לדלג לתוכן

ברכות נ א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

תלמוד בבלי

<< · ברכות · נ א · >>

פרק שביעי - שלשה שאכלו
תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75% | ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

אף ברכו ומ"מ נברך עדיף דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ו' נחלקין עד י' אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש"ה נחלקין אלא א"א ברכו עדיף אמאי נחלקין אלא לאו ש"מ נברך עדיף ש"מ תניא נמי הכי בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסין אותו על כך ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו כיצד רבי אומר ובטובו הרי זה ת"ח אומטובו ה"ז בור א"ל אביי לרב דימי והכתיב (ש"ב ז, כט) ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב (תהלים פא, יא) הרחב פיך ואמלאהו ההוא בד"ת כתיב תניא רבי אומר בטובו חיינו הרי זה ת"ח בחיים הרי זה בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כנהרבלאי אמר רבי יוחנן נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח גלמי שאכלנו משלו הרי זה בור אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א"ל התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי קודשא ב"ה א"ר יוחנן ברוך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח דעל המזון שאכלנו הרי זה בור א"ר הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בג' דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא כדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו:

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר"ע דתנן ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים:

אר"ע מה מצינו בבית הכנסת וכו':

ור"ע האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא היה ר' מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ואידך ממקור נפקא. אמר רבא ההלכה כר' עקיבא. רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה א"ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר"ע. אמר רבא וכי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן ג' ג' וליברכו י' י' שמע ריש גלותא ואיקפד וניפקו בברכתא דריש גלותא איידי דאוושו כולי עלמא לא שמעי אמר רבה תוספאה זהני שלשה דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינון נפקין בזימון דידיה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע:

ר' ישמעאל אומר:

רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואשתיק, ולא אמר המבורך אוושו כולי עלמא ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד חהא נהוג עלמא כרבי ישמעאל:

מתניתין: טשלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים ישתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מברכין:

גמרא: מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הא קמ"ל כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל כשלשה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק לישנא אחרינא אמר רבי אבא אמר שמואל הכי קתני לשלשה שישבו לאכול כאחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק אי נמי כי הא דרב הונא דאמר רב הונא משלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם נאמר רבא

רש"י

[עריכה]


אף ברכו - שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים:

תנינא - סיעתא לשמואל:

ששה נחלקין - אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן:

עד עשרה - כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים:

ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין - אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי:

אלא לאו ש"מ - אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש"מ אף ברכו ש"מ:

תנ"ה - דמתני' אף ברכו קאמר:

והנקדנין - דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל:

ומטובו הרי זה בור - שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים:

בשאלה שאני - שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה:

הרחב פיך - לשאול כל תאותך:

חיים ה"ז בור - דהוציא עצמו מן הכלל:

מתני איפכא - חיים עדיף שכולל את כל באי עולם:

נברך שאכלנו משלו - משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו:

למי שאכלנו משלו - משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית:

התם מוכחא מילתא - דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין:

כדתנן על המזון שאכלנו - ולא קתני משלו:

ואידך - עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן:

הלכה כר"ע - בבהמ"ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

מברכינן תלתא תלתא - ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא:

שמע ריש גלותא - אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ"ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע:

ובריך לדעתיה - לעצמו בלא זימון:

למפרע - משבירך וידי זמון לא יצא:

פתיא - כלי חרס כדאמר (ע"ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי:

בהדי פלוגתא למה לך - טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך:

מתני' אינן רשאין ליחלק - דאיתחייבו להו בזמון:

וכן ד' - אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון:

ששה נחלקים - כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן:

עד עשרה - אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות:

גמ' ג' שבאו משלש חבורות - וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:

תוספות

[עריכה]


אלא ש"מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג"ש עדיף פ' איזהו מקומן (ד' מח.) ר"ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג"ש וה"נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי':

על המזון הרי זה בור. דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו:

אמר רבא הלכה כר"ע. פירש ר"ח דהכי קיי"ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו:

שלשה שישבו לאכול כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס"ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ"ה אינן רשאין ליחלק:

אבל אי אקדימו ואזמינו עלייהו בדוכתייהו. פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל (דף מה:) פרח חובת זמון מעליהם כלומר פטורין מן הזמון ורשאין עתה ליחלק ורש"י לא פירש כן:

עין משפט ונר מצוה

[עריכה]

סז א ב ג ד ה טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ב סעיף א':

(ה) [ מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ד' ]:

סח ו טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף א':

סט ז מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י"ד, סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ד סעיף א':

ע ח מיי' פ"ט מהל' תפלה הלכה א' ומיי' פי"ב מהל' תפלה הלכה ה', סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' נ"ז סעיף א' [ ובסי' קלט סעיף ז ]:

עא ט מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף א':

עב י מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ה סעיף א':

עג כ ל מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף ד':

עד מ נ מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף ה':

ראשונים נוספים

 

חידושי הרמב"ן

חידושי הרמב"ן


שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאים לחלק. פרש"י ז"ל משלשה חבורות של ג' ג' בני אדם כדמפרש רב חסדא ואע"פ שלא אכלו אלו ג' הבאים זה עם זה מצטרפין ומברכין ברכת הזימון ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו קודם שנפרד כל אחד ואחד מן החבורה שלו אבל אם כשרצה לצאת זימנו עליו או לאחר שיצא קרו ליה וזימנו עליו ברכת הזימון ולא ברך ברכת המזון ובאו עכשיו לחזור ולברך אין מברכין אלא ברכת המזון דפרח זימון מינייהו ותו לא הדר עלייהו. זהו תורף פירוש הרב ז"ל :

ואני תמה וכי מה בא רבא ללמדנו דמי שזימן עם חביריי יצא ידי חובת זימון ואינו מזמן וחוזר ומזמן ועוד מאי פרח זימון מינייהו אין כאן זימון פורח אלא שזימן אותו כהוגן ועוד שאין לזה ענין במשנה דמטה שנגנבה כו'.

והראב"ד ז"ל מפרש לה בשלשה שבאו משלש חבורות של חיוב ואכלו שלשתן כאחת אלא שלא הסיבו ולא קבעו להם מקום בכאן ואעפ"כ כיון שבאו ממקום חיוב אינן רשאין לחלק אבל אם לא אכלו כאחת אין עליהם חיוב זימון כלל. והוא ז"ל סומך בזה על הירושלמי שאמור בו על דעתיה דר' זעירא וחברתיה והן שאכלו שלשתן כאחת. ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו כלומר כשיצא כל אחד מחבורה שלו עדיין היו חביריו רוצים לאכול ולא זימנו כלל אבל אם כשבא לצאת כבר גמרו חביריו סעודתם וזימנו עליו קודם שיצא אע"פ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה דעתו לחזור ולגמור סעודתו פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו אמאי פרח זימון מיניה ומייתי ליה ממטה שחלקוה אחים או שנגנבה חציה דכיון שאין בידו להחזירה לא מקבלה טומאת איברים ולא מקבלה טומאה ולא הדרא לטומאתה כשהחזירוה אלמא מכיון דפלגא פרחה לה טומאתה לגמרי הכא נמי דיחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאיפלג מחבריה ואזמין עליה ולא אפשר ליה למהדרינהו בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמין עליה בדוכתיה ודאי דמי למטה שנפסקה וכולה ברשותו דכיון דיכול לחברה הדרא לטומאתה והאי נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו ואע"פ שנפרד מהם ואכל עם השנים הללו שנפרד וזהו פירוש שמועה זו על ברור ולא שמעתי מי שקדמני בפירוש כל אלו דברי הרב ז"ל :

והנה דבריו כדברי רש"י ז"ל בדרך הסוגיא ולא הוסיף בהם אלא השבח הזה שהוא משבחן ועדיין נשאל על שניהם ז"ל אם הוצרכנו למשנה ולברייתא נמי שזימן עם חביריו ויצאו הוא והם ידי זימון שאינו חוזר ומזמן פעם אחרת. ואם יאמר הרב ז"ל שהם זימנו עליו שלא מדעתו שהוא לא היה רוצה להפסיק סעודתו מ"מ כבר זימן עמהם וכבר אמרו אחד מפסיק לשנים ומזמן עמהם וחוזר לסעודתו ומברך ברכת המזון בלא זימון :

ולענין מה שחידש הרב ז"ל והוא שאכלו שלשה הבאין כאחת אני תמה אם הועילה להם חבורה ראשונה וחיוב שהיה עליהן מתחלה אע"פ שלא אכלו בכאן יזמנו ואם לא הועיל להם חיובן הראשון אע"פ שאכלו כל זמן שלא הסיבו ולא הוקבע עליהן חיוב הזימון בחבורה זו רשאין הם לחלוק ואינן מזמנין ועוד פירשנו למעלה שאין צריך לשלשה שאכלו כאחת להסיבה ולא לקביעות מקום אלא כל שאכלו כאחת מזמנין. אבל פירוש השמועה על הנכון שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם שהוא מקום חיוב ונזדמנו שלשתן למקום אחד לישב ולברך אינן רשאין לחלק אלא מזמנין זה עם זה אע"פ שלא אכלו בכאן יחד דהא אכל חד וחד רמי חיוב זימון ואמר רבא לא אמרן אלא דאכתי לא אדמין עלייהו דהני בדוכתייהו אבל אם זימנו בני חבורתן לעצמן משפירש זה מהן כשהוא יחיד פרח זימון מינייהו דכל חד מהם דהא נשאר יחיד מחבורה שלו ואין תורת זימון על היחיד הלכך אע"פ שנתערב אחר כך עם שנים כיוצא בו אין זימון חוזר וניעור עליהם והא דקאמר עלייהו בדוכתייהו לאו עלייהו דכולהו אלא עלייהו דכל חד מהני קאמר כלומר שזימנו באחת מן החבורות או בשלשה יחד והאי דקאמר עלייהו לאו למימר דהוי בהדייהו אלא כיון דמזימון דידהו פרח זימון מהאי עלייהו הוי וזהו שהביאו מן המשנה מכאן ולהבא אין למפרע לא משום דכיון דפרח מיניה שעה אחת דין מיטה שלימה שוב אינו חוזר עליה טומאה שהיה בה מתחלה הכא נמי כיון שנשאר בלא חבורה שלימה שעה אחת אין זימון חוזר עליו ושמע מינה שאם נתערבו שלשה הבאין ואחר כך ברכו הראשונים בעלי החבורות הללו מזמנין לעצמן דהא לא פרח זימון מינייהו אפילו שעה אחת. זה נ"ל בפירוש השמועה והוא נכון וברור ועונה כהוגן. וגם אני לא ראיתי מי שקדמני בזה אלא שאי אפשר שלא הקדימו בפי' הצרפתים הבקיאים בחדרי הלכה. והירושלמי שכתב הרב ז"ל הריני חוזר כאן לכתוב סוגיא שלו מתחלתה ר' בא בשם ר' הונא ר' זעירא בשם בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה ושנים רשות ואמרה ר' זעירא קומי ר' יסא אמר ליה אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן רבנן דבכא בדעתון דרבנן ורבנן דתמן בדעתון כו' ר' הונא אמר שלשה שאכלו זה בפני עצמו כו' ונתערבו מזמנין א"ר חסדא והן שבאו משלש חבורות על דעתיה דר' זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשתן כאחת ר' יונא על הדא דר' הונא הטביל שלשה אזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהם אמר רב חסדא והן שבאו משלש חבילות על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והוא שהטביל שלשתן כאחת ואין תימר אין למדין אזוב מברכה ואנן חזינן רבנן עצמן קיימין בסוכה וילפינן לה מטיט הנרוק כו' :

הנה סוגיא זו מפורשת שלא כדעת הרב ז"ל שהשלשה שאכלו כל אחד בפני עצמו ונתערבו במקום אחד ולא אכלו כאחת כלום ונעשו חבורה ומזמנין וכן שלשה קלחין של אזוב ונעשו אגודה בשעת טבילה ומזין בהם וכל זה לדעת ר' הונא אבל לדברי ר' זעירא וחבורתיה והוא ר' יוסא שאמר אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכל דלא הוי הכי אפילו בתורת רשות אין מזמנין הכא נמי כיון דלאו שלשה שאכלו כאחת היא אין מזמנין לא חובה ולא רשות וכן באזוב אין מזין אלא א"כ הוטבלו שלשה גבעולין כאחת והיינו דאמרי התם ואין תימר אין למדין אזוב מברכה אלא אע"פ שבברכה לדעת ר' זעירא וחבורתיה בעי' חבורה בשעת אכילה מדוקיא דמתני' באזוב לא בעינן אגודה בשעת טבילה הא חזינן דגמרי רבנן סוכה מטי הנרוק ענין משאינו ענין אף כאן נלמד אזוב מברכה. זהו פירוש סוגית ירושלמי זו ואינה כדברי הרב ז"ל :

 

חידושי הרשב"א

חידושי הרשב"א


אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל:    פירוש: שלא יאמר "ברכו" אלא "נברך". והקשו עליו בירושלמי "הרי ברכת התוה הוא אומר "ברכו". אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר "המבורך" הרי הוא אינו מוציא מן הכלל", עד כאן. ואם תאמר והכתיב "גדלו לשם"? יש לומר דאמר "אתי", הרי הוא כולל עצמו עמהם.


על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור:    וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר "על המזון" שיראה כמי שמברך המזון. אבל בעשרה שמזכיר שם מוכחא מילתא. וכדתניא "כענין שהוא מברך כך עונין אחריו "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו". ומיהו אף בעשרה אינו מחויב להזכיר "על המזון" אלא אם רצה לומר, אומר; ואם בא שלא לומר הרשות בידו.


וליברכו בי עשרה עשרה. שמע ריש גלותא ואיקפד:    ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהו עשרים - הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא וטוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם -כיון דאיקפד הוי זילותא דריש גלותא וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והא דרבנן היא.


אינהו נפקי בזימון דידיה:    כלומר שיזמנו עליו. והוא שיהא שם, כדאמרי בריש פרקין "קוראין לו ומזמנין עליו". ודוקא בקרי חד מינייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו; אבל קדמו תרי ובריכו- פרח זימון מיבינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד.


קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק:    פירש רבינו חננאל ז"ל דהא קמ"ל שאף על פי שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין "עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך. ישבו אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו- אחד מברך לכולן". וכן נראה מתוך גרסתו של הרב אלפסי ז"ל שהוא גורב בהלכותיו: "א"ר רבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק".

ורבינו האי גאון ז"ל פירש דכיון שישבו לאכול ביחד אף על פי שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון- אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואחר כך חזרו פניהם זה לכאן וגמרו סעודתן, אבל אם לא התחילו כלל- לא. ובירושלמי דריש פרקין נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית או אפילו בפחות מכזית דגרסינן התם: "הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן. אמר שמואל כן בתחלה, כן בסוף. אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף? תרין אמוראי, חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה, אכלו כזית זהו בסוף. וחרנא אמר אכלו כזית זהו בתחלה, גמרו לאכול זהו בסוף".


אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק:    פירש רב האיי גאון ז"ל אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם והיינו דאמר רב חסדא "והוא שבאו משלשה חבורות של שלשה שלשה בני אדם" כלומר הא אילו בא מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחת מהן רשאי ליחלק מהם אף על פי שמצטרף הוא [עם] אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה. ואמר רבא "לא שנו וכולי..." כלומר ואם מהרו אלו שלשה שבאו משלש החבורות וזימנו לעצמן- פרח זימון מן החבורות הראשונה. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס "אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו" והא קמ"ל רבא דאף על גב דאמר רבא תוספאה לעיל "הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מינייהו ובריך לדעתיה, אינהו נפיקי בזימון דידיה", התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זימון אבל הכא דנפק ידי זימון - פרח זימון מינייהו.

אבל בספרים שלנו גרסי "אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו..." והראב"ד ז"ל פירש שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק כלומר מחבורתם זאת השנית; ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובא להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד, אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק. ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר "והוא שבאו ממקום חיוב", כלומר שחל עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם. ואמר רבא "והוא דלא אזמין עלייהו", השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת; אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו (כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו, אף על פי שאינו רוצה להפסיק) פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו. שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה.

 

חידושי הריטב"א

חידושי הריטב"א


הכי גרסינן אא"ב נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו':    אא"א וכו'. פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר מג' יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא ג' לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוה אלא תרי, ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא, והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וס"ל דדוקא נחלקין קאמר. ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי, ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים. אע"ג דלשון חיים כולל כל העולם מ"מ טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש, ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקב"ה קאמר ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואע"ג דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקב"ה:

רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל:    א"ל רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא. פי' דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא:    ואקשינן וליברכו עשרה עשרה והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמעי וכן הלכה:

ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה:    דמ"מ מחוייב בזימון הוא וצריך ואין לו תקנה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע, ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפי' קדם ובירך בזימון עליהם לא כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה. והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

אי נמי כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות ונצטרפו במקום אחד אעפ"י שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק:    ומתניתין הכי קתני ג' שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק ואמר רב חסדא והוא שבאים מג' חבורות של שלש שלש בני אדם. פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של ג' כלומר שיש עמו ג' דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו:    הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא ג' ויצאו הם ולא יכלו לזמן אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אעפ"י שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן הג' שבאו מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פי"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירוש דהא מתניתין מתברר בסופה דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו וחכמים אומרים אפי' איברים ואוקימנא לה במס' סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה ושתי כרעים וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפי' ארוכה ושתי כרעים אלא א"כ יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי ואפי' ר"א מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה דהיינו דקאמר ומיטהרת חבילה.

ומ"מ בין לר"א בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אעפ"י שנפרד מהם ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא, וה"ה להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אע"ג דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר מג' או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא.

והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ד' או שבא אחר ונצטרף אצלם אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד ואפי' נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו הג' הפורשים קודם שזימנו בחבורתם. אעפ"י שזימנו אח"כ קודם שברכו אלו הג' אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהו"ל למימר אזמון ולא אזמון, האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

 

תוספות הרא"ש

תוספות הרא"ש


אלא ש"מ אף ברכו ש"מ. ה"ג רש"י, ובספרים היה כתוב ש"מ נברך עדיף. ולא נהירא, דליכא למשמע מהכא דנברך עדיף, אלא הא ודאי שמעינן דברכו לא עדיף מנברך. ומיהו, יש לקיים גירסת הספרים דנברך עדיף היינו חשוב, כמו דכ"ע הקש עדיף וגז"ש עדיפא {פ' איזהו מקומן דף מח.}, שר"ל שהקש חשוב ואין לבטלו מפני גז"ש, כי חשובים זה כזה. הכי נמי קאמר נברך חשוב כמו ברכו, וכיון ששניהם שוין טוב לו לאדם שלא יוציא עצמו מן הכלל. וכענין זה נמי יש לישב נברך עדיף, דכיון שהם שוין עדיף טפי למימר [נברך].

והנקדנין תופסין אותו על כך. פרש"י דווקנין. ובערוך פי' הנקרנין פי', מדקדקין בדבר שלא לצורך כמו תרנגול המנקר באשפה. וכן אמרינן במס' דרך ארץ [זוטא] {פ"ו}, לא יהא אדם מן הנקרנין ומן העקמנין. וכן בנדרים {דף מט:}, אמר רב חסדא מאן דשאיל להו להני נקרנין דהוצל דייסא היכי אכלי, כלומר מדקדקין בדבר שלא לצורך. ירושלמי. ובאש לר' זעירא דצווח ר' יעקב בר אחא נוקראה.

[ובטובו] חיינו הרי זה ת"ח. דמשמע בטוב שהשפיע לנו אנו חיין. אבל (ובטובו) [מטובו] משמע מטוב שעמו, אבל לא השפיע לנו.

על המזון הרי זה בור. דמשמע שמברך לבעל הבית, דאי להקב"ה מברך למה הוא מזכיר מזון, בלא מזון נמי יש לנו לברכו על כמה טובות שעושה עמנו.

אמר רבא (הלכתא) [הלכה] כר' עקיבא. בהא דקאמר בין בעשרה בין ברבוא הכל שוין, אבל במאי דקאמר ברכו [את] ה' נהוג עלמא כר' ישמעאל. ואע"ג שבעשרה אומר על המזון, מיהו אם אינו רוצה להזכיר המזון הרשות בידו, דלא אמרינן לעיל אלא דבעשרה מצי להזכירו, דכיון דאיכא שם שמים מוכחא מילתא.

שמע ריש גלותא ואיקפד. משום שלא היו נמנין עמו, דברוב עם הדרת מלך. ואע"פ שנתחייבו בברכת השם בעשרה, טוב להם זה ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון, שלא היו יכולים לשמוע את המברך. וגם היו יודעין שלא יוכל ריש גלותא להשתיקם.

אינהו נפקי בזימון דידיה. אע"פ שברך כבר, מצי למימר ברוך שאכלנו משלו, דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק שאומר עמהם ברוך היא שאכלנו. ודוקא שנים עם האחד, אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עמהם, דאי לא תימא הכי א"כ לשמעי' רבותא טפי. וכי תימא דאשמעינן הך רבותא דאפילו אחד אינו יוצא בזימון השנים כיון שברך דאין זימון למפרע, הא מילתא דפשיטא היא דכיון שברך אין זימון למפרע.

קמ"ל כי הא דא"ר אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול וכו'. ועדיין לא אכלו, אלא ברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה, אינן רשאין ליחלק. וחומרא הוא שהחמירו חכמים בדבר, וממשנה יתירה שמע לה, דקתני ג' שאכלו כאחת ומפרש לה שהתחילו לאכול. ובירושלמי גרס בריש פרקין, הכא אתמר חייבין לזמן, והכא אתמר אין רשאין לחלק, שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף. איזו היא בתחלה ואיזו היא בסוף. תרין אמוראי, חד אמר, נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה, אכלו כזית זהו בסוף. ואחרינא אמר, אכלו כזית זהו בתחלה, גמרו לאכול זהו בסוף, והך דירושלמי הוי כעין גמרא דידן. והא דקאמר, הכא אתמר [אין] רשאין ליחלק, לאו דרך קושיא קאמר, אלא כלומר מאי קמ"ל היינו רישא, ומשני שבא להוסיף בתחלה. ומה שפירשתי שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה, היינו כמ"ד כזית זהו בתחלה. וכזית דנקט לאו דוקא, אלא לאפוקי ממ"ד נתנו דעתם לאכול זו היא בתחלה, דמשמע רק שגמרו [בדעתם] לאכול אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא. ואי הוה מפרשינן שישבו לאכול ואע"פ שלא ברכו ברכת המוציא, אז הוי כמ"ד נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה, אבל לא מסתבר לפרושי כן, דחומרא יתירא היא. ורב אלפס גורס ג' שישבו לאכול, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין לחלק. וכן פר"ח, ג' שאכלו כאחד וכל אחד אוכל מככרו, מצטרפין לזימון. אבל לשון הירושלמי לא משמע כפירושם, וגם לישנא דמתניתין ג' שאכלו כאחד לא מישתמע שפיר כפירושם.

 

מאירי

מאירי


האומר ומטובו חיינו הרי זה בור שאין זה נראה אלא כאומר ממקצת טובו כלומר שלא בהשפע, ואע"פ שמצאנו ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם אין השואל שואל בהרחבה כל כך אלא כשואל בצמצום מה שצריך לו לבד, וכן האומר למי שאכלנו הרי זה בור ואע"פ שמצינו למי שעשה לאבותינו ולנו, אין זו דומה לזו שהדבר ידעו שאין עשיית נס מיוחסת אלא למי שבדיו לעשותן וכן האומר על המזון שאכלנו הרי זה בור שמשמעו שאינו מברך לשם אלא למזון, ומ"מ במקום שיש בו הזכרת השם כגון בעשרה רשאי שהדבר ניכר וכן האומר ובטובו חיינו [הג"ה נראה ט"ס ןצ"ל חיים כמסתיים בגמ' דהאומר חיים ה"ז בור]. הערת העורך שאין לברך אלא על שלהם:
שלחן שהיה בו רב עם ומהדרין שבהם מתיראין שמא לא שמעו ברכה כהוגן רשאין עשרה שבהם ליחד עצמן לברכה ולהיות אחד מהן מזמן עליהם לבד נברך לאלקינו וכו', ואחר שזמנו בשם רשאין מיד אותם עשרה בעצמן ליחלק ג' ג' וד' ולהיות אחד מן הג' מברך על ג' ושומעים לו ועונים אמן בכונה, וכן הג' האחרים וכן הד' כדי שישמעו לה בקול נמוך שלא להשמיע קולם לאחרים שנתיחדו מהם והוא הדין לדעתי אם רצו לברך כל אחד לעצמו אחר הזמון, ומה שאמרו אין רשאי ליחלק ר"ל שאין רשאין להפקיע זימון מעליהם, אבל אחר הזמון רשאין אלא שאין צריכים, ויש גורסים בדרך אחרת ומפרשים בה שאם היו י' ורצו שלא לזמן בשם אלא ליחלק לג' ג' וד' אע"פ שבמשנתנו אמרו שלא ליחלק ומפני שנפקע מהם הזכרת השם מ"מ במקום צורך כגון זו שהוזכרה כאן שהיה ריש גלותא קפיד עליהם אם ישמע בברכתם כמי שאינן רוצים לצאת בברכתו רשאים:
ג' שאכלו וקדם האחד וגמר אכילתו ורצה לצאת ובירך לעצמו שלא בזמון ועדיין לא יצא רשאים השנים לזמן עליו אע"פ שבירך הואיל ומיסב עמהם יענה או לא יענה, ומ"מ אפילו ענה עמהם לא יצא הוא ידי חובת זמון שאחר שבירך אין זמון שאין זמון למפרע, ופרשו גדולי המפרשים שאפילו קדם זה והתחיל לומר נברך שאכלנו וכו' הואיל ולא ענו אחריו אין זה כלום שאין הזמון נמסר לאחד אבל נמסר הוא לשנים לזמן על האחד על כרחו ואע"פ שאינו רוצה להפסיק אלא שמ"מ נראה לי שאם נתרצו בזמונו וענו אחריו כבר נפקע מהם תורת זמון מרצונם ושוב אין מזמנים עליו:
המשנה החמשית שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ד' וה' שהרי חלוקתם מפקעת זמון מהם והואיל ונתחייבו בזמון אין רשאין להפקיעו מהם אבל ששה רשאים ליחלק ג' ג' שהרי יש זמון בכל כת מהם ואם היו י' אין נחלקין אף לכתות של ג' שהרי חלוקתם מפקעת הזכרת השם מהם אלא א"כ היו כ' שיחלקו לי' י' וכן הלכה, זהו ביאור המשנה וביארו עליה בגמ' שאף אם ג' אלו לא גמרו סעודתם אלא שהתחילו לאכול מכיון שאכל כל אחד מהם כזית אין רשאים ליחלק שהרי מ"מ הוקבעו לברכה ולא עוד אלא אף משישבו שלשתם לאכול על שלחן אחד אע"פ שלא התחילו לאכול וכן יראה מסוגיא זו אע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה, וכן הדין בג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו:
שלשה שאכל כל אחד מהם במקום אחר ונשמט לו משם לאיזו סבה או איזה צד אונס ובא לו לכאן ונמצאו שלשתם יוצאים ממקום קביעותם ומצאו עצמם בכאן אם באו ממקום שאין שם חיוב זמון אין זמון ביניהם הואיל ואין תחלת קביעותם בכאן וחוזר ומברך כל אחד ואחד במקום אכל, ואם באו ממקום חיוב כגון שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם אע"פ שלא היו רשאים ליחלק חייבים לזמן ומזמנים כאן ומברכים בכאן שהזמון קובע להם מקום בכאן, ויראה לי אע"פ שלא היו רואים מתחילה זה את זה, ואם כבר זמנו בני חבורה על כל אחד מהם שכשראו שהיה יוצא זמנו עליו אע"פ שהוא לא רצה בכך פרח תורת זמון מהם, ויש אומר שאף אם זמנו משפרשו אלו מהם כגון שהיו אלו יותר מג' ונשארו ג' וזמנו אע"פ שלא יצא הנפרד ידי זמון פרח זמון ממנו הואיל ונפטרו חבריו שהיה חייב עמהם מן הזמון:

 

שיטה מקובצת

שיטה מקובצת


הכי גרסינן אי אמרת בשלמא נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו' אלא אי אמרת וכו' - פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר משלושה יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא שלושה לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוו אלא תרי. ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא. והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וסבירא ליה דדוקא נחלקין קאמר:

ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי. ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים [ד]אף על גב דלשון חיים כולל כל העולם מכל מקום טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש:

ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואף על גב דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקדוש ברוך הוא:

ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון. אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקודשא בריך הוא קאמר:

רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה - כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל:

אמר ליה רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא - פירוש דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם. אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא. ואקשינן וליברכו עשרה עשרה - והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו: ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד - דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול. ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:

וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כולי עלמא לא שמעי - וכן הלכה:

ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה - דמכל מקום מחוייב בזימון הוא. וצריך ואין לו תקנה דאיהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע. ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד. והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי. וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפילו קדם ובירך בזימון עליהם לאו כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה:

והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

מתניתין שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין - גרסינן בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים. אמר ר' יונה והם שנכנסו משעה ראשונה על דעת כן. פירוש כי היכי דתיהוי כהסיבה וכדאמר בפרק כיצד מברכין כיון דאמרינן ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן הויא לה קביעותא. ולמאן דסבר דגבי זימון לא בעינן הסיבה מפרש דלא קאי אלא אשני בתים אבל בבית אחד לא בעינן ישבו על דעת כן:

אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלושה שבאו משלש חבורות ונצטרפו במקום אחד אף על פי שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק - ומתניתין הכי קתני שלושה שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק:

ואמר רב חסדא והוא שבאים משלש חבורות של שלש שלש בני אדם - פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב. אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של שלושה כלומר שיש עמו שלושה דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

קישורים חיצוניים

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ברכות_נ_א"