מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף י"ג ע"א

תוס' בד"ה היה קורא. דקתני א"ל הממונא כו'. כצ"ל:
בד"ה ובאמצע שואל כו'. ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק ר"ה כו. כצ"ל:
בד"ה בלשון הקודש כו'. פרק שני דמגילה כו' ואעפ"כ בכל לשון נאמרה בסיני כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דגם למאן דאית ליה בלשון הקודש נאמרה לענין מצות קריאה מ"מ מודה הוא דבכל לשון נאמרה בסיני כו' כדאמרינן פרק רבי עקיבא וק"ל:
בד"ה ע"כ מצות כונה. עד בכל מאודך ששני כו' עכ"ל. דלא נראה להם שום טעם לומר עד על לבבך ממש כפירש"י אלא דה"ק עד והיו הדברים וגו' על לבבך ולא עד בכלל דהיינו עד בכל מאודך ועד בכלל דלכך נקט במלתיה הדברים ומטעם שכתבו התוס' אבל הא דקאמר לקמן עד על לבבך בעמידה לא משמע כפירושם ודו"ק:

דף י"ג ע"ב

בד"ה על לבבך כו' לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך בדרך עומד אע"ג דב"ה כו'. כצ"ל:
גמרא. אימא סיפא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב כו' מאי כו' אלא מפני הכבוד כו'. ק"ק דאימא בסיפא נמי משיב שלום לכל אדם ובהא פליג עליה דר"י ויש ליישב וק"ל:

חידושי אגדות י"ג ע"א

למה קדמה פרשת שמע לוהיה כו', לפי סדר פרשיות שבתורה נמי שמע קדמה. ונראה לפרש דהכא לגבי ק"ש דהוי בברכותיה כעין תפלה קאמר דה"ל להקדים פרשת והיה אם שמוע שנאמרה בלשון רבים לפרשת שמע שלא נאמרה רק בלשון יחיד דבקשת רחמים בלשון רבים עדיפא וקאמר דאפילו הכי עול מלכות שמים ודאי קדמה לעול מצות וקאמר למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר. כיון דתרוייהו עול מצות הן הרי לפי סדר פרשיות של תורה תקדים ויאמר לפרשת והיה אם שמוע וקאמר דזה נוהג בין כו' ועד"ז יש לפרש בגמ' בדין הוא שיקדים כו' ע"ש הסוגיא וקרוב לזה כתבו התוספות לקמן והוא מבואר שג' פרשיות של ק"ש מורים על שלשה עיקרים שהסיכמו בהם רוב המפרשים דהיינו מציאת השם ותורה מן השמים ושכר ועונש פרשת שמע היא עול מלכות שמים דהיינו שמפורש בה מציאת הש"י ואחדותו פרשת והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' היא עול מצות לקבל עלינו שהם מן השמים ואחר כך פרשה ויאמר דמפורש בה שכר לישראל ועונש למצרים כדאמרינן לעיל בס"פ:

ח"א י"ג ע"ב

כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה כו'. מפירוש תר"י שצריך להאריך מעט בחי"ת עד שימליכהו בשמים ובארץ ובד' יאריך ג"כ כשיעור שימליכהו בד' רוחות וכו' ע"ש וכן הוא בטור א"ח אבל מפירש"י נראה שכל זה יהיה כונתו בהארכתו בד' וכן נראה מתוך שמעתין דאל"כ מאי איכא הארכה בד' טפי מבח' דקאמר כל המאריך כו' ובד' ואיך שיהיה הא דקאמר דר' ירמיה הוה מאריך טובא היינו ע"כ יותר מזה השיעור דלמעלה ולמטה ולד' רוחות ונראה דודאי לחכמי אמת ויודעי סוד יש כמה כוונות וסודות בהאי קרא אשר בהם האריך ר' ירמיה טובא וא"ל כיון דאמליכתיה כו' דכוונה זו כוללת להמון עם שיוכלו לכוין גם בזה ולכך א"ל לא צריכת טפי כדי שלא תשהה בכוונתך יותר ולא תהא תפלתך עם הצבור גם בזאת הכוונה של רמז האותיות שהוא אחד בז' רקיעים ובארץ שהם ח' ובד' רוחות שהוא הד' הרי תמליכהו על כל בריאת העולם שנכללו בששה קצוות אלו ותו לא צריכת וק"ל:

דף י"ד ע"א

תוס' בד"ה ימים שהיחיד כו' ואם לא ברכו בתחלה אמאי לא הרגיש רב כו' עכ"ל. ולא ניחא ^[1] להו למימר דעל לבי כנשתא אחר שברכו באמצע הלל וק"ל:
בא"ד דכל הברכות פותחות בברוך חוץ כו' עכ"ל. כצ"ל:
בא"ד ומה שהקשה מיהללוך כו' לפי מה שפירשתי עתה כו' עכ"ל. ר"ל מה שהקשה הירושלמי מיהללוך לפי' קמא לפי מה שפירשתי עתה דלא מקשה מיניה יש ליתן טעם דלא תקשי מיניה לפי שהיא הודאה כו' כמו אלהי נשמה וק"ל:
גמרא. א"ר יונה א"ר זירא כל העושה חפציו כו' וכדרב אידי בר אבין כו'. כל זה בגמ' מדויקת אינו וכנראה מפי' רש"י וק"ל:

דף י"ד ע"ב

פירש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק כו' עכ"ל. לכאורה בפשיטות ה"ל לפרש דפריך מתפילין גופיה דקאמר הכא דמנח תפילין והדר קרי ק"ש וי"ל דמ"ה פירש כך משום דהא דקאמר וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש כו' לא בעי לתרוצי אלא הך דמתני פירקין ולא הא דמנח תפילין דאי לא מטא זמן ק"ש לא מטא נמי זמן תפילין ודקאמר בתר הכי מ"מ קשיא הדר נמי להך קושיא דמנח תפילין ואח"כ קרי ק"ש ולעיל קאמר בהיפוך וק"ל:
תוס' בד"ה ולמה קדמה כו' אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה כו' עכ"ל. יש לדקדק לפי זה א"כ מאי קאמר שוב למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר כו' כיון שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויש ליישב דודאי היכא דליכא טעמא אנו חוששין להקדים המוקדם ולאחר המאוחר אלא דהכא גבי והיה אם שמוע לשמע איכא טעמא דלית ליה למיחש ויש לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים כמ"ש התוס' וק"ל:

ח"א י"ד ע"א

כאלו עשאו במה כו'. הענין בזה כמ"ש שהתפלה היא במקום עבודת הקרבן והרי זה שמקבל פני חבירו בשאלת שלום קודם שמקבל פני שכינה בתפלה הוא דמיון ההולך להקריב בבמה ומניח להקריב קרבנו ית' שע"ג מזבח שבמקדש:
אסור לאדם לעשות חפציו כו'. כ"ה גירסת רש"י אבל הרי"ף והרא"ש גרסי אסור לאדם לצאת לדרך כו' ויהיה לדרש קמא כינוי וישם על האדם דאחר שהתפלל ישים האדם לדרך פעמיו ולדרש שני שהקב"ה עושה לו חפציו כו' יהיה כינוי על הקב"ה שישים הקב"ה לדרך פעמיו להצליח בה ודרשו צדק מלשון תפלה כמו שמעה ה' צדק הקשיבה וגו' ודרשו לפניו מלשון קודם בזמן כמו לפני בא יום ה' וגו' וק"ל:
כל הלן שבעת ימים בלא חלום כו'. מפורש לקמן בפרק הרואה ע"ש:
כל המשביע עצמו מד"ת כו'. דרישא דהאי קרא מיירי בד"ת יראת ה' לחיים ושבע וגו' והיינו שמשביע עצמו מיראת ה' ולן ולא סגי ליה בק"ש לחוד אין מבשרין אותו בשורות רעות דהיינו שלא יבהלוהו חלומות רעים וק"ל:

ח"א י"ד ע"ב

מאי טעמא דר"י דכתיב וה' אלקים אמת כו'. והוא רמז על מדתושל יעקב שהוא קו האמצעי וקאי אמת אלדעיל אה' אלקיכם אבל בכל הפירושים איכא דאמת ויציב כו' ט"ו לשונות הן מוסבים אדלמטה אהדבר הזה וצ"ל דקאי מלת אמת אדלמעלה ואדלמטה דכה"ג כתבו הפרשנים בכמה מקומות דיש מלות מושכות עצמם ואחרת עמם ובזה יתיישב בההוא דאמר אמת אמת תרי זימני וקאמר רבה כל אמת אמת תפסיה להאי דמשום הכי תפסיה אמת אמת תרי זימני דחד קאי אדלמעלה וחד קאי אדלמטה והיינו דקאמר כל אמת כו' אדמעלה ואדלמטה והא דפליגי נמי בחוזר ואומר אמת אי לאו כו' פירשו תר"י דמיירי בהפסיק בין הפרק מפני היראה או מפני הכבוד כו' ע"ש ולא משמע כן אלא דאיירי כפשטיה כיון דקאי אמת אדלמעלה ואדלמטה אית ליה לרבי אבהו דאומר תרי זימני אמת והיינו דחוזר ואומר אמת אף בלא הפסיק ורבה אמר דאינו חוזר ואומר אמת דבחדא מהן סגי דקאי אדלמעלה ואדלמטה לשיטתו דאינו חוזר קאמר לההוא דעביד כר"י וקאמר תרי זימני אמת דכל אמת ואמת תפסיה להאי ודו"ק:
כל הקורא ק"ש כו' כאילו מעיד כו'. פירש"י כאלו כו' בעצמו לישנא מעליא עכ"ל ר"ל דלא בעי למימר כאלו מעיד עדות שקר בהקב"ה שצוה לו להניח תפילין והוא אינו מניח ונקט בעצמו אבל בתר"י פי' בעצמו ממש ע"ש וכתבו המפרשים בזה לפי שג' מצות נתן הקב"ה שהן אות ועדות לנו שאנחנו עמו והן שבת ומילה ותפילין בשבת כתיב ביני ובין בני ישראל אות הי' וגו' במילה כתיב והיה לאות ברית ביני וביניכם בתפילין כתיב והיה לאות על ידך וגו' ועל פי שנים עדים יקום דבר וע"כ בשבת לא בעי תפילין דאיכא שני עדים שבת ומילה אבל בחול בעי שני עדים דהיינו מילה ותפילין והרי אם אינו מניחם בחול ה"ל עד השני שהם התפילין עדות שקר בעצמו:
כאלו הקריב עולה בלא מנחה כו'. וה"ה דהוה מצי למנקט עולה בלא נסכים כו' אלא לישנא דקרא נקט עולהו מנחה וגו' עד כאן לשון רש"י ותוספות והוא הדין בזבח נמי הוה מצי למנקט מנחה הקריבה עמה כמפורש בפרשת שלח לך אלא לישנא דההוא קרא דפרשת אמור נקט זבח ונסכים מיהו קצת קשה אגופא דקרא אמאי נקט בכהאי גוונא גבי עולה מנחה וגבי זבח נסכים דהא תרווייהו בתרווייהו איתנהו ונראה משום דעולה המקריבה ודאי לבו לשמים דכולה כליל וע"כ נקט לגבה מנחה שגם היא בדוגמת העולה כדאמרינן דכתיב גבי מנחה ונפש כי תקריב וגו' מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו מה שאין כן בזבח שאינה כולה כליל ולא מצינו גם בנסכים שיאמר בהם נפש ולכך נקט להו בהדדי זבח ונסכים וא"ש השתא דנקט האי קרא בדמיון לענין קריאת שמע בשתי דברים משום דבקריאת שמע איכא ב' פרשיות דאית בהו מצות תפילין בפרשת שמע דמקבל עליו עול מלכות שמים וקורא בה מצות תפילין ואינו מניחן הרי זה כמקריב עולה דכל לבו לשמים אבל המנחה שהיא גמר המצוה דמקריב בה נפשו חסרה ובפרשת והיה אם שמוע דמקבל עליו עול מצות וכתיב בה גם כן מצות תפילין אם אינו מניחן הרי זה בדמיון כמקריב זבח וגמר מצותה שהיא הנסכים חסרה ודו"ק:

דף ט"ו ע"א

גמ'. כאלו טבל דכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ כפי כו'. כצ"ל
תוס' בד"ה אמאן דמהדר כו'. וההוא דרשב"ל דאמר ולתפלה ארבע מילין פירש"י כו' עכ"ל. מלתיה דרשב"ל בפרק אלו עוברין ובפרק העור והרוטב ופירש"י ג"כ שם ועיין בזה באורך בשמעתין ברא"ש:
פירש"י בד"ה וממאי דר' יוסי היא קס"ד כו' עכ"ל. לישנא דקס"ד מגומגם קצת וק"ל:
בד"ה אלא ר' יהודה כו' ודתרומה ר' יוסי ומודה הוא דברכות דרבנן כו' עכ"ל. יש לדקדק דאכתי מנלן דההיא דתרומה ר' יוסי היא ומודה כו' אימא דההיא דתרומה כראב"ע רביה דר' יהודה היא, ויש ליישב דניחא ליה לאוקמא מתני' דתרומה כר' יוסי דהוזכרו דבריו ג"כ במתני' דהכא מה שאין כן מלתיה דראב"ע דליתא בשום מתני' אלא בברייתא וק"ל:
תוס' בד"ה דלמא כו'. ופליג אמלתא ר' יהודה עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אי ר' יוסי כו'. שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש כו' עכ"ל. אע"ג דברכת המזון דאורייתא מ"מ השמעת אוזן דבעי ביה לא הוה רק דרבנן והסכת ושמע בד"ת הוא דכתיב כדלקמן וק"ל:

דף ט"ו ע"ב

פחרש"י בד"ה בד"א דקטן לכתחלה לא בקטן שלא הגיע כו' עכ"ל. ק"ק מי הכריחו לפרש כן דקטן לכתחלה לא ומשמע דדיעבד אפילו קטן שלא הגיע לחינוך ש"ד דאימא דשבק סברת המקשה דלעיל דקטן אפילו דיעבד נמי לא כדקאמר מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא כו' ויש ליישב ודו"ק:
תוס' בד"ה דלמא ר"י וחסורי כו' דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מיחסרא ולאוקמא דחד כו' עכ"ל. יש לפרש הב' קושיות דאע"ג דבכל מקום מהדרינן לאוקמא מתני' לחד תנא היינו היכא דלא משמע דאיכא פלוגתא אבל הכא כיון דמשמע דרבי יהודה פליג לא ה"ל למימר חסורי מיחסרא כו' לאוקמא כחד תנא ועוד לוקמא כר' יוסי בפשיטות בלא חסורי כו' ומיהו אשכחן כה"ג דקאמר חסורי מיחסרא ואוקמא כחד תנא בס"פ הכותב דקאמר אלא כולה רשב"ג וחסורי כו' ע"ש ודו"ק:

ח"א ט"ו ע"א

דכתיב ארחץ וגו' ואסובבה וגו'. יש לעיין בזה מאי משמע ליה מהאי קרא לענין ק"ש ותפלה דהא לא איירי אלא במזבח, ונראה דסמך דאיכא ב' במסרה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה וגו' דמייתי הכא ואידך אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי דההוא ודאי לענין תפלה איירי שאמר אך ריק אני דהיינו שאריק גופי להיות נפנה וזכיתי לבבי לתפלה כדאמרינן (תענית ב' ע"א) איזו עבודה שהיא בלב זו תפלה וארחץ בנקיון כפי מקודם וקאמר דהמסרה מרמז דהאי וארחץ בנקיון כפי דתפלה הוא כאלו ארחץ בנקיון כפי להקריב ע"ג מזבח ודו"ק:

ח"א ט"ו ע"ב

מה ענין שאול אצל רחם אלא כו'. מפורש בפ' חלק:
בפרש שדי מלכים כו'. כי זה השם היוצא מפרשת ק"ש להגין על האדם משידין ורוחין כדאמרינן פרק ב' דשבועות (ט"ו ע"ב) בשיר של פגעים יושב בסתר עליון בצל שדי וגו' וע"כ כותבין זה השם על המזוזות מבחוץ נגד פ' שמע שבפנין ואמר אם מדקדק באותיותה שגם בעוה"ב יגין עליו מפני מלאכי חבלה הממונים על הגיהנם שמצננין לו גיהנם בשלג כמ"ש שם שיש ג"כ גינם של שלג ובו מצננין הגיהנם של אש:
למה נסמכו אהלים לנחלים. כתבו התוס' פ"ה דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע ול"נ דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים כו' ע"ש ובחומש פירש"י בלשון אחר שהוא לשון אהל כשמים המתוחין כאהל עכ"ל וכן ת"י אבל מ"מ לא שייך לדרשה דהכא דאף אהלים מעלים כו דהא ברקיע משתעי קרא אבל מה טובו אהליך שפיר בבתי כנסיות ומדרשות כמפורש פרק חלק:

דף ט"ז ע"א

גמ' קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לתחלת הפרק כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה מעשה בר"ג שנשא כו' לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול כו' הרשות בידו עכ"ל. וכה"ג קאמרינן לקמן אהא דשל ר"ג היו קורין אותן אבא פלוני כו' מעשה לסתור ומשני משום דחשיבי וק"ק אמאי לא מפרש לה תלמודא בכה"ג הכא אמתני' לפי דבריהם גם יש לדקדק בדבריהם דמשמע הכא דפסיקא ליה בשאר כל אדם אין רשות בידו ובסיפא איכא פלוגתא בהכי דת"ק ס"ל חתן אם רוצה לקרות ק"ש לילה הראשון קורא ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה אפילו כל אדם כו' אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה עכ"ל. הלשון מגומגם קצת כיון דשאר כל אדם נמי רשות לכתחלה נמי הוא והכי הל"ל אין זו שום חידוש אפ הפועלים אומרים לחובה ויש ליישב דרשות דשאר כל אדם נמי לר"י אין לאדם להרגיל עצמו בכך ולעשות לכתחלה אבל פועלים ודאי דלכתחלה הוא ממילא דחובה עליהם לעשות כן מפני ביטול מלאכה וק"ל:

דף ט"ז ע"ב

בד"ה אי הכי כו' אא"ב דטעמא משום טרדא שפיר כו' עכ"ל. וא"כ תיקשי ליה אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו כו' כדפריך בסמוך וק"ל:

ח"א ט"ו ע"א

ונהנה מיגיעו א"ל א"כ מה הנחת לכשרים כו'.' כמ"ש בפ"ק (ח' ע"א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים אלא דבעבדים לא שייך נהנה מיגיעו שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא וק"ל:
כן אברכך בחיי זו ק"ש כו'. כן אברכך בחיי זו ק"ש כו'. דעיקר ק"ש על לימוד התורה שחייב אדם בכל יום כדאמרינן במנחות (צ"ט ע"ב) וברכותיה אהבה רבה כו' ואמת ויציב כו' מוכיחין כן ולפי שהתורה היא חיינו כמ"ש כי הוא חייך וגו' אמר כן אברכך בדבר שהוא חיי דהיינו התורה ובשמך אשא כפי זו תפלה כמו נשא לבבנו אל כפים אל אל וגו' דהיינו ובשמך שתמלא בקשתנו בשביל שמך הגדול ולא למעננו ואמר עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן וגו' כמו שהייתי מקריב חלב אמורין לגבי מזבח ודשן מלשון דשן בסגון כמו שהייתי מקיים תרומת הדשן במזבח בכל יום שהתפלה במקום עבודת הקרבן:
ולא עוד אלא שנוחל ב' כו'. דהיינו בשביל ק"ש שהיא לימוד תורה דכתיב בה כי הוא חייך ואורך ימיך וגו' חייך בעוה"ז ואורך ימיך בעה"ב וק"ל:
שתשכן בפורנו כו'. פירש"י בגורלנו ועי"ל בפורנו במטתנו שתהא מטתנו שלמה באהבה וכו' וכן תקנו לומר בז' ברכות של נשואין:
ונמצא ייחול לבבינו. פירש"י מיחל לך מלשון תוחלת ויותר נראה לפרש יחיל ביה מלשון חיל ופחד ועש"ה לבי יחיל בקרבי וגו' ואמר ותבא לפניך קורת נפשנו עש"ה מים קרים על נפש וגו' וק"ל:
שתציץ בבשתנו וכו'. ר"ל תציץ בבשתנו שאנו מתביישים מן העבירות שבנו כדאמרינן בפ"ק כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין כו' או שתציץ בבשתנו מן העכו"ם שמביישים אותנו בגלות וכן תביט ברעתנו הבאה עלינו מן העכו"ם וע"ז אמר תתלבש במדת רחמיך עלינו ותתכסה במדת עוזך נגד העכו"ם ותתעטף כו' ותתאזר כו' כל אלו לשונות נופלים על מלבושים והן מדותיו יתברך ברוך הוא כמו מדו בד שהוא לשון לבוש ומסיים ותבא לפניך מדת טובך כמה שכתוב אני אעביר כל טובי וגו' שהם בכלל מלבושיו ומדותיו הטובות הנזכרים בי"ג מדות רחום וחנון וגו' ורב חסד וגו' וק"ל:
ואל ידוה לבנו ואל וכו'. עש"ה על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו:
חיים של חלוץ עצמות כו'. עש"ה ועצמותיך יחלית ואמרינן ביבמות (ק"ב ע"ב) זו מעולה שברכות ומפרש לה דהיינו זרוזי גרמי וק"ל:
מעזי פנים. שלא יתגרו בי אנשים שהם עזי פנים ומעזות פנים שלא יעשו אותי עזות פנים דהיינו שלא יוציאו עלי לעז שאני ממזר כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין (ע' ע"ב) דכל עז פנים אינו מיוחס וכ"נ לפרש מפירש"י בשמעתין והוא על פי גמרא דפרק ב"מ (ל' ע"ב) בעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבי ע"ש:
וכל העוסקין שלא לשמה כו'. נ"ל לפי מ"ש התוספות לקמן ובכמה דוכתין דאיכא תרתי שלא לשמה האחד הלומד על מנת לקבל פרס ע"ז אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והב' הלומד ע"מ לקנטר ע"ז אמרו הלומד שלא לשמה טוב לו שלא נברא וז"ש שתשים שלום כו' בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה דהיינו לקבל פרס אבל בעוסקין שלא לשמה דהיינו לקנטר לא שייך לומר שתשים שלום ביניהם דהא כל עצמות למודם אינו אלא לקנטר ולכך בקש עליהם יהיה רצון שיהיו עוסקין לשמה וק"ל:

דף י"ז ע"א

בד"ה ה"ג פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג שיצא כו' עכ"ל. ולפי גירסא זו נמי גרסינן גבי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד וגבי אין יוצאת שלא תהא סיעתינו כסיעתו של שאול דאחיתופל לא יהה בימי שאול כדאמרינן בפרק חלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ודואג ודאי דהיה בימי דוד אלא דר"ל דלא היה במלכותו של דוד אלא במלכותו של שאול וק"ל:

ח"א י"ז ע"א

בקרן אורה וכו'. פירש"י בזוית אורה ונראה לפרש לפי שיראל בגלות עומדים במקום צר ודחוק כמו בקרן זוית שאין שם ריוח כמו בשאר מקומות שבבית גם שאין אור החלון שולט בקרנות כמו באמצע הבית ע"כ התפלל על זה גם כי אנחנו בגלות בקרן זוית שצר ודחוק לנו העמידנו בקרן אורה להצילנו שם מכל צרה כמו ליהודים היתה אורה וגו' וק"ל:
ומי מעכב שאור כו'. הכונה בזה כמ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים שיש לאדם לילך במדותיו ובמעשיו בדרך המיצוע והנה היצה"ר מסית שילך האדם בקצה האחד במותר לו כגון להתגאות ולהתנהג במותר התאוה וע"כ מדמה ליה לשאור שבעיסה שמגביה את העיסה ועושה אותה יותר מכמות שהיתה וההיפך השעבוד מלכיות עכו"ם מכריחים לקצה ב' שאין מניחין לישראל להתגאות אבל משפילים אותם בתכלית השפלות וכן מחסרין מהם כל טוב אף דברים הצריכים להם לעבודת ה' וז"ש שרצוננו לעשות רצונך לילך דרך המיצוע אבל מי מעכב כו' ששנים אלו מעכבים שזה חפץ בקצה זה וזה חפתץ זה י"ר שתכניעם מלפנינו ומאחרינו דהיינו ב' קצוות ונשוב כו' לילך במיצוע:
אלהי עד שלא נוצרתי כו'. ע"פ מ"ש בההיא דמסכת עירובין (י"ג ע"ב) דנמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא דהיינו מצד שהלאוין מרובין מהעשין שהיו מתקיימין בודאי אם לא נברא ולזה אמר עד שלא נוצרתי איני כדאי להיות נוצר שהרי טוב לי שלא נוצרתי מצד הלאוין ועכשיו שנוצרתי כדי לקיים העשין כאלו לא נוצרתי שהרי איני מקיימם ולפי שהאדם נברא מחומר וצורה אמר בוידוי שלא הכלתי אחר צורתי אבל עפר אני בחיי שהחומר גובר וק"ו במיתתי שאז הצורה נפרדת מהחומר שא"א לי לקיים מצותיך כמ"ש במתים חפשי מן המצות והרי אני לפניך ככלי כו' לפי שהגוף הוא ככלי לנשמה ולצורתו אמר שהנשמה שבכלי שהוא הגוף היא בושה על מעשיה הרעים י"ר כו' מרק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י יסורין כו' כדאמרינן בפ"ק (ה' ע"א) דיסורין ממרקין עונותיו של אדם וקאמר דהיינו וידוי כו' דכל עיקרו לשון וידוי:
נפשי תדום כו'. שנפשי תדום מלהשיב להם או שפי' תדום שאותן מקללי תדום שידומו כאבן מלקלל אותי עוד יאמר נפשי כעפר לכל כו' עיין בתוס' ועי"ל דקאי אדלעיל שלא יחושו עלי כלל אלא שאהיה נחשב בעיניהם כעפר ולא יקללו אותי:
בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא כו'. לפי דעת המפרשים בטעם הקרבנות שיחשוב האדם כאלו הוא חייב מיתה ומחסד אולה שנפש בהמה באה תחת נפשו לזה אמר בזמן שבהמ"ק קיים אדם חוטא ומקריב נפש בהמה שהוא הדם והחלב תחת נפשו ועכשיו שאין בהמ"ק קיים הנני בתעניתו שנתמעט מנפשי חלבי ודמי הרי אינני צריך לנפש בהמה תחת נפשי וי"ר שיהא כו' וק"ל:
ספרא דאיוב כו'. פרש"י ע"ש שאיוב נפטר בשם טוב עכ"ל ועי"ל שענינו של ס' איוב מדבר במיתת אדם ויסוריו בחייו ואמר סוף אדם למיתה דהיינו שימות בזקנתו בזמנו וכל ימי חייו יהיה גדל ועמל בתורה וכן הבהמה סופה לשחיטה בזמנה אבל תחלת בריאתה לרדיא ולמלאכה כמ"ש בפרק הפועלים (פ"ה ע"א) בההוא עגלא דנענש רבי על שאמר לה לכך נוצרת אבל אמר דמ"מ הכל למיתה עומדים גם קודם זמנם וסופם האדפ לפי חטאו והבהמה לפי המקרה וע"כ אשרי אדם שגדל כו' ועושה נחת רוח ליוצרו דעולם ומלואו שלו ולא יצר את האדם אלא כדי שהוא יעשה נחת רוח ליוצרו במעשיו הטובים כמ"ש בפסוק אשה ריח ניחוח לה' ומסיים שגדל בשם טוב ונפטר כו' דהיינו שמנעוריו ועד זקנתו שנפטר בזמנו היה כל ימיו בשם טוב שעליו נאמר טוב שם וגו' ויום המות וגו' שיהיה לו השם טוב מיום הולדו עד זמנו ביום המות וק"ל:
גמור בכל לבבך כו'. הכוונה בזה כמ"ש הפלוסופים האלהיים דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאותו ואחדותו ויכלתו וידיעת דרכיו כו' ית' ב"ה כפי יד שכלו של אדם אך ע"פ אמונתנו והתורה וכל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה לא יאמין בו ויתלה הדבר בקט שכלו וז"ש ר"מ גמור בכל לבבך כו' לדעת דרכי ה' אשר ממנו תמצא מופת למציאותו ואחדותו ויכלתו שהוא ודאי דבר גדול כי גם זה האיש משה רבינו בקש על זה הודיעני נא את דרכך אך אמר שתשקוד על דלתי תורתי שלא תזוז ממנה ודבר שיעלה על לבך והוא נגד תורת משה הוא דרך אפיקורסות ולא תשגיח בו כלל וזה הלשון שנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס דהיינו על דבר שהוא נגד התורה ולפי שכל עסקי האדם הם במחשבה ובמעשה ובדבור אמר נצור תורתי בלבך שהיא במחשבה ונגד עיניך תהא יראתי במעשה שמור פיך כו' הוא בדבור ומסיים וטהר וקדש כו' הוא דבר נוסף כמ"ש שיקדש אדם עצמו גם במותר לו ואז ואני וכו' וק"ל:
ושמא תאמר אני מרבה כו'. פירש"י ושמא כו' מפירושו נראה דאיירי דאפילו ממעיט אינו בתורה וכמ"ש דאיירי בעם הארץ אבל קשה למה קרא ליה חברי ^[2] ועו"ק מאי רבותייהו דהני רבנן דיבנה דמרגלא הכי בפומייהו דין הוא נוסח ההודאה כל ת"ח בבית המדרש כדאמרינן בפ' ת"ה (כ"ח ע"ב) לגבי יושבי קרנות שאני משכים והם משכימים כו' ונראה לפרש דהכא לא איירי בע"ה אלא בעוסק מעט בתורה כפי פתוח לבו שאינו יכול להרבות וז"ש אני בריה והוא בריה שדבר זה מי שראוי להיות חכם או לא הוא נגזר מצד הבריאה כדאמרינן פ' כל היד (ט"ז ע"ב) דמלאך המעמיד הטפה אומר חכם או טפש ולזה לא קאמר הכא הוא משכים לדברים בטלים כדאמרינן פ' תפלת השחר גבי יושבי קרנות דהכא איירי בלומד בכל יום מעט כפי יכלתו ואח"כ הולך למלאכתו בשדה ולזה אמר שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט ולא יהיה לו שכר כמותי הא שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו' וזה נמי היה מתכוין באותו מועט וק"ל:
כדי שיהא אהוב למעלה כו'. כמ"ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו אי נמי דקאי אדלעיל אערום ביראה שהוא נחמד למעלה:
שלא הקדימו אדם שלום ואפילו נכרי כו'. מפורש ס"פ הניזקין ע"ש:
קורא ושונה ובועט באביו כו'. לכאורה קשה אמאי נקט הני וי"ל דגם בעושה מעשים רעים אחרים קרי ליה בועט באביו וברבו כמ"ש בפ' יום הכפורים (פ"ו ע"א) אבל מי שקורא ושונה וכו' ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה אומרים עליו אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו כו' ע"ש ומייתי שנא' ראשית חכמה יראת ה' וגו' ר"ל בראשית ותחלת למוד החכמה יהיה כונתו לתכלית יראת ה' שיודע ע"י החכמה איך יהיה ירא ה' כמ"ש אין בור ירא חטא ודריש לכל עושיהם ללומדיהם לא כו' דהוה משמע ללומד החכמה גם אים מקיימה אלא לעושיהם דהיינו שמקיימים מה שלמדו בחכמה ומה שאמר לעושים לשמה כו' לכאורה לא מפיק ליה מקרא אלא הכא מילתא באנפיה נפשיה קאמר דהא קאמר נמי לעושיהם היינו לעושים לשמה כו', ועי"ל דודאי משמע ליה דעושיהם קאי על לימוד גופיה וקרי הלימוד עשיה דאין זה קיום מצות בוראו שצוה ללומדה לשמה ודו"ק:
ונהנין מזיו השכינה. מיתורא ושינויא דקרא קדריש מדכתיב כבר ויראו את אלהי וגו' וחזר וכתב ויחזו את האלהים וגו' לשון חזה נופל על הרוב על ראייה שכלית ונבואה דקאמר דחזו ונהנו מזיו השכינה כאלו אכלו ושתו כי היו בנתינת התורה בדוגמת עוה"ב שהיו עטרותיהן בראשיהן כדאמרינן פ' ר"ע (פ"ח ע"ב) שהיה לכל אחד מישראל ב' כתרים והיו מרוחקין מגשמיות כמ"ש במשה שלא אכל מ' יום וגו' כענין עוה"ב שאין בו לא אכילה כו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן כו' ומצאתי מי שכתב בזה ע"פ המדרש (מגילה ט"ו ע"ב וסוף סנהדרין) שעתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנא' ביום ההוא יהיה ה' לעטרת צבי וגו' ודו"ק:
לנשים יותר כו'. ליכא לפרושי דבגלות קאמר דהא כתיב בתר הכי חרדו שאננות רגזה בוטחות וגו' אלא דקאי אשעה שהיה א"י בישובה קודם החורבן ובגירסת הילקוט בהך דבסמוך גרסינן במאי זכיין לעלמא דאתי כו' ומשמע דקאי אהא דקאמר דהבטחתן הוא טפי מבאנשים ובהכי ניחא דשייכי הך מלתא הכא דאיירי נמי לעיל בלעתיד דאין בו אכילה כו' וק"ל:
עולמך תראה כו'. ר"ל עולמך תראה עולם הזה:
ואחריתך לחיי כו' ותקותך לדור כו'. דהיינו לימות המשיח ולתה"מ ואמר לבך יהגה כו'. נקטו כל הכלים והאברים השייכים ללימוד תורה הלב והכליות בעיון ובמחשבה הפה והלשון והשפתים כלי הדיבור והעין לראות והאוזן לשמוע והרגלים לרוץ שם למקום תורה הם כלי מעשה המגיעים לתורה אבל ידים לא נקט שהם כלי המעשה ממש ולא שייכים כלל בלימוד התורה אלא לעשות מצותיה ועוד הוסיפו פניך יאירו כו'. עש"ה חכמת אדם תאיר פניו וק"ל:
אלופינו בתורה כמ"ש אלופי ומיודעי וגו'. שאמר כן לאחיתופל רבו:
ומסובלין במצות. כמ"ש ויט שכמו לסבול ולמ"ד מסובלין ביסורין עש"ה ומכאובינו סבלם וק"ל:

ח"א י"ז ע"ב

אין פרץ כו' שיצא ממנו דואג כו' ואין יוצאת כו' שיצא ממנו אחיתופל כו'. זו גירסת כל הספרים והתוס' גרסי בהפך אין פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג כו' ע"ש אבל לפי הדורות ה"ל לאקדומי לדואג כדאמרינן פ' חלק (ק"ו ע"ב) דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד וע"כ נראה לקיים גירסת כל הספרים וה"פ אין פרץ זה דואג שפרץ פרצה בכהני נוב עיר הכהנים כדכתיב ויסב דואג ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמשה וגו' ואין יוצאת זה אחיתופל שיצא מן העולם להתחייב בנפשו שחנק עצמו:
ואין צוחה כו'. עי' הפי' בתוס' ועי"ל ע"ש שאמר ליה אלישע כשהלך להחיות הילד עם המשענת וכי יברכך איש לא תעננו וגו' והוא עבר על דבריו וענה והיינו צוחה כמ"ש ענייה בקול רם ודרשו ברחובותינו שלא כו'. מקדיח תבשילו ברבים דהיינו ברחובותינו שהוא מקום הרבים:
והם ניזונין בזרוע כו'.דאביר מלשון חוזק וזרוע הוא ומצינו האי לישנא בחשובים בדוד כמו אביר הרועים וגו' והרי הוא כאביר באבירים דמסכת ר"ה (כ"ה ע"ב) מאן דדריש ליה ברשעים מפרש ליה נמי מלשון חוזק וקושי לב כמו אשתוללו אבירי לב וגו':
בת קול יוצאת כל העולם אינו ניזון כו'. מפורש במס' תענית:
גובאי טפשאי כו'. פרש"י גובאי שם אומה כו' אמרינן שהיו מן הנתינים עכ"ל והכי איתא שם גובאי גבעונאי דורניתא דראי נתינאי ולפירושו הכא צ"ל דכולהו נתינים הוו אלא אלו נקראו גובאי ע"ש שמם הראשון שהיו גבעונים ואלו נקראו דורניתא ע"ש שמם שני שנתן יהושע לחוטבי עצים, אך ק"ק דנתינים הם בכל מקום שכבר נתגיירו אלא שדוד גזר עליהן איסור מלבא בקהל והכא קאמר דלא אגייר גיורא חד מינייהו ולולי פירושו נראה דלאו כל הגבעונים נתגיירו ואלו שלא נתגיירו נקראו גובאי ע"ש גבעונים ואלו שנתגיירו נקראו דורוניתא ע"ש נתינים ולפירושו צ"ל דגובאי נתינים היו ונשתמדו לחזור להיות עכו"ם וע"כ נקראו ע"ש גבעונים ודו"ק:

1. נמוקי הגרי"ב: נ"ב המהרש"א לא ביאר טעמו, אבל התוס' בעצמם במס' תענית ובסוכה פירשו דבריהם מדאמר איקלע לבבל ע"ש ובאמת צ"ע שלא הביא דברי התוס' דשם ואולי משום שכתבו מהא דרב על בי כנישתא משמע דגירסתם כן שם ואזדא לה דקדוק התוס' דשם, ומ"מ צ"ע דהא לעיל מיניה העתיקו רב איקלא לבבל (והמעיין בתוס' ר"י חסיד יראה שחסר בתוס' שלנו וצ"ל כמ"ש בתוס' דתענית וסוכה וברשב"א ובתר"י כאן)
2. נמוקי הגרי"ב: נ"ב לק"מ וכמ"ש התוס' בסוכה ל"ט ד"ה הלוקח כו' דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חבירו ע"ש ואפילו לרש"י בסוכה שם שמחק תיבת חבירו היינו שאין לשון המשנה סובל בסתימת חברו על עם הארץ והיכי דמוכח מוכח וגם הת"ח בעצמו יכול לקרות לע"ה חברי דרך ענוה: