חידושי הריטב"א על הש"ס/ברכות/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.



פרק תשיעי - הרואה

דף נד עמוד א[עריכה]

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו':    ונראה דדוקא פעם ראשונה אבל מכאן ואילך רשות ואפילו לאחר שלשים יום והא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא כי מטית להתם בריך דוקא פעם ראשונה שיחזיר שם קאמר שזו היא נקראת ראשונה ומר בריה דרבינא דכל דהוה מטי הוה מברך בגמל ובערבות רשות הוה. ואיפשר שכל שרואהו לפרקים דהיינו אחר שלשים יום כדאמר ברואה את הים חייב לברך בדרך חובה. ותפוס לשון ראשון:

מנא הני מילי:    דאמר קרא ויאמר יתרו וכו'. ואף על גב דיתרו לא ראה מקום הנס מ"מ כל שרואה הרבים הנצולים כרואה מקום הנס דמי. ואסיקנא דאניסא דרבים כ"ע מיחייבי לברוכי אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא, ורב אחאי גאון ז"ל וכן רב אלפס גריס הוא ובריה ובר בריה. ונראה לפי גרסתו דה"ה לכל יוצאי יריכו שכולם שותפים בנס. ומילתא דפשיטא ליה למרנא ז"ל מיבעיא להו בירושלמי דהתם בעינן מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו ולא איפשיטא, ואידך נמי דנס רבו איפשטא בגמרין דהא רב חנא בגדתאה ורבנן בריכו עליה דרב יהודה רבייהו בריך רחמנא דיהבך לן.

עוד שאלו שם על נס יחיד גדול שנתקדש שם שמים על ידו או כגון יואב בן צרויה או דניאל וחבריו מהו מברך ברואה המקום ולא איפשיטא, ובגמרין נמי איפשיטא דאמרינן דמברך אכבשן האש וגוב האריות.

עוד שאלו שם שבט אחד אי אקרו רבים או לא ואמרו דלמ"ד כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך ומ"ד כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך ופלוגתייהו בהוריות גבי צבור שטעו. והקשה הראב"ד ז"ל היכי איפשר דאניסא דיחיד לא יברך השתא אי חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליה שהחיינו כד אתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפי' גו תלתין. ותירץ ז"ל דהכא בחובה קאמר דאינו חייב לברך ואותן ברכות שהן על הראיה רשות הן ואי בעי לא מברך, ואפי' אם נאמר שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן יש לתרץ דהכא לא אמרינן אלא דמשום ניסא אינו חייב להודות על נס חברו אבל כשרואהו לפרקים או לאחר י"ב חודש מצד עצמו מברך עליו ולהנאתו שהרי לחברו לא אירע שום מקרה ושנוי בעולם הילכך לא תקנו ברכה זו אלא כשרואהו שאז מתחלת הנאתו:

ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות:    המקום שהיה עומד שם היה מזכיר ראשון שעיקר הברכה עליו ואחר כך היה יכול להזכיר נס אחר מפני חבוב הנס:


דף נד עמוד ב[עריכה]

ד' צריכין להודות ולומר הגומל. יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא. שאלו לרבינו האי גאון ז"ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אעפ"י שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפי' חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה:

מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן:    ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז"ל הילכך מברך אפי' בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית לי' עשרה איפשר דימתין עד ל' יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפי' ביחיד וזה ברור:

אמר להו פטרתן מלאודויי:    ואסיקנא דעני אמן וה"ה לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואעפ"י שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי וה"ה באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דה"ק היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך:


דף נה עמוד א[עריכה]

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים וכו':    זה הענין למדוהו רבותינו ז"ל מפני שבסדר ויקחו לי תרומה כתובים הכלים קודמין ובסדר ויקהל כתוב עשיית המשכן קודם ותלו הדבר רבוותא ז"ל במשה רבינו ולא ששמע כן מפי השכינה. ואיפשר שאף משה רבינו לנסותו היפך לו הסדר:


דף נה עמוד ב[עריכה]

ייטיבנו בפני שלשה ולימא חלמא טבא חזאי ולימרו ליה טבא הוא וטבא ליהוי רחמנא לשוייה טב שבע זמנין לכרזון עלך מן שמיא וכו':    מן הלחש הוא ולא שיהא צריך ז' פעמים:


דף נו עמוד א[עריכה]

אביי ורבא חזו חלמא:    תימה הוא שהרי שניהם היו חולמים פסוק אחד היאך היה פותר לאביי לטובה ולרבא לרעה זה בפני זה. ואיפשר שלא היו שומעין זה פתרונו של זה ואע"ג דאמר בסמוך לסוף אזל רבא לחודיה לאו למימרא דמעיקרא היו שומעין כאחד. עוד איפשר שהיו חושבים דהדבר תלוי לפי טבע האדם ומזגו והנולד [במזל כזה] והם שלא היו יודעים בחכמה הזאת כלום היו חושבים זה עד דאשכחיה ספר שנפל מאתו דהוי כתיב וכו':

וא"ו דפטר חמור גהיט מתפלך גרסינן:    כלומר נמחק שהסופר כתבו מלא ואינו אלא חסר ומחק הוא"ו ומלתא בעלמא הוא דקאמר ליה. ולא גרסינן חסר דמן הדין חסר הוא:


דף נז עמוד ב[עריכה]

ר' ישמעאל בן אלישע יצפה לחכמה:    וזהו חברו של ר"ע שלא נהרג והיה חכם גדול אבל ר' ישמעאל בן אלישע זקנו נהרג והרואה אותו ידאג מן הפורעניות כמו שאמרו על ר' עקיבא:

מקום שנעקרה ובחוצה לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם וכו':    לכאורה משמע דלא פליג אלא אם צריך לומר השב לב עובדיהם אבל אברכה פשיטא דאף בחוצה לארץ מברך. וי"א דאכולה מילתא פליג. והרמב"ם ז"ל כתב שאף בחוצה לארץ מברך על המקום הזה. וכתב שצריך לומר והשב לב עובדיהם אעפ"י שאינן ישראל כר' שמעון בן אלעזר:


דף נח עמוד א[עריכה]

אורח טוב מהו אומר:    ואע"ג דאמר בפ' שני דערכין מברך רעהו וכו' קללה תחשב לו בהאי מאן דעייל לאושפיזא וקא מוריך ביקריה. התם במאן דמשבח בפרהסיא אבל הכא בצנעא:

הרואה אוכלוסא:    דהיינו ששים רבוא מברך בא"י אמ"ה חכם הרזים. ואמרינן לקמן דה"ה אמאן דחכים טובא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביאה לאותה מימרא מפני שאין חכם מופלג כ"כ מצוי בזמן הזה:


דף נח עמוד ב[עריכה]

הרואה את חברו לאחר ל' יום מברך שהחיינו לאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה מתים:    ודוקא חברו החביב לו ונהנה ממנו. אסיקנא דעל כל דבר לקות ושינוי אם הוא ממעי אמו אומר ברוך משנה הבריות ואם לקה אח"כ אומר דיין האמת, וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כל זה על אדם שהוא מצטער עליו דומיא דרואה בריות טובות שיש בהן הנאה לרואה אבל בענין אחר אינו מברך, וכתב שאינו מברך על היפים ועל המכוערים אלא פעם ראשונה ודוקא שלא ראה נאים מהם:


דף נט עמוד א[עריכה]

על הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים וכו' אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם:    איתמר בירושלמי אם בטורדים דיו בפעם אחת אם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם וגמר לה מחנותו של בשם. וא"ת והא ברואה את הים הגדול בעינן הפסק ל' יום, התם הוא שרואה פעם ראשונה הוא שרואה עכשו אבל הכא דבר מחודש הוא וכל אחד בפני עצמו. וא"ת והא חנותו של בשם הוא הוא שמריח פעם ראשונה וחוזר ומברך התם על הנאתו שהיא עכשו מתחדשת הוא מברך וטורדין היינו שלא נתפזרו העבים מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים (בתוספות) [ברא"ש עיי"ש]:

אמר אביי כרוך ותני נמי הכא ברקים:    פירוש ושתי הברכות הן לכל אחד ותנא חדא בכל חדא וה"ה לאידך ורבא אמר התם מצי מברך תרתי ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם מצי מברך עושה בראשית מצי מברך אבל גבי הרים. וימים וכו' ברוך עושה בראשית מצי מברך ברוך שכחו לא. ויש גרסאות שנראה מהם ששתים מברך בברקים ורוחות וקמא עיקר והיא גרסת הגאונים ז"ל. ירושלמי דוקא תוך כדי דיבור. ואסיקנא דלא מברך אנהרות עושה בראשית אלא במה שידוע שלא נשתנה מברייתו:

הילכך נימרינהו לכולהו:    בא"י אמ"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו. ואין לה שום חתימה: (כוכבים במשמרותם ומזלות בעתם והראב"ד ז"ל גריס כוכבים כסדרן ומזלות) במסלותם:

הרואה שמים בטהרתם אומר ברוך עושה בראשית:    ודוקא בהפסקת ל' יום הראב"ד ז"ל. ובירושלמי הדא דתימר בימות הגשמים ובלבד לאחר ג' ימים:


דף נט עמוד ב[עריכה]

אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו:    יש מפרשים דאמאי דמסיים בה ר' יוחנן קאי כלומר דנימא דרב יהודה ור' יוחנן. ולא נהיר דכיון דלא פליג ר' יוחנן אלא סיומי מסיים ליכא למימר הכי, לכך נראה דאחתימה קאי כלומר דנימא רוב ההודאות ואל ההודאות. ורוב ההודאות ריבוי ההודאות קאמר וכעין זה אנו עושין שאומרים מהולל ברוב התשבחות ואל ההודאות. ומ"מ תמיה היא שנזכיר רוב ההודאות כלל ועוד כיון דרבא דחי לה ליכא למימר הילכך נימרינהו וכו':

אי בעית אידי ואידי דחזא מחזא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא לדידיה הא דלית ליה ארעא לדידיה:    אית ליה ארעא הטוב והמטיב לית ליה מודים אנחנו לך. ומיהו כל היכא דשמע משמע מברך הטוב והמטיב דהיינו על בשורות טובות דלא נדי מאוקימתא דמעיקרא אלא משום דהיינו על בשורות טובות אבל ודאי פשיטא מילתא דמברך על הגשמים כדשמע הטוב והמטיב:

וכל היכא דאית ליה ארעא לדידיה הטוב והמטיב מברך וכו' והתנן וכו':    אלמא אהנאתיה דנפשיה שהחיינו מברך וה"נ דכותה היא:

ה"נ הא דלית ליה שותפא בהדיה כלל כדתניא קצרו של דבר על שלו וכו':    הילכך גבי גשמים לעולם חשיב כדאית ליה שותפא שהכל שותפין באותה הנאה שהרי המטר יורד אף בשדות אחרים ומש"ה מברך הטוב והמטיב וכן נמי גבי מת אביו וירשו דאוקי בדאית ליה אחי דירתי בהדיה אפי' כשהניח אביו שדות מוחלקות עסקינן ואפ"ה קאמר הטוב והמטיב כיון דבעיקר אותה טובה יש לו בה שותפין הילכך לעולם לא משכחת לה בגשמים שיברך שהחייט וכן עיקר.

אישתכח השתא גבי גשמים אית ליה ארעא מברך הטוב והמטיב חזא מחזא ולית ליה ארעא לדידיה ואלו פינו מלא וכו' שמע משמע בין אית ליה ארעא בין לית ליה ארעא מברך הטוב והמטיב דהא מתמהינן ואמרינן שמע משמע היינו בשורות טובות ולא משוי הפרישא בין אית ליה ארעא ללית ליה דמ"מ כל גבי גשמים לכל אחד יש בהם תועלת ואיפשר דכל דלית ליה ארעא לדידיה לא מברך הטוב והמטיב דכיון דלית ליה ארעא מאי טוב ומטיב איכא גביה הילכך לעולם באית ליה מברך הטוב והמטיב דלית ליה ואלו פינו כו' ואפי' בדשמע מברך ואלו פינו וכן נראה מן הרב אלפסי ז"ל דלא חילק בין חזא מחזא לשמע משמע וכן הרמב"ם ז"ל. ונראה דדוקא דאתא טובא כדאמר אידי ואידי דאתא טובא. ומודים אנחנו לך פשיטא דליתה אלא בדאתא טובא כדאמרינן כדי שיצא חתן לקראת כלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וא"ת והא אמרינן בתענית דהלל הגדול צריך למימר והיכי סגי בהנך ברכות יש לומר התם כשהתענו עליהם הכא בשלא התענו ומדאמרינן דעל שלו אומר שהחיינו משמע דליכא הטוב והמטיב ומש"ה אקשינן ממת אביו וירשו דמברך הטוב והמטיב. ואסיקנא דלעולם ליכא הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני חלק באותה טובה בהדיה וכי מברכינן אשינוי יין הטוב והמטיב דוקא דאיכא אחר דשתי בהדיה וה"ה לאשתו ובניו הא לאו הכי לא מברך מידי ולא שייך שהחיינו גבי יין כלל:

ושינוי יין פירש"י ז"ל יין אחר טוב מן הראשון ור"ת ז"ל סובר אפי' גרוע דעל רבוי הטובה הוא מברך הטוב והמטיב. ובירושלמי פ' כיצד מברכין נמי אמרינן רבי על כל חבית שהיה פותח היה אומר הטוב והמטיב. ואעפ"י שעדיין אינו יודע אם טוב הוא אם לאו [וכן כשבא] לו רבוי יין בסעודה על דעת לשתות אעפ"י שאינו שותה עכשו לאלתר. וכתב הראב"ד ז"ל בפ' כיצד דה"ה לפת יפה מן הראשונה ועל כל משקה טוב מן הראשון מברך הטוב והמטיב וכן דעתו בבירך על היין ובאו לו משקין אחרים. אבל בתוספות כתבו בפירוש דבפת ליכא הטוב והמטיב:

שינוי מקום צריך לברך:    פירש בירושלמי פ' כיצד אפי' התחיל לאכול בצד מזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לברך לכתחלה:

בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר שהחיינו:    פירוש לאו דוקא חדשים דה"ה לקונה שחקים דחדשים הם לו ונקט חדשים לאפוקי מכרה וקנאה וכדאמרינן נמי גבי עורכי המלחמה כי יקח איש אשה חדשה למעוטי גרשה והחזירה והכי איתא בהדיא בירושלמי. וברכה זו יש אומרים שאינו מברך אותה עד שישתמש בדבר עד שידור בבית וילבוש הכלים:

הכי גרסינן אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן אבל יש לו כיוצא בהן אין צריך לברך מפני שהנאתו מועטת. ור' יוחנן אמר אפילו יש לו צריך לברך:    דאעפ"י שיש לו בירושה מ"מ הנאתו גדולה על אלו שהוא קונה. מכלל דכי קנה וחזר וקנה כיון שיש לו כלי אחר שקנה הוא עצמו אינו צריך לברך דאפי' ר' יוחנן לא אמרה אלא מפני הקניה. לישנא אחרינא אמרי לה לא שאנו אלא שלא קנה וחזר וקנה כיוצא בזה אבל קנה וחזר וקנה כיוצא בזה והוא עדיין בידו אין צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' קנה וחזר וקנה צריך לברך דעל כל כלי שקונה מחדש הנאתו מתרבית. מכלל דכי יש לו כיוצא בו שלא קנאה דברי הכל ואפי' רב הונא מודה דמברך. וקיי"ל כלישנא בתרא וכר' יוחנן דאפי' קנה וחזר וקנה צריך לברך וכן פסקו התוספות והראב"ד ז"ל. בדר' מאיר גרסינן ויש לו כיוצא בהן אין צריך ובדר' יהודה בין כך ובין כך צריך:

אלא ר' יוחנן דאמר כמאן. דהאר' יהודה דוקא יש לו קאמר ולא בקנה וחזר וקנה:


דף ס עמוד א[עריכה]

מברך על הרעה מעין הטובה:    פירוש על רעה שהיא כעין טובה מברכין כמו על רעה גמורה והיכי דמי כגון דשקל בדקא וכו' דהשתא מיהת רעה היא. ועל הטובה שהיא כעין רעה נמי מברך הטוב והמטיב דאע"ג דמסתפי דילמ' שמעי ושקלי לה מיניה השתא מיהת טובה היא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתניתין מברך על הרעה מעין על הטובה וכו' והצועק על מה שעבר ואכולהו קאמר הרי זו תפלה שוא שאם בירך על הרעה כמו שמברך על הטובה (וכו' והצועק) דהיינו הטוב והמטיב והיכי דמי בשקל בדקא הרי זו תפלה שוא:

ובכרך שאין דנין והורגין בו:    פירוש שהורגין בלא דין אבל בכרך שהורגין במתון וע"י דיינים אינו צריך להודות וה"ה שאינו צריך לברך כשנכנס והכי משמע בירו':


דף ס עמוד ב[עריכה]

בכל הני דאמרינן כי פריס כי מנח כי מסגי וכו' כתבו בתוספות דכל היכא שאינו עושה אותו מעשה כגון שוכב על מטתו ואינו קם או שאין לו סודר לפרוס על ראשו אינו מברך כיון שאינו נהנה וכן כתב הראב"ד ז"ל אבל על השכוי כתבו בתוס' שמברך אעפ"י שלא שמע שעל שהוא מבחין בין חשכה לאורה נתקנה והאדם נהנה מן האורה ולא נתקנה על הנאת השמיעה מפני שאדם מבחין בו השעות דפעמים אין אדם צריך לאותה הנאה וכל ששמע מברך אלא כדפרישנא. שלא עשני גוי ועבד ואשה לעול' מברך אותן. אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל כתב דלעולם מברך כל אלו הברכות דעל סדר מעשה בראשית ועל מנהגן של בני אדם נתקנו, וכתב הראב"ד ז"ל דאינו מברך אלו הברכות אלא בשחרית אבל ישן ביום אפי' הרבה כעין בלילה אינו מברך מהן כלום שלא נתקנו על הנאת עצמו בלבד אלא על נוהג שבעולם גם כן. וברכות אלו נהגו לאומרן שלא כסדר שהן אמורות בגמ' מפני שאין הידים נקיות שהן עסקניות כל הלילה ובגמרא לאו בדוקא נקט האי סדרא אלא כלומר על מעשה פלוני אומר ברכה פלונית ועל מעשה פלו' אומר ברכה פלונית:

כי משי ידיה אומר על נטילת ידים:    נראה מכאן דאפי' על נטילת ידים דתפלה מברך עליהן כך ולא על רחיצת אעפ"י שאינן צריכין כלי דלא פלוג רבנן בנוסחא. וה"ק דכל שעה שיוצא מבית הכסא וידיו עסקניות צריך ברכה זו מפני שצריך לברך ברכת נקבים. והיכי שמנקה ידיו בצרור אומר על נקיות ידים הראב"ד ז"ל:


דף סא עמוד ב[עריכה]

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שמכוון כנגד בית קדשי הקדשים:    פירוש כגון עומד ערום וכיוצא בזה חוץ מן הנפנה שהוא אסור ביותר מזה כדבסמוך:

לא אמר אלא מן הצופים ולפנים:    פירוש ממקום שיכולים לראות משם לאפוקי עומד במקום שיוכל לראות אלא שהוא עומד עכשו במקום נמוך. וברואה. אבל רואה והוא מן הצופים ולחוץ כגון הר גבוה ותלול שאיפשר לראות משם או מן הצופים ולפנים ואינו רואה לא:

הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב:    פירוש ארץ יהודה היא רצועה ארוכה כנגד כל אורך ארץ ישראל לדרומה ובאותה רצועה ירושלים לצד אחד לצפונה הילכך כל הנפנה באותה רצועה פירועו שלפניו או שלאחריו כנגד ירושלים אם יפנה מזרח או מערב אבל הופך את פניו לצד צפון או לדרום וצדו כנגד ירושלים ולא פירועו כלל ובגליל שהוא ארץ ישראל מה שכנגד ירושלים לצד אחד כלומר לצפונה של ירושלים אם יפנה צפון ודרום כלומר פניו לצפון או לדרום נמצא פירועו כנגד ירושלים. אבל הופך פניו למזרח או למערב:

וחכמים אוסרים בכל מקום היינו ת"ק:    פי' דודאי ליכא למימר דאתו למימר לאסור אף שאר רוחות דא"כ לא יפנו כלל אלא לא אמרינן אלא מזרח ומערב ביהודה או צפון ודרום בגליל:

איכא בינייהו צדדין:    פי' צדדין שביהודה למזרח ומערב ושבארץ ישראל צפון ודרום שאינו כנגד ירושלי' לגמרי. דמ"מ כל אותו רוח אסור אליב' דת"ק ולרבנן בתראי אינו אסור אלא מה שכנגד ירושלים ממש ולאו לטפויי אתו את"ק אלא לאיפלוגי אר' יוסי אתו ולטפויי עליה. כ"נ מפירש"י ז"ל כל זה ולא כן פירש הראב"ד ז"ל:

איכא בינייהו חוצה לארץ:    פירוש דלר' עקיבא אסור דהא כל מקום קאמר. ולת"ק מותר דלא קא' בכל מקום:

והלכתא כר"ע דהא רבה כותיה ס"ל. הילכך אסור לפנות בכל הארצות כנגד ירושלים איזה צד שיהיה. ומיהו בירושלמי מסיים בה ובלבד במקום שאין שם כותל דכל שיש כותל נפנה מיד וכל דכן בית הכסא שבבית, ואע"ג דאמר ר' עקיבא נכנסתי אחר ר' יהושע, מ"מ כיון דאיכא קרן זוית קרי ליה כניסה:


דף סב עמוד א[עריכה]

אתא ר' אבא נהר ליה אבבא:    ויש גורסין נחר:

א"ל אכתי לא עיילת לשעיר:    יש לפרש דר' אבא הוא דא"ל לרב ספרא היכי הוה אמר ניעול מר מי לא תנן וכו' אלמא אין דרך שיכנסו שנים כאחד. וה"ה דקשיא עליה אמאי לא נעל כשנכנס. והוא סבר מסוכן הוא אם ישהה נקביו ומפני כך לא נעל שמא יבא אדם למהר לנקביו ויסתכן:


דף סב עמוד ב[עריכה]

כסף כפורים ראה:    ואע"ג דלא כתיב ביה ראיה מ"מ כתיב ביה זכרון לפני ה'. ומש"ה קאמר דבא זכרונו לפניו:

ואסיקנא דקפנדריא אסירא בבית הכנסת ורקיקה שריא ומש"ה איבעי ליה למיעבד כר' מונא דירושלמי דהוי רקיק ושאיף:


דף סג עמוד א[עריכה]

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם:    פירוש בסוף כל ברכה היו אומרים ברוך אתה מן העולם (וכו' או עד העולם) ומשקלקלו המינין תקנו מן העולם ועד העולם, וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. פי' במקדש לא היו עונין אמן אלא כל העונין אומרים ברוך שם כבודו לעולם ועד וכיון שהעונין מאריכין ואומרים ברוך וכו' לעולם כדאיתא במס' תענית בדין הוא שיאריכו המברכין ויאמרו מן העולם ועד העולם:

ומנין שאין עונין אמן במקדש דכתיב בעזרא ויקם על מעלה הלוים ישוע וקדמיאל וכו' ויצעקו וכו' ויאמרו קומו וברכו וכו' ויברכו וכו' קומו וברכו אמרו למברכים ויברכו לעונין והיינו ברוך שם כבוד והיינו ויברכו ולא סגי בעניית אמן. ודוקא לתפלה אבל לשאר ברכות אמן היו עונין שהרי מצינו בעזרא עצמו כשבירך על התורה ענו אחריו אמן כדכתיב ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן במועל ידיהם וכו':

ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך:    כתב הר"א ז"ל נ"ל כי בעבור שבטל המנהג ונעשה כזקן שתשש כחו הביא זה הפסוק:

ואומר עת לעשות לה' וכו':    פירוש ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה:

והא דאמרינן שהיו מעברין בחוצה לארץ:    לאו דוקא מעברין דהא אמרינן בסנהדרין דאין מעברין את השנה אלא בארץ אבל מחשבין היו והעיבור לא היה אלא בארץ ואפילו על החשבון היו מקפידין כדכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:


דף סג עמוד ב[עריכה]

חמות ושמונה כלותיה ילדו ששה בכרס אחד:    תומה א"כ היכי אמר וייגד לדוד כי בירך ה' את בית עובד והלא לא עמד שם עדיין אלא ג' חדשים. פירש בירושלמי שהיו יולדות מט"ו יום לט"ו יום יולדת ז' וטמאה ז' וחוזרת ומתעברת ויולדת לשבעה נמצא כי לג' חדשים שהוא זמן הכרת העובר ילדו ששה וזהו כרס אחד:

ויתרו אמר לו למשה לך לשלום הלך והצליח שנאמר ויאמר יתרו למשה לך לשלום, ושלום על ישראל. שלום רב לאוהבי תורתך:

בתלמידי רבינו יונה ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר הוא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העטרה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבוראו ביצה"ר. עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצה"ר נברא לאכזריות וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצה"ר. מפי מורי הרב נר"ו עכ"ל תר"י.

בכדי שלא להוציא הנייר חלק אמרתי להעיר על מה שהקשה רבינו לעיל על הך דרוב ההודאות ואל ההודאות דלמה נזכיר רוב ההודאות ועוד כיון דרבא דחי לה להך דרוב ההודאות למה נימרינהו. עיין תר"י שיישב הדבר בטוב טעם ודעת וזה לשונו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות נראה למורי שהטעם שהוצרכו שניהם מפני שאם היה אומר רוב הודאות בלבד היינו אומרים מרובן אבל לא מכולן כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא כל אחיו לפיכך הוצרך לומר אל ההודאות להורות שהוא על כולן. ואם היה אומר אל ההודאות בלבד היה נראה אל מקצת ההודאות ויש זולתו למקצת האחרות לפיכך הוצרכו שתיהן רוב ההודאות להורות על הרוב ואל ההודאות להורות על המיעוט הנשאר שלא היה מובן מהלשון הראשון עכ"ל תר"י ז"ל. ונתישבו קושיית רבינו דרבא לאו לדחויי לרוב ההודאות אתא אלא דלא סגי בזה לחודיה עד שיאמר גם אל ההודאות: