טור אורח חיים מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן מד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות תפילין

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אסור לישן בהם אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו. אבל כשהן בראשו, פורס עליהם סודרא וישן בהם שינת עראי, ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק ובקלות ראש. והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו שינת קבע כשהם בידו מותר, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן:

בית יוסף[עריכה]

אסור לישן בהם אפילו שינת עראי וכו' — בפרק מי שמתו, תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהם, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. וכתבו ה"ר יונה (יד: ד"ה ולא) והרא"ש: דוקא כשהם בידו, אבל כשהם בראשו – מותר לישן בהם שינת עראי, כדאמרינן בסוכה: הנכנס לישן ביום, רצה חולץ, רצה מניח. אבל כשהם בידו, אפילו לישן בהם שינת עראי אסור, שמא יפלו. ואם תאמר: והיאך שינת עראי מותר? והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם – מסיח דעתו מהם. ויש לומר, דלא הוי היסח דעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשהוא מתנמנם – אין כאן היסח דעת, כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש, עד כאן.

גרסינן בפרק הישן: תני חדא, ישן אדם בתפילין שינת עראי, אבל לא שינת קבע; ותניא אידך, בין קבע בין עראי; ותניא אידך, לא קבע ולא עראי? לא קשיא, הא דנקיט להו בידיה, הא דמנחי ברישיה, הא דפריס סודרא עלייהו. וכמה? תני רמי בר יחזקאל: כדי הילוך מאה אמה. ופירש רש"י: דנקיט להו בידיה. לא קבע ולא עראי, שמא יפלו מידו: דמנחי ברישיה. עראי מותר, וקבע אסור, שמא יפיח: דפריס סודרא עלייהו. הניחם אצל מראשותיו, בין קבע בין עראי, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת: ותו איתא התם, תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישינין שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמא? אמר רב אשי: גזירה שמא ירדם. אמר ליה אביי, אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע – ליחוש שמא ירדם? אלא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו. רבא אמר: אין קבע לשינה. ופירש רש"י: ירדם. שמא תחטפנו שינה ויישן קבע: בין ברכיו. דודאי לא ירדם: רבא אמר. לשמא ירדם לא חיישינן, הילכך בתפילין שרי; וסוכה היינו טעמא דאסור שינת עראי, לפי שאין קבע לשינה, ואין בה חילוק בין קבע לעראי לעניין סוכה, שאין אדם קובע עצמו לשינה, שפעמים אינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך, הילכך זו היא שינתו. וגבי תפילין, דטעמא שמא יפיח בהם ולאו משום איסור שינה, בניים פורתא לא אתי לידי הפחה, עד כאן.

וכתב הר"ן בשם הרב זרחיה הלוי, דכהנך תלת ברייתות דלעיל, דאוקימנא להו חדא בדנקיט להו בידיה וכו' – קיימא לן, אף על פי שלא כתבן הרי"ף בהלכותיו. וראיתי אחד מחכמי הדור שכתב דלא סמכינן אהני מתניתא, אלא אדרבי ינאי סמכינן, דאמר (שבת מט א): תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, וכדפירשו אביי ורבא: שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם, וכל שינה במשמע, בין קבע בין עראי. וכתב עליו הראב"ד שיפה כתב אותו חכם, אלא שלא פירש כל צרכו. והטעם, לפי שאין אנו יכולים לשער כדי הילוך מאה אמה, הילכך אין ישינין בהם כלל כשהם בראשו, וכל שכן כשהם בידו; אבל דפריס סודרא עלייהו ומניחו בצידו, מותר לישן כל שינה, כדאיתא בברכות: מניחם בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. ודבר זה כבר הזכירו הרב בברכות, ואין צורך לאלו הברייתות, עד כאן לשונו. כלומר: וגם הא דתניא, דכי נקיט להו בידיה – לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, כבר הזכירה בפרק מי שמתו, "תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי".

והרב רבינו יונה והרא"ש, שפסקו דכשהם בראשו ישן בהם שינת עראי, כמו שכתבתי לעיל – תימה, למה לא כתבו שיעור שינת עראי כמה היא? ואפשר דסברי דלא קיימא לן כברייתא דתני: "ישן בהן שינת עראי אבל לא שינת קבע", אלא כי הא דתניא התם: "הנכנס לישן ביום, רצה חולץ, רצה מניח. בלילה, חולץ ואינו מניח", ופירש רש"י: לפי שביום אין דרכו לישן עם אשתו, ולא לישן קבע, משום הכי רצה מניח. אבל בלילה חולץ אפילו לשינת עראי, דילמא מימלך וישן קבע. והטעם שפסקו כברייתא זו, משום דמשמע התם דרבי יוסי סבר הכי, והלכתא כוותיה דנימוקו עמו. והביאני לומר כן, מפני שכשרצו ה"ר יונה והרא"ש להביא ראיה דכשהם בראשו ישן בהם שינת עראי, הביאו הא דתניא: "הנכנס לישן ביום, רצה חולץ, רצה מניח", ולא הביאו מדאוקימנא הא דתניא: "ישן בהם שינת עראי" – במנחי ברישיה. ולפי זה צריך לומר, דהא דמפרשי רבי יוחנן ורבא בהאי ברייתא ד"ישן בהם שינת עראי", לאו משום דסבירא להו כוותיה, ולא באו אלא ליישב דלא ליקשו ברייתא זו וברייתא דקתני "אין ישנין עראי חוץ לסוכה" אהדדי. ולפי שיטה זו, צריך לומר שמה שכתבו ה"ר יונה והרא"ש דכשהם בראשו ישן בהם עראי, כדאמרינן בסוכה: הנכנס לישן ביום וכו' – הכי פירושו: מותר לישן בהם שינת עראי, דהיינו שינת יום, כדאמרינן בסוכה; וכל שינת יום הוי עראי, וכל שינת לילה הוי קבע.

והרמב"ם כתב בפרק ד (הלכות ט"ו-ט"ז): תפילין צריכין גוף נקי, שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו. לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה, ישן בהם שינת עראי, וכיצד הוא עושה? מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן. היו תפיליו כרוכין בידו, מותר לישן בהם אפילו שינת קבע, עד כאן לשונו. ומתוך דבריו נראה, שהוא מפרש הא דאוקימנא הנך תלת ברייתות, חדא בדנקיט להו בידיה וחדא בדפריס סודרא עלייהו וחדא בדמנחי ברישיה, דהיינו הא דקתני: "ישן בהם בין קבע בין עראי" – בדנקיט להו בידיה, כלומר שהם כרוכין יפה בידו, דליכא למיחש שמא יפלו כשיישן. ולא דמי להא דתנו רבנן: "לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם" וכו', דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה. והא דקתני: "לא קבע ולא עראי", בדמנחי ברישיה. והא דקתני: "ישן בהם שינת עראי אבל לא שינת קבע", בדמנחי ברישיה ופריס סודרא עלייהו. ובשיעור שינת עראי, משמע ליה דרבי יוחנן פליג אדתני רמי בר יחזקאל, ומשמע ליה דרבא לא איפליג עליה דרבי יוחנן אלא במאי דמשמע מדבריו, דהא דקתני "אין ישינין עראי חוץ לסוכה" – כשאינו מניח ראשו בין ברכיו הוא, אבל אם מניח ראשו בין ברכיו ישינין חוץ לסוכה, דליתא, דלגבי סוכה אפילו מניח ראשו בין ברכיו לא יישן חוץ לסוכה, משום דאין קבע לשינה, כלומר שאין אדם קובע לשינה, שפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודיו בכך, הילכך זו היא שינתו. אבל במאי דמפליג בתפילין בין מניח ראשו בין ברכיו לאינו מניח – מודה ליה, כן נראה לי.

ובהגהות מיימוני כתב בשם הרמ"ך, שלדעת הרמב"ם, הא דתנו רבנן: "לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי", צריך לדחוק ולפרש ד"לא יישן" לא קאי א"לא יאחז" דרישא, אלא מילתא באפי נפשיה הוא, עד כאן לשונו. ואין צורך לידחק בכך, אלא ההיא ברייתא בשאינן כרוכין בידו היא וכדפרישית. עוד כתב שם: שינת עראי, בפרק הישן פירש כמה שינת עראי, כדי שיהלך אדם מאה אמה. ואין לומר כן לדעת הרמב"ם, דאם כן לא הוה שתיק מיניה, אלא ודאי כמו שכתבתי עיקר.

כתב העיטור: הא דאמרינן שלא יפיח בהם, דוקא כשהן בראשו, אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר. ופשוט הוא:(א)

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לישן בהם וכו' ברייתא בפרק מי שמתו (דף כ"ג) לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא וישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי ופי' ר"י לא יישן שינת עראי בידו קאמר דחיישינן שמא יפלו מידו אבל כשהן בראשו מותר לישן בהם שינת עראי ולא גזרינן עראי אטו קבע דקבע עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יפיח בהן וגזירה לגזירה לא גזרינן וכ"כ הרא"ש לשם:

ומ"ש אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וכו' כ"כ גם הסמ"ק ואיכא לתמוה דהא בפ"ב דסוכה (דף כ"ו) אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע ובין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי לא קשיא הא דנקט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו הא דמנחא ברישיה עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח הא דפריס סודרא עלייהו הניחם אצל מראשותיו בין קבע ובין עראי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כך פירש"י אלמא דפרים סודרא דקאמר היינו כשהניחם אצל מראשותיו ושרי בין קבע ובין עראי אבל במנח ברישיה אסור אפי' עראי ולא מהני פריסת סודר. ורבינו כתב היכא דפריס סודר בדמנח ברישיה עראי מותר וקבע אסור. ונראה דרבינו והסמ"ק תופסים פי' הרמב"ם עיקר שהרי כתב בפ"ד וז"ל תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח סודר עליהן ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן היו תפיליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אכי' שינת קבע עכ"ל וצ"ל דמפרש הרמב"ם דה"ק כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי שמא ירדם ויפיח כי פריס סודר ודאי מדכר ולא ירדם כי נקיט להו בידיה אפי' קבע נמי שרי דאפי' יפיח ליכא איסורא כיון שאינן עליו דרך לבישה שיהא שם ה' נקרא עליו ולשמא יפלו מידו נמי ליכא למיחש שהרי כרוכים הם בידו ומ"ש רבינו תחלה דכשאוחזן בידו אסור אפי' עראי גם הרמב"ם מודה בה שהרי לא התיר אלא בכרוכים בידו אלמא באוחזן בידו ואינן כרוכין אסור אפי' עראי וכדתניא בהדיא בהך ברייתא דלא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי: ומ"ש רבינו דהרמב"ם מתיר כשהם בידו אפי' קבע וא"א לא כתב כן איכא לתמוה דהלא הרא"ש כתב בפ' מי שמתו להדיא דבידו אסור אפי' שינת עראי וא"כ היה לו לרבינו לומר וא"א הרא"ש אסר אפי' שינת עראי כשהם בידו ונראה לי ליישב דכך הם פי' דברי רבינו תחלה כתב דכשאוחזן בידו אסור אפי' שינת עראי דבזה אין מחלוקת אח"כ כתב והרמב"ם כתב דאפילו שינת קבע כשהם בידו מותר כלומר התיר בחד צד היכא דליכא למיחש שמא יפלו מידו והיינו כגון שכרוכים בידו ואדוני אבי ז"ל לא כתב כן כלומר לא כתב היתר זה ואפשר דס"ל להרא"ש ג"כ לחלק בין אוחזן בידו לכרוכין בידו כדס"ל להרמב"ם ואפשר נמי דלא ס"ל לחלק אלא בידו אפי' בכרוכים אסור גזירה אטו שאינן כרוכים ומה שדחה רבי' פירש"י בהך דפריס סודר עלייהו ותפס פירושו של הרמב"ם הוא משום דדוחק הוא לפרש דפריס סודרא היינו בהניחם אצל מראשותיו דלישנא דתלמודא דקאמר תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי ולא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי משמע דבכולהו תלתא ברייתא תני האי לישנא דהיינו ישן אדם בתפילין בין קבע בין עראי ולא ישן אדם בתפילין לא קבע ולא עראי ולשון זה אין משמעו אלא כשהוא לבוש בתפילין ואי אפשר לאוקמי הך ברייתא דבין קבע בין עראי בהניחם אצל מראשותיו וכו' אבל לפי' הרמב"ם ניחא ועוד כיון דלענין דינא משמע דלא פליגי אלא בדמנחי ברישיה דלפירש"י שינת עראי מותר בלא פריסת סודר עלייהו ולהרמב"ם אסור אפי' שינת עראי אלא א"כ דפריס סודר עלייהו נקט רבי' בהך דינא כהרמב"ם לחומרא אבל כשהם בידו ל"פ דבכרוכים ודאי אף לרש"י שרי אפי' שינת קבע ובאוחזן בידו אף להרמב"ם אסור אפי' שינת עראי שמא יפלו מידו ואם הניחן אצל מראשותיו ופריס סודרא עלייהו ודאי מודה גם הרמב"ם דאפי' קבע שרי ובש"ע פסק כהרמב"ם והיא דעת רבינו ונכון: הקשה ב"י דאמאי לא הביא הרמב"ם הא דאיתא בסוכה דשינת עראי מאה אמה ותירץ דס"ל דרבי יוחנן ורבא סבירא להו דשינת עראי במניח ראשו בין ברכיו וישן הוא דאי אפשר שלא ינער מיד ופליגי אהך שיעורא דמאה אמה ובכסף משנה כתב דחדא שיעורא הוא וישוב זה ניחא להרמב"ם שכתב הך דמניח ראשו בין ברכיו אבל הר"י והרא"ש שלא כתבוהו קשה למה לא כתבו שיעורא דמאה אמה ותירץ מה שתירץ והוא לפע"ד יישוב רחוק ואינו אמת גם ביישובו הקושיא על רבינו במקומה עומדת למה לא כתב הך שיעורא דמאה אמה. ולי נראה דהר"י והרא"ש ורבי' סבירא להו כרב יוסף דמשני הך קושיא דמקשינן בסוכה אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אמר רב יוסף בריה דרב עילאי במוסר שינתו לאחרים פירש"י באומר לחבירו אם ארדם העירני דעל זה קאמר תלמודא וכמה שינת עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה רצונו לומר דכשלא ישן כדי הילוך מאה אמה אין חבירו צריך להקיצו דעדיין לא ישן אפילו שינת עראי אבל ודאי אף יותר ממאה אמה לא הוי אלא שינת עראי דלא מקרי שינת קבע אלא כשנרדם טובא ולא הוזכר שיעור מאה אמה אלא לומר דבפחות לא הוי אפי' שינת עראי וא"צ להקיצו אבל מק' אמה ואילך יכול להקיצו גם יכול שלא להקיצו בעוד שלא נשתקע בשינה ובזה מיושבים גם דברי הרמב"ם וא"צ לפרש דרבא ורבי יוחנן פליגי אהך דתני רמי בר יחזקאל אלא כולהו סבירא להו כיון דלא איתמר הך שיעורא אלא דבפחות ממאה אמה לא הוי אפי' שינת עראי וא"צ להקיצו א"כ אין צורך לכתבו בפסחים דהא ודאי כיון דלא נאסר אלא בשינת קבע כל שאינו נרדם ונשתקע בשינה אין לנו להחמיר עליו להקיצו כיון דליכא איסורא אלא גזירה שמא יפיח ודו"ק. ואע"ג דאתקיף רב משרשיא עלה דהך דרב יוסף ואמר ערבך ערבא צריך לא חיישינן להך אתקפתא אלא קי"ל כרב יוסף דרב ששת נמי הכי ס"ל דאמר בר"פ הדר גבי תפילין רב ששת מסר שינתיה לשמעיה להקיצו כשיגיע שעת התפלה ולא חשש להא דקאמר ערבך ערבא צרוך כל זה נראה נכון והכי נקטינן דשרי אפילו יותר ממאה אמה כל זמן שלא נרדם בשינה דלא כהסמ"ק שכתב שעורא דמאה אמה יכול לישן דמשמע טפי לא:

ומ"ש ולא חשיב היסח הדעת וכו' כ"כ ה"ר יונה שמתוך דברי ר"מ למדנו דלא הוי היסח הדעת אלא כשעמד בקלות ראש ובשחוק אבל מתעסק בצרכיו אע"פ שמתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת וכו' וכ"כ הרא"ש מיהו ודאי דלא עבד איסורא אלא כשעומד בשחוק וקלות ראש אבל מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהם למשוך בשיחה בטלה ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב אדם למשמש בהן כל שעה שלא יסיח דעתו מהן כדלעיל בסימן כ"ח ובסימן ל"ז ועייו עוד במ"ש בזה סימן ל"ח ס"ט:

דרכי משה[עריכה]

(א) כתב בהגהות אלפסי פרק מי שמתו: והילדים שהיו נשותיהם עמהם, חולצין אפילו ביום כשנכנסים לשינת עראי, שמא יבואו לידי הרגל דבר, עד כאן לשונו.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: לפי פירוש רש"י דקיימא הכא, אין צריך בשינת עראי פריסת סודר. וצריך לומר דלחומרא בעלמא נקטיה, שלא יהא בגילוי הראש. או אפשר דסבירא ליה כחומרא דרש"י וכחומרא דהרמב"ם, כחומרא דרש"י, דבאוחזן בידו בין קבע בין עראי אסור; כחומרא דהרמב"ם, דבשינת עראי בעי פריסת סודר. והא דלא הביא רבינו בהניחן אצל מראשותיו דבין קבע בין עראי שרי, משום דמילתא דפשיטא הוא (מהרל"ח).