טור אורח חיים מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן מג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות תפילין

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהן צרכיו. ובבית הכסא עראי מותר להשתין בהן כשהן בראשו. אבל אם אוחזן בידו, אסור להשתין בהן מעומד, אפילו אם תפש אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליוא, אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו. ואם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו, חולצן ברחוק ד' אמות, וגוללן כמו ספר תורה, ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו. ויזהר שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח. וכשיוצא, מרחיק ד' אמות ומניחן. ובלילה, או סמוך לחשכה שאין שהות להניחן עוד אחר שיצא, עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו. ואם אין הכלי מיוחד להם, די בפחות מטפח. וכל זה מיירי בבית הכסא שבשדה, אבל שבבית לא יכניסם כלל. ואם שכחם בראשו ועשה בהן צרכיו, מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס:

בית יוסף[עריכה]

אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו וכו' — בפרק מי שמתו, איבעיא להו: מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים? ופירש רש"י: בית הכסא קבוע. שיש בו צואה, וכל בתי כסאות שבתלמוד על פני השדה הם בלא חפירה. ואסיקנא דאסור, שמא יפנה בהם, ואמרי לה שמא יפיח בהם. וכתב הרא"ש: בית הכסא עראי פשיטא דמותר, ולא מיבעיא ליה אלא בית הכסא קבוע, אי חיישינן שמא יפנה בהם. ואף על גב דתניא לקמן: הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, לא משום הכניסה צריך לחלוץ, אלא משום שרוצה לעשות צרכיו. ומתוך קושיא זו היה גורס רבינו האי: מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע? פירוש, שסופו להיות קבוע. ולאו קושיא היא, כדפרישית. ובתר הכי תניא: הנכנס לבית הכסא קבוע, חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס; וכשהוא יוצא, מרחיק ארבע אמות ומניחן, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: אוחזן בידו ונכנס. רבי עקיבא אומר: אוחזן בבגדו ובידו ונכנס, ולא יניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים, שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד. ותו תניא (שם:): לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהם, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא, דבית שמאי היא; דאי בית הלל, השתא בית הכסא קבוע שרי, בית הכסא עראי מיבעיא? ופירש רש"י: לית הלכתא כי הא מתניתא. דקתני לא ישתין בתפיליו, ומני? בית שמאי היא, דאמרי לעיל: מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, ולא יכניסם בידו; דאי בית הלל, הא אמרי לעיל: אוחזן בידו ונכנס. מיתיבי: דברים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן. מאי לאו תפילין? אי אמרת בשלמא בית הלל, התרתי לך כאן – קבוע, אסרתי לך כאן – בית הכסא עראי; אלא אי אמרת בית שמאי, הא לא שרו ולא מידי, ותיובתא דרבא אמר רב ששת? תיובתא. מכל מקום קשיא, השתא בית הכסא קבוע שרי, בית הכסא עראי לא כל שכן? הכי קאמר: בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות, שרי; בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות, אסור. ופירש רש"י: בית הכסא עראי. כגון להשתין, שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה:

וכתב הרא"ש: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס. פירוש, הנכנס לעשות צרכיו, אבל בכניסה לחוד אין צריך לחלוץ, מדקא מיבעיא ליה לעיל: מהו ליכנס לבית הכסא קבוע וישתין? ולהכי לא תני בברייתא "בית הכסא קבוע", דאפילו אינו קבוע, אם נכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ, עד כאן. ונראה ד"לעשות צרכיו" דקאמר היינו גדולים דוקא, דאילו קטנים בבית הכסא עראי מישרא שרי לדעתו בתפילין בראשו, דאהא דתניא "ולא ישתין בהם מים" כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו והרא"ש בהלכות תפילין: ודוקא בעודן בידו, אבל בראשו מותר להשתין בהם בבית הכסא עראי, דליכא חשש ניצוצות כיון שהם בראשו; ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא, דכיון דבית הכסא עראי הוא ליכא למיחש שמא יפנה בהם. וכן כתבו התוספות בפרק מי שמתו, וכן דעת סמ"ג והתרומה. אבל מדברי הרמב"ם בפרק ד' נראה שאסור להשתין בעודן בראשו, בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא שאינו קבוע, וכבר השיגו הראב"ד. ומכל מקום לעניין מעשה נכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל(א):

וכתב בספר התרומה, דכשהן בידו דוקא הוא דאסרו להשתין, משום ניצוצות; אבל בחיקו, אם חגור חגורו, או בבגדו ובידו, פשיטא דשרי, בין להשתין בין לפנות, דהא ליכא למיחש משום ניצוצות.

ואהא דאמרינן דתפילין בבגדו ובידו שרי בבית הכסא קבוע, משום דליכא ניצוצות, כתב הרא"ש: ואם תאמר, היאך אפשר בית הכסא בלא ניצוצות? והלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים? ויש לומר, דבבית הכסא קבוע עושה צרכיו מיושב, וכלים מי רגלים וליכא ניצוצות; אבל כשמשתין מעומד, אינם כלים ואיכא ניצוצות, ומצוה לשפשף שלא יראה ככרות שפכה (יומא ל א). וכיוצא בזה כתב ה"ר יונה, וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' (שם). ואין מי רגלים כלים אפילו בבית הכסא קבוע אלא בישיבה, ואם הוא עפר תיחוח, אפילו בעמידה. היה במקום קשה, יעמוד במקום מדרון, כדי שלא ינתזו עליו. וזהו שכתב רבינו: אסור להשתין בהם מעומד, כלומר, דוקא מעומד אסור משום דאיכא ניצוצות, אבל בבית הכסא קבוע, אף על פי שמטיל מים, כיון דמיושב הוא ליכא ניצוצות. ואם תאמר, דמשמע דכשהן בידו לא אסרו אלא דוקא להשתין בבית הכסא שאינו קבוע, משום דחיישינן שיבוא לשפשף הניצוצות בידו שהתפילין בה, אבל ליפנות שרי בכל מקום; ואמאי לא חיישינן שמא יבוא לקנח ביד שהתפילין בה? ויש לומר, דמשום הכי אמרינן בגמרא: "אוחזן בימינו", דליכא למיחש שמא יקנח בה, דאסור לקנח בימין כדאיתא בהרואה, מה שאין כן בשפשוף ניצוצות דשרי אפילו בימין, כן כתב נמוקי יוסף, וכן נראה מדברי בעל מגדל עוז:


ומה שכתב רבינו: חולצן ברחוק ארבע אמות, ולא חילק בין בית הכסא קבוע לאינו קבועב — כן כתב הרמב"ם. ואף על גב דגרסינן בגמרא: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס. אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא שנו אלא בית הכסא קבוע, אבל בית הכסא עראי – חולץ ונפנה לאלתר, וכשהוא מניחן – מרחיק ארבע אמות, מפני שעשאו בית הכסא קבוע? משמע דסברי דלא קיימא לן הכי, וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטוהו. וצריך טעם למה:

ומה שכתב רבינו: וגוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבושם, אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה גוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו. ופירש רש"י: גוללן. ברצועות שלהן. והרמב"ם כתב: גוללן בבגדו. וסובר דהלכה כרבי עקיבא דאמר אוחזן בבגדו, וכן דעת ה"ר יונה, וכן נראה מדברי בעל התרומה, וכך הם דברי רבינו. אבל המרדכי כתב, דמדאמר רב נחמן "שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח", משמע קצת שהם בידו בלא שום בגד, וכן כתב סמ"ג.

ובנכנס לבית הכסא קבוע, לא כתב רבינו "נותנם לחבירו". ונראה שטעמו, מדאמרינן בגמרא, דרבי יוחנן ורב נחמן כי הוו בעו למיעל לבית הכסא לא הוו יהבי תפילין לתלמידייהו, אמרי: כיון דשרינהו רבנן, נינטרן. ופירש רש"י: אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין. ואית דגרסי: "לא נטרח", כלומר, לא ניתן טורח לתלמידים. וה"ר יונה כתב, שיש מפרשים נינטרן, אשמור אותם אני בעצמי. וכתב המרדכי, דמכאן למד בעל הלכות גדולות שאין לאדם ליתן תפילין לחבירו כשהולך לבית הכסא, וכן כתבו הגהות מיימון בשם השאלתות, וכן כתב סמ"ג. ומשמע שהם מפרשים, כיון דשרינהו רבנן נינטרן, כלומר אשמור אותם אני בעצמי, וכמו שפירש ה"ר יונה, שנראה שסובר רבי יוחנן שמצוה לשמרם הוא בעצמו; ומפני כך למדו דאין ליתן לחבירו התפילין, אלא הוא עצמו ישמרם. ואי נמי כדפירש רש"י, "ישמרוני מן המזיקין", ומשום הכי למדו דאין לו ליתנם לחבירו, אלא יכניסם עמו כדי שישמרוהו. אבל אין לומר דגרסי "לא נטרח", כלומר, לא ניתן טורח לתלמידים; דאם כן, מאי "אין לאדם ליתן תפילין לחבירו" דקאמרי, דמשמע דאין ראוי לעשות כן? ומיהו יש לדחוק ליישב דהכי קאמר: אין לאדם ליתן תפילין לחבירו, דכיון שהוא עצמו יכול להכניסם עמו, אין לו להטריח על חבירו שלא לצורך:


ובלילה או סמוך לחשכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא עושה להם כיס טפח וכו' — גם זה שם, אמר רבי יעקב בר אחא אמר ר' זירא: ביום גוללן כמין ספר תורה, ובלילה עושה להן כיס טפח ומניחן. אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שיש שהות ביום ללבשם, אבל אם אין שהות ביום ללבשם, עושה להם כמין כיס טפח ומניחן. אמר אביי: לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין, אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח, כך גירסת הרי"ף והרא"ש. ואף על פי שבקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות, גירסא זו עיקר. וכתב ה"ר יונה (שם) שרבינו האי פירש דבנכנס לבית הכסא מיירי, והכי קאמר: כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא, גוללן כמין ספר תורה, ואין צריך להניחן בכלי, כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד. אבל כשנכנס בלילה, עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען, כיון שאין לו ליטלם. ועלה אמרינן: לא שנו דביום גוללן כמין ספר תורה וסגי להו בהכי, אלא כשיש שהות ביום ללבשן, דכיון שעוד היום גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה, לא נטריח אותו לתת אותם בתוך הכיס; אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום ללבשן, אין לו להניחם כך ללא צורך, אלא עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען. וכיוצא בזה הוא דעת הרמב"ם, שכתב: היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב, ולא נשאר מן היום כדי ללבשן אחר שיצא, לא יכנס בהם גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא הקבוע. אלא כיצד יעשה? חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו ונכנס. וכן אם הוצרך בלילה, מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס. וכך הם דברי רבינו.

ורש"י פירש, דהא דקאמר: "בלילה עושה להם כיס טפח", היינו כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניען עד הבוקר, עושה להם כיס טפח, דחללו טפח, דחשיב הכלי אוהל להפסיק בינם לקרקע:


וכל זה מיירי בבית הכסא שבשדה, אבל שבבית לא יכניסם כלל — כן כתב בספר התרומה וזה לשונו: והיינו דוקא כשהוא בשדה, שירא להניח תפיליו שם מפני עוברי דרכים ומפני העורבים, כדמפרש התם. אבל אם הוא בבית הכסא שבביתו, לא יהיו עליו, כיון שיכול להניחן במקום המשתמר, עד כאן. וגם רבינו ירוחם כתב, דבבית הכסא שבבית לא יכניסם אם נכנס ליפנות.

ולהכניסן לבית הכסא ואין צריך לעשות צרכיו, כתב רבינו האי שאסור. והתוספות כתבו דאפילו בבית הכסא קבוע מותר, כיון שאינו עושה צרכיו, עד כאן. וכבר כתבתי בתחילת סימן זה שדעת הרא"ש גם כן להתיר, ומכל מקום נכון ליזהר כדעת רבינו האי(ב):


ואם שכחם בראשו ועשה בהם צרכיו וכו' — מימרא דרב הונא בפרק מי שמתו.

מצאתי כתוב: פסק הרשב"א בתשובה דמותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, דהא בבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו, עם היות שאסרה תורה כנגד העמוד. ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירים, אי לאו דחיישינן שמא יפנה, כל שכן הכא שהוא מותר, דקיל הרבה מאד. מכל מקום בעל נפש לא יסמוך על זה, עד כאן:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור ליכנס לבה"כ קבוע כו' בעיא דאפשיטא בפ' מי שמתו (דף כ"ג) וקאמר רבא דטעמא שמא יפנה בהן גדולים ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתבו התוס' דוקא ב"ה קבוע דכיון דרגילים לפנות בו חיישינן שמא יפנה שם אבל בה"כ עראי שאין רגילים לפנות שם מותר להשתין בהם כשהם בראשו והא דתניא לא ישתין בהם אפי' בבה"כ עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו דחיישינן שמא ישפשף בהן הניצוצות אם יפלו מים על רגליו או יגע באמה עכ"ל לכאורה משמע מלשונם מדכתבו והא דתניא לא ישתין בהם אפי' בבה"כ עראי כו' דבבה"כ קבוע כ"ש דאסור להשתין באוחז בידו והא ליתא דהא אסיקנא התם בה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור ב"ה קבוע דליכא ניצוצות שרי ופי' הרא"ש דלפי דבקבוע עושה צרכיו מיושב וכלים מי רגלים ליכא ניצוצות אבל בעראי דמשתין מעומד אינם כלים ואיכא ניצוצות ורבינו קיצר בזה שלא כתב לחלק בין קבוע לעראי אם אוחזן בידו וצ"ל שנסמך על מ"ש אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהן מעומד דאלמא מעומד דוקא אסור אבל מיושב שרי דאין שם ניצוצות וממילא שמעינן דבקבוע כיון דעושה שם צרכיו מיושב שרי להשתין אפי' הם בידו. ויותר נראה דמ"ש רבינו אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד רצונו לומר דכאן שהם בידו אין שום חילוק בין ב"ה קבוע ובין ב"ה עראי בכל ענין אם משתין מעומד אסור מיושב מותר ולמד רבינו כך מדברי התוס' שהבאתי שכתבו דהא דתניא לא ישתין בהם אפי' בבה"כ עראי כו' דמשמע כ"ש בה"כ קבוע ומפרש רבינו דבריהם דהיינו לומר דכשמשתין מעומד התם ודאי דבקבוע כ"ש הוא דאסור ואם משתין מיושב אפי' בקבוע מותר כ"ש בעראי דאין חילוק בין קבוע לעראי אלא בין מיושב למעומד משא"כ כשהתפילין בראשו דאיכא חילוק בין קבוע לעראי דבקבוע חיישינן שמא יפנה בהן דישכח התפילין בראשו אבל בעראי דאין רגילות לפנות שם לא חיישינן אבל כשהם בידו דליכא למיחש שישכח התפילין שבידו ויפנה בקבוע דאין אדם שוכח מה שהוא אוחז בידו וליכא למיחש אלא לניצוצות אין חילוק אלא בין משתין מיושב למשתין מעומד ודו"ק שוב ראיתי בהגהת ש"ע שכך היה מפרש כדפרישית:

ומ"ש אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו אע"ג דכשהן בידו לא שייך לומר חולצן דכבר חלוצין הן מראשו והם בידו אפ"ה כיון דקאי גם כן ארישא כשהתפילין בראשו ונכנס לבה"כ קבוע להשתין דחולצן ברחוק ד"א נקט חולצן וה"ק אלא בין שהן בידו ורוצה להשתין מעומד דנותנן לחבירו ברחוק ד"א ובין שהן בראשו ונכנס לקבוע להשתין דחולצן כו':

ואם רוצה ליכנס לבה"כ קבוע וכו' שם ת"ר הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד"א ונכנס אמר ר' אחא ב"ר הונא א"ר ששת ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד"א ומניחן מפני שעשאו בה"כ קבוע ובתר הכי קאמרינן א"ר מיאשא בר בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו ארבב"ח א"ר יוחנן ביום גוללן כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להן כמין כיס טפח ומניחן אר"י בר אחא אמר רבי זירא ל"ש אלא שיש שהות ביום ללבשן אבל אין שהות ביום ללבשן עושה להן כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי ל"ש אלא בכלי שהוא כליין אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח וכתב ב"י כך היא גי' הרי"ף והרא"ש ואע"פ שבמקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות גירסא זו עיקר ואיכא לתמוה דרבינו כתב דין בה"כ קבוע דחולץ ברחוק ד"א וכו' ולא כתב דין בה"כ עראי דחולץ ונפנה לאלתר וכו' ונראה דרבינו ראה שהרי"ף והרא"ש השמיטו הך ברייתא ומימרא דר"א בר רב הונא א"ר ששת דמחלק בין קבוע לעראי ולא הביאו אלא מימרא דר' מיאשא בר בריה דריב"ל הלכה גוללן וכו' אלמא דס"ל דהכי הוה מסקנא דשמעתא הלכה גוללן ואין חילוק בין קבוע לעראי וממילא אידחיא להך דרב ששת דקאמר אברייתא קמייתא ורבינו ז"ל נסתפק בזה דאיכא למימר דלא אתא ריב"ל אלא לחדש דגוללן כמין ספר ואוחזן בימינו וכו' ורבי יוחנן אתא לחלק בין חולץ ביום ובין חולץ בלילה אבל לעולם הא דרב ששת דקאמר אהך ברייתא קמייתא לחלק בין קבוע לעראי נמי הלכה היא ולכך כתב רבינו דבקבוע חולצן ברחוק ד"א וכו' כלימר בהא ליכא ספיקא דהכי הוי דינא דקבוע וממילא נשמע דבעראי איכא ספיקא מדלא כתב דינו ואם לא הזכיר רבינו קבוע אלא היה כותב בסתם ואם רוצה ליכנס לבה"כ לעשות צרכיו חולצן ברחוק ד"א וכו' היה נשמע דהכי הילכתא דאף בעראי חולץ ברחוק ד"א והא ליתא אלא ספיקא היא לדעתו:

ומ"ש רבינו ואוחזן בימינו ובבגדו אע"ג דריב"ל לא קאמר אלא אוחזן בימינו ופירש"י בימינו שלא בבגדו כדי שלא יפלו עכ"ל ס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא משמיה דר"ע דאוחזן בבגדו ובידו ונכנס אלא הלכה דבימינו בלא בגדו נמי שפיר דמי וכן פסק סמ"ג בעשה כ"ב וכ"כ המרדכי ומביאו ב"י אבל רבינו ס"ל דריב"ל לא בא לחדש אלא דאוחזן בימינו להוציא שמאלו וה"ט כיון דצריך לקנח בשמאל כדאיתא פרק הרואה וכדלעיל בסימן ג' לכך צריך לאוחזן בימינו אבל לעולם צריך בימינו ובבגדו דלא אידחיא הך ברייתא דאמר משמיה דר"ע אוחזן בבגדו ובידו ונכנס גם הסמ"ג כתב ויש מפרשים גוללן בבגדו ובידו כמ"ש לשם למעלה עכ"ל והכי נקטינן לחומרא וכ"כ הרמב"ם בפ"ד בבגדו ובימינו כנגד לבו ומיהו בהא דמתיר רבינו בבה"כ עראי להשתין כשתפילין בראשו חולק הר"ר משה בר מיי' ואוסר וטעמו דאע"ג דמאן דקמיבעיא ליה בקבוע הוא ס"ל דבעראי מותר להשתין כשהתפילין בראשו אפ"ה למאי דפשטינן דאסור חיישינן שמא יפנה בהן ואמרי לה שמא יפיח בהן משמע דללישנא בתרא אפי' בשל עראי אסור דלהפחה איכא למיחש אף בבה"כ דעראי והלכה כלישנא בתרא ורבינו לפי שפסק בעראי דמותר להשתין דלא חיישינן להפחה לכך לא הזכיר בדבריו אלא לישנא קמא גזירה שמא יעשה בהן צרכיו ולפעד"נ עיקר כהרמב"ם גם הב"י כתב דיש לחוש לדבריו וכן בדין שהרי ידוע דשכיחא טובא הפחה בשעת השתנה:

ומ"ש ובלילה או סמוך לחשיכה וכו' זה מימרא דרבי יוחנן ובלילה עושה להן כיס טפח וכו' וכתב ה"ר יונה דפי' רבי' האי גאון דבנכנס לבה"כ קא מיירי וכמ"ש רבי' וכן כתב הרב רבי' משה בר מיי' בפ"ד אבל רש"י ז"ל כתב ובלילה כשהוא חולצן בביתו ע"מ להצניעם עד הבקר עושה להן כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ"ל וכתב במרדכי הל' תפילין דרבינו שמחה דחה פי' רש"י דלהצניען א"צ להניחן בתוך כיס מדאיתא התם אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו ומסיק שם דלמתלינהו אסור אבל לאנוחינהו משמע דשרי אפי' בלא כיס ופי' גם הוא כדברי הרמב"ם והכי נקטינן וכ"כ בש"ע. מיהו דברי ר"ה גאון ודברי רבי' סתומין שכתבו עושה להם כיס טפח ומניחן ולא פירשו אם ר"ל דאין נכנס עם הכלי לבית הכסא אלא מצניען דדוקא כשיש שהות ביום ללובשן התם הוא דגוללן כו' ונכנס עם התפילין כדי שיהיו התפילין מזומנים בידו לחזור וללבשן כשיוצא ומרחיק ארבע אמות אבל היכא דאינו חוזר ולובשן מצניען או שמא רצונו לומר דנכנס עם הכלי לבה"כ כדי שיהא נשמר מן המזיקין דדוקא בנכנס להשתין ותפילין בראשו התם הוא דחולץ אותן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו ולא התירו לגוללן וכו' דכיון דאינו שוהה הרבה וגם א"צ לגלות עצמו אלא קצת לפניו אין לחוש לסכנת המזיקין כל כך וחוששין לניצוצות אבל בנכנס לפנות דמגלה עצמו וגם שוהה הרבה איכא סכנה הילכך אכי' אין שהות ביום לחזור וללובשן דעושה להן כיס טפח וכו' נכנס עם הכלי כי היכי שיהא נשמר מן המזיקין וכך היא דעת הרמב"ם שכתב היה לבוש תפילין והוצרך לבה"כ לעת ערב וכו' עד ואוחז הכלי בידו ונכנס וכן אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס עכ"ל ומביאו ב"י ועל רבי' איכא לתמוה טפי דראה דברי הרמב"ם ולא כתב כדבריו בפירוש גם לא כתב הפך דבריו בפירוש אלא סתם וכתב עושה להן כיס ומניחן בתוכו ולא כתב יותר ונראה דלפי שרבי' ראה שהראב"ד השיג על הרמב"ם במה שהתיר ליקח הכלי עמו ואמר דרבי יוחנן דאמר הואיל ושרו רבנן נינטרן לא אמר אלא ביום שראוי ללובשן וצריך שיהיו לו מזומנים מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל לעת ערב היכא שאינו ראוי לחזור ללובשן וכ"ש בלילה שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד אינו הגון שישתמש בתפילין כמו שהשתמש רבא מבת רב חסדא דמנחא ידא ארישא דרבא כי היכי דלא לבעית כדאיתא בפרק הרואה לפיכך היה רבינו מסתפק בהלכה זו ולא כתב בפי' כהרמב"ם וגם לא כתב בפי' כהראב"ד ואפשר דגם ר"ה גאון היה לו ספק בזה ולכן כתב בסתם ועוד אפשר דלפי שחלוקי דינים אלו אינן אלא לדידהו בבה"כ שבשדה אבל לדידן אינן רשאין ליכנס לבה"כ שבבית בתפילין כלל כמ"ש רבי' בסמוך לכך לא רצה להאריך ולכתוב מחלוקת הפוסקים בחלוקי דינים כיון שאין אנו נוהגין לפנות כלל בשדות וגם אין אנו לובשין תפילין כל היום ולא כתב אלא מה שאין בו מחלוקת אכן בש"ע פסק כהרב רבינו משה בר מיימוני:

דרכי משה[עריכה]

(א) ונראה לי דלעניין זהירות בעלמא קאמר, אבל לעניין הלכתא נקטינן כדברי המתירין. ומיהו בהגהת אלפסי פרק מי שמתו כתב כדברי הרמב"ם, דאסור להשתין בעוד תפילין בראשו גזירה שמא יפיח, כי כן דרך המשתינין, עד כאן לשונו.

(ב) ובאור זרוע כתב כדברי הטור.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: רוצה לומר, אם רוצה לעשות צרכיו בבית הכסא עראי, דאז אינו יכול להניחן בראשו משום צרכיו, ולא לאחזן בידו משום ניצוצות, לכך נותנן לחבירו. או רוצה לומר כשהוא משתין מעומד בבית הכסא קבוע, שאז אינו יכול להניחן בראשו משום גזירה שמא יעשה בהן צרכיו, ולא לאוחזן בידו, הואיל ומשתין מעומד ואיכא ניצוצות, לכך נותנן לחבירו. ולכן כתב אחר כך: ואם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו, רוצה לומר מיושב; דכשעושה צרכיו הוא יושב, דהשתא ליכא ניצוצות, יכול לאוחזן בידו (מהרל"ח). ועיין בט"ז ומגן אברהם.

הערה ב: ולי נראה שרבינו לא חילק, משום שכבר דקדק בלשונו וכתב: אם אוחזן בידו, אסור להשתין בהן מעומד, דממילא משמע דכל שהוא יושב שרי, ולכן דקדק לכתוב כן, להורות דכל שעומד – אסור אף בבית הכסא קבוע, וכל שיושב – שרי אף בבית הכסא עראי. ובגמרא דמחלק בין קבוע לעראי, היינו משום דסתמא דמילתא דבקבוע הוא יושב, ובעראי הוא עומד; אבל אין הכי נמי דאם עומד בקבוע דאסור, או אם יושב בעראי או בעפר תיחוח דשרי (מהרל"ח).