טור אורח חיים פב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן פב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות קריאת שמע וברכותיה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

לעניין צואה כמה תהא לחה ויהא אסור לקרות כנגדה, אסיקנא: אמר רבא, צואה כחרס אסורה. מי רגלים, כל זמן שמטפיחין, פירוש: טופח כדי להטפיח, כגון שאם מניח ידו עליהם תעלה בה לחות, שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות. ואם אינם לחין כל כך, מותר.

והיכי דמי צואה כחרס? ואסיקנא, דאפילו אם היא יבשה כל כך שאם יזרקנה נפרכת, אסור, עד שתפרך על ידי גלילה, שיותר בקל נפרכת על ידי זריקה מעל ידי גלילה. אבל כשהיא נפרכת על ידי גלילה, אז היא כעפר ומותר:

בית יוסף[עריכה]

לעניין צואה כמה תהא לחה ויהא אסור לקרות כנגדה אסיקנא וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כה.), אמר רבא, הלכתא: צואה כחרס אסורה, ומי רגלים, כל זמן שמטפיחין:

ומה שכתב: פירוש, טופח כדי להטפיח — כן כתב הרא"ש שם וזה לשונו: מי רגלים, כל זמן שמטפיחין – היינו טופח להטפיח, כתנא קמא דר' יוסי. כך פירש גאון ז"ל, עכ"ל.

ביאור הדברים, דבגמרא אמרינן, לימא כתנאי: נבלעו מותרים, לא נבלעו אסורים. רבי יוסי אומר: כל זמן שמטפיחין. מאי נבלעו ומאי לא נבלעו? אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו', ר' יוסי היינו תנא קמא? אלא נבלעו, דאין רישומן ניכר; לא נבלעו, דרישומן ניכר. ואתא ר' יוסי למימר: כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רישומן ניכר שרי. לא, דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רישומן ניכר שרי; והכא בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו. ופירש רש"י: תנא קמא בעי על מנת להטפיח, ור' יוסי מחמיר. ומשמע לגאון שהביא הרא"ש, דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כתנא קמא. וטעמא, משום דאי תימא דאתי כרבי יוסי, אם כן אמאי דחי: לא, דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו'? הא כי הוה מוקמינן: נבלעו דאין רישומן ניכר וכו', הוה אתי כר' יוסי. אלא ודאי היינו טעמא דדחי, כי היכי דליתי כתנא קמא.

והרמב"ם כתב בפרק ג מהלכות קריאת שמע: "מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד, אסור לקרות כנגדה". משמע שפוסק דכל שטופחין אף על פי שאין בהם כדי להטפיח אסור, וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא. והא דאמרינן: בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו, הכי פירושו, דתנא קמא לא בעי על מנת להטפיח והכי קאמר: נבלעו דאין מטפיחין כלל, אף על פי שרישומן ניכר מותר; לא נבלעו אלא הם מטפיחין, אסור. ר' יוסי אומר: כל זמן שמטפיחין מותר, עד שיהא בהם על מנת להטפיח. והשתא אתי שפיר רבא כתנא קמא דר' יוסי. ואף על גב דלישנא דרבא כלישנא דר' יוסי, כיון דר' יוסי קאי אתנא קמא, אית לן לפרושי דעל מנת להטפיח קאמר.

ועוד יש לומר, דהא דקאמר: לימא כתנאי, לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאיפליגו לעיל, דמר אמר: כל זמן שמטפיחין, ומר אמר: כל זמן שרישומן ניכר. ודחי, לא, דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור, ובטופח על מנת להטפיח הוא דאיפליגו, דתנא קמא לא בעי על מנת להטפיח ור' יוסי בעי. ומאן דאמר "כל זמן שמטפיחין" כתנא קמא. ואף על גב דהשתא נמי לא אתי ככולי עלמא, במאי דאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככולי עלמא. ומאן דאמר "רישומן ניכר אסור" על כרחך מוקי לה כתנאי, ואתי כתנא קמא.
ומכל מקום לרבא ליכא לאקשויי: לימא כתנאי, דאיהו מסקנא דהלכה קאמר, דהויא כל זמן שמטפיחין, ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כתנא קמא לא קשיא, דאתא לאשמועינן דהלכתא כההוא תנא. הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו, דהיינו מרטיבין היד ואפילו אין בו על מנת להטפיח. ואי אתי נמי כר' יוסי, כפירושו של רש"י, ואי נמי למאי דבעי תלמודא, דאתי ר' יוסי למימר: כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רישומן ניכר שרי, אשמועינן דהלכתא כוותיה אף על גב דיחידאה הוא. ואי אתי כתנא קמא וכפי הפירוש שפירשתי, אשמועינן דאף על פי דר' יוסי נימוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא.

וסמ"ג כתב: "אם המי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר, מותר לקרות כנגדן", עכ"ל. ויש לתמוה עליו, איך פסק היפך מסקנא דרבא.

ולעניין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם ז"ל(א) דכל זמן שטופחין, אף על פי שאין בהם כדי להטפיח אסור, ואף על פי שבקצת נוסחאות כתוב בספרי הרמב"ם כמו שכתב סמ"ג, הדבר ברור שנוסחא מוטעת היא:


ומה שכתב: והיכי דמי צואה כחרס? אסיקנא דאפילו אם היא יבשה כל כך וכו' — שם: היכי דמי צואה כחרס? איתמר, אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת. ואיכא דאמרי: כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ופירש רש"י: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה. איכא דאמרי חומרא היא, אף על פי שאם זורקה נפרכת, הואיל ואינה נפרכת בגלגול, לחה היא.

וכתב הרא"ש דקיימא לן כלישנא בתרא דמחמיר, וכך הם דברי רבינו. והרב ר' יונה פירש בהיפך, שאף על פי שאם גוללה נפרכת, אפשר שזורקה ואינה נפרכת. לפירוש זה הוי לישנא בתרא לקולא. וכתב שיש פוסקים כלישנא בתרא לקולא. והוא ז"ל כתב, דכיון דאיסורא דאורייתא הוא, הלכה כלישנא דמחמיר, והילכך כל זמן שזורקה ואינה נפרכת אסור.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק ג מהלכות קריאת שמע: "אם היתה יבשה יותר מחרס, עד שאם זורקה תתפרך, הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה". וכתב הרב ר' מנוח, דהא דשרי בתתפרך, דווקא כשאין לה ריח רע; שאם לא כן, אף על גב דעפרא בעלמא, ריח רע שיש לו עיקר הוא, ע"כ.
ולעניין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם וה"ר יונה ז"ל(ב):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ולענין צואה וכו' ס"פ מ"ש (דף כ"ה) פליגי אמוראי במי רגלים שנשפכו דאיכא מ"ד דברישומן ניכר אסור לקרות כנגדן ואיכא מ"ד דברישומן ניכר שרי ולא אסור אלא כל זמן שמטפיחין וקאמר מאי הוי עלה אמר רבא מי רגלים כל זמן שמטפיחין לימא כתנאי מי רגלים שנשפכו נבלעו מותר לא נבלעו אסור ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי לאו נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר"י למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי לא דכ"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו ופרש"י ת"ק בעי ע"מ להטפיח ור' יוסי מחמיר וס"ל לרבינו דבפלוגתא דאמוראי ודאי הלכה כרבא דאינו אסור אלא כ"ז שמטפיחין אבל ברישומן ניכר מותר לקרות כנגדן דס"ל לרבא דתנאי לא פליגי בהכי דכ"ע ברישומן ניכר מותר ול"פ אלא בטופח ע"מ להטפיח ובהך פלוגתא דתנאי לא פסק רבא הלכה כמי דלא אתא רבא אלא לאפוקי ממאן דאסר ברישומן ניכר וקאמר רבא דליתא דברישומן ניכר כולהו תנאי ס"ל דמותר ואינו אסור אלא כ"ז שמטפיחין לת"ק כדאית ליה בטופח ע"מ להטפיח ולר' יוסי כדאית ליה בטופח שלא ע"מ להטפיח נמי אסור אלא דאע"ג דרבא לא פסק מידי בפלוגתא דתנאי מכל מקום אנן קי"ל כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דבמידי דרבנן הוא דמדאורייתא לא אסור אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזור נקטינן כדברי המיקל ומשום הכי למאי דקי"ל כת"ק פי' רבינו ג"כ בדברי רבא דקאמר כל זמן שמטפיחין פי' טופח כדי להטפיח כיון דהכי הילכתא אע"ג דרבא גופיה לא אמר כ"ז שמטפיחין אלא לאפוקי ממ"ד דאפילו ברישומן ניכר הוא דאסור כדפי' וז"ל הרא"ש אהא דאמר רבא מי רגלים כל זמן שמטפיחין היינו טופח ע"מ להטפיח כת"ק דר"י כך פי' גאון ז"ל עכ"ל וכוונתו כדאמרן אבל הרמב"ם פ"ג פסק דאפי' בטופח שלא ע"מ להטפיח נמי אסור לקרות ס"ל דרבא תרתי אתא לאשמועינן חדא לאפוקי ממאן דאסר ברישומן ניכר וקאמר דליתא דכולהו תנאי מודו דליכא איסורא אלא בדאיכא להטפיח אידך אתא לאשמועי' בפלוגתא דתנאי דהלכה כר' יוסי דמחמיר ולהכי נקט רבא כל זמן שמטפיחין בלישנא דנקט ר' יוסי לאורויי דהלכה כר' יוסי וכל זה ברור ופשוט והב"י האריך ופי' כמה דרכים בפירוש הסוגיא לדעת הגאון ולדעת הרמב"ם ואיני יודע מי דחקו לזה הלא מה שכתבנו הוא פשט הסוגיא לגאון כדאית ליה ולהרמב"ם כדאי' ליה ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאון וכרבינו דאינו אסור אלא בטופח ע"מ להטפיח:

דרכי משה[עריכה]

(א) ולא נ"ל, מאחר שמדרבנן הוא, דהא מדאורייתא אינו אסור במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד, אם כן יש לילך אחר המיקל. כל שכן דהרא"ש כתב בשם גאון כדברי רבינו, והם בתראי, והכי נקטינן:

(ב) ותמיהני על פסק זה, דמה שייך לפסוק הילכתא בדבר שאין בו נפקותא? דהרי אם נפרכת על ידי זריקה, אם כן כל שכן שנפרכת על ידי גלילה לדעת הרמב"ם והר"ר יונה, אם כן לכולי עלמא שרי. ואפשר למיבדק בעלמא קאמר, דלהרמב"ם והר"ר יונה אי אנו רואים שנפרכת בזריקה, אין צריך לראות אם נפרכת בגלילה; ולפירוש רש"י והרא"ש שפירשו כדברי הטור, צריך למיבדק אי נפרך בגלילה. וכן איפכא, אי אנו רואים שנפרך בגלילה, אין צריך למבדקיה בזריקה לדעת רש"י ורא"ש ורבינו; ולדברי הרמב"ם והר"ר יונה צריך בדיקה.

ולי נראה דנקטינן כפירוש רש"י, שהסכימו עמו הרא"ש ורבינו הטור שהם בתראי. ותו, דאף מדברי הרמב"ם אינו מוכח כלל שפירש כדברי הר"ר יונה, אלא שכתב דאם תתפרך בזריקה הרי היא כעפר; ואפשר דפוסק כמאן דאמר בגמרא דסגי בזריקה בלא גלילה. ולכן נראה דאין לזוז מדברי הטור, כן נראה לי: