניה דרמי פוזמקי ורמי סודרא ארישא וכולם בכלל הכון הוא:
מ"ד שמור רגלך כו'. לכאורה לפי פשטיה יש לפרש קרוב להיפך זה וע"ד שאמר שמואל לשאול החפץ לה' בעולות ובזבחים כמושע בקול ה' וה"פ שמור רגלך מלילך בהבאת חטאות ואשמות לבית אלקים וקרוב לשמוע מלבא לידי חטא מתת הכסילים זבח שחוטאין ומביאין קרבן וכה"ג פירש"י בספר קהלת ויש ליישב דסיפא דקרא כי אינם יודעים לעשות רע אינו מתפרש יפה לפי זה דהא כיון שמביאין קרבן על חטאם ה"ז יודעין בחטאם וע"כ פירשו וקרוב לשמוע דידע להביא קרבן על חטאיו ועושה תשובה אבל הכסיל גם כשמביא קרבן אינו מבחין בין טוב לרע ואינו מביא קרבן חטאת לעשות תשובה אבל מביא זבח שאינו זה קרבן על חטאו ולכך נקט זבח לגבי כסילים שאינו יודע אם חייב להביא קרבן חטאת או אשם וק"ל:

דף כ"ד ע"א[עריכה]

בתוס' בד"ה והא תנא כו' ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו כו' עכ"ל. ר"ל דאכתי אימא דאיירי שלא כנגד ראשו ודבעי כובע משום דאיירי באשתו עמו דבעי כלי בתוך כלי כדאמרינן לקמן בסוף פירקין (כ"ה ע"ב) ושמואל נמי אמר לעיל אפילו אשתו עמו איירי נמי כשהן בכיסן דהוי כלי בתוך כלי וק"ל:
פרש"י בד"ה שגיהק כו' נפיחה משובעו וריחה כו' ובד"ה ורק ע"ג קרקע. הס"ד ואח"כ מ"ה וממשמש כו' העוקצתו. הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לא היה כו' מתפלל לא כו'. כצ"ל:

דף כ"ד ע"ב[עריכה]

אבל לא היה מתעטף כו' והיה מניח ידו על כו'. כצ"ל כנראה מדברי הרא"ש וגירסת הגמרות שלפנינו וכשהוא מפהק מפרש"י נכתב בגמ' וק"ל:
שם א"ל אנא אנינא דעתאי וכו' ואשמע מיניה מלתא מבית הוועד ואתי ואזיל כו'. כצ"ל כנראה מפירש"י וק"ל:
תוס' בד"ה א"ל לדידי לא ס"ל פי' משום תרתי מילי חדא כו' עוד דס"ל מניח ידו כו' עכ"ל. לכאורה דר"ל דמתרי טעמי לא ס"ל חדא הא דאר"י שמע ט' תקיעות כו' אבל א"כ זה סותר מה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות משא"כ התם בשופר דהוי גברא חזי וכ"ע מודו התם דאינו חוזר לראש וע"כ נראה לפרש דבריהם דר"ל דלא ס"ל לדידי משום הני תרי מילי כהדדי חדא דס"ל היכא דגברא חזי אינו חוזר לראש כההיא דט' תקיעות וס"ל נמי הכא דגברא חזי ע"י שמניח ידו על פיו וא"כ אינו חוזר לראש כמו בט' תקיעות אלא לדידך דס"ל דחייב להפסיק משום דהוי גברא דלא חזי חוזר לראש ודו"ק:
בא"ד וא"כ ה"ל ראוי אלא לדידך כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה בחבלי כו' אותו כלל. הס"ד ואח"כ מ"ה פסק ר"ח כו'. כצ"ל:

דף כ"ה ע"א[עריכה]

בד"ה לית הלכתא כו'. לא איירי רבא ובאידך ברייתא ל"ג צואת תרנגולין כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל כו' כצ"ל:
בד"ה ריח רע כו' כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן עכ"ל. ולפי זה בבתי כסאות דפרסאי הוי ריח רע שאין לו עיקר ולא שרי נמי אלא לד"ת אבל לק"ש כלל לא אבל מדברי הרא"ש אין נראה כן ודו"ק:
פירש"י בד"ה מאי הוי עלה דמי רגלים עכ"ל. נ"ל לפי זה דל"ג מאי הוי עלה אתמר צואה כו' אלא מאי הוי עלה אמר רבא הלכתא כו' ומי רגלים כו' ואע"ג דרבא נקט נמי במילתיה צואה כחרס כו' משמע ליה דמאי הוי עלה קאי אמי רגלים דמבעיא לן מתחילת הסוגיא ובוודאן עד כמה משא"כ צואה דלא מייתי לה אלא אגב גררא כדקאמר רב יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה כו' מי רגלים מבעיא ודו"ק:

דף כ"ה ע"ב[עריכה]

תוס' בד"ה הרי לבו כו' מדפריך תלמודא הכי בפשיטות משמע כו' עכ"ל. ולכאורה אין זו הראייה מכרעת דה"נ פריך והרי עקבו רואה כו' ואנן פסקינן הלכתא דעקבו רואה מותר, ויש ליישב דהיכא דאתמר הלכתא אתמר אבל בלבו דלא אתמר הלכתא אזלינן בתר פשיטות הפירכא ומיהו בלאו הכי ק"ק הך פירכא והרי עקבו רואה כו' דכיון דכבר השיב לו דקסבר ת"ק לבו רואה שרי מכ"ש דקסבר ת"ק עקבו רואה דשרי לפי סברת התוס' לקמן דטפי אית לן למשרי בעקבו רואה מבלבו רואה ודו"ק:
בד"ה גרף של רעי כו' זכוכית אפשר דשרי עכ"ל. הס"ד ואח"כ מ"ה ובלבד שיטיל בהן כו'. כצ"ל נ"ל ומיירי במי רגלים גופיה אבל בזכוכית נראה דאין צריך רביעית מים אם אין בהם כלום וכן נראה מדברי הרא"ש והטור ע"ש: