טור אורח חיים פג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן פג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות קריאת שמע וברכותיה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

כשם שאסור לקרות כנגד צואה כך אסור לקרות כנגד בית הכסא אפילו אין בו צואה.

ודוקא ישן אבל חדש מבעיא אם מותר לקרות אפילו בתוכו או לא ולא אפשיטא. וכתב הראב"ד כיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא, ומשום גזירה או משום בזיון הוא דמבעיא לן הלכך אזלינן לקולא, והרמב"ם ז"ל כתב לחומרא וכן דעת אדוני אבי ז"ל: ודוקא בתוכו אבל כנגדו מותר:

ואם אמר בית זה יהיה לבית הכסא ואמר על בית אחר וגם זה, דינם שוה כבית שהזמינו לבית הכסא. ואם אמר על השני ובית זה ולא אמר גם זה, מבעיא אם הוה דינו כדין הראשון, ויש מפרשים לקולא וקורא בו לכתחילה, והרמב"ם ז"ל כתב לחומרא שאם קרא יצא אבל לכתחילה לא יקרא.

אמר רבא הני בתי כסאות דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומין דמו ומותר לקרות בהן. פירש רש"י שהן בחפירה ופיהן ברחוק ד' אמות מן הגומא והרעי מתגלגל ונופל למרחוק, ומיירי שאין בהן ריח. וכתב ר"י בית הכסא שלנו אף על פי שהן סתומים, רגילים להשתין בהן ואין ראוי לקרות בהן:

בית יוסף[עריכה]

כשם שאסור לקרות כנגד צואה כך אסור לקרות כנגד בית הכסא וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כו.) אהא דתנן: כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות, אמר רבא: לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו. איני, והאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל? הכא במאי עסקינן, בבית הכסא שאין בו צואה, כלומר שפינו אותה. איני, והאמר ר' יוסי בר חנינא: בית הכסא שאמרו אף על פי שאין בו צואה? אלא הכא במאי עסקינן, בחדתי. והא מיבעיא ליה לרבינא: הזמינו לבית הכסא מהו, יש זימון או אין זימון? כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה, אבל כנגדו לא.

והרי"ף לא הזכיר בעיא זו דרבינא, ומשמע דסבירא ליה דנקטינן לקולא ומפני כך לא הזכירה, דמהי תיתי לן לומר דיש זימון? וכתבו ה"ר יונה והרא"ש, דטעמיה משום דהוי ספיקא במילתא דרבנן, דלא אסרה תורה אלא בבית הכסא ישן עצמו, אבל בבית הכסא חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן, ומיבעיא לן בהזמנה בעלמא אי חיישינן לבזיון או לא ולא איפשיטא ולקולא. והסכים ה"ר יונה לדעת הרי"ף, דבחדש אפילו בתוכו מותר.
אבל הרא"ש כתב: מיהו נראה מדקאמר רב חסדא לעיל: מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה, ומוקי לה בחדתי, משמע דבתוכו אסור. ומפני זה כתב רבינו דהרא"ש סבר דנקטינן לחומרא. אבל רבינו ירוחם כתב בשם הרא"ש דלקולא נקטינן, לפי שראה שנתן הרא"ש טעם לדברי הרי"ף, עלה על דעתו דהכי סבירא ליה, ולא חשש למה שכתב אחר כך, "מיהו נראה מדקאמר רב חסדא לעיל: מתפלל אדם" וכו'. ודברי רבינו ירוחם תמוהים, שהרי כתב קודם לכן דבית הכסא חדש בתוכו אסור וכן כתב הרא"ש, עד כאן. והיאך כתב אחר כך בשם הרא"ש דלקולא נקטינן?
ודעת הרמב"ם להחמיר, שכתב בפרק ג מהלכות קריאת שמע: בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו, מותר לקרות קריאת שמע כנגדו אבל לא בתוכו. ומאחר שהרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים לדעת אחת, הכי נקטינן:

כתב ה"ר יונה: דווקא ישן אבל חדש לא, כלומר: אף על גב שאין בו עכשיו צואה, כיון שהיה אסור מתחילה – אסור הוא מן התורה משום "והיה מחניך קדוש", וכל דבר שאסור מן התורה הכי נמי אסור כנגד ד' אמות שלו, עכ"ל:

ואם אמר: בית זה יהיה לבית הכסא, ואמר על בית אחר: וגם זה וכו' — בפרק קמא דנדרים (דף ז.) בעי רבינא: יש יד לבית הכסא או לא? היכי דמי? אילימא דאמר: הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי, ההיא בית הכסא נמי הוי. אלא כגון דאמר "הדין" ולא אמר "נמי", מאי? "הדין" דאמר והדין נמי לבית הכסא, או דילמא מאי "והדין", לתשמישא בעלמא קאמר? מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא? והא מיבעיא ליה: הזמינו לבית הכסא מהו? חדא מיגו חדא קא מיבעיא ליה: זימון מועיל או אינו מועיל? אם תמצי לומר יש זימון, יש יד או אין יד? וסלקא בתיקו. ולדברי הפוסקים דאין זימון לבית הכסא, פשיטא דשרי בכל גוונא. אבל לדברי הרמב"ם והרא"ש שסוברים דיש זימון, כי אמר "והדין ביתא נמי" ודאי אסור. ואי אמר "והדין ביתא" ולא אמר "נמי", מספקא לן, ומשום דספיקא במידי דרבנן יש מפרשים דקורא בו לכתחילה, דנקטינן לקולא. והרמב"ם נראה שסובר דאף על גב דמשום דספיקא דרבנן הוא נקטינן לקולא, היינו דווקא לענין בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לחוש בדבר. ולפיכך כתב בפרק ג מהלכות קריאת שמע: היו שני בתים, זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני "וזה", הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא, לפיכך אין קוראין בו לכתחילה, ואם קרא יצא. אמר "גם זה", הרי שניהם מזומנים ואין קורין בהם, עכ"ל. ונקטינן כוותיה:

אמר רבא הני בתי כסאות דפרסאי וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כו.):

ומה שכתב רבינו בשם רש"י: שפיהן ברחוק ד' אמות מן הגומא — בנוסחי רש"י דידן אינו כתוב ד' אמות, אלא "ופיהן רחוק מן הגומא":

ומה שכתב רבינו בשם ר"י דאין ראוי לקרות בהם, כן כתב הרא"ש, וכן כתב גם כן ר"י. וכתב דהא דהוה שרי בדפרסאי, דווקא כשאין בהם ריח רע, ופשוט הוא. וכן הא דכתב ר"י דבשלנו אין ראוי לקרות בהם – אף על פי שאין בהם ריח רע היא, דאם יש בהם ריח רע איסורא נמי איכא. וה"ר יונה כתב בשם רבני צרפת דבשלנו, כיון שמי רגלים מצויין שם תמיד לא דיינינן להו כסתומות ואסור. ורבינו האיי כתב, שאותם שלהם היו עשויים במדרון, בעניין שהמים יורדים מיד, ולפיכך דיינינן להו כסתומות ומותר; אבל בהני דידן שאינם במדרון אסור, עד כאן. ובהגהות מיימוניות כתב, אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא. ונראה שאין לחלק בזה בין בתי כסאות שלהם המגולים לבתי כסאות שלנו המכוסים, דהא אמרינן גדולה מזו: בית הכסא שאמרו אף על פי שאין בו צואה, עכ"ל. וכן כתב בפסקי תוס' סנהדרין פרק כ"ג:


כתב המרדכי בסוף פרק מי שמתו, אמר רפרם: עומד אדם כנגד בית הכסא ברחוק ד' אמות וקורא. נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנין עליו, אם מותר לקרוא קריאת שמע. והתרתי להם, והבאתי ראיה מכאן, דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב, ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף, עכ"ל. נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בית הכסא יש לו, ולפי זה צריך להרחיק ממנו ד' אמות.

משמע לי דהא דאסרינן לקרות קריאת שמע כנגד בית הכסא, דווקא בבית הכסא שאין לו מחיצות, כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד; אבל אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן, אף על פי שיש בו צואה, קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש, דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפני עצמה. וראיה, מדאקשינן עליה דרבא דמרחיק מצואה שלפניו מלא עיניו, מדאמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל; ואי בבית הכסא שיש לו מחיצות, מאי קושיא? שאני התם שיש לו מחיצות. אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו הוא בלא מחיצות, ואם כן כי אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא – הוה ליה צואה לפניו, וקאמר דקורא כנגדה, ופליגא דרבא דאמר מרחיק מלא עיניו. ואפשר דאפילו במחיצות שאינן גבוהות י', כל שאין קרקע הבית (כסא) נראה לו – שרי לקרות כנגדה, דדמי לכפה כלי על הצואה או מי רגלים דשרי לקרות בסמוך להם. ואף על גב דאיכא למימר: שאני בית הכסא דחמיר, שאף על פי שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו? מכל מקום כיון שיש בו מחיצות המעכבות מלראות קרקע הבית הכסא, הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו(א):

כתב הרמב"ם בפרק ג: כל מי שקרא במקום שאין קורין בו, חוזר וקורא:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כשם שאסור לקרות כנגד צואה וכו' פי' דכל ב"ה שהיה בו צואה אע"פ שפינו אותה כאילו עדיין הצואה בתוכה וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח ונראה דדוקא בתי כסאות שלהם שהיו ע"פ השדה ולא ה"ל מסביב דין מחיצה גבוה עשרה אבל אי איכא מחיצות מכל צד גבוה עשרה מותר לקרות כנגדו בסמוך אפי' יש בתוכו צואה אם אין מגיע לו ריח וכה"ג כתב ב"י בסוף סי' זה אלא דהוא ז"ל מיקל אפי' באינו גבוה י' וכ"כ בש"ע בסתם בדאיכא מחיצות שרי ולא נהירא שהרי בע"כ אף בזמן חכמי התלמוד ה"ל מחיצות מדתני בהו כניסה בפ' מי שמתו ובס"פ הרואה כדתניא הנכנס לב"ה וכו' אר"ע פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לב"ה וכו' וכניסה לא שייך אלא היכא דאיכ' מחיצות אלא שהיו נמוכות שלא היו גבוהות י' ומשום הכי ה"ל לב"ה דין צואה כנ"ל:

וכתב הראב"ד כיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא משום דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא פי' וקורא בו אפי' לכתחלה ולפי שקשה א"כ מאי קמבעיא ליה הכא יש זימון לב"ה או אין זימון הא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא תירץ ואמר דמשום גזירה אטו ב"ה ישן או משום בזיון הוא דמיבעיא לן דילמא החמירו בהאי הזמנה טפי וכיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כתב לחומרא פי' ואפי' בדיעבד אם קרא בתוכו לא יצא וטעמו נראה משום דרבינא תרתי קמיבעיא ליה יש זימון לב"ה או אין זימון את"ל יש זימון לב"ה יש יד לב"ה או לא ותופס הרמב"ם שיטת הגאונים דכל את"ל כך היא הלכה וא"כ אפילו בדיעבד לא יצא ובאידך בעיא דלא איפשיטא פסק דבדיעבד יצא כמ"ש רבינו בסמוך וצ"ע במ"ש ב"י דהרי"ף לא הזכיר בעיא זו והלא היא כתובה בספרי הרי"ף שבידינו ס"פ מי שמתו גם מדברי ה"ר יונה והרא"ש שכתבו דמדכתב הרי"ף דבעיא זו לא איפשיטא אזלינן ביה לקולא אלמא דהזכירה הרי"ף:

ואם אמר בית זה וכו' בפ"ק דנדרים מפרש דרבינא תרתי קמיבעיא ליה יש זימון לב"ה או אין זימון מועיל את"ל יש זימון יש יד או אין יד כגון דאמר בית זה יהיה לב"ה ובית זה ולא אפשיטא אבל היכא דאמר וגם זה לא קמבעיא ליה דכיון דיש זימון לב"ה להאי את"ל גם בית השני חשיב כהזמינו לב"ה ואסור וכתב רבינו וי"מ לקולא פי' דאף מאן דפסק להחמיר בבעיא הראשונה דיש זימון לב"ה כשיטת הגאונים בכל את"ל דכך היא הלכה וכדפי' בסמוך מ"מ בהך בעיא שנייה אזלינן להקל וקורא בו לכתחלה אבל הרמב"ם כתב לחומרא נראה דסובר דכיון דסתמא קמיבעיא ליה יש יד לב"ה או לא דכולה מילתא קמיבעיא ליה בהאי יד מי נימא דהוי יד ואפילו בדיעבד לא יצא אם קרא בו או אין יד ואפי' לכתחלה קורא בו או דילמא לכתחלה לא ודיעבד יצא וכיון דלא איפשיטא נקטינן מילתא מציעתא דלכתחלה לא ובדיעבד יצא אם קרא בתוכה:

דרכי משה[עריכה]

(א) ולעיל סוף סימן ע"ט משמע ממרדכי שכתבתי דאין להתיר אלא היכא שהצואה בעומק, כבתי כסאות שלנו, אבל לא בעניין אחר: