חידושי הריטב"א על הש"ס/ברכות/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שביעי - שלשה שאכלו

דף מה עמוד א[עריכה]

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן:    פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו ומשום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל:    פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל.

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית כו' אין מזמנין עליהם:    פי' טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת ע"י נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה ג"כ מותר הוא לו מחמת חוליו אעפ"י שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אעפ"י שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואע"ג דלא איפשר דלא מתהני הו"ל כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אעפ"י שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

[גמרא] מנא הני מילי:    פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן. דכתיב גדלו לה' אתי. פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי:    פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:

הרי הוא אוכל אעפ"י שלא נתנו לו רשות:    פי' דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם ואם איתא דאפי' שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבג' אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:


דף מה עמוד ב[עריכה]

והא נשים דאפי' מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות ש"מ דאפי' שנים רשאים לזמן שאני התם דאיכא דעות. פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן ג' דעות והכא אעפ"י שהן נשים הא איכא ג' דעות מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

אי הכי נשים ועבדים אמאי לא:    פי' דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי: שאני התם משום פריצותא. דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה, ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא:    פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו. לומר שאין ברכת זימון ביניהם. כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות מג':

סופר מברך ובור יוצא:    פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיי"ל דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו ויכול הוא לצאת בברכת חברו אע"ג דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי.

והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אעפ"י שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד:    פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ואפי' לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אעפ"י שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד:    פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל.

ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ד' ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפי' למ"ד לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפי' אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף ושוב יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:

בריכו כל חד לנפשיה:    פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:

בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו':    דאעפ"י שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:

הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים:    פירוש הא דאמרינן דעונה אמן בבונה ירושלים לאו דוקא בבונה ירושלים בלחוד ולמיעבד היכרא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן דתינח לאביי דעני לה בקלא כלומר שכשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו פועלים ששם סיום ברכות של תורה והטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן אלא לרב אשי דהיה עונה אמן בלחש כי היכי דלא לשמעו ולא ליזלזלו בהטוב והמטיב מאי איכא למימר הא לית בה הכירא אלא ודאי טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא וה"ה דבכל מקום בסוף ברכותיו דעונה אמן, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לק"ש ובין גאולה לתפלה ובברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה כללו של דבר כל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו, ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חברו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו לבר ממקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת ואין צריך לומר בתפלה עצמה ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן לפי שהיה דרכן שברכות ק"ש אין מברכין להן כל יחיד ויחיד אלא ששליח צבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בכך חוץ מק"ש שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון ותפלה משום דרחמי היא חייבין בה כל אחד ואחד הבקיאין אלא ששליח צבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה אבל שאר ברכות חוץ מתפלה וק"ש שהוא שינון שליח צבור מברך והן יוצאין ועונין אחריו אמן ולפיכך במקום אמן תקנו לומר אחר אהבת אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושה דאמן כדאיתא בהרואה ותקנו כן להשלים רמ"ח תיבות דק"ש כנגד רמ"ח איברים כדאיתא באגדה וכן במקומות שנוהגין שהצבור אומרים ברכות ק"ש עם שליח צבור אלא שהם מקדימין לחתום באהבת עולם ושליח צבור חוזר וחותם אף כאן הדין כן שהם חייבים לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חברו אבל במקומות שהצבור חוזרין עם שליח צבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לק"ש דהו"ל עונה אמן אחר ברכת עצמו:


דף מו עמוד א[עריכה]

ואיהו כמאן סברה:    כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעה"ב אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:

עד היכן ברכת הזימון וכו':    הפירוש הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן ג' לזימון וקאמר עד מתי בעינן צירוף זה ויצאו ידי זימון ומכאן ואילך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר המברך ברכתו יצאו אלו ידי זימון ואם פירשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זימון. רב נחמן אמר עד נברך. פירוש ונברך בכלל רב ששת אמר עד הזן והזן בכלל:

ה"ג נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותני' אידך שלשה או ארבעה:    [וה"ה שנים דעדיפי ואמאי נמעטי'] אלא ודאי הכי תניא אלא דבגמ' לא מייתי מינה אלא במאי דפליגי אאידך מתניתא ומאי דטפי עלה ואע"ג דאייתי ג' טעמא משום דאי תני ארבעה לחוד הוה משמע לעיכובא והשתא דתנא ג' או ד' ממילא משתמע אידך דהא ד' לאו דוקא, והנכון בפירוש האי שמועה כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דבגברי קאמר וכדדייק בירושלמי בפירוש, וה"פ דת"ק ס"ל דברכת המזון ג' ברכות הילכך שנים וג' שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע לברך ברכה שניה ושלישית ואינו יודע הברכה הראשונה או ששלשתן יודעין כל אחד ואחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן הילכך פעמים שנים מברכין אותה פעמים ג' אבל ד' לא דכיון דברכת המזון אינה אלא ג' אם אין יודע ברכה אחת מהן אלא בין שנים אין מברכין אותה שאין מחלקין ברכה אחת בין שני האנשים ועיכובא נמי הוא ומש"ה ד' לא ואידך תנא סבר דברכת המזון ד' ברכות ומחלקין אותה לג' אנשים אחד מהם שתים ברכות והשנים כל אחד מהם אחת או לארבעה אנשים כל אחד אחת וה"ה נמי דתני שנים כל אחד שתים או האחד ג' והשני אחת אלא דלא מייתי הכא אלא מאי דאתי לטפויי אאידך:

סברוה דכ"ע הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולא חשיב לה חד מינייהו כיון דלאו דאורייתא. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ד שנים או ג' ותו לא קסבר עד הזן כלומר דקסבר ברכת הזימון עד הזן הילכך הוו להו ברכת המזון ג' ברכות ותו לא ברכת זימון והזן חדא ברכה דחדא ברכה חשבינן לה וברכת הארץ הא תרתי ובונה ירושלים תלת ולהכי מברכין אותה ג' אנשים ולא ד' משום דלעולם ברכת הזימון והזן כחדא ברכה חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שני אנשים ואי ליכא חד דידע לה כולה דהיינו נברך והזן אלא בין שנים לא נפקי ידי זימון ולא מברכי לברך כלל אלא אחד מברך מהזן ואחד ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים ואין מזמנין עד שידע אחד מהן נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים דאין מחלקין ברכה אחת לשני אנשים, ומיהו לאו לעכובא דברכת הזן קאמרינן דהא ליכא למימר דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה אלא לומר דנברך תליא בברכת הזן דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא להזן ואין לחלק אותה ממנה כדי לברך אותה בפני עצמה ומ"ד ג' וד' קסבר דברכת זימון עד נברך ונברך בכלל וסבר דנברך ברכה בפני עצמה ומחלקין אותה מן הזן ואומרה אדם אחד וכיון דכן הו"ל ברכת המזון ד' ברכות ומחלקין אותן לד' אנשים כל אחד מברך אחת:

תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרין אותה:    ואע"ג דבונה ירושלים דאורייתא ואפ"ה פועלים לא מברכי לה התם לאו עקירה היא דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ אבל הטוב והמטיב עקרי לה לגמרי דלא מדכרי לה כלל:

תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך:    פירוש ואילו הוי דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך דתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות פירוש מפני שהן מטבע קצר וכן כל כיוצא בזה שהן פותחות לעולם ולא חותמות.

וברכה הסמוכה לחברתה פי' שהיא חותמת ולאו פותחת כמטבע ארוך כדמפרש ואזיל.

וברכה אחרונה שבק"ש, פי' קמ"ל דאע"ג דק"ש מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ואינה פותחת. יש מהן כלומר בברכה הסמוכה לחברתה. שפותח בהן בברוך ואין חותם בהן בברוך כגון מטבע קצר ויש שחותם בברוך ואין פותח בברוך כלומר מטבע ארוך.

והטוב והמטיב פותח בה בברוך, פי' והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך ואלו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך. ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשיבא לה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינה שיהו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזה היה עיקר דינה שיהו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה היא והיינו במטבע ארוך דאלו במטבע קצר לעולם פותח ואינו חותם ואינו משתנה לעולם.

ובתוספתא אמרינן דנוסחא דידה היא עד הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלה והצלחה והרוחה וכל טוב. ואמרו במדרש שיש לה. ג' גמולות ג' הטבות ג' מלכיות, והשתא דאתית להכי יש לתמוה כיון דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך ומשום דהיא מדרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה. וי"ל דכיון דהויא סמוכה לחברתה ובדין הוא דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן לא חזו לה רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום הכירא דהיא מדרבנן סלקוה לחתימה ואוקמוה בפתיחה וזה נכון.

וגרסינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן. ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן, פירוש ברוך שאכלנו משלו, דליכא למימר הזן דהא חתמינן בה, וברכה אחרונה של ברכת המזון ולאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת והתם תני ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה פירוש דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך היא בודאי כדאיתא הכא וסבר דכי תקין לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח ומיהו בלאו חתימה נמי לכ"ע מטבע ארוך היא כדמוכחינן הכא להדיא והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ולאו פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר.

וקדוש היום שהוא פותח בברוך אעפ"י שהוא סמוך לברכת היין כבר תירצו אותה בירושלמי דפעמים אין שם ברכת היין כגון שיתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכותה דקידוש היא ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה טעמא משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבע ברכות דנשואין ביוצר האדם שהיא פותחת אעפ"י שהיא סמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת אעפ"י שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואלו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת, ואשר ברא דפותחת ואף על גב שסמוכה לחברתה משום דזמנין דאיתא לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות.

וברכה אחרונה של מגילה דפותחת ואעפ"י שהיא סמוכה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוי אק"ש דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגלה תלוי במנהג ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגלה שאין חותמין בה הילכך לא סגיא דלא למפתח בה ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה והיא גופה נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגלה, אי נמי ברכה אחרונה של מגלה אינה באה על המגלה אלא ברכת שבח והודאה על הנס לבורא י"ת ולפיכך פותחת וחותמת.

וברכת הפטורה נמי לפניה חדא ברכה היא ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת ההפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן הוא מברך ארבע אלא ברכותיהן של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דמתחלה היה מנהגם שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגלה וכיון דבשלשה אנשים הויא לה לא שייך בה טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומ"מ יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואין פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח הברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד הן וכן יהללוך שבסוף ההלל בלילי פסחים ולפיכך קראוה ברכת השיר:


דף מו עמוד ב[עריכה]

שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכולי:    ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל ולא קיי"ל כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב, ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כת"ק ס"ל אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל ש"מ דלאו דאורייתא היא:

מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול:    ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת ואמרינן נמי א"ל רבי לרב קום משי ידך והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה, עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:

ובזמן שהן מאה:    פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:


דף מז עמוד א[עריכה]

ולא בידים מזוהמות:    פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואח"כ משמשו:

אלא בפתח הראוי למזוזה:    פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ, ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפ' במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי:

לטעם איתמר. בפת"ח תחת העין (הגה"ה נראה שגי' רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ור"ס אמר לטעם בפת"ח. ואין נ"מ בינייהו רק לקדוק הלשון, כי בין לאכול ולטעום איכא נ"מ טובא) שכך שמע מרבו:

איעסיק ליה לבריה:    פירוש השיאו אשה. קדים וקא מתני ליה, פירוש קודם סעודה. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה וא"כ צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס. ואמר רב חסדא אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:

אין עונין לא אמן חטופה:    פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה. קטופה פירוש חצי המלה, קצרה שממהר קריאתה. ולא יזרוק ברכה מפיו, פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע, אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:

אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו ארדיליא] וגוזליא לאבא:    יש מפרשים ארדיא מין בשר ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:

והילכתא גדול מברך:    אע"ג דאתא בסוף סעודה:

אכל דמאי מזמנין עליו:    ואע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפ"ג דמס' דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:


דף מז עמוד ב[עריכה]

קמשמע לן דאין חומש מעכב:    פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו אלא משום דס"ל תלמודא דהכי דינא אמר הכי והיינו דלא פשטוה בפ' הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:

מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל דקבע:    כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא קמ"ל דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:

והכותי מזמנין עליו:    פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומש"ה אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו, כלומר תלמידי חכמים, אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם, אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפי' ביניהם ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:

וכותי עשורי מעשר:    יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה אבל בסתם כותי לא דהא קיי"ל דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו', ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:

אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ:    פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:

קטן פורח:    פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:


דף מח עמוד א[עריכה]

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו:    פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פירוש לעולם ואפי' אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח וה"ה לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך וכן לענין תפלה:

היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע:    ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:

אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן נברא דמברך לן:    פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו נברא לברוכי אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל נבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו וא"כ היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך:    ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד. כלומר ולא הודו לו חבריו דא"ר חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דנן וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפי' לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהו"ל כברכת המצות דאעפ"י שיצא מוציא וכגון קדוש היום אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכ' הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה ומש"ה מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין ג' דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:

ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין:    פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך וסבר רשב"ג דגרוגרת מיזן זיין וברכת ג' פוטרתן ובודאי רשב"ג לא אמרה להצטרף לג' דהא פשיטא דג' אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה. ומשני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפי' בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת ג' פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נ"ר וממילא מיפטר בברכת ג' או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת ג' וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת ג' כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן, הרא"ה ז"ל:


דף מח עמוד ב[עריכה]

אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ דוד ושלמה בונה ירושלים ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ, ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית: הטוב והמטיב ביבנה תקנוה:    ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא"ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה:    פירש הריא"ף ז"ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות, בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש"י ז"ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע, כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הו"ל לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים ומאי דאמרינן בסמוך ר"א אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה:

קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ:    והאי קו"ח פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא ור' נתן ור' יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפ' מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן וה"ה לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינך דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה ולמאן דס"ל כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא ס"ל נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא"כ לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמ"ד דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דה"ק תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן:


דף מט עמוד א[עריכה]

והמילה ניתנה בי"ג בריתות:    והם מפורשים בסוף פרשת לך לך וכל הני ודאי לכתחלה קאמר דבעי למיעבד הכי ולמצוה אבל ודאי לאו לעיכובא קאמרינן למימרא דבעי למיהדר אי לא אמרינהו דא"כ הוה להו לאדכורי במעין שלש וכן נמי משמע לקמן בסמוך דרב חסדא בריך קמי רב ששת ולא אידכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה, ואע"ג דאמר לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר ואשכחן כותיה בפסחים דאמרינן כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמר אלא כלומר לא יצא כראוי הא לא אמרינהו לא הדר:

מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן:    והילכך פותח ואינו חותם למעביד היכירא בינה ובין ברכות לעיל דאורייתא ומ"ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא והילכך היה לה סמוכה לחברתה וחותם ואינו פותח ואין בה מלכות:

רבי אומר אין חותמין בשתים משום דעושה מצות חבילות:    דומיא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד:

מקדש השבת וישראל והזמנים א"ל חוץ מזו:    פירוש משום דלא איפשר בלאו הכי איכא דאמרי [לפנינו הגי' ומ"ש] הכא נמי חדא היא, פירוש דכולה ענין קדושה דרחמנא מקדש שבת וישראל והזמנים והכל ענין קדושה אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו דלשון ישועה לחוד ולשון בנין לחוד ולא דמו כלל:

מאי קמ"ל הטוב והמטיב לאו דאורייתא לימא בהדיא וכו' [לפנינו גי' אחרת]:    פירוש אע"ג דאשכחן לתנאי דאמרי לעיל בהאי לישנא מ"מ אמוראין אין דרכן לסתום כל כך אלא לפרש:

רב פפא אמר לומר שצריכה שתי מלכיות לבר מדידה:    חדא דבונה ירושלים משום דכיון דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים ואעפ"י שמן הדין אינה צריכה מלכות בונה ירושלים וכיון שהוזקקו להשלים מלכות לבונה ירושלים אעפ"י שהיא סמוכה השלימו ג"כ לברכת הארץ אעפ"י שהיא סמוכה מפני שלא היו הכל מבינים שטעם של בונה ירושלים הוא מפני שהזכיר בה מלכות בית דוד ומ"מ בברכות עצמן לא רצו לתקן בהם מלכות כדי שלא להוציאם מכלל הברכות כולן הסמוכות שאין בהם מלכות ועוד דאנן מלכו' בהדי ברוך קאמרי' כי הטוב והמטיב דאמ' ברוך וכולי וכל היכא דליכא ברוך אין אלו תשלומין של כלום ומ"מ כל עיקר לא הוזקקו חכמים לכך אלא מפני שמצאו מקום לגבות את חובם כלומר שיש ברכה שהיא פותחת בברוך והיא תוספת מדבריהם.

ויש אומרים מכאן שאין אומרים והקם מלכותך בבונה ירושלים, דא"כ מאי קאמרינן כיון דאמר מלכות דוד לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים דהא אידכר ליה, ואינה ראיה דאין זה מלכות שמים אלא כשממליכו עליו ובברוך כמו שכתבנו אבל מה דאמר והקם אין זה מלכות שמים ואע"ג דמלכות דוד גופיה בהך לישנא גופיה מדכר ליה מ"מ מלכות בית דוד הכי איתיה דהשתא ליתיה ובעינן למימר והקם וכל היכא דאידכר ליה כלל לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים ויש שהיו רוצים להוכיח שאין ראוי לומר מלכות כלל בשום ברכה הסמוכה ומפני כך דחקו להשלים אלו המלכיות בהטוב והמטיב ולא תקנום בעצמן והוקשו להם כמה ברכות שמצינו שיש בהם מלכות והם סמוכות באהבת עולם מלכנו באמת ויציב ואמת ואמונה ג"כ באתה גבור מלך בסלח מלכנו בהודאה מלכנו ומלכות דבאמצע ברכה מלכות מיקרי דהא בברכה ראשונה של י"ח ליכא מלכות כלל אלא באמצע מלך עוזר וכו' ויש אומרים דודאי חכמים לא הקפידו אלא על הברכות שאינן סמוכות שיהא שם מלכות ובלאו הכי אינה ברכה וכאן אין אנו אומרים אלא שאחר שאין בברכות אלו מלכות בחיוב מפני סמיכתן ראו להשלים מלכות לכל אחת בהטוב והמטיב ואלו ודאי חובה אבל מי שאומר באותן ברכות מלכנו או כיוצא בזה הוא רשות ואין מוחין בידו ולא הקפידו חכמים בכך:

טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות לעמו ישראל למנוחה לאות ולברית ברוך מקדש השבת:    וביום טוב אומר ימים טובים למנוחה ולזכרון ברוך מקדש וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל וצריך לומר את חג פלוני הזה:

ובראש חודש אומר ראשי חדשים לזכרון ולא ידענא אי חתים בה אי לא:    ואית נמי דגרסי ולא ידענא אי אמר בה שמחה. ופירושו משום דכתיב וביום שמחתכם וכו' ובראשי חדשיכם אתקש ראש חדש להנך דהוו שמחה וכל הני בשם ומלכות נינהו. ואע"ג דאי מדכר להו בדוכתייהו ליכא ברכה כלל היינו משום שהיו נכללין עם הברכה שמזכירין בה. אבל היכא שמזכירן בפני עצמן צריכין ברוך ושם ומלכות. ואעפ"י שלעולם הן סמוכות ולא היה להן לפתוח היינו כשהן סמוכות בקביעות שם שהאחרת שלפניה פוטרתה אבל בזו אין לומר כן לעולם דכשהוא מזכיר ברכה הקודמת לה אינו מזכיר על דעת ברכה זו כלל דבטעות הוא חתם כיון שלא הזכיר המאורע ובכי הא לא עשאוה כסמוכה:

ואמרינן לא שנו אלא דלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ואינו אומר ברוך שנתן. פירוש לראש הברכות כולן דהיינו הזן או נברך אם הן בזימון. וכן פירש הרמב"ם ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל, והקשה הראב"ד ז"ל ומי גרע הטוב והמטיב מהיכא דרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר דאמרינן לעיל דחוזר למקום שטעה. ויש מי שתירץ בתחנונים שאחר התפלה כתפלה אריכתא דמיא אבל כאן לא אדרבה קבלו חכמים להפסיק ביניהם באמן מפני שזו דאורייתא וזו דרבנן ועשאוה כברכה אחרת דפותחת כאלו הוא דבר אחר לגמרי. וא"ת אפילו [לא] אתחיל בהטוב והמטיב כל שסיים אותן של תורה. וי"ל דמ"מ בעינן שיסיח דעתו לברכה אחרת ויתחיל בה כעין מאי דאמרינן לעיל דבעינן עקר את רגליו ולגבי ברכת המזון התחלה בברכה אחרת חשיבא כעקירה וזה נכון דודאי חוזר לראש בכל מקום לגמרי משמע ולא לראש הברכה דההוא למקום שטעה מיקרי.

וקיי"ל דבראש חודש כל שלא פתח בהטוב אומר ברוך שנתן אבל פתח בהטוב והמטיב אינו אומר כלום ואינו חוזר לראש כדאמר בסמוך טעה בר"ח בברכת המזון אין מחזירין אותו. ומ"מ דוקא אין מחזירין קאמר הא כל היכא דלא פתח אומר ברוך דמסתמא לא משוינן פלוגתא בין אמוראי. וכן פסקו הגאונים ז"ל שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב בשם רב אחאי גאון ז"ל. ומיהו מספקא לן אי חתים בה או לא ומספיקא חתים בה ואי לא חתם יצא. ואמרינן טעמא דבראש חדש אינו חוזר משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ואי מקלע ראש חדש בשבת כולל ואומר ברוך שנתן שבתות וראשי חדשים ואם טעה ולא הזכיר של ר"ח בשבת ופתח בהטוב והמטיב יש אומרים שחוזר כמו בטועה בשבת דמכל מקום יום זה נתחייב בכך, ויש אומרים דכיון דחיוב אכילה בהאי יומא הוא משום שבת ולא משום ראש חדש ובראש חדש הוא שטעה אינו חוזר. והא דאמר דבר"ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל לאו למימרא דלא אכיל כלל דהא אסור להתענות בראש חדש. ואי משום תענית חלום ההוא אפי' בשבת שרי אלא ה"ק אי בעי אכיל פת אי בעי לא אכיל פת אלא פירות שאין טעונין לאחריהם אפילו מעין ג' ופת הוא המחייב בברכת המזון אבל בשבת ויום טוב לא סגיא דלא אכיל פת.

ויש אומרים דבימים טובים נמי לא אמרינן חוזר אלא בלילה הראשון של פסח ובלילה הראשון של חג דהנהו נינהו חובה למיכל בהו פת כדאמרינן הכתוב קבעו חובה וילפינן חמשה עשר מחמשה עשר מחג המצות אבל בשאר ימים ליכא חובה למיכל פת אלא הרי הם כראש חדש, ואיכא מ"ד דאנן ימים טובים קאמרינן סתמא ובודאי כי היכי דאיכא חיובא למיכל פת בשבת, ה"נ ביום טוב וחייבין נמי בלחם משנה כשבת ומאי דקאמרינן בלילה הראשון הכתוב קבעו חובה לאו לאפוקי שאר ימים אלא חובה מדין מצה קאמרינן ואלו אכל מצה עשירה יצא ידי שמחת יום טוב ולא יצא ידי חובת מצה וכן בלילה הראשון של חג חייב לאכול מדין סוכה ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהוא אכילת עראי לא יצא ידי סוכה. ומיהו חולו של מועד דינו כראש חדש וכתב רבינו תם ז"ל דבשבת בסעודה שלישית אינו צריך פת הילכך אם טעה בה דינה כראש חדש. ויש חולקים ואומרים שאף היא צריכה פת:


דף מט עמוד ב[עריכה]

למימרא דר"מ חשיב ליה כזית ור' יהודה חשיב ליה כביצ' והא איפכ' וכו' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שבידו בשר קודש:    פירוש לעיל מינה איירי בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו פת בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו ועלה קאמר וכן מי שיצא וכו' אם עבר צופים שורפו במקומו. פי' שנפסל ביציאתו חוץ דכיון דעבר צופים לא אטרחוה לחזור אבל אם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה. פירוש בהר הבית יש שם בית גדול ששורפין שם פסולי מוקדשין קלים כדאמרינן בזבחים פ' טבול יום כך פירש"י ז"ל. ובתוספות פירשו [דמקדשין קלים מדינא לא צריכי לפני הבירה אלא דרבנן גזור אטו קדשים חמורים. וצופים פירש"י ז"ל שהוא שם מקום שרואה משם בית המקדש, ולא נהיר תינח לאותו רוח שהוא שם ולרוח אחר מאי שיעורא אית ביה והוה ליה למיתני וכמדתו לכל רוח וכמו שאמרו בפסח שני בפ' מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח אלא צופים הוא כל מקום שיכול לצפות ולראות משם את ירושלים לאיזה רוח שיהא וכל שהוא קרוב משיעור זה אטרחוהו רבנן לחזור כדפרישית לעיל וכל שעבר זה השיעור לא אטרחוהו ובמקומו שורפו:

והכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה:    דאשתיה נמי חייב רחמנא ברכה כי היכי דלא תימא דוקא אענבים חייב רחמנא ברכה ולא איין דאישתני (למעליותא) כיון דאינו גוף הפרי. ומ"מ ליכא למימר דליחייב ג' ברכות כמו בפת דמסתמא ליכא למימר אלא דאהדריה לכללא כלומר לכלל שבעת המינין שאינן טעונין אלא ברכה אחת מעין ג'. ומאן דלית ליה הך דרשא יליף לה דכיון דאישתני למעליותא ודאי לא נפיק מידי ברכה. ובשמן נמי כתב זית שמן משמע דאשמן נמי מברך מדאפקיה בהאי לישנא. מ"מ שמעינן מהא דברכה מעין ג' דאורייתא דמדר' מאיר שמעינן לה ביין וה"ה בשאר מיני שבעה ונפקא מינה למי שנסתפק אם בריך עליה אם לאו שחוזר ומברך, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל:

מה טומאתו בכביצה:    לפי מה שפירש ר"ת ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה אתי שפיר אבל למה שכתב רש"י ז"ל דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לקבל טומאה אפי' בכזית נצטרך בכאן לפרש כטומאתו לאחרים:

[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל:    פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף] וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דא"כ לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריא' התורה אלא שאנו רוצי' שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב ה"ר אברהם ז"ל. וא"ת למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין:


דף נ עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן אא"ב נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו':    אא"א וכו'. פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר מג' יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא ג' לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוה אלא תרי, ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא, והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וס"ל דדוקא נחלקין קאמר. ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי, ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים. אע"ג דלשון חיים כולל כל העולם מ"מ טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש, ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקב"ה קאמר ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואע"ג דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקב"ה:

רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל:    א"ל רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא. פי' דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא:    ואקשינן וליברכו עשרה עשרה והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמעי וכן הלכה:

ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה:    דמ"מ מחוייב בזימון הוא וצריך ואין לו תקנה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע, ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפי' קדם ובירך בזימון עליהם לא כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה. והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

אי נמי כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות ונצטרפו במקום אחד אעפ"י שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק:    ומתניתין הכי קתני ג' שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק ואמר רב חסדא והוא שבאים מג' חבורות של שלש שלש בני אדם. פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של ג' כלומר שיש עמו ג' דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו:    הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא ג' ויצאו הם ולא יכלו לזמן אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אעפ"י שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן הג' שבאו מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פי"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירוש דהא מתניתין מתברר בסופה דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו וחכמים אומרים אפי' איברים ואוקימנא לה במס' סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה ושתי כרעים וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפי' ארוכה ושתי כרעים אלא א"כ יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי ואפי' ר"א מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה דהיינו דקאמר ומיטהרת חבילה.

ומ"מ בין לר"א בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אעפ"י שנפרד מהם ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא, וה"ה להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אע"ג דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר מג' או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא.

והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ד' או שבא אחר ונצטרף אצלם אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד ואפי' נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו הג' הפורשים קודם שזימנו בחבורתם. אעפ"י שזימנו אח"כ קודם שברכו אלו הג' אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהו"ל למימר אזמון ולא אזמון, האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:


דף נ עמוד ב[עריכה]

מתניתין שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין:    גרסינן בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים א"ר יונה והם שנכנסו משעה ראשונה על דעת כן, פירוש כי היכי דתיהוי כהסיבה וכדאמר בפ' כיצד מברכין כיון דאמרינן ניזול ניכול גהמא בדוכתא פלן הויא לה קביעותא ולמאן דסבר דגבי זימון לא בעינן הסיבה מפרש דלא קאי אלא אשני בתים אבל בבית אחד לא בעינן ישבו על דעת כן ואמרינן בגמ' דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד וה"ה שמצרפן כשעומדים בשני בתים. וה"ג התם ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

ה"ג בכולהו נוסחי:    עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים. ואין לפרש כמו שפירש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא. ובפ' כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו, ועוד אמרינן התם דאפי' אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במס' ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשחט מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואח"כ יברך עליו על מזונו. ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואע"ג דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכ' המזון והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין.

ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא ולא נהירא דהא אמרינן בפ' שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא ובשבת פ' במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא ואיכא מ"ד דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפ' במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפי' במידי דמימאיס. ואנן קיי"ל כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן.

ויש עוד לומר דהכא נמי הכין ס"ל והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר"א אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר"א איכא למישמעה מכל דכן אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין מיהו אנן קיי"ל כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה.

ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו' ואע"ג דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמס' סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן] ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ ראויין לאכילה (עיין ברא"ש פירושו) ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי אמר ר' זירא לקורייטי:    פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן והכי משמע בערבי פסחים. דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו:    במידי דאי זריק ליה ממאיס מסלקו לצד אחד ומברך במידי דלא מאיס פולטו ומברך כדי שיהא פיו פנוי משום שנאמר ימלא פי תהלתך. במשקין דאי איפשר לסלקן ולברך בולען ולא פולטן מפני שהוא מפסידן לגמרי. ודעת הגאונים ז"ל שאינו מברך לאחר אכילתן מה שהיה ראוי לברך עליהם בתחלה משום דכיון דמכניסן לתוך פיו פגומין הן קצת ואין להקפיד על ברכתן והוו להו נראו ונדחו דשוב אינן נראין וכדאמרינן בסמוך גבי רבינא דאמר דאפילו גמר סעודתו מברך המוציא ודחינן בגמ' דלא דכיון דאידחי אידחי.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דמברך בסוף וכההיא דרבינא דס"ל לרב ז"ל דלא אידחיא אלא סייעתיה דרבינא אבל מלתיה לא אידחיא. וכתב עוד דהכא איירי בשאין לו משקין אלא הם ואם יפלוט אותם תבטל ברכתו והנאתו ולפיכך התירו לו לבולען ולברך בסוף אבל כשיש לו משקין יותר פולט את אלו ומברך על השאר. ויש סעד לדבריו ממה שאמרו בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן ואלו בגמרין אמרינן בולען קשיאן אהדדי אלא כאן בשאין לו אלא הם כאן בשיש לו יותר:


דף נא עמוד א[עריכה]

הא דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו וכו':    פירשו הגאונים ז"ל בטבילת גר דאכתי גברא לא חזי. ובתוספות פירשו בבעל קרי שאסור לברך וכתבו שכעין טעם זה יש לנו שאנו נוהגין לברך על נטילת ידים אחר הנטילה משום דאיכא מקומות שאינו ראוי לברך קודם כגון בא מבית הכסא וכיוצא בו לא פלוג רבנן ולעולם מברכין אחר נטילה, עוד אמרו דכיון שמברכין קודם הניגוב עובר לעשייתן מקרי שהניגוב צורך הנטילה כדילפינן בפ"ק דסוטה מככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וכו':

א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה הדחה שטיפה חי ומלא:    פירוש ד' אלו הם לעיכוב והשאר למצוה מן המובחר, דליכא למימר דהנך אחריני ליתנהו כלל דהא בכולה סוגיין שקלינן וטרינן עלייהו. ותימא היכי מני חי בהדייהו דאדרבא אמרינן לעיל דאינו ראוי לכוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים. ורש"י ז"ל פירש שצריך שישימנו בכלי חי ואח"כ יתן בו מים. ויש שפירשו חי שיהא הכלי שלם כדאמרינן במכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפירושו שלם ואמרינן נמי בבבא קמא ששבירתן של כלים זו היא מיתתן.

ור"ת ז"ל פירש דלעולם איין קאי ולאו חי גמור קאמ' אלא מזוג ולא מזוג קרי חי והכי נמי איתמר גבי בן סורר ומורה. וא"ת והא אמרינן בשבת פ' המוציא כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית אלמא מזוג גמור בעינן ליה. י"ל דאחר שהתחיל לברך מוזגו יותר וכדאמרינן בקצת נוסחי ומברכת הארץ ואילך מוסיפין בו מים, ונוסחי נמי איכא דכתיב בהו חי א"ר ששת בברכת הארץ. פירוש דבברכת הארץ בעינן שלא יהא מזוג ביותר מפני שהיא ברכת שובע ומברכת הארץ ואילך שהוא קרוב לשתייתו בעינן שימזגנו כראוי ויכשירהו:

רב (ששת) [חסדא] מעטר להו בנטלי:    פירוש כוסות נאים מונחים על השלחן סביב, ויש פירושים אחרים:


דף נא עמוד ב[עריכה]

תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל:    פירוש וכיון שכוס זה הוא כוס שני או רביעי אין זה הכנה בדברים נאים אלא דברי פורעניות. ואע"ג דאמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה התם הוא שהוא שלישי וקאמר שאעפ"י ששותה אחריו אין כוס של ברכה מצטרף לעשותו רביעי אלא לטובה אבל כאן שהוא בעצמו שני יש ליזהר:

אסיקנא דבין אכל כשהוא עומד בין כשהוא מהלך בכולהו יושב ומברך ובהכי סגי ובלאו הכי לא וטעמא משום שיכוין לבו יותר דכתיב הכון לקראת אלהיך ישראל: