ברכות נב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין נטמא תוכו נטמא כולו במאי קא מיפלגי ב"ש סברי אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין גזרה משום ניצוצות וליכא למגזר שמא יטמאו המשקין שבידים בכוס וב"ה סברי מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין אמרי ניצוצות לא שכיחי ואיכא למיחש שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ד"א אתכף לנט"י סעודה מאי ד"א ה"ק להו ב"ה לב"ש לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין דגזרינן משום ניצוצות אפ"ה הא עדיפא דתכף לנט"י סעודה:
ב"ש אומרים מקנח וכו':
ת"ר בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן שאם אתה אומר על הכסת גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים ונטמייה כסת למפה אין כלי מטמא כלי ונטמייה כסת לגברא גופיה אין כלי מטמא אדם ובה"א על הכסת שאם אתה אומר על השלחן גזרה שמא יטמאו משקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין ולטמא שלחן לאוכלין שבתוכו הכא בשלחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"י משקין במאי קמיפלגי ב"ש סברי אסור להשתמש בשלחן שני גזרה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי מותר להשתמש בשלחן שני אוכלי תרומה זריזין הם ד"א אין נט"י לחולין מן התורה מאי ד"א הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכי תימרו מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישינן אפילו הכי הא עדיפא דאין נט"י לחולין מן התורה מוטב שיטמאו ידים דלית להו עיקר מדאורייתא ואל יטמאו אוכלים דאית להו עיקר מדאורייתא:
בש"א מכבדין וכו':
ת"ר בש"א במכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלין אבל נט"י לב"ש תחלה לא סבירא להו מ"ט משום פירורין ובה"א אם שמש תלמיד חכם הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד במאי קמיפלגי ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה וב"ש סברי גמותר להשתמש בשמש ע"ה א"ר יוסי בר חנינא א"ר הונא בכוליה פרקין הלכה כב"ה בר מהא דהלכה כב"ש ור' אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב"ה:
בש"א נר ומזון וכו':
רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא חזייה לרבא דבריך אבשמים ברישא א"ל מכדי ב"ש וב"ה אמאור לא פליגי דתניא בש"א נר ומזון בשמים והבדלה ובה"א נר ובשמים מזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש"א על המאור ואח"כ בשמים ובה"א בשמים ואח"כ מאור וא"ר יוחנן דנהגו העם כב"ה אליבא דרבי יהודה:
בש"א שברא כו':
אמר רבא בברא כ"ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי בבורא ב"ש סברי בורא דעתיד למברא וב"ה סברי בורא נמי דברא משמע מתיב רב יוסף (ישעיהו מה, ז) יוצר אור ובורא חשך (עמוס ד, יג) יוצר הרים ובורא רוח (ישעיהו מב, ה) בורא השמים ונוטיהם אלא א"ר יוסף בברא הובורא כ"ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי במאור ומאורי דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא ווב"ה סברי טובא נהורי איכא בנורא תנ"ה אמרו להם ב"ה לב"ש הרבה מאורות יש באור:
אין מברכין כו':
בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים מ"ט לא אמר רב יהודה אמר רב זהכא במסבת עובדי כוכבים עסקינן מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לע"ז היא הא מדקתני סיפא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז מכלל דרישא לאו בע"ז עסקינן א"ר חנינא מסורא מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לע"ז ת"ר אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו (מאי שבת) ומאי לא שבת
רש"י
[עריכה]
תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין - דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו בה היכרא דלידעו דמדרבנן היא כי היכי דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים והקילו בה וכן מפורש (בכורות דף לח.) אוגנו שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש אזנו כמו אזן החבית שקורין אנש"א ((אוזן, ידית של כלי) בלעז וידיו כלי שיש לו יד כגון מחבת:
גזרה משום ניצוצות - שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים ויטמאו את הידים הלכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו את אחורי הכוס ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא הוא דהא אסור לאשתמושי ביה: וב"ה סברי מותר להשתמש בו: הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמאו אחוריו:
הא עדיפא - למזוג הכוס תחלה ואח"כ נט"י תכף לסעודה ולא אתיא חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא וזו מהלכות סעודה היא:
משקין שבמפה - שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה:
ונטמייה כסת למפה - בלא משקים:
אין כלי - שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה:
מחמת שלחן - כדמפרש לקמיה דסברי ב"ה מותר להשתמש בשלחן שני:
משום אוכלי תרומה - שהשני פוסל את התרומה:
אפילו הכי הא עדיפא - לחוש שמא אירע מקרה שישתמשו בשלחן שני ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת משקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים. מפסיד את האוכלין. שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים: ה"ג בתוספתא בה"א אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית:
מתני איפכא - מפיך בהך סיפא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וקבע בהא נמי הלכה כב"ה:
וא"ר יוחנן - גרסי':
דברא משמע - לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו"ש נברא כדאמרינן בפסחים (פ"ד דף נד.):
בורא - דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא:
הרבה מאורות - שלהבת אדומה לבנה וירקרקת:
משום דלא שבת - ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה:
במסבת עובדי כוכבים - לאכילה לסעודה:
תוספות
[עריכה]
תכף לנטילת ידים סעודה. והאי דלא חשיב ליה לעיל בפ' ב"מ (דף מב.) בהדי אידך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה:
דבר אחר אין נטילת ידים לחולין מן התורה וכו'. יש ספרים שכתוב בהן הכי קאמרי להו ב"ש לבית הלל אפילו לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בשלחן שני משום אוכלי תרומה הא עדיפא דאין נטילת ידים לחולין מן התורה מוטב וכו' ואל יטמא וכו' ול"נ דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש בשלחן שני ודוחק לומר כמו שפירש רש"י שמא במקרה בעלמא ישתמש אלא נראה . כספרים שכתוב בהן מאי דבר אחר הכי קאמרי להוב"ה לב"ש וכ"ת מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישינן וכו' והשתא לא הוי האי דבר אחר כי ההיא דלעיל שאינו צריך לטעם ראשון אבל הכא האי ד"א לא בא אלא לפרש טעמא דב"ה קאמר וליישב דבריהם:
פירורין דלית בהו כזית מותר לאבדן ביד. מיהו קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר (דף קה:):
בכוליה פירקין הלכה כב"ה לבר מהא. וא"ת והא בההוא דיחזור למקומו ויברך משמע דהלכה כב"ש לקמן (דף נג:) בשמעתין מדעבדי אמוראי בתרייהו. י"ל דלא חשיב לה משום דהתם אפי' ב"ה מודו לב"ש אלא שלא הטריחוהו לכך:
נהגו העם כב"ה אליבא דרבי יהודה. תימא דאנן אפילו לכתחלה נוהגין כן ובפרק הדר (דף סב:) אומר נהגו אורויי לא מורינן ואי עבד הכי לא מהדרינן ליה וי"ל דהתם איכא אמוראי דפליגי חד אמר הלכה והוה פירוש הלכה לכתחלה ומורינן הכי א"כ נהגו דקאמר אידך הוי דיעבד אבל הכא יכול להיות דאין כאן אלא נהגו גרידא:
בברא כ"ע ל"פ. וא"ת הואיל ול"פ בלשון ברא אמאי אמר בורא וי"ל דלשון קרא עדיף:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ח (עריכה)
י א טור ושו"ע או"ח סי' קס"ו:
יא ב ג מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"א, סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' ק"פ סעיף ג':
יב ד מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ד, סמג עשין כט, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ו סעיף א' וסעיף ג:
יג ה ו מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף א':
יד ז מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ה, ומיי' פ"ט מהל' ברכות הלכה ט', סמג עשין כז כט, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ז סעיף ו', וטור ושו"ע או"ח סי' רצ"ז סעיף ב':
ראשונים נוספים
והא דאמרי נמי אין כלי מטמא אדם כי השרץ אם נגע בכלי וטמאו אותו הכלי אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד אבל אדם לא לפי שאב הטומאה מטמא אדם וכלים ותולדה אוכלין ומשקין מטמאין אדם ובגדים אין מטמאין והכי אמרי' בפרק אור לי"ד (פסחים דף כ) שרץ מטמא את הכלי וכלי מטמא את האוכלין ואוכלין מטמאין את המשקין למדנו שלש טומאות בשרץ והתם בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כג) כדאמר ר' זירא עשאוה כטמא שרץ ואקשינן עליה אלא מעתה לא תטמא אדם כלומר שהכלי שנטמא בשרץ אינו מטמא אדם בעיקר אשר הקדמנו ובגמ' דכיצד צולין את הפסח (דף עט) איתא אבל נטמאת הסכין בטומאת שרץ דלבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא ליה:
וניטמי כסת לגברא גופיה בספק מדרס דרבנן בתוספתא חגיגה (פ"ג) שנו ספק רשות עם הארץ ומדרסו (וחציצו) והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה וטומאת מדרסות איתא מיפרשא בחגיגה בפ' אין דורשין (חגיגה ד' יח) דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובתוספתא טהרות (פ"ו) שנו מי שדרסה אשה על בגדיו בגדיו טמאין מדרס ובגמרא דבני מערבא [בחגיגה פ"ב הלכה ז] אמרי ר' יסא בשם ר' יוחנן במגעות שנו בעא ר' זעירא קמיה ר' יסא מאיכן נטמא הבגד הזה מדרס אמר ליה תיפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערומה ובגדי עם הארץ הרי היא אחת מששה ספיקות שגזרו באושא כדתנן במס' טהרות בפ"ד (משנה ה) על ו' ספיקות שורפין את התרומה כו' ובפ' הדר עם (עם הארץ) [העכו"ם] בחצר יש כהנה רבות ובפ' יציאות השבת (שבת דף טו) אמרי אמר עולא ספיקות באושא גזור רבנן עליהן ומכאן נאמר דספק מדרסות דרבנן ובפ' אין דורשין (חגיגה דף יט) פרישו דהנהו מעלות דרבנן נינהו ובמסכת בכורות בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כג) אית ואיבעית אימא טומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין דרבנן כו':
ונטמא (שולחן) [כסת] למפה אין כלי מטמא כלי הא שמעי' לה נמי כדאמרינן שרץ מטמא את הכלי וכלי מטמא את האוכלין דאלמא כלי אינו מטמא אלא או אוכלין או משקין ואין כלי מטמא כלי ומפרש בפ' אור לי"ד (פסחים דף יח) ולאו ק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי כו' ואמרינן נמי (שם דף יט) האי סכין דנגעה במאי אי נימא דנגעה בבשר והא אין אוכל מטמא כלי אלא דנגעה במחט הא אין [כלי] מטמא כלי ובפ' אין דורשין בעריות (חגיגה דף כ) אמרינן אמאי הסל טהור תטמא מגריפה לסל אין כלי מטמא כלי ואית נמי בשחיטת קדשים (דף צט) בגמרא דטבול יום ובגמ' דבני מערבא גרסי מתניתא בשולחן של שיש או של פרקים שאינן מקבלין טומאה:
אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם הואיל ותנן מעיקרא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים אמאי איצטריך תו למיתני של עכו"ם אלא מכלל דהאי עכו"ם דישראל היא והכי אמרינן בתלמוד ארץ ישראל של עכו"ם ולא של גוים היא תיפתר בעכו"ם של ישראל:
מותר להשתמש בשמש עם הארץ: פירש גאון ז"ל שמש עם הארץ אם נוטל ידיו תחלה מתעצל מלדקדק בלקט פירורין שיש בהן כזית ונמצא מפסיד אוכלין; ובית הלל אומרים אסור להשתמש בשמש עם הארץ וכיון דחכם הוא מלקט מה שראוי ללקט.ור' שלמה פירש בענין אחר.
שם כי פליגי בבורא. בית שמאי סברי ברא דברא משמע, בורא דעתיד למברא: מקשו עלה בירושלמי "על דעתון דבית שמאי שברא פרי הגפן, על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן?!" ופריקו: "יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה".
ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של עבודת אלילים: כלומר משום דאסור ליהנות מתשמישי עבודת אלילים ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו.
וב"ה סברי ניצוצות לא שכיחי: וא"ת ואכתי איכא משקה שבראשי אצבעותיו כגון מרק וכיוצא בו ומיטמו באחורי הכוס וחוזר ומטמא את ידיו ונמצא אוכל בידים שאין טהורות, כבר פירש רש"י ז"ל דההוא לא חשיב משקה אלא אוכל, ומיהו קשיא דא"כ לב"ה יש ליזהר שלא לאכול דבר שטיבולו במשקה. וי"ל דלא חיישינן להא דודאי מקנח הוא ראשי אצבעותיו מן המרק אבל היכא דנטל ידיו וכל ידיו מלאות מים איכא למיחש שמא לא קנח יפה יפה:
תכף לנטילת ידים סעודה: פירוש ולא שיפסיק בשתיית כוס בין נטילה לאכילה. ומזה הטעם יש מי שפירש בפסחים גבי נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת כי היכי דתיהוי תכף לנטילה סעודה. ומ"מ אין העולם נזהרין מזה עכשיו שנוטלין ידיהם קודם קידוש. וי"ל שלא אמרו אלא לפי מנהגם שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והשתיה דבר חלוק בפני עצמו ופעמים נמי היו עושים אותה קודם הסעודה אבל גבי קידוש שהוא במקום סעודה אין בכך כלום. וכי הא משמע בפ' כיצד מברכין דאמרינן מים ראשונים מתחילין מן הגדול וטעמא משום דמסיק ליה תכא מקמיה אע"ג דודאי לא שרי המוציא עד דמטו למיכל כולה. וכי תימא אמאי לא חשיב לה לעיל גבי שלשה תכיפות איפשר דבפלוגתא לא איירי אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:
שאם אתה אומר על הכסת גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת: פירוש שהכסת פעמים שהיא טמאה ואין אדם מקפיד עליה שאינה משמשת לדבר שתוכל לטמאו כל שאינה אב:
ונטמייה כסת למפה: פירוש ולמה לי טעמא משום משקין אפילו בלא משקין יטמא כסת למפה. וא"ת ודאי צריכינן לטעמא דמשקין דאי בלאו משקין אפילו כי מטמא כסת למפה מאי הוי הויא לה מפה שניה ושוב אינה מטמאה ולא פוסלת אלא אוכלי תרומה בלבד הוא שפוסלת. יש לומר דה"ק אחר שתהא המפה טמאה עשויה היא שיפול בה משקין או שיקנח ידיו בה ממשקין אחר כך ותטמא אותן ויטמאו ידים ולמה לי למימר דוקא כשבאו שם משקין תחלה דמשמע דכל שלא באו שם משקין תחלה ליכא למיחש:
וניטימייה כסת לידים אין כלי מטמא אדם: פירוש ואפי' לידים אין כלי מטמא. ומיהו אמרינן התם דכל שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים:
מוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה: פי' אין להם שום עיקר ליטמא בלא גוף האדם. ואע"ג דב"ה חיישי לעיל גבי כוס לטומאת ידים, התם לא דחינן טומאה אחריתי אמטולתה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש אבל הכא טפי עדיף למיחש למה שיש לו עיקר ממה שאין לו עיקר:
ב"ש אומרים מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים: פירוש הבית השולחן או מה שתחת השולחן דב"ש סברי אם נוטלין לידים תחלה נמצא השמש מתעצל מלכבד אח"כ ואיכא הפסד אוכלין וב"ה סברי דאסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם ודאי אינו מתעצל ויודע שאסור להפסידן והוא נוטלן. ויש מפרשים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה על ידי הנטילה ניצוצות נתזין על מה שתחת השולחן ומפסידין אותן וב"ה סברי כיון דשמש תלמיד חכם הוא לעולם מעביר פירורין של כזית ואותן שהן פחות מכזית מותר לאבדן. וכזה הפירוש נראה מן הירושלמי בפרקין וקיימא לן כמילתייהו דבית שמאי דאיפסקא בגמ' בהדיא. וא"ת כיון דבית שמאי לקולא וב"ה לחומרא ליחשוב לה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי ובית הלל. יש לומר דהאי קולא אתיא לידי חומרא דמצרכי לכבד תחלה משום הכי וב"ה לא מצרכי הילכך לא תני לה ובמילתא גופה דאפליגו בה בהדיא בית שמאי לחומרא וקיימא לן דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ושלא כגרסת רש"י ז"ל שם:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף: פירוש היכא דאין לו אלא כוס אחד לכולי עלמא מברך על המזון ומשלשלן אחריו על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים דבית שמאי אומרים מאור ואח"כ בשמים דסבירא דמאור שנהנה ממנו מיד יש לו לברך עליו לאלתר. וב"ה אומרים מברך על הבשמים שהיא באה לכבוד שבת משום נשמה יתירה ואחר כך על המאור:
ואמר ר' יוחנן נהגו העם כב"ה וכו': וכן הלכה ואורויי נמי מורינן דלא אמרינן דמ"ד נהגו אורויי לא מורינן אלא דוקא היכא שבא במקום מחלוקת על מי שאומר הלכה אבל היכא שאינו בא במקום מחלוקת ודאי נהגו משום דהכין הלכתא קאמר (בתו'):
בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא וכו': והקשו בירושלמי א"כ נימא ברא פרי העץ וכו'. ומשני יין מתחדש בכל שנה אבל מאורי האש על עיקר ברייתו אנו מברכין:
כי פליגי במאור ומאורי האש ב"ה סברי טובי נהורי איכא בנורא: פירש"י ז"ל ירוקה ולבנה שחורה ואדמדמת יש בשלהבת הילכך יברך מאורי. והראב"ד ז"ל פירש דהרבה תשמישין משתמשין בו אורה וחימום ובישול אוכלים, וזה לפי סברתו שסובר שמברכין על כל אש ובלבד שאינו עשוי לכבוד. ותמוה הוא לפי אוקימת' זו של רב יוסף למה אמרו ב"ש ברא וב"ה בורא כיון דבהא לא פליגי:
אסיקנא דאין מברכין על בשמים שבמסבת עובדי כוכבים שסתם מסיבתן לעכו"ם ואור ששבת מברכין עליו ואיזהו שבת כל ששבת ממלאכת עבירה ואפילו נעשה בו מלאכה בהיתר כגון לחיה ולחולה שבת קרינן ביה:
תכף לנטילת ידים סעודה. והא דלא חשיב לה לעיל בפ' כיצד מברכין {דף מב.} גבי ג' תכיפות הן משום דהך דהכא ברייתא היא לא חש למחשבה.
אין כלי מטמא אדם. אם לא שיהא טמא מדרס, ורגילין ליזהר שלא להשתמש בכלי שהוא טמא מדרס.
אין נטילת ידים לחולין מן התורה. לפרושי טעמא (אמר) דב"ה קאתו ולא כד"א דלעיל דהוי טעמא בפני עצמו ואינו צריך לטעם הראשון.
ומוטב שיטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה. שיהו טמאים בלא גוף אדם.
פרורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. ובשבת פ' נוטל {דף קמג.} יש ספרים דגרסי התם אסור לאבדן ביד, וכן גרס התם רש"י דתנן התם מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושער של פולין ושל עדשים של אפונים מפני שהוא מאכל בהמה, ופרש"י מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין ש"מ דבידים שקיל להו ואסור לאבדן, ולא נהירא דהתם נמי תנינא מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ואע"ג שמותר לאבדן בידיו נקט מגביהין, הילכך נראה דגרסי' התם כי הכא מותר לאבדן בידים ודייק התם מדכייל להו בהדי מאכל בהמה ש"מ שמותר לאבדן ביד, וכן גורס ר"ת וכן נמצא בספרים ישנים.
וב"ה (אומר) [סברי] אסור להשתמש בשמש עם הארץ. ותימ[ה] אמאי לא תני להו במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, וי"ל דלא שייך כאן כולי האי איסור והתר, ועוד י"ל כיון דאיכא דמפיך להו, ועוד י"ל שאינו מונה במס' עדיות אלא אותם שהלכה כב"ה.
בכוליה פרקין הלכה כב"ה בר מההיא דהלכה כב"ש. וא"ת הא לקמן בסוף פרקין בההיא דמי ששכח ואכל ולא ברך משמע דהלכה כב"ש דיחזור למקומו ויברך, וי"ל דאפי' ב"ה מודין שטוב לעשות כב"ש אלא שלא הטריחו לכך.
ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה. על הנר מברך תחלה מפני שנהנה בו תמיד ואח"כ על המזון מפני שכבר אכל ואין להפסיק בין הסעודה לברכת המזון בדברים אחרים ואח"כ בשמים דאתו לכבוד שבת לפי שהיו לו שתי נפשות בשבת ומריח בשמים לרפואה לפי שאבד והבדלה ויין קודם לכלן שהוא תדיר.
וב"ה סברי דבשמים קדמי למזון דאתו לכבוד שבת. תימ[ה] מ"ש גבי קידוש והבדלה שמברכין על היין תחלה ועל ברכת המזון מברך על היין לבסוף, וי"ל מפני שברכת המזון הוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה הילכך הוי ברכת המזון הפסקה בין ברכה לשתיה, א"נ יין גורם לקידוש ולהבדלה שיאמרו אבל ברכת המזון גורם שיבא עם ברכת המזון ותדירה יותר מן היין.
וא"ר יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה. ולית ליה לר' יוחנן כסתמא דמתניתין ושמא בלשון יחיד היה שונה אותה או שמא סתמא אחרינא אשכח, תימא דמשמע הכא נהגו כב"ה אליבא דר' יהודה דאורויי מורו הכי וקשה מה דאמרינן בעירובין פ' הדר {דף סב:} ובפ' בתרא דתענית {דף כו:} אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"מ ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר ור' יוחנן אמר נהגו כר' מאיר ומפרש התם מ"ד נהגו אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מחינן בידיהו, וי"ל דהתם דוקא מדקאמר הלכה ומנהג ונהגו שכל אחד בא לפחות מחבירו אבל הכא דקאמר אמורא נהגו גרידא עבדינן הכא כדאמרינן {דף כב.} נהוג עלמא כתלתא סבי.
בברא ובורא כ"ע לא פליגי. והאי דנקט האי ברא והאי בורא כל חד מינייהו נקט לשון שהוא [הי'] רגיל בו.
סתם מחשבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים. ומביאין שם עבודת כוכבים שלהם ואי היה נהנה מן הריח היה נהנה מתקרובת עבודת כוכבים ועל הנר נמי לא יברך אפילו שבת.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה - פירוש ואכלו לאורה אפילו הכי מברכין עליה. וצריך עיון מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:
ובית הלל סברי ניצוצות לא שכיחי - ואם תאמר ואכתי איכא משקה שבראשי אצבעותיו כגון מרק וכיוצא בו ומיטמו באחורי הכוס וחוזר ומטמא את ידיו ונמצא אוכל בידים שאין טהורות. כבר פירש רש"י ז"ל דההוא לא חשיב משקה אלא אוכל. ומיהו קשיא דאם כן לבית הלל יש ליזהר שלא לאכול דבר שטיבולו במשקה. וי"ל דלא חיישינן להא דודאי מקנח הוא ראשי אצבעותיו מן המרק. אבל היכא דנטל ידיו וכל ידיו מלאות מים איכא למיחש שמא לא קנח יפה יפה:
תכף לנטילת ידים סעודה - פירוש ולא שיפסיק בשתיית כוס בין נטילה לאכילה. ומזה הטעם יש מי שפירש בפסחים גבי נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת כי היכי דתיהוי תכף לנטילה סעודה. ומכל מקום אין העולם נזהרין מזה עכשיו שנוטלין ידיהם קודם קידוש. וי"ל שלא אמרו אלא לפי מנהגם שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והשתיה דבר חלוק בפני עצמו ופעמים נמי היו עושים אותה קודם הסעודה. אבל גבי קידוש שהוא במקום סעודה אין בכך כלום. וכי הא משמע בפרק כיצד מברכין דאמרינן מים ראשונים מתחילין מן הגדול וטעמא משום דמסיק ליה תכא מקמיה אף על גב דודאי לא שרי המוציא עד דמטו למיכל כולה. וכי תימא אמאי לא חשיב לה לעיל גבי שלשה תכיפות. איפשר דבפלוגתא לא איירי אף על גב דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה:
שאם אתה אומר על הכסת גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת - פירוש שהכסת פעמים שהיא טמאה ואין אדם מקפיד עליה שאינה משמשת לדבר שתוכל לטמאו כל שאינה אב:
ונטמייה כסת למפה - פירוש ולמה לי טעמא משום משקין אפילו בלא משקין יטמא כסת למפה. וא"ת ודאי צריכינן לטעמא דמשקין דאי בלאו משקין אפילו כי מטמא כסת למפה מאי הוי הויא לה מפה שניה ושוב אינה מטמאה ולא פוסלת אלא אוכלי תרומה בלבד הוא שפוסלת. יש לומר דהכי קאמר אחר שתהא המפה טמאה עשויה היא שיפול בה משקין או שיקנח ידיו בה ממשקין אחר כך ותטמא אותן ויטמאו ידים. ולמה לי למימר דוקא כשבאו שם משקין תחלה דמשמע דכל שלא באו שם משקין תחלה ליכא למיחש:
וניטמייה כסת לידים. אין כלי מטמא אדם – פירוש ואפילו לידים אין כלי מטמא. ומיהו אמרינן התם דכל שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים:
מוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה - פירוש אין להם שום עיקר ליטמא בלא גוף האדם. ואף על גב דבית הלל חיישי לעיל גבי כוס לטומאת ידים התם לא דחינן טומאה אחריתי אמטולתה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. אבל הכא טפי עדיף למיחש למה שיש לו עיקר ממה שאין לו עיקר:
בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים - פירוש הבית השולחן או מה שתחת השולחן. דבית שמאי סברי אם נוטלין לידים תחלה נמצא השמש מתעצל מלכבד אחר כך ואיכא הפסד אוכלין. ובית הלל סברי דאסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם ודאי אינו מתעצל ויודע שאסור להפסידן והוא נוטלן. ויש מפרשים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה על ידי הנטילה ניצוצות נתזין על מה שתחת השולחן ומפסידין אותן. ובית הלל סברי כיון דשמש תלמיד חכם הוא לעולם מעביר פירורין של כזית ואותן שהן פחות מכזית מותר לאבדן. וכזה הפירוש נראה מן הירושלמי בפרקין. וקיימא לן כמילתייהו דבית שמאי דאיפסקא בגמרא בהדיא. וא"ת כיון דבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא ליחשוב לה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי ובית הלל. יש לומר דהאי קולא אתיא לידי חומרא דמצרכי לכבד תחלה משום הכי ובית הלל לא מצרכי הילכך לא תני לה. ובמילתא גופה דאפליגו בה בהדיא בית שמאי לחומרא. וקיימא לן דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ושלא כגרסת רש"י ז"ל שם:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף - פירוש היכא דאין לו אלא כוס אחד לכולי עלמא מברך על המזון ומשלשלן אחריו:
על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים דבית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים - דסבירא [להו] דמאור שנהנה ממנו מיד יש לו לברך עליו לאלתר:
ובית הלל אומרים מברך על הבשמים - שהיא באה לכבוד שבת משום נשמה יתירה ואחר כך על המאור:
ואמר ר' יוחנן נהגו העם כבית הלל וכו' - וכן הלכה ואורויי נמי מורינן. דלא אמרינן דמאי דאמרינן נהגו אורויי לא מורינן אלא דוקא היכא שבא במקום מחלוקת על מי שאומר הלכה. אבל היכא שאינו בא במקום מחלוקת ודאי נהגו משום דהכין הלכתא קאמר (בתו'):
בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא וכו' - והקשו בירושלמי אם כן נימא ברא פרי העץ וכו'. ומשני יין מתחדש בכל שנה אבל מאורי האש על עיקר ברייתו אנו מברכין:
כי פליגי במאור ומאורי האש. בית הלל סברי טובי נהורי איכא בנורא - פירש רש"י ז"ל ירוקה ולבנה שחורה ואדמדמת יש בשלהבת הילכך יברך מאורי. והראב"ד ז"ל פירש דהרבה תשמישין משתמשין בו אורה וחימום ובישול אוכלים. וזה לפי סברתו שסובר שמברכין על כל אש ובלבד שאינו עשוי לכבוד. ותמוה הוא לפי אוקימתא זו של רב יוסף למה אמרו בית שמאי ברא ובית הלל בורא כיון דבהא לא פליגי:
אסיקנא דאין מברכין על בשמים שבמסיבת עובדי כוכבים שסתם מסיבתן לעבודה זרה:
ואור ששבת מברכין עליו - ואיזהו שבת כל ששבת ממלאכת עבירה. ואפילו נעשה בו מלאכה בהיתר כגון לחיה ולחולה שבת קרינן ביה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה