ברכות כה א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

אבל ^אלתפלה עד שיכסה את לבו וא"ר הונא ^בשכח ונכנס בתפילין לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור ס"ד אלא כדאמר ר"נ בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון ולפסוק לאלתר וליקום משום דרשב"ג דתניא רשב"ג אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון:

אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמר ^גמותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מ"ט דרב הונא דכתיב (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש מ"ט דרב חסדא דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:

אתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר ^דמרחיק ד' אמות וקורא ק"ש ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ^הולא כנגד צואת אשפה שריחה רע ^וואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש ואם לאו מרחיק מלא עיניו ^זוכן לתפלה ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום הריח וקורא ק"ש אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא ^חלא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו ^טאתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי וה"מ ^יבדברי תורה אבל בק"ש לא, ודברי תורה נמי לא אמרן ^כאלא דחבריה אבל דידיה לא:

אתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש רבא אמר ^לאסור לקרות ק"ש אמר אביי מנא אמינא לה דתנן ^מהטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא וכן באבן המנוגעת ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב (ויקרא יג, מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכא (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא:

א"ר פפא ^נפי חזיר כצואה עוברת דמי פשיטא לא צריכא אע"ג דסליק מנהרא א"ר יהודה ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים א"ד אמר רב יהודה ^סספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דרב המנונא דאמר רב המנונא ^עלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד וכדרבי יונתן דר' יונתן רמי כתיב (דברים כג, יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וכתיב (דברים כג, יד) ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספקן לא גזור ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין וכן אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל זמן שמטפיחין וכן אמר עולא כל זמן שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרשומן ניכר א"ר יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה מותר מי רגלים מיבעיא א"ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב צואה אפילו כחרס אסורה והיכי דמי צואה כחרס אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת וא"ד כל זמן שגוללה ואינה נפרכת אמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי חזא צואה אמר לי עיין אי קרמו פניה אי לא א"ד הכי א"ל עיין אי מפלאי אפלויי מאי הוי עלה אתמר צואה כחרס אמימר אמר אסורה ומר זוטרא אמר מותרת אמר רבא ^פהלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין נבלעו או יבשו מותרים מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו מה יבשו דאין רשומן ניכר אף נבלעו דאין רשומן ניכר הא רשומן ניכר אסור אע"ג דאין מטפיחין ולטעמיך אימא רישא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי אלא מהא ליכא למשמע מינה לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו ומי רגלים עצמן שנשפכו נבלעו מותר לא נבלעו אסור ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו דקאמר ת"ק אילימא נבלעו דאין מטפיחין לא נבלעו דמטפיחין ואתא ר' יוסי למימר כ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי היינו ת"ק אלא נבלעו דאין רשומן ניכר לא נבלעו דרשומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי לא דכ"ע כ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי

רש"י[עריכה]

אבל לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:

הדרוקן - חולי המצבה את הכרס:

סילון - של מי רגלים:

ירקון - חולי ששמו גלניצ"ה (ילונציא"ה: צהבת):

ידיו בבית הכסא - מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה:

כל הנשמה - הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים:

שיש לו עיקר - שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח:

מרחיק ד' אמות - מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה:

ממקום שפסק הריח - שהריח כלה שם:

לא כנגד צואת אדם כו' – ואע"פ שאין ריח:

לית הלכתא כי הא מתניתא - דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות:

בזמן שיש בהן עורות - אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע"כ בלא עורות קאמר:

שאין לו עיקר - הפחת רוח:

ציפי - מחצלות של בית המדרש:

דהני גנו והני גרסי - ואע"פ שדרך הישנים להפיח:

וה"מ לגרסא - משום דלא אפשר:

אבל לק"ש - יצא לחוץ ויקרא:

אבל לדידיה - הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח:

צואה עוברת - אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו:

מותר לקרות - וא"צ להפסיק:

הטמא עומד תחת האילן - ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע:

אבן המנוגעת - הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא יד):

פשיטא - דפי חזיר אינו בלא צואה:

בבית מותר - דאין דרך להניח צואה בבית:

לא אסרה תורה - במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד:

ויצאת שמה חוץ - ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית:

עד כמה - ישהו על גבי קרקע ויהא אסור:

שרא ליה מריה - ימחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה:

איכא דאמרי - חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא:

קרמו - לשון קרום טיל"א (טייל"א: אריג, קרום) כלומר גלד מעט:

אי מפלאי אפלויי - אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי:

מאי הוי עלה - דמי רגלים:

נבלעו - בארץ:

יבשו - על גבי אבנים בחמה:

תוספות[עריכה]

לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו'. פרש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפי' בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור:

ריח רע שאין לו עיקר. י"מ דבתי כסאות שלנו בעומק אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן (ד' כו.):

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)

ק א מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ז', וטור ושו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף ו' וטור ושו"ע או"ח סי' צ"א סעיף א':

קא ב מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה כ', סמג עשין כב, טור ושו"ע או"ח סי' מ"ג סעיף ח':

קב ג מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ד':

קג ד מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ב, סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ט סעיף א':

קד ה שם סעיף ח:

קה ו [ מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ט', טוש"ע ] שם סעי' ב:

קו ז מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ח', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' צ' סעיף כ"ו:

קז ח מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ט סעיף א':

קח ט י כ מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ט סעיף ט':

קט ל מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ג':

קי מ מיי' פ"י מהל' טומאת צרעת הלכה י"ב:

קיא נ מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ג, סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ג':

קיב ס ע מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ט"ו וע"ש בכסף משנה, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ז':

קיג פ מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ב סעיף א' [וסעיף ב]:

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

רב ניסים גאון

מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)

ריח רע שיש לו עיקר. גרסי בני מערבא [בפירקין הלכה ה] אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד' אמות הדא דאיתמר לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות כהדא ר' בא וחבריה הוו יתבין קמי פונדקייה ברמשא אמרין מהו למימר מילי דאורייה אמרין מכיוון דאילו הוה ביממא הוינן חמין ליה ואסור ברם כדון אסור:

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)

צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא: פירוש- שנטנפו בכניסתן לבית הכסא, ולא שנטנפו ממש, דבכי הא לכולי עלמא אסור, דהא צריך נקיון כפים. ויש ספרים דגרסי "או שהיו ידיו מונחות בבית הכסא" - והוא שיהא דבר חוצץ בינו ובין הכסא דאי לא תיפוק לי משום בית הכסא עצמו.

ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא לחומרא, דלא גרע צואה על בשרו ממהלך במבואות המטונפות דקיימא לן בההיא כרב חסדא דמסתייעא מילתיה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כרב הונא. חדא דהוא רביה דרב חסדא; ועוד דאקשינן מינה במס' יומא לרב פפא דאמר "צואה במקומה אסור לקרות ק"ש" ומתרץ "במקומה נפיש זוהמא, שלא במקומה לא נפיש" - אלמא הא דרב הונא הלכתא היא. ונראין דברי הרב ז"ל ומבואות המטונפות שאני משום דחזי ליה לצואה.

והראב"ד ז"ל הקשה דמכל מקום הא בעינן "והיה מחניך קדוש" ליכא? ותירץ דכיון דיבשה והלך ריחא דלא נפיש זוהמא- בטלה על גבי גופו דמיא, דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו בשאינה יבשה. ואי משום מחניך קדוש - כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן (כה:) "צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש". ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום זימנין דמגליא כשהוא מהלך, והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא בשאינו מכוסה, הא במכוסה משרא שרי דכתיב "ושבת וכסית את צאתך". ולקמן נמי אמרינן "צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה; ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מלתא והא מכסיא", כן נראה לי.

היה מקום גבוה עשרה או נמוך- יושב בצדה וקורא ק"ש : פירוש- והוא שלא יראה הצואה; דברואה לעולם אסור וכדמסיים ואזיל "ואם לאו מרחיק מלא עיניו". אלא הקשיא(?) לי דלא הוה ליה למתני אלא "אם לאו מרחיק ד' אמות" דכל שאינו רואה בהרחקת ד' אמות סגי? ואי ברואה -אפילו גבוה או נמוך ע'- אסור? ויש לומר דהכי קאמר אם גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא הואיל ואינה במקומו ממש ואינו רואה, שגובה המקום או עומקו גורם לו שאינו רואה אותה; אבל אם היא כנגדו, אע"פ שיש סבה אחרת שאינו רואה אותה, כל שהוא במקום שיכול לראותה- לא יקרא עד שירחיק ממנו עד כמלא עיניו. וילפינן לה מהא דגרסינן בירושלמי "אמר רב חסדא בסוף ריח רע ד' אמות. הדא דתימא לאחריו אבל לפניו עד מקום שעינו רואה. כהדא רביליא וחבריא הוו יתבין קומי פוכדקי(?) ברמשא אמר רבי מהו מימר מילא דאורייתא? אמר לון מכיון דאלו הוה יממא הויא חמיין מה מוקמינן ברם כדון אסור". עוד קשיא לי כל שהוא חוץ לד' אמות, אף על פי שהוא רואה אותה למה לא יקרא את שמע, דהא לגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש וכל שהוא חוץ לד' אמותיו אינה במחנהו, ומחנהו קדוש הוא? ואי משום לא יראה בך - ההוא בערוה ממש מוקמינן לה וכדאמרינן לקמן (כה:) "צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא דכתיב "ושבת וכסית את צאתך" אבל ערוה "לא יראה בך ערות דבר" אמר רחמנא והא מתחזיא". והיינו נמי טעמיה דרב הונא דלעיל (כד:) דאמר במהלך במבואות המטונפות שמותר לקרות ק"ש ואע"פ שהוא מהלך תוך ארבע אמותיה -ואפילו רואה אותה- דלא חלק, משום דלא הקפידה תורה אלא במחנה וכל שהוא מהלך אין כאן מחנה לדעת רב הונא. וקרא תרתי קאמר והיה מחנך קדוש כן לא יראה בך ערות. וי"ל בזה דלכ"ע [?] מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרוייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב ב'והיה מחנה קדוש' אלא כדי להתיר' לקרות ק"ש תוך ארבע אמותיה של ערוה אבל בראייה - כאן וכאן אסור אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית צואה אלא כשהיא מגולה, הא כל שהיא מכוסה- שרי. והיינו צואה בעששית דתרתי בעינן או מחנהו ונראית לו ממש הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי ואפילו תוך ארבע אמותיו והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה ומקום גבוה ונמוך עשרה דשרי לפי שאינה נראית לו ואינה במחנהו לפי שכל מקום גבוה י' או נמוך עשרה רשות בפני עצמו הוא ואינו מחנה, וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראיהת לו ממש מגולה אינו אסור אע"פ שהיא נראית מגולה אצל אחרים. וכדאמרינן לעיל "מהלך ארבע אמות וזורקה לאחריו". וכל שהוא מכוסה ממנו ומכל אדם ואפילו בעששית ואפילו תוך ארבע אמותיו- מותר, דהא גלה הכתוב בכיסוי תליא מילתא, כנ"ל.

היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אעפ"י שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה- אסור; וכדגרסינן בירושלמי "רבי ליא וחבריא הוו יתבן קומי פונדקיא ברמשא אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא אמר לון מכיון דאלו הוה ביממא הוי חמיין מה קומינן ברם כדון אסור". והוא הדין בסומא שאף על פי שאינו רואה מחמת מקרהו הרי הוא במקום שיכול לראות אילו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה.

ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח: והיינו כרב חסדא וקיימא לן כוותיה. ופירוש "ריח רע שיש לו עיקר"- צואה מגולה.

אמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא: כלומר שאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בלא נתינת עורות אלא הלכתא כי הא מתניתא דלא אסרה עד שיתן לתוכן עורות.

ירושלמי: "רבי יוסף ברבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות. ר' שמואל בר רב יצחק אמר בְרַכִים(?) ובלבד בשל חמור ויבא מן הדרך. לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר. ותני כן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולין ארבע אמות. אמר רבי יוסי ברבי אבא ובלבד באדומים". ופירוש "אדומים" נראה לי תרנגולין אדומים, דאי בצואה אדומה קאמר הוה ליה למימר "ובלבד באדומה", אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות.

וכתב הראב"ד ז"ל שלא נאמרו הפרשים אלו אלא ביבשין אבל ברכין כולן אסורין. ואינו מחוור בעיני דהא גללי בהמה פרישו בהדיא "ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך" - מינה דכולהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי בכי האי גוונא כדאיתמר התם.

אמר רב יהודה צואה בבית מותר; באשפה אסור: מסתברא מדקאמר "ספק צואה בבית מותר", אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא, דלאו פושע הוא. וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין בס"ד.

איכא דאמרי כל שגוללה ואינה נפרכת: הא נפרכת עפר בעלמא הוא ושרי. כתב הראב"ד ז"ל והיינו פלאי פלויי והוא המקל וקיימא לן כותיה. ומי רגלים אסור כל שטופח על מנת להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי, הא טופח שלא להטפיח- שרי.

והלא לבו רואה את הערוה: כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ, אינו רואה העורה. ואוקימנא בעכורין - הראב"ד ז"ל.

חידושי הריטב"א

מתוך: חידושי הריטב"א על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)

ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא. פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מד' אמות. רב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו' היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא דכל עשרה רשות אחריתי הוא:

צואה עוברת: שמעבירין אותה לפניו. אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן, פי' במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי:

ואם עמד טמא הטהור טמא: יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב ל"ש קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא, ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה וכן באבן המנוגעת, פי' דלא מטמאה אלא בעכוב והא קמ"ל דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא:

א"ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר: דאין דרך להניח צואה בבית:

באשפה אסור חזקת אשפה שיש בה צואה. ספק מי רגלים אפי' באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסות ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים:

היכי דמי צואה כחרס וכו' איכא דאמרי כל זמן שגוללה בנחת ואינה נפרכת אסורה אע"ג דאם זורקה בכח היתה נפרכת:

לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדו: דאינו מתבטל במים ומסקנא דכ"ע רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא ביניהו ת"ק סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח ע"מ להטפיח כלומר שאם מניח ידו עליהם ואח"כ מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין נבלעו דאין בהן טופח ע"מ להטפיח מותרין ור' יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין והלכתא כת"ק דבטופח לחוד שרי:

מאירי

מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)

מי ששכח ונכנס לבית הכסא והתחיל לבדוק עצמו ונזכר שתפליו בראשו מניח ידיו עליהם עד שיגמור שהתחיל לצאת ופוסק לו מיד ויוצא, היתה צואה על בשרו תחת בגדיו ואינה נראית ואין ריחה מורגש לו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא כגון שקנח עצמו בהן על ידי דבר אחר ואין צואה דבוקה בהם או שהיו ידיו מונחות על גב בית הכסא הסתום שאין ריחו עובר מוהר לקרות את שמע, ואע"פ שרב חסדא חלק עליה לאיסור ראוי לפסוק כרב הונא חדא מפני שהיה רבו, ועוד שבמסכת יומא [ל' ע"א] בשמועת צואה הקשו מדרב הונא אלמא הלכה היא, ואע"פ שבדבוקה בסנדלו אסרו ההיא מתגלית היא על כל פניה בשטח הרמת הרגל ולהכי קיימא, וכן אינה דומה לריח רע שיש לה עיקר דהתם איכא ריחא וכן לא למבואות המטונפות דהתם חזי לה לצואה, וגאונים הראשונים פוסקים כרב חסדא מדמיונות אלא [נראה שצ"ל אלה, המעתיק] ולא יראה כן ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו:
במסכת יומא התבאר שאם היתה לו צואה במקומה ר״ל בפי טבעת אסור לו לקרות את שמע ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו אע"פ שמכוסות עכשיו בשעת עמידתו ושאין ריחה יוצא שכל שהיא במקומה לא פסקה זוהמתה, אבל אם אינה נראית אפי׳ בשעת ישיבה מותר לא נתנה הורה למלאכי השרת, נמצא כלל הדברים שכל שנראית אסור לקרות כנגדו, וכן כל שעשויה ליגלות על כל פנים כגון דבוקה בסנדלו, אינה נראית ולא עשויה להתגלות מותר, אינה נראית אלא שהיא במקום שדרכה ליגלות לפעמים במקומה אסור שלא במקומה מותר:
מצא במקום שהיה מתפלל בו ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה או נבלה וכיוצא בה נחלקו בה בסוגיא זו רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא מרחיק עד מקום שכלה הריח, ומשמע אף לסוף אמה או שתים, וקשה לפרש שהרי אין זה מחנה קדוש דכל ד' אמותיו מחנה שלו, מתוך כך אנו גורסים ד' אמות עד מקום שכלה הריח כלומר ד' אמות מרחיק על כל פנים ואם לא כלה שם מרחיק עוד אמה או אמתים או חצי אמה עד שתכלה הריח, ולדעת ר' חסדא ד' אמות ממקום שתכלה שכל שהריח מתפשט חשיב כמקום הצואה, ופסקו בה גדולי המחברים כרב הונא ומכל מקום אנו פוסקים כדרב חסדא ומדתניא כותיה, ואע"פ שאמרו עליה לית הלכתא כי הא מתניתא לא אמרוה אלא על צואת כלבים וחזירים שלא בנתינת עורות ואין אומרים בטלה מקצתה בטלה כלה, והלכך מרחיק עד מקום שיכלה הריח ומרחיק עוד מאותו מקום ד׳ אמות וקורא את שמע ומכל מקום דוקא כשהצואה לאחריו או לצדדיו, אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:
לא יקרא אדם את שמע כנגד צואת אדם ולא יקרא כנגד צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות אבל אם אין בתוכן עורות מותר שאין ריחן רע, ובתלמוד המערב אסרו אף כנגד צואת התרנגולים אלא שפירשו בה ובלבד באדומים, ומקצת גאונים מפרשים שכל צואה לחה אפילו של כלב וחזיר בלא עורות וכן של כל בהמה וחיה אסור לקרות כנגדה, לא הפרישו בין צואה לצואה אלא ביבשה, וכלל הדברים שכל שריחו רע צריך להרחיק ממנו כשיעור שהזכרנו, וכן אינו מתפלל כנגד אשפה שריחה רע ר"ל אשפה שכל השופכים ננערים לשם אע"פ שאין שם בית הכסא אסזד אף בשאין ריחו יוצא, היה שם מקום גבוה י' טפחים או נמוך י׳ טפחים הרי הוא רשות בפני עצמו ומותר לו אפילו סמוך לה כל שלא יגיע לו ריח, לא היה שם מקום גבוה או נמוך מרחיק כמלא עיניו, או יעמידנה לאחריו או לצדדיו:
הריח רע שאין לו עיקר כגון מי שנתעטש מלמטה אם לא יצא הריח ממנו אלא מחברו ומגיע לו הריח מותר בדברי תורה ואסור בק"ש ותפלה, ואם יצאה ממנו אף בדברי תורה אסור עד שיכלה הריח, וצואה מכוסה גדולי המפרשים כתבו שדינה כדין ריח רע שאין לו עיקר:
היתה צואה עוברת לפניו כגון שהיה מפנה אותה ומעבירה לפניו אסור לקרות תוך ד' אמות שלה אע"פ שאינה עומדת, ופי חזיר אפי' היה החזיר עולה מן הנהר ונתרחץ פיו במים כצואה עוברת דמי, ובתלמוד המערב אמרו אהן חזירא בית הכסא דמטלטל הוא:
אע"פ שאמרו שמצורע מיטמא באהל אין טימאת אהל שלו שוה לטומאת אהל של מת, שהמת מטמא כל המתאהל עליו אע"פ שלא היה המת עימו אלא שהיו מעבירים אותו אבל מצורע אינו מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד, כיצד היה המצורע עומד תחת האילן וטהור עומד תחתיו או עובר, הואיל והמצורע עומד נטמא זה הטהור שהתאהל עמו תחת האילן, אבל אס היה הטהור עומד תחת האילן והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן הדין בנושא אבן המנוגעת, יש אומרים שאין המצורע מטמא באהל אלא כשהוא בבית אחד או באהל אחד עם הטהור אבל אם היה בבית אחר, אע"פ שהיה אותו הבית פתוח לבית שהטהור בתוכו אין הטהור טמא והוא ששנו באהלות נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה י׳ נכנס ראשון ויוצא אחרון, ואע"פ שביארנו שאינו מטמא בהעברה חוששים שמא יגע באחד מהם או שמא יתעכב, ויש מפרשים שלא הצריכו עמידה אלא בתחת האילן שהוא פרוץ מכל סביביו אבל בבית גם בהעברה מטמא, וכבר ביארנו הפסד סברא זו בשלישי של עדיות במשנת ארבעה ספיקות:
מי שהיה רוצה לקרות את שמע והיה בבית ספק צואה כגון שהריח ריח רע ולא הוחזקה לו ציאה לשם או שראה שם צואה ולא ידע אם הוציאוה אם לאו מותר לקרוא, אבל ספק כזה באשפה אע"פ שאין שם בית הכסא אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר שאע"פ שכל לכלוך נאסר בענין זה ממה שנאמר והיה מחנך קדוש לא נאסר משם אלא כנגד עמוד בשעה שיוצאין, אבל משנפלו לארץ אין בהן סרך איסור של תורה אלא מגזרת חכמים, וכשגזרו בהם חכמים לא גזרו אלא בודאן אבל בספקן לא. הא ידאי מי רגלים אף בבית אסור לקרוא כנגדן כל זמן שמטפיחים, ויש אומרים כל זמן שרשומן ניכר אע"פ שאין היד טופחת בהן, ואף גדולי המחברים כתבוה כן, ואין נראה לי ממה שאמרו כאן דכולי עלמא רשומן ניכר שרי ואעפ״י שיש כיוצא בה כמו שכתבנו בקדושין בענין אותיות נקגות במסירה מכל מקום כל שאין צורך בכך אין ראוי לפסוק בדרך אחרת:
צואה שנתייבשה כל זמן שאינה נפרכת בגלילה אע"פ שאם זורקה נפרכת אינה נקראת יבשה ואסור לקרות כנגדה אבל אם נפרכת בגלילה עפרא בעלמא הוא ומותר, ויש אומרים כן אף כשנפרכת בזריקה ואין נראה לי כן שהרי הלכה כאיכא דאמרי:

שיטה מקובצת

מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)

ריח רע שיש לו עיקר - כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא. פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מארבע אמות. רב חסדא אמר מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו' היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. דכל עשרה רשות אחריתי הוא:

צואה עוברת - שמעבירין אותה לפניו:

אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן - פירוש במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי:

ואם עמד טמא הטהור טמא - יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא. ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב לא שנא קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא. ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו. וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה. כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה:

וכן באבן המנוגעת - פירוש דלא מטמאה אלא בעכוב והא קא משמע לן דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא:

איכא דאמרי אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר - דאין דרך להניח צואה בבית:

באשפה אסור חזקת אשפה שיש בה צואה:

ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד - כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסוי ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים:

היכי דמי צואה כחרס וכו' איכא דאמרי כל זמן שגוללה בנחת ואינה נפרכת - אסורה אף על גב דאם זורקה בכח היתה נפרכת:

לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו - דאינו מתבטל במים:

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה