מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף ל עמוד ב[עריכה]

אין עומדין וכו' זה הפרק יכלול ג"כ ענינים וישלים מה שהתחיל לבאר בעניני תפלה בפרק שלפניו ורובו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר בו איך צריך שישתדל האדם להיות לו כונה יתירה בעת התפלה, והשני לבאר בו הפרטים המתחדשים בתפלה איך יתחדשו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, ואם טועה בהם איך יתקן שגיאתו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, והשלישי לבאר בו ענין שליח צבור איך צריך שיזהר שלא יכשל בדברי פיו או בשאר הכונות זו היא כוונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:
המשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד, ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כלומר מתוך הכנעת הלב ושחיית הקומה לא בקומה זקופה ובעזות מצח.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בבית הכנסת קודם שיתפללו כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתיחד לעבודת בוראה והוא ענין כדי שיכונו לבם למקום.
אפילו המלך שאול בשלומו לא ישיבנו לא באמצע ברכה ולא בין ברכה לחברתה, אע"פ שבק"ש התרנו כיוצא בזה אינו דומה כונה הצריכה בק"ש לכונה הצריכה בתפלה כמו שביארנו שחיי האדם ובקשת צרכיו תלוים בה, והן הן הדברים המעכבים בלבבנו דעת אמתי ועיון הכרחי על כל מה שיגיענו שהכל מאתו והוא לבדו אדון הכל להטיב לנו בהטיבנו ולגמלינו כפי מעשינו להרע או להטיב, ופירשנו בגמ' שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי אומות העולם הואיל ויש סכנה בכך פוסק.
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירשו בגמ' דוקא נחש אבל עקרב פוסק כלומר מפני שיש סכנה בנשיכתו והה"ד לנחש במקמות שנשיכתם סכנה, כלל הדברים כל שאין שם סכנה לא יפסיק לשום דבר:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם, מגדולי החכמים היו מעטרים עצמם בבגדים נאים שלהם בשעת התפלה כמו שהתבאר בראשון של שבת, ואע"פ שאין זו מסורה לכל מ"מ ראוי לו לאדם שלא לעמוד דרך הדיוטות וראוי לו להדר עצמו במה שמצוי לו.
שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים, כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש, ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילים קא מנחנא, ויש מפרשים תפילין קא מנחנה כלומר ואיני מתירא להתשקע בשום דבר מגונה, ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפלין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח, ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:
במסכת סוטה [מ"ח ע"א] התבאר שכל אוזן ששומעת מיני זמר תעקר ופירשו הגאונים בנגינות של אהבה ושל חשק אפילו שבין אדם לחבירו אבל דברי שירות ותשבחות של הקב"ה מותר לאמרן אף בבית חתנים ובבית משתאות וכבר הארכנו בה בראשון של גיטין ובאחרון של סוטה:


דף לא עמוד א[עריכה]

אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצלות ר"ל יאוש ובלתי כונה ולא מתוך עצבות עד שיתישב דעתו, והוא שאמרו בעירובין [ס"ה ע"א] הבא מן הדרך אל יתפלל אלא שבאלו צריכים הם להתישב ולהתפלל וכן לא יעמוד להתפלל מתוך דברים בטלים ולא מתוך דבר הלכה עמומה שאפשר שיטריד מחשבתו בבלבולה בשעת תפלתו אלא מתוך מחשבה פנויה ומיוחדת ואם נפטר מתוך הלכה פסוקה שאין בה מחלוקת ולא משא ומתן אע"פ שהם דברים מחדשים עומד ממנה לתפלה ואין בכך כלום, ובתלמוד המערב אמרו מתוך סוף דין הלכה כלומר פסק הלכה וגמר דין שלה עד שלא יהא לבו עוד טרוד בה:
בנות ישראל הן החמירו על עצמן בספירת ימי נדתן שאפילו רואות בהתחלת הראיה ושלא במנין ז' הנקיים אפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שתחלת נדה הוא וממעין סתום הוא יוצא ואין בו חשש זיבה אעפ"כ החמירו על עצמן לישב עליו ז' נקיים, ודבר זה אע"פ שאין זה מקומו אחר שהיא נזכרת תמיד בכמה מקומות בתלמוד ושאין רוב תלמידים בקיאים בה, רואה אני להודיע בקצרה עקרי הדברים כדי לידע בבירור מהו חומרתן של בנות ישראל ומה ראו על ככה ומה הגי אליהן, והענין הוא שענין נדה חלוק לג' ענינים הראשון נדה של תורה, השני נדה של חכמים, השלישי נדה של בנות ישראל ר"ל שבאו חכמים והחמירו על של חכמים, וכיצד הוא דבר זה תדע שבדין תורה היה הענין צריך למנות בדין נדה ובדין זבה קטנה ובדין זבה גדולה ודרכים שבהם היו מונים כך הם, כשהיתה האשה מתחלת לראות דם טפה כחרדל או פחות או יותר הואיל והיתה רואה את הדם ממקור דמיה שאין הדין כך אלא ברואה הא במצאה כתם אין מחמירים בה אלא בכגריס ואף הן לא החמירו בהן על עצמם ולא נאמרה שמועה זו אלא על ראייה הבאה מן המקור ואל תחוש כלל למה שפרשוה רבים בכתם, שהדברים משובשים הם וטעות מפורסמת וכן רבים פרשו בדמיון החרדל שלא נאמר לענין כמותו אלא לענין צבעו שהיא ירוק ודעתם שהחמירו על עצמם אף בדם ירוק, ואף זה אינו שאע"פ שאין אנו בקיאים במראות הדמים הירוק והלבן מיהא טהורים לגמרי אף בזמן הזה כמו שבררנו במקומו:
ונשוב לדברינו והוא שכיון שהתחילה לראות טפת דם הרי היא נדה ועל זה נאמר שבעת ימים תהיה בנדתה ואין בזה הפרש בין שלא ראתה עוד כל ז' בין שראתה בכל יום מן הז' שאפילו ראתה כל ז' רצופין מכיון שפסקה בשביעי טובלת בלילה של שביעי שמחרתה שמיני וטהורה לביתה, המשל בזה הרי שראתה יום א' מונה עד יום שבת שהוא ז' והן שראתה כל השבעה אלא שפסקה בז' עצמו הן שלא ראתה אלא פעם ראשונה טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה וצריכה היתה להזהר שלא לטבול מבעוד יום, ולא משום טבילה סמוך לחפיפה אני נוגע כאן, שאיני מכוין עכשיו אלא לבאר דרך משל ימי הספירה, אלא שמתוך שאמרה תורה שבעת ימים תהיה בנדתה למדו מפי השמועה שכל ז' תהיה בנדתה כלומר שלא תטבול לנדתה כל ז' ואם טבלה בשביעי מבעוד יום ואע"פ שלא כוונה להזקק לביתה עד הערב אין טבילתה טבילה כלל, והוא שאמרו [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות טובלים ביום חוץ מנדה ויולדת שטובלות בלילה כלומר ככל חייבי טבילות רשאים לטבול ביום אחרון של טומאתן וטהורים מיהא לערב כענין מה שאמרו [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, אבל נדה ויולדות הוזהרו שלא לטבול עד שיכלו לגמרי כל ימי טומאתן והוא שיעברו ז' ותכנס לליל ח' ולא משום פסול טבילת יום נגעו בה אלא משום פסול טבילה בתוך זמן טומאה, ונמצא מעיקר הדין שאם התרשלה ולא טבלה בליל שמחרתו ח' שרשאה לטבול ביום ח' אפילו ביום שהרי מכל מקום כלו ימי טומאה אלא שחכמים החמירו בדבר שלא לטבול ביום כלל אע"פ שכלו ימי טומאה, יתלו הטעם משום סרך בתה כלומר שאפשר שהבת הגדילה עם אמה ולומדת ממעשיה תראה שהיא טובלת ביום ושמא היא סבורה שיום ז' הוא ומרגלת עצמה לטבול לנדתה בשביעי:
ונשוב לדברינו והוא שטבילה בזמנה הוא בליל שעבר שביעי אלא שאם שהתה מלטבול טובלת לכשתרצה כל זמן שלא ראתה לאחר כן ועומדת באיסור נדה עד שתטבול ואע"פ שלא מצינו בתורה טבילה לנדה בהדיא תהיה בנדתה כתיב, ופי' בתורת כהנים תהא בנדתה עד שתטבול ואף בכל הטמאים כתיב ורחצו במים זה בנה אב לכל יומא שהוא בטומאתו עד שיטבול, וכן כתבוה גדולי המחברים וראשוני הגאונים הביאוה בקל וחומר ממגעה דכתיב הנוגע במשכבה ירחץ במים, ואחרוני הרבנים הביאוה מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא ופרשו גדולי הרבנים בסוף מסכת ע"ז מים שהנדה טובלת בהן אלמא נדה צריכה טבילה, ומה שכתבו גדולי הרבנים שטבילת נדה אינה מדברי תורה אלא דברי סופרים הואיל ולא מצינו טבילה בתורה לנדה אלא לזבה אין הדברים נראין:
ונשוב לדברינו והוא שאחר שעברו ז' ימי נדה נכנסים עליה ימי זיבה ר"ל שאם תראה אחר שביעי אין זו הראיה עושה נדה אלא זבה, והענין הוא שבז' הראשונים דמיה של אשה מרובים וראויה להיות שופעת יום אחר יום הן שיארע כן הן שלא יארע כך שהרי מכל מקום כלל הענין כך הוא בראוי ומפני זה החמירה בה תורה להיות טמאה כל ז' אף בראיה אחת אבל מכיון שעברו עליה ז' כבר נסתלקו דמיה ומפני זה הקלו בה מן התורה שאם תראה יום אחד באותן ימי זיבה ותפסוק יום אחר טובלת וטהורה לביתה, וכן בכל ימי זיבה שהם י"א יום והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה עד שתראה בהם ג' רצופים אבל אם ראתה ג' רצופים מכיון ששקעה כל כך בזמן שהיו דמיה ראוים להסתלק החמירה בה תורה הרבה וקראתה זבה גדולה, ולא הפקיעתה מן הטומאה עד שתמנה ז' נקיים לאחר היום שפסקה ראיתה ותטבול ולא עוד אלא שהטעינה קרבן אחר טבילתה, וימי זיבה הללו שהדין בהם כך הם מתחילים אחר ז' של נדה והלכה למשה מסיני שהם נמשכים י"א יום שכל אותם י"א יום הדין בהם כך הן שראתה אותם הג' ימים בתחלתן הן באמצעיתם הן בסופן מכיון שכלו י"א, כלו ימי זיבה וחזרו לה דיניה הראשונים שבנדה מפני שכבר חזרו דמיה לאיתנן וכל ראיה שתראה בי"ב וממנו ואילך עושה נדה וסופרת ז' ימי נדה:
ונשוב לבאר דין י"א יום אלו והוא שאם ראתה יום א' מהם שהוא ח' לנדתה הן שראתה בתחלת הלילה תיכף שעבר ז' הן שראתה בסוף היום כיון שפסקה משמרת כל הלילה ואם לא ראתה כלום משמרת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה שהזבה רשאה לטבול ביום אחרון של טומאתה ואע"פ שעדיין היא בתוך זמן טומאה ובלבד שלא תזקק לביתה עד הלילה וזו שטבלה משמרת אחר טבילה כל היום ואם לא ראתה טהורה לביתה בלילה וכן בכל יום שמי"א יום הללו שתראה בהם שומרת על דרך זה יום של מחרתו וכל שתמצא יום טהור כנגד יום טמא טובלת בבוקר וטהורה בערב על הדרך שביארנו, וזמן זה היא נקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה וכן אם אירע שלא הגיע ליום טהור כנגד ב' ימים טמאים ר"ל שראתה ב' ימים רצופים ושמרה הלילה שמחרתו ג' וטבלה ושמרה עד הלילה אף זו טהורה לביתה, לא הגיעה לכך אלא שראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א אלו, הן בתחלתן הן באמצען הן בסופן הרי היא זבה גדולה ואינה חוזרת עוד לימי נדה עד שתספור ז' נקיים ספרה ז' נקיים טובלת בשביעי שהזבה טובלת ביום אחרון של טומאה כשאר חייבי טבילות אבל לא תשתש בו ביום שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצאת ביאתה בקרבן.
זהו דין נדה של תורה ובזמנים אלו שהזכרנו היו חכמי ישראל על כנם יודעים בטוב טהרה וטומאה והיה מתברר להם מתוך חכמתם איזהו מראה של דם טמא שממנו יהוא ראוי להתחיל במנין ז' ימי נדה ואיזה מראה של דם טהור שלא יהא מעלה או מוריד בה, אחר כן נתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגליות ותכיפת הצרות וחששו שמא יטעו בדבר זה שזדונו כרת ושגגתו חטאת שהרי אפשר שתראה האשה ז' ימים וכל ששה הראשונים מהם דם טוהר ואינם מעלים ולא מורידים ונמצא שביעי שלה שהוא ראשון וסברוה לטבול בלילה והיא צריכה לישב עוד ו' ימים ואפילו תאמר שמא נמצא חכם בקי במראות שאפשר לברר הדבר על ידו אפשר שתטעה מצד אחר במנין הנדות והזיבה, הגע עצמך שיצאה מז' של נדה ונכנסה לימי זיבה של י"א יום וכלתה מקצתם בלא ראייה ואחר כך ראתה ג' רצופין בסוף י"א והם ט' וי' וי"א ומכיון שכבר עמדה רוב ימי זיבה בטהרה סבורה היא שתחלת נדה היא ולא תמנה ז' נקיים.
לפיכך עמד רבינו הקדוש והתקין שכל שראתה יום א' תשב ו' נקיים אחריהם וזה מחשש ראשון שהזכרנו ואם ראתה ג' אף בימי נדה תשב ז' נקיים אחריהם וזה מחשש שני שהזכרנו, ונמצא נדה של חכמים כל שראתה יום א' או ב' תשב ו' נקיים כל שראתה ג' רצופין תשב ז' אחריהם, ובדבר זה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה כלל.
בנות ישראל החמירו עוד אחר כן וחששו שמא ברואה אחת שתקנו חכמים ו' נקיים אפשר לענין שיגיע לידי טעות הגע עצמך שהיתה זבה וסופרת ז' נקיים ושמא מתוך שכבר עמדה לה ו' ימים בטהרה היא סבורה שהיא תחלת נדה ולא תמנהאלא ו' נקיים ואע"פ שחששא זו רחוקה היא שהרי ספירת ז' דבר הניכר הוא מכל מקום יש לחוש בקצת נשים שאינן בקיאות וכן שהדבר נוח להם להיות המנין שוה בכלן ולא תהיה זו מונה ו' וזו ז' דנו בעצמן בנות זריזות מה לנו בעיכוב יום אחד ואין בין ו' לז' אלא יום אחד בלבד לפיכך תקנו בעצמן שכל ראייה שתראה אך שלא במנין הנקיות יהו חוששות עליו לזיבה גמורה ואפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שהיא יוצאת ממעין סתום ולא ממעין פתוח והרי עכשיו הוא מתחיל לצאת ואין לחוש שכבר נפתח ושתהא ראייה של יום ג' כדי למנות עליו ז' נקיים.
ולענין שפירשנו הוא אומר אפילו דם טפה כחרדל ולא שיהא בזה רבותא למיעוט הראייה שאף מן הדין האשה מיטמאה בכחרדל ופחות מיכן וכן לא נאמרה לענין כתמים שבכתמים לא החמירו כלל, נמצא עכשיו שכל ראייה בעולם שתראה בודקת עצמה בכל יום בבגד לבן וביום שתפסוק משמרת עד לערב שיכלו לגמרי ימי ראייה או יום ראייה לובשת בגדי לבן ר"ל חלוק לבן קודם שתכנס בתחום ז' נקיים ומונה ז' נקיים וא לא לבשה החלוק הלבן עד הבקר מנהג בנות ישראל שיום לבישת החלוק בכלל ימי הטומאה ואינה מתחלת למנות ז' נקיים עד הלילה שיום לבישת החלוק הוא נדון אצל הנשים בימי הפסק לכללו בימי הטומאה למנות ז' נקיים מיום מחרתו ומתוך כך יש מהן שלובשת אותו ביום ההפסק כדי למנות ז' נקיים תכף שנשלמו ימי הטומאה ולא הצטרכו להוסיף יום אחד מדעתן, ומעיקר הדין שתהא רשאה לטבול בשביעי אחר הנץ החמה שהרי אם נדות הן כבר כלו ימי טומאה ואם זבות הן הרי זבה טובלת ביום אחרון של טומאה אלא גזרו חכמים שלא יהו עושות כן שמא תשמש ביומא ותראה ותסתור אלא טובלת בלילה שהיא תחילת ח' ואף ביום ח' אסור מכח תקנה ישנה של סרך ביתה שהרי יש לה מקום אף בזמן הזה שמא תטבול בז' ותבא לידי ספק כרת אם שמא חס ושלום תרבות שלה רעה אלא במקום אונס כגון חשש צינה או אימת גנבים ולסטים התירו לה הואיל ועבר ז', ואף בלא שום חשש אם עברה וטבלה ב' אינה צריכה לחזור ולטבול אלא תזהר ותהא רשאה ושלטאה בעצמה שלא תבואה רגל גאונ ויד נמהר אל תנידה שמא תראה ותסתור ונמצאת בספק כרת, ויש מי שהורה שאין טבילתה טבילה, ואל תחוש לדבריו ואע"פ שגודלי המפרשים נסכמים בה, וכן יש מי שמשתבש להחמיר בזמן הזה לרואה דם למנות ז' ימי נדה ואחריהן ז' נקיים וכל זה שבוש גמור מבואר ההפסד לכל מי שבקי במקומות שהוראות אלו יוצאות משם אלא שבמקומן יתבארו פרטי הדברים יותר, אלא שכוונתי לכתוב בה כלל קצר לידע ענין חומרתן מצד שזהו המנהג שנהגו בה היום בכל מקומות ישראל מפני שחומרא זו אע"פ שבנות ישראל הן הן שהחמירו וחששות רחוקות הביאום לכך קבלוה חכמים מהם וקיימו את דבריהם ועשאוה כהלכה פסוקה שאין עליה תשובה והוא הענין שקראוה בכאן הלכה פסוקה:
אין התבואה חייבת מן התורה במעשר עד שתעשה דגן ר" שיתמרח ושיכנס בבית דרך פני פתח הבית וכלם למדנו מן המקראות שיתמרח שנאמר דגנך ואין דגן אלא אחר מירוח, ושיכנס בבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ודרך פתח הבית שנאמר ואכלו בשעריך, מרחו והכניסו לו דרך גגות או שהכניסו דרך פתח ולא נמרח אינו חייב מן התורה במעשר ומותר מן התורה אף לאדם ואך באכילת קבע אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנו אדם אכילת קבע אלא אכילת עראי ואסור להערים בכך ר"ל שיעשה כן בכונה שיאכל ממנה עראי בלא מעשר, אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר מן התורה אפילו בתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אלא שכל שתהא נקבעת למעשר אסורה אף לבהמה מפני גזל השבט או מדין אסור אכילת עראי לאדם אף הוא רשאי להערים, מכאן אמרו מערים אדם על תבואה ואינו ממרחה אחר דישה אלא שמכניסה במוץ שלה שלא תתחייב במעשר להפקיע ממנה אכילת עראי ומאכיל את בהמתו וכל שכן אם הכניסה בשיבלין על דעת שיעשה ממנה עיסה, הא הכניס שבלים על דעת לעשות מלילות הוקבעו בכניסתו, אבל במוץ אין ראויות למלילות ומכל מקום אם חזר ומירח בפנים הוקבע למעשר שהמירוח קובע אף בראש גגו הואיל ונתחבר עמו ראיית פני הבית אלא שהוא זורה מעט מעט ואוכל, וכן מאכיל לבהמה הא אכילת קבע ולאדם ודאי אסור מדרבנן.
ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בשני של נדה [ט"ו ע"ב] ובשלישי של ע"ז [מ"א ע"ב] בענין אין ספק מוציא מידי ודאי שהקשו בה ממה שאמרו [פסחים ט' ע"א] חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבל ספק מעושר וכו' וקאתי ספק וכו' ותירץ ספק וספק הוא דילמא עביד כר' אושעיא ובזו ודאי בחזקת מתוקנים לאכילת קבע הוא אומרה אלמא זו של ר' אושעיא אף לאדם ואף לאכילת קבע היא עד שמתוך כך כתבו גדולי המפרשים שאף זו של חבר דוקא לאכילת עראי או לאכילת בהמה ומכל מקום נראה לי לפרשה דילמא עביד כר' אושעיא ואין כאן אלא איסור חכמים ובמקום ספק וחזקת חבר לא גזרו, ואם תאמר והרי בדיקת חמץ דרבנן וספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק, ההיא לכתחלה ומשום חומר חמץ ומכל מקום הם מפרשים מתוך קושיא זו שזו של ר' אושעיא הוא הדין לאדם ואף בקבע ואע"פ שבמרחו בשדה אסור לאדם בקבע אף קודם שיכנס לבית בזו מפני שאפשר לבו לכלל חיוב בראיית פני הבית אבל זו שאי אפשר לבא לידי חיוב מותר אף לאדם ובקבע, ושמא תאמר אף זו ימרחנה ותבוא לכלל חיוב כמו שכתבנו, הם פרשוה בשנקהו מן המוץ שלא על ידי מירוח שזו אינה באה לכלל חיוב לעולם ולפיכך אוכל מהם קבע, והאי דנקט בהמתו משום דלאדם אין דרך להערים בכך והלא גנאי הוא לו ומכל מקום אין צורך בכך כמו שכתבנו אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ז ע"ב] גלגול העכו"ם פוטר מירוח העכו"ם אינו פוטר ופרשו הטעם משום בעלי כיסין ר"ל עשירים שמוכים תבואתם לעכו"ם קודם מירוח וחוזרים לקנותה מהם לאחר מירוח, והקשה להם אם כן חלה נמי ותירץ עביד לה פחות משיעור והקשה תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא אלמא שאף לאדם מותרות בכך שאם לבהמה מה הועלנו מ"מ ימכרנה לעכו"ם ויחזור ויקננה ליפטר אף לאדם, ומכל מקום יש מפרשים בה מירוח עכו"ם בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועלנו והרי פוטרו מצד אחר כדר' אושעיא, או שמא מכל מקום יש לו בהמות מרובות וירויח אך בפטור לבהמה הרבה, או שמא יש לפרש הואיל ובחשודים לכך אנו עוסקים אף הוא מיקל בשל סופרים ועביד לה כר' אושעיא, וכל שכן במקום שמן הדין כך הוא אלא שמצד גזירה באין עליהם, ומה שאמרו במסכת ביצה (י"ג ע"א] הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי דאלמא הא קבע לא מסייעת לשיטתנו, אלא שהם דוחים אותה שמאחר שראויות לעשות מהם מלילות הוא שאמרו כן אלא שעיקר הדברים כדברנו וכסתם לשון השמועה שאמרו ומאכיל לבמהתו, יש מפרשים שמכיון שנכנסה לבית בלא חיוב כגון שהכניסה דרך גגות אם הוציאן אחר כן והכניסן דרך הפתח אינו חוזר לחיובו שמכיון שנפטרה נפטרה ואין הדברים נראין:
המקיז דם לבהמת קדשים אסור אותו הדם בהנאה ואם נהנה ממנה מביא קרבן מעילה כמי שמעל בגופה של בהמה אבל דם בהמת קדשים שנשחטה הואיל ועומד לזריקה ולכפרה אין בו מעילה והוא שתאמרו לכפרה נתתיו ולא למעילה, והקזה גופה יש אוסרין אותה לכתחלה משום הטלת מום ופרשו שמועה זו בדיעבד ומכל מקום נראה שאף לכתחלה מותר הואיל וכונתו לרפואה כגון שאחזה דם:
דברים אלו יראה שלא נאמרו אלא בתלמידים כדי שלא יעמדו לתפלה מתוך דבר הלכה עמומה ודעתייהו עילוה אבל מי שאינו שונה הלכה כל כך למה אלא יישב דעתו ויתפלל ובתלמוד המערב אמרו העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה כלומר וצריך לישב דעתו באיזה דבר ואנו נוהגין צתוך כך לומר אשרי קודם תפלה:
לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זו עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוייא לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך, וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך, ומכל מקום כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר, וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן משאח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין, אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה, ומכל מקום צריך שיפטר דברי שבח ורצוי ומוסר, ומה שאמר בכך מצינו בנביאים הראשונים שהיו מסיימים דבריהם בדברי שבח כתבו עליה בתלמוד המערב אמר ר' אליעזר חוץ מירמיהו, אמר ר' יוחנן אף הוא בנחמות חתם ככה תשקע בבל ולא תקום וכתוב עד הנה דברי ירמיהו במפולת של מחריבו חתם ולא בחורבן המקדש והא כתיב והיו דראון לכל בשר ההוא בעכו"ם הוה עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו וכו' השיבנו במקום אם מאוס, ואף אליהו לא נפטר מאלישעא אלא מתוך דבר תורה דכתיב המה הלכו הלוך ודבר במה היו עוסקים ר' יהודה אומר בק"ש כד"א ודברת בם, ר' זעירא אמר בבריאת העולפ כד"א בדבר ה' שמים נעשו רבנן אמרין במרכבה דכתיב רכב אש וכו':
ומגדולי החכמים כשהיו מתפללים עם הצבור היו מקצרים ועולים וכשהיו מתפללים בינם לבין עצמם אדם מניחם בזוית זו ומוצאת בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות שהיו עושים בתחנונים ובקשות שאחר תפלת י"ח ואין לפרשה בי"ח כמו שפירשו קצת מפרשים חדא שאין יכול לשוח בכלם אלא באבות והודאה ועוד שאין רשאי לזוז ממקומו:
התבאר במסכת יבמות שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכן שיראה את עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד וכאן אמרו שמכל מקום צריך שיכוין לבו לשמים והוא ענין לבו למעלה ופי' עיניו למטה כדי שיראה נכנע לפניו ית', בתלמוד המערב אמרו שהמתפלל בתוך ביתו בייחוד וכונה יתירה כאלו מקיף את עצמו מחיצות ברזל כלומר שהוא יכול לעמוד בטוח בתפלתו שהיא מקובלת ושאלו בה והא תני שצריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפלה ותירץ כאן ביחיד כאן בצבור:
כבר התבאר שג' תפלות אדם צריך להתפלל ביום וכבר נרמז כל על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי וכו' וכן התבאר זמן מיוחד לכל אחת מהן וכבר נרמז כן על ידי דוד שנא' ערב ובקרא וצהרים אשיחה ואהמה, וצריך להתפלל לכתחלה לרוח שכנגד ירושלים כמו שנרמז בדניאל נגד ירושלים, ואין המנהג להקפיד אלא על רוח המערב שהופך עורף לבית המקדש:
המתפלל ראוי לו להתפלל בלחש כבר אמור על ידי חנה וקולה לא נשמע כלומר שאינו נשמע לאחרים הא מכל מקום צריך הוא להשמיע לאזנו, ומכל מקום יש אומרים שלא נאמר כן אלא בק"ש אבל בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו והביאוה מברייתא שאמרו בה בפרק ג' יכול יהא משמיע קולו לאזנו ת"ל וקולה לא נשמע, ומכל מקום בברייתות שלנו אנו גורסים בה לאזנו, וכן נראה ודאי שלכתחלה צריך להשמיע אזן, ואף בתלמוד המערב שבפרק קורא אמרו תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסה כלומר דקאמר בשמע לא יצא אלמא דלכתחלה מיהא צריך להשמיע לאזנו:
ולעולם יתן שבח לבורא ואחר כך ישאל אדם צרכיו וכבר מפורש על ידי שלמה לשמוע על הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו תחנה או בקשה, ובתפלה הקבועה לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות ופירשו הגאונים דוקא בצרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלים ולזו התירו בזכרנו לחיים וכו' וכתוב לחיים וכו' ובתלמוד ע"ז התבאר שאם בא לשאול דבר שאינו קבוע בתפלה שואלו בשומע תפלה ואם בא לשאול בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר:
אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר ודוי יום הכיפורים אע"פ שלא עקר את רגליו אומר ויפה לו לעשות כן:
בתלמוד המערב אמרו והיה כי הרבתה להתפלל מכאן שהמרבה בתפלה נענה, ומכל מקום לדעת גדולי המפרשים אחר שאמר יהיו לרצון וכו' אבל יהיו לרצון ראוי לאמרו אחר שמנה עשרה מיד שכן דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות, וכן מוכיח מה שאמרו בפרק תפלת השחר, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אינו חוזר לראש ואם איתא דיניו לרצון נאמר בסוף תיפוק לי דהא בעי מימר יהיו לרצון דעדיף מתחנונים אלא ודאי אחר י"ח אמרוהו מיד, ויש אומר שראוי לומר כן בתחנונים דאתי מעלמא אבל אלהי נצור שהוא קבוע בתפלה הרי מצינו בפרק קורא דמר בריה דרבינא אמר אלהי נצור וכו' עד יהיו לרצון וכו' ואע"פ שדוד אמרו לאחר י"ח פרשיות אף זה סוף י"ח הוא קרוי:
המתפלל צריך שיחתוך מלות התפלות בשפתיו שיהא דבורו ברור לו ועל ידי כן כונתו מצויה ביותר:
כל הרואה דבר בחברו שאינו הגון ראוי להוכיחו ולהודיעו שאינו ראוי לעשות כן וכבר התבאר במקום אחר עד היכן הוא תוכחה, ומי שחשדו אחר דבר שאין בו ראוי לו להודיע לזה שהוא חושדו שאין בו אותו דבר שעליו הוא חושדו, והחושדו צריך לו לפייסו על שחשדו וראוי לו שיברכהו:


דף לא עמוד ב[עריכה]

שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ואם היה מכיר בשכרותו והתפלל הרי הוא כעובד ע"ז, ובתלמוד עירובין [ס"ד ע"א] התבאר שהשתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ואיזהו שכור ואיזהו שתוי, שתוי שיכול לדבר בפני המלך, ובברכת המזון אפילו שכור יכול לברך וכך היא שנויה בתלמוד המערב שבסדר זרעים כלל גדול בתורה ואכלת וברכת ולא חלקו בין ברכת מזון לתפלה אלא בזו הא לשאר דינים כגון מניעת לכלכך המקום ואזהרת נקיותו כל שבתפלה אסור אף בברכת המזון כן, וכן לענין שכור או שתוי שאר ברכות ותפלה הכל שוה וכבר הארכנו בה למעלה בפרק מי שמתו:
בתלמוד ר"ה התבאר שהמתפלל צריך שיסדיר תפלתו בינו לבין עצמו ואחר כך יתפלל בד"א בתפלות של ר"ה ויום הכפורים ושל פרקים אבל של שאר ימות השנה אינו צריך וכמה הוא פרקים כל תפלה הבאה מל' יום לל' יום:
בתלמוד שבת [קי"ח ע"ב] התבאר על אחד מגדולי החכמים שהיה אומר יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ואע"פ שאמרו הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף לא נאמר אלא בהלל של יו"ט ור"ח שהוא קוראו בברכות אבל הלל האמור כאן הוא מה שהיו מקצתם נוהגים לומר קודם ברכות ק"ש קצת מזמורים של תהלים מתהלה לדוד עד סוף הספר ותקנו הגאונים לברך בהם לפניהם ולאחריהם, מעתה אסור לשוח בתוכם ויש מי שמוחה אף להפסיק בין ברכה אחרונה שלהם רצוני לומר ישתבח ובין ברכה ראשונה של ק"ש ר"ל יוצר אור אלא אם כן באמן, ואין זה נראה:
אסור לאדם לישב תוך ד' אמות לחברו המתפלל מעומד, ויש מי שאומר שלא נאמר אלא ליושב ובטל אבל אם היה זה מתפלל מעומד וזה מיושב אין צריך להרחיק ממנו וכן הדברים נראים אלא שהמנהג להרחיק אף ליושב ומתפלל ודוקא סמוך לו מצדדיו אבל לאחריו אין נוהגין להקפיד שאין הכונה אלא שלא יתן לב עליו ותתבלבל תפלתו ונותנים סימן לדבר עמכה בזה זה בגימטריא י"ב ד' לפניו וח' משני צדדיו ובשם תלמוד המערב ראיתי בקצת תוספות ד' אמות של תפלה לכל רוח ורוח בין מלפניו בין מלאחריו ולשטה זו פירשו הטעם שמא יתפלל על צרכיו וחברו שומע ומתבייש:
כל היושב בתענית בשבת תשובתו מתקבלת אפילו חטא כל ימיו שזו ודאי היראת תשובה גדולה ויוצאה מן המקור ולא התירו בכך אלא למי שמתעורר לה מתוך חלום רע שאלו אסרנוהו שלא להתענות היתה אכילתו צער לו מתוך שהוא מקובל שהתענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום, אבל לשאר דברים אין מתירים את הרצועה להתענות בשבת כמו שיתבאר אלא אם כן על דעת קצת מצד התשובה כמו שיתבאר בשני של יום טוב, ואף בזה יש למדת הדין עליו בטול תביעת עונג שבת באכילה ושתיה והוא צריך להתפשר עמה להתענות למחרתו, ויש אומר שלא נאמר להתענות יום אחד בתענית חלום הואיל וברשות התענה ושאם כן היה לו לומר דבר זה ר"ל ליתיב תעניתא על תעניתא בראשון של שבת סמוך לאותה שאמרו שם [י"א ע"א] ומפרשים שמועה זו בתענית שהיה אפשר לו לדחותו עד למחר, וגדולי הפוסקים כתבוה בראשון של שבת כשיטתנו, ובתפלת עננו של שבת כתב בהלכות גדולות שאומרו בתחנונים שאחר תפלתו, ובתלמוד המערב שבפרק שחר אמרו ר"ח שחל להיות בתענית פי' כגון שקבלו עליהם תעניות ופגע בהם ר"ח שאין מפסיקים כמו שיתבאר במקומו.
היכן הוא מזכיר של תענית פי' במוסף שאין בו י"ח ר' זעירא אומר בהודאה ר' בא אומר בעבודה ר' אבינא אומר אומרה ברכה רביעית ר"ל קודם ראשי חדשים נפק עובדא כר' בא והילכך אומרו בעבודה, ומכל מקום בתלמוד המערב שלנו אין גורסים בו היכן מזכיר של תענית אלא היכן הוא מזכיר של ר"ח, אלא שקצת גאונים כתבו שטעות סופר הוא של הזכרת ר"ח מה מקום לשאול היכן מזכירה והלא מזכירה במקומה כבשאר הימים, ומכל מקום לדעתי נראה לי שעל תפלת מוסף אמרה וכשליח צבור שקובעה לשל תענית ברכה בפני עמה ושאל בה אם מקדימה לראשי חדשים או מקדים לה ראשי חדשים והוא משיב מה מצינו לר"ח בכל מקום אמורה ברכה רביעית אף כאן כלומר ומקדים ראשי חדשים לשל תענית, ומכל מקום הם מפרשים אותה בתפלת תענית וקשה לי לדבריהם היאך מצינו כל שתהא אמורה ברכה רביעית כר' עקבא כמו שיתבאר במשנה הבאה, ופירושו מה מצינו בכל מקום שיארע בו ברכה מחודשת שהוא אמורה ברכה רביעית במקום שאין שם י"ח אף זו וכו', ויש מפרשים ברכה רביעית והיא אחר רביעית של אמצעיות והוא ששליח צבור אומרה אחר ברכת גאולה שהיא רביעית לאמצעיות, אף זו אחר רביעית ר"ל אחר ראשי חדשים, ומכל מקום קצת סעד נראה לי להלכות גדולות לאמרו אחר יהיו לרצון וכו' שאף דוד אמר אחר פסוק זה יענך ה' ביום צרה וכבר הוזכר בתלמוד המערב שלטעם זה הוקבע מקומו לשליח צבור אחר ברכת גאולה:


דף לב עמוד א[עריכה]

לעולם כשאדם מתפלל לפני הקב"ה יסדיר שבחו ואחר כך מה שהוא רוצה לבקש כדרך שנתקן בתפלת י"ח וכן הדבר נרמז על ידי משה שאמר ואתחנן וגו' אשר מי אל בשמים ובארץ וכו' וכתיב אחריו אעברה נא ואראה וכו':


דף לב עמוד ב[עריכה]

גדולה תפלה יותר מן הקרבנות ויותר מן המעשים טובים וגדולה תענית יותר מן הצדקה, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו וכל המאריך בתפלתו אינה חוזרת ריקם, ואם אדם רואה שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, ויזהר שלא יעיין בתפלתו כלומר שלא יתלה תפלתו בכך שאם יעיין ויראה אם נענה בתפלתו מוטב ואם לאו שיתרשל מן התפלה או שיראה במדת הבורא כלומר כבר התפללי יפה יפה עכשיו נראה אם תתקבל תפלתי אם לאו:
כהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו ובפרישכם כפיכם וכו':
המתפלל כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם תפלה כך הוא צריך לשהות מעט אחר תפלה שלא יהא כפורק משאוי מעליו והולך לו והוא שאמרו קודם תפלה מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך ואחר כך יהללוך סלה, לאחר תפלה דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ואחר כך ישבו ישרים את פניך ומכאן תקנו לומר פסוק של אשרי קודם תהלה לדוד ללמדנו שמאותו פסוק יצא לנו לשהות מעט קודם תפלה, וכן לטעם שאחר תפלה תקנו קריאת שיר מזמור או עלינו לשבח:
כבר ביארנו במשנה שכל המתפלל אינו מפסיק אפילו המלך שואל בשלומו ופירשנו שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי עכו"ם פוסק, ואין הדברים אמורים אלא בשאין יכול להשלים תפלה זו אף על ידי קצור קודם שיגיע המלך אצלו אבל אם יכול להשלימה קודם לכן על ידי קצור מקצר ואינו מפסיק ומכל מקום כל שיש לו סכנה הן מלך הן נחש הן עקרב אפילו שור תם במקום שמתיראין מהם מפסיק, והוא שאמרו תלמוד המערב אבל עקרב פוסק למה דהוא מחי והדר מחי:


דף לג עמוד א[עריכה]

נחש כרוך לא שנו אלא כרוך הא מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסרט מלפניו ר"ל מצדד ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ר"ל שלא יסיח, היה מתפלל באסרטיא ופלטיא הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ר"ל שלא ישיח, וכל שפסק ושהה כדי לגמור את כלה, להיכן הוא חוזר כבר ביארנו את דינה בפרק ג' שלדעת גדולי הפוסקים חוזר לראש ולדעת גדולי המפרשים הואיל וגברא חזיא הוא חוזר למקום שפסק אף באמצע ברכה, ובתוספות כתבו לראש הברכה בכלם ומכל מקום לק"ש כשפוסק באמצע אינו חוזר לראש פרשה אבל בזו עשאוה כשליח צבור שטעה ומנו אחר תחתיו שמתחיל בראש הברכה שטעה בה האחר:
זה שאמרו כאן בעדות אשה להשיאה שאם נפל לגוב אריות אין מעידים עליו לחפירת נחשים ועקרבים מעידים עליו, כבר פירשנו באחרון של יבמות [קכ"א ע"א] של שהמקים רחב להם בזו ובזו אין מעידים עליו וכל שהמקום צר להם עד שהוא נופל עליהם בזו ובזו מעידים עליו, אלא שמן הסתם אריות עומדים במקום רחב ולפיכך החליטו לומר אין מעידים עליו ונחשים ועקרבים עומדים במקום צר ולפיכך החליטו לומר בהן מעידים עליו:
המשנה השנית מזכירים גבורות גשמים וכו', בא להודיע עכשיו היאך ראוי להזכיר בתפלה כל ענין וענין במקומו הראוי לו ואמר שהזכרת גשמים ר"ל מוריד הגשם הותקנה להזכיר בברכת תחיית המתים ר"ל אתה גבור מפני שהגשמים מחיים את הזרעים ואת הצמחים שכבר מתו ויבשו והיבש נקרא בלשון תלמוד מת כמו שאמרו בתלמוד המערב לולב היבש פסול על שם לא המתים יהללו יה.
ושאלה ר"ל ותן טל ומטר לא הותקנה אלא בברכת השנים הואיל וצורך פרנסה הם.
והבדלה בחונן הדעת הואיל ולהבדיל בין שבת לחול היא באה מקומה בברכה של חול, ור' עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ואינה כוללה באתה חונן שהיה ר' עקיבא סבור שאין להבדלה שום שייכות עם ברכת הדעת שיהיו כוללים אותה עמה, ולרבנן הואיל והיא ברכת חכמה ר"ל שכחמתו של אדם היא שמביאתו להפריש להבחין ביניהם קבועה בברכת חכמה, ר' אליעזר אומר בהודאה במקום הודאת הנסים שאנו צריכים להודות על שנתן לנו את השבת והלכה כתנא קמא, ואם טעה ולא הזכירם כבר ביארנו את דינם בפרק תפלת השחר:
זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' אלו הן אנשי כנסת הגדולה והם עזרא ובית דינו תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות ר"ל מטבע הברכות וסדורן מתוך שנתדלדלו ונטלטלו נשתנו במנהגיהם ונשתבשו בקצת הדברים בענין סדורם והוא שנחלקו אחר כן חכמי ישראל בכך, והבדלה קבעוה תחלה בתפלה וכשהעשירו קבעוה על הכוס וחזרו והענו קבעוה בתפלה ותקנו כל שיש לו כוס יבדיל בתפלה ובכוס, כלל הדברים מעתה מבדילים בכל מוצאי שבת בתפלה וכוללה בברכת אתה חונן אם הוא מוצאי שבת לחול ואם הוא מוצאי שבת לי"ט כולל הבדלה באתה בחרתנו בנוסח ותודיענו ואע"פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס קודם שיתפלל מבדיל בתפלה על הדרך שמקדשים בשבת בתפלה ובכוס, ומה שאמרו אמרינן המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סלתי דמשמע שאינה טעונה כוס לא נאמרה אלא לענין מלאכה הא לאכילה ושתיה טעונה כוס:
התפלל וטעה ולא הזכיר בה הבדלה אינו חוזר אלא סומך על של כוס אלא שאם חזר והתפלל אף בתורת חובה אין כאן ברכה לבטלה הואיל וכך נתקנה ואם אין לו כוס חוזר ומתפלל:
הבדיל בתפלה וטעה בשל כוס ר"ל ששתה ולא הבדיל חוזר ומבדיל על הכוס שאע"פ שטעם מבדיל:
טעה בזו ובזו ר"ל שהתפלל ולא הבדיל ואכל ושתה ולא הבדיל חוזר לשתיהם ר"ל שחוזר ומתפלל ומבדיל בה וחוזר ומבדיל על הכוס ואע"פ שאם לא הבדיל בתפלה היה יוצא בשל כוס עכשיו שטעה בשתיהן חוזר לשתיהן, וגדולי המפרשים נותנים סימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כלו, ומכל מקום יש מפרשים שבזו אינו חוזר אלא לשל כוס שהרי טעם מבדיל, וטעה בזו ובזו הכל נאמר על התפלה והם סוברים שאם טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת ונזכר בתוך התפלה זוכרה בהודאה שכדיאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת שכחה ואם שכחה בשתיהם הואיל ולא סיים או שלא עקר את רגליו אינו סומך על של כוס אלא חוזר לראש, ויש מפרשים לאתה חונן ואף בזו יש חולקים לומר שאף בזו סומך על הכוס וחוזר ומבדיל על הוכס ואע"פ שטעם, ומפרשים טעה בזו ובזו שהתפלל ושכח ונזכר וסמך על של כוס ונמצא שאין לו כוס, וענין השאלה מי אמרינן הואיל ואין לו כוס חוזר ומתפלל או דלמא הואיל ואידחי על סמך הכוס ונמצא שאין לו אדחי, ומסיק ליה דחוזר לראש ר"ל שחוזר ומתפלל, ומכל מקום יש מי שכתב שכל שלא הזכירה בחונן הדעת אינו מזכירה עוד כלל אלא שסומך על הכוס אלא שאם אין לו כוס נראה שאומרה בעבודה ואינו צריך להפסיק ולחזורף
לא הבדיל בלילה התבאר באחרון של פסחים [ק"ו ע"א] שמבדיל והולך עד יום ד' אבל אינו מברך על האור וכן אין המנהג לברך על הבשמים, וכן נראה לי כמי שאין לו כוס וטעה בתפלתו עד יום ד', ובתלמוד המערב פירשו בהבדלה שאחד מברך וכלן יוצאין כשאר ברכות אלא שכל העונים אמן צריכין ליתן עיניהם בכוס ובנר:


דף לג עמוד ב[עריכה]

המשנה השלישית האומר יברכוך טובים וכו' [הגהת המ"ל וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש אבל בגמ' שלנו הגירסא האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' וכ"ה הגי' במס' מגילה כ"ה ע"ב] כוונת המשנה לבאר שצריך האדם לדקדק בדברי פיו ולהשמר מחטוא בלשונו ואמר על האומר יברכוך טובים ר"ל השלוים והשקטים נקיים מכל צער כאמרו ונשבע לחם ונהיה טובים ונראה מדבריו שכל השרוים בצער ושכל עניניהם בצער אין להם במה לברך זהו דרך המינות ובגמ' של מגילה במשנה ח' פרשנו בזה ענינים אחרים:
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך לשלח את האם מעל הבנים כך יהיו רחמיך על עמך ישראל משתיקים אותו, ונראה לי מפני שהוא מיחד השגחה פרטית בבעלי חיים וכבר אמר כמתרעם ותעשה אדם כדגי הים הורה שאין ההשגחה בבעלי חיים רק השגחה מינית לבד, וזהו לדעתי מה שאמר בגמ' מפני שמטיל קנאה במעשה ברשית והקנאה תסור בהיות כל דבר מושגח כפי הראוי ומ"מ נאמר בה שם טעם אחר והוא מפני שהוא עושה מדותיו רחמים ואינם אלא גזירות וזה נראה כנמשך לדעת האומר שפעולותיו נמשכות אחר הרצון, ומכל מקום אפשר לפרשו שאין הכונה לרחם על קן הצפור שאם כן לא היה לו להתיר את השחיטה אלא שהיא גזירה מוטלת על האדם להקנותו מדה טובה כדרך אמרם מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף אלא לצרף בהם את הבריות ר"ל להקנות לעושיהם שלימות המחויב בהם, ובתלמוד המערב הזכירו עוד טעם אחר מפני שהוא נראה כקורא תגר על מדותיו על קן צפור הגיעו רחמיו ועליו לא הגיעו, ר' יוסה אומר כנותן קצבה למדותיו כלומר עד קן צפור הגיעו רחמיך, ואמרו עוד שם הלין המתרגמים בית ישראל כמה דאנא רחמן בשמיא כך תהון רחמין בארעא ותורתא או רחלה יתה וית ברה לא תכסון ביוחא חד, לא עבדין טיבות שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמין, וכן אם אמר על טוב יזכר שמך כלומר שעל הרעה אין כאן ברכה משתקים אותו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, וכן אם אמר מודים מודים משתקים אותו דהואיל וכפל הדבר במקום שאין לומר בו שמתוך היאוש הוא עושה שהרי כל אדם מוחזק לכוין כשהוא מגיע למודים יש לפקפק בו שהוא נמשך אחר שתי רשויות משתקין אותו ובגמ' אמרו שהאומר שמע שמע משתקים אותו אם אמר פסוק שלם וכפל אותו לאלתר אבל אם הוא כופל מלה ומלה אין משתקים אותו אלא שהדבר מגונה, ויש מפרשים בהפך, ובתלמוד המערב פירשו דוקא בצבור אבל יחיד תחנונים הם ואם לא כיון חוזר וכופלו, ומכאן סמכו לומר שאף בתוארים כן כמו שנבאר בסמוך:
זהו פי' המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' אלו הן, משה רבינו אמר בתורה האל הגדול הגבור והנורא ובאו אנשי כנסת הגדולה התקינו תיבות אלו בתפלה ואין אדם רשאי להוסיף דבר מעתה, ומי שהרבה לתארו בתארים כמו שיאמר האדיר החזק והאמיץ וכו' וכיוצא בםה אינו אלא טועה ואינו מוסיף אלא גורע, וזהו אצלי מה שאמרו נורא תהלות כלומר שאף להללו אנו יראים כמו שבארנו בפתיחת החבור, והוא שאמרו בההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק והאמיץ וגער בו ואמר סיימתינהו לשבחי דמרך עד שהמשילו הענין למלך שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והפלגת המשל ותוכן ענינו מבואר בספרי חכמינו הגדולים נ"ע, וראשוני הגאונים כתבו דוקא בתפלה אבל בבקשות ותחנונים כל שאינו טועה ירבה בשבחיו כמה שירצה וכן המנהג:


דף לד עמוד א[עריכה]

המשנה הרביעית העובר לפני התיבה וטעה כלומר ואינו יכול לחזור לא מעצמו ולא על ידי הזכרה יעבור אחר תחתיו ולא יהא אותו השני מסרב לעבור באותה שעה מפני שהשעה צריכה לכך, ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשנים, ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שקדושה שבברכת יוצר אור עושה את הברכה כשנים לענין זה ואם טעה אחריה קודם שיסיים יוצר אור זה שהוא עובר תחתיו מתחיל לאל ברוך וכו', ונסח דבריהם הוא יתיב בחדא כנישא וכו' אתא חזנא אשתתק באופניא ר"ל בברכת אופנים אמר לן ר' בון זה שהוא עובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק והא תני מתחלת ברכה שטעה זה אמר לו מכיון דעניתון קדושה כתחלת הברכה הוא:
זהו פי' המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, אע"פ שאמרנו שלא יהא סרבן באותה שעה אחרת מיהא ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדאי שזו היא מדת יוהרא, ובתלמוד המערב אמרו שלשה רובן ומעוטן קשה ובינוניותן יפה השאור והמלח והסירוב כיצד הוא עושה בראשונה מסרב בשניה מעמעם בשלישית רץ ובא ויורד לפני התיבה:
מי שטעה בתפלה כגון שדלג ברכה או חתם בברכה אחת בחתימה ברכה אחרת או שלא הזכיר בקצת ברכות מה שראוי להזכיר בהם אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לעבודה ואם באמצעיות חוזר לתחלת הברכה שטעה ואומר משם ואילך על הסדר, ויש מקילים לומר שאותה ברכה שטעה חוזר ואומרה במקום שמזכיר את טעותו אע"פ שכבר אמר קודם שיזכיר טעותו ג' ברכות אומר ד' ואינו צריך לחזור משם ואילך על הסדר, ומחלקתם תלויה בביאור השמועה והוא שרב הונא אמר טעה בג' ראשונות חוזר לראש באחרונות לעבודה באמצעיות לאתה חונן, ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדא והקשה לרב הונא ממה שאמרו במשנתינו מתחלת ברכה שטעה זה, ואע"פ שמשנתנו סתם נאמרה אף בראשונות ואחרונות ואם כן אף לרב אסי קשיא, מכל מקום רב אסי יכול לפרשה באמצעיות אבל לרב הונא קשיא שאף באמצעיות חוזר לאתה חונן לדעתנו, ותירץ דכלהו כחדא ברכה נינהו והוא הוא מתחלת הברכה, ונמצא שהברכות שמו שלשה ראשים ראש התפלה לראשונות ואתה חונן לאמצעיות ועבודה לאחרונות וכלן כעין ג' ברכות להתחיל מתחלתן, ומכל מקום הלכה כרב אסי אלא שבעלי שיטה ראשונה פירשו אין להם סדר לחזור לאתה חונן כראשונות לראש וכאחרונות לעבודה אלא כל שנזכר בטעות שבהן חוזר לתחלת הברכה שטעה ומשם ואילך על הסדר ואם דלג דרך הצעה ברכת רפאנו ואמר ד' ברכות או ה' אחריה ונזכר חוזר לרפאנו וחוזר אחריה אותן ד' או ה' שכבר אמרן, אבל האחרים מפרשים אין להם סדר אלא בכל מקום שנזכר חוזר אותה ברכה שדלג או שטעה בה ואחר כך חוזר למקום שנזכר בטעותו ואף דברי גדולי הרבנים מוכיחים כך.
ולדבריהם כתבו בתוספות בשליח צבור שדלג ברכת עננו כל שנזכר קודם סיום האמצעיות אומרה במקום שנזכר שמקומה אתל כל ברכה ואע"פ שאין מחזירין אותו אין זו חזרה שכל שבאמצעיות מקומה הוא.
וראשון עקר שהרי שמעון הפקולי הסדירן וכן שטעם סדורן מפורש במסכת מגילה ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר מהיכן הוא מתחיל ולשון התחלה מורה שמשם ואילך הוא אומרן על הסדא וכן שבתוספתא אמרו הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה וזו ודאי קריאת מפרע הוא ואע"פ שהם נדחקים לפרשה בהקדם אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות או ברכה אחת קודם חברתה בראשונות ובאחרונות הא מפרע סתם אמרו בברייתא, אלא ודאי כדעת ראשון עיקר, ושליח צבור בעננו מכיון שעבר מקומו אין מחזירין אותו אבל אם טעה באחרות דינו כיחיד ויש חולקין בזו מדין טורח צבור, וכן ממה שהקילו בו בשל ראש חדש ובקצת דברים אינו כלום שאם כן כשהקשו לרב הונא ממשנתנו יפרשוה בראשונות ובאחרונות ומשום טורח צבור שהרי משנתנו בצבור היא אלא שאין חלוק בזו בין יחיד לצבור, וכן אתה למד שכל שטעה בראשונות ואחרונות שחוזר לראש ולעבודה ולא סוף דבר שאינו יודע באיזה מקום טעה דאי הכי מאי למימרא אלא אף בבירור לו היכן טעה שאם לא כן היה לו לרב הונא לתרץ מתניתין ביודע היכן טעה וכן כתבוה גדולי המפרשים, ויראה לי שאם טעה אף באחרונות וראשונות ונזכר קודם שיגמור את הברכה שאינו חוזר אלא לראש הברכה, יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש, ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב:
יחיד המתפלל ומאריך בתפלתו או מקצר, רשאי ואין לנו באריכותו או בקצורו כלל אחר שמתפלל תפלה הקבועה אם האריך הרבה הרי במשה רבינו נאמר ואתפלל לפני ה' ארבעים יום ואם הוא מקצר הרי במשה רבינו נאמר בתפלה על מרים אל נא רפא נא לה, אלא שמכל מקום ראוי לו למצע את הדרכים עד שלא ירננו את הבריות עליו לומר כמה ארכן הוא זה או כמה מקצרן, וכשהוא מתפלל ביחיד על חברו אינו צריך להזכיר את שמו וסומך על מה שבלבו רחמנא לבא בעי וכדכתיב אל נא רפא נא לה ולא הזכיר את שמה,וכל שהוא בינו לבין עצמו ומרבה בתפלות ובתחנונים אף בקידה וכריעה והשתחואה הרי זה משובח וקידה הוא על אפים וכריעה על ברכים והשתחואה בפשוט ידים ורגלים:
לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, וראשוני הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא ביחיד אבל בצבור מותר מיהא בג' אחרונות שהרי ברכת עבודה ושים שלום תביעת צורך רבים היא, אבל ראשונות מיהא אינם אלא שבח ואין ראוי לשאול בהם אף לצרכי רבים ומכן היו מוחין אף בזכרנו לחיים ואף באחרונות אין לומר בעל הנסים כשם שעשית להם נס וכו' שזו הודאה וזו תפלה, ובמחילה מהם אין הדברים נראים שהרי זכרנו לחיים במסכת סופרים היא שנויה שהיא מסכתא קבועה וכן נסח כשם שעשית וכו' הואיל ועקרה הודאה כל שמסיים מעט בתפלה לא הפסיד, אלא עיקר הדברים שכל שהוא תפלה לצרה המתרגשת בצבור או איזה ענין שאירע אין כוללין אותו לא בראשונות ולא באחרונות, אבל תוספות שהן לכלל האומה הן מענין גאולה כגון יעלה ויבא שבעבודה וזכרנו לחיים שהוא על כלל הדין וכיוצא בדברים אלו אין בהם חשש, ואף בקצת תוספות כתבו בזכרנו לחיים שאם שכח מחזירים אותו הואיל ובמסכת סופרים הוזכר ודאי תפלה קבועה היא, ואין נראה כן שלא אמרוה אלא בהזכרת מאורע:
המשנה החמשית [הג"ה המ"ל בכל הגמרות שלנו אין זה משנה רק ברייתא וגם שנויה בתוספתא פ"א וצ"ע] אלו ברכות וכו' בא להודיע שצריך אדם לעורר עצמו בכונה יתרה במקומות, והוא שאמרו שצריך לו לשחות בברכה ראשונה תחלה וסוף ובברכת הודאה תחלה וסוף ואם היה בא לשחות בכל הברכות מלמדים אותו שלא לעשות כן כמי שמתחסד ביותר, ובגמ' פרשו על כהן גדול שהוא שוחה בכל הברכות תחלה וסוף ןמלך כיון ששחה אינו זוקף עד שיסיים תפלתו שכל שמעלתו גדולה משאר בני אדם מדת הדין מתוחה כנגדו ומפשפשת במעשיו יותר לפיכך צריך להשפיל עצמו יותר משאר בני אדם:
בר"ה ויום הכיפורים נהגו כל העם לעשות עצמן מלכים ושוחין בתחלת התפלה ואין זוקפים עד שיסיימו כל תפלתן מתוך שהם ימי הדין וזמן היראה הכל צריכים להשפיל עצמן ולכוין ביותר:
בתלמוד המערב שבפרק א' פירשו שהכל שוחין עם שליח צבור במודים ואומרים מודים דרבנן האמור במסכת סוטה [ל"ט ע"ב] ואם היה מכוין שישלים הוא מודים דרבנן בשעה שישלים שליח צבור ברכת מודים שבתפלה כורע עמו אף בסוף, והוא שאמרו שם הכל שוחין עם הצבור בהודאה, זעירא הוה סמוך לקרובא כדי שיהא כורע עמו תחלה וסוף, וקרובא פי' חזן כלומר שהיא סומך דבריו עמו ומתכוין שישלים הוא מודים דרבנן עם אותה מלה שהוא משלים בה ברכת הודאה וכורע עמו אף בסוף, ומכל מקום הזהירו שם שלא לשוח יותר מדאי לא בשחייא זו ולא בשאר השחיות, והוא שאמרו שם ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלא כל עצמותי תאמרנה מי כמוך ר' שמואל בר נתן בשם ר' חמא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר' אמר ר' אמי ר' יוחנן הוה מעבר אמר ליה ר' חייא בר בר לא הוה אלא גמר, ולענין זה ר"ל שהוא כורע תחלה וסוף במודים דרבנן נראה מה שכתבו בתלמוד המערב בפרק א' שחותם בא"י אל ההודאות ואע"פ שאין בה פתיחה נגררת היא אחר ההודאה של שליח צבור שסמוכה לברכת עבודה, ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת סוטה לא הוזכרה בה חתימה:
ולענין ביאור זה שאמרו רבא כרע תחלה וסוף פירושו במודים דרבנן שאם במודים של תפלה היאך הקשו עליו בכך והרי משנתינו היא וכן כתבוה גדולי המפרשים:


דף לד עמוד ב[עריכה]

הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון ר"ל על הכל אנו מודים לך וכו' הרי זה מגונה והודאה של הלל יש מפרשים ונודה לך שיר חדש שבברת גאולה או כי לך טוב להודות של ברכה אחרונה, ויש מפרשים הודו לה' וטעם הדברים שכל הודאה של הלל או של ברכה הוא לשון הודאה [ביני שיטה כתוב מיד סופר אחר: וכל שכן הודאה דברכת השחר אריכתא נשמת כל חי וכל שכן הודאה דויברך דוד דכתיב בה מודים אנחנו לך ומהללים וכו' ואם כן כלם לשון תהלה] אבל מודים שבתפלה הוא לשון השתחואה מענין השתחוותי האמור בציבא כשנתן לו דוד את השדה שתרגמו יונתן מודיא וכו':
במסכת יומא [נ"ג ע"ב] התבאר שהמתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום ומפסיע לשמאלו תחלה שהוא כנגד ימין הכבוד שהוא שם לנגדו בשעת תפלה על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד ואחר כך לימינו וג' פסיעות אלו מפסיע בכריעה אחת, ובדברי הגאונים מצינו שצריך לו לעמוד במקום שכלו פסיעותיו עד שיפתח שליח צבור ויש אומר עד שיגיע שליח צבור לקדושה, ובתלמוד המערב רמזוה כן והביאו רמז לדבר מאמרו וינוע אמות הספים מקול הקורא, מכל מקום ש"צ אינו צריך לפסוע ג' פסיעות אלא בסיום כל תפלותינו שפסיעות אלו לא באמצע תפלה נתקנו אלא בסוף תפלתו ליחיד ובסוף כל התפלות לש"צ, ומכל מקום אפ פסע בסוף תפלה אף הוא אין ראוי לחזור מיד אלא ישהא מיד ויחזור ויפתח הא מכל מקום אין ראוי להמתין עד שיגיע הוא עצמו לקדושה שהרי אין ראוי להפסיק תפלתו בהלוך, ודברים אלו דברי גאונים הם וכך ראוי להניהיג אלא שכבר ראינו מקצתן נוהגין בדרך אחרת, ובחבורי צרפת ראיתי שנוהגין להגביה עקבם כשאומרים קדושה כדי שידדו כל גופם על שם מלאכי צבאות ידודון ידודון:
המשנה הששית והכונה לבאר בה על שליח ציבור שצריך להשתדל שלא יפסיד כונתו ופי' המשנה העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן, כלומר אחר הפסוקים של ברכת כהנים מפני הטרוף כלומר שלא תטרף דעתו ליו בהסדרת התיבות שהרי שליח צבור מסדיר לכהנים תיבה תיבה ואם אין שם כהן אלא ש"צ לא ישא את כפיו שמא לא יוכל לחזור לתפלתו:
זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר, והכונה לבאר מה שביאר בכל הפרק להשתדל בתפלתו שלא יטריד כונתו עד שתביאהו מחשבתו לטעות בדבריו, ופי' המשנה המתתפלל וטעה סימן רע לו פירשוה בגמ' בברכה ראשונה ואם הוא שליח צבור סימן רע לשולחיו ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא וכו' אם שגורה תפלתי שלא אטעה ושלא אגמגם בה יודע אני שמקובל, ואם לאו יודע אני שענין תפלתי מטורף כלומר שאינו מקובל מלשון טורפין תפלתו בפניו ובגמ' אמרו שהמתפלל צריך לכוין את לבו בכל התפלה ואם לא כיון אלא בברכה ראשונה יצא ומקצת הגאונים פוסקים כן, ויש מי שאומר שבתפלה לא יצא עד שיכוין בכולה:
זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות ר"ל שישא עיניו למרום וכו' הוא שנא' בדניאל וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם, וכלל הדברים שישתדל להיות תפלתו בכונה יתירה הוא שאמרו אפ כונת לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך ואין לו לאדם להתפלל במקום המפורסים לעיני הכל וכן אין לו לאדם לפרסם חטאיו בשעת וידויו, כלל גדול אמרו רחמנא לבא בעי ומכל מקום בעבירות שבין אדם לחברו צריך לפרסמן לו ולפייסו באחיזת רעים עד שיתפייס:

ונשלם הפרק ת"ל