תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק ח

על ש"ס: תוספות הרא"ש | ראשונים | אחרונים

פרק שמיני[עריכה]

דף נ"א[עריכה]

דף נא: - המשך[עריכה]

לצורת הדף ראה כאן

אלו דברים שבין ב"ש וב"ה. בתר דאסיק כל מילי דברכת המזון הדר מפרש מילי דסעודה, פי' סדר הסעודה היאך יקדש אדם קודם הסעודה, והאיך יטול ויקנח ידיו, וכן לאחר הסעודה מתי יטול ידיו קודם כיבוד או אחר כיבוד, וכן בנר ובשמים שלאחר המזון. אבל בדברים שבתוך הסעודה דפליגי בה ב"ש וב"ה לעיל בבירך על הפרפרת ב"ש אומרים לא פטר אפילו מעשה קדרה, בהא לא איירי הכא, וכן הא דלעיל ב"ש אומרים אוחז [השמן] בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן ואח"כ על היין, וב"ה אומרים אוחז את היין בימינו ושמן בשמאלו.

וכבר קדש היום. משעה שקבל עליו שלא לעשות מלאכה, דתוספת שבת דאורייתא.

דף נ"ב[עריכה]

דף נב.[עריכה]

לצורת הדף ראה כאן

ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. תימ[ה] דהא ר' יהושע אמרה למילתיה על פלוגתא דר' אליעזר וחכמים ואנן נמי לא סבירא לן התם כר' אליעזר וכבת קול [אבל הכא גבי] ב"ש וב"ה עבדינן כבת קול ואפשר דר' יהושע נמי מודה בהא, וי"ל מדאמר ר' יהושע בהאי לישנא אין משגיחין בבת קול שנאמר לא בשמים היא משמע דבשום מקום אין לחוש בבת קול, ואנן עבדינן כבת קול כב"ה משום דב"ה רובא והאי דאיצטרך בת קול משום דב"ש מחדדי טפי אבל בת קול דר' אליעזר לא [היה] אלא לכבודו דר' אליעזר ולסתור הפסוק דאחרי רבים להטות.

ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון. הקשה רבינו נסים גאון היאך יכול לאכול קודם הבדלה ואמרי' בפ' ערבי פסחים {דף ק"ז.} אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טוות וכן נמי קשה מתניתין דקתני נר ומזון ובשמים והבדלה ותירץ דאיירי הכא שהוא יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו ולא אכל משחשיכה, והביא ראיה מירושלמי דפרקין [דאמר] היכי עביד היה יושב ואוכל וחשכה לו למ"ש [ולא נהירא דהך שינוייא לא שייך אברייתא דלישנא הנכנס לביתו במ"ש] לא משמע הכי וע"ק דדייק מינה בע"פ שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שהבדיל בתפלה אלמא לא היה יושב ואוכל ועוד דדייק מינה בפסחים ש"מ טעם מבדיל ולפי פירושו לא טעם כלום משחשיכה, הילכך נראה לפרש אם אין לו יין בלילה ומצפה למחר שיזדמן לו יין לא יאכל בלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא למחר יין יותר טוב שיאכל קודם שיבדיל ויברך ויבדיל על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך ברכת המזון בלא כוס.

הנכנס לביתו, במוצאי שבת וכו'. מהכא דקדק [תלמודא] בערבי פסחים דברכת המזון טעונה כוס וב"ה וב"ש דמתניתין אית להו נמי הכי, ונראה דאפילו ברכת המזון ביחיד טעונה כוס מדלא מדכר בשום דוכתא זימון אלא ברכת המזון טעונה כוס משמע כל ברכת המזון והנכנס לביתו משמע דהוא יחיד. [מיהו] אינו ראיה כל כך דהנכנס לביתו במ"ש בבעל הבית איירי ויש לו בני בית ויכול לזמן, וראיה מהא דאמרינן בפ' ערבי פסחים אהא דתנן והשלישי אומר עליו ברכת המזון ש"מ ברכת המזון טעונה כוס והתם איירי ביחיד שהרי תקנו [ד' כוסות אפילו ליחיד, וה"נ איכא למדחי דהכי קאמר ש"מ ברכה טעונה כוס בג' דאי אינה טעונה כוס אפילו בג' למה תקנו] עליו כוס אחד היה להם לתקן על שיר אחר, ולה"ר יחיאל מפארי"ש נראה שיש להביא ראיה מהך דהכא דאם לא היה צריך יחיד כוס לברכת המזון [יבדילו] על הכוס ויאכל כל אחד לבדו דרשאין לחלק כל זמן שלא התחילו לאכול, ותימא לרשב"ג דאמר לעיל בפ' כיצד מברכין דכל השבעה מינין טעונין ג' ברכות וכיון דברכת המזון טעונה כוס א"כ יצטרך כוס לעולם. וי"ל דלא תקנו כוס אלא לאחר סעודה ולא לאחר שבעת המינין אע"פ שטעונין ג' ברכות.

דמברך [עילויה] ומנח ליה. פי' יברך וישתה ומניח שיעור ברכה לברכת המזון והמקשה שהקשה לו הא אמר מר המברך צריך שיטעום לא הבין דבריו והיה סבור דמנח ליה לגמרי קאמר.

והאמר מר טעמו פגמו. רשב"ם פי' בערבי פסחים {דף קה:} דהיינו דוקא לכתחילה אבל אם אין לו אלא כוס פגום יקדש עליו. ותימא לפירושו היאך התירו לאכול בלא הבדלה משום קפידא דפגימה כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום, ויש מביאין ראיה מן הירושלמי שיכול להכשיר כוס פגום ע"י נתינת מים לתוכו ועל פי זה נהגו להכשירו ג"כ במעט יין ששופכין לתוכו, דגרסי' בירושלמי בפ' ג' שאכלו גבי מתני' דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים וכן נהגינן דיהבין בההוא כסא דקידושא מילתא דר' יונה פליג [דר' יונה] טעים כסא ומתקן ליה אין תימר שהוא מזוג והא תנא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו אמר רבי יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות, ומפרשי' כך שהיה טועם כוס של קידוש ומוזגו למחר ומברך עליו וא"כ בשעת קידוש לא [היה] מוזגו כי אז לא יוכל לשתותו למחר משום סכנה ומשני דלעולם לא פליגא שהיה מוזגו קצת בלילה ומלינו בכלי אחר [שאינו של מתכת] ולמחר מוסיף עליהם מים ומברך עליו, מיהו תימא א"כ הא דאמר אם אין לו אלא כוס אחד משלשלן לאחר המזון למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשירנו לברכת המזון, וי"ל דמיירי שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתיה ודוחק, וההיא דירושלמי יש לדחות שהיה טועם כוס של קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור.

תרי לא הוו ונפיש מחד. וא"ת א"כ מאי טעמייהו דב"ה. וי"ל כיון דבכוס אחד הביאו ואישקיל מיניה מידי נראה דמברך על שיורי כוסות. א"נ י"ל דמלא בעינן.

שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס. ואע"פ שאין בהם רביעית משקין מיטמאין ומטמאין בכל שהוא כדאמרי' בפ"ק דפסחים {דף יד.} הב"ע דאיכא משקין בהדי בשר דקא מיטמא בשר מחמת משקין, פירוש שהבשר מלוחלח במשקין ומסתמא אין בהם רביעית ומטמא לבשר ואמרינן נמי התם {דף יז:} גבי משקה בית מטבחיא דכן ומים נמי לא אמרן אלא [דהוו] רביעית וכו' אבל אין בהם רביעית טמאים, ותימא הא אמרינן בפ' דם הנדה דמעת עינו ודם מגפתו וחלב אשה, מיטמאין טומאת משקין ברביעית ודריש התם מקרא דמיקרי משקין ואפי"ה הם צריכין רביעית, וי"ל דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומדאורייתא לא הוו משקין ורבנן הוא דגזור עלייהו הילכך הצריכו רביעית אע"פ שהוא משקה גמור כיון שלא בא לו מדבר אחר אלא מיניה לא גזרו עליו טומאה אלא כמו משקין מדרבנן דהוא ברביעית.

ב"ה אומרין מוזגין את הכוס. ולא גזרינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים דמשקין שאחורי הכלי לא שכיחי.

גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. בתוך הסעודה ליכא למגזר להם שאדם מנגב ידיו יפה בשעת אכילה כדאמרינן {סוטה דף ד:} כל האוכל לחם בלא ניגוב וכו' אבל בשתיה אין מדקדק לנגב ידיו כל כך.

דף נב:[עריכה]

לצורת הדף ראה כאן

תכף לנטילת ידים סעודה. והא דלא חשיב לה לעיל בפ' כיצד מברכין {דף מב.} גבי ג' תכיפות הן משום דהך דהכא ברייתא היא לא חש למחשבה.

אין כלי מטמא אדם. אם לא שיהא טמא מדרס, ורגילין ליזהר שלא להשתמש בכלי שהוא טמא מדרס.

אין נטילת ידים לחולין מן התורה. לפרושי טעמא (אמר) דב"ה קאתו ולא כד"א דלעיל דהוי טעמא בפני עצמו ואינו צריך לטעם הראשון.

ומוטב שיטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה. שיהו טמאים בלא גוף אדם.

פרורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. ובשבת פ' נוטל {דף קמג.} יש ספרים דגרסי התם אסור לאבדן ביד, וכן גרס התם רש"י דתנן התם מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושער של פולין ושל עדשים של אפונים מפני שהוא מאכל בהמה, ופרש"י מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין ש"מ דבידים שקיל להו ואסור לאבדן, ולא נהירא דהתם נמי תנינא מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ואע"ג שמותר לאבדן בידיו נקט מגביהין, הילכך נראה דגרסי' התם כי הכא מותר לאבדן בידים ודייק התם מדכייל להו בהדי מאכל בהמה ש"מ שמותר לאבדן ביד, וכן גורס ר"ת וכן נמצא בספרים ישנים.

וב"ה (אומר) [סברי] אסור להשתמש בשמש עם הארץ. ותימ[ה] אמאי לא תני להו במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, וי"ל דלא שייך כאן כולי האי איסור והתר, ועוד י"ל כיון דאיכא דמפיך להו, ועוד י"ל שאינו מונה במס' עדיות אלא אותם שהלכה כב"ה.

בכוליה פרקין הלכה כב"ה בר מההיא דהלכה כב"ש. וא"ת הא לקמן בסוף פרקין בההיא דמי ששכח ואכל ולא ברך משמע דהלכה כב"ש דיחזור למקומו ויברך, וי"ל דאפי' ב"ה מודין שטוב לעשות כב"ש אלא שלא הטריחו לכך.

ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה. על הנר מברך תחלה מפני שנהנה בו תמיד ואח"כ על המזון מפני שכבר אכל ואין להפסיק בין הסעודה לברכת המזון בדברים אחרים ואח"כ בשמים דאתו לכבוד שבת לפי שהיו לו שתי נפשות בשבת ומריח בשמים לרפואה לפי שאבד והבדלה ויין קודם לכלן שהוא תדיר.

וב"ה סברי דבשמים קדמי למזון דאתו לכבוד שבת. תימ[ה] מ"ש גבי קידוש והבדלה שמברכין על היין תחלה ועל ברכת המזון מברך על היין לבסוף, וי"ל מפני שברכת המזון הוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה הילכך הוי ברכת המזון הפסקה בין ברכה לשתיה, א"נ יין גורם לקידוש ולהבדלה שיאמרו אבל ברכת המזון גורם שיבא עם ברכת המזון ותדירה יותר מן היין.

וא"ר יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה. ולית ליה לר' יוחנן כסתמא דמתניתין ושמא בלשון יחיד היה שונה אותה או שמא סתמא אחרינא אשכח, תימא דמשמע הכא נהגו כב"ה אליבא דר' יהודה דאורויי מורו הכי וקשה מה דאמרינן בעירובין פ' הדר {דף סב:} ובפ' בתרא דתענית {דף כו:} אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"מ ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר ור' יוחנן אמר נהגו כר' מאיר ומפרש התם מ"ד נהגו אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מחינן בידיהו, וי"ל דהתם דוקא מדקאמר הלכה ומנהג ונהגו שכל אחד בא לפחות מחבירו אבל הכא דקאמר אמורא נהגו גרידא עבדינן הכא כדאמרינן {דף כב.} נהוג עלמא כתלתא סבי.

בברא ובורא כ"ע לא פליגי. והאי דנקט האי ברא והאי בורא כל חד מינייהו נקט לשון שהוא [הי'] רגיל בו.

סתם מחשבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים. ומביאין שם עבודת כוכבים שלהם ואי היה נהנה מן הריח היה נהנה מתקרובת עבודת כוכבים ועל הנר נמי לא יברך אפילו שבת.

דף נ"ג[עריכה]

דף נג.[עריכה]

לצורת הדף ראה כאן

וכי תימא האי דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא. היה מצי לאקשויי אי הכי אפי' עובד כוכבים מעובד כוכבים לישתרי אלא דעדיפא מינה פריך ליה דהוה מצי לשנויי כדמשני עלה בסמוך.

גזרה משום עובד כוכבים ראשון ועובד כוכבים ראשון גזרינן משום עמוד ראשון. וכולא חדא גזרה היא שאסרו חכמים כל מה שבידי עובדי כוכבים דאי א לא הא לא קיימא הא.

גדול מוכחא מילתא דעובד כוכבים הוא. ואפילו רוב ישראל בעיר קמ"ל דלא אזלינן הכא בתר רובא.

אם עבה כפי הכבשן מברכין עליו. כיון שהוא גדול כל כך ודאי נעשה להאיר.

הא בתחלה הא לבסוף. פי' רב האי גאון בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קוטר' ולא צייל נהורא אבל לבסוף סליק קוטרא וצייל נהורא ומברכין עליו, ור"ח פי' שבתחלה אין מברכין עליו לפי שבאותה שעה אינו עשוי להאיר [אבל לבסוף עשוי להאיר] כדי לראות הקדרות אם הם מבושלות והסיד אם נשרף הילכך מברכין עליו.

הא דאיכא אדם חשוב. פרש"י כשיש אדם חשוב אז עשוי לכבודו ולא להאיר וי"מ איפכא דאי איכא אדם חשוב עשוי להאיר לו ואי ליכא אדם חשוב לכבוד בהכ"נ הדליקוה וגרסי' הא והא דליכא אדם חשוב להאיר לו.

וב"ה אומרים אחד מברך לכלם. משום ברוב עם הדרת מלך, ולא דמי לפת דאמרינן לעיל פר' כיצד מברכין {דף מב.} ישבו כל אחד מברך לעצמו דשאני התם כיון שצריך הסבה ולא הסבו אינן רוצין לצאת זה בברכת זה אבל הכא הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעו הסבה ואפילו לר' יוחנן דאמר בעי הסבה ה"מ יין דחשיב ורגילין להיסב עליה אבל בשאר ברכות כמי שהסבו דמי.

וכל היכא דלא לריח עביד לא מברכין עליה. והא דאמרינן לעיל בפ' כיצד מברכין {דף מג:} האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם לקחו לאוכלו והריח בו כיון דלא נתכוין להריח אין צריך לברך עליו.

מפני שחזקתן לגמר [את] הכלים. כי בטבריא היה מנהגם לגמר הכלים בערבי שבתות מפני כבוד השבת שריחו ריח טוב ובציפורי היו נוהגין לגמר הכלים במוצאי שבת וגם הם לכבוד שבת היו עושין כדי להתנחם מן הצער שהיה להם באבדת הנפש יתירה שהיה להם בשבת היו מגמרים הכלים כדי להריח ריח טוב. וי"מ שע"ז אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בצפורי לפי ששניהן היו עושין לכבוד שבת.

דף נג:[עריכה]

לצורת הדף ראה כאן

ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. ולכך נהגו העולם להסתכל בצפרנים בשעה שמברכין על הנר ולהראות שיכולין [ליהנות] ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפרנים לבשר והלכתא כרבא דהוה בתרא.

גחלים לוחשות מברכין עליהם. והוא שעשויין להאיר.

אין מחזירין על האור. לפי שברכה [זו] אינה אלא לזכר בעלמא [שנברא האור במ"ש] וכ"ש על הבשמים דאינה אלא להשבת נפש.

חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא. ותימ[ה] הא אמרינן לעיל פ"ק דמכילתין {דף י:} דר"ט הטה לקרות כב"ש וסכן עצמו מן הלסטים, וי"ל דהתם לב"ה אם הוא יושב אין לו להטות ואם הטה עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפינו ב"ה מודו שהעושה כב"ש תבא עליו ברכה. ופסק בסדר רב עמרם דהל' כב"ש והוא אחד מששה דברים שפסק כב"ש שנים בזה הפרק הא דהכא והא דלעיל דמכבדין ובמנחות פ' התכלת {[דף מ., ודף מא:} ישג' מהם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין כמה חוטין הוא נותן בציצית ב"ש אומרים ד' חוטין וב"ה אומרים ג' ג' כמה תהא משולשלת ב"ש אומרי' ד' אצבעו' וב"ה אומרים ג' וגבי סוכה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית קיי"ל התם כב"ש, והא דאמרינן הכא שצריך לחזור למקומו ולברך היינו דוקא ברכת המזון אבל בשבעת המינין אין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא יברך במקום שנזכר.

כנפיה מגינות עליה. אמרי' במדרש כל העופות כשהן עייפין הם נוחין על הסלע אבל היונה נוחה בכנף אחת ופורחת באחת.

הא באכילה מרובה. שיעור צמא יותר מד' מילין כך פי' ר"ח וקיי"ל כר' יוחנן כל זמן שאינו רעב וה"ה לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין דאם אינו צמא או אינו רעב ותאב לאותן פירות יברך.

ב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. פרש"י דאית להו לב"ה ברכה טעונה כוס, וקשה דבערבי פסחים {דף קה:} מייתי ברייתא הנכנס לביתו במ"ש למיפשט מינה דברכת המזון טעונה כוס דאמאי לא פשיט ליה מהך מתניתין דלב"ה טעונה כוס, וי"ל דשאני הכא דאינו צריך ליין כי אם לשתייה אבל אם היה צריך להבדלה שמא יבדיל על הכוס ולא ישמור אותו לברכת המזון, ומיהו קשה אמאי לא פשיט ליה ממתניתין דלעיל ב"ש אומרים נר מזון ובשמים והבדלה וב"ה נר ובשמים מזון והבדלה, וי"ל דמייתי ברייתא דהתם משום דפשיט מינה מילי טובא.

אין עונין אמן אחר כותי המברך. בתוספתא תנן דעונין אמן אחר עובד כוכבים המברך, וכן תנא בירושלמי דפירקין עובד כוכבים שברך את השם עונין אחריו אמן.

גדול העונה אמן יותר מן המברך. לפי שהוא גומר המצוה מהו לענות אחר התינוקות. פי' אם צריך לענות אמן.

והייתם קדושים אלו מים האחרונים. במה שמעביר הזוהמא מעל הידים הוי קדושה וטהרת ונקיות. ותימא דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפ' כל הבשר {חולין דף קה.} משמע שהם חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, וי"ל דמשום קדושה אמרו שהם מצוה ומסכנת מלח הוסיפו לעשותן חובה, אבל רב אחא משבחא גאון כתב דהא דאמרי' הכא שהם מצוה משום קדושה היינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידים קודם שיברך אבל נטילת ידים אינה משום קדושה אלא משום סכנה בלבד ואם רצו נוטלין קודם ברכה ואם רצו נוטלין אחר ברכה, ומה שלא נהגו האידנא במים אחרונים אותם שאינם מברכין אינם צריכים לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטוב גם בנטילה נמי לא נהגו ולא מיקרי לדידן ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידין והכי נמי אמרי' לעיל בפרק כיצד מברכין, {דף מב.} אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוו אמרי כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותם שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהם אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ומים אחרונים הם לדידן כמו שמן לאותם שלא הורגלו בו, ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו לאחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך.

סליק פרקין הדרן עלך אלו דברים