ברכות נ א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · ברכות · נ א · >>

פרק שביעי - שלשה שאכלו


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

אף ברכו ומ"מ נברך עדיף דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ו' נחלקין עד י' אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש"ה נחלקין אלא א"א ברכו עדיף אמאי נחלקין אלא לאו ש"מ נברך עדיף ש"מ תניא נמי הכי בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסין אותו על כך ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו כיצד רבי אומר ובטובו הרי זה ת"ח אומטובו ה"ז בור א"ל אביי לרב דימי והכתיב (ש"ב ז, כט) ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב (תהלים פא, יא) הרחב פיך ואמלאהו ההוא בד"ת כתיב תניא רבי אומר בטובו חיינו הרי זה ת"ח בחיים הרי זה בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כנהרבלאי אמר רבי יוחנן נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח גלמי שאכלנו משלו הרי זה בור אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א"ל התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי קודשא ב"ה א"ר יוחנן ברוך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח דעל המזון שאכלנו הרי זה בור א"ר הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בג' דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא כדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו:

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר"ע דתנן ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים:

אר"ע מה מצינו בבית הכנסת וכו':

ור"ע האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא היה ר' מאיר אומר, מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים? שנאמר "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל". ואידך? מ"מקור" נפקא. אמר רבא ההלכה כר' עקיבא. רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא. קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה. א"ל רבינא לא צריכת, הכי אמר רבא "הלכה כר"ע". אמר רבא וכי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן ג' ג'. וליברכו י' י'? שמע ריש גלותא ואיקפד. וניפקו בברכתא דריש גלותא? איידי דאוושו כולי עלמא לא שמעי. אמר רבה תוספאה זהני שלשה דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה-- אינון נפקין בזימון דידיה, איהו לא נפיק בזימון דידהו, לפי שאין זימון למפרע:

ר' ישמעאל אומר:

רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר. קם קרא בספרא ואמר "ברכו את ה'" ואשתיק, ולא אמר "המבורך". אוושו כולי עלמא "ברכו את ה' המבורך". אמר רבא "פתיא אוכמא! בהדי פלוגתא למה לך?! ועוד, חהא נהוג עלמא כרבי ישמעאל!":

מתניתין: טשלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה; וכן חמשה. ששה נחלקין עד עשרה. ועשרה אין נחלקין עד עשרים. ישתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו-- הרי אלו מצטרפין לזימון, ואם לאו-- אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים מברכין:

גמרא: מאי קמ"ל? תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן! הא קמ"ל כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל כשלשה שישבו לאכול כאחת, ועדיין לא אכלו-- אינן רשאין ליחלק. לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל הכי קתני לשלשה שישבו לאכול כאחת, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו-- אינן רשאין ליחלק. אי נמי, כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא משלשה שבאו משלש חבורות-- אינן רשאין ליחלק. אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. נאמר רבא

רש"י[עריכה]


אף ברכו - שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים:

תנינא - סיעתא לשמואל:

ששה נחלקין - אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן:

עד עשרה - כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים:

ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין - אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי:

אלא לאו ש"מ - אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש"מ אף ברכו ש"מ:

תנ"ה - דמתני' אף ברכו קאמר:

והנקדנין - דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל:

ומטובו הרי זה בור - שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים:

בשאלה שאני - שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה:

הרחב פיך - לשאול כל תאותך:

חיים ה"ז בור - דהוציא עצמו מן הכלל:

מתני איפכא - חיים עדיף שכולל את כל באי עולם:

נברך שאכלנו משלו - משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו:

למי שאכלנו משלו - משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית:

התם מוכחא מילתא - דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין:

כדתנן על המזון שאכלנו - ולא קתני משלו:

ואידך - עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן:

הלכה כר"ע - בבהמ"ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

מברכינן תלתא תלתא - ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא:

שמע ריש גלותא - אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ"ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע:

ובריך לדעתיה - לעצמו בלא זימון:

למפרע - משבירך וידי זמון לא יצא:

פתיא - כלי חרס כדאמר (ע"ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי:

בהדי פלוגתא למה לך - טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך:

מתני' אינן רשאין ליחלק - דאיתחייבו להו בזמון:

וכן ד' - אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון:

ששה נחלקים - כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן:

עד עשרה - אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות:

גמ' ג' שבאו משלש חבורות - וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:

תוספות[עריכה]


אלא ש"מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג"ש עדיף פ' איזהו מקומן (ד' מח.) ר"ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג"ש וה"נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי':

על המזון הרי זה בור. דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו:

אמר רבא הלכה כר"ע. פירש ר"ח דהכי קיי"ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו:

שלשה שישבו לאכול כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס"ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ"ה אינן רשאין ליחלק:

אבל אי אקדימו ואזמינו עלייהו בדוכתייהו. פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל (דף מה:) פרח חובת זמון מעליהם כלומר פטורין מן הזמון ורשאין עתה ליחלק ורש"י לא פירש כן:

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)

סז א ב ג ד ה טור ושו"ע או"ח סי' קצב סעיף א:

(ה) [ מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ד ]:

סח ו טור ושו"ע או"ח סי' קצג סעיף א:

סט ז מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה יד , סמ"ג עשין כז , טור ושו"ע או"ח סי' קצד סעיף א:

ע ח מיי' פ"ט מהל' תפלה הלכה א ומיי' פ"יב מהל' תפלה הלכה ה , סמ"ג עשין יט , טור ושו"ע או"ח סי' נז סעיף א [ ובסי' קלט סעיף ז ]:

עא ט מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י , סמ"ג עשין כז , טור ושו"ע או"ח סי' קצג סעיף א:

עב י מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה יב , סמג שם , טור ושו"ע או"ח סי' קצה סעיף א:

עג כ ל מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה יא , סמג שם , טור ושו"ע או"ח סי' קצג סעיף ד:

עד מ נ מיי' שם , טור ושו"ע או"ח סי' קצג סעיף ה: