ברכות מה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דניחא להו דמקבע להו בחובה (מעיקרא) ת"ש אנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין (והא נשים אפילו מאה) והא מאה נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן שאני התם דאיכא דעות א"ה אימא סיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין אמאי לא והא איכא דעות שאני התם משום פריצותא תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו טעמא דקוראין לו הא לא קוראין לו לא שאני התם דאקבעו להו בחובה מעיקרא אלא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שנים שאכלו כאחת אחד מהן יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קא משמע לן תנינא בשמע ולא ענה יצא ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם תסתיים א"ל רבא בר רב הונא לרב הונא והא רבנן דאתו ממערבא אמרי אם רצו לזמן מזמנין מאי לאו דשמיע להו מר' יוחנן לא דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל.
גופא אמר רב דימי בר יוסף אמר רב גשלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרו ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דנייתי מתקיף לה רב אשי אדרבה איפכא מסתברא תשעה נראין כעשרה שנים אין נראין כשלשה דוהלכתא כמר זוטרא מ"ט כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תניא נמי הכי השנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא:
אמר רבא הא מילתא אמריתא אנא ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי ושלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ולא והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו (יתבי וקא מיבעיא להו) הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף בריך איניש לנפשיה אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם זידי זימון לא יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע בא ומצאן כשהן מברכים מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי חהא דאשכחינהו דקא אמרי נברך והא דאשכחינהו דקא אמרי ברוך אשכחינהו דקא אמרי נברך אומר ברוך ומבורך אשכחינהו דקא אמרי ברוך עונה אמן תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא טהא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא רב אשי יעני ליה בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב
רש"י
[עריכה]
דניחא להו דמקבע להו בחובה - דגדול המצווה ועושה:
אם רצו אין מזמנים - כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:
דאפילו מאה כתרי דמיין - לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים:
דאיכא דעות - דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי:
קוראין לו - להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך:
ומזמנין עליו - ואע"פ שאינו בא אצלם:
ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן - לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא:
לאו דשמיע להו מרבי יוחנן - דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו:
והוא דקרו ליה ועני - שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא:
לא אמרן - דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו:
נראין כעשרה - דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה:
מצוה ליחלק - ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון:
אחד מפסיק לשנים - אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו:
לפנים משורת הדין - לאחשוביה:
לא הוה בהו - מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים:
דאיכא אדם גדול - שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.):
בא ומצאן - אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין:
ברוך ומבורך - דלא מצי למימר שאכלנו משלו:
הא דקאמר ברוך ומבורך - כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן:
הא בבונה ירושלים - שהיה סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר:
כי היכי דלשמעו פועלים - וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף:
וליקומו - לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה:
רב אשי עני - לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה"ז משובח לא סגי דלא עני ליה:
תוספות
[עריכה]
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין. לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש"י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים:
שאני התם דאיכא דעות. מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:
אי הכי אימא סיפא. לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין:
רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך. ובה"ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:
הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. פר"ח וה"ג די"מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ"ז:
רב אשי עני ליה בלחישה. וכן פסק בה"ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
יג א מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ז', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף ו':
יד ב מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ג סעיף ב':
טו ג ד מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י"ג, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ד סעיף ב':
טז ה מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף א':
יז ו מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר' סעיף א':
יח ז טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ד סעיף א':
יט ח מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ח סעיף א':
כ ט מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ח סעיף א' ובטור ושו"ע או"ח סי' רט"ו סעיף א':
כא י טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
הא דאמר רבה בר בר חנא תנא משמיה דר' יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חברו: מסתברא בששיניהן סופרים קאמר, דאילו אחד סופר ואחד בור היכי קא מקשינין "מאי קמ"ל?" - דטובא קמ"ל, דאשמעינן מאי דאשמעינן בברייתא דאף על גב דשנים שאכלו מצוה לחלק בזמן שאחר סופר ואחד בור- סופר מברך ובור יוצא. ועוד, דאי איתא דבסופר ובור קאמר הוה ליה למימר בהדיא "שנים שאכלו כאחד, אחד סופר ואחד בור" בלישנא דברייתא. אלא ודאי בששניהן סופרים קאמר ומאי "יוצא" דקאמר- בדיעבד, הא לכתחלה אינן רשאין והיינו דאקשי "מאי קמ"ל? שמע ולא ענה יצא תנינן". אלא דאכתי קמ"ל מדקאמר רבי זירא לומר דאין ברכת זימון ביניהן משמע דהכי קאמר "ובלבד שלא אמרו נברך", וההיא ודאי לכתחלה היא, הא בדיעבד אף על פי שאמרו נברך- ידי ברכת המזון יצאו. ומינה דהא דרבי יוחנן דאמר "אחד יוצר בברכת חברו" אפילו לכתחלה קאמר, ואי שניהם סופרים לכתחלה היכי נפיק בברכת חברו והא קתני ב' שאכלו מצוה ליחלק כדאיתא בברייתא דסמוך. ויש לי לומר דרבי יוחנן לא שמיע ליה ההיא ברייתא ודרבי יוחנן ליתא בהא דק"ל כברייתא דקתני מצוה ליחלק אלא יזמנו קאמר אלא שלא יצא חד בברכת חברו קאמר וזה שלא כתב' הרב אלפסי ז"ל להא דרבי יוחנן בהלכות. ואי נמי יש לומר דמצוה מן המובחר הוא ליחלק, הא חובה ליכא, ואילו רצה לצאת לכתחלה בברכת חברו- יצא.
שם אמר רב דימי בר יוסף אמר רב ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומברכין עליו: ואוקימנא כגון דקרו ליה ועני. וכתב רב האי גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו- קוראין לו ושומע קולן ומזמנין.
שם אחד מפסיק לשנים. שנים אין מפסיקין לאחד: נראה דהכי פירושו: אחד מפסיק "על כרחו" לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו, בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם; אבל שנים אין מפסיקין לאחד- "אין חייבין" להפסיק. והלכך אין חיוב זמון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האיי גאון ז"ל שכתב "אם בקש אחד מהן לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו, אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא, והם גומרין סעודתן". וצריכה עיונא.
ולענין אחד שמפסיק לשנים פירש רש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד הזן, וכדאמרינן בסמוך "עד היכן ברכת הזימון? ר"נ אמר עד נברך. ורב ששת אמר עד הזן". ואחר כך אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וחומר ואחר כך מברך לעצמו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף בהלכות גדולות כתוב "והיכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חברי' למעבד ליה לפנים משורת הדין- פסקין סעודתייהו ומזמנין עליו עד הזן וגמר איהו ברכה כולה ונפקין וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין". אבל רב האי גאון ז"ל כתב כשהשנים גומרין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו מתחיל ומברך המוציא - נראה מדבריו דכיון שהפסיקו כבר, חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והילכך חייב לברך לשעבר ואם רצה עוד לחזור ולאכול- צריך לברך המוציא להבא. ואף הראב"ד ז"ל כן כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפר'(?) וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחלה. ועוד נתן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון - מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מהברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים כל ברכותיו? ונראין הדברים.
שם וכי תימא להדור וליזמון. אין זימון למפרע: ומיהו אי אשתלי חד מינייהו ובריך לנפשיה אכתי לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שהשלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון לפי שאין זמון למפרע כדאיתא לקמן בפרקין.
לא קשיא. הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים: ובונה ירושלים לאו דוקא, אלא הוא הדין לסוף כל ברכותיו כגון אחר(?) ברכות של ק"ש ובסוף ברכות יהללוך. וכן כתב רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. ולפי דבריהם הא דנקט בונה ירושלים לריבותא נקטיה, לומר דאפילו אחר בונה ירושלים שהוא סוף ברכות דאורייתא- עונין, ואף על פי שיש לאחריה ברכת הטוב והמטיב ואינה סוף ברכותיו ממש, וכל שכן לסוף שאר ברכותיו. וכן כתבו בתוספות. ועוד אמרו ז"ל דאי אפשר לומר דדוקא בבונה ירושלים ומשום דלידעו פועלים ד-"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא - דתינח לאביי דעני ליה בקלא אלא לרב אשי דעני ליה בלחישא (כי היכי דלא ליזלזלו בה) מאי איכא למימר. והכין נמי משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן עתם בפר' אין עומדין "תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביאים והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה- לא יענה אחרי עצמו אמן; ואם ענה, הרי זה בור. אית תנא תני הרי זה חכם. אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור- אחר כל ברכה וברכה; ומאן דמר הרי זה חכם- בעונה בסוף ברכותיו". ומקצת רבוותא אמרו דהוא הדין לאחר ברכה אחרונה של(?) פירות, אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות, לא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל. וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמא דבתר אכילה כיון דגמרה לה בתר אכיל' ברכותיה ואמר אמן מקבל לה עליה ומימין בה[?], קרא נמי קא מסייע "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", וכדתני בגמרא "מגונה" ותני בברייתא נמי המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות כדקמי אכילה הוא[?] כיון דבריך ליה לא מיבעי ליה לאפתעיי(?) עד דטעים, וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי והיינו דקתני דרך בורות ואמרין נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל כאן בתחלה כאן בסוף.
והא נשים דאפי' מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות ש"מ דאפי' שנים רשאים לזמן שאני התם דאיכא דעות. פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן ג' דעות והכא אעפ"י שהן נשים הא איכא ג' דעות מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:
אי הכי נשים ועבדים אמאי לא: פי' דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי: שאני התם משום פריצותא. דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה, ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:
מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא: פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו. לומר שאין ברכת זימון ביניהם. כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות מג':
סופר מברך ובור יוצא: פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיי"ל דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו ויכול הוא לצאת בברכת חברו אע"ג דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי.
והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אעפ"י שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד: פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ואפי' לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אעפ"י שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:
שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד: פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל.
ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ד' ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפי' למ"ד לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפי' אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף ושוב יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:
בריכו כל חד לנפשיה: פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:
בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו': דאעפ"י שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:
הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים: פירוש הא דאמרינן דעונה אמן בבונה ירושלים לאו דוקא בבונה ירושלים בלחוד ולמיעבד היכרא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן דתינח לאביי דעני לה בקלא כלומר שכשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו פועלים ששם סיום ברכות של תורה והטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן אלא לרב אשי דהיה עונה אמן בלחש כי היכי דלא לשמעו ולא ליזלזלו בהטוב והמטיב מאי איכא למימר הא לית בה הכירא אלא ודאי טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא וה"ה דבכל מקום בסוף ברכותיו דעונה אמן, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לק"ש ובין גאולה לתפלה ובברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה כללו של דבר כל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו, ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חברו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו לבר ממקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת ואין צריך לומר בתפלה עצמה ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן לפי שהיה דרכן שברכות ק"ש אין מברכין להן כל יחיד ויחיד אלא ששליח צבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בכך חוץ מק"ש שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון ותפלה משום דרחמי היא חייבין בה כל אחד ואחד הבקיאין אלא ששליח צבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה אבל שאר ברכות חוץ מתפלה וק"ש שהוא שינון שליח צבור מברך והן יוצאין ועונין אחריו אמן ולפיכך במקום אמן תקנו לומר אחר אהבת אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושה דאמן כדאיתא בהרואה ותקנו כן להשלים רמ"ח תיבות דק"ש כנגד רמ"ח איברים כדאיתא באגדה וכן במקומות שנוהגין שהצבור אומרים ברכות ק"ש עם שליח צבור אלא שהם מקדימין לחתום באהבת עולם ושליח צבור חוזר וחותם אף כאן הדין כן שהם חייבים לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חברו אבל במקומות שהצבור חוזרין עם שליח צבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לק"ש דהו"ל עונה אמן אחר ברכת עצמו:
והא מאה נשי כתרי גברא דמיין. פי' לכל דבר שצריך סכום ומנין כגון לתפלה ולקריאת מגילה וקריאת ס"ת אינן משלימין המנין. וכן לענין זימון שצריך ג' לא חשיבא כתלתא גברי אלא כשנים, וקתני מזמנות לעצמן. אבל לא מצי למימר כחד דמיין, דא"כ לא היו יכולות לזמן לעצמן.
נשים ועבדים אמאי לא משום פריצותא. ברייתא מפרש ליה ואזיל. וי"ס דגרסי א"ה נשים ועבדים אמאי לא, והא איכא דעות. ומשני, משום פריצותא. ויש לישבה בדוחק, אא"ב בשנים אם רצו מזמנין, ניחא לי דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משום דאיכא חד איש וחד אשה אסור משום ייחוד. אלא אי אמרת דדעות בעינן, א"כ איכא שתי נשים או שני עבדים, [ו]א"כ אמאי אין מזמנין. ומשני, אפילו [הכי] איכא פריצותא. משמע הכא דנשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון, ותימ[ה] שלא נהגו כן. וי"ל, הא דקתני נשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון, היינו אם רצו לזמן. וכן משמע לשון הברייתא, מדקתני בסיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משמע הא דקתני ברישא נשים ועבדים מזמנין היינו אם רצו לזמן, אבל חובה ליכא. וגם מדמייתי מינה תלמודא ראיה לשנים, משמע דומיא דשנים. ודוקא אם רצו, אבל חובה ליכא. והא דאמרינן בערכין {ג.} הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, וקאמר הכל לאתויי נשים, לאו לענין חובה קאמר, אלא דאם רצו לזמן מזמנין.
שנים שאכלו מצוה ליחלק. פרש"י, בין ברכת זימון בין ברכת המוציא, ולא נהגו כן. וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא. וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל {דף לט.}, נתן לאחד מהם לברך להוציא את כלם. ומה שיש [חילוק] בין ברכה ראשונה לאחרונה, היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועין יחד דדעתם להצטרף, הלכך האחד יוצא בברכת חברו. אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה, הילכך כל אחד מברך לעצמו. וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם, משום דברכת המזון דאורייתא, אבל ברכה ראשונה דרבנן ולא אחמיר בה כולי האי, ויוצא האחד בברכת חברו.
סופר מברך ובור יוצא. מכאן רוצין להביא ראיה דאשה יוצאה בברכת המזון בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לשון הקודש, [ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה. ואין ראיה מכאן, דדילמא מיירי הכא שבור מבין לשון הקודש] אבל אינו יודע לברך. ורש"י הביא ראיה מדתניא במגילה {דף יח.}, והלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין הלשון. ויש לדחות, דפרסומי ניסא שאני, כדאמר רבינא אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו, אלא פרסומי ניסא שאני.
הני מילי היכא דאיכא אדם גדול. דילפינן ליה מקרא כמשה ודוד דהם היו גדולי הדור.
אין זימון למפרע. הילכך ג' שאכלו ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל הזימון, אבל אם שכח אחד מהם וברך לעצמו, השנים יכולין לזמן על השלישי שכבר בירך כדאיתא לקמן.
אשכחינהו דקאמרי נברך, אומר ברוך ומבורך. כתב בה"ג, אי הוי עשרה יאמר איהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, ואם אינם עשרה יאמר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד.
הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. פר"ח וה"ג, דלאו דוקא נקט בונה ירושלים, אלא כל סיום ברכה כעין בונה. דליכא למימר דוקא בונה ירושלים משום היכרא דפועלים, דהא לרב אשי דעני ליה בלחישא מאי איכא למימר. אלא ודאי כל סיום ברכות כעין ישתבח דהוי סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה, וכן יהללוך דהלל וסוף ברכות י"ח, וכן אמן אחר גאל ישראל. ואין בזה הפסקה כיון דצריך הוא לאומרו, וכן פרש"י. ובה"ג מפרש, הטעם דודאי על הפירות או על המצות אי עני אמן בתר נפשיה הוי בורות, שכן דרך בורים דמשתעין בתר ברכה והדר טעמין, אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. והא דנקט הכא בונה ירושלים לרבותא נקטיה, [ד]אע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרי' יש לו לענות אמן. וגם משום דאיירי הכא בברכת המזון נקט בונה ירושלים. וכן משמע בירושלמי דפ' אין עומדין, דקאמר התם הפורס על שמע, והעובר לפני התיבה, והנושא כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא והמברך על כל אחת מכל המצות האמורות בתורה, לא יענה בתר עצמו אמן. ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם. אמר רב חסדא מ"ד הרי זה בור בעונה על כל ברכה, ומ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף. כתבו הגאונים מר רבי יהודאי ורבינו האי, שאחר אכילת פירות וכיוצא שצריך לברך אחר אכילתו, צריך ג"כ לענות אמן על ברכה אחרונה, כיון דזהו סוף הענין צריך לענות אמן. ור"מ כתב, דדוקא כשאמר שתי ברכות או יותר, אבל בברכה ראשונה אין לו לענות אמן אחריה ואפילו בסוף.
רב אשי עני ליה בלחישה כי היכא הלא נזלזלו בהטוב והמטיב. בה"ג פסק כרב אשי, ועוד לדידן דלית לן פועלים אפי' אביי מודה.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קורין לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזמון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו וכו', והוא שאמרו דקרו ליה ועני ופי' בו גדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו וכו' ויוצא אף הוא עמהם ידי זימון וברכה אע"פ שצריך לברך במקום שאכל חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך, ויש אומר שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריך הוא לחזור ולברך במקום שאכל וכן כל כיוצא בברכת חברו צריך לישב בשלחן במקום שאכל, ואין נראה לי כן אלא שהזמון מצרף כח כלם אצל המברך, ויש אומר שאף לזימון צריך לחזור למקומו ולא הקלו בכך אלא לומר שאע"פ שיצא לשוק והסיח דעתו הואיל ולא נתרחק אלא מעט עד שאם יקראוהו הוא שומע ויכול לענות מזמנים עליו אבל אם נתרחק ביתר מזה אין מצטרף עוד עמהם אפילו חזר עמהם, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן, וכן יש מי שמפרש שאין צריך לחזור למקומו ולא לענות ממקום שהוא ברוך הוא שאכלנו וכו' שכל שמזמנים עליו אם יענה יענה ואם לא יענה אנו אין לנו אלא שקורין לו ומזמנין עליו, ומה שאמרו דקרו ליה ועני פירושו שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה לנו שכבר הוא נותן לב על כך, וכן כתבוה גדולי המפרשים שהרי הגע עצמך שהוא עם הארץ ואינו יודע לענות ודאי מזמנין עליו הכא נמי לא שנא, ומ"מ לכל הפירושים אין מקילין אלא בג' שאין בזימון שלהם הזכרת השם, אבל בעשרה אין מקילין בכך הואיל ויש שם הזכרת השם אלא יחזור למקומו, ואע"פ שלענין סניפין של קטן ועבד ומי שלא אכל דגן מקילין בי' יותר מבג' בזו מ"מ צריך שיהיו כלם לשם מדכתיב במקהלות ברכו אלהים, ויש מי שאומר שאף בג' דוקא בשרואין זה את זה אבל אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין, ויש מי שאומר הואיל ומחבורתם היה האין צריכין להיות רואין זה את זה ואין הדבר דומה לשתי חבורות שאין מצטרפות אלא אם כן רואין זה את זה ששתי חבורות מעולם לא נתחברו בסעודה זו:
כבר ביארנו באחד סופר ואחד בור שסופר מברך ובור יוצא מכאן למדו בתוספות שהנשים יוצאות בברכה שלנו ומ"מ אין כאן ראיה שהבור מבין קצת אלא שאינו בקי בנסח ומ"מ ראיה ברורה לזה מה שאמרו במגילה [י"ז ע"א] הלועז ששמע אשורית יצא:
שלשה שהסבו כאחד וגמרו השנים אכילתם ורוצים לצאת והשלישי לא גמר אכילתו מפסיק האחד לשנים ומזמנים עליו ועונה עמהם אם ירצה ומברך אחד על עצמו ועל חבירו שגמר סעודתו וזה השלישי שהפסיק להם לזימון חוזר ואוכל אחר שהשלימו הזימון על הדרך שיתבאר למטה אע"פ שלא השלימו ברכת המזון, וכשהוא חוזר לאכול אינו צריך לא ליטול ידיו ולא לברך המוציא ויש אומר שאם ענה עמהם צריך לחזור ולברך המוציא על מה שרוצה לאכול שהזימון הפסק שהרי מיכל וברוכי בהדי הדיי לא אפשר ויש מצריכין זה אף בלא ענה ומ"מ אין צריך להפסיק להם לברכת המזון שאינו צריך לשמוע ברכת המזון על מה שאכל, וגדולי המפרשים אמרו שצריך להפסיק עד שתגמר כל הברכה, ואין נראה לי כן וכן אין נראה שיהא הפסק אחר שדעתו לאכול ושעל כרחו הוא מפסיק ואינו דומה לחבירו שיצאו לקראת חתן שבזו כבר הפסיקו לגמרי, וכן לא להבו נבריך שבזו כבר הסיחו דעתם לגמרי אלא שהעיקר להפסיק עד כדי ברכת זמון אם עד סוף נברך אם עד סוף ברכת הזן על הדרך שיתבאר למטה, ואם גמר האחד סעודתו והשנים לא גמרו סעודתן אין השנים צריכים להפסיק לאחד אלא עומד השלישי עמהם עד שיאכלו ואם עבר וברך לעצמו פקעה תורת זימון משם ואם רצו למחול על כבודם ולהפסיק לו רשאין:
זה שביארנו בשלישי זה שמפסיק לשנים אם לא רצה להפסיק להם פירשו גדולי הרבנים שאין מזמנין עליו, ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאפילו לא היה לשלישי מפסיק מזמנים עליו על כרחו יפסיק או לא יפסיק יענה או לא יענה, זה שאמרו [לקמן נ'] בהני תלתא כרוך ריפתא ואשתלי חד מניהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזמון דידיה כלומר שחוזרים ומזמנים עליו אע"פ שברך ואיהו לא נפיק בזימון דידהו שכבר בירך ואין זמון למפרע ואפילו זמן הוא עליהם בשעה שברך לא עשה ולא כלום אחר שלא הפסיק לו ולא יצא ידי זמון, ולשטה זו לא אמרו כאן להפסיק אלא לצאת הוא עמהם ידי זמון, לא סוף דבר בשלשה שאכלו שחייבים לזמן בשיש שם אחד שגדול מחבירו שהתראת הזימון מוטלת עליו אלא אף אם היו שלשתם שוים אחד מברך ומזמן עליהם ואם ברכו כל אחד לעצמו ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו ואם רצו לחזור ולזמן אחר הברכה אינו כלום שהזמון התראה לברכה הוא ואין התראה למפרע:
מי שבא אל השלחן ומצא אחד מבני השלחן שמברך, אם מצאם בעת שהמברך מתרה ואומר נברך שאכלנו וכו' אף הוא כולל עצמו בכלל המותרים ואומר ברוך הוא ומבורך ומ"מ אינו אומר ברוך הוא שאכלנו אחר שלא אכל ואם בא בעת שהעונים אומרים ברוך הוא שאכלנו וכו', עונה אמן ודיו, ואם היו עשרה שמזכירים את השן ואומרים נברך אלקינו כמו שיתבאר, כתבו בהלכות גדולות שאף זה עונה ברוך הוא אלקינו ומבורך לעולם ולעולמי עולמים, וגדולי המפרשים נראה מדבריהם שאם באלו בעת שהמברך אומר נברך וכו' אינו כולל עצמו בכלל המותרים ואינו אומר כלום אבל כשישמע האחרים עונין ברוך הוא וכו' הוא אומר ברוך ומבורך ואם בסוף הברכות עונה אמן עמהם, והן גורסים בכאן אשכחינהו דקאמרי ברוך אומר ברוף ומבורך אשכחינהו דענו אמן עונה אמן עמהם, ועיקר הדברים כדעת ראשון:
כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה, וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה, וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחרי כל ברכה וברכה הרי זה מגונה, ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של ק"ש ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת, שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומר מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה, וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה, ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע אלא אל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן, וכן אנו נוהגים ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ל שלך ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בתוספת זה, ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים, וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונטרס מיוחד בפני עצמו, הא מכל מקום ברכה אחת אין עונה אחריה הוא עצמו אמן, כגון ברכת הפירות אפילו האחרונה וכגון ברכה אחרונה של מגילה והדומים לאלו, ויש חולקים שאף בברכה אחרונה עונה אמן אחר עצמו הא בראשונה לא, לא במצוה ולא באכילה מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והדבר שמברך עליו, ויש אומר כן אף בראשונה שלא נאמר שלא לענות אמן אחר כל ברכה אלא במקום שיש שם הרבה ברכות ואם משום הפסק בין הברכה והדבר שברך עליו אין זה הפסק, ויש מכריעים לומר שבמצוה הוי הפסק אבל בברכת הפירות לא הואיל ובהמוציא אשתרי למימר טוב ברוך וכו', ומ"מ בברייתא אמרו על המברך על הפירות ועל המצות ועונה אחר עצמו אמן הרי זה דרך בורות, ומ"מ לא אמרו שהוא הפסק אלא שהוא בורות לענות אמן אחר ברכה אחת, אבל אחר ברכות ארוכות אין כאן לא הפסק ולא בורות וכבר הארכנו בענין זה בקונטרס מיוחד על עניין אל מלך נאמן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
והא נשים דאפילו מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות - שמע מינה דאפילו שנים רשאים לזמן:
שאני התם דאיכא דעות - פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן שלוש דעות והכא אף על פי שהן נשים הא איכא שלוש דעות. מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:
אי הכי נשים ועבדים אמאי לא - פירוש דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי [וכו']:
שאני התם משום פריצותא - דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו. אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:
מאי קא משמע לן תנינא שמע ולא ענה יצא - פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו:
לומר שאין ברכת זימון ביניהם - כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות משלושה:
סופר מברך ובור יוצא - פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו. ויכול הוא לצאת בברכת חברו אף על גב דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו. אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי. והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קא משמע לן אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואף על גב דמדינא ודאי אף על גב דלא אכל מפיק. משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אף על פי שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא. אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד - פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם. ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד. אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אף על פי שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:
שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד - פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן. וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל. ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ארבע ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפילו למאן דאמר לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפילו אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף. ושוב [אחרי הזן] יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף. אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה. ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד. אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה. אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:
בריכו כל חד לנפשיה - פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך. דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:
בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו' - דאף על פי שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:
הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים - פירוש הא דאמרינן דעונה אמן בבונה ירושלים לאו דוקא בבונה ירושלים בלחוד ולמיעבד היכרא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן. דתינח לאביי דעני לה בקלא כלומר שכשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו פועלים ששם סיום ברכות של תורה והטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן. אלא לרב אשי דהיה עונה אמן בלחש כי היכי דלא לשמעו ולא ליזלזלו בהטוב והמטיב מאי איכא למימר הא לית בה הכירא. אלא ודאי טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא. והוא הדין דבכל מקום בסוף ברכותיו דעונה אמן. ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה. ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לקריאת שמע ובין גאולה לתפלה ובברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה. כללו של דבר כל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו. ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו. ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חברו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו לבר ממקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת ואין צריך לומר בתפלה עצמה ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה. ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן לפי שהיה דרכן שברכות קריאת שמע אין מברכין להן כל יחיד ויחיד אלא ששליח צבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בכך חוץ מקריאת שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון. ותפלה משום דרחמי היא חייבין בה כל אחד ואחד הבקיאין אלא ששליח צבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה. אבל שאר ברכות חוץ מתפלה וקריאת שמע שהוא שינון שליח צבור מברך והן יוצאין ועונין אחריו אמן. ולפיכך במקום אמן תקנו לומר אחר אהבת [עולם] אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושה דאמן כדאיתא בהרואה. ותקנו כן להשלים רמ"ח תיבות דקריאת שמע כנגד רמ"ח איברים כדאיתא באגדה. וכן במקומות שנוהגין שהצבור אומרים ברכות קריאת שמע עם שליח צבור אלא שהם מקדימין לחתום באהבת עולם ושליח ציבור חוזר וחותם אף כאן הדין כן שהם חייבים לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חברו. אבל במקומות שהצבור חוזרין עם שליח צבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לקריאת שמע דהוה ליה עונה אמן אחר ברכת עצמו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה