שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נא עמוד ב[עריכה]

אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה - אף על גב דתני פלוגתא בבורא מאורי אש דלאו דסעודה היא אגב אחריני נקט לה:

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם - וא"ת בברכת המזון נמי כיון שהיא תדירה ליברך בורא פרי הגפן שהיא תדירה ברישא. וזו אינה קושיא דהתם כיון דברכת המזון סילוק הוא אין לומר שיברך תחלה דברכת המזון נראה כסילוק אכילה ושתיה. ועוד דברכת המזון נמי תדירה היא בלא כוס:

מאי דבר אחר - דרך התלמוד לשאול מאי דבר אחר מאי ואומר. אבל גבי בית שמאי דלא אמרי האי לישנא אף על גב דאמרי תרי טעמא לא דייקינן. וקיימא לן כבית הלל דאמרי מברך על היין ואחר כך על היום. וכן גבי הבדלה דהא אסיקנא דבית שמאי מודו בה:

דף נב עמוד א[עריכה]

הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו - הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום. וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני. ואפילו כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפרק ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל. ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא סבירא לן ברכה טעונה כוס ומשום הכי שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר. אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע. והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך ברייתא משמע דברכת המזון טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך. ומשמע אפילו ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:

לא דמנח ליה - פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דאם כן למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו. אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה. ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו':

והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור - פירוש והוא הדין לשל קידוש והבדלה:

דאית ביה טפי - פירוש ואף על גב דאית ביה טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אף על גב דאית ביה טפי וזה פשוט:

תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא - קשה לי אם כן מאי טעמייהו דבית הלל דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואחר כך על היין הא שפיר מצי למעבד כבית שמאי. וי"ל דסבירא להו דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אף על פי שאינו שותה בכוס עצמו הוה ליה כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר:

ואסיקנא תרי תנאי אליבא דבית שמאי - דר' חייא סבירא ליה אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת אם כן תיקשי ליה מתניתין דקתני בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. יש לומר מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפילו למאן דאמר אינה טעונה כוס. הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתניתין לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקא משמע לן נמי מדבית הלל דאף על גב דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמכל מקום כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס. ובית שמאי פליגי בהא:

ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וארבעה כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה. אלמא מדדחי לה שמע מינה דסבירא ליה דאינה טעונה כוס. ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא סבירא ליה. ואף על גב דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מכל מקום ברייתא סבירא לה הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא. ומתניתין דהכא דקתני בין לבית שמאי בין לבית הלל נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון בית שמאי אומרים וכו' ובית הלל אומרים מברך על המזון אלמא לבית הלל צריכה כוס. לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דסבירא ליה אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואחר כך ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות. ובית שמאי פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיימא לן כבית הלל דאף על גב דאינה טעונה כוס מכל מקום כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון. ויש מתרצים דבהא פליגי בית שמאי סברי יותר ראוי שישתה ואחר כך יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך ובית הלל סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דסבירא להו ברכה אינה טעונה כוס עד כאן. ובודאי הכין מסתברא דאי סלקא דעתך למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמרא להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא שמע מינה כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי בית שמאי ובית הלל בהאיך פלוגתא דכתיבנא. והא דנקט ואחר כך מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמרא דבית שמאי ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אף על גב דטעם ליה בידיה וכו' ואפילו הכי יכול לברך עליו אחר כך על המזון. ולמאי דאסיקנא כר' חייא דסבירא ליה אליבא דבית שמאי אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואחר כך מברך אלא משום סיפא דנקטי בית הלל ואחר כך נקט לה נמי הכא. ובית הלל סברי דאפילו בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אף על גב דסבירא להו אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאחר כך דקאמרי יכול לשתותו ואחר כך יברך בלא יין. ואיכא מאן דאמר דאם בא תוך המזון כיון דסבירא לן ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:

גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים - פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס. ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מכל מקום חיישי בית שמאי שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס. ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפילו בפחות מכשיעור גזרו. וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח בכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ. דאם כן למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק ליה משום המשקה שיש בו טופח. ואפילו תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי בית הלל לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי. ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי בית הלל שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית. אלא ודאי כדפרישית:

ונטמאו ידים לכוס - ולמה לן למיתי מטעם דמשקין:

ידים שניות הן ואין שני וכו' - שיטפא דלישנא הוא ולא הוה צריך דודאי כיון דידים שניות אינן מטמאות כלי. וא"ת והאי כוס היכי מיטמו אחוריו במשקין דהא משקין תחלה נינהו ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. לא קשיא דרבנן גזור טומאה למשקין אפילו לטמא כלים משום משקה דזב וזבה כדפרישנא וכן פירש רש"י ז"ל. וכשמטמא משקין שבתוכו חוזרין להיות שניים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות ראשון כדפרישנא לעיל:

גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. ויחזרו ויטמאו את הידים - וידים מקבלות טומאה ממשקין אף על גב שאינן אב הטומאה:

וניטמא כוס לידים - ולמה לי טעמא דמשקין וכו':

וניטמייה למשקין שבתוכו - פירוש ואכתי מאי מתקנת דהרי המשקין שבתוכו טמאין אי חיישת להני וכל מה שישתה בתוך הסעודה הוי טמא:

ומשנינן בכלי שנטמא אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור ולשמא יחזרו ניצוצות בפנים לא חיישי בית הלל וסבירא להו מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. ובית שמאי אסרי בכלי שנטמא אחוריו במשקין:

אחוריו טמאין - הראב"ד ז"ל מפרש אחוריו שולי הכוס שראויין לתשמיש ואמר שכן משנת כלים מוכחת. ופירש רש"י ז"ל דאיירי דוקא בכלי מתכות ולא בכלי חרס דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל. ומשמע הכי דסתם כוס אינו של חרס ובכוס אמרינן דדוקא אחוריו טמאין ולא תוכו:

דף נב עמוד ב[עריכה]

תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה - פירוש ואכלו לאורה אפילו הכי מברכין עליה. וצריך עיון מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:

ובית הלל סברי ניצוצות לא שכיחי - ואם תאמר ואכתי איכא משקה שבראשי אצבעותיו כגון מרק וכיוצא בו ומיטמו באחורי הכוס וחוזר ומטמא את ידיו ונמצא אוכל בידים שאין טהורות. כבר פירש רש"י ז"ל דההוא לא חשיב משקה אלא אוכל. ומיהו קשיא דאם כן לבית הלל יש ליזהר שלא לאכול דבר שטיבולו במשקה. וי"ל דלא חיישינן להא דודאי מקנח הוא ראשי אצבעותיו מן המרק. אבל היכא דנטל ידיו וכל ידיו מלאות מים איכא למיחש שמא לא קנח יפה יפה:

תכף לנטילת ידים סעודה - פירוש ולא שיפסיק בשתיית כוס בין נטילה לאכילה. ומזה הטעם יש מי שפירש בפסחים גבי נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת כי היכי דתיהוי תכף לנטילה סעודה. ומכל מקום אין העולם נזהרין מזה עכשיו שנוטלין ידיהם קודם קידוש. וי"ל שלא אמרו אלא לפי מנהגם שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והשתיה דבר חלוק בפני עצמו ופעמים נמי היו עושים אותה קודם הסעודה. אבל גבי קידוש שהוא במקום סעודה אין בכך כלום. וכי הא משמע בפרק כיצד מברכין דאמרינן מים ראשונים מתחילין מן הגדול וטעמא משום דמסיק ליה תכא מקמיה אף על גב דודאי לא שרי המוציא עד דמטו למיכל כולה. וכי תימא אמאי לא חשיב לה לעיל גבי שלשה תכיפות. איפשר דבפלוגתא לא איירי אף על גב דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה:

שאם אתה אומר על הכסת גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת - פירוש שהכסת פעמים שהיא טמאה ואין אדם מקפיד עליה שאינה משמשת לדבר שתוכל לטמאו כל שאינה אב:

ונטמייה כסת למפה - פירוש ולמה לי טעמא משום משקין אפילו בלא משקין יטמא כסת למפה. וא"ת ודאי צריכינן לטעמא דמשקין דאי בלאו משקין אפילו כי מטמא כסת למפה מאי הוי הויא לה מפה שניה ושוב אינה מטמאה ולא פוסלת אלא אוכלי תרומה בלבד הוא שפוסלת. יש לומר דהכי קאמר אחר שתהא המפה טמאה עשויה היא שיפול בה משקין או שיקנח ידיו בה ממשקין אחר כך ותטמא אותן ויטמאו ידים. ולמה לי למימר דוקא כשבאו שם משקין תחלה דמשמע דכל שלא באו שם משקין תחלה ליכא למיחש:

וניטמייה כסת לידים. אין כלי מטמא אדם – פירוש ואפילו לידים אין כלי מטמא. ומיהו אמרינן התם דכל שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים:

מוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה - פירוש אין להם שום עיקר ליטמא בלא גוף האדם. ואף על גב דבית הלל חיישי לעיל גבי כוס לטומאת ידים התם לא דחינן טומאה אחריתי אמטולתה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. אבל הכא טפי עדיף למיחש למה שיש לו עיקר ממה שאין לו עיקר:

בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים - פירוש הבית השולחן או מה שתחת השולחן. דבית שמאי סברי אם נוטלין לידים תחלה נמצא השמש מתעצל מלכבד אחר כך ואיכא הפסד אוכלין. ובית הלל סברי דאסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם ודאי אינו מתעצל ויודע שאסור להפסידן והוא נוטלן. ויש מפרשים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה על ידי הנטילה ניצוצות נתזין על מה שתחת השולחן ומפסידין אותן. ובית הלל סברי כיון דשמש תלמיד חכם הוא לעולם מעביר פירורין של כזית ואותן שהן פחות מכזית מותר לאבדן. וכזה הפירוש נראה מן הירושלמי בפרקין. וקיימא לן כמילתייהו דבית שמאי דאיפסקא בגמרא בהדיא. וא"ת כיון דבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא ליחשוב לה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי ובית הלל. יש לומר דהאי קולא אתיא לידי חומרא דמצרכי לכבד תחלה משום הכי ובית הלל לא מצרכי הילכך לא תני לה. ובמילתא גופה דאפליגו בה בהדיא בית שמאי לחומרא. וקיימא לן דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ושלא כגרסת רש"י ז"ל שם:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף - פירוש היכא דאין לו אלא כוס אחד לכולי עלמא מברך על המזון ומשלשלן אחריו:

על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים דבית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים - דסבירא [להו] דמאור שנהנה ממנו מיד יש לו לברך עליו לאלתר:

ובית הלל אומרים מברך על הבשמים - שהיא באה לכבוד שבת משום נשמה יתירה ואחר כך על המאור:

ואמר ר' יוחנן נהגו העם כבית הלל וכו' - וכן הלכה ואורויי נמי מורינן. דלא אמרינן דמאי דאמרינן נהגו אורויי לא מורינן אלא דוקא היכא שבא במקום מחלוקת על מי שאומר הלכה. אבל היכא שאינו בא במקום מחלוקת ודאי נהגו משום דהכין הלכתא קאמר (בתו'):

בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא וכו' - והקשו בירושלמי אם כן נימא ברא פרי העץ וכו'. ומשני יין מתחדש בכל שנה אבל מאורי האש על עיקר ברייתו אנו מברכין:

כי פליגי במאור ומאורי האש. בית הלל סברי טובי נהורי איכא בנורא - פירש רש"י ז"ל ירוקה ולבנה שחורה ואדמדמת יש בשלהבת הילכך יברך מאורי. והראב"ד ז"ל פירש דהרבה תשמישין משתמשין בו אורה וחימום ובישול אוכלים. וזה לפי סברתו שסובר שמברכין על כל אש ובלבד שאינו עשוי לכבוד. ותמוה הוא לפי אוקימתא זו של רב יוסף למה אמרו בית שמאי ברא ובית הלל בורא כיון דבהא לא פליגי:

אסיקנא דאין מברכין על בשמים שבמסיבת עובדי כוכבים שסתם מסיבתן לעבודה זרה:

ואור ששבת מברכין עליו - ואיזהו שבת כל ששבת ממלאכת עבירה. ואפילו נעשה בו מלאכה בהיתר כגון לחיה ולחולה שבת קרינן ביה:

דף נג עמוד א[עריכה]

תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה - פירוש ואכלו לאורה אפילו הכי מברכין עליה. וצריך עיון מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:

וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא - פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפילו כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא. אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא:

ואקשינן אם כן המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:

אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי - אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא:

ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון - דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו. כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה. וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים. ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא. ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:

היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך. מחצה על מחצה מברך - דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת. אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:

היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו - פירש רש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בתחלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:

כאן בתחלה כאן לבסוף - כמו שפירשנו. ויש שפירשו משום דבתחלה איכא עשן ולא צייל נהורא ובסוף ליכא עשן אלא שלהבת. ויש שפירשו בתחלה מברכין משום דמסתמא ממוצאי שבת היא אבל בסוף ודאי בשבת התחילה ואיירי בסמוך לשקיעה:

אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו בשבת דעל שם האור שנברא במוצאי שבת אנו מברכין. אבל ביום הכפורים ליתיה להאי טעמא אלא משום שעד עכשו היינו אסורין ועכשו אנו מותרין הילכך אין לברך על מה שלא היה בעולם שלא היה בו איסור והיתר.

ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד. ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא חזנא אף על גב דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין. ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא סיהרא אף על גב דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד:

ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד. ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא חזנא אף על גב דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין. ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא סיהרא אף על גב דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד. וגרסת הספרים הא דאיכא אדם חשוב וכו' - ופירש רש"י ז"ל דאיכא אדם חשוב ליקרא ואי לא לנהורא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ואפילו הכי בדאיכא חזנא דדאיר שם מברכין. ואי בעית אימא הא והא דאיכא חזנא ואפילו הכי בדאיכא סיהרא לא מברכין דלא צריך נהורא הילכך משום כבוד עשויה דבדאיכא אדם חשוב עסקינן דאתירוצא קמא סמיך:

הביאו לפניהם אור בבית המדרש בית הלל אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך - ואף על גב דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפרק כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא [וכיון] שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין. ובית הלל סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם ובית שמאי סברי דלא. וקיימא לן כבית הלל. וקיימא לן נמי כמאן דאמר התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:

ואסיקנא דכל נר העשוי לכבוד כגון של מתים או בשמים שאין עשויין להריח אלא להעביר ריח רע כגון של מתים אין מברכין עליהם:

כל שלפניו מוציאין ביום ובלילה אין מברכין עליו - דלכבוד עבידא. ואף על גב דמאירה משכחת לה בדאיכא סיהרא דלא עבידא להאיר כלל:

ואקשינן מחנותו של בושם דאמרינן דנכנס ויוצא אפילו מאה פעמים ביום מברכין עליו:

נכנס ויוצא מברך על כל פעם - אין ללמוד מכאן למי שמניח טליתו ודעתו לחזור וליטלו שיחזור ויברך דהתם כיון דדעתו לחזור וליטלו לא הוי סילוק לגבי מצוה אבל לגבי הנאה כל שיצא הוי סילוק וצריך לחזור ולברך כל שרוצה ליהנות:

ושנינן דלריחא עביד כי היכי דניתו אינשי ונזבנו מיניה - הא לאו הכי לא מברכינן בהו מידי. ואף על גב דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם בשלוקחו על דעת כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפילו נתכוין אחר כך להריח בו. וכן בבשמים כל שעשויין להעביר זוהמא אף על פי שנתכוין להריח אינו מברך ברכה הראויה להן:

דף נג עמוד ב[עריכה]

היה אור טמון בחיקו - קא משמע לן דאף על גב דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפרק מי שמתו גבי ערוה בעששית. אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:

והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו - איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אף על פי שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עליו כל שהוא כשלהבת:

וקיימא לן דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו - כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא. וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן. וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע. ולא קיימא לן כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עליו אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיימא לן דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות והוא הדין אהדס דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא. אבל על האור שהיא כברכת שבח סלקא דעתא ניהדר קא משמע לן. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דאם כן כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפילו בכל הלילות. אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אף על פי שיש בהן הנאה לא. וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום. ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשיו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו. ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך. ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית. אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומכל מקום בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות. ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מכל מקום כיון שעכשיו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:

מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך - יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לבית שמאי בשוכח ולבית הלל במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא. אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא [ב]פת שחייב בשלש ברכות החמירו ולא בדבר אחר:

עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו ואמר ר' זירא כל זמן שאינו רעב. והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ארבעה מילין - והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת. אי נמי דלא דמי דהתם ארבעה מילין דוקא והכא שיעור כדי ארבעה מילין.

אסיקנא דחייב לענות אמן אף על פי שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה. אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:

אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע - מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':

והני מילי בעידן דגמרי - פירוש שלומדין. אבל בעידן מיפטרינהו כלומר שהם מברכין לפטור עצמן אף על פי שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכן עונין אחריהם אמן כן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל גריס אפטרינהו ופירש שאומרים הפטרה בצבור. וקא משמע לן דכיון דתקון רבנן דקטן יכול להפטיר עונין אמן אחריו. והראב"ד ז"ל הקשה דאם כן אפילו קורא בתורה נמי דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם ומאי שנא הפטרה דנקט:

כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה - וילפינן לה ממאי דכתיב והייתם קדושים. ומשמע דוקא המברך אבל האחרים אינן צריכין ליטול ידיהם דאחריני תקנתא דרבנן היא כדמשמע בחולין ודי להם ליטול ידיהם אחר ברכה. ויש מי שכתב דדוקא לדידהו שהיה דרכם ליטול ידיהם ולסוך שמן ואי לא נטיל הוי מזוהם אבל לדידן לית לן בה. ונמצא בתשובות הגאונים דמים אחרונים מברך עליהם על רחיצת ידים. ובדברי הגאונים האחרונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליגי דכל היכא שאכל תבשיל וכיוצא בו שידיו מזוהמות מברך עליהם דהא מקרא נפקא ודוקא המברך לבדו. אבל אם לא אכל דבר מזוהם אינו חייב ליטול מפני זוהמתו אלא מפני מלח סדומית שזו אינו מצוה אלא חובה לשמור גופו ואין מברכין עליה ודי לו ליטול ידיו אפילו לאחר ברכה:

סליק פרק אלו דברים בסיעתא דשמיא: