מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף נ"ד ע"א[עריכה]

תוס' בד"ה הרואה כו' אומר כו' דאמרינן בירושלמי דפרקים היינו ל' יום עכ"ל. בתלמוד דידן נמי בהדיא מפורש לקמן בפרקין דפרקים דים הגול היינו ל' יוםם ואולי שיש חסר כאן בדבריהם ועיין ברא"ש הראיה מפורש מהירושלמי ודו"ק:
בד"ה על הנהרות כו' אלא ד' נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת עכ"ל. אפשר דאלו ד' הנהרות נקראו מעשה בראשית כמפורש בענינו ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אבל שאר נהרות אפשר שנשתנו ע"י אדם כדאמרינן לקמן נמי גבי חדקל ופרת גופיה ולכך נקטו התוס' בדבריהם אלו ב' אף שהם מאוחרים במקרא לפי שהיו מצוים בעינייהו ונשתנו בקצת מקומות כדאמרינן לקמן ודו"ק:

דף נ"ד ע"ב[עריכה]

בד"ה אבני אלגביש כו' ירושלים ושוב היה נראה לרבינו יהודה כו'. כצ"ל:
בד"ה ואימא כי' י' ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי כו' עכ"ל. וברא"ש ולחומרא בעינן תרווייהו כו' ע"ש וק"ל:
בד"ה פטריתון כו' דלא בעינן אלא הזכרת השם או מלכות ורחמנא היינו מלכות עכ"ל. ליתא התם הכי אלא דמשמע התם דרחמנא היינו ברכת השם ורב נמי לא קאמר התם דבעי אלא ברכת השם ואם כן בפשיטות ה"ל לתרוצי דרחמנא היינו ברכת השם ודו"ק:
גמ' בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי י' והא איהו לא קא מודה לא צריך כו' כצ"ל:

חידושי אגדות נ"ד ע"א[עריכה]

ברוך ה' אשר הציל וגו' אניסא דרבים כו'. וא"ת הא אניסא דרבים נמי לא מברכינן אלא במקום הנס כדקתני הרואה מקום כו' ויתרו לא בא אליהם אלא במדבר סיני שאין כאן נסים דמצרים ולא דקריעת ים סוף וי"ל דלכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים הוא וראה שם עמהם נסי המן והבאר וענני כבוד, וא"ת למ"ד דבעי שם ומלכות בכל הברכות הרי כאן שאמר יתרו ברוך ה' אשר וגו' אין כאן מלכות וי"ל אשר הציל אתכם וגו' מתחת יד מצרים הוא במקום מלכות שממשלתו בכל וק"ל:
את והב בסופה ב' מצורעים כו'. רש"י בחומש מביא דרשה זו ופי' והב כמו יהב שפירש נתן ופי' בסופה כמו בים סוף ע"ש והוא ע"פ ת"א אבל התלמוד דהכא מפרש בסופה כמו בסוף דבסוף המחנה היו אלו ב' המצורעים דהיינו מחוץ לג' מחנות שהוא מחוץ לענני כבוד ואת והב משמע להו שמותם כדאמר כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק כו', דכל ישראל שבתוך המחנה לא חזו לה משום דאדבקו שם טורי עד שחזרו ההרים למקומן כפירש"י אז ראו המצורעים שהלכו אחריהם בנחלי ארנון דמא דקא נפיק כו' ומייתי דכתיב אשר נטה לשבת ער ונשען וגו' דהיינו שנזדעזע ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר מואב כו' כן פירש"י בחומש וכן משמע הכא מפירושו:

ח"א נ"ד ע"ב[עריכה]

מאי אבני אלגביש כו'. אבני אלגביש קרא הוא ביחזקאל במלחמות גוג ומגוג והכא באבנים במורד בית חורון דבימי יהושע קמיירי ואהא קפריך אמאי קרי אבנים דמורד בית חורון אבני אלגביש ומפרש דיחזקאל נמי דקרי להו אבני אלגביש הוא ע"ש זה דעמדו על גב איש וירדו ע"ג איש וכ"ה בש"ר ובתנחומא ומטר לא נתך ארצה ואימתי ירדו בימי יהושע כו' והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג ונראה מה שדרשו שמאותן שעמדו ע"ג איש משה ירדו בימי איש יהושע כדכתיב ביהושע וה' השליך עליהם אבנים גדולות וגו' וסיים בהאי קרא רבים אשר מתו מאבני הברד וגו' שלא הוזכר כלל בתחלה שהיו שם אבני ברד וכתב אחר כך הברד בה"א הידיעה וע"כ אמרו הוא הברד שהיה כבר בימי משה ועמד על ידו עכשיו ירד בימי יהושע והשאר עתידין ליאר בימי גוג ומגוג מדקרי להו שם אלגביש, וק"ק שדרשו כן במלת אלגביש דגוג ומגוג ומה ידרשו במלת אלגביש דכתיב נמי ביחזקאל גבי נביאי שקר והענין מבואר כי שלוחי השם משתוקקין לעשות שליחותן לתכלית מה שנשתלחו לתת נקמת ה' באויביו כענין שאמרו בפסחים (קי"ח ע"א) בנחל קישון גרפם שנעשה ערב לים וה"נ אותן אבנים שנשתלחו בימי משה לעשות שליחותן ושוב ע"י תפלת משה בטל שליחותן לא בטלה לגמרי אלא שעמדו שם לעשות שליחותן באויבי ה' בימי יהושע ובימי גוג ומגוג ודו"ק:
אבן שביקש עוג וכו'. כבר האריך הרשב"א בפי' סוד המאמר זה שפשוטו ודאי הוא זר מאוד ובנה הוא ועשה יסודו ע"פ מ"ש פ' האשה נדה (ס"א ע"א) שמשה היא מתיירא מעוג ולא מסיחון לפי שהיה ירא שתעמוד לו זכות אברהם כו' ונמשלו האבות להרים כו' והאריך בזה ע"ש אבל הוא דחוק דאם משה נתיירא מפני זכות זה עוג ודאי לא סמך ע"ז שתעמוד לו זכות אבותיו של משה יותר משתעמוד למשה ואם נקראו האבות הרים ע"ש הרים לגבי משה אבל לגבי עוג לא מקרי אברהם הר שיאמר עוג על אברהם איעקר טורא כו' ונראה לפרש לפי אותה הסוגיא דפרק האשה ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיא בר שמחזאי הוו מ"ש מעוג דקמסתפי ומ"ש מסיחון דלא קמסתפי כו' אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם כו' ר"ל דודאי היה להם כח וגבורה מפמליא של מעלה מאבותם שהיו מן בני המלאכים שירדו בדור אנוש כפירש"י שם אבל נעשה כח שלהם מצד הטומאה כמפורש בקרא הנפילים וגו' אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבורים וגו' כמבואר בפרקי ר"א ובכמה דרשות ולהכי קאמר אם היה משה ירא מעוג מפני כוחות הטומאה שהיו לו מצד אבותיו המלאכים א"כ גם מסיחון ה"ל לירא שהרי אחיו היה וה"ל כחות אבותיו כמו עוג, ומשני דודאי מכחות הטומאה שהיה להם לא היה משה ירא אלא היה ירא שמא יש בעוג נמי כח מה מצד הטהרה זכות של אברהם שנא' ויבא הפליט וגו' והשתא בשמעתין קאמר שבא עוג מתחלה מכח הטומאה מאבותיו המלאכים וז"ש מחנה ישראל כמה ג' פרסי כו' יש כאן דברים בגו ע"פ ספר היצירה בסוד י"ב גבולים בשם הוי"ה וסוד י"ב חדשים בשנה וי"ב מזלות וי"ב שעות ביום וכן בלילה כמ"ש בספר הפרדס שער פרטי השמות וזה כוונת הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק וגו' ר"ל כי זה לעומת זה עשה אלהים דכמו שהעמיד גבולות קדושים בשם הוי"ה למספר ב"י שהם שבטי י"ה י"ב שבטים והם חלק ה' עמו יעקב וגו' כן הציב גבולות עמים עכומ"ז בכחות הטומאה י"ב שהם כחות המזלות י"ב כמ"ש כי אותם חלק ה' לכל העמים וז"ש כמה מחנה ישראל ג' פרסי שהם י"ב תחומין וגבולין תחום לכל שבט ושבט מצד הקדושה איעקר טורא בר ג' פרסי שהם כוחות הטומאה מי"ב המזלות וי"ב גבולין של כח אבותיו שהיו מלאכים ואשדי עלייהו כי אמר עוג כי כחות אלו הטומאה בו יגברו על ישראל לפי שהיה בו ג"כ קצת מצד הטהרה זכות דאברהם והיינו דמייתי ליה על רישיה לזורקו על משה:
ואמר ואייתי הקב"ה עליה קמצי כו'. דהיינו זכותו של יעקב כו' שנא' בו אל תיראי תולעת יעקב וגו' וע"פ מ"ש כתולעת זו שאין לה גבורה אלא בפיה דהיינו בתפלתן ונקבוה לאותו הר לבטל כח אבותיו של עוג ונחית בצואריה דהיינו דנחית מרישיה על צואריה להחליש כח טומאתו מאבותיו שלא יוכל להזיק בהן את ישראל ואמר דבעי למשלפיה כו' כשראה שלא יכול להם לישראל להזיקם בהר הזה שהוא כח טומאת אבותיו בעי למישלפיה מיהת להציל א"ע בזכות אברהם ואמר שמשכו שיניה כו' שיני רשעים הם כוחותיו תמיד לגזול את הצדיקים כמ"ש אשר לא נתננו טרף לשיניהם או שיניים מלשון הר שנון כמו שן סלע והם נמשכו להיות נדבקות בכח הטומאה שה"ל מאבותיו שהמשילן גם כבר להר ושלא יכול להציל גם א"ע כי לא היה לכחו ולכח טומאת אבותיו יכולת נגד כח הטהרה של אבות ישראל והיינו דדריש שרבבת שהרבית כח טומאתו להיות דבוק בכל טומאת אבותיו ובא זה ואבד זה להיות משה מחיה בקרסוליה כו' לבטל ממנו זכות הליכתו בקרסוליו להגיד לאברהם ואמר משה כמה הוי עשר כו' פירש"י שהרי הוא הקים את המשכן ודרשינן הקים את עצמו לקומת המשכן כו' ע"ש זה הדרש אינו מבורר לי בתלמוד אלא דבפ' אלו מומין (מ"ד ע"א) ובנדרים (ל"ח ע"א) גם בשבת (צ"ב ע"א) מפורש משה רבינו י' אמות היה מדכתיב ויפרוש את האהל מי פרשו משה רבינו פרשו וכתיב י' אמות אורך הקרש וגו' ואמר שקל נרגא בת י' כו' מהא שמעינן גובהו של עוג כמה וכמה אמות היה ועד ל' אמות לא הגיעו רק עד קרסוליו וליכא לאקשויי הא כתיב ערשו ערש ברזל וגו' תשע אמות ארכה וגו' כבר הרגיש רש"י בזה בחומש באמת איש באמת עוג וענין דשקל נרגא בת י' אמות ושוור כו' ר"ל דשקל נרגא כו' היינו זכות הלוחות שהיו בידו שבהן י' דברות ושוור י' אמות היינו עד מקום גבהות המשכן שהוא י' אמות שנעשה והוקם ע"י משה רבינו ובזכות זה קטליה וירמז בזה שמשה הרגו דכתיב בפרשת דברים אחרי הכותו את וגו' ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי עשתרות הוא מלשון הר וצוק קשה שהוא כח הטומאה שלו מאבותיו ומצד עצמו ומכוון כפי' הרמב"ן שהוא כח ע"ז כמו לבעלים לעשתרות ועשויים כצורת צאן כמו ועשתרות צאנך ע"כ ונראה דע"כ קראו במקום אחר עשתרות קרנים שה"ל ב' כחות א' מצד הימין קרן ימין זכות אברהם שה"ל בקצת וא' משמאל מצד טומאת אבותיו ודוגמא זו בדניאל שראה מלכות פרס דומה לאיל בעל קרנים והאחד גבוה מן השניה דהיינו שראה בו ב' כחות הא' מצד הימין מכח הטהרה בזכות שבנה בה"מ והא' משמאל כח מלכות פרס מלמעלה כמ"ש ביומא (י' ע"א) בדוביאל שר מלכות פרס אבל צפיר העזים ראה בקרן א' שהוא מלכות עו"ג שלא היה בו רק כח הטומאה משר שלו שלמעלה ודו"ק:
ואבן שישב עליה משה כו'. לפי מה שמבואר לעיל שבמקום הנס מברכין ה"נ מקום ראש הגבעה אשר שם האבן הוא מקום הנס בנצחון המלחמה שעל ידי זה הרים משה ידיו וגבר ישראל:
ועל לוט אומר ברוך זוכר כו'. דברכה זה נשתנה משאר ברכות של נסי הצדיקים דמברכין ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה משא"כ בנס הצלת לוט שלא היה ראוי לכך שרשע היה ולא היה ניצול אלא בשביל זכות אברהם יפול בו השבח הודאה שאף לאחרים שאינן צדיקים עושה הקב"ה נס אפילו בשעת כעסו בשביל שזוכר הצדיקים ומייתי ליה מדכתיב ויהי בשחת וגו' ויזכור אלהים וגו' דמשמע שבשעת כעסו בשביל והשחתת סדום היה זכירת אברהם להציל את לוט והענין שמהפך הקב"ה מדה"ד למדה"ר בשביל הצדיקים והרמז בזה ויזכור אלהים את לוט מתוך ההפכה בהפוך וגו' דהיינו מתוך שהפך מדה"ד על הרשעים למדה"ר בשביל צדיקים שזוכר ולא דרשו כן גבי נח דכתיב כה"ג ויגברו המים וגו' ויזכור אלהים את נח וגו' אלא דהתם סדרא נקט ואזיל שאחר תגבורת המים זכר את נח ודו"ק:
חומת יריחו שנבלע. פירש"י מדכתיב תחתיה משמע במקומה וא"א זו אלא ע"י בליעה עכ"ל, והמקשה דפריך והא נפלה כו' דכתיב ותפול החומה תחתיה ר"ל דע"כ מדכתיב לשון נפילה על כרחך דלא נבלעה ותחתיה לאו ממש במקומה משמע ועי"ל דמשמע ליה דנבלעה מדכתיב ויעלו העם איש נגדו וגו' דמשמע נגדו בלי שום מעכב שהוא בדרך נפילה שיש בו מכשול מאבנים שנפלו ומתרץ כיון דפותיה ורומיה כהדדי כו' לאו משום דפסיקא ליה הכי בשום דוכתא אלא דמהכא קא יליף ליה כיון דקרא הכתוב בליעה נפילה ע"כ היינו משום דכהדדי נינהו ולא היה מועיל נפילתה אי לא דנבלעה ודו"ק:
ארבעה צריכין להודות כו'. הקושיות שהתחיל בזה המזמור לומר אשר גאלם מיד צר וגו' וחשיב במדבר וחולה ויורדי הים דלא שייך בהו מיד צר אלא דהל"ל אשר גאלם מצרה ועוד כיון דקרבן תודה הוא בכולן למה לא כתבו רק בחולה ומה ענין ד' אלו צרות וכל שינוי הענינים אין להאריך בהן הוא המבואר כי ד' סבות הכוללים והם המונעים לאדם מהגיע אל שלימותו ותכליתו הא' שאין לו במה להתפרנס וצריך לרדוף אחר פרנסתו הב' שיש עליו יד שונאים וא"א לו לעבוד ה' שליה מפניהם הג' מי שבטבע חולה וחלש מלעסוק בתורה ומצותיה הד' ריבוי עושר וטרדה המבטלו מתורה ומצות לפי שד' מעיקים וצרות האלו הם חולאים שבישראל בגלות כמפורש בתוכחות ע"כ כשישראל נגאלו ממצרים ומד' מעיקים אלו אמרו בב"ר שע"כ נאמרו ד' כוסות בחלום שר המשקים שם דעל שם זה תקנו ד' כוסות של פסח בגאולת מצרים וע"כ נאמר בו' ד' לשונות של גאולה וגאלתי והוצאתי והצלתי ולקחתי לפי שנגאלו מארבע צרות אלו ועל שם זה אמרו שם שהקב"ה מביא ד' כוסות של תרעלה על עו"ג ומשקה לישראל ארבע כוסות של ישועה כמפורש באורך שם דהיינו על שם ישועה מארבע צרות ומעיקים המתהוים בגלות והוא ענין שמספר בו ארבע הצריכין להודות שהם בעצמם מצירים הכוללים ומונעים האדם מהשיג שלימותו שמכולם נצולו בגאולתן והתחיל ואמר הודו לה' כי טוב וגו' ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה (י' ע"ב) בצאת לפני החלוץ אומרים הודו לה' כל"ח ולא אומרים כי טוב לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ע"כ אמר שישראל בגאולתן אומרים כי טוב לא על מפלתן של רשעים לעתיד אלא ע"ש גאולי ה' שנגאלו מיד צר ומכל ד' מעיקים וצרות שהיה עליהם ואמר מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים היינו משאר ד' גליות מד' מלכיות כמפורש בב"ר וז"ש ממזרח הוא מלכות מדי שהוא במזרחו של ארת ישראל מצפון הוא מלכות בבל שהוא בצפונו של ארץ ישראל ממערב ומים הוא מלכות יון ומלכות ארם שהם במערבו של ארץ ישראל ולכך נקט מערב ב' פעמים ולא נקט כלל רוח דרום שאין באותו רוח מד' מלכיות אבל התחיל בגאולת מצרים שהיא גאולה ראשונה והיא בדרומה של א"י שאז נצולו ג"כ מד' המעיקים המונעים השלימות והיו ראויים לקבל התורה וז"ש בגאולת מצרים עד שלא באו לא"י שהיא עיקר גאולתן שהיה להן מניעה מצד פרנסה תעו במדבר בישימון דרך שאין שם דרך כלל ועיר מושב לא מצאו שעקמו וסבבו כמה ארצות עד שהגיעו לעיר מושב בא"י ואמר שהיו במדבר רעבים גם צמאים וגו' כמ"ש ערכין (ט"ו ע"א) ב' פעמים חטאו במים וב' פעמים בשליו וב"פ במן ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם וגו' היינו שנתן להם המן והשליו והבאר ועל שתעו במדבר וידריכם בדרך ישרה וגו' היינו שנכנסו לא"י וע"ז יודו לה' חסדו וגו' שלא היה מדרך החיוב לפי חטאם במדבר אבל מצד חסדו הוא וע"ז תקנו בכל הולכי מדבר לברך ברוך גומל חסדים טובים לחייבים ואמר ונפלאותיו לבני אדם דלגבי הקב"ה מלתא זוטרתי היא כדאמר (לעיל ל"ג ע"ב) ומי יכלת לסיים כוליה שבחיה אבל יספר נפלאותיו שהם לבני אדם ואמר כי השביע וגו' היינו שמלא אותם כל טוב בא"י כמ"ש ובתים מלאים כל טוב והוא כוס ראשון ואמר יושבי חשך וגו' היא מניעה מצרות יד האויבים כמו שהיו משועבדים במצרים שהיו שם בחושך ע"י עבודת פרך וצלמות השלכת בנים ליאור ואסירי עני וברזל כמ"ש ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים וגו' כי המרו אמרי אל וגו' שהיו בהם רבים חוטאים גם פסל מיכה ויכנע בעמל וגו' היא עבודת פרך שעמלו בו וע"י כשלו ואין עוזר דגם מושיעם משה הוצרך לברוח מפני פרעה אך ויזעקו אל ה' וגו' כמ"ש ויזעקו ותעל שועתם וגו' ואמר שעל זה יודו וגו' כמש"ל ואמר מהו הפלא כי שבר דלתות וגו' כמ"ש שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים והוא כוס ב' ואמר אוילים מדרך פשעם וגו' היא הצרה שמחמת חולי והיה להם בגלות מצרים כמו שהבטיח להם בגאולתן כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' שבא מחמת עון וע"פ מ"ש פשע הוא המרד יומא (ל"ו ע"ב) שאין היסורין ממרקין אלא המיתה ממרקת במרד כדאמרינן פי"ה (פ"ו ע"א) אבל העון הוא המזיד היסורין ממרקין וז"ש שזה האויל שנכנס בו רוח שטות כשהלך בדרך פשעם ולא נחשב לו כמרד אלא כעון דיסורין ממרקין דהיינו מעונותיהם יתענו ביסורין ואמר דאף בחליו דכל אוכל תתעב נפשו ולא יכול לאכול מ"מ נחשב לו לתענית ויסורין שממרקין העון והמזיד ואמר ויגיעו עד שערי מות ר"ל דגבי רשעים גמורים אמרינן בעירובין (י"ט ע"א) אפילו בפתחו של גיהנם אין חוזרין אבל זה כשהגיע עד שערי מות ופתח גיהנם מתחרטין ויזעק אל ה' וגו' כמ"ש במס' ר"ה (ט"ז ע"א) דזעקה מועלת אפילו לאחר גזר דין שהגיע לשערי מות ואמר ישלח דברו וירפאם וגו' דרפואת ב"ו צריך תחבושת וסממנין ושאר פעולות אבל רפואת ית' ב"ה בדבור בעלמא שמשלח ואומר יודו לה' וגו' כדלעיל ואמר ויזבחו זבחי תודה וגו' דלולי שנכפר מעונותיו ביסורין היה ראוי להביא קרבן אשם או חטאת לכפרה אבל כיון שנתכפר כבר בחוליו ע"י יסורין א"צ לו להביא רק קרבן תודה ומינה גם לאחרים שזכר שנצולו מהצרה שמביאין תודה ע"ש יודו לה' חסדו וג' והוא כוס ג' ואמר יורדי הים באניות וגו' היא הטרדה הבאה מנבהל לעושר כיורדי הים באניות כו' כמ"ש במס' עירובין (נ"ה ע"א) ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים ואמר המה ראו מעשי ה' וגו' כמו שראו במצרים בקריעת ים סוף כן יורדי הים באניות רואים מעשי ה' שהם צבא השמים כמ"ש כי אראה שמיך מעשה וגו' ירח וכוכבים וגו' ונפלאותיו במצולה דהיינו למטה מתחת לארץ ואמר שזה בא ע"י רוח סערה שתרומם גליו ויעלו שמים וגו' כמפורש בפרק הספינה (ע"ג ע"א) רומא דגלא ש' פרסי כו' ודלינן עד דחזינן כוכב זוטא כו' ושוב ירדו תהומות ומתוך ראיה זו חשב לידע מה למעלה ומה למטה אבל נפשם ברעה תתמוגג וגו' וכל חכמתם בזה תתבלע ד"א לידע מה למעלה ומה למטה כמפורש פ' אין דורשין (י"א ע"ב, ט"ז ע"א) ואמר ויצעקו אל ה' וגו' שע"כ אמרו בקדושין (פ"ב ע"א) הספנין רובן חסידים ואמר יקם סערה וגו' כי הסערה גופיה שאמר שמרומם גליו הרי הוא מקום לעשות דממה של הרוח סערה שיחשו גליהם שאמר וע"ד שאמרו (סנהדרין צ"א ע"א) בדבר שמוחץ הוא רופא ואמר יודו לה' חסדו וגו' כדלעיל הוא כוס ד' ועל זאת הכוונה שינה התלמוד סדרן של הד' צריכין להודות מסדר הכתוב שהם מדבר וחבוש וחולה וים והתלמוד סדרן ים ומדבר וחולה וחבוש ושינה הלשון בים ומדבר ואמר בלשון הווה יורדי הים והולכי מדבר ובחולה ובחבוש אמר בלשון עבר ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש כו' לרמז בזה הכוונה שאמרנו בסוד ד' כוסות כמ"ש ע"פ ב"ר שנגאלו בגאולת מצרים מכל ד' המעיקים ומתחיל מיורדי הים שעל ידי שירדו לים ונצולו בקריעת ים סוף שם נתעשרו מביזת הים וע"ז יודו לה' וגו' היא השירה שאמרו בים וע"ז נתקן כוס של קידוש זכר ליציאת מצרים שהוא קריעת ים המורה על חידוש העולם ושני לו הולכי מדברות שבמדבר היה להם עינוי עד שזכו לכמה טובות כגון שליו ומן ע"ז נתקן כוס שני שקודם הסעודה וע"ז יודו לה' וגו' והיא שירת הבאר והג' חולה שזכו ביציאת מצרים בנתינת התורה שנתרפאו כל החולים מחולי שהיה להם כבר בצאתם ממצרים וע"ז נתקן כוס ג' שאחר הסעודה היפך שאמר בחולה כל אוכל וגו' והד' מי שהיה חבוש כו' שלא באו ישראל לידי חירות גמור עד אחר שכבשו א"י שניטל יד האויבים לגמרי מעלינו וע"ז נתקן כוס רביעי:
וצריך עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו' ותרי מינייהו רבנן כו'. הוא מבואר כי שיעור י' אנשים לכל דבר שבקדושה לתפלה ולבה"מ לברך נברך אלהינו ולברכת חתנים דמצינו בהו דאקרו קהל ועדה וגם ענין של ג' אנשים מצינו בבה"מ לזימון ולזה בעי לאודויי נמי הכא בפני י' המון עם וקהל ומינייהו ב' רבנן יחידי סגולה כשיעור הזימון עמו דבעי רבנן כדאמרינן פ' שלשה שאכלו (מ"ח ע"א) דאין מזמנין על ע"ה ושינה לשון גבי קהל עם ירוממוך וגבי זקנים יהללוך לפי שההתרוממות גם ההמון וגם הקטנים יבינו בו כמ"ש בפרק שלשה שאכלו (מ"ח ע"א) באביי ורבא כשהיו קטנים דחד אחוי לשמי טללא וחד אחוי כלפי שמיא אבל ההלול שהוא דבר שכלי אין ההמון משכילים בו רק רבנן ויחידי סגולה ולמאי דבעי למימר דבעי י' שאר עמא וב' רבנן הטעם בו כשיעור העדה וקהל שנאמר במרגלים שהיו מתחלה אחד לשבט ותרי מינייהו היו רבנן יהושע וכלב ודו"ק:
וי"א אף ת"ח כו'. פירש"י השדים מקנאתו מתגרין בו עכ"ל, ובפ' כיצד מברכין (מ"ג ע"ב) מפורש ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא וע"ש בחידושינו ובפ' ג"ה:
שלשה דברים מאריכין ימיו כו'. ולא חשיב הכא הא דפרק שלשה שאכלו (מ"ז ע"א) כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו כו' דאפשר דהוי בכלל המאריך בתפלתו וק"ל:

דף נ"ה ע"א[עריכה]

תוס' בד"ה לך אמור כו' וי"ל דבפרשת כי תשא כתיב כו' ארון לעדות עכ"ל. כצ"ל ואע"ג דבפרשת תרומה נמי דברי הש"י הם וכתיב ארון תחלה י"ל דהיינו לפי מה שהבין משה דאין חילוק מה שיהיה קודם וק"ל:

דף נ"ה ע"ב[עריכה]

גמרא ואי לא לימא הכי אדיר במרום כו'. ובגירסת הרי"ף והרא"ש וכי מהדרי כהני אפייהו לימא אדיר כו' וק"ל:
תוס' בד"ה פותרי חלומות פר"י דמזל שעת הלידה גרים כו' עכ"ל. דבריהם צריכין ביאור:

ח"א נ"ה ע"א[עריכה]

כל המאריך כו' שנא' תוחלת ממושכה כו'. מפורש פרק אין עומדין:
שלשה דברים מזכירין כו' קיר נטוי כו' ומוסר דין כו'. מפורש פרק קמא דר"ה:
והמאריך על שולחנו דלמא אתו עניא דכתיב המזבח כו'. מפורש פ' ת"ה ופי' שתי הלחם ע"ש:
ומוריגי בהמה כו'. פירש"י דומה למורג חרוץ שאינו חלק כמו החיך והלשון כו' ע"ש ואינו דומה שיהיה הכתוב מספר בשבחו של אברהם שהיה מאכיל למלאכים לשונות הקשים לתחתוניות ובפרק המוציא יין (פ"א ע"ב) נתיישב שפי' שם רש"י כגון קליפת הלשון ובערוך בערך מרג פי' שהוא תרגומו של חיך דבק לשון יונק אל חכו תרגום אידבק לשון עולמיא למוריגיה כו' ע"ש:
פניך דומין למגדלי חזירים כו'. מפורש במסכת נדרים פ"ז:
שלשה דברים כו' מי שנותנין לו ס"ת כו'. דה"ל כאלו נותנין לו חיים דכתיב כי הוא חייך וגו' והוא לא בעי וכן כשנותנין לו ברכה כו' שהאורח מתברך בברכתו של בהמ"ז והוא לא בעי ביה מ"נ מקצרין לו מחייו שנותיו הקצובין:
והמנהיג עצמו ברבנות כו'. ובכמה דוכתי אמרינן דצריך הרב לנהוג ברבנות כההיא נהוג נשיאותך ברמה (כתובות ק"ג ע"ב) ורב יודא גופיה מרא דשמעתתא א"ל לרב נחמן (קידושין ע' ע"א) שאסור לו לעשות מלאכה בפני ג' ומצאתי בזה בשם ר"ח אהיא דהכא דדוקא בצנעה אסור אבל בפרהסיא שרי והוא דוחק ונראה לפי דקדוק הלשון שאמר המנהיג עצמו ברבנות ולא קאמר הנוהג רבנות דההוא לישנא משמע שקבלוהו עליהם דבההוא ודאי שרי לנהוג רבנות אבל המנהיג עצמו כו' היינו שאין אחרים מנהיגים אותו אבל מנהיג עצמו בשררה ורבנות היינו בע"כ אע"פ שאינו מרוצה להפ ובכה"ג קאמרינן נמי (פסחים פ"ז ע"ב ע"ש, יומא פ"ו ע"ב) דשררה מקברת בעליה ומיהו יוסף הצדיק ודאי דלא עבד הכי אלא דילפינן ליה הכי מהאי קרא דאי לא לדרשה זו ל"ל למכתב דמת יוסף ואחר כך כל אחיו וכהאי גוונא דייק תלמודא פ' הבע"י (ס"ד ע"א) גבי א"ה אברהם נמי עקר היה כו' ודו"ק:
שלשה צריכין רחמים כו'. לכאורה קשה דודאי הכל בידו ית' ב"ה וצריכין לבקש רחמים עליהם ובכמה דוכתין אמרינן דבעי לאפושי רחמים ואפשר דג' צריכין רחמים דקאמר ר"ל מתחילת השנה והיינו דחשיב שנה טובה וקאמר נמי מלך טוב לפי שיום זה מיוחד להודות הקב"ה ממ"ה שעל כן אנו אומרים בו המלך הקדוש והמלך המשפט וגזירת המלכיות בו ביום דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ובעי רחמי בו ביום להעמיד לנו מלך טוב וחלום טוב דההוא חלום דר"ה הוא היותר אמתי כדאמרינן המתענה תענית חלום בר"ה פ"א יתענה אותו כל ימיו ומייתי ליה מקראי פלגי מים כמו המים שמתפלגין ומתחלקים לשני נהרות א' לימין וא' לשמאל כן לב מלך ביד ה' להטותו לטוב לנו או לרע ח"ו כפי הזכות וחובה שלנו ושנה טובה דכתיב תמיד וגו' מראשית השנה עד וגו' חסר כתיב דהיינו מתשרי השנה עיני ה' לטובה עליה וחלום טוב מדכתיב ותחלימני ותחייני פירשוה מלשון חלום וכן לקמן גבי ששה דברים יפים לחולה:
שלשה דברים מכריז כו' דכתיב כי קרא ה' לרעב וגו'.דלשון קריאה ממש כמו ויקרא ה' אל משה וגו' לא יפול בדבר שאין בו שמיעה כמו הרעב והדגן ובצלאל נמי כיון דלא מצינו בו שהיה נביא ולא היה מדבר עמו הקב"ה לא שייך ביה לומר ראה קראתי וגו' וע"כ פירשוהו מלשון הכרזה כמו קול אומר קרא וגו' קול קורא במדבר וגו' שהקב"ה בעצמו מכריז להיות קיים הדבר בלי שינוי וק"ל:
אין מעמידין פרנס כו'. מבואר על פי שאמרו פרק קמא דסנהדרין (ח' ע"א) כתיב ואצוה את שופטיכם וגו' וכתיב ואצוה אתכם וגו' אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול עול צבור ור"ל שתהא אימתו עליהם כאלו הוא ראש עליהם ואזהרה לדיין שלא יטיל אימה יתירה עליהן אבל יסבול טרחתן כאלו הוא נושא אותן עליו ע"ד שאחז"ל (הוריות י' ע"א) עבדות אני נותן לכם ולא שררה וכמ"ש כל פרנס שמנהיג את הצבור נחת כו' כמפורש פ' חלק (צ"ב ע"א) והשתא הך מילתא סמך לה ר"י אהאי קרא ראה קראתי בשם וגו' הגון עליך דהיינו ראה אתה אם הגון עליך בצלאל להזהר בכבודו לקבלו ולהנהיגו עליהם וא"ל אם לפניך הגון שלא ישתרר ולא יגיס דעתו לפני לכ"ש ולפי שבאמירת ויקהל אמר משה לישראל ראו קרא ה' וגו' למדו לומר שא"ל הקב"ה שיאמר כן לישראל ראו דהיינו אם הגון למנותו ולהנהיגו עליהם באימה והשיבו גם כן אם הגון בעיני הקדוש ב"ה שלא ישתרר עלינו גם לפנינו הגון שתהא אימתו עלינו לקבלו ועד"ז אמר הקב"ה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' שהוא מגדולי השבטים שינהיגו אותו עליו לראש ונתתי אותו את אהליאב שהוא מירודים שבשבטים להשוותן שלא ישתרר ויגיס דעתו עליהן הגדול שבשבטי והיפוך השוה הירוד לגדול שהם ינהיגו גם אותו עליו לראש ולפרנס:
עשה לי משכן כו'. פירש"י שכן סדורם בכי תשא כו' ע"ש וכ"כ התוס', אבל לפ"ז אינו מפורש שבצלאל נתכוין לכך גם מנין להם שם בצלאל ע"ש חכמתו בצל אל ואפשר משום דבתחלת זאת הפרשה בכי תשא כתיב ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ר"ל דע"ש זה קראתיו בצלאל על שנתכוין לדעתי ובצל אל היה ויותר נראה לפרש דאפרשת ויקהל קסמיך גבי עשיה דהקדים המשכן לארון וכלים ולא הזכיר שם בעשיית המשכן בצלאל רק גבי ארון דכתיב ויעש בצלאל את הארון וגו' למדרש מיניה דבצלאל היה יודע לעשות המשכן ואח"כ הארון וכלים ודו"ק:
היה יודע בצלאל לצרף כו'. מפורש בריש פ"ק דכתובות בחידושינו ע"ש:
אין הקב"ה נותן חכמה כו' שנאמר יהב חכמתא לחכימין וגו'. דלפי פשוטו שהוא חכם עכשיו לא ה"ל למכתב אלא יהב חכמתא ומנדעא אלא ר"ל לחכימין כבר וליודעי בינה כבר:
כל חלום ולא טוות כו'. עיין פירש"י אבל בערוך פירש כל חלום יש בו שום ממשות אבל חלום שרואה כשהוא צם אין בו ממשות כו' ע"ש:
לא חלמא טבא מקיים כולה כו'. סמך אדרשה דלקמן מנלן מיוסף דכתיב והנה השמש וגו' וק"ל:
עציבותיה מסתייה כו'. עיין פירש"י וכן י"ל סיפא דמלתא חלמא טבא חדוה מסתייה והוא דחוק דהל"ל האי לישנא דלקמן עציבותיה מפכחא ליה ונראה דהכא ה"פ חלמא בישא עציבותיה מסתיא שזה הוא פתרונו וקיומו של חלום בישא דחזא שהוא מצטער וכן בהיפך חדוה מסתייה שחלום הטוב דחזא הוא פתרונו ומתקיים בהך חדוה שהוא משמח וק"ל:
שנא' והאלהים עשה שייראו וגו'. ולקמן מייתי ליה נמי לגבי רעמים דהכל בכלל שעשה כדי שייראו וכדאמרינן לא ברא הקב"ה עולמו אלא כדי שייראו שנא' והאלהים עשה שייראו וגו':
וכי מה ענין תבן כו'. לפי פשטיה לתבן מדמה ליה החלום ולבר מדמה המתנבא דברי אמת אבל א"כ ה"ל למכתב מה לתבן אצל הבר אבל תבן את הבר כמו תבן עם הבר דמשמע שניהם בנושא אחד ותרווייהו אחלום דרישא דקרא קאי דא"א גם לחלום אמיתי שדומה לבר בלא דברים בטלים דהיינו תבן:
מנלן מיוסף דכתיב והנה השמש וגו'. ובגירסת ילקוט הבוא נבוא אני ואמך גו' ופירש"י בחומש והלא אמך כבר מתה כו' ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו כו' כשם שא"א באמך כך השאר בטל עכ"ל, ופירש הרא"ם וא"א לומר שלא היה יודע שאין חלום בלא דברים בטלים ולכך הכזיב את החלום כלו עם הכזבת אמו כו' ולא שנתכוון להוציא הדבר מלב בניו כו' מפני שכיון שרבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים א"א שהיה יעקב טועה בזה כו' עכ"ל, ואין זה מחוור דגם שלמדו רבותינו מכאן דאין חלום בלא דברים בטלים היינו אחר שנתקיים החלום לבד מאמו שלא נתקיים ואם נאמר מסברא שלא היה יעקב טועה בזה כמ"ש רבותינו אם כן מהסברא נמי שלא יטעו גם בניו בזה וא"כ לא יוכל בזה להוציא מלבן שלא יקנאוהו וע"כ הנראה לומר דע"כ יעקב אבינו לא הכזיב את החלום כולו דהא כתיב ואביו שמר את הדבר שפירושו שהיה ממתין מתי יתקיים וא"כ ע"כ לפי דעתו שיתקיים החלום מה שאמר הבוא נבוא וגו' להכזיב בזה כל החלום אינו אלא להוציא הדבר מלב בניו כו' אבל לפי דעתו ודאי יתקיים החלום כולו חוץ מאמו ואם כן ע"כ ראה יעקב שאין חלום בלא דברים בטלים ולהכי לא ניחא לתלמודא למימר דהחלום זה נתקיים כולו והדברים מגיעין לבלהה וע"כ הכזיב את כל החלום כולו והכי אמרינן בב"ר דהא כתיב ואביו שמר את הדבר דמשמע שיתקיים ומיהו איכא למימר שבדעתו היה חלום אמתי להתקיים והדברים מגיעים לבלהה אלא שאמר הבוא נבוא אני ואמך וגו' להוציא הדברים מלבן של בניו כו' וכן הקשה הרא"ם לדברי הב"ר וע"כ נראה דתלמודא ימאן מלפרש דהדברים מגיעין לבלהה דאמך משמע אמך ממש ועוד דנראה מתוך הכתובים שמתה בלהה קודם שירד יעקב למצרים כמ"ש הרמב"ן ודו"ק:

ח"א נ"ה ע"ב[עריכה]

לעולם יצפה אדם לחלום טוב כו'. נראה ע"פ מאי דאמרינן לקמן בחלומות המתקיימים וי"א אף חלום שנשנה שנא' ועל השנות החלום וגו' ולזה מבואר שגם חלום יוסף כיון שנשנה באלומות ובכוכבים א"א שיתבטל אף אם יתעכב בקיומו עד כ"ב שנים ומה שלא נתקיים מיד כמו חלום פרעה דכתיב ועל השנות החלום וגו', וממהר האלקים לעשותו הוא בעונש יעקב שביטל כ"ב שנים כבוד אב כדאמרינן סוף פ"ק דמגילה (י"ז ע"א) ולפירוש הראב"ע יתיישב בע"א דבלילה אחד ב' חלומות מורה כי ממהר אלקים וגו' וחלומות יוסף משמע שהיו בב' לילות ולזה חלפ שעל אמו לא נתקיים לפי שלא נשנה שהרי לא הוזכר בחלומו רמז לאמו אלא בחלום שני רמז גם לאמו השמש וירח וגו' וכיון שלא נשנה אפשר שיבטל והיינו דאין חלום בלא דברים בטלים כיון שלא נשנה ודו"ק:
ולאדם טוב כו'. יש להקשות מחלום של יוסף הצדיק וכן לקמן שמואל כי הוה חזי חלמא טבא כו', וי"ל דחלום טוב המתקיים כעין נבואה וע"י מלאך כדלקמן ודאי דמראין גם לאדם טוב אבל חלום טוב שאינו מתקיים דהיינו שע"י שד ולא בא אלא משום דחדותיה מסתייה אין מראין לאדם טוב וכן חלום הרע דקאמר הכא לא מיירי במתקיים אלא דבא משום דעציבותיה מסתייה וכדי שלא יחטא כו' כפירש"י הכא ודו"ק:
לא תאונה אליך וגו' שלא יבהילוך כו'. מפורש פרק חלק:
כל הלן ז' ימים בלא חלום כו'. מפורש פ' היה קורא ע"ש:
אימא יטיבנו כו' ולימא להו חלמא טבא חזאי כו'. בכל חלום אפילו בחלום רע קאמר דיטיבנו באמירתו חלמא טבא חזאי ובאמירת ג' דלימרו ליה טבא הוא לפי ראותך וטבא להוי בקיומו ולפי שהחלומות יש מהן מלמעלה על ידי מלאך והוא חלום אמיתי של שחרית במשמר האחרון ויש מהן ע"י מערכת השמים ובכללו ע"י שד כדלקמן והוא במשמר שניה ויש מהן מלמטה כדלקמן שאדם רואה מהרהורי לבו שביום כהנהו חלומות דקיסר ודשבור מלכא והן החלומות שבמשמר ראשון ראשון כדמפורש כל זה ברפ"ק (ג' ע"א) גבי ג' משמרות כו' וע"כ אמר אם הוא החלום מלמעלה ע"י מלאך רחמנא לשויה לטב ואם החלום הוא ממערכת שמים שבע זימנין כו' דהיינו מצד שבע כוכבי לכת לגזרו עליך ממערכת שמיא דלהוי טבא ואם החלום הוא מלמטה ע"י שד להוי טבא ועד"ז קאמר ג' הפוכות וג' פדויות וג' שלומות דהיינו הפוכות שיהפוך הקב"ה ממה דחזה ע"י הרהור שביום מרעה לטובה ופדויות שיפדהו הקב"ה ממה דחזה ע"י מערכת השמים ושד ושלומות שיתן הקב"ה שלום במאי דחזא ע"י מלאך פמליא שלו שהוא שלום ולפי שיש חלומות שהוא רואה לעצמו ויש חלומות שרואה על בניו ועל קרוביו ויש שרואה על אחרים וכן שקרוביו ואחרים רואים עליו וע"כ קאמר בכ"א מהם ג' פסוקים ג' הפוכות הפכת מספדי למחול לי וגו' היינו שחלמתי לעצמי אז תשמח בתולה במחול בחורים וגו' והפכתי אבלם וגו' נגד חלום בניו וקרוביו ולא אבה ה' וגו' ויהפוך ה' וגו' נגד חלום אחרים כלל ישראל וכן בג' פדויות פדה בשלום נפשי נגד חלום עצמו ויאמר העם וגו' ויפדו וגו' נגד חלום קרוביו ופדויי ה' ישובון נגד חלום אחרים כלל ישראל וכן ג' שלומות שלום שלום לרחוק וגו' נגד חלום עצמו ורוח לבשה וגו' ושלום לעוזרך וגו' נגד חלום קרוביו ומסיים בהאי קרא הכוללם אתה שלום דהיינו חלום עצמו וביתך שלום היינו חלום קרובים וכל אשר לך שלום דהיינו כלל ישראל שהם תחת ממשלתך ודו"ק:
מאן דחזא חלמא ולא ידע כו'. היינו שמשתכח הימנו כדלעיל אבל הזוכר החלום וידע בה הא קאמר ביה דיטיבנו בפני ג' ואמר דלימא הכי כו' אם טובים הם כו' לפי שהחלומות גם אם הוא מראה לטוב אפשר שיתהפך ע"י פתרון וכן במראה רע יתהפך לטוב ע"י הפתרון כהנהו חלומות דפתר בר הדיא לאביי ורבא ולזה יאמר אם מראה החלום שאיני יודע אותו אם הוא טוב חזקם ואמצם שיתקיימו בי לטובה ולא יתהפכו לרעה כחלומותיו של יוסף הצדיק שנשתהו כ"ב שנים ונתקיימו לטובה ולא נתהפכו לרעה כפי מחשבת אחיו לפותרו לרעה ואם הם חלומות שמראים לרעה וצריכין רפואה שהוא פתרון לטובה רפאם כמי מרה כו' שנתהפכו מי מרה למתוקים ע"י עץ מר כמ"ש ויורהו ה' עץ זה הרדופני וכן מי יריחו ריפא אלישע במלח וכמ"ש במכילתא וישלך שם מלח ב"ו במתוק מרפא את המק אבל מי שאמר והיה העולם לא כן אלא במר מתקן המר וכמרים מצרעתה דהיינו שנתהפכה רפואתה לטובה שנעשית נערה כדאמרינן פ"ק דסוטה (י"ב ע"א) וכחזקיהו מחליו שנגזר עליו שימות קודם זמנו ונתהפך רפואתו לטובה להוסיף לו ט"ו שנים כמפורש בקרא ומסיים כשם שהפכת קללת כו' כן הפוך כל חלומותי המראים לרעה שיהיו פתרונם לטובה ומסיים בהדי כהני כו' היינו בסוף כל פסוק שמסיימין והיינו שאומרים ג"פ כן ע"פ הכוונה דלעיל דאחר שמסיימין פסוק ראשון וישמרך דהיינו מן המזיקין הוא נגד חלום הבא ע"י מזיקין ובפסוק שני יאר ה' וגו' ויחנך היינו נגד חלום הבא מן המערכת השמים ובפסוק שלישי ישא ה' וגו' וישם לך שלום מחלום הבא ע"י מלאכי מעלה:
אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף כו'. בפרק אלו נאמרים (ל"ו ע"ב) דמייתי ליה אבני יוסף ניחא ובפרק מי שמתו (כ' ע"א) ובפרק הפועלים (פ"ד ע"א) נמי דר' יוחנן קאמר לה אנא מזרעיה דיוסף קאתינא איכא למימר דהוה ידע דמשפחתו היה מזרע יוסף אך הכא אינו דומה דמיירי דוקא במאן דאתי מיוסף, וי"ל דהלחש הוא כן, ועי"ל דכל ישראל נקקראו ע"ש יוסף דכתיב נוהג כצאן יוסף וגו' וק"ל:
יומא קמא לא לגלי כי היכי דלא לתרע כו'. נראה שהוא ע"פ מ"ש (לעיל י"ט ע"א לקמן ס' ע"א, כתובות ח' ע"ב) אל יפתח אדם פיו לשטן וע"כ יומא קמא דעדיין לא נתחזק החולי בו לא ליגלי כי היכי דלא יפתח פיו לשטן להחזיקו בדבורו:
וכי החלומות שוא וגו'. ונראה דמשמע ליה נמי קרא זה בלשון תמיהא משום דה' השוא יתירה הוא לפי פשטיה כדכתיב בהאי ענינא כי התרפים דברו און ולא כתיב דברו האון וכן והקוסמים חזו שקר ולא כתיב חזו השקר ולהכי מפרש ליה כפשטיה דיש חלומות שהן שוא שהן ע"י שד ומפרש ליה נמי בה"א התמיהא החלומות שוא ידברו ע"י מלאך שהרי כתיב בחלום אדבר בו וק"ל:
שכל החלומות כו'. כבר האריך בעל העקידה בקושיות בדבר זה וז"ל כי איך תתחללף הוראות חלום כפי חילוף הפותר אותו כרצונו כו' לא טוב ולא רע כעובדא דבר הדיא כו' ופלא גדול מזה כו' כ"ד פותרי חלומות כו' והאריך בקושיותיו ובתירוצו ליישב כל זה ע"ש אבל אין כל הסוגיא מתיישבת לדבריו ואין להאריך כי הוא מובן מעצמו, אבל הנראה דהדברים כפשטן וכמשמען כי יש לפעמים לחלום אופנים הרבה לרעה ולטובה מעין החלום כדאמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמא ובזולת הפתרון אפשר שהוא לא טוב ולא רע כמ"ש רב חסדא חלמא דלא מפשר כו' ופירש"י דלא מיקרי לא טוב ולא רע שכל החלומות הולכין אחר הפתרון עכ"ל, ויותר מזה שגם החלומות שפתרונם הקרוב לאמתי לטובה אפשר שישתנה לרעה ע"י הפתרון כדמוכח מההיא דהרואה באר בחלום ישכים כו' ע"ש ואין זה דבר זר לקבל כי מצינו שיש כח בנפש האדם לפעול בעינו לטוב כדכתיב טוב עין הוא יבורך וכן בהפך ברע עין כבלעם ובכמה מקומות וכיוצא בזה בדבורו הקל כדאמרינן לעיל (ז' ע"א) אל תהא ברכת הדיוט כו' ואל תהא קללת הדיוט קלה בעיניך (מגילה ט"ו ע"א, כ"ח ע"א, ב"ק צ"ג ע"א) וכן הוא הדבר הזה שניתן כח לפה להוליך את החלום כפי פתרונו אם הוא מעין החלום וקרוב לזה כתב בע"י ולפי הסוגיא דשמעתין דג' מיני חלומות הן הא' שהולך כולו אחר הפה ובלא פתרון אינו לא טוב ולא רע ומזה המין א"ר חסדא כל חלמא דלא מפשר וכו' כפירש"י והך דרבי בנאה בכ"ד פותרי חלומות וכל הני עובדי דבא הדיא וזה החלק מהחלומות שע"י שד שהוא שוא בזולת הפתרון והמין הב' שיש לו פתרון קרוב לאמתי ויתקיים בלי פתרון אמנם ישתנה ע"י פתרון אפילו מטוב לרע ומרע לטוב כההיא דהרואה באר בחלום כו' כמ"ש במקומו לקמן ומזה המין הם חלומות של ב' סריסי פרעה אשר חלומם האמתי היה על העתידות כמפורש פ' ג"ה (צ"ב ע"א) אפסוק ובגפן שלשה שריגים וגו' וזה החלום שע"י מערכת השמים והג' החלום אשר אין לו פתרון כ"א הא' האמתי ואינו משתנה כלל כחלום של יוסף הצדיק והוא ע"י מלאך דכתיב בחלום אדבר בו ומה שמתענין על קצת חלומות לפי שאפשר שהוא ע"י מלאך ולא ישתנה בפתרון אחר כ"א בתשובה ומע"ט ודו"ק:
הראוהו חלומו ופתרון כו'. דלפי פשוטו שראה כי לטוב פתר לו להושיבו על כנו הוא דחוק וכי פתרון כל החלומות שוות דאפשר שזה יהיה לטוב וזה לרע וע"כ פירשו כי טוב לשון טוב אמתי הוא שהוא ראה פתרון של זה בחלומו ומיהו יש לשאול בזה דמהאי קרא וירא שר האופים כי טוב וגו' אינו מוכח רק ששר האופים ראה פתרון של שר המשקים אבל מנין לומר ששר המשקים ראה ג"כ פתרון של שר האופים י"ל דסמיך אקרא דלעיל מיניה דכתיב ויחלמו חלום שניהם שפירושו שכ"א חלם החלום של שניהם דהיינו חלומו ופתרון חלומו של חבירו כפירש"י בחומש ע"ש והא דא"ל חלום חלמנו ופותר אין אותו י"ל דלא ידע כל אחד שהוא פתרונו של חלום חבירו עד אשר שמע חלום חבירו ופתור אותו כמו שראה הוא ועיין ברא"ם ואין כאן להאריך:
חלום של שחרית כו'. ר"ל שאלו החלומות הם אמתיים ומתקיימין בלי ספק אפילו בלא פתרון והוא מבואר כדלקמן דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנא' וכו' ולזה חלומות שבתחלת הלילה אחר הרהורי לב שביום גם עשן המאכל יטרדוהו ומערב שכלו בדברים בטלים והם בעצמם החלומות אשר ע"י שד שוא ידברו אבל חלום של שחרית שכבר נח האדם מהרהורין שביום יבואו החלומות האמתיים אשר ע"י מלאך וכן החלום שחלם לו חבירו כו' דאין הולך כ"כ אחרי הרהוריו שהאדם מהרהר בעניניו ומטעם זה אמרו בדוד דאחרינא חזו ליה שיהיה חלום אמתי וחלום שנפתר כו' ראוי הוא להתקיים באותו הפתרון ולא אחר פתרון אחר כמין החלומות שהולכין אחר הפה ואין זה במקרה כחלום שע"י שד וי"א אף חלום שנשנה שנאמר ועל השנות וגו' והוא ג"כ מטעם דבר שנתחזק ב' פעמים אין זה מקרה אלא אמתי הוא והוא הענין בחלום פרעה שאמר שאין חלומו מהכוזבות הבאים מהרהורי הלב שהרי לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע שכלם טובות כמ"ש פרק זה בורר (ל"ג ע"א) אין פרה וחזירה יוצאת ממצרים עד שניטל אם שלה ואמר והנה חלום שהיו בעיניו ב' החלומות כחלום א' להורות על ענין א' ושנשנה כדי שיתקיים וז"ש ויהי בבקר וגו' שהיה זה חלום של שחרית שראוי להתקיים ויקרא פרעה לחרטומים ויספר להם את חלומו שהיה בעיניו ב' החלומות בפרות ובשבלים כחלום אחד שנשנה דודאי מתקיים ואין פותר אותם לפרעה כמ"ש שא"ל ז' פרות הטובות הם ז' בנות אתה מוליד והרעות ז' אתה קובר וז' השבלים הטובות ז' אפרכיות אתה כובש והרעות ז' אפרכיות מורדות בך שהם עשו ממנו ב' חלומות ואין אלו מהחלומות הנשנה על ענין א' וע"כ אמר כאן ואין פותר אותם בלשון רבים לפי הבנתם שהם ב' חלומות וז"ש אל החרטומים ואין מגיד לי שלא קבל פתרונם שעשו ממנו חלום שלא נשנה ואפשר שאינו מתקיים וע"כ א"ל יוסף חלום אחד הוא דהפרות והשבלים מענין אחד הם על ז' שני שובע ורעב וחלום שנשנה הוא ואשר אלהים עושה הגיד לפרעה דהיינו שחלום זה אמתי הוא להתקיים ע"י מלאך הוא ומעתה הונחה קושית בעל עקידה אהא דאמרינן כל החלומות הולכים אחר הפה הרי יוסף אמר כי לאלהים פתרונים דאין כאן מקום קושיא דודאי זה החלום פרעה כיון שנשנה פעמים בלילה אחד הוא מחלומות שהפתרון לאלהים ומתקיימין וק"ל:
אלא מהרהורי כו'. בחלומות הכוזבות ניחא כפשטיה כמש"ל בהנך דעובדי דקיסר ודשבור מלכא דאייתי לקמן אלא דגם חלום אמיתי כהא דמייתו הכא מנ"נ אין מראין לו אלא בדבר דאפשר להיות שאדם מהרהר וקאמר רבא עלה תדע דלא מחוו כו' וק"ק מחלום שני של נבוכדנצר שהיה אמיתי כתיב רבה אילנא ותקף ורומה ימטא לשמיא וחזיתה לסוף ארעא דדבר זה א"א להיות ובודאי לא הרהר בו מעולם וי"ל דלאו דוקא נקט ימטא לשמיא וגו' כמו ערים גדולות ובצורות בשמים דאמרינן ביה דדבר הכתוב ל' הבאי (חולין צ"ג ע"ב) וק"ל:

ח"א נ"ו ע"א[עריכה]

פסיד עסקך כו'. דעסקי אדם להרויח מקרי עש"ז כמ"ש ורב תבואות בכח שור לרבא מפרש ליה שורך טבוח שתפסיד עסקך ולא תאכל מחמת עצב וצער ולאביי היה מפרש ליה שורך טבוח מוכן לאכול מתוך הרווחות עסקך ולא תאכל ממנה מכח חדוה וק"ל:
א"ל כבישתיה כו'. דהיינו כפשטיה ולעיל גבי שורך טבוח וגו' לא א"ל כבישתיה לפי פשטיה דלא שייך אלא באויב הבא לביתו של אדם ובר הדיא שהיה שם לא רצה בכך שיבא אויב בעיר וכן הנך דמייתי לקמן מקראי דתוכחה אינם שייכים כפשטיה לרבא:
בהך ובנתך נפישין כו'. כדרכן על הרוב להכניס הבנים לביתן בנשואין והבנות לינשא לחוץ ויש שמכניסין גם בנותן בנשואין לביתן וקא"ל דמתוך דנפישין בינך לא תוכל לכנוס גם בנותיך לביתך אלא תינסבן לעלמא כו' וק"ל:
בניך ובנותיך נתונים וגו'. מפורש פרק הבע"י:
לך אכול בשמחשה וגו' פתרון זה בין לאביי ובין לרבא אינו יוצא מתוך משמעות מקרא זה דלך אכול וגו' ככל אינך פסוקים דמייתי בסוגין אלא דנראה דה"ק להו דעיקר החלום שכחתם ולאביי דראה חלום דמרווח עיסקא קרא זה הפסוק בחלומו על שמחתו ולרבא דחזא חלום דפסיק עסקא קרא זה הפסוק בחלומו לפכוחי פחדו וצערו דכך דרך למצערים לנחמו ולקרוא לפניו דבר של שמחה ור"ת לך אכול בשמחה לחמך לאבל דכן קרינן לאבל דברי תנחומין ושמחה לנחמו ודו"ק:
א"ל וי"ו דפטר חמור כו'. גם כן מפורש בחלומות דבר הדיא דכל פתרוני החלומות הלכו בו אחרי הפה זה המראה בחלום ע"ד שנעשה כבר מדחק הסופר וי"ו דחמור לא שייך ביה הולך אחר הפה אלא פתרון אמתי הוה וק"ל:

ח"א נ"ו ע"ב[עריכה]

הרואה באר בחלום כו' שנא' וגו'. ולא נתקיים ביד יצחק עד שהיה לו שלום ולא רבו עליה עוד ומ"ד מצא תורה כי היא נמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ושמצינו גם בשאר דברים נמשלו למים כמו מים רבים לא יוכלו וגו', ומים הזידונים אבל לא מצינו בהם מים חיים כמו התורה שנא' בה חיים ורבא שאמר חיים ממש כי טבע האנושי תולים במים חיים לשאוב ממקור החיים וכמו שאמרו אי אפשר לעולם בלא מים ומצינו במין החלום הזה שפתרונו האמיתי הוא טוב כפי הדבר של תורה המראה פתרונו האמתי לטובה אבל אפשר שישתנה פתרונו כמ"ש דרוב החלומות הולכים אחר הפה ולה"ק ריב"ל בסמוך הרואה באר בחלום ישכים ויאמר באר מים חיים קודם שיקדמנו פסוק אחר כהקיר ביר מימיה דמסתמא לא פליג ריב"ל אכל הני אמוראי דאמרי הכא דהוא חלום טוב אלא דריב"ל אשמעינן גם את זה החלום דבאר הוא מראה לחלום טוב אפשר שישתנה חלום הטוב הזה להתהפך לרעה אם יקדמנו בהסכמה פסוק אחר המראה לרעה כי הוא כמו פתרון על חלומו כנבואה קטנה כמש"ל השכים ונפל פסוק לתוך פיו ה"ז נבואה קטנה והוא כענין שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך כו' שהיה בעיניהם כנבואה קטנה ועד"ז תפרש כל הסוגיא דבסמוך דקא"ר חנן ג' שלומות הן נהר צפור כו' ואריב"ל עלה הרואה נהר בחלום ישכים כו', וכן בצפור וכן בקדרה דגם אם פתרונם לטובה כפי הדבור ופסוק של תורה כמ"ש ר"ח אפשר שישתה פתרונם להתהפך לרעה כשישכים ויפול פסוק בפיו המראה לרעה כנבואה קטנה ועל כן אריב"ל יקדמנו בפסוק המראה פתרונו האמתי לטובה וק"ל:
הרואה קדרה כו'. לכאורה הא דלא מייתי לרעה קרא דלעיל שנא' ופרשו כאשר בסיר וכבשר וגו' משום דאיירי בקדירה שיש בה בשר והכא היינו ברואה קדירה שאין בה בשא איירי מדקאמר שישכים לומר ה' תשפות שלום לנו דמוקי לה לעיל בקדרה שאין בה בשר אבל האי קרא דמייתי אחר שפות הסיר וגו' ביש בה בשר נמי איירי כדמוכחי קראי, וי"ל דהכא ברואה בחלום קדרה ואינו יודע אם היה בה בשר אם לאו מיירי ולאו דוקא נקט הכא האי קרא דה"ה דה"מ לאתויי קרא דלעיל ודו"ק:
יצפה לחכמה כו'. לכאורה שרואה קנה של עץ אבל הוא דחוק וכי משום שרואה קנה עץ יצפה לחכמה שנא' בו קנה שמשמע קנין ועוד שהוא סותר קצת מ"ש לעיל דהרואה קנה של עץ בחלום מראה אמקראות ממש של עץ אי לטובה שלא ישבר ואי לרעה הנה בטחת וגו' והנראה לפרש דהכא הרואה קנה בחלום בכתב קאמר כדלקמן גבי הספד ושפיר מראה אקנה חכמה וגו' ודו"ק:
הרואה גמל כו'. כאן יש לפרש כפירש"י קרוב לנוטריקון של גמל עכ"ל, דהיינו שהעי"ן שלה נבלעת בקריאה אחר המ"ם כמו שדקדקו בק"ש באל"ף שאחר המ"ם והעי"ן והאל"ף קרובים מוצאם וה"ל כאלו אותיות גמ"ל כתובים רצופים אבל מ"ש מהכא גם ה' העביר חטאתך וגו' קשה העיון שיהיה מלת גם בלא למ"ד נוטריקון של גמל ויש לומר ע"פ מ"ש בכמה מקומות בתלמוד כמין גם שהוא גימל יונית והוי גם כמו גמל ודו"ק:

דף נ"ז ע"ב[עריכה]

תוס' בד"ה הרואה מרקוליס בתוספתא תנן במקום מרקוליס דהכא עו"ג וא"כ כו' שמקומו של רב המנונא היו כו'. כצ"ל נ"ל:

ח"א נ"ז ע"א[עריכה]

הרואה הונא כו'. פירש"י נס נעשה לו נו"ן כנגד נו"ן וכגון שראה השם כתוב, חנינא נונין כו' עכ"ל, וק"ק דאי משום הנו"ן דאית ביה אמאי לא נקט אהרן ונח ומיהו בחנינא וחנניא וחנן יש ליישב משום דהשם גופיה מורה על החנות והטובה והנונין מראין שיהיה בנס וק"ל:
שנא' כי אם לבינה תקרא וכו'. בכל הספרים כתיב כי אם בחירק והוא מל' אי והדרש דהכא הוציאו ממשמעות דלא ה"ל למכתב גביה כי וכדכתיב לעיל מיניה בני אם תקח וגו' ובתריה כתיב אם תבקשנה וגו' ה"נ ה"ל למכתב אם לבינה תקרא וע"כ דרשוהו אם בציר"ה והוא טעם אדלעיל אם תקח אמרי וגו' ותטה לבך לתבונה כי אז אם לבינה תקרא ע"ד דדיה ירווך בכל עת להבין דבר מתוך דבר ודו"ק:
אל תקרי מורשה כו'. הוציאו אותו מל' ירושה כתרגומו משום דהתורה לא נתנה בירושה אלא במתנה כדכתיב ויתן אל משה וגו' וממתנה נחליאל וגו' וענין שהתורה דימה לארוסה מפרש בפרק ארבע מיתות (נ"ט ע"א) עיין שם:
שנא' אמור לחכמה אחותי וגו'. מפורש במס' סנהדרין פ"ה:
הרואה שעורים כו' שנא' וסר וגו'. סר עונך קרוב לנוטריקון של שעורים כמו שפירש"י לעיל בגמל וא"ר זירא עלה אנא לא סלקי מבבל לא"י כו' ע"פ מ"ש בספ"ב דכתובות (קי"א ע"א) כל הדר בא"י שרוי בלא עון כו' ע"ש וק"ל:
כפלח הרמון רקתך וגו'. אפי' ריקנין כו' מפורש בסנהדרין (ל"ז ע"ב):
תמרים בחלום כו'. תמו עונותיו ותמרים נוטריקון תמו מורים מלשון שמעו נא המורים וגו' וק"ל:
הרואה ביצים בחלום תלויה בקשתו כו'. כי תרגומו של ביצים ושל בקשה הוא שוה ביעי וכשנשתברה נפיק שם ביעי ממנו והיינו נעשה בקשתו ודקאמר וכן אגוזים כו' וכן כל הנשברים לאו לענין בקשה קאמר אלא דשבירתן בחלום נמי מורה דנתבטל בהו מראה החלום:

ח"א נ"ז ע"ב[עריכה]

שלששה ת"ח כו' בן עזאי כו'. לעיל נקט ג' חכמים שזכו לסמיכות ונקראו רבי אבל הני ג' בן עזאי ובן זומא ואחר לא זכו לסמיכות ולאו חכמים מיקרי אלא ת"ח ודו"ק:
שלשה אין נכנסין לגוף והגוף נהנה כו'. וכתבו בזה דמה"ט אין נכנסין לגוף אין מברכין על הנאתן ונראה דכה"ג יש לפרש דלעיל מיניה שלשה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה כו' דנהנה כו' נמי מה"ט אין לברך עליהן דהברכה משום הנאה היא כדאמרינן בפרק כיצד מברכין וק"ל:
שלשה מעין עוה"ב שבת כו'. לכאורה משום שהוא יום מנוחה אבל לא הוי דומיא דאינך שמש ותשמיש דמשום הנאה נגעו בה והיינו טעימת מאכל כדאמרינן בשבת תבלין יש בה ושבת שמה וק"ל:
שלשה משיבין דעתו כו' ושלשה מרחיבין כו'. ר"ל משיבין דעתו אם הוא דואג וביגון משיבין ומסירין האנחה ממנו ומרחיבין כו' היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה למיהדר אחר תענוגי עוה"ז כמ"ש בבלעם ונפשו רחבה וק"ל:
ה' אחד מס' אלו הן כו'. ל"ד נקט אחד מס' כמ"ש התוס' בכמה דוכתין ועי"ל לפי מה שמצינו לענין בטול דא' מס' אינו בטל ויש בו קצת ממשות כדילפינן מזרוע בשלה ה"נ בדוגמא קאמר בכל הני ששה דקחשיב דיש בהו קצת ממשות מדוגמתו וק"ל:
ששה דברים סימן יפה כו' זיעה דכתיב בזעת אפיך וגו'. לפי פשטיה קללה הוא שיאכל לחמו בטורח אלא לסימן בעלמא נקטיה הכא וכן מיהר צועה וגו' בע' לאו היינו צואה בא' וכן ותחלימנני מלשון בריאות הוא לפי פשטיה אלא לסימן בעלמא נקטו הני קראי וק"ל:
שני גוים כו' אלא גיים כו'. מפורש בפ"ק דסכת ע"ז:
הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו"ם כו'. היינו ברואה דבעוקר ע"ג בא"י ודאי דצריך לברך בע"א דהיינו בא"י כו' אקב"ו לעקור עכמו"ז מארצנו כברכת כל המצות וק"ל:
ראה בבל אומר ברוך שהחריב בבל כו'.ע"ש שהחריבה את ארצנו וע"כ בעי ברכה על הרואה חורבן בבל כמו שנבאו בה הנביאים ולעתיד שיתקיימו דברי הנביאים על חורבן ושוממתיה ודאי דנברך כן ובכן בב"י א"ס:
לקיים מה שנא' וטאטתיה במטאטא כו'. לפירוש ראשון שפירש"י יהיה מטאטא מכבד שמכבדין בו הבית כמפורש פרק ראוהו (כ"ו ע"ב) ולפירוש שני יהיה מטאטי מלשון טיט ודו"ק:

ח"א נ"ח ע"א[עריכה]

נתברכו שכניה שנא' ושמתי שומרון וגו'. וקללה היא לגבי ישראל יושבי שומרון ועוד יישוב ארץ ישראל עדיף משדות וכרמים כדאמרי בעלמא וק"ל:
חכם הרזים כו'. למאי דמסיק דאין אוכלוסא פחות מס' רבוא יש בהן ג"כ ששים רבוא דעות מחולקין והוא כלל כל הדעות שע"כ נתנה התורה לס' רבוא במדבר להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה ואין להוסיף עליה ומה שאחז"ל כל מה שמחדש כל חכם בדורו מסיני הוא לפי שזה הדבר כבר היה בדעת אחת מאותן ששים רבוא שהיו בסיני כי אי אפשר שיהיה עוד דעת אחרת על ששים רבוא וק"ל:
ואין פרצופיהן דומין כו'. דכשם שהן מחולקין בדעות עד ששים רבוא שהיא צורה הפנימית כך הן מחולקין בצורה החיצונה ויש לברך על שרואה כ"כ צורות ופרצופין משונין זה מזה עד ששים רבוא שהוא קצה האחרון שאין עוד צורה אחרת מכאן ואילך וק"ל:
בן זומא ראה כו'. דודאי שאר בני אדם שעוסקין במלאכה לא היו מברכין רק ברוך חכם הרזים על רבוי הדעות ושינוי פרצופין כ"כ כדקתני ברישא אלא בן זומא שהיה ת"ח ולא היה עוסק כלל במלאכה הוסיף בברכה זו על שברא רבים כ"כ לשמשני להיות כל מיני המלאכות נעשים על ידם כפי ריבוי הדעות וכדמסיק אדם הראשון יחידי היה וכמה יגיעות יגע עד שמצא פת כו' ואני מוצא כל אלו מתוקנים כו' בלי שום יגיעה והיינו על ידי אוכלוסין זו והוסיף בזה כל אומות כו' דודאי המדינות צריכות זו לזו דמה שחסר בזו יוכל למצוא באחרת והסותרים מביאים ממקום המצוי למקום החסר וז"ש גם מה שאני חסר במקומי הם שוקדות ובאות לפתח ביתי כו' להיות לי מצוי לקנות ואמר הוא היה אומר אורח טוב כו' ועוד הוסיף בזה מחסד אלהים באורח בדרך שהוא חסר מדברים הצריכים לו ובעל הבית טורח בשבילו ואורח טוב אינו כפוי בטובה זו ואומר שכל הטרחות בשבילושהוא חסר מזה בדרך ומייתי ליה מקרא זכור כי תשגיא פעלו וגו', ר"ל שיזכור האורח וישגיא ויגדיל פעלו של בעה"ב שהכל עשה בשבילו ועליו שררו אנשי ב"ב שעשו והכינו כ"כ, עי"ל כפשטיה כי תשגיא פעלו וגו' ר"ל שתזכור חסד אלהים שהגדיל חסדו ופעלו עמך אשר הזמין לך אשר שוררו עליך אנשים להכין לך כל צורכך אבל אורח רע הוא כפוי טובה בכל זה דלאו בשבילו טרח בעה"ב:
והאיש בימי שאול זקן בא וגו'. משום דהאי קרא כולו יתירא הוא ואין לו מקום ומשמעות כאן וע"כ דרשו והאיש ע"ש איש מלחמה בנערותו וזקן זה קנה חכמה בזקנתו ומסיים אהנך תרתי מילי שבא באנשים דהיינו בין למלחמה ובין למדרש נכנס ויוצא באוכלסא ולפי שלא פירש בכמה אנשים מסתמא כאנשים דדור המדבר קאמר לפי חילוק הדעות המשתנים באנשים שהן ששים רבוא וק"ל:
ברוך שחלק מחכמתו כו'. לגבי חכמי ישראל אמר שחלק מחכמתו לפי שהם חבל נחלתו וחלקו כאו הוא חולק עמהם חכמתו שהיא חכמת התורה וקראם ליראיו ע"פ מ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו' אבל לגבי חכמי העובדי כוכבים אינו חולק להם מחכמת התורה אלא נותן להם חכמה דעלמא וכן לענין כבוד לגבי מלכי ישראל אמר חילק מכבודו שהוא כובד האמתי דאין כבוד אלא תורה והיינו שחלק ליראיו משא"כ למלכי עובדי כוכבים דעלמא שהוא נותן להם כבוד דעלמא וק"ל:
שאם יזכה יבחין בין מלכי וכו'. דמשום הברכה אין אדם צריך לכך דהא אינו חייב לברך כ"א ברואה ואם אינו רואה אינו חייב להשתדל כדי לברך:
חזי דידענא טפי מינך כו'. ר"ל כדמסיק דאתה לא ידעת אלא בחוש הראיה אבל אני אדע בחוש השמיעה שהיא יותר שכלית מחוש הראיה:
כעין מלכותא דרקיע. דכתיב ורוח גדולה וגו' משריית מלאכי רוחא רעש משריית מלאכי זיעה ואש משריית מלאכי אישא:
פתח רב ששת וקמבריך כו'. דקי"ל סומא חייב בכל המצות וכל הברכות ואפילו לר' יודא דאמר סומא פטור מכל המצות כתבו התוס' בפ' החובל (פ"ז ע"א) דמדרבנן חייב ע"ש וק"ל:
כחלינהו לעיניה כו'. פירש"י נקרו לעיניה עכ"ל, ובכולי תלמודא משמע דכחול לעין לשון יפוי ורפואה לעין הוא ואפשר דלישנא מעליא נקט שאמר ליה לרפואתו בכחול וכונתם לנקרו ודו"ק:
נתן עיניו בו ונעשה כו'. צ"ל דנס נעשה לו לרב ששת ונתפקח כדי לתת בו עיניו לעונשו בכך ועי"ל דבכ"מ שאמרו ונתן עיניו בו לאו ממש קאמר אלא דקללו בכך שיעשה גל של עצמות וענינו י"ל שנעשה עצמות כאלו כבר מת ונרקב הבשר שכבר היה ראוי למות וע"ד רשעים בחייהם קרוים מתים וק"ל:
א"ל אית לך סהדי כו'. לאו דוקא אית לך סהדי דהיינו שני עדים אלא עד אחד נמי הוי סגי להו דהא אעדות אליהו לחוד קאמרי א"ה בר קטלא הוא וה"נ אמרינן פ' הגוזל בתרא (קי"ד ע"א) דהם דנין ע"פ עד אחד ומפקי ממונא ועי"ל דבד"נ נמי בדיניהם שני סהדי מצרכו אלא שצרפו עדות דר' שילא עם אליהו וק"ל:
א"ל אי הכי בר קטלא כו'. יש לפרש דאמרי א"ה דבעל חמרתא בר קטלא הוא ולא בר מלקות ולמה לא קטלת אותו אע"ג דעיקר מלתא דמסרו על שדן דינא בלא הורמנא דמלכא מכל מקום כיון דדנת עליו נגדא אמאי לא דנת עליו קטלה כדינו א"נ היה לך ליטול הורמנא ולהמית אותו וע"ז השיב מיומא דגלינן מארעא לית לן רשות למקטל אפילו בהורמנא דמלכא דאין אנו דנין ד"נ והמלקות שהייתי ען עליו כיון שאין זה דינו האמתי לא מקרי דן דינא בלא הורמנא אלא תוכחה בעלמא ודו"ק:
פתח ר"ש ואמר לך ה' הגדולה וגו'. יש לפרש משמעו בהאי קרא לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים בארץ וגו', ר"ל אלו מדות הם שלך בשמים במלכות דרקיע ובארץ במלכות דארעא ולך הממלכה בשתיהן כי כעין מלכותא דשמיא הוי מלכוא דארעא ולפי שהיה ירא שמא ע"י דבריו ועדותו של אליהו ידונו אותו למיתה כדין בעל חמרתא והוא לא חייב מיתה ע"כ סיים בדבריו ויהיב לכון שולטנא ורחמי דינא דבכלל המדות שזכר כי הגדולה והגבורה הוא שולטנא והתפארת הוא הרחמים בדין וכעין זה במלכותא דארעא שתרחמו עליו בדיניה ולא תדונו עליו דין קטלא ודו"ק:
עביד רחמנא ניסא לשקרי כו'. הא דיהבו ליה קולפא לדון דינא מקרי ניסא לקמן כדקאמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא כו' אבל הכא ע"כ לא נתכוין לכך כמ"ש לעיל דלאו שקר קאמר ועוד מה השיב לו רשע ולאו חמרי מקרי כו' אלא היינו ניסא דאתא אליהו ואסהיד ביה דבעל חמרתא שהוא שקר וקאמר ליה שפיר רשע לאו חמרא אקרו כו' ודו"ק:
זו מעשה בראשית כו'. לפי הדרשה אינן כסדרן שהקדים מפלתן של ארם למלחמת נחלי ארנון וסיסרא וכן בדרש דר"ע לקמן הקדים קריעת ים סוף למכת בכורות משום דהכתוב סדרן כמדתן שהם ז' ספירות האחרונות כסדרן כמ"ש בזה חכמי הקבלה ור"ש בא לדרוש אצילתן של שבע הספירות שבכל אחד מהן פעל לפי מדתו ואמר הגדולה היא מדת חסד שבמדה תנהוה מעשה בראשית כמ"ש עולם חסד יבנה ומייתי ליה דהיא הגדולה כמ"ש עושה גדולות וגו' ובמדת הגבורה פעל יציאת מצרים ע"י המכות שהביא על המצרים שנא' את היד הגדולה וגו' כם כי מדת גדולה מורה על מדת חסד כדלעיל מדכתיב הכא גבי יד מורה ממש על הגבורה שעושה ביד ובמדת היד ובמדת תפארת פעל שעמדה חמה ולבנה כו' שהיה לו ליהושע לשם ולתפארת בכל העולם, והנצח זו מפלתה של אדום שנא' ויז נצחם וגו' דבמדתו יתב' שנקראת ינצח ונצח את ממשלת אדום דהיינו שיז נצחם וגבורתם שהיה להם בעוה"ז ובמדת הוד נסים של נחלי ארנון שנא' על כן יאמר וגו' את והב וגו' מפורש בר"פ כי כל בשמים ובארת שהיא מדת יסוד כדעת המקובלים היתה מלחמת סיסרא שנא' מן השמים וגו' ובמדת מלכות דהיינו לך ה' הממלכה היתה מלחמת עמלק וגו' שנא' על כס יה וגו' הכסא מורה על המלכות ולא יהיה שלם עד שיכרית זרעו של עמלק לעתיד ואמר והמתנשא וגו' לעתיד ית' ב"ה יתנשא בכל מדותיו הללו במלחמת גוג ומגוג כמ"ש שם והתגדלתי והתקדשתי ונועדתי לעיני וגו' וק"ל:
לכל לראש כו' אפילו ריש גרגותא מן כו'. מפורש פרק הספינה (צ"א ע"א) ע"ש:
לך ה' הגדולה זו קריעת כו'. שבמדת חסד עברו ישראל ונצלו בקריעת ים סוף כדאיתא במדרש והגבורה זו מכת בכורות דהיינו במדת הדין נדונו במכת בכורות וה"ת זו מתן תורה שהיא לישראל לשם ולתפארת כמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' והנצח זו ירושלים שהיא נצחונן של ישראל כמ"ש ירושלים הרים סביב לה וגו', וההוד זו בהמ"ק שהיה הדרן והודן של ישראל:

ח"א נ"ח ע"ב[עריכה]

ברוך מציב כו'. פירש"י כגון בישוב בית שני עכ"ל דקדק לפרש כן הכא משום דבחורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה כמ"ש היתה כאלמנה וכשנגאלו בבנין בית שני מקרי מציב גבול אלמנה דהיינו בנין בהמ"ק ולאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישובן כיון דבהמ"ק חרב לא שייך ביה מציב גבול אלמנה אבל בית גאים ודאי דשייך השתא וק"ל:
אנחה שוברת חצי גופו וכו'. מפורש במסכת כתובות פ"ה ע"ש:
על בתיהן של צדיקים כו' גדולים וטובים וגו'. משמע ליה של גדולים ושל טובים דהיינו של צדיקים דאי גדולים וטובים ממש לא אצטריך דה"ל בכלל בתים רבים וגו' וק"ל:
הבוטחים בה' בהר וגו' מה הר ציון כו'. דלפי פשוטו לא יתכן שתלה העיקר בטפל שיהיה הבטחון לישראל בה' כבטחון שלהם בהר ציון וע"כ דרשו כאלו כתיב דבית הבוטחים בה' שהוא חרב בגלות יהיה עתיד לחזור כמו הר ציון שודאי עתיד לחזור כפי הנביאים וק"ל:
א"ל דיו לעבד כו'. דמעיקרא שהביא לו מיום שחרב בהמ"ק נגזרה כו' לא נתכוין לאותובי דעתיה בהכי אלא בהא דמסיק דכמו שנגזר עליהן בחורבנן מיום שחרב בהמ"ק כך עתידין לחזור לישובן בבנין בהמ"ק ובהכי לא מייתבא דעתיה כיון דהשתא מיהת בתים של צדיקים חרבין ולזה אמר דיו לעבד כו' ואין לך להצטער עליהן ביותר מעל חורבן בהמ"ק ואבילות ישנה היא ודו"ק:
ברוך אשר יצר אתכם בדין כו'. לגבי יצירה כתיב וייצר ה' אלקים את האדם וגו' שצרך הקב"ה מדת הדין עם מדת הרחמים וכן זן אתכם בדין כו' מצינו שהוא ג"כ חסד כמ"ש נותן לחם לכל בשר כל"ח ולא נקט בכולם אלא דין משום ואסף אתכם בדין וצ"ל גבי זן וכלכל שהוא בדין היינו הרווחת מזונות כמ"ש כל מזונותיו של אדם קצובים מר"ה דהיינו א בריוח אם בצמצום וק"ל:
לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכיפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחים מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ ודו"ק:
וילון הוא דמקרע כו'. והוא א' מז' רקיעים כדאמרינן פרק אין דורשין (י"ב ע"ב) ז' רקיעים הם ואלו הן וילון רקיע שחקים כו' וילון אינו משמש כלום כו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים כו' וז"ש הכא כדמקרע וילון שהוא התחתון מתחזי הרקיע שהוא למעלה ממנו ומחזי נהורא ברקיע מחמה ולבנה וכוכבים הקבועים בו ודו"ק:
אי לאו עוקצא דעקרבא כו'. עקרב הוא מצונן הרבה כדאמרינן פרק אין מעמידין (כ"ח ע"ב) חמימא לעקרבא וקרירא לזיבורא וחלופא סכנתא ולזה אמר דנהר דינור שכולו אש מתשת כחו אך מה שפירש"י בשמעתין דעקרב היינו כימה וממזל טלה הוא עכ"ל יש בזה מקום עיון דודאי כימה משמע שהוא ממזל טלה כדמוכח לקמן דעש שהוא זנב טלה אזל בתר כימה וכדמוכח ההיא דפ' המקבל (ק"ו ע"ב) דאמרינן התם דקיימא כימה ארישייהו וכמ"ש רש"י והתוס' פ"ק דר"ה ע"ש אך ממאי דמשמע מדבריו דעקרב היינו ממזל טלה ואינו מזל מיוחד בי"ב מזלות ובכולי תלמודא משמע דעקרב הוא מזל מיוחד לחוש חשוון כפי סדר המזלות טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד ולולי פירש"י היה נראה דודאי עקרב הוא מזל מיוחד לחודש חשוון ולאו היינו כימה שהוא מכוכבי טלה ולא מייתי ליה הכא אלא משום דנקט קרירותא דכימה מייתי נמי קרירותא דעקרבא ודקאמר היינו דקאמר רחמנא לאיוב כו' קאי אדלעיל מיניה אצינה דכימה ולא אקרירותא דעקרבא, ועוד נראה כפי הגירסות בפ"ק דר"ה יש לפרש דכימה נמי לאו ממזל טלה הוא אלא ממזל עקרב המיוחד לחודש חשוון וע"כ שניהם מצוננים שעלייתם בחשוון שהוא תחלת ימי הקור ולא קאמר דזנב טלה הוא אלא בעש ושם יפורש ואין להאריך כאן ודו"ק:
מאי כימה כו'. משום דשם כסיל מצינו מפורש מלשון מזל כמו כוכבי השמים וכסיליהם אבל בשם כימה לא ידענו ע"ש מה וקאמר ע"ש כמאה כוכבי דהיינו נוטריקון כי מאה כמ"ש במקום אחר אל תקרא מה אלא מאה וקאמר א"ל דמכנפי והיינו התקשר מעדנות אם תוכל לקשר אותם כמו שקשרם הבורא ית' ב"ה וא"ל דמבדרן וה"ק הבורא בראן בפיזור אם תוכל אתה לשנות בריאתן ולקשרן וק"ל:
ומסתברא כמ"ד כו' והיינו דאזלה בתרה דא"ל כו'. ר"ל דאזלה בתר טלה בזנבו דא"ל לראש מזלו שהוא טלה הב לי בני החסרים כדכתיב ועיש על בניה וגו', אבל אם יהיה רישא דעגלה לית ביה טעם ורש"י פירש דאזל בתר כימה ולשיטתו דכימה נמי ממזל טלה הוא:

דף נ"ט ע"א[עריכה]

גמ' ורב קטינא דידיה אמר סופק כפיו כו'. והוא מגומגם דמשמע לעיל דרב קטחנא נמי סבר כטעמא דלעיל דאמר אובא טמיא לאא לא אודי ליה כי היכי דלא ליטעו כו' וק"ל:
תוס' בד"ה הלכך נמרינהו לתרווייהו ואור"י דאין חותמין בברוך כו' עכ"ל. ר"ל אע"ג דנמרינהו לתרווייהו לא מקרי ברכה ארוכה לחתום בברוך וק"ל:
בד"ה רבא אמר כו' פירוש אומר או האי או האי איזה שירצה כו' עכ"ל. ובמרדכי כתב גם כאן מתני' כשבאו בזעף אבל בנחת אומר ברוך עושה בראשית כמ"ש התוס' לעיל לגבי רוחות ודו"ק:
בד"ה הלכך נמרינהו לתרוייהו כו' ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום כו' אל ההודאות עכ"ל. נראה לדמות דכמו דאמרינן הכא אחר שאומר רוב ההודאות יאמר אל ההודאות כדי שלא ימעט ברוב ההודאות את כל הודאות כן בישתבח אחר שאומר בו ט"ו שבחות וגדול בתשבחות כדי שלא למעט כל שבחות יסיים בו אל ההודאות וק"ל:

דף נ"ט ע"ב[עריכה]

בד"ה הטוב כו' דרבי בא לחלוק כדפי' כו עכ"ל:
בד"ה ור' יוחנן כו' חדשים הן לו כו' נתן לו אומר הטוב וכו' וצ"ע כו'. כצ"ל ועיין ברא"ש ליישב בזה וק"ל:

ח"א נ"ט ע"א[עריכה]

והביא מבול כו'. והיינו וארובות השמים נפתחו דמיעוט רוב שנים ובפ"ק דר"ה (י"א ע"ב) קאמר לר"א דבחשוון התחיל המבול דאית ביה טעמא שנטלן מכימה לפי ששינה עליהן מעשה בראשית דכימה מצונן ביותר והם נדונו ברותחין וק"ל:
אין הבור מתמלא מחולייתו כו'. מפורש בפ"ק ובפ"ק דסנהדרין ע"ש:
עתיד הקב"ה להחזירן כו'. דבעוה"ז כתיב אין חדש וגו' אבל לעתיד כתיב השמים החדשים וארץ החדשה וק"ל:
זוכר את בניו כו'. מפורש בערוך בעת שרואה הקב"ה הבריות ומוריד כמו שתי טיפין מעין דמעות ח"ו דמעה ממש ומתנחם הקב"ה שלא לאבד עולמו כו' ע"ש באורך לכולהו אמוראי לפרש שעושה הקב"ה כן עי"י מלאך:
דבריק ברקא כו'. ר"ל דאנן חזינן שמתחילה בא הברק ואחר כך הרעם ואחר כך המטר והיינו משום דהברק שהוא להב אש בא מתחלה ושובר הגזרנא דברד והוא הרעם וע"י שבירה זו נולדו המים ואחית מיטרא לארץ והיינו ממש כרב אחא בר יעקב:
זעפא. ר"ל שבאו הרוחות בזעף ובכעס ומצינו כהאי לישנא במים שנא' וישתוק הים מזעפו ואמר דמחסד אלהים שלא בא בלילה שהוא עת שינה ואין מקום להשמר מלהזיקו ואמר עוד דתרתי שעי לא קאי הוא ג"כ מחסד אלהים כמפורש בהאי קרא דרישא דקרא דמייתי מה תחשבון אל ה' כלה וגו' לא תקום פעמים צרה משתמע מיניה הא אם תקום פעמים כלה הוא עושה ולכאורה דהכי משמע מהאי קרא לא תקום פעמים דהיינו ב' שעות דכל שעה ושעה מקרי פעם אחד דכל שעה יש לו מזל בפני עצמו אבל א"כ מכ"ש דב' שעות בהפסק ביני וביני מקרי ב' פעמים וע"כ נראה דה"פ דקרא כשלא תקום פעמים דהיינו בהספק ביני וביני אלא ב' שעות רצופים אז היא צרה אבל כשתקום פעמים דהיינו בהפסק אין כאן צרה ודו"ק:
אמר רבא ברקא כו'. לעיל גבי זיקין וזועות דקאמר מאי הן ניחא דלא ידע כלל מאי הן רוחות דבעי לברך עליהם דמסתמא לאו אסתם רוחות קאמר אבל הכא גבי ברקים שהמקרא מלא ממנו מאי באי ברקים ומאי הוסיף רבא לומר שהוא ברקא וי"ל משום דכל הנהו דלעיל דאמרן בלשון רבים משום דאין דרכן לבא יחידי משא"כ ברקא דדרכו לבא נמי יחידי מ"ה בא רבא לומר דלאו דוקא קתני ברקים דה"ה ברקא יחידאה ודו"ק:
לפדט עקמומיות כו'. משום דהרעם הוא דבר המחריד ביותר ואין יודע בו תועלת לעולם מש"ה קאמר דלא נבראו אלא לפשט כו' דהיינו להחריד הלבבות של המינים שישובו כמפורש פרק ת"ה (כ"ט ע"א) לגבי ברכת המינין תקנוהו כנגד אל הכבוד הרעים ומייתי ליה שנא' והאלהים עשה שייראו כמפורש לעיל לגבי חלומות ע"ש וק"ל:
ברוכי ודאי מברך כו'. דלא תימא כיון דמחזי כסגיד לקשת דהיינו שמחשב שיהיה שם מראה שכינה בעצמה לא יברך נמי מה"ט ברואה הקשת משום דמחזי כמברך לקשת שהוא חושב שיהיה זה השכינה עצמה וקאמר דא"כ מהמברך שלא יהיה נאמר כן וקאמר דמברך זוכר הברית דהשתא לא מחשב הקשת אלא שהוא זכירת הברית בעלמ כדכתיב ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי וגו', וקאמר דמסיים נאמן בבריתו כו' דהיינו שע"י הקשת זוכר הברית ונאמן הוא לעשות כן אלא שלא להביא מבול לעולם ולפי שאין כל חדש וגו' ולא נברא הקשת השתא לזכור הברית קאמר שהוא קיים במאמרו שכבר נברא במאמר בו' ימי בראשית כמו ששינו בעשר דברים שנבראו בע"ש והקשת וצ"ל:
כי אתא מטרא. משום דלפעמים הרקיע עומד בטהרתו כמי ימים וכמה שבועות וכי בכל פעם שרואה בו יברך וקאמר אביי דאינו מברך אלא כי אתא מטרא כולה ליליא ובצפרא כו' דהיינו שנתחדש ברקיע מעשה בראשית שנברא בלא עננים ודוקא מצפרא שאז נראה טהרתו ביותר וע"י אסתנא שהיא רוח צפונית כדכתיב רוח צפון תחולל גשם והוא שולט מחצי לילה עד צפרא פ"ק כמפורש פ"ק:
לא נראה רקיע בטהרתה. והיינו על ידי עננים כמ"ש סכותה בענן לך וגו' וכמפורש פרק אין עומדין וק"ל:

ח"א נ"ט ע"ב[עריכה]

שמימיו חדין וקלין כו'. פירש"י וקלין לשקול במאזנים כו' ע"ש, ועי"ל וקלין מלשון קול שהוא משמיע קול במרוצתו וכ"ה בב"ר אומרים לחדקל מפני מה קולך הולך כו' ע"ש:
פרת שמימיו כו'. מפורש במסכת בכורות פ"ט:
רוב ההודאות ואל כו'. עיין טעם זה בתר"י בדחוקים ועוד נראה לדקדק דפריך רוב ההודאות ולא כל ההודאות ומשני רבא אימא לא ההודאות לכאורה ולפום ריהטא ה"ל לשנויי טפי אלא אימא כל הודאות וע"כ נראה דודאי כבר הזכיר כל הודאות במה שאמר בתחלת הברכה אנחנו מודים לך על כל טיפה וטיפה כו' אלא דהוה משמע על כל הודאה מברך ועל רוב הודאה לא היה מברך מש"ה קאמר דמסיים ברוך אל רוב הודאות ופריך השתא אי מסיים בכך הוה משמע בהיפך דחזר מדבריו וה"ק רוב הודאות הם שאני מברך ולא כל הודאות כמו שאמרתי בתחלה על כל טפה כו' ומשני דאומר נמי בחתימה אל הודאות דמשמע רוב ומשמע נמי כל וקאמר הלכך נמרינהו לתרוייהו דאי לא הוה אמר רק רוב הוה ממעטינן כל וחוזר מדבריו הראשונים ואי לא הוה אמר רק אל ההודאות לא הוה משמע דקאי רק הודאות שזכר בתחלת ברכה וע"כ מסיים נמי רוב הודאות שיהיה אל ההודאות כולל את רוב ואת כל וק"ל:

דף ס' ע"ב[עריכה]

בד"ה אשר קדשנו כו' תפילין בי בר חבו שכיחי כו' עכ"ל. כצ"ל וכותב תפילים היה כדאמר פרק הקורא את המגילה ובפרק אלו מציאות וק"ל:

ח"א ס' ע"א[עריכה]

לאחר שדנה לאה כו'. בתנחומא מפרש מדכתיב ואחר בל' זכר ולא כתיב ואחרת בלשון נקבה דרשו שהיתה לאה הרה ללדת עוד בן אחר אלא שעל ידי שדנה כו' ילדה בת שע"כ ותקרא שמה דינה ונרמז על יוסף דכתיב ביה יוסף ה' לי בן אחר וגו' אבל ממה שאמר הכא לאחר שדנה לאה כו' לא משמע דנתכוון למדרש תנחומא אלא דה"פ מאי ואחר דבכל לידת בניה לא כתיב ואחר אלא ותהר עוד וע"כ דרשו ביה לאחר שדנה כו' ילדה בת ולזה לא הוזכר טעם לקריאת שמה כמו בשאר בנים שאחר שילדה בת הוא טעם לקריאת שמה דינה ודו"ק:
י"ב שבטים עתידין כו'. לאו כמתנבא מדעת אמרה כן דלאו נביאה היתה כדמוכח פרק קמא דמגילה וכה"ג כתבנו בחידושינו ספ"ק דסוטה גבי רבקה ע"ש:
מיד נהפכה לבת כו'. מה שיש לדקדק בזה אהך דפ' המפלת תלה הזכרים בנקבות כו' ע"ש בחדושינו:
איש מזריע תחלה כו' יולדת נקבה כו'. מפורש פרק המפלת:
כל היכא דדרשת להאי קרא מרישא כו'. כדפרש"י דמדרש לחדא משמעות כו' ע"ש והכונה בו שהענין כפל מכל הצדדין להחזיקו ועי"ל דר"ל דהסבה והמסובב בכאן ענין אחד:
א"ל ההוא בד"ת כתיב כו'. כפירש"י וה"ה היכא דאיכא למיחש מן הפורענות ולא אתיא אלא לאפוקי מחמת פחד בחנם כמ"ש התוספות בפרק הניזקין (נ"ה ע"א) ע"ש וכן הא דמייתי מדכתיב פחד פחדתי ויאתיני וגו' היינו נמי שפחד איוב בחנם אבל רש"י פירש בספר איוב דהיינו שאמר אולי חטאו בני וגו' ואין זה פחד בחנם ודו"ק:
ואל יארע בי דבר קלקלה ועון כו'. משום דבבית המרחץ אדם ערום ממש וערום מן המצות כעובדא דדוד בפרק התכלת (מ"ג ע"ב) וגם קלקלה מן הואר מצוי שם וע"כ יש לאדם להתפלל ע"כ שבמקום סכנה זו מן האור לא יבא לידי הזכרת עון ואביי שאמר לא לימא הכי לא על זה קאמר שהוא ממש תפלה אלא אסיפא דמילתא קאמר דלא לימא ואם יארע כו' דהיינו פותח פיו לשטן כו' והוא מבואר בפ"ק דכתובות ע"ש:
ורפא ירפא מכאן שניתן רשות כו'. מכפל ורפא ירפא דריש ליה כדאיתא בהדיא פ' החובל (פ"ה ע"ב) ואי לאו הכפל לא הוה גמרינן מיניה שניתן רשות אלא שאם ריפא עצמו ע"י רופא שצריך לשלם החובל שכר הרופא וק"ל:

ח"א ס' ע"ב[עריכה]

התכבדו מכובדים כו'. ר"ל דאין זה כבודכם לילך עמי במקום מבוזה כזה ואביי דקאמר לא לימא הכי דהרפו ממני משמע שיסלקו עצמם ממנו אלא יאמר שמרוני שמרוני בין בהוה בין בעתיד והמתינו לי עד כו' שכן דרכן כו' שלא ירע בעיניכם להמתין לי כי כן דרכן של בני אדם וק"ל:
אשר יצר את האדם בחכמה כו'. לפירש"י בחכמה מוסב אדלמטה דהיינו בחכמה שברא בו נקבים כו' ע"ש והתוספות פירשו שהוא מלתא באנפי נפשיה שבראו בחכמה דהיינו שהתקין מזונותיו מקודם שבראו ע"ש, ועי"ל דבחכמה קאי על האדם שנתן לו הקב"ה חכמה בבריאותו לא כן כל שאר ב"ח שלא ניתן להם חכמה וק"ל:
והאר עיני פן אישן המות כו'. ע"פ מ"ש לעיל דשינה אחד מששים במיתה ולפי שאין הנאה במאור עינים בחושך לילה מסיים ביה בא"י המאיר לעולם כו' וק"ל:
אלהי נשמה כו' אתה בראת בי ואתה יצרת בי ואתה נפחת בי כו'. הנשמה בלישנא דקרא כוללת כל חלקי הנפש שהם שלשה נפש רוח נשמה כמ"ש המקובלים גם הפילוסופים ועד"ז אמר בה ג' לשונות אלו אתה בראת בי על הנפש הטבעית שנא' ויברא אלהים את האדם וגו' ואתה יצרת בי על רוח החיוני שנא' בו וייצר ה' אלקים את האדם וגו' ואתה נפחת בי על הנשמה השכלית כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו':
כוס וגו' ובשם ה' וגו' צרה ובשם ה' וגו'. בתרוייהו כתיב שם ה' שהוא רחמים דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב כדלקמן בעובדא דר' עקיבא דמייתי עליה והך דפרק סדר תענית (כ"א ע"א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה הוה נמי שייך לאתויי הכא ואפשר דניחא ליה לאתויי האי לישנא כל דעביד רחמנא כו' דתולה הכל בהקב"ה וק"ל:

דף ס"א ע"א[עריכה]

בד"ה אלא מעתה גבי אלקנה כו' ול"ג ליה עכ"ל. ועי' במהרש"ל בזה באורך לקיים גירסת הספרים בדוחק ואני אומר לקיים גירסת הילקוט דפריך מדכתיב וילך אלקנה הרמתה על ביתו דמשמע לפי פשוטו שהלך בדרך מירושלים לעירו הרמתה ומדכתיב על ביתו ולא כתיב אל ביתו משמע להו דביתו הוא אשתו שהלך בדרך זה על ובסמוך לה ואחריה כמו ויבואו האנשים על הנשים דהיינו בסמוך להם ודו"ק:

דף ס"א ע"ב[עריכה]

בפירש"י בד"ה לבי חלל כו' בידי לכופו. הס"ד ואח"כ מ"ה נאם פשע לרשע וגו' אמר דוד בקרב לבי יש ואומר אני שהפשע כו' עכ"ל. כצ"ל והמקרא כמו מסורס בקרב לבי נאם פשע לרשע וגו' ודו"ק:
בד"ה הנפנה ביהודה כו' שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה כו' בגבול שבין יהודה לבנימין ויש מארץ יהודה עד סוף א"י כו' עכ"ל. הציור כזה

ויש לדקדק דמשמע כל המזרח ומערב של ארץ יהודה היא בכלל איסור ואמאי הרי ע"כ יש מארץ יהודה לצד מזרח ומערב שלא כנגד ירושלים ואמאי יהא אסור טפי מצפון ודרום שלא יפנה אלא כנגד ירושלים ממש ולפי מ"ש הב"י בטור א"ח סי' ג' דיש לאסור טפי בין מזרח למערב משום דשכינה במערב והאריך להוכיח כן מדברי הירושלמי והרמב"ם ע"ש ניחא ועל פי דברים אלו יתיישבו גם בקצת דברי התוס' שכתבו ר"ע אומר בכ"מ מזרח אחוריו ופניו למערב כו' עכ"ל שנקטו מזרח ומערב בכ"מ לא צפון ודרום מה"ט דאין סברא למימר דר"ע דאוסר בכ"מ אפילו צפון ודרום של חוץ לארץ אלא מזרח ומערב מה"ט דשכינה במערב מיהו ק"ק כיון דלדברי ת"ק לא אסר בארץ יהודה צפון ודרום אלא כנגד ירושלים ממש מה"ט שכתבנו א"כ גם בגליל לא יאסור צפון ודרום אלא כנגד ירושלים ממש לת"ק ומדברי רש"י אין נראה כן ודו"ק:
בד"ה איכא בינייהו כו' ומיהו נגד ירושלים עכ"ל. הס"ד ואח"כ מ"ה בדר"ע כו' כצ"ל:

ח"א ס"א ע"א[עריכה]

לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין כו'. מסמיכות מאמר זה להא דלעיל יש ללמוד מה הוסיף ר"מ אקרא דמייתי על כן יהיו דבריך מעטים וע"פ מ"ש לקמן קבלה דיסורי שתיקותא ובעי רחמי דהיינו שלא ידבר בו הרבה פן יכשל להרהר במדה"ד אבל יבקש רחמים וה"נ הכא בא לומר דגם אם יבא על האדם מדת פורענות יהיו דבריו לפני הקב"ה מעטים בבקשת רחמים ולא ידבר בו הרבה ולא יהרהר אחריו וז"ש אל תבהל וגו' ולבך אל ימהר להוציא דבר והרהור רע לפני האלהים שהוא מדה"ד שהביא עליך פורענות כדפירש"י לעיל כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא רואה מלמעלה ביותר שאפשר דעביד לך דבר זה לטובה וק"ל:
אלא מעתה בהמה דלא כתיב וייצר כו'. אע"ג דבהמה ודאי לית לה יצ"ט ולא ה"מ למכתב וייצר בב' יודי"ן מ"מ ויצר ביו"ד אחת ה"ל למכתב גבי בהמה לרמוז שיש לה יצה"ר וק"ל:
אוי לי מיצרי ואוי כו'. דב' יודי"ן אחר הוי"ו של וייצר כאלו נכתב ב"פ ו"י כמ"ש גבי ויהי בפ"ק דמגילה (י' ע"א) ובדרך צחות נימא באותיות של וייצר נוטריקון כאלו נכתב וי צדיק וי רשע וי מצדיק שהוא יוצרו שנא' ה' הוא הצדיק וגו' כי צדיק ה' וגו' וי מרשע שהוא יצה"ר שנא' בו צופה רשע לצדיק וגו':
אחור למע"ב כו'. ויהי למלת צרתני ב' משמעות אחור יהיה פי מל' יצירה וקדם יהיה פי' מלשון צרה ומה שהביא לר' אמי לדרשה זו להוציא מלת צרתני ממשמעות אחד שהוא לשון צורה לב' משמעות מלשון יצירה ולשון צורה דמסתמא לא פליג אמ"ד פרצוף נראה משום דא"כ לפי משמעות צורה ה"ל להקדים קדם לאחור ודו"ק:
אחור למע"ב כו'. והיינו טעמא כדמפורש פרק אחד ד"מ (ל"ח ע"א) לכך נברא בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד ועוד טעמים אחרים שם וקדם לפורענות דמבול כדמסיק משום דעיקר חטא היה באדם כמפורש פ' חלק ע"ש:
אילימא פורענות דנחש כו'. יש לדקדק ל"ל לאתויי מהא דתנא רבי כו' דהא בגופיה דקרא כתיב פורענות דנחש בתחלה והדר דאשה והדר דאדם וי"ל משום דבקרא איכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה ולכן הוצרך לאתויי מברייתא:
בגדולה מתחילין כו' שנא' ויאמר משה אל אהרן וגו'. מה שהקדים אהרן שהוא אב לבניו ודאי דאין ראיה וכן מה שהקדים אלעזר שהוא הגדול לאיתמר שהוא קטן ממנו אין ראיה דבכמה מקומות כתיב כן אלא מדכתיב בניו הנותרים לשתוק מאלעזר ואיתמר ולא הל"ל אלא אל אהרן ובניו הנותרים קחו וגו' דודאי הם הנותרים אלא לאשמעינן דבגדולה כו' וק"ל:
מאדם ועד בהמה ברישא אדם כו'. אע"ג דא"א לכתוב שתי שמות כאחד מ"מ דרשו כן כיון דכבר כתיב וימח את כל היקום וגו' לא הל"ל כלל מאדם ועד במהה וגו' אי לאו לאשמעינן דבפורענות מתחילין כו' וק"ל:
בתחלה עלה במחשבה לברוא ב' ולבסוף כו'. מפורש באורך פ"ק דכתובות ע"ש:
מ"ד ויבן וגו' מלמד שקילעה הקב"ה כו'. מפורש בפרק יוצא דופן ע"ש:
ויביאה וגו'. כמו ולאמנון ריע תרגומו שושבין ולמדך שאל ירע כו' דדבר זה מכלל שהוא ג"ח ולא אצטריך קרא לומר שהביאה אל האדם אלא ללמדך כו':
ואפילו היא אשתו. פירש"י דגנאי הדבר עכ"ל, נראה דר"ל דבשאתו משום איסורא ודאי ליכא אלא משום גנאי דאין ד"א שילך הקטן בראש והגדול אחריו אבל לפירוש הרמב"ם בהך ששנינו לא ירבה אדם שיחה כו' ואפילו באשתו אמרו כו' דמשום איסורא נגעו בה שלא ירגיל עצמו במשגל ה"נ איכא למימר מה"ט שלא ילך אחריה להסתכל בה ואפשר שדקדק לומר דהכא משום איסורא לא שייך דמשמע ליה דב' הפרצופין היו כ"א מהם פניו הפך של פנים השני דמש"ה פריך למ"ד פרצוף הי מינייהו מסגי ברישא כיון דכ"א מהפ היה פניו הפך השני מי יכריע ביניהם שילך בראש וא"כ זה הולך למזרח וזה למערב וה"ל חמר גמל שא"א להם לזוז ממקומם וא"כ הוא גם אם תלך הנקבה בראש לא יסתכל בה שהרי פניו לצד השני אבל משום גנאי ניחא דיש לזכר לילך בראש ובהכי ניחא שפירש"י בסמוך נזדמנה לו על הגשר אשת איש והיא לפניו עכ"ל, שהכריחו לפרש דקאי על א"א ולא אפילו על אשתו דבסמוך לו דבאשתו כיון דאינו אלא משום גנאי אין סברא להטריחו ולסלקה לצדדין ולעבור לפניה אלא דאיירי ב"א דאיסורא נמי אית ביה:
וכל העובר כו' אין לו חלק כו'. כתבו התוס' פי' אם רגיל בכך לפי כו' עכ"ל דה"נ גבי שיחה אמרו כל המרבה שיחה עם האשה כו' דהיינו ברגיל בכך:
אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כו' לא ינקה כו'. מפורש פרק קמא דסוטה ע"ש:
אפילו בי רב כו' ותלכנה אחרי כו'. וק"ק ואימא דשפיר קאמר רב נחמן לעיל ובי רב ודאי קרא מנוח וידע לומר אחרי האיש ולא לפני האיש והיינו דוקא באשת אחר דמשום איסורא דא"א הוה דכבר נתקדשה ליצחק ולא היה מנוח ע"ה אלא משום דלא ידע דרך ארץ דברייתא דלעיל דקתני ואפילו אחר אשתו לא ילך ומשום גנאי ודו"ק:
אחורי ארי ולא כו'. יש לפרש כולה מלתא בא"א להמלט מלילך בא' מהם כי ההיא דפ"ק דמס' עבודת כוכבים (י"ז ע"ב) מטא להנהו ב' שבילי חד פצי אפתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפתחא דבי זונות כו' וכיוצא בזה אמרו הכא באם א"א להנצל אלא שילך באחד מהם ילך לו אחר ארי ולא אחרי האשה עבודת כוכבים ואשה ילך אחר אשה ולא אחר עבודת כוכבים כדמסיק התם שהלכו בפתחא דבי זונות ולא דעבודת כוכבים אחורי בהכ"נ ועבודת כוכבים ילך כו' משום דאחורי עבודת כוכבים גם אם יחשדוהו אפשר שעבודת כוכבים בשיתוף כההיא דפ"ק דמתפלל אחורי בהכ"נ כו' ולא מיהדר אפיה כו' דא"ל כדו בר קיימת כו' משא"כ בעובר אחורי ב"ה ולא נכנס גרע טפי דנראה ככפירה גמורה שכופר במציאות השם כיון דאין נכנס בה להתפלל עם הציבור ודו"ק:
יצה"ר דומה לזבוב כו'.שהוא בריה קטנה וחלש ומבאיש דבר חשוב שמן רוקח כן הוא היצה"ר גמ"ש (סוכה נ"ב ע"ב, סנהדרין צ"ט ע"ב) בתחלה דומה לחוט כו' קאמר דיושב בין ב' מפתחי הלב כדלקמן לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ושמואל מדמה ליה לחטה שהוא ג"כ דבר קטן ואולי דס"ל כמ"ד אילן שאכל ממנו אדה"ר חטה היה (לעיל מ' ע"א) וע"י בא יצה"ר וק"ל:
ב' כליות כו'. משום דכל אברים הפנימים דחשיב בסמוך אין בהו אלא אחד בגוף אדם חוץ מב' כליות וע"כ אמר שנבראו להיות יועצי הלב אם לטוב אם לרע וע"כ הם שנים אחד יועץ לטובה ואחד לרעה וקאמר ומסתברא כו' דכתיב לב חכם לימינו וגו' דלא על הלב גופיה קאמר אלא על ב' יועצי הלב ובזה שייכא ברייתא זו אמתני' דהכא דקתני בכל לבבך בשני יצריך דלא על הלב גופיה קאמר דאין לאדם ב' לבבות אלא על ב' יועצי הלב שהן ב' כליות קאמר ודו"ק:

ח"א ס"א ע"ב[עריכה]

שנא' לבי חלל בקרבי. עיין פירש"י ולשון שופטן לא משמע כן וזה אין צריך ראיה שהיצ"ט מפתה את האדם לטובה ובהיפך היצה ר מסיתו לרעה גם לפירושו יצ"ט שופטן לא הוזכר כלל בהני קראי דמייתי וע"כ נראה לפרש דשופטן ממש קאמר לפסוק דינו שהוא חייב אם יצדק חוטא יצ"ט שופטן שנא' לבי חלל בקרבי זה הכתוב מיירי בצדיק שאמר דוד ברישא דקרא כי עני ואביון אנכי ולבי וגו' דהיינו היצ"ט שבלב צדיק שופטו לחייבו בדין והיינו כי חללתי וחטאתי בקרבי וכן ברשעים היצה"ר שופטן לחייבו בדין שנא' נאם פשע וגו' ר"ל דאומר לרשע שהוא פשע וחייב בדין ומי אומר לו כן בקרב לבי היינו היצה"ר שהוא בקרב לבו ומסיק דבינונים זה וזה דהיינו הב' לבבות שופטן לחייבו בדין אבל הקב"ה עומד לימין אביון להושיע לו משופטי נפשו ולזכות אותו לפי מדתו בבינוני ורב חסד מטה כלפי חסד וק"ל:
ואמר רבא לא איברי עלמא אלא לרשיעי וכו'. בגירסת הילקוט גם בע"י ליתא וכן נראה דהיינו דלקמן לא איברי עלמא אלא לאחאב כו' ולפי זה הא דקאמר רבא ידע איניש בנפשיה כו' הוא תשובה למאי דקא"ל אביי לא שביק מר חיי כו' והשיב לו ידע אינש בנפשיה כו' וידעתי שאינני מצדיקים אלא מבינונים ומתוך ענוה קא"ל הכי שאל היה רוצה להחזיק עצמו צדיק ודו"ק:
לא איברי עלמא אלא לאחאב כו'. ר"ל הטובות ותענוגי עוה"ז ויותר בעוה"ב לא נבראו אלא לשלם שכר משלם לרשע גמורר בעוה"ז ולצדיק גמור בעוה"ב ואותה טובה יתירה לא נבראה בשביל בינונים:
יש לך אדם כו'. ר"א נמי לענין נטילת נפש קאמר כדמוכח בפ' בן סורר (ע"ד ע"א) ורע"ק דאמר בכל נפשך אפילו נוטל כו' לפרושי לדברי ר"א קאתי דלא תימא דלאו לענין נטילת ומסירת נפש קאמר ר"א אלא שיטריח עצמו בכל גופו כמו ושב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו דלא יתכן שם מסירת נפש כמ"ש הרא"ם ומשום דהכא נופל שפיר כמשמעו נטילת נפש מפרשינן ליה הכי דהיינו בכל נפשך ודע דעיקר קרא בעבודת כוכבים איירי כפירש"י בהדיא פרק בן סורר וז"ל ואהבת את ה' וגו' שלא תמירנו בעבודת כוכבים דאהא דאמרינן התם בג' עבירות יהרג אדם ולא יעבור חשיב עבודת כוכבים ויליף ליה מהאי קרא דבכל נפשך וש"ד וג"ע יליף מכי כאשר יקום וגו' ע"ש ובעובדא דרע"ק דשמעתין דמסר נפשו על ביטול תורה היינו בשעת השמד כדאמרינן התם דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ועוד דר"ע בפרהסיא הוה כדאמר מקהיל קהלות ברבים ובפרהסיא אמרינן התם דאפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ובזה יפול קושית הרא"ם על פירש"י בפרק בן סורר שפירש דבכל נפשך מיירי בעבודת כוכבים בלבד היינו שלא תמירנו בעבודת כוכבים ובחומש פירש סתם דכן הוא בכל המצות דלאו קושיא היא דהתם בגמ' ואפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת שמד איירי ודוקא בעבודת כוכבים אבל בפרהסיא א"נ בשעת השמד בשאר מצות נמי איירי האי קרא דבכל נפשך דיהרג ואל יעבור כדאמר נמי התם וכדמסיק הכא בעובדא דרע"ק שאמר ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו ולפי דברי התוס' שכתבו בפרק אין מעמידין ע"פ הירושלמי דאם רצה אדם להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות שרי איכא למימר דר"ע נמי מחמיר על עצמו היה ואפשר שזהו שאמרו ליה תלמידיו רבי עד כאן דהיינו וכי עד כאן חייב אדם למסור עצמו גם בשאר מצות והשיב להם כל ימי הייתי מצטער כו' ורצוני בכך להחמיר על עצמי אפילו בשאר מצות ודו"ק:
מלה"ד לשועל כו'. פירוש המשל ונמשל השועל הם העובדי כוכבים שנמשלו לחיות טמאות בכ"מ וראה דגים הם כלל ישראל כמ"ש מזרעא דיוסף קאתינא שנמשלו לדגים ואכל ישראל קאמר הכי כמפורש לעיל ושהיו מתקבצים ממקום למקום היינו מקהיל קהלות ברבים והרשתות הם הגזירות והשמדות שהיו מביאין עלינו בני אדם אל תקרי בני אדם אלא בני אדום ורצונכם שתעלו ליבשה דהיינו מתוך המים שהם משל לתורה כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ורצונכם לבטל תורת משה ונדור אני ואתם כשם שדרו כו' דהיינו שהיינו לעם אחד כמ"ש הקיסר לריב"ח בפר אחד ד"מ כמו שדרו אבותי עם אבותיכם בביטול תורה כמו שהיה בחרבן בית ראשון שנא' על עזבם את תורתי וגו':
ומה במקום חיותינו וכו'. היא התורה שנמשלה למים אם אנו הולכים ומבטלים כו' היינו כמשל הליכתם ליבשה וק"ל:
אשריך רע"ק כו'. שהוא ודאי קבלת עול מלכות שמם שלימה כמ"ש זו תורה וזו שכרה ממתים ידך ה' וגו' זו תורה שע"י לימוד תורה נהרג להיות זה שכרו ופירש"י ממתים מידך היה לו למות ולא מידי ב"ו עכ"ל, רישא דקרא שפיר מתפרש וסיפא דקרא ממתים מחלד ר"ל שהיה לו למות כדרך על העולם ותלד הוא לשון עולם כמו האזינו כל יושבי חלד וק"ל:
א"ל חלקם בחיים כו. אמר חלקם בלשון רבים ר"ל חלק של כל צדיקים ושכרם לא יהיה בעוה"ז רק בארץ החיים או שיהיה פירושו ע"פ מ"ש בחגיגה (ט"ו ע"א) שהצדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בג"ע שנאמר בארצם משנה יירשו והרשע נוטל חלקו וחלק הצדיק בגיהנם כמ"ש ומשנה שברון שברם והשתא על מה שאמרו מה"ש וזו שכרה השיב להם הקב"ה חלקם של רשעים שהמיתו אותו שיש להן בגן עדן שהוא ארץ החיים יהיה שכרו וק"ל:

דף ס"ב ע"א[עריכה]

בד"ה רבא מקמי כו' וזהו תימה דלעיל משמע כו' וי"ל מ"מ לא נפטרה עד כו' עכ"ל. כצ"ל ופירוש לדבריהם דע"כ לא מלך עד אחר פטירתו של אביי כו' וא"כ ע"כ מוכח דבת רב חסדא חיתה אחר פטירתו של אביי כדקאמר הכא דבתר דמלך עבדה ליה כוותה כו' וכן בכתובות מוכח דחיתה בת רב חסדא אחר פטירתו של אביי דקאמר חומה דביתהו כו' דאלמנת אביי חומה אתיא לקמיה דרבא ובת רב חסדא חיתה אז כדקאמר התם בההוא עובדא וזהו תימה לב' המאמרים לעיל משמע כו' וק"ל:

דף ס"ב ע"ב[עריכה]

פירש"י בד"ה א"ל ר' אבא לרב ספרא ע"כ לא עיילת לשעיר שאינן צנועין כו'. עכ"ל מפירושו נראה דר"ל שעיר הוא אדום ולא ידענא אמאי נקט הא לישנא דשעיר הכא לגבי צניעות דבהכ"ס ולולי פירש"י היה נ"ל לפרש ע"ש שהשד של בהכ"ס דומה לשעיר כדאמרינן לעיל שעיר בשעיר מיחלף ורב ספרא א"ל לר' אבא הכי שמצא בהכ"ס נעול שזהו כבודו והוא נחר ביה ולאו אורח ארעא הוא וז"ש לו ע"כ לא עיילת לשעיר דהיינו שעדיין לא נכנסת לבהכ"ס ששם משום השעיר השד וגמרת מילי דשעיר שאינו חפץ בצניעות הבהכ"ס כדי שיזיק וק"ל:

ח"א ס"ב ע"א[עריכה]

ולמדתי ממנו שאין נפנין מזרח כו'. צ"ל דראה בו שהיה לו מקום לפנות מזרח ומערב יותר בקל מצפון ודרום אי לאו דאין נפנין מזרח ומערב וכן צ"ל בהא דאין נפרעין מעומד כו' דיותר בנקל לאדם לפרוע מעומד אי לאו דבעי מיושב וכן שאין מקנחין בימין כו' דאי לאו הכי ודאי הוה מקנח בימין שהוא עיקר תשמישו של אדם בכל מילי כדלקמן וק"ל:
העזת כו' א"ל תורה היא כו'. ואין להקשות דאכתי מי הכריחו להעיז פניו היה לו לשאול על דברים אלו מרבו וי"ל דלא אסיק אדעתיה בהני מילי דאית בהו חשש איסור לשאול עליהם ותורה היא וללמוד כו' דקאמר היינו לידע מה שיש שם ללמוד ממנו דודאי יש שם ללמוד דבר מה בדיני בהכ"ס וכן צ"ל בהך דרב כהנא דגנא תותי פוריא כו' אמר כו' תורה היא כו' וק"ל:
מפני שקושר בה תפילין כו'. יש לדקדק דאדרבה מה"ט דתפילין נימא דשמאל חשיבא טפי כדאמרינן פ' במה אשה (ס"א ע"א) כתפילין כך מנעלין מה תפילין שמאל תחלה אף מנעלין של שמאל תחלה וי"ל דכ"א במילתיה דהכא מעשה שעושה יד ימין חשיבא דקושר בה תפילין לכך לא יעשה בה מעשה בזיון דהיינו לא יקנח בה אבל התם מעשה הנעשה ביד שמאל חשיבא דהיינו הנחתן של תפילין תהיה חשיבה נמי של שמאל במעשה נעילה הנעשה בה וק"ל:
מפני שאוכל בה כו'. רוב תשמישי אדם בימין הם באינו אטר ולא תלה אלא באוכל בה דהיינו דחיותו תלוי בה אי נמי מטעם שאוכל בה ראויה להיות נקיה שאוכל בה ראויה להיות נקיה ביותר שלא תמאס לו המאכל:
כל הצנוע בבהכ"ס כו' מן הנחשים כו'. עיין פירש"י ועי"ל משום דמזיקין שכיחי ומצוים בבה"כ כדאמרינן לקמן ובנחש אמרינן לקמן נמי דאתא דרקונא שמטיה לכרכשיה וע"י שהוא צנוע המלאכים שומרים אותו מכל הני כדמסיק אביי לעיל דבאזיל לב"ה נמי א"ל שמרוני עזרוני כו' ובאינו צנוע ודאי דשבקי ליה ואזלי ולית ליה מי שישמור אותו מכל הני מזיקין ומטעם זה נמי אמר חלומותיו מיושבים שאין המזיקין מתדבקין בו ואין מבהילין אותו בחלומות רעים וכפירש"י וק"ל:
קבלה דבהכ"ס צניעותא ושתיקותא כו'. ומה"ט אנן ניעול חד חד דהוו טפי צניעותא ושתיקותא דאי מעיילי בי תרי דשכיחי דאחד רואה את פרועו של חברו לא הוה צניעות ואתא ג"כ לידי ספור דברים ולא הוי שתיקותא וק"ל:
מקרקשא ליה כו'. דהנחש ירא מלבא שם כההיא דעושה טיף טיף (ע"ז ל' ע"ב) אין בו משום גילוי ולגבי מזיקין נמי אמרינן בכה"ג בפ' ע"פ (קי"ד ע"א) אי איכא איניש בהדיה נתעריה ואי לא מקרקש נכתמא אחצבא והדר נשתי כו' וע"ש:
אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבה"כ כו'. ודשנינו בלשון המשנה והוי צנוע כו' יש לפרש בענין זה וכן ההיא דפרק אע"פ (ס"ב ע"ב) ברע"ק שהיה צנוע ומעלי כו' כמ"ש שם אבל קראי דכתיב ואת צנועים בחכמה וגו' והצנע לכת עם ה' אלקיך וגו' דוחק לפרש בהכי ואפשר לומר בהא דלישנא דרבנן לחוד ולישנא דתורה לחוד וק"ל:
כשם שנפרעין מן המתים כו'. ר"ל שנפרעין ממנו על דבר מצוה שלא היה בו כך נפרעין מן הספדנין שמספרין עליו דבר טוב שלא היה בו וכן מן העונין כו' שעונין אמן ומודים בדבר ולכך היה ר"נ מקפיד שלא היה רוצה להיות מן העונין ומודין בדבר וק"ל:

ח"א ס"ב ע"ב[עריכה]

שינה בעמוד השחר כאסטמא כו'. ובערוך לפי ששינה של שחרית נעימה מאד כללהו עם דברים שמוציאין את האדם מן העולם כו' שלא ילמוד אדם את עצמו בכך אבל בעמה"ש מותר זה פי' רב האי גאון כו' ע"ש וק"ל:
א"ל עד השתא לא עיילת לשעיר כו'. עיין בח"ה גם בח"א במס' תמיד לפי הגי' שם:
ואתן אדם תחתיך כו'. נראה לפרש ע"פ מ"ש (יבמות ס"א ע"א) אתם קרוים אדם ואין עובדי כוכבים קרוין אדם וכיון דישראל קרוים אדם ועם ישראל ידבר מאי ואתן אדם תחתיך וע"כ דרשו אל תקרי אדם שהוא ישראל אלא אדום אתן תחתיך וק"ל:
ותחס כו'. דלפי פשוטו הוא מקרא חסר ואמר האומר שאהרגך ותחס נפשי עליך כמו ותכל דוד וגו' כפירש"י בספר שמואל ע"ש וע"כ דרשו ואמר קאי אקב"ה שאמר כן בתורה ותחס קאי על שאול שהיה חס על עצמו ות' ותחס לזכר לנוכח או דקאי אצניעות ות' ותחס נסתר לנקבה:
גדר לפנים מגדר כו'. מדכתיב גדרות בלשון רבים דרשו כן ודקאמר מערה לפנים ממערה אפשר שהיה ידוע להם אותה המערה שהיה לפנים ממערה ודרשו להסך את רגליו מלמד שסכך כו' מדכינה היציאה בלשון להסך דרשו כן אבל לא ידענו מה ידרשו במיסך הוא את רגליו דגבי עגלון ודו"ק:
כל המבזה כו' ויכסוהו בבגדיל וגו'. דלא הל"ל אלא ויכסהו ולא יחם אבל השתא משמע דבבגדים לא יחם לו אבל בדבר אחר יחם לו והיינו משום שהיה מבזה בגדים וק"ל:
ויעמוד וגו' וכתיב ויסת את דוד לאמר וגו'. הני תרי קראי נינהו חד הוא בד"ה והשני בשמואל ולא סגי ליה בחד מינייהו והיינו משום דההוא קרא דשמואל ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד וגו' משמע ויסת קאי אה' דרישא דקרא לכך הביא קרא דד"ה דמפורש ביה ויעמוד שטן על ישראל ויסת וגו' וא"כ ע"כ ויסת דשמואל נמי קאי אשטן ומדכתיב בשמואל ויוסף אף ה' וגו' שהניח לשטן להסית את דוד ולא הוזכר בו מה היה החרון אמרו שהוא נלמד מענינו דכתיב ויסת כאלו הוא הסית לפי דעת דוד שאמר אם ה' הסיתך וגו' וזה שקראו להקב"ה מסית היה חרון ה' שהניח השטן להסית את דוד שימנה אותן בלא כופר להטעותו בדבר שאפילו תשב"ר יודעין דכתיב כי תשא וגו' ונתנו איש כופר וגו' ודו"ק:
משעת שחיטה כו'. דשעת זריקתו הוא המועד של גמר עבודת התמיד דזריקה מכשרת הקרבן ומ"ד עד חצות ממש היינו נמי עד גמר זמן הקרבת תמיד של שחר כדתניא בפרק ת"ה (כ"ו ע"א) תמיד של שחר קרב והולך עד חצות:
טול הרב שבהם כו'. דמלת רב יתירה הוא דכבר מפורש דהרבה השחית שבעים אלף ועוד לפי זה ה"ל למיכתב הרבה וע"כ דרשו שא"ל אחר שתטול רב שבהם עתה הרף ידך וגו' ודרשו נמי מלשון רב שהוא כמו רוב דהיינו אחד ששקול כרובה של סנהדרין:
יעקב אבינו כו'. מבואר כי מחנות המלאכים שנראו ליעקב הם באו לשומרו מעשו ומשרו שהוא סמאל והוא השטן שהודה על הברכות ובמדרש רבה מחנה אלהים הוא זה אין שכינה שורה על פחות מששים רבוא והכוונה בו שהיו מחנה המלאכים כשיעור מחנה ישראל שבמדבר שהבטיח הקב"ה ליעקב שבזכותו גם בניו כשיצטרכו לשמירה מהשטן כמוהו יהיה מחנה אלהים זו בשמירתם ולזה בדבר שהיה בדוד נתקיימה הבטחה זו וראה הקב"ה ליעקב וינחם:
אפרו של יצחק כו'. היינו אפר אותו השה שבא תחת אפרו של יצחק כדכתיב אלהים יראה לו השה או אפרו של יצחק לפי מחשבת אברהם כי באותו גורן העלה אברהם את יצחק וכפירש"י בד"ה כי הוא מבואר שבזכות העקידה נאמר לאברהם כי ברך אברכך וגו' וכחול אשר על שפת הים וגו' ובימי דוד ושלמה נתקיימה כדכתיב יהודה וישראל רבים וגו' ומלאך המשחית בא למעטם אז מברכה זו ואמר שראה ה' להבטחה זו וינחם ומ"ד כסף כפורים ראה כפירש"י שע"ש זה נקרא כסף כפורים שנתנו למשכן שהוא מכפר על כופר נפש של מנינם ור' יוחנן חולק ע"ז כי כסף כפורים שניתן כבר בימי משה למשכן אינו כדאי לכפר על כופר נפש מנינם שהיה בימי דוד אלא ביהמ"ק ראה דהיינו כסף כפורים שיתן כ"א מישראל במקדש כל שנה זה ראה וינחם ודייק ליה דמסתברא כמ"ד ביהמ"ק ראה מדכתיב אשר יאמר היום בהר ה' דמלת היום לא דייק ליה אכסף כפורים דמשכן אבל לגבי ביהמ"ק מתפרש היום שפיר דהיינו בכל עת שיתנו כסף כפורים לקרבנות בבהמ"ק וק"ל:
כל הרוקק בהר הבית אפילו בזמן הזה כו'. דכל הימים משמע אפילו בחורבן הבית ונראה דס"ל כמאן דאמר בפ"ק דמגילה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד וק"ל:
ק"ו ומה שק כו' לפני ממ"ה לא כ"ש כו'. ומהאי ק"ו אין להתפלל בשק דלפני ב"ו כך לפני ממ"ה לא כל שכן והכא נמי אמרינן אפילו בתפלה דבעי אדם לציין נפשיה כדמצלי וק"ל:

דף ס"ג ע"א[עריכה]

גמ' אדיליף ממנעל ולהיתרא נילף מקפנדריא ולאיסורא כו'. והר הבית נמי ה"מ למילף רקיקה מקפנדריא לאיסור אלא דניחא ליה למילף ממנעל בק"ו וק"ל:
שם אקדפנדריא קפיד איניש ארקיקה ומנעל לא קפיד כו'. מה"ט ה"מ למילף נמי במתני' ובברייתא קפנדריא בק"ו לאיסורא ממנעל וק"ל:
שם וכ"כ למה לפי שאין עונין אמן במקדש כו'. למאי דקאי אמתני' הוא מגומגם דלא הוזכר במתני' כלל מעניית אמן אלא ברכת המברך קאמר במתני' שנשתנה במקדש וראיתי בתוספתא דתני לה מלתא באנפי נפשיה אין עונין אמן במקדש שנא' קומו וברכו כו' ע"ש וק"ל:
פירש"י בד"ה מעבר שנים וכו' אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כו' עכ"ל. לא ידענא מי הכריחו לכך דהא בשמעתין מייתי לה מקרא אחרינא כי מציון תצא תורה ודבר ה' וגו' ומיניה ממעט כל א"י אלא דוקא בירושלים ומקרא דלשכנו תדרשו לא ממעט אלא גליל כדאמרינן התם ע"ש ודו"ק:

דף ס"ג ע"ב[עריכה]

גמ' ולא עוד אלא שחוטאין שנא' ואשר חטאנו. בסוגיא דפ"ק דתענית ופ"ב דמכות ל"ג ליה וק"ל:
פירש"י בד"ה עשית חסד שהאכילם שנא' ויבא אהרן וכל וגו' עכ"ל. אבל ממ"ש ומה יתרו שלא קרב את משה אלא כו' לא משמע כפירושו ואדרבה בהך אכילה דויבא אהרן וגו' לפי הענין היה יתרו האורח כדלקמן והלא לפני משה אכלו וכפירש"י בחומש ומשה היה עומד ומשמש עליהם אבל מ"ש ומה יתרו שלא קרב את משה אלא כו' היינו שקרבו ואמר לבנותיו קראן לו ויאכל לחם וקרבו אח"כ לתת לו בתו ומ"ש שעשה חסד עם כל ישראל היינו שעשה חסד עם מושיען לקרבו בביתו להצילו מחרב פרעה וק"ל:

ח"א ס"ג ע"א[עריכה]

לפי שאין עונין אמן במקדש כו'. מפורש בס"פ אלו נאמרין:
וכ"ת בעז מדעתיה דנפשיה כו'. וה"ה דהמ"ל דבעי לאתויי קרא דגדעון לאשמעינן דהסכימו ב"ד של מעלה ע"י כדאמרינן בסוף מסכת מכות אלא דלא נחית הכא להכי ומה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש ודו"ק:
ואומר עת לעשות וגו'. הכא לא פריך מאי ואומר משום דמקרא דאל תבוז כי זקנה וגו' דהיינו שיש לנו ללמוד מזקנים הראשונים אימא דהיינו דוקא בדבר שאין בו שום גמגום לאיסור משא"כ הכא דהוי הזכרת ש"ש לבטלה ת"ש עת לעשות לה' וגו' וק"ל:
מסיפיה לרישיה כו'. ר"ל הכא בשני ענינים מדריש ופירש"י מסיפיה לרישיה כו' משום הפרו תורתך עתים הם לה' לעשות משפט פורענות כו' ע"ש והוא קצת דחוק דהיכן הוזכר משפט ונראה לפי לפרש כדבסמוך אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנא' עת לעשות וגו' דהיינו עת לעשות לה' לכונסה לש"ש משום דהפרו תורתך וק"ל:
ואם ראית דור כו'. נראה מפירש"י שהם ב' ענינים בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס איירי בחכמי הדור ואם ראית דור כו' איירי בתלמידים וקרא דמייתי עת לעשות לה' וגו' קאי אתרווייהו אשעת המפזרים כנס עת לעשות לה' במדת ענוה הפרו תורתך מללמד לתלמידים כיון שיש חכמי הדור אחרים המפזרים וקאי נמי אאם ראית דור דהיינו שאין התורה חביבה עליהם עת לעשות לה' מללמדם משום בזיון התורה כך נראה מפירש"י, אבל בירושלמי מוכח דחדא מלתא היא ובשעת המכנסים פזר קאי נמי אתלמידים שחביבה עליהם להכניסה אליהן פזר ללמוד להן ובשעה שהתלמידים מפזרים אותה ואינה חביבה להן כנס אתה ללמוד להן ודו"ק:
תמן הוי גבר כו'. יש לדקדק מאי אשמעינן בר קפרא הא מתני' היא במקום שאין איש השתדל להיות איש גם אביי דדייק ליה ש"מ באתרא דאית כו' אמאי לא דייק ליה הכי אמתני' דאבות ש"מ במקום שיש איש כו', וי"ל דהתם לא בתורה קאמר אלא במקום שאין איש לעסוק בצרכי צבור השתדל את עצמך להיות איש עוסק בצרכי צבור והיא גופא אשמעינן שיהיה אדם עוסק בצרכי צבור גם שהוא קצת ביטול ללמודו אבל הכא נלמד מענינו דלעיל מיניה דבד"ת קמיירי באתרא דלית גבר להיות מורה הוראה הוי גבר להיות מורה להם ולגופיה לא אצטריך דדבר פשוט הוא כדאמרינן ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה אלא דאתא לדיוקא כדאמר אביי הא באתרא דאית גבר להורות תמן לא תהוי גבר להורות ופריך דהא נמי פשיטא דאסור להורות בפני רבו ומשני בששווין כפירש"י אם באת במקום ת"ח כו' דכבר תרוייהו בעיר א"כ מי יורה כיון דכל אחד מהם לא יורה ודו"ק:
שכל גופי התורה תלויין כו' שנא' בכל דרכיך דעהו כו'. לא קאמר זכרהו אלא דעהו ידיעה אמתית במציאותו ושהוא יכול ומשגיח בכל דרכיך לתת שכר טוב לצדיקים ולענוש רשעים ומסיים והוא יישר אורחותיך ע"ד שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך כו' הבא לטהר כו' וק"ל:
לא ירבה אדם רעים כו'. וכמ"ש בפרק חלק לא הכל תביא אל ביתך כו' והוא מפורש שם ומייתי ליה הכא מקרא דאיש רעים להתרועע משמע להתרועע בב' עייני"ן מלשון כותל רעוע וק"ל:
לא ימנה אדם אפוטרופוס כו'. ויפקד פקידים על הארץ וגו' תרגום ירושלמי אפוטרופוס:
כל הרואה סוטה בקלקולה יזיד כו'. מפרשינן בסוטה שהיין מביא לידי ניאוף וכמ"ש זנות יין וגו':
לפרשת תרומות כו'. דכתב לעיל מיניה וכל תרומה לכל קדשי וגו' ולא עוד אלא סוף שנצרך להן שנא' ואיש את קדשיו וגו' לכאורה אינו מובן כיון דלפי זה את קדשיו לו יהיו מתפרש שיהיה נעשה עני עכשיו ולו יהיו היינו שנצרך להם א"כ לא הוזכר בקרא את מעשיו שכבר היה מעכב קדשיו לו ודוחק לומר בכה"ג שמושכת עצמו ואחרת עמו כשם שכתבו המפרשים במלה אחת, וי"ל דסמך בהך דרשה אקרא דלעיל מיניה וכל תרומה וגו' אשר יקריבו לכהן לו יהיה דההוא קרא מתפרש דכל תרומה וגו' אשר דרך להקריב לכהן והוא מעכבו שלו יהיה וקאמר בקרא דבתריה ואיש אשר יעשה כן סופו את קדשיו לו יהיו שיהיה נצרך להם כשיהיה נעשה עני ודו"ק:
סוף מתעשר כו'. כמ"ש (תענית ט' ע"א) עשר בשביל שתתעשר ומייתי ליה דכתיב אשר יתן לכהן לו יהיה מדלא כתיב נמי הכא לו יהיו בוי"ו כדלעיל דכינוי דיהיו קאי אקדשיו שזכר אבל הכא כתיב לו יהיה בה"א דלא משתמע דקאי אקדשיו וע"כ דרשו ביה יהיה לו ממון הרבה וק"ל:
כל המשתף כו'. עיין פירש"י ואין לשון המשתף משמע כן, וי"ל ע"ד מ"ש עמו אנכי בצרה והיינו שמתפלל שיעשה למען שמו שהוא עמנו בצרה והשתא הוי משמע משתף ש"ש והיינו ממש והיה שדי בצריך וגו':
ואמר פרנסתו כפולה שנא' וכסף תועפות וגו'. דהיינו שיש בידו כסף פרנסתו מצויה לו בכל עת בהרוחה לכל דבר לקנות לו ומ"ד פרנסתו מעופפת לו כצפור שע"י עפיפתו מזונותיו מצוים לו בכל עת ומשמע להו תועפות מלשון יעוף יעופף ממש וכפירש"י בחומש גם לפי פשוטו ע"ש:
כל המרפה עצמו מד"ת כו'. גם שלומד ומקיימה אם הוא ברפוי ובדרך עראי קאמר דאין בו כת לעמוד ביום כו' כמ"ש פרק אין עומדין (ל"ב ע"ב) באלו צריכין חיזוק תורה ומעשים טובים כו' ע"ש:
כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל כו'. במס' יומא שהיה קורא בליל יוה"כ לפני כה"ג בספר דניאל:
מפני שאתה מעבר שנים כו' בחו"ל כו'. ומעיקרא דהתחילו הוא מטהר והם מטמאין כו' ולא א"ל כן היינו משום דהראו לו מעיקרא אם לא ישגיח בדבריהם יוכלו הם לסתור דבריו אף בדבר שאינו אמת כדמשמע שלא היו הם מטהרין אלא כדי לסתור דבריו:
הנה רע"ק כו'. ומקרא יליף ליה לקמן ובפ"ק דסנהדרין (י"א ע"ב) דאין מעברין אלא בא"י מ"מ היכא דלא הניח כמותו בא"י שרי אף בחו"ל דזיל בתר טעמיה דקרא כי מציון תצא תורה וגו' משום דשם איכא מופלא שבב"ד מסנהדר גדולה כמפורש בפרק זקן ממרא וכיון דר"ע אחר החורבן היה שבטלו סנהדרין והוא היה בחו"ל והוא היה המופלא שבדור שהרי לא הניח כמותו בא"י הותר לו לעבר בחו"ל:
נעשו תישים בעלי קרנים כו'. ר"ל שיש להם כח לנגחך בשמתא כדקאמרי ואם לאו יהא בנידוי וק"ל:

ח"א ס"ג ע"ב[עריכה]

משום שנא' כי מציון תצא תורה וגו'. ובתוס' פ"ק דסנהדרין הקשו דהתם מייתי ליה מקרא אחרינא דכתיב לשכנו תדרשו ובאת וגו' ונראה ליישב דמלשכנו תדרשו ובאת שמה וגו' לא אימעיט חו"ל אלא בזמן שבהמ"ק קיים דהיינו לשכנו בזמן שהשכינה שורה שם אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא אימעיט מההוא קרא והכא בזמן שאין בהמ"ק קיים קיימינן ולכך אצטריך ליה למעוטי מהאי קרא כי מציון תצא תורה וגו' וק"ל:
ומשה יקח וגו' ומה ארון וכו'. בקרא לא הוזכר אלא שנטה משה אהל שלו ואפשר דגם ארון ה' נטה שם כמ"ש הרב בכעס אבל לא ידענא לפי זה מאי קאמר אמרה תורה כל מבקש ה' דהא שפיר כתיב ממש מבקש ה' שהיה גם שם ארון ה' ונראה דזה הארון אינו הארון שהיה במשכן דב' ארונות היו כפירש"י בפרשת עקב גבי ועשית לך ארון וגו' ואמר שיהה מרוחק י"ב מיל דהיינו למי שהיה עומד בקצה המחנה מצד שכנגדו היה משה נטה אהלו מחוץ למחנה היה לו לילך ג' פרסאות והיינו ק"ו שהרי זה אפילו שהוא בקצה המחנה אינו הולך רק ג' פרסאות ללמוד תורה מפי משה קרא מבקש ה' ת"ח שהולכים ביותר מרחוק ללמוד תורה מעיר כו' וכבוד אכסניא דקאמר בזה שאלו ת"ח ההולכים מעיר לעיר ללמוד תורה והם באכסניא אצל אנשי עיר זכות אותן תלמידי חכמים תלוי בהם:
נסביר פנים כו'. דלפי משמעו פנים של משה כנגד פני ה' אין לפרש דהא כתיב ופני לא יראו וגו' וע"כ דרשו דזה גופו היה הדבר פנים אל פנים אני ואתה נסביר פנים וא"ד כך א"ל כו' כך אתה הסבר להם פנים ולא תכעוס עליהם אלא החזר האהל כו' וזה דסמך לו ושב אל המחנה דגם זה בכלל דבורו של הקב"ה שישוב אל המחנה ויחזיר אהלו וקאמר דכיון דשב אל המחנה עם אהלו כאשר א"ל הקב"ה א"כ מאי קאמר ומשרתו יהושע בן נון וגו' דלפי פשוטו שמשה בעצמו שב אל המחנה והניח אהלו שם מחוץ למחנה קאמר שפיר דיהושע בן נון משרתו נשאר שם באהל ולא ימיש ממנו לכך קאמר השתא דהוזכר כאן משום דא"ל הקב"ה שישוב אל המחנה ואם לאו יהושע כו' ולא יצא דבר זה לבטלה כדאמרינן פרק במה בהמה מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזר וכו' ודו"ק:
סוף ארבעים כו'. דכל משנה תורה סוף מ' שנה נאמרה כו' ללמדך שחביבה תורה על לומדיה כו' דמשה והכהנים והלוים אמרו זה שהם ודאי לומדים שנא' יורו משפטיך וגו' ואמר שחביבה עליהם כיום שנתנה וכמ"ש יהיו ד"ת בעיניך כדיוטגמא חדשה וקאמר עלה שהרי אדם קורא ק"ש כו' דהיינו דכתיב בו ג"כ אנכי מצוך היום וגו' שאמר לקרות ק"ש כדיוטגמא חדשה כפירש"י בחומש והרי אם ערב אחת אינו קורא אותה כאלו לא קרא ק"ש מעולם דהיינו שלא קיים להיות לו בכל ערב חדשה אלא דמחשיב לו כישנה שא"צ לקרותה בכל יום ודו"ק:
לפי שאין התורה כו' מ"ד חרב אל הבדים כו'. מפורש בפ"ב דמכות ע"ש:
שנא' זאת התורה אדם כי ימות כו'. משום דלעיל מיניה גבי מטמא בנגיעת המת לא כתיב זאת התורה וכאן באהל המת כתיב זאת התורה לדרשה זו במי שממית עליה באהל של תורה:
לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה. פ"ק דמסכת ע"ג קרא מייתו ליה ושם מפורש:
מ"ד כי מיץ וכו'. שמקיא תענוגי הילדות ממנו כמ"ש כי הילדות והשחרות הבל ע"י זה מוציא חמאה של תורה שהוא הוראה כמו החמאה שהוא המובחר מן החלב ואמר ומיץ אף וגו' שכועס עליו רבו פעם אחת כו' ומיץ אפים וגו' שכועס עליו פעם ראשונה ושניה כו' דגבי דינים צריך האדם להיות סובל יותר מלגבי טומאה וטהרה שע"כ גבי דם כתיב אך דמשמע כעס פעם אחת וגבי ריב כתיב אפים דמשמע שתי פעמים כעס וקאמר מה טעם דבעי טפי טורח וכעס לאדם בדינים מבטומאה משום דשנינו הרוצה שיתחכם יעסוק כו' הוא מפורש בס"פ גט פשוט ע"ש:
אם נבלת כו' כל המנבל עצמו על ד"ת כו'. מייתי הך דרשה הכא אהאי קרא שהוא סמוך לקרא דמייתי לעיל:
ומה יתרו שלא קירב את משה כו'. מפורש בחידושי הלכות ע"ש:
פתח ר"י בכבוד אכסניא כו' כי גר היית בארצו כו'. היינו שהיו להם אכסניא בשעת הדחק כשבא יעקב עם בניו למצרים בזמן הרעב שהיה בא"י והיינו כי גר וגו' כדכתיב לגור בארץ באנו וגו':
ומה היא הברכה שברכו כו' שילדו ששה בכרס וכו'. דבתר דחשיב ח' בניו אמר כי ברכו אלהים כל אלה מבני עובד וגו' דמשמע שהברכה נוסף על ח' בניו שהיו לו כבר והיינו שאשתו וכלותיה שהם ט' ילדו כל אחת ששה בכרס אחד כי כן מצינו הברכה לישראל במצרים ונמצא דהיו ס"ב בניו עם ח' בניו הראשונים וק"ל:
כל הדוחק את השעה כו'. היינו דמזל שעה גורם וא"א לאדם לדחוק את המזל בכחו בחזקה אי לאו בסייעתא דמשיא וכל הנדחה מפני השעה כמו שעשה רב יוסף הרי השעה נדחית מפניו וכפירש"י ויתר כל סוגיא זו מפורש בספ"ב דהוריות ע"ש:
שיאחז בעובי הקורה כו'. פירש"י כלומר יעקב שכל כו' בקש עליהם רחמים עכ"ל, והוא דחוק דהא אלהי יעקב כתיב ולא שייך ביה בקשת רחמים ונראה לפרש דאלהי יעקב ר"ל מדתו של יעקב ישגבך ביום צרה דהיינו בעובי הקורה שהוא מקום כובד משאו וק"ל:
והלא לפני משה אכלו כו'. משמע ליה שהיה משה משמש עליהם ולא אכל עמהם והיינו לפני משה אכלו וכ"ה בהדיא במכילתא גם נראה מהאי לישנא דאכלו לפני משה והוא הת"ח שהיה שרוי בתוכם וכיון דלפניו אכלו אמר כאלו אכלו לפני אלהים אבל בחומש פרש"י מכאן שכל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי מסובין בה כו' ע"ש דלפי זה יההי הת"ח אהרן וזקני ישראל המסובין שם דמשה אינו בכלל המסובין שהיה משמע עליהם וענינו שהסעודה שהת"ח בתוכה ודאי דאמרי שם ד"ת הוא הדבר שנהנין מזיו השכינה כמ"ש במס' אבות שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום כו' ע"ש:

ח"א ס"ד ע"א[עריכה]

אל יאמר לו לך לשלום אלא כו'. עיין בזה בדברי הכותב בע"י אבל הכתובים שמביא אין מורים על זאת הכונה ואין להאריך ונראין הדברים כפשטן כי כל ימי האדם על האדמה צריך לו אל השלום דהיינו שיצלח במעשיו בכ"מ אשר מגמתו וחפצו לילך שם אבל אחרי המות בקבר אין שם מעשה שיצלח בו אלא לחברו בחיים שהולך למקום חפצו יאמר לו לך לשלום שהרצון בו שתצלח חפציך כפי רצונך במקום אשר תלך ויהיה פי' לשלום שתמצא באותו מקום שתלך לשם שלום אבל לא יאמר לו לך בשלום שמשמעו שבהליכתו תהיה לך שלום עמך ולא במקום אשר חפצך לילך שם אבל הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום שיצלח חפצו במקומו כי אין שם בקבר חפץ ורצון אלא יאמר לו לך בשלום דהיינו שבדרך הליכתך לקבר יהי לך שלום באין מעכב עד שיבא אל אבותיו בקבר ודבר הר"ן בזה מטין לדברינו ע"ש:
ילכו מחיל וגו'. מלת חיל נאמר על ריבוי עם והיינו מחיל שהוא תפלת רבים המקובלת יותר כדאמרינן פ"ק אל חיל שהוא לימוד תורה ברבים כדאמרינן לעיל שאין התורה נקנית אלא בחבורה ואמר יראה אל אלהים בציון דהיינו שזוכה למצות יראה כל זכורך את פני ה' וגו' שהיא קבלת פני שכינה:
ת"ח אין להם מנוחה כו'. יש לדקדק בזה דהא עוה"ב שזוכין לו הת"ח הוא כולו מנוחה כמ"ש ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי כו' וי"ל ע"פ מ"ש ויכל אלהים ביום השביעי מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה מלאכה כפרש"י בחומש דהמנוחה שם היא כילוי וסילוק מלאכה ופעולה וקאמר הכא בת"ח שהיא פעולת השכל ועיון בעוה"ז ובעוה"ב דאין לו מנוחה וכילוי מזאת הפעולה של עיון השכלי אלא שתמיד פועל בה והיא בעצמה פעולת המנוחה דלעוה"ב שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה בעיון השכלי ודו"ק:
ת"ח מרבים שלום כו'. כבר כתבנו בזה בסוף יבמות טעם שסיים שם בזה המאמר ע"ש גם בכאן שכבר סיים בדברי אגדה לעיל והוסיף זה המאמר נראה קרוב לזה לפי שכל מסכת זו התפלות והברכות הנזכרות בה הם תיקון דרבנן וטעמם להרבות בזה שלום בעולם דהיינו בין ישראל לאביהם שבשמים ואל תקרי בניך אלא בוניך כו' כי אלו התפלות והברכות הם קיומו של עולם תחת העבודה וכל הפסוקים מורים על הכונה זו ובכן אל השלום ישים שלום אמן סלה:

סליק פרק הרואה וסליקא לה מסכת ברכות