ברכות נב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול וסברי בית שמאי דברכת היום עדיפא והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו והא ממאי דב"ש היא דלמא ב"ה היא לא ס"ד דקתני מאור ואח"כ בשמים ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ב"ש דתניא א"ר יהודה לא נחלקו בית שמאי וב"ה על המזון שבתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים ב"ש אומרים מאור ואחר כך בשמים וב"ה אומרים בשמים ואחר כך מאור וממאי דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה דילמא בית הילל היא ואליבא דרבי מאיר לא ס"ד דקתני הכא במתניתין בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה והתם בברייתא קתני אם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו שמע מינה דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה ומכל מקום קשיא קא סברי בית שמאי שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף כי היכי דלא להוי עלן כמשוי וסברי ב"ש ברכת המזון טעונה כוס והא תנן בא להם יין לאחר המזון אם אין שם אלא אותו כוס בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו דמברך עילויה ושתי ליה לא דמברך עילויה ומנח ליה והאמר מר המברך צריך שיטעום דטעים ליה והאמר מר אטעמו פגמו דטעים ליה בידיה והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור והא קא פחית ליה משיעוריה דנפיש ליה טפי משיעוריה והא אם אין שם אלא אותו כוס קתני תרי לא הוי ומחד נפיש והא תני רבי חייא ב"ש אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון אלא תרי תנאי ואליבא דב"ש:
ב"ש אומרים וכו':
ת"ר ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזרה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס וליטמו ידים לכוס ידים שניות הן בואין שני עושה שלישי בחולין גאלא על ידי משקין ובה"א מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וניטמי כוס לידים דאין כלי מטמא אדם וניטמי למשקין שבתוכו הכא בכלי שנטמאו אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור וגבו טמא דתנן הכלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאים
רש"י
[עריכה]
ור' יהושע היא - בבבא מציעא בתנורו של עכנאי בפ' הזהב (ד' נט:):
ומשלשלן - לשון שלשלת כלומר סודרן לאחר המזון:
וממאי דב"ש היא כו' - אלמא לב"ש מאור ואח"כ בשמים וכן ברייתא נמי מאור ואחר כך בשמים קאמר אלמא ב"ש היא וקתני יין ברישא מקמי הבדלה:
ודילמא ב"ה היא ואליבא דר"מ - דתנן במתניתין ב"ה אומרים נר ובשמים ואמר בגמרא ר"מ היא:
לא סלקא דעתך - לאוקמי ברייתא כמתניתין דמתני' קתני מזון באמצע וברייתא קתני משלשלן כולן לאחריו כר' יהודה דאמר על המזון שבתחלה ומדקתני לרבי יהודה מאור ואח"כ בשמים בית שמאי היא:
ומ"מ קשיא - דברכת היין קדמה להבדלה:
קדוש עיולי הוא והבדלה אפוקי - היא:
ברכה טעונה כוס - ברכת המזון דקתני מניחו לאחר המזון:
והתנן - מתני' בפרקין:
בא להן - כל ימות השנה קאמר:
אחר המזון - ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתם בא להם לפני ברכת המזון: מאי לאו וה"ק ב"ש אם רצה מברך על היין ושותהו ואין צריך להניחו לברכת המזון:
טעמו פגמו - לברכת המזון ולקדוש ולהבדלה בפרק ערבי פסחים (ד' קה:):
ה"ג אלא תרי תנאי אליבא דב"ש - תנא דמתני' ותנא דר' חייא תנא דרבי חייא אליבא דב"ש אמר אין ברכה טעונה כוס ותנא דמתניתין דלעיל דרבי יהודה אליבא דב"ש סבר ברכה טעונה כוס:
גזרה שמא יטמאו משקין - שנפלו באחורי . הכוס מחמת ידים דתנן (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה ויחזרו ויטמאו את הכוס וב"ש סברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות כדלקמן:
וליטמו ידים לכוס - למה ליה דקאמר משקין שאחורי הכוס בלא משקין נמי מטמו ידים לכוס:
אלא ע"י משקין - שהמשקין נעשין ראשונים מדרבנן וא"ת כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה הני מילי מדאורייתא וחכמים גזרו שיהו משקים ראשונים מטמאים כלי גזרה משום משקים זב וזבה שהן אבות הטומאה כגון רוקו ומימי רגליו:
וב"ה אומרים כו' - בתוספתא ה"ג לה וב"ה אומרים אחורי הכוס לעולם טמאים דבר אחר תכף לנט"י סעודה למאי דחיישיתו שלא יטמאו הידים את אחורי הכוס לאו חששא היא שאפילו לכתחלה מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים ותוכו טהור כגון זה שמטמא אחוריו מחמת משקין דאמרינן ביה בשמעתין תוכו טהור הלכך מוזגין ושותין את הכוס תחלה קודם נטילה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא יהו אחורי הכוס טמאין גזרה שמא לא יהו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שבידים מחמת כוס והן נעשים תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות:
ונטמי כוס לידים - למה לי משקין בידים אפי' ידים נגובות נמי יטמא כוס לידים וכיון דהכי הוא נהי נמי דבכוס שלפני המזון עביד ב"ה תקנתא דשותהו קודם נטילה כוסות הבאין בתוך המזון מה תהא עליהן הלא מטמאין את הידים:
אין כלי מטמא אדם - כלומר כלי כזה שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע במסכת ידים (פ"ג מ"א) בכלים שנטמאו במשקין ואומר את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים ושנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים שאין שני עושה שני ואע"פ שהספר מטמא את הידים אין למדים הימנו הלכך כוסות שבתוך המזון שהידים נגובין אינן מטמאין את הידים ואם תאמר פעמים שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל:
כלי שנטמאו אחוריו במשקין - בכלי שטף קאמר דאילו כלי חרס אין מטמאין מגבן אפילו בטומאה דאורייתא:
שנטמאו אחוריו במשקין - אין לך משקה שאינו ראשון לטומאה שאף אם נגע בשני עשאוהו חכמים תחלה:
אחוריו טמאין - אף על פי שאין אדם וכלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שיהו משקין מטמאין כלים מפני שמצינו משקה שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים מה"ת כגון זובו של זב ורוקו ומימי רגליו גזרו על כל המשקין טמאין שיטמאו כלים:
תוספות
[עריכה]ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. ואם תאמר א"כ קשה הלכתא אהלכתא דההיא דרבי יהושע דתנור של עכנאי קי"ל כרבי יהושע וקי"ל כב"ה וי"ל דדוקא התם קאמר דאין משגיחין בבת קול דהבת קול היה כנגד הרוב וכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות (שמות כג) אבל ב"ה היו רבים אע"פ שמייתי רבי יהושע הכא אע"ג דלא דמי דשאני התם דהבת קול היה כנגד הרוב האי תנא סבר טפי מרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול אע"פ שהרוב מסייע לבת קול הואיל וב"ש מחדדי טפי וא"ת מ"ש דבקדוש והבדלה מברכין קודם על היין ובברכת המזון אין מברכין עד לאחר שלש ברכות וי"ל דהיכי נעביד אם נברך קודם ברכת המזון א"כ יהא ברכת המזון היסח הדעת דבשלמא בשאר ברכות לא עקר נפשיה משתיה דבקדוש היה רוצה לאכול ובהבדלה היה רוצה לשתות אבל בברכת המזון עקר נפשיה משתיה:
מניחו עד לאחר המזון. הכא משמע שמותר לטעום קודם הבדלה. תימה הא אמימר בת טוות (ע"פ דף קז.) פי' לן מעונה לפי שלא היה לו יין להבדיל עליו. וי"ל דשאני אמימר שהיה סבור שיהיה לו כוס למחר או מחמיר על עצמו היה והכא שאני דקסבר ברכת המזון טעונה כוס ולכך מניחו לברכת המזון:
טעמו פגמו. פרשב"ם דוקא לקדוש ולהבדלה צריך שלא יהא פגום אבל לשתות צריך לברך עליו אע"פ שהוא פגום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וקדוש והבדלה נמי לא אמרן אלא במקום דאפשר אבל אי אפשר מברך אפי' אפגום ונותן לתוכו מים כדאיתא בירושלמי רבי יונה טעים אכסא ומתקן ליה פי' לאחר ששתה ממנו הוסיף עליו כל שהוא מים או יין והיה מברך עליו:
גזרה שמא יטמאו משקין שבידים. אבל בתוך הסעודה ליכא למיחש שהרי אדם מנגב ידיו יפה קודם אכילה כדאמרי' האוכל בלא ניגוב ידים וכו' אבל בשתיה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ח (עריכה)
ה א מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ב סעיף ג':
ו ב מיי' פי"א מהל' אבות הטומאות הלכה ב':
ז ג מיי' פ"ז מהל' אבות הטומאות הלכה ה':
ח ד מיי' פ"ח מהל' אבות הטומאות הלכה א':
ט ה מיי' פ"ז מהל' אבות הטומאות הלכה ג', ומיי' פי"ג מהל' כלים הלכה ד':
ראשונים נוספים
ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. עיקר שלו הוא שאמר ר' יהושע בפרק הזהב (ב"מ דף נט) במעשה תנורו של עכנאי לא בשמים היא (דברים ל) כבר נתנה לנו על הר סיני וכו' כבר הזכרנוה לשעבר. ואלו האותאבות (ר"ל הקושיות) שנזכרו בכאן המברך צריך שיטעום וטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור כולן ענפים יוצאין מן ההיא ברייתא דאקשו מינה כבר והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבתות כו' ואיתא מיפרשא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קה) כי כשהזכירו זו הברייתא לשם אמרינן עלה שמע מינה מהא מתניתא ה' שמע מינה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וש"מ ברכה טעונה כוס וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור וש"מ המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו:
וניטמו ידים לכוס ידים שניות הן. עיקרה דטומאת ידים גזירה דרבנן היא וכי גזרו בהו רבנן טומאה לתרומה אבל לחולין לא והיא אחת מי"ח דבר שגזרו בו ביום ואיתא מיפרשא בפ' יציאות השבת (שבת דף יג) מאי נינהו י"ח דבר דתנן ואלו פוסלין את התרומה והספר והידים ואמרינן ידים מ"ט גזרו בהו רבנן טומאה מפני שהידים עסקניות הן וזו המשנה בסוף מס' זבים ומדקתני ואלו פוסלין את התרומה מכלל שהידים שניות הן כי השני הוא שפוסל את התרומה על העיקר שכבר הקדמנוהו בתחלת המסכת כי השני עושה שלישי בתרומה ולא בחולין ואיתא בפ"א דמסכת טהרות (צ"ל דתוספת' טהרות) הידים מטמאות אחד בקודש ופוסלות את התרומה ואין ידים לחולין ובגמ' דאין דורשין דבני מערבא (הלכה ה) גרסי' מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ולא מחמת משקה גזרו עליהם ויהיו תחלה ק"ו ומה אם טבול יום שהוא דבר תורה אינו אלא פוסל ידים שהן מדבריהם לא כ"ש ד"א כלום גזרו על הידים לא מפני כדי שיהא בודל מן התרומה מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ותנן בפרה פ' י"א (משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרי' מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמשנת ידים בפ"ג התמיהו ואמרו לו לר"ע היכן מצינו שהידים תחלה ואמרינן תו והיד מטמאת את חברתה דברי ר' יהושע וחכ"א ידים שניות הן ואין שני עושה שני ולפי זה הטעם אין הידים מטמאין את הכוס אבל המשקין שאחוריו מטמאין מחמת ידים כדתנן במס' פרה (פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה חוץ מטבול יום ובפרק אור לי"ד (פסחים ד' יז) הן אומרין משקין הבאין מחמת ידים ובפרק יציאות השבת (שבת דף יד) אמרי' האוכלין שנטמאו במשקין משקין דמאי אי נימא במשקין מחמת שרץ דאורייתא היא דכתיב (ויקרא יא לד) וכל משקה אשר ישתה אלא דנגעו במשקין הבאין מחמת (שרץ) [ידים] וגזרו רבנן על משקין הבאין מחמת ידים משום משקין הבאין מחמת שרץ ובתוספתא טבול יום (פרק א) תניא חומר בידים מטבול יום וכו' ומטמאין את המשקין לעשותן תחלה ולפי שעיקר טומאת ידים מדרבנן היא הוי ספיקה טהור כדתנן במס' טבול יום (פ"ב משנה ב) חומר בטבול יום מבידים שספק טבול יום פוסל את התרומה והידים ספיקן טהור. גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס זה הכוס קאי בטומאת אחוריים כדתנן בפרק חומר בקודש (חגיגה כ) אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה כלומר שאחוריו נטמאו במשקין ואעפ"כ תוכו טהור וכל שהוא בענין הזה הרי הוא מטמא את המשקים והמשקין עוד מטמאים דברים אחרים כדתנן בטהרות בפרק ח' (משנה ז) משקין שנטמאו באחורי כלי מטמאין אחד ופוסלין אחד ובתוספתא כלים [פ"ג] משקין טהורין הנתונין על הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טמאין או בית צביעתו נטמאו משקין וטומאת אחוריים מדרבנן היא כדתניא בתורת כהנים [בפ' שמיני] רבי אומר תדע שאין טומאת משקין לכלים מן התורה [אלא מד"ס שאין טומאה מן התורה] מטמאה את כלי שטף מאחריו שאין תוכו טמא וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור ואין לך טומאת אחוריים אלא במשקין בלבד ובתרומה אבל בקודש הכל טמא דתנן אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה אבל לא לקודש ובפרקא קמא דמס' נדה (דף ז) אמרו דהלכה כר' אליעזר דאמר אחורי כלים שנטמאו במשקין מטמאין את המשקין ואפי' דחולין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה ולא ילפינן ק"ו מטבול יום כר' יהושע מפני הטעם המפורש לשם כדאמרינן ורבי אליעזר אחורי כלים דרבנן וטבול יום דאורייתא כו' ומאי שנא אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן [כלי] שנטמא במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורין וזו המשנה בכלים בפכ"ה [משנה ו].
הנכנס לביתו במוצאי שבתות..ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחריו ומשלשלן כולן לאחריו: כלומר לאחר המזון. ואם תאמר ודאי מדקתני "הנכנס לביתו במוצאי שבת" לאו ביושב ואוכל בשבת וחשכה עליו קא מיירי אלא בנכנס לכתחלה במוצאי שבת קאמר ואפילו הכי קתני "משלשלן כולן לאחר המזון" דאלמא מותר לאכול קודם הבדלה! וכיון שכן ק"ל אמימר דבת טוות אמאי? תירצו בתוספות דהכא דאין לו אלא כוס אחד שאני משום חביבותא דברכה בכוס, עד כאן. ודוקא למאן דאמר ברכה טעונה כוס דכיון שכן דוחין את האיסור מפני דוחק ברכת המזון שיברך בכוס. וראיתי בראב"ד ז"ל דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך למחר לברך בלא יין וכיון שכבשו(?) יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.
לא דמברך ומנח ליה: פירוש: ולא דלא שתי מיניה כלו' קאמ' אלא אמסקנא קא סמיך דאמר דטעים ליה בידיה אלא דמקשי(?) טעי בה וסבר דמנח לה לגמרי קאמר [?]
תרי לא ומחד טפי שיעורא: ואם תאמר אם כן מה טעמייהו דבית הלל. יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו, אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמי שמברך על שיורי כוסות - הראב"ד ז"ל. ואי נמי יש לומר דמלא בעינן.
תרי תנאי ואליבא דבית שמאי: ואם תאמר לר' חייא דתני "שותהו", דברכה אינה טעונה כוס, והתנן "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה" - אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא למה לי לברוכי תרוייהו על כוס אחד? יש לומר מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה, לא מדחי חדא מינייהו מן הכוס; אבל ברייתא דקתני "משלשלן כולן לאחריו" כלומר שאוכל קודם שיבדיל ודחינן איסור מפני דחק ברכת המזון שיברך על הכוס - מינה ודאי איכא למשמע דברכה טעונה כוס - הראב"ד ז"ל. [?] דמסתבר לי דמתניתין ל"ד כלומר שיהא חייב לברך על כוס אחד מזון והבדלה למאן דאמר "ברכה אינה טעונה כוס" אלא שאילו בא לשלשלן כולן על אותו כוס הרשות בידו כיון שאין לו אלא אותו כוס, ולומר דאף על גב דאינו אומר ב' קדושות על כוס אחד כיון דאין לו אלא כוס אחד התירו כדאיתא בריש פרק ערבי פסחים (דף קב:). ואפילו למאן דאמר "ברכה אינה טעונה כוס" מכל מקום יפ' לאומ' על הכו'. ותדע לך דאי לא תימא הכי לא הוי שתי' גמ' [?] מלאקשויי רישא דמתניתין אליבא דבית שמאי אסיפא דקתני "מברך על היין ואחר כך מברך על ה"מ" ולשנינהו כדשנינן אנן; אי נמי לוקמה כתנאי.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דברכה אינה טעונה כוס מדבעי מיניה רבינא מרבא בערבי פסחים (שם) גבי מתניתין ד-"מזגו לו כוס שלישי מברך עליו על מזונו"- שמע מינה ברכה טעונה כוס! אמר ליה ד' כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעבד מצוה" - אלמא קסבר רבא ברכה אינה טעונה כוס. וכן כתב לההיא דרבא רב אלפסי ז"ל בהלכותיו. וגלה לנו הרב ז"ל דההיא דרבא בדוקא אימר ולא בדחייה בעלמא.
והא דאמרינן בפר' ערבי פסחים (קה:) נמי גבי ברייתא ד-"הנכנס לביתו במוצאי שבת" דאייתי לה הכא בסמוך "שמע מינה מהא מתניתא תמני..שמע מינה ברכה טעונה כוס וכולי" - לא קיימא לן כההיא מתניתא, דמתני' ודאי אמר' ולן לא סבירא לן אלא כאידך תנא דאמר "אין טעונה כוס וכדרבא. והיינו נמי דלא כתבה הרב ז"ל לההיא בהלכותיו. ומתניתין דהכא דקתני "נר ומזון" בין לבית שמאי בין לבית הלל לאו ראיה כדאמרן, בין לדברי הראב"ד ז"ל בין למאי דסבירא לן. ומתניתין נמי דקתני "בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין" דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס - מסתברא דבית הלל לאו דוקא "מברך על המזון ואחר מברך על היין" קאמר אלא לאפוקי מדבית שמאי דאמרי "על היין ואחר כך על המזון".
וטעמא דבית שמאי איכא למי' משום דכתיב "ואכלת ושבעת וברכת" ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר "וברכת", כיון שבא להם יין ועדיין לא שתה מוטב שישתה כדי שישבע ואחר כך מברך; ובית הלל אומרים אינו צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. ותדע לך דאי לא לידוק מינה ולימא "שמעת מינה ברכה טעונה כוס" כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא מינה דמהא ליכא למשמע מינה כלום. והר' זרחיה הלוי פסקה "טעונה כוס" ממתניתין ד"בא להם יין בתוך המזון" ואינה ראיה, וכמו שפירשתי.
הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו: הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום, וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני ואפי' כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפ' ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא ס"ל ברכה טעונה כוס ומש"ה שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך בריית' משמע דברהמ"ז טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך ומשמע אפי' ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:
לא דמנח ליה: פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דא"כ למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו'. והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור. פירוש וה"ה לשל קידוש והבדלה. דאית ביה טפי. פי' ואע"ג דאית בי' טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אע"ג דאית ביה טפי וזה פשוט:
תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא: קשה לי א"כ מאי טעמייהו דב"ה דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואח"כ על היין הא שפיר מצי למעבד כב"ש. וי"ל דס"ל דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אעפ"י שאינו שותה בכוס עצמו הו"ל כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר.
ואסיקנא תרי תנאי אליבא דב"ש דר"ח ס"ל אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת א"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני ב"ש אומרי' נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. י"ל מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפי' למ"ד אינה טעונה כוס, הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתני' לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקמ"ל נמי מדב"ה דאע"ג דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמ"מ כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס וב"ש פליגי בהא:
ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וד' כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה אלמא מדחי לה ש"מ דס"ל דאינה טעונה כוס ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא ס"ל. ואע"ג דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במ"ש וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מ"מ ברייתא ס"ל הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא ומתניתין דהכא דקתני בין לב"ש בין לב"ה נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים מברך על המזון אלמא לב"ה צריכה כוס לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דס"ל אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואח"כ ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות וב"ש פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיי"ל כב"ה דאע"ג דאינה טעונה כוס מ"מ כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון.
ויש מתרצים דבהא פליגי ב"ש סברי יותר ראוי שישתה ואח"כ יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך וב"ה סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס ע"כ. ובודאי הכין מסתברא דאי ס"ד למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמ' להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא ש"מ כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי ב"ש וב"ה בהאיך פלוגתא דכתיבנא והא דנקט ואח"כ מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמ' דב"ש ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אע"ג דטעם ליה בידיה וכו' ואפ"ה יכול לברך עליו אח"כ על המזון ולמאי דאסיקנא כר' חייא דס"ל אליבא דב"ש אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואח"כ מברך אלא משום סיפא דנקטי ב"ה ואח"כ נקט לה נמי הכא וב"ה סברי דאפי' בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אע"ג דס"ל אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאח"כ דקאמרי יכול לשתותו ואח"כ יברך בלא יין. ואיכא מ"ד דאם בא תוך המזון כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:
גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים: פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס, ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מ"מ חיישי ב"ש שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפי' בפחות מכשיעור גזרו, וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח דכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ דא"כ למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק לי' משום המשקה שיש בו טופח ואפי' תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי ב"ה לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי ב"ה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית אלא ודאי כדפרישית:
ונטמאו ידים לכוס: ולמה לן למיתי מטעם דמשקין. ידים שניות הן ואין שני וכו'. שיטפא דלישנא הוא ולא הוה צריך דודאי כיון דידים שניות אינן מטמאות כלי. וא"ת והאי כוס היכי מיטמו אחוריו במשקין דהא משקין תחלה נינהו ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, לא קשיא דרבנן גזור טומאה למשקין אפילו לטמא כלים משום משקה דזב וזבה כדפרישנא וכן פירש"י ז"ל, וכשמטמא משקין שבתוכו חוזרין להיות שניים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות ראשון כדפרישנא לעיל:
גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס: ויחזרו ויטמאו את הידים וידים מקבלות טומאה ממשקין אע"ג שאינן אב הטומאה:
וניטמא כוס לידים: ולמה לי טעמא דמשקין וכו', וניטמייה למשקין שבתוכו, פירוש ואכתי מאי מתקנת דהרי המשקין שבתוכו טמאין אי חיישת להני וכל מה שישתה בתוך הסעודה הוי טמא. ומשנינן בכלי שנטמא אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור ולשמא יחזרו ניצוצות בפנים לא חיישי ב"ה וס"ל מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים וב"ש אסרי בכלי שנטמא אחוריו במשקין:
אחוריו טמאין: הראב"ד ז"ל מפרש אחוריו שולי הכוס שראויין לתשמיש ואמר שכן משנת כלים מוכחת. ופירש"י ז"ל דאיירי דוקא בכלי מתכות ולא בכלי חרס דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל. ומשמע הכי דסתם כוס אינו של חרס ובכוס אמרינן דדוקא אחוריו טמאין ולא תוכו:
ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. תימ[ה] דהא ר' יהושע אמרה למילתיה על פלוגתא דר' אליעזר וחכמים ואנן נמי לא סבירא לן התם כר' אליעזר וכבת קול [אבל הכא גבי] ב"ש וב"ה עבדינן כבת קול ואפשר דר' יהושע נמי מודה בהא, וי"ל מדאמר ר' יהושע בהאי לישנא אין משגיחין בבת קול שנאמר לא בשמים היא משמע דבשום מקום אין לחוש בבת קול, ואנן עבדינן כבת קול כב"ה משום דב"ה רובא והאי דאיצטרך בת קול משום דב"ש מחדדי טפי אבל בת קול דר' אליעזר לא [היה] אלא לכבודו דר' אליעזר ולסתור הפסוק דאחרי רבים להטות.
ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון. הקשה רבינו נסים גאון היאך יכול לאכול קודם הבדלה ואמרי' בפ' ערבי פסחים {דף ק"ז.} אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טוות וכן נמי קשה מתניתין דקתני נר ומזון ובשמים והבדלה ותירץ דאיירי הכא שהוא יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו ולא אכל משחשיכה, והביא ראיה מירושלמי דפרקין [דאמר] היכי עביד היה יושב ואוכל וחשכה לו למ"ש [ולא נהירא דהך שינוייא לא שייך אברייתא דלישנא הנכנס לביתו במ"ש] לא משמע הכי וע"ק דדייק מינה בע"פ שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שהבדיל בתפלה אלמא לא היה יושב ואוכל ועוד דדייק מינה בפסחים ש"מ טעם מבדיל ולפי פירושו לא טעם כלום משחשיכה, הילכך נראה לפרש אם אין לו יין בלילה ומצפה למחר שיזדמן לו יין לא יאכל בלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא למחר יין יותר טוב שיאכל קודם שיבדיל ויברך ויבדיל על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך ברכת המזון בלא כוס.
הנכנס לביתו, במוצאי שבת וכו'. מהכא דקדק [תלמודא] בערבי פסחים דברכת המזון טעונה כוס וב"ה וב"ש דמתניתין אית להו נמי הכי, ונראה דאפילו ברכת המזון ביחיד טעונה כוס מדלא מדכר בשום דוכתא זימון אלא ברכת המזון טעונה כוס משמע כל ברכת המזון והנכנס לביתו משמע דהוא יחיד. [מיהו] אינו ראיה כל כך דהנכנס לביתו במ"ש בבעל הבית איירי ויש לו בני בית ויכול לזמן, וראיה מהא דאמרינן בפ' ערבי פסחים אהא דתנן והשלישי אומר עליו ברכת המזון ש"מ ברכת המזון טעונה כוס והתם איירי ביחיד שהרי תקנו [ד' כוסות אפילו ליחיד, וה"נ איכא למדחי דהכי קאמר ש"מ ברכה טעונה כוס בג' דאי אינה טעונה כוס אפילו בג' למה תקנו] עליו כוס אחד היה להם לתקן על שיר אחר, ולה"ר יחיאל מפארי"ש נראה שיש להביא ראיה מהך דהכא דאם לא היה צריך יחיד כוס לברכת המזון [יבדילו] על הכוס ויאכל כל אחד לבדו דרשאין לחלק כל זמן שלא התחילו לאכול, ותימא לרשב"ג דאמר לעיל בפ' כיצד מברכין דכל השבעה מינין טעונין ג' ברכות וכיון דברכת המזון טעונה כוס א"כ יצטרך כוס לעולם. וי"ל דלא תקנו כוס אלא לאחר סעודה ולא לאחר שבעת המינין אע"פ שטעונין ג' ברכות.
דמברך [עילויה] ומנח ליה. פי' יברך וישתה ומניח שיעור ברכה לברכת המזון והמקשה שהקשה לו הא אמר מר המברך צריך שיטעום לא הבין דבריו והיה סבור דמנח ליה לגמרי קאמר.
והאמר מר טעמו פגמו. רשב"ם פי' בערבי פסחים {דף קה:} דהיינו דוקא לכתחילה אבל אם אין לו אלא כוס פגום יקדש עליו. ותימא לפירושו היאך התירו לאכול בלא הבדלה משום קפידא דפגימה כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום, ויש מביאין ראיה מן הירושלמי שיכול להכשיר כוס פגום ע"י נתינת מים לתוכו ועל פי זה נהגו להכשירו ג"כ במעט יין ששופכין לתוכו, דגרסי' בירושלמי בפ' ג' שאכלו גבי מתני' דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים וכן נהגינן דיהבין בההוא כסא דקידושא מילתא דר' יונה פליג [דר' יונה] טעים כסא ומתקן ליה אין תימר שהוא מזוג והא תנא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו אמר רבי יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות, ומפרשי' כך שהיה טועם כוס של קידוש ומוזגו למחר ומברך עליו וא"כ בשעת קידוש לא [היה] מוזגו כי אז לא יוכל לשתותו למחר משום סכנה ומשני דלעולם לא פליגא שהיה מוזגו קצת בלילה ומלינו בכלי אחר [שאינו של מתכת] ולמחר מוסיף עליהם מים ומברך עליו, מיהו תימא א"כ הא דאמר אם אין לו אלא כוס אחד משלשלן לאחר המזון למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשירנו לברכת המזון, וי"ל דמיירי שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתיה ודוחק, וההיא דירושלמי יש לדחות שהיה טועם כוס של קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור.
תרי לא הוו ונפיש מחד. וא"ת א"כ מאי טעמייהו דב"ה. וי"ל כיון דבכוס אחד הביאו ואישקיל מיניה מידי נראה דמברך על שיורי כוסות. א"נ י"ל דמלא בעינן.
שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס. ואע"פ שאין בהם רביעית משקין מיטמאין ומטמאין בכל שהוא כדאמרי' בפ"ק דפסחים {דף יד.} הב"ע דאיכא משקין בהדי בשר דקא מיטמא בשר מחמת משקין, פירוש שהבשר מלוחלח במשקין ומסתמא אין בהם רביעית ומטמא לבשר ואמרינן נמי התם {דף יז:} גבי משקה בית מטבחיא דכן ומים נמי לא אמרן אלא [דהוו] רביעית וכו' אבל אין בהם רביעית טמאים, ותימא הא אמרינן בפ' דם הנדה דמעת עינו ודם מגפתו וחלב אשה, מיטמאין טומאת משקין ברביעית ודריש התם מקרא דמיקרי משקין ואפי"ה הם צריכין רביעית, וי"ל דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומדאורייתא לא הוו משקין ורבנן הוא דגזור עלייהו הילכך הצריכו רביעית אע"פ שהוא משקה גמור כיון שלא בא לו מדבר אחר אלא מיניה לא גזרו עליו טומאה אלא כמו משקין מדרבנן דהוא ברביעית.
ב"ה אומרין מוזגין את הכוס. ולא גזרינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים דמשקין שאחורי הכלי לא שכיחי.
גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. בתוך הסעודה ליכא למגזר להם שאדם מנגב ידיו יפה בשעת אכילה כדאמרינן {סוטה דף ד:} כל האוכל לחם בלא ניגוב וכו' אבל בשתיה אין מדקדק לנגב ידיו כל כך.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
כל שאדם צריך לברכת המזון והבדלה כגון מי שגמר סעודתו בשבת במנחה עם חשיכה יתבאר דינו למטה במשנה ה', ומ"מ צריכים אנו לבאר כאן שמועה אחת שבאה בסוגיא זו בענין מתוך קצת בלבולים שיש בה אצל רוב מפרשים והיא זו שאמרו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך זה על היין ועל המאור ועל הבשמים ומבדיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את הכל, ותחלת הדברים יש לשאול מאחר שאמר הנכנס וכו' במוצאי שבת לא ביושב ואוכל וחשך היום אנו עסוקים וא"כ היאך יטעום קודם הבדלה והם אמרו אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, וכן אמרו באמימר בת טות כדאיתא בערבי פסחים [ק"ז ע"א] עד שפירשו בתוספות שמתוך שברכה טעונה כוס ואם יבדיל לא יהא לו כוס לברכה התירו לו שיטעום עד שיברך ויבדיל על הכוס הואיל ואינה טעונה כוס, וגדולה ממנה כתבו גדולי המפרשים שלא נאסר אלא למי שבטוח שלמחרתו יהא לו יין וכן היה באמימר אבל מי שאינו בטוח בכך אך כשנאמר אינה טעונה כוס מתירים לו כדי שמ"מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס, ואין הדברים נראים לי אך לדעת האומר טעונה כוס לדחות החיוב שכבר חל מפני אותו שלא חל, אלא שאנו מפרשים אותו ביושב ואוכל שאין מפסיקים להבדלה ופירושה הנכנס מבערב בכדי שלא גמר סעודתו עד מוצאי שבת, ושמא תאמר א"כ מאי ואם אין לו אלא כוס אחד ואף בכמה כוסות הוא יכול לשלשלן על כוס אחד, פירושה שכל שאין לו אלא כוס אחד הוא צריך לעשות כן מצד שברכה טעונה כוס, ולא בכוס של זמון לבד אלא אף ביחיד שהרי הנכנס ביחיד משמע.
ומתוך שנתברר להם בברייתא זו שב"ש אמרוה הקשו ממנה על מה שאמר ברכת היום עדיפא שהרי הבדלה ברכת היום היא ומאחרים אותה, ותירצו בה שאני עיולי יומא וכו' כלומר שהדין נותן למהר בביאתו ולאחר ביציאתו ומ"מ למדת משמועה שברכה טעונה כוס לדעת ב"ש והוא שהקשו לו מדידיה ממה שאמרו במשנתנו בא להם יין וכו' ועיקר הגרסא בא להם יין בתוך המזון כלומר והוא צריך לשתות ואין לו אלא אותו הכוס מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו שמברך על היין ושותה ואחר כך מברך על המזון בלא כוס, ותירץ לא דמנח ליה, ודאי היה יכול להקשות א"כ למה מברך אלא דעדיפא מינה אקשי דכל על פנים מאחר שבירך צריך לטעום, ותירץ לו לשתיהן דטעים ליה כלומר שטועם לשתיתו ומניח הנשאר לברכה, והקשה והרי כל לברכת המזון טעמו פגמו כמו שיתבאר באחרון של פסחים, ותירץ שאחר שבירך שופך ממנו לידו או לכוס אחר ושותה ומברך שהיה סבור שלא היה באותו הכוס אלא שיעור מצומצם והוא רביעית, והקשה והא כוס של ברכה צריך שיעור ר"ל שלכל ברכה הן קדוש הן הבדלה הן ברכת המזון וא"כ בציר ליה שיעורו לברכת המזון, ותירץ לו שהיה שם יותר מכשיעור והוא הדין שיהא בו כשני שיעורים, והקשה והא אין שם אלא אותו הכוס קתני וא"כ הרי נמצאו שם שתים ויכול לברך על אחד לשתיתו ועל אחד לברכת המזון, ותירץ דלא הוי תרי אלא דנפיש מחד, ושמא תאמר א"כ היאך נחלקו בה ב"ה במשנתנו לומר משניחו לאחר המזון ומברך על המזון ואחריו על היין, פרשו גדולי המפרשים שמתוך שבא הכוס לפניו ושתה ממנו אף על ידי שפיכה הוה ליה כשיורי כוסות וכן שלא נשאר מלא וכל שאפשר מלא בעינן, וחזר והקשה לו ממשה ששנה ר' חייא בשם ב"ש מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון ר"ל בלא כוס ותירץ תרי תנאי וכו', ואם תאמר לר' חייא היאך אמרו במשנתנו נר ומזון בשמים והבדלה ולמה ישלשל בו ברכת המזון, זו אינה שאלה שכל שיושב ואוכל וכוס לפניו נוח לו שיברך את כלן הכוס, ולא עוד אלא שאפשר שכונתו לומר שאם רוצה להבדיל ולברך כאחד עושים ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד כמו שבארנו הטעם בפרק ערבי פסחים זהו ביאור המשנה, וגדולי הרבנים גורסים במשנתנו בא להם יין לאחר המזון, ואין הדברים מתישבים בה כמו שכתבנו בפירושנו:
ולענין פסק בברכת המזון אם טעונה כוס אם לאו בפרק ערבי פסחים במשנת מזגו לו כוס שלישי יראה שאינה טעונה כוס ממה ששאל שם רבינא לרבא שמעת מנה ברכה טעונה כוס וכו' ותירץ לו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, ואף גדולי הפוסקים הביאוה שם, ואע"פ שבאותו הפרק יראה שטעונה כוס ממה שהביאו שם שמועה זו שאם אין לו אלא כוס אחד משלשל את כלן לאחריו ואמרו בה שמעת מנה תמני וחדא מינייהו ברכה טעונה כוס, מ"מ יש לדחות שמאותה ברייתא יוצא לנו כן ולא שתהא הלכה, והוא הענין שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ואע"פ שלי מה שפירשנו במשנתינו בבא להם יין בתוך המזון נראה שב"ה סוברים טעונה כוס, אין כונת ב"ה לומר כן בדוקא אלא שאין צורך לברך על היין תחלה לקיים ואכלת ושבעת וכדעת האומר ושבעת זו שתיה שאף בלא שתיה טעון ברכה, וגם רצה מברך על המזון ואחר כך על היין שאם לא כן היה לו לדקדק ממנה שמעת מינה טעונה כוס, או שמא כל שיש לפניהם יין אף לדעת האומר אינה טעונה כוס הדבר נאה וזהו דעת חכמי התוספות, ואף גדולי המחברים כתבו להדיא שאינה טעונה כוס ורבו החולקים בה ממשנת בא להם יין וכו', וכל אחד מתרץ את השמועות לדעתו, ועיקר מה שאנו בוררים בה לפי הכרעת דעתנו הוא שאין הברכה טעונה כוס לעכוב כלומר שלא יצטרך לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירים על השופר או על הלולב או על הכוס עצמו לקדוש ולהבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס ואם יש לו יין בביתו טעון לברך על הכוס ואם לא עשה כן יצא אבל קדוש והבדלה לא יצא בהם ידי חובה אלא על הכוס, ואם אין לו כוס דיו במה שהבדיל בתפלה ומקדש על הפת כדרך שמקדשין על היין אבל הבדלה אינה על הפת ואם אין לו פת לקדוש אף הוא פוטר עצמו בקדוש של תפלה, ואין נראה לי אלא שמקדש בלא כוס שהרי מצינו קדוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקדש עליו היום כמו שביארנו בפרק זמון:
כוס של ברכה צריך שיעור ושיעורה רביעית יין מזוג ואם טעמו נפגם לברכת המזון לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ורוצה לשתות הימנו קודם ברכת המזון אם יש שם יותר מכשיעור יברך ב"פ הגפן ויתן ממנו על ידו או בכוס אחד שהרי המברך צריך שיטעום וישתה בכדי שישתייר כשיעור לברכת המזון ואם אין שם אלא כשיעור מניחו לאחר המזון כדי לצאת ידי ברכה טעונה כוס למצוה מן המובחר ואם אין לו אלא כוס אחד והוא פגום אין מברך עליו כמו שיתבאר במקומו, ומ"מ דוקא לברכת המזון והוא הדין לכל ברכת חובה, אבל ב"פ הגפן שהיא ברכת הנהנין גדולי הדורות כתבו שמברך, ולדעתנו אף בב"פ הגפן כן כמו שביארנו באחרון של פסחים:
המשנה השניה והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה איזה מהם קודם ב"ש אומרים נוטלין לידים וכו' ומשנה זו מתפרשת בכוס הבא לפני סעודה כגון כוס של קדוש בערבי שבתות והוא הדין בשל חול למי שדרכו לשתות קודם המזון, ולא נחלקו על שתיית הכוס שיהא צריך נטילה שהרי כלל גדול אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, ואין ספק בדבר שאם לא נגעו בן מטעם אחר מוזגין את הכוס תחלה ושותין אותו ואחר כך נוטלין לסעודה, אלא שמשנה זו לענין טומאה וטהרה נאמרה, והוא שידוע מתקנת חכמים שהידים שניות ושהשני עושה שלישי לתרומה אבל לא בחולין ושכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ר"ל טומאת ראשון לעשות שני אף בחולין מטבול יום, ושהכלי מקבל טומאה ממשקה ראשון הואיל ויש משקה שהוא אב הטומאה והוא משקה זב וזבה ר"ל רוקו ומימי רגליו כדי שלא יפרישו בין משקה למשקה אע"פ שאין הכלי מקבל טומאה משאר טומאות אלא מאב הטומאה כמו שידוע שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ושכל המטמא מגבו כגון כלי שטף אם נטמא מגבו מטומאת סופרים תוכו ומה שבתוכו טהור והקלו בכך לידע שטומאת סופרים היא ולא יהו שורפים עליה תרומה וקדשים והוא שאמרו כלי שנטמא מאחריו במשקה אחוריו טמאים תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים נטמא תוכו נטמא כולו: ואחוריו פירושו שולי הכלי שראויים לתשמיש כמו שיתבאר במקומו, ועיקר מחלוקת שמאי והלל בכאן בכלי שנטמא מגבו ומטומאת סופרים שלדעת ב"ש אסור להשתמש אע"פ שתוכו טהור ולב"ה מותר:
מעתה לדעת ב"ש כוס זה שאנו עוסקים בו אין בו שום טומאה שהרי אלו היה בה אפילו מטומאת סופרים אסור היה להשתמש בו מפני זה נוטלים לידים כדי לטהרן מטומאה שניה שבהן, שאם אתה אומר מוזגים תחלה ואוחזים את הכוס בידים מסואבו שהרי אין הכוס מקבל טומאה מן הידים הואיל ואינן אב הטומאה שמא ניצוצות של משקין ישארו באחורי הכוס אם מצד ההדחה אם מצד ניצוצות הנתזות מתוכו לאחוריו ויקבלו טומאה מן הידים להיות תחלה וכוס מקבל טומאה ממשקה ראשון ונמצא משתמש בכלי טמא ולב"ה אין אנו קפדים בכך שהרי מותר להשתמש בכלי טמא ונוח לו שימזוג תחלה בידים נגובות מפני שיש תקלה אחרת למי שנוטל תחלה שמאחר שמותר להשתמש בכלי טמא מגבו שמא כלי זה טמא היה מגבו ואם יטול תחלה שמא לא ינגב יפה ויקבלו משקה שבידיו טומאה מן הכוס ויחזרו אותם משקים ויטמאו את הידים ואוכל כל סעודתו בטומאת ידים, לפיכך אוחזו בידים נגובות ונמצא מאכלו בטהרה ולכוסת הבאים תוך סעודה אין לחוש שמן הסתם אינו אוכל עד שינגב יפה יפה, ואם מפני שראשי אצבעותיו טבולים מחמת האוכל, פרשו גדולי הרבנים שאינו קרוי משקה לענין זה אלא אוכל, ועוד צרפו בו טעם אחר בגמ' שימזוג תחלה כדי שתהא נטילה תכופה לסעודה ולא תפסיק השתיה ומטעם זה פירשו רבים בענין נטל ידיו לא יקדש שלא יקדש על היין אלא על הפת כדי שתהא נטילת ידים תכופה לסעודה, וזה שאין אנו נזהרים בכך מפני שלא נאמרה אלא לדידהו שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והיתה השתיה דבר חלוק לעצמו ולפעמים היו שוהין בין השתיה והאכילה, אבל אנו שהקדוש במקום סועדה ממש אף הוא נקרא תכף וכמו שאמרו מים ראשונים מתחילים מן הגדול הואיל ולאלתר מעיילא תכא קמיה ופרשו בה אע"פ שאינו מתחיל בהמוציא ע שיסבו כלם, זה פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בג' דבר שלא ביארנוהו:
המשנה השלישית והיא כענין שלפניה ומתבארת ג"כ מתוך הקדמות שביארנו בשלפניה, ועיקר מחלוקתם בשלחן הטמא טומאה שנה שלב"ש אין משתמשים בו מחשש אוכלי תרומה ולב"ה מותר להשתמש בו שאוכלי תרומה זריזין הן ומפני זה אמרו ב"ש במי שנטל ידיו שמקנח ידיו במפה ומנית את המפה על השלחן לסדר עליה את האוכלים אע"פ שהמשקה טופח בה ואין לחוש שיקבלו משקים שבמפה טומאה מן השלחן שהרי מן הסתם שלחן טהור הוא שאלו היה טמא לא היו משתמשים בו, אבל אינה מניחה על הכסת שהוא מסב בה סמוך לשלחן כדי שיקנח תמיד את ידיו במפה, שמא הכסת הוא טמא טומאה שניה שאי אפשר שלא נפלו עליה משקין שלא נזהרו בהם מטומאת ידים ואותן משקין עשו הכסת שניה והרי היא מטמאה משקים שבמפה להיות ראשונים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיחזור וינגב ידיו בה מזוהמת התבשיל, ולב"ה יש לחוש לשלחן הטמא טומאה שניה הואיל ומותר להשתמש בו ואם נותן את המפה על השלחן יקבלו משקין שבה טומאה מן השלחן ויחזרו ויטמאו אוכלים שעליה, אבל אינו חושש לטומאת ידים שמפה שבשלחן לא היה מנהגם לקנח בה ידיהם אלא לסדר עליה את האוכלים, ובמפה שבכסת היו מקנחים את ידיהם תמיד מזוהמת התבשיל, ושאלו בגמ' מאי זה טעם הוא מתיר להניחה על הכסת הרי יש לחוש בה לטומאת הידים ומאי שניא דחייש לטומאת שלחן ולטומאת אוכלים ולא חייש לטומאת הפת ולענין ידים, ופירשו בה שטומאת ידים אין לה עיקר מן התורה וטומאת אוכלין יש לה עיקר מן התורה, ואין לחוש ג"כ להיות הידים שנטמאו במפת הכסת חוזרים ומטמא את האוכלים שאין שני עושה שלישי לחולין, ואע"פ שבמשנה שלפניה חששו לטומאת ידים התם לא היה להם לחוש לטומאה אחרת אבל זו שבכאן יש לחוש לטומאה אחרת ואין דוחין טומאה אחרת מצדה, זהו פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הרביעית והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה, ואמרו ב"ש מכבדים את הבית פי' השלחן ומה שסמוך לשלחן מן הבית מן הפרורים הגדולים שבאו להצניעם והוא שיש בהם כזית ואחר כך נוטלים מים אחרונים שאם יטול תחלה ויברך ילך לו בעל הבית ואין השמש חושש להצניע את הפירורים ונמצאת מפסיד אוכלים שסתם שמשים עמי הארץ הם, והיו ב"ש סוברים שמותר להתשמש בשמש עם הארץ, כך היא שיטתנו וכן פרשוה גדולי המפרשים, אבל גדולי הרבנים פרשו בה שאם יטול ידיו תחלה יהיו המים נופלים על הפירורים ומפסידות אותם ואע"פ שמים אחרונים ניטלים בכלי ולא על הקרקע מפני הסכה שמא חוששים הן לניצוצות, ומ"מ אין דבריהם מתישבים להעמידה בשמש עם הארץ אלא שעיקר הדברים כפי' הראשון, וב"ה סוברים שאסור להשתמש בעם הארץ אלא בשמש הבקי בדברים שבסעודה ואין לחוש לכך ונוטל תחלה לברכה ומברך ואחר כך מכבדים את הבית והלכה כב"ש, ופירורים שאין בהם כזית לדברי הכל מותר לאבדם ביד, וזה שביארנו שמותר להשתמש בשמש עם הארץ פירשו גדולי המפרשים כשהטבילו על דעת כך, שאם לא כן הרי בכמה מקומות אמרו שמגעם טמ ושאין מוסרין להם טהרות שבגדיהם מדרס והיאך ישתמש בו ויגע טהרותיו אלא שהטבילו על דרך מה שאמרו בשטהר חמריו ופועליו לכך, זהו פירוש המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמשית והכונה לבאר בה ברכות הבדלה היאך הן מסודרות ואם הגיע זמן הבדלה בסוף אכילתו על איזה סדור משלשל ברכות הבדלה עם ברכת המזון, ומשנה זו מתבארת במי שהיה אוכל בשבת במנחה וגמר סעודתו עם חשיכה ולא בירך ברכת המזון ואין לו אלא כוס אחד והוא צריך לברך ברכת המזון ולהבדיל על כוס זה, ונחלקו על סדרן של ברכות ופר' בגמ' שמשנה זו לדעת ר' מאיר אבל לדעת ר' יהודה לא נחלקו על ברכת המזון שהיא קודמת ועל הברכה שהיא בסוף, אבל מאור ובשמים שבאים בין ברכת המזון להבדלה נחלקו בהם, ב"ש אמרו שמברך על האור תחלה וב"ה אומרים שמברך על הבשמים תחלה ונמצא סדר ברכות לדעת ב"ה ד' שבברכת המזון וב"פ הגפן ובשמים ומאור והבדלה והלכה כב"ה, והא הדין שחולקים על ברכות הבדלה לבד שלב"ש מאור תחלה ולב"ה בשמים תחלה והלכה כב"ה, ואע"פ שפרשנו משנה זו בשאין לו אלא כוס אחד הוא הדין בשיש לו הרבה כוסות שרשאי לשלשל את כלן על כוס של ברכת המזון, ומה שאפשר לפקפק בה מצד עשיית מצות חבילות חבילות יתבאר באחרון של פסחים, אלא שאם אין לו אלא כוס אחד צריך לעשות כן על כל פנים ר"ל שלא להפסיק סעודתו להבדלה ולברך בלא כוס אלא להניח את הכוס אחר המזון ולברך בו ולהבדיל בו ש"מ מצוה מן המובחר לברך בכוס, ולפי דרכנו למדנו שאם היה אוכל בשבת מן המנחה ולמעלה וחשך עליו היום שאינו מפסיק להבדלה אלא אוכל עד שיגמור סעודתו ומברך ומבדיל, ומ"מ התבאר בפסחים שאם לא התחיל לאכול עד שחשך היום אסור לו לאכול עד שיבדיל, ומגדולי המפרשים כתבו שמי שאין לו אלא כוס אחד ואין לבו סמוך להיות לו יין ממקום אחר שאוכל בתחלה בלא הבדלה וגומר סעודתו ומברך ומבדיל על אותו הכוס, ואינו מודה בכך שמאחר שעדיין לא חל עליו חיוב ברכת המזון איני רואה להפקיע חיוב שכבר חל עליו מפני דבר שלא בא לעולם.
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו אלא שמקצת הגאונים כתבו בה דברים זרים ואע"פ שהם דברים מתמיהים אנו צריכים שלא לטעות בפסק אחד שהן מוציאים ממנה, והוא שהם מפרשים מזון שבמשנתנו בברכת המוציא, ואע"פ שאין מבדילים על הפת הם מעמידים אותה במוצאי שבת לי"ט ומדמקדש על הפת מבדיל, וראיה להם מה שלא הוזכר במשנתנו יין, והורו מכאן שכל שיש קדוש והבדלה כאחד כגון מוצאי י"ט לשבת שהכל נעשה על הפת, וודאי דברים נפסדים הם שאם כן בשמים במשנתנו מאי עבידתייהו, ועוד שהרי בברייתא שלמעלה ר"ל הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו', אמרו מניחו לאחר המזון וכו' והקשו עליו דילמא ב"ה היא אליבא דר' מאיר, אלא שאין לסמוך עליהם כלל ואפילו במקום קדוש אין הבדלה על הפת, ומוצאי שבת וי"ט ואין לו יין מקדש על הפת ואם יש שם שכר שהוא חמר מדינה מבדיל עליו שהכל ושאר כל הברכות חוץ מן הקדוש ואם אין שם שכר מקדש על הפת ומברך עמו זמן ואוכל ולמחר מחזיר על היין, ומבדיל אז על השכר ואם אינו מוצא דיו בהבדלה שבתפלה:
המשנה הששית והכונה בה לבאר נסח ברכת מאורי האש ונחלקו בה בשני דברים בברא ובבורא ובמאור ובמאורי, ב"ש אומרים שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש, ופירשו בגמ' שאין עיקר מחלקותם בברא שכלם מודים שאף בורא לשעבר משמע על דרך יוצר הרים ובורא רוח ויוצא בכך אע"פ שכוונתנו בענין זה לברך על מה שעבר ר"ל על אור הנר הנברא מששת ימי בראשית מתוך מה שקבלנו במוצאי שבת נברא, וכמו שאמרו בהגדה בד' של פסחים [הג"ה המ"ל, עי' בפסחים (נ"ד ע"א) לא נמצא זה הלשון שם ועי' במהרש"א בח"א שם שמביא זאת בשם המדרש עיי"ש] שאדם הראשון נברא בששי ושמשה לו חמה כל ליל שבת וכשהגיע מוצאי שבת וחשך לו היה סבור שעולם חשך בעדו נתן לו הקב"ה בינה והביא שני רעפים והכם זה בזה והוציא מהן אור, ואע"פ יוצא בבורא מאורי האש שאע"פ שמלת בורא עיקר משמעה להבא עד שמפני זה מברכים ב"פ הגפן וב"פ העץ והדומים להם הואיל ומתחדשים בכל שנה כמו שהוזכרו בתלמוד המערב מ"מ אף הוא משמע לשעבר כמו שבארנו, ועיקר מחלוקתם תלוי במאור ומאורי, ב"ש סוברים שאין לנר אלא אור אחד והוא השלהבת, וב"ה סוברים הרבה מאורות יש לאור כלומר הרבה מאורות חלוקות זו מזו ושכלם מאירים לבנה אדומה ירקרקת שראש השלהבת מאיר בלובן ושיפוליו בצבע תכל וגחלתו באודם והלכה כב"ה, וי"מ בה הרבה תשמישים להאיר ולהחם גופו ולהחם חמין וכן כתבוה גדולי המפרשים ונמשכים לדעתם שעל כל אור מברכים חוץ מן הנעשה לכבוד כמו שיתבאר ואין הדברים נראין, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו, אלא שמ"מ אתה למד שלא מטעם ברכת הנהנין אנו מברכים בורא מאורי האש כמו שחשבו רבים אלא ברכת השבח ומטעם עיקר בריאתה שהיתה במוצאי שבת ולא עוד אלא שאם היה מתורת הנאה היינו מברכים אף בשאר לילות, ולקצת חכמי הדורות ראיתי בענינים אלו דברים המתקבלים, והוא שכתבו שכל הנאה שאינה נכנסת לגוף כגון רחיצה במים קרים או חמים או נשבה הרוח ונהנה וכ"ש בראיית אורה ביום או אור לבנה או אבוקה בלילה ונהנה אין מברכין עליהן שאין אנו מברכים על הנאה אלא א"כ נכנסת בגוף כגון אכילה ושתיה וריח וכל אותם שהזכרנו. וקול ומראה אע"פ שנהנה אין כאן ברכה מצד הנאה ואם תשיבנו יוצר המאורות לא מצד הנאה אלא מצד ספור מעשה בראשית, וכדרך מה שתקנו בה המחדש טובו בכל יום אבל אור האש אינו מספור מעשה בראשית ואף כשנאמר שהיא ברכת השבח כיוצר המאורות והיה לנו לברך בה בכל לילה הם אומרים שאינו כן שהרי תשמישו אף ביום בלא הפסק והוה ליה כיושב בחנותו של בשם שאין מברך אלא פעם אחת ביום הואיל ולא יצא, אבל אורה של יום כבר פסקה בלילה, ובמוצאי שבת ויום הכיפורים שפסק תשמישם חוזרים ומברכים אע"פ שמתשמשים באןר הדלוק מבעוד יום מ" עיקר תשמישו פסק לו והוה ליה כחנותו של בשם בנכנס יוצא, וזהו שאמרו שאין מחזרין על ברכת השבח כברוך עושה בראשית:
המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין בשמים ומאורי האש על אי זו מהן מברכין ועל אי זו אין מברכין ואמר שאין מברכין על הנר ובשמים של עכו"ם ופירשו הטעם בגמ' נר של עכו"ם מפני שלא שבת מעבירה כלומר שהרי הודלק בשבת או נעשה בו או לאורו מלאכת איסור בשבת, ובשמים של עכו"ם פרשו בו בבשמים הבאים בהסבה שלהם וטעם אסורם שסתם הסבת עכו"ם לע"ז, ומה שאמרו בסופה של משנה ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז אינו אלא באור למה שנא' בראש המשנה הא בשמים שלהם אף שלא במסיבה אין מברכים עלוי מפני שלא שבת מעבירה, ואם היא במסיבה נתוסף עליו איסור ע"ז ואסור ליהנות מתשמישי ע"ז ואף הנר הדולק לפניה אסור להשתמש לאורה, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, נר שלהם מפני שלא נעשה לאורה אלא לכבוד בעלמא ואנו לנר העשוי לאורה אנו צריכים לברך ובשמים שלהם מפני שאין באין לשם אלא להעביר ריח רע ואנו צריכים לברך על בשמים שכונת הבאתם להביא ריח טוב כמו שביארנו בפ' כיצד מברכין, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' כך הם המוציא שלהבת בשבת אם נתלית בדבר שיש בו ממש כגון שמשח חתיכת חרס דקה שאין חיוב בהוצאתה ותלה בה שלהבת והוציאה חייב כמו שיתבאר במקומו במס' שבת ובאחרון של י"ט:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו - הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום. וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני. ואפילו כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפרק ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל. ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא סבירא לן ברכה טעונה כוס ומשום הכי שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר. אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע. והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך ברייתא משמע דברכת המזון טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך. ומשמע אפילו ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:
לא דמנח ליה - פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דאם כן למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו. אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה. ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו':
והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור - פירוש והוא הדין לשל קידוש והבדלה:
דאית ביה טפי - פירוש ואף על גב דאית ביה טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אף על גב דאית ביה טפי וזה פשוט:
תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא - קשה לי אם כן מאי טעמייהו דבית הלל דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואחר כך על היין הא שפיר מצי למעבד כבית שמאי. וי"ל דסבירא להו דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אף על פי שאינו שותה בכוס עצמו הוה ליה כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר:
ואסיקנא תרי תנאי אליבא דבית שמאי - דר' חייא סבירא ליה אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת אם כן תיקשי ליה מתניתין דקתני בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. יש לומר מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפילו למאן דאמר אינה טעונה כוס. הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתניתין לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקא משמע לן נמי מדבית הלל דאף על גב דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמכל מקום כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס. ובית שמאי פליגי בהא:
ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וארבעה כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה. אלמא מדדחי לה שמע מינה דסבירא ליה דאינה טעונה כוס. ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא סבירא ליה. ואף על גב דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מכל מקום ברייתא סבירא לה הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא. ומתניתין דהכא דקתני בין לבית שמאי בין לבית הלל נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון בית שמאי אומרים וכו' ובית הלל אומרים מברך על המזון אלמא לבית הלל צריכה כוס. לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דסבירא ליה אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואחר כך ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות. ובית שמאי פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיימא לן כבית הלל דאף על גב דאינה טעונה כוס מכל מקום כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון. ויש מתרצים דבהא פליגי בית שמאי סברי יותר ראוי שישתה ואחר כך יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך ובית הלל סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דסבירא להו ברכה אינה טעונה כוס עד כאן. ובודאי הכין מסתברא דאי סלקא דעתך למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמרא להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא שמע מינה כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי בית שמאי ובית הלל בהאיך פלוגתא דכתיבנא. והא דנקט ואחר כך מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמרא דבית שמאי ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אף על גב דטעם ליה בידיה וכו' ואפילו הכי יכול לברך עליו אחר כך על המזון. ולמאי דאסיקנא כר' חייא דסבירא ליה אליבא דבית שמאי אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואחר כך מברך אלא משום סיפא דנקטי בית הלל ואחר כך נקט לה נמי הכא. ובית הלל סברי דאפילו בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אף על גב דסבירא להו אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאחר כך דקאמרי יכול לשתותו ואחר כך יברך בלא יין. ואיכא מאן דאמר דאם בא תוך המזון כיון דסבירא לן ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:
גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים - פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס. ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מכל מקום חיישי בית שמאי שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס. ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפילו בפחות מכשיעור גזרו. וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח בכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ. דאם כן למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק ליה משום המשקה שיש בו טופח. ואפילו תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי בית הלל לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי. ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי בית הלל שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית. אלא ודאי כדפרישית:
ונטמאו ידים לכוס - ולמה לן למיתי מטעם דמשקין:
ידים שניות הן ואין שני וכו' - שיטפא דלישנא הוא ולא הוה צריך דודאי כיון דידים שניות אינן מטמאות כלי. וא"ת והאי כוס היכי מיטמו אחוריו במשקין דהא משקין תחלה נינהו ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. לא קשיא דרבנן גזור טומאה למשקין אפילו לטמא כלים משום משקה דזב וזבה כדפרישנא וכן פירש רש"י ז"ל. וכשמטמא משקין שבתוכו חוזרין להיות שניים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות ראשון כדפרישנא לעיל:
גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. ויחזרו ויטמאו את הידים - וידים מקבלות טומאה ממשקין אף על גב שאינן אב הטומאה:
וניטמא כוס לידים - ולמה לי טעמא דמשקין וכו':
וניטמייה למשקין שבתוכו - פירוש ואכתי מאי מתקנת דהרי המשקין שבתוכו טמאין אי חיישת להני וכל מה שישתה בתוך הסעודה הוי טמא:
ומשנינן בכלי שנטמא אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור ולשמא יחזרו ניצוצות בפנים לא חיישי בית הלל וסבירא להו מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. ובית שמאי אסרי בכלי שנטמא אחוריו במשקין:
אחוריו טמאין - הראב"ד ז"ל מפרש אחוריו שולי הכוס שראויין לתשמיש ואמר שכן משנת כלים מוכחת. ופירש רש"י ז"ל דאיירי דוקא בכלי מתכות ולא בכלי חרס דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל. ומשמע הכי דסתם כוס אינו של חרס ובכוס אמרינן דדוקא אחוריו טמאין ולא תוכו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה