טור אורח חיים לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן לח | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מי הם החייבים והפטורים מתפילין

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

  • חולה מעיים ונשים ועבדים פטורין. אבֵל ביום הראשון פטור, מכאן ואילך חייב, אפילו באו פנים חדשות. תשעה באב חייב בהן:
  • חתן ושושביניו וכל בני חופה, פטורין מתפילה ותפילין וחייבין בקריאת שמע. וכותבי ספרים תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקין במלאכת שמים, פטורין מקריאת שמע ומתפילה ומתפילין ומכל המצוות:
  • כתב הרמב"ם: המצטער, שאין דעתו נכונה, פטור מהם, שאין יכול לכוין דעתו שלא יסיח מהם:
  • גרסינן במכילתא: "לזכרון בין עיניך", מכאן אמרו: המניח תפילין כקורא בתורה, והקורא בתורה פטור מן התפילין. וכתב רב שמואל בר חפני: ליתא להך ברייתא, דהא רבנן קשישי דתורתן אומנתן מניחין תפילין ומברכין עליהן, ואי לאו דחובה הוא, לא הוו מברכין עליהןג. ובעל העיטור כתב: ומסתברא לן דהקורא בתורה קאמר ולא בתלמוד, ואינהו בגמרא עסקי, עד כאן. ואין נראה לי לחלק, דהא לעניין ברכות התורה קאמר בפרק קמא דברכות דאית להו חד דינא.
  • אמר רבא: אסור למיחלץ תפילין קמי רביה, דכתיב: "וירם יד במלך", ואמר רבי יוחנןה: שחלץ תפילין לפניוו. ומאי תקנתיה? לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידים.
  • אמר רבא: לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים. תורה במאי? בספר בראשית פסוק אחד. בנביאים במאי? בספר שמואל פסוק אחד. בכתובים במאי? בספר תהלים פסוק אחד. בתלמוד תמניא. מיתיבי, מנא לן? דתנן: שמואל הקטן אומר, בן עשר שנים למקרא, בן י"ג למצוות. אמר אביי: והוא דידע לתרגומי בכולהו:

היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהן, תפילין קודמין:

בית יוסף[עריכה]

חולה מעייםבפרק כל הבשר מימרא דרב יהודה. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' א' שמי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפילה ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת קריאת שמע, בין אהבה וקריאת שמע יניח תפילין ויברך, דאנוס הוא. ועדיף הוא מעובדא דרב (ברכות יד, ב) דאמר שליחא הוא דעוית [בדק הבית] וכתבו רבינו בסימן פ' [עד כאן]:

כתב המרדכי שחולה פטור מן התפילין, והביא ראיה לדבר. ותימה, אם כן אמאי נקט רב יהודה חולה מעיים? לימא סתם חולה. ומצאתי (בשם ארחות חיים בשם הר"ם) [בדק הבית] כצ"ל: מצאתי להרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ג) [עד כאן]: מצטער ומי שאין דעתו מיושבת פטור, שהמניח אסור להסיח דעתו מהם, עכ"ל. ולפי זה אפשר לפטור כל חולה אם הוא מצטער, ורב יהודה דנקט חולה מעיים אפילו באינו מצטער(א):


ונשים ועבדים פטורים — משנה בפרק מי שמתו. ויהיב טעמא בגמרא משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וכתב הרא"ש בהלכות תפילין: ואף על גב דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר (עירובין צו א) לילה זמן תפילין, מכל מקום שבת ויום טוב לאו זמן תפילין:

כתב הכל בו בשם הר"ם, שאם רצו הנשים להניח תפילין אין שומעין להן, מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות, עכ"ל. ובספר ארחות חיים הקשה עליו, מדאמרינן בריש פרק המוצא תפילין (שם) דמיכל בת כושי (פירוש בת שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ולי נראה שטעם הר"ם כמו שכתבו התוספות (ד"ה מיכל), דאיתא בפסיקתא שמיחו בה חכמים. ופירשו הם דטעמא משום דתפילין צריכין גוף נקי, ונשים אינן זריזות ליזהר, והר"מ רצה לחוש לדברי הפסיקתא:

וכתב עוד הכל בו בשם הר"ם: ועל הבחורים ששאלת אשר מהרהרים אפילו בשעת קריאת שמע, לא יניחו תפילין. ואפילו חולי מעיים אסור להניחם, וכל שאינו יכול לשמרם שלא יפיח בהם אסור, כל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש בתאות נשים, עכ"ל. ותמיהני, דהא תניא בפרק שני דסוכה: רבי יוסי אומר הילדים לעולם חולצין מפני שרגילים בטומאה, ופירש רש"י: שרגילים בטומאה. קא סלקא דעתך שמא יראו קרי, שההרהור מצוי בהם. ומתמה תלמודא, לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין? אמר אביי: בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר. הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר. ואפשר לומר דהר"ם מפרש דקא סלקא דעתך דמפני שרגילים בטומאה היינו שהן בעלי קריין ובעל קרי אסור להניח תפילין, ומשום הכי מתמה דבעל קרי ודאי חייב בתפילין, ומיהו בעוד שהם עליו צריך שלא יהרהר, ואם אינו יכול להעמיד עצמו מלהרהר בשעה שהן עליו לא יניח. ובספר ארחות חיים כתוב על הא דהר"ם: וכן משמע מהירושלמי שמפרש גוף נקי ממחשבה רעה, עכ"ל. ולי נראה דאין לפטרם ממצות תפילין מפני כך, אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסיחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים:

כתב הרא"ש, דאיתא בספר העתים: סומא פטור מן התפילין ומן הציצית, דכתיב (במדבר טו לט): "וראיתם אותו", פרט לסומא. והוא ז"ל חלק עליו וכתב דליתא, ד"וראיתם אותו" בציצית הוא דכתיב:


אבל ביום ראשון פטור מכאן ואילך חייב אפילו באו פנים חדשות — בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כא א) אסיקנא דהלכה כרבי יהושע דאמר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות חולץ. ורבא פליג ואמר, כיון שהניח בשני שוב אינו חולץ לפנים חדשות, והלכתא כוותיה דבתרא הוא. ובפרק ב' דסוכה אמרינן: אבל חייב בכל המצוות חוץ מתפילין, והני מילי ביום ראשון דכתיב (עמוס ח י) "ואחריתה כיום מר". וכן כתב הרי"ף בפרק ואלו מגלחין וזה לשונו: ומסקנא אינו אסור אלא ביום ראשון בלבד, דעיקר מררא חד יומא הוא דכתיב: "ואחריתה כיום מר", וכיון שהניח יום שני שוב אינו חולץ ואפילו באו פנים חדשות. וכתב עליו הרא"ש: מה שכתב הרי"ף דאינו אסור אלא יום ראשון בלבד, לפי שיום ראשון כולו אסור, אבל שני אינו אסור אלא מקצתו כדאמרינן: אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל מותר, ופירש רש"י דשני ימים אסור, מקצת שני ככולו, וכהאי גוונא אמרינן בפרק שני דסוכה: והני מילי יום ראשון, אבל יום שני לא קא חשיב משום דמקצת היום ככולו. ויראה דמיד בהנץ החמה אמרינן מקצת היום ככולו, עד כאן. ונראה מדבריו דאף על גב דסבירא ליה לילה זמן תפילין הוא, כיון שאסור להניחם בתחלה אין הלילה עולה לו וצריך להמתין עד הנץ החמה:

והר"ן כתב בפרק שני דסוכה גם כן, דכי אמרינן "והני מילי ביום ראשון", הכי קאמר: הני מילי דמיפטר כוליה יומא ביום ראשון, אבל בשאר ימים לא מיפטר כוליה יומא דאפילו במקצת שני חייב. אלא שמדברי הרי"ף נראה דלא מיתסר ביום שני כלל, ואף הרמב"ם (רמב"ם הלכות אבל ד#הלכה ט) כתב כן. וכתב הרמב"ן בספר תורת האדם, דאפשר דהיינו טעמא לפי שאין מניחין תפילין בלילה, דלילה לאו זמן תפילין הוא, ואפילו הכי עולה הוא למקצת היום, ונמצא שאינו אסור ולא נפטר מלהניח תפילין אלא יום אחד בלבד, שהרי ביום השני בשחרית חייב בהן. וכתב הר"ן: ועדיין אין זה מחוור לי, שאם כן לא הוה ליה למימר: אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, עכ"ל. ונראה שטעמו משום דכיון שאמרו: שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, אם תימצי לומר דלא מיתסר אלא יום אחד, וליל שני כיון דלילה לאו זמן תפילין, אם כן לא נאסר אלא יום אחד בלבד. ולי נראה דיש לומר, דאף על גב דלילה לאו זמן תפילין הוא מטעם שמא יישן בהן, אבל מיתסר נמי מטעם אבילות:


תשעה באב חייב בהן — כן כתב הרא"ש בפרק בתרא דתענית, דלא חמיר תשעה באב משאר ימי אבילות. וכתב עוד: ור"מ כתב דבתשעה באב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל, דאין יום יותר מר ממנו, יום קביעות בכייה לדורות. ואפשר שדחק למצוא סמך למנהג אשכנז, אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי למעלה, עד כאן. וכתבו רבינו בסימן תקנ"ה:


חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורים מתפילה ותפילין וכו' — בפרק ב' דסוכה, תנו רבנן: החתן והשושבינין וכל בני חופה פטורים מן התפילה ומן התפילין וחייבים בקריאת שמע. משום רבי שילא אמרו: חתן פטור, ושושבינין וכל בני חופה חייבים. ופירש רש"י: פטורין מן התפילין. משום דשכיח שכרות וקלות ראש. והרמב"ם לא כתב דחתן פטור מן התפילין, ואפשר שהוא בכלל מה שכתב: מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור מן התפילין. ואהא דרבי שילא כתב הרא"ש, דלא קאמר דשושבינין ובני חופה חייבים אלא בקריאת שמע דוקא, אבל בתפילה ותפילין מודה דפטורין. ופסק הרא"ש הלכה כרבי שילא. ולפי זה נראה שמה שכתב רבינו בקריאת שמע לא קאי אלא אשושבינין ובני חופה ולא אחתן. ויותר נראה לומר דגם אחתן קאי, והטעם משום דרבי שילא דפטר לחתן, היינו מפני שאי אפשר לו לכוין דעתו, ואם כן היינו לדידהו שהיו מכוונים, אבל בזמן הזה שאפילו שאר כל אדם אינו יכול לכוין גם החתן חייבא, וכמו שכתב בסימן ע':


וכותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכו' — שם, אמר רבי חנינא בן עקיבא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי מוכרי תכלת, פטורים מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי שהיה אומר: כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. וצריך לומר דבשעה שהן עוסקין במצותן דוקא דקאמר, שלא יפסיקו ממצותן כדי לעשות מצוה אחרת, אבל בשעה שאינם עסוקין במצותן הרי הן כשאר כל אדם וחייבים בכל המצוות וכמו שכתבו שם התוספות (סוכה י ב ד"ה שלוחי) והרא"ש והרב רבינו ניסים גבי הא דתנן: שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. ולפי מה שכתבו הם ז"ל שם, היינו דוקא כשהוא בענין שאם יניחו תפילין או יקראו קריאת שמע או יקיימו אחת משאר המצות תבטל המצוה שהם עסוקים בה, כגון שאדם אחד רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ורוצה לקנות תפילין או תכלת ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים המצוה הבאה לידו. אבל אם אפשר לו להמתין, יעשה הסופר או התגר מצוה הבאה לידו אם היא מצוה עוברת ואחר כך יחזור לכתוב ספרים תפילין ומזוזות או למכרן. וכן כתב רבינו ירוחם על ברייתא זו: ודוקא כשמתבטלין ממלאכתן בשעה שיתעסקו במצוה אחרת. אבל אין כן דעת הרב רבינו ניסים, שהוא כתב שם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שהוא יכול לקיים את שתיהם, לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות, אף על פי שאפשר. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל, אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניה, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע עכ"ל. וכדברי הרב רבינו ניסים כתוב שם בהגהת אשיר"י בשם אור זרוע. ואפשר לומר דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים וכו' אלא ממצות הנחתם כל היום, אבל בשעת קריאת שמע ותפילה חייבים הם להניחן כדי לקבל עליהם עול מלכות שמים. וכן כתב ה"ר יונה אהא דפטר במכילתא לקורא בתורה מן התפילין(ב), וכמו שאכתוב בסמוך. [בדק הבית: ורבינו ירוחם גריס בברייתא זו: ותגרי תגריהם, ופירש דהיינו הקונים מן הסוחרים יחד למכור על יד על יד. עד כאן]:

והרי"ף כתב ברייתא זו, אבל הרמב"ם השמיטהב, ואיני יודע למה. ואפשר שטעמו, משום דאיתא בירושלמי פרק קמא דברכות (הלכה ב): רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה, כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפילה אנו מפסיקין. אמר רבי יוסי קומוי רבי ירמיה: אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקיבא, דתני: כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, רבי חנינא בן עקיבא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד על מנת שלא לעשות וכו'? טעמא דרשב"י, זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון (ופירש הר"א פולדא בירושלמי וזה לשונו: זה שינון. קריאת שמע, דכתיב "ושננתם". וזה שינון. תלמוד תורה נמי דרשינן מהאי, כדאמר (קידושין ל א): "ושננתם", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, עד כאן). וכיון דלדברי הירושלמי לדעת הכל אין כותבי ספרים וכו' פטורין מן התפילין, דעד כאן לא פטר תנא קמא אלא מן התפילה מפני שהיא מדרבנן, אבל לכל מצוה דאורייתא מפסיקין כדרך שמפסיקין לקריאת שמע, לא רצה לפסוק כהא דתניא בגמרא דידן דפטורים מן המצוות, דאפשר דשום תנא דסבירא ליה כרבי יוסי הגלילי קתני לה ופליגי עליה חכמים:

כתב הרמב"ם המצטער וכו' — בפרק ד' (הלכה י"ג) וזה לשונו: מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה עליו פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהם. וכתב ה"ר מנוח: אף על גב דבשאר מצות אמרינן דמצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה, הכא שאני משום היסח הדעת:


גרסינן במכילתא (פרשת בא פרשה י"ז) לזכרון בין עיניך מכאן אמרו המניח תפילין כקורא בתורה כו' עד ואינהו בגמרא עסקי — כל זה כתב הרא"ש בסוף הלכות תפילין. והא דגרסינן במכילתא, כתבו התוספות בפרק קמא דראש השנה גבי קרקפתא דלא מנח תפילין, וגם הרב רבינו ניסים כתבה שם. וכתב דאפשר דטעמא דמילתא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אי נמי שהעוסק בתורה אינו צריך אות, שדברי תורה הן עליו לאות. והמרדכי כתב בהלכות תפילין: ושמא מה שאומר במכילתא שהוא פטור היינו בשעה שעוסק בתורה. וה"ר יונה כתב בפרק היה קורא, דלא בא במכילתא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפילה, שזה צריך הוא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אלא החיוב של כל היום הוא שפוטר למי שעוסק בתורה. ולפי דבריו שפיר נקטינן כברייתא זו, וליתא לקושיא דרב שמואל בר חפני, דרבנן קשישי בשעת תפילה הוו מנחי להו, ובהא לא איירי במכילתא. ולדברי המרדכי וסברא קמא דהרב רבינו ניסים נמי אתי שפיר, דרבנן קשישי לא היו פוסקים מלימודם כדי להניח תפילין, דהא בשעת תפילה הוא דמנחי להו, ובמכילתא לא פטר אלא שלא יפסיק מלימודו. ואפילו אם תמצא לומר דרבנן קשישי הוו פסקי מלימודם כדי להניח תפילין, לא קשה, דמכילתא מיירי במי שתורתו אומנותו כגון רשב"י וחביריו, אבל מי שאין תורתו אומנותו כל כך לא מיפטר וכדאיתא בפרק קמא דשבת, וגם בירושלמי שהבאתי בסמוך. ועוד יש לומר, דאפילו רבי שמעון בן יוחאי וחביריו אם רצו להניח תפילין מברכין עליהם, דהא דפטירי היינו אם לא רצו להפסיק, אבל אם באו להפסיק חיובי מיחייבי ומברכין עליהם. והרוקח כתב בסימן שס"ט על המכילתא, דאין לומר פטור ממש, אלא מעלין עליו כאילו שונה בתורה, וכל שכן שאם שונה בתורה ששכרו כפול, עד כאן:

ומה שכתב רבינו על דברי בעל העיטור: ואין נראה לי לחלק דהא לענין ברכת התורה קאמר בפרק קמא דברכות דאית להו חד דינא.ד ויש ליישב, דבעוסק בתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים, הרי הוא זוכר על ידיה יציאת מצרים ואינו צריך זכרון אחר, מה שאין כן כשהוא עוסק בתלמוד. ומכל מקום אין דברי בעל העיטור נראין:


אמר רבא אסור למחלץ תפילין קמיה דרביה וכו' עד והדר כרכי תלמידיה — בשימושא רבא. והא דאמר רבי יוחנן ד"וירם יד במלך" (מלכים א יא כו) היינו שחלץ תפיליו בפניו, איתא בפרק חלק (סנהדרין קא ב), וכתבו הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה (הלכה ו) ורבינו בטור יורה דעה סימן רמ"ב. ופירש רש"י, שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו, עד כאן. וכתב עוד, דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: ומזה הטעם נראה שאמרו בשימושא רבא שהתלמיד עושה חוצפא כשמגלה ראשו. אבל אין מתיישב לי מה שאמרו: עד שיחלוץ רבו, שבכאן על כל פנים יש עזות אם הטעם הוא זה. ואולי חששו לטעם אחר, מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים ואין ראוי לעשות זה בפני רבו עד שיראה רבו עושה כן, ועוד שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו, כשחולץ מורה שהגיע זמן שאינו חייב בהם, ואין ראוי לעשות כן אלא בהוראת רבו, עכ"ל. ולפי טעם שני שכתב, אינו אסור אלא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה, שנראה כמורה שכבר הגיע זמן חליצת תפילין. ומיהו לענין מעשה יש לחוש לדברי רש"י ז"ל:(ג)


אמר רבא לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי וכו' עד והוא דידע לתרגומי בכולהו — גם זה בשימושא רבא. וכתוב בספר התרומה: "אמנם בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה, אלא אדרבה בפרק לולב הגזול גרסינן: קטן היודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין, אף על גב דלא למד במשנה. וכן כתוב התם: אי כתבינהו אגויל שפיר דמי. וליתא, דאילו בפרק המוציא יין (שבת עט ב) פריך תלמודא: תפילין אגויל מי כתבינן? ואין לסמוך עליהם במקום שהתלמוד שלנו חולק עליהם". וגם ספר ארחות חיים כתב על דברי שימושא רבא כדברי בעל התרומה. והרא"ש כתב בשם ה"ר ברצלוני: מה שכתב בשם רבא: לא כשר לאנוחי תפילין אלא מאן דקרי תורה נביאים כתובים, האי מימרא ליתא בכולי תלמודא ולא אשכחינן לה כלל. ואיכא נמי מאן דבעי למימר שגם הוראה זו אינה עיקר, דהא קיימא לן: כל בר ישראל שיודע לשמור תפילין חייב בחינוכן. ומה שכתב: בתלמוד תמניא מתיבי, מנא לן? דתנן: שמואל הקטן אומר וכו', הכי פירושא: דתנן דכשהוא בן עשר הוא מתחנך למשנה, ודאי כשהוא בן י"ג כבר קרא בתלמוד תמניא מתיבי, כמו (ברכות כ א) "אנן מתנינן תליסר מתיבתא בעוקצין", עכ"ל. ורבינו שכתב דברי שימושא רבא, אפשר דסבירא ליה שאין קושיא מההיא דקטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, דהא איכא לאוקמא דוקא בדגמיר, אבל אי לא גמיר לא. אי נמי לענין הנחתן עליו כל היום איירי בשימושא רבא, ובפרק לולב הגזול איירי לענין הנחתן בשעת קריאת שמע ותפילה בלבד. אבל כל הפוסקים השמיטו דברי שימושא רבא בזה:


היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת וכו' — בירושלמי שילהי מגילה איפליגו שמואל ורב הונא במילתא. ואף על גב דאמרינן התם: מתניתא מסייעא לשמואל דאמר מזוזה קודמת, תפילין שבלו עושין אותן מזוזה, מזוזה שבלתה אין עושין אותה תפילין, למה? שמעלין בקודש ולא מורידין, כתב הרא"ש בהלכות תפילין דמסתברא דהלכה כרב הונא דאמר תפילין קודמים, דמצוה דגופיה עדיף. ואין לתמוה האיך דחה סייעתא דברייתא בסברא בעלמא, דההיא סייעתא לאו כלום היא, משום דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא, דבפרק הקומץ תניא איפכא: ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה:

בריש פרק ואלו מגלחין (מועד קטן טו א): מנודה ומצורע איבעיא לן מה הן בתפילין? ולא איפשיטא. וכתב בעיטור דאסור:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חולה מעים מימרא דרב יודא בפ' כל הבשר (דף ק"י) וכתב ב"י דמיירי באינו מצטער דאי במצטער בחליו ואין דעתו מיושבת עליו אפילו סתם חולה נמי פטור וכ"כ בהגהת ש"ע:

ומ"ש ונשים ועבדים פטורים משנה בפרק מי שמתו (דף כ') ויהיב טעמא בגמרא משום דמ"ע שהזמן גרמא הוא:

אבל ביום הראשון פטור מכאן ואילך תייב אפי' באו פנים חדשות רבינו לא דקדק כאן חדא דכתב ביום הראשון פטור משמע דליכא איסורא והא ליתא דאיסורא נמי איכא כמבואר בר"פ אלו מגלחין אידך דכתב מכאן ואילך חייב דמשמע דאין חילוק בין קודם הנץ לאחר הנץ והרא"ש כתב דאינו מותר אלא לאחר הנץ אבל קודם הנץ אסור אף ביום שני אבל בי"ד סימן שפ"ח נזהר רבינו וכתב דביום ראשון אסור להניח תפילין לגמרי ובשני נמי אסור עד הנץ וכ"פ בש"ע בי"ד לשם מיהו לענין הלכה כבר ביררתי בס"ד לשם דבשני מותר אפי' קודם הנץ ע"ש במ"ש באריכות כי שם עיקר מקום דין זה וכאן אין להאריך:

תשעה באב חייב בהן נתבאר בס"ד בסימן תקנ"ה כי שם מקומו:

חתן ושושביניו וכו' בפרק הישן סוף (דף כ"ה) תנו רבנן חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפילין ומן התפלה וחייבין בק"ש משום רבי שילא אמרו חתן פטור והשושבינין וכל בני החופה חייבין ופירש"י פטורין מן התפלה דבעיא כוונה ומן התפילין משום דשכיחא שכרות וקלות ראש וחייבין בק"ש דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון משום רבי שילא אמרו חתן פטור מק"ש דטריד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל ואיכא לתמוה דמשמע דבין לת"ק בין לרבי שילא קאמר דלית להו להני תנאי דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכך הבינו בעל המאור והר"ן מדברי רש"י וצ"ל לפי זה דטעמו דרש"י דפירש כך משום דאי איתא דאית להו להני תנאי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ קשה דמק"ש נמי ליהוו פטורים אלא ודאי לית להו העוסק במצוה פטור מן המצוה ולהכי חייבין בק"ש ותימה דא"כ השתא איפכא קשיא דאי לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה אמאי פטורים מן התפלה ומן התפילין דאי משום דתפלה בעיא כוונה ותפילין משום דשכיחא שכרות וקלות ראש איבעי להו ליתובי דעתייהו כדאמר התם גבי אבל ונלפע"ד ליישב דלא אמר רש"י ולית להו להני תנאי כו' אלא אהני תנאי שאמרו משום רבי שילא חתן פטור והשושבינין חייבין פי' חתן פטור מק"ש ומתפלה ומן התפילין והשושבינין חייבין בכולם וכן בכל שאר המצות כולן חייבין משום דלית להו העוסק במצוה פטור מן המצוה ואפ"ה חתן פטור משום דטריד ואי אפשר לו לכוין דעתו כלל אפי' לפסוק ראשון דק"ש אבל לת"ק דפוטר לשושבינין מתפלה ותפילין בע"כ דס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דאל"כ הו"ל ליתובי דעתייהו כדפי' ומה שכתב רש"י בדברי ת"ק פטורין מן התפלה דבעי כוונה וכו' רצונו לומר דכיון דבעי כונה ותפילין נמי בעי ליזהר משכרות ומקלות ראש אם כן צריכין הן ליתובי דעתייהו שעות הרבה ויתבטלו משמחת חתן וכלה ולכן פטורין הן מתפלה ותפילין דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומיהו בק"ש חייבין בין חתן בין שושבינין דכיון דא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון אין בזה שום ביטול לשמחת חתן וכלה וכך הבינו התוס' מפי' רש"י והקשו להני תנאי דס"ל דלרבי שילא לית ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ יתחייב חתן בסוכה דליכא למימר אה"נ דלרבי שילא חתן חייב בסוכה דכיון דלת"ק דס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה חתן פטור מן הסוכה ממילא צ"ל לרבי שילא דפוטר בחתן יותר מת"ק דאף בסוכה פוטרו וקשה אמאי פוטרו מן הסוכה פיון דלית ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה ועל כן פירשו התוס' דלא כפירש"י אלא רבי שילא נמי ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דמודה בהא לת"ק ולא נחלק אלא בק"ש דחתן פטור משום דאין יכול לכוין דעתו כלל אפי' בפסוק ראשון אבל שאר בני חופה חייבין דיכולין לכוין בק"ש אבל בתפלה ותפילין מודה לת"ק דבני חופה נמי פטורין וכ"כ הרא"ש דבין לת"ק בין לרבי שילא העוסק במצוה פטור מן המצוה ורבי שילא קאמר דחתן פטור אפי' מק"ש ובני חופה חייבין בק"ש אבל בתפלה ותפילין אף בני חופה פטורין ולא משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי נפטרו אלא ודאי לא מיקרי עוסקין במצוה והא דפטירי מתפלה לפי שמתוך שמחתן אי אפשר להם לכוין להתפלל ומן התפילין נמי פטורין משום דשכיח בחופה שמחה וקלות ראש עכ"ל ואיכא לתמוה בהא דכתב ולא משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי נפטרו דהא קודם זה תכ"ד כתב דלת"ק חתן ובני חופה כולהו פטורין מן התפלה ומן התפילין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפ"ה חייבין בק"ש משום דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון ולא קשיא מק"ש נמי נפטרו ומאי שנא דקשיא לרבי שילא טפי ונראה ליישב דדוקא לרבי שילא קשיא דכיון דחתן פטור מק"ש דאי אפשר לו לכוין דעתו כלל א"כ בני חופה נמי נפטרו מק"ש שהרי הם עוסקין במצות שמחת חתן וכלה כשהגיע זמן ק"ש מאחר שהחתן אינו קורא ק"ש דאילו לת"ק דהחתן חייב בק"ש א"כ בני חופה אינן עוסקין במצות שמחת חתן וכלה כשהגיע זמן ק"ש שהרי החתן קורא ק"ש לפיכך חייבין בני חופה לקרוא ק"ש. השתא ניחא הא דכתב הרא"ש דלרבי שילא הא דבני חופה פטורין מן התפלה ותפילין לאו משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי נפטרו אלא ודאי לא מקרי עוסקי במצוה וצריך להבין דאמאי לא מקרי עוסקי במצוה ונראה דסבירא ליה לרבי שילא דלא מקרי עוסק במצוה אלא עוסק במלאכת מצוה כגון עושה סוכה ולולב אבל מה שעוסק לשמח את החתן אין זה עוסק במצוה וכיוצא בזה פירש"י פ"ק דברכות בהא דתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן דאי לאו קרא יתירא לחתן לא נפקא לן מקרא קמא כיון דעוסק במצוה לא כתיב קרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מיניה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא אבל דחתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על בעילת בתולים אי לאו קרא יתירא לא אתמעיט עכ"ל והכא נמי דכוותא איכא למימר בבני חופה דלאו עוסקי במלאכת מצוה נינהו ואכתי קשה טובא להרא"ש דכתב והלכה כרבי שילא דחתן פטור מק"ש עכ"ל דפסק כיחיד כנגד רבים דליכא למימר דפסק כרבי שילא משום דבפרק היה קורא תנן סתמא חתן פטור מק"ש לילה הראשונה ועוד מ"ש דבע"כ הך פלוגתא דת"ק ורבי שילא בפרק הישן בכונס את האלמנה מיירי אי נמי בכונס את הבתולה ולאחר בעילה ופליגי בסברא אם אפשר שהחתן יכוין דעתו בפסוק ראשון אם לאו דאי בכונס את הבתולה וקודם בעילה ליכא מאן דפליג דפשיטא דפטור מן הק"ש ד' לילות וא"כ כ"ש דקשה אמאי פסק כר' שילא הא אסיקנא בפ"ק דברכות ובפרק היה קורא דאין חתן פטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא משום דטריד טירדא דמצוה אבל בכונס את האלמנה אע"פ דעוסק במצוה כיון דלא טריד טירדא דמצוה חייב בק"ש וה"ה בכונס את הבתולה ולאחר בעילה דפשיטא דחייב חתן בק"ש כת"ק ודלא כרבי שילא ונראה דמה"ט פסק רבינו כאן כת"ק וכתב חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מתפלה ומתפילין וחייבין בק"ש פי' בין חתן בין שושביניו חייבין בק"ש ומיירי בחתן שכנס את האלמנה אי נמי בכונס את הבתולה ולאחר בעילה ודלא כהרא"ש דפסק כרבי שילא דפוטר את החתן אף מק"ש דליתא אבל דין חתן הכונס את הבתולה ולא בעל כתבו רבינו לקמן בסימן ע' והאריך בכל חילוקי דינים דחתן לענין ק"ש כי שם מקומו וכאן כתב בקיצור לפי שלא כתב כאן אלא דין תפילין ואגב גררא סיים וחייבין בק"ש עוד נלע"ד דמ"ש באשיר"י והלכה כרבי שילא דחתן פטור מק"ש הוא ט"ס דאיזה תלמיד כתבו בגליון לפי ששנינו בברכות חתן פטור מק"ש ד' לילות והכניסוהו בפנים וטעות הוא דפשיטא דהלכה כת"ק ומיירי בכנס אלמנה אי נמי כנס את הבתולה ולאחר בעילה וכ"כ הר"ן בפרק הישן וע"ש במ"ש בספר המאור ובספר מלחמות ה' דפשיטא להו דהלכה כת"ק ולא כרבי שילא. והב"י כתב ליישב דברי רבינו על פי דברי הרא"ש דפסק כר' שילא ע"ש ולא נהירא הארכתי בכל זה כדי לפרש הפשט בפירש"י ותוס' ובאשיר"י ורבינו שהם קצת סתומים עוד נלפע"ד דס"ל לרבינו למאי דפי' הרא"ש לרבי שילא דלא מקרי עוסקי במצוה וכו' השתא ודאי אף לת"ק לא מקרי עוסקי במצוה ולא נפטרו חתן ושושביניו מתפלה ומתפילין בין לת"ק בין לרבי שילא אלא משום דא"א להם לכוין בתפלה ומתפילין נמי פטירי משום דאיכא קלות ראש בחופה אבל בק"ש פליגי בסברא דלת"ק תתן נמי חייב דבקל יוכל לכוין בפסוק ראשון ולר' שילא חתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל ולפיכך פטור אפי' מק"ש ולפ"ז ניחא דלא תניא בהך ברייתא דפטורים מכל מצות האמורות בתורה וה"ט דלא פטירי אלא מתפלה ותפילין דא"א להם לכוין בתפלה ופטירי נמי מתפילין כיון דאיכא קלות ראש אבל בשאר כל המצות חייבין דלא מקרי עוסקי במצות אבל בכותבי ספרי' וכו' דבסמוך דעוסקי במצות נינהו תניא בהן פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ודו"ק:

וכותבי ספרים וכו' ברייתא בפרק הישן (ריש דף כו.) והרי"ף והרא"ש הביאוה. אבל הרמב"ם השמיטה וכתב ב"י שטעמו שנסמך אהירוש' דמשמע לשם דאידחיא הך ברייתא מהלכת' ולא קי"ל כהרמב"ם בהא כיון שכל הפוסקים חלקו עליו וכן פסק בש"ע:

כתב הרמב"ם המצטער שאין דעתו נכונה וכו' ואע"ג דבפרק הישן קאמר אבל חייב בסוכה ואע"פ דמצטער פטור מן הסוכה היינו דוקא כשהסוכה מצערתו כגון חמה או צנה אבל הכא איהו הוא דקא מצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה אפ"ה מצטער זה שאין דעתו נכונה עליו כלומר דאי אפשר ליה ליתובי דעתיה דכשבא ליישב דעתו חוזר ומצטער ואין דעתו נכונה עליו אם כן איכא היסח הדעת ופטור:

גרסי' במכילתא ולזכרון בין עיניך מכאן אמרו המניח תפילין כקורא בתורה והקורא בתורה פטור מן התפילין פי' מדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך אלמא דהמניח תפילין כאילו תורת ה' בפיו דהיינו כאילו קורא בתורה וא"כ נמשך מזה דהקורא בתורה פטור מן התפילין ובמקצת ספרי רבינו כתוב נוסחא אחרת ולזכרון בין עיניך מכאן אמרו שכל המניח תפילין לא יסיח דעתו מהן והקורא בתורה וכו' פי' מדכתיב ולזכרון אלמא שצריך לזכור אותן בכל שעה שלא יסיח דעתו מהן ומדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שמעינן שהקורא בתורה כאילו מניח תפילין:

וכתב ר"ש בר חפני ליתא להך ברייתא וכו' ותימא דהא פשיטא דהמכילתא לא קאמר אלא אע"פ שמצותן להיותן עליו כל היום כדלעיל בסימן ל"ז אם קורא בתורה כל היום פטור מלהיות עליו תפילין כל היום אבל בשעת ק"ש ותפלה ודאי חייב להניחן מדאמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ומדאמר כל הקורא ק"ש משמע ודאי אפי' תורתו אומנתו דלא פסק גירסא מפומיה ומי לנו גדול מרשב"י ובריה ר"א דתורתן אומנתן וכי הוו טשו במערתא והוו יתבי בחלא כולי יומא גרסי ובעידן צלויי לבשי מיכסי ומצלי וכו' כדאיתא ס"פ ב"מ וכיון דהיו מפסיקין מת"ת לתפלה כ"ש דהיו קורין ק"ש ומניחין תפילין וכ"כ ה"ר יונה ומביאו ב"י ופשוט הוא דקושיא זו דרשב"ח אינה כדאי לדחות הברייתא מפניה:

ומ"ש ובעל העיטור כתב מסתברא לן דהקורא בתורה קאמר וכו' נראה דטעמו דס"ל דהא דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שמלמדינו דהמניח תפילין כאילו קורא בתורה רצונו לומר כאילו קורא בתורה אלו הד' פרשיות שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים כדי שנזכור יציאת מצרים ע"י נסים ונפלאות שעשה עמנו וכו' כדלעיל בסימן כ"ה וא"כ לפ"ז נמי הקורא בתורה דקאמר ר"ל הקורא בתורה אלו הד' פרשיות פטור מן התפילין אבל שאר פרשיות בתורה וכל שכן תלמוד או מדרש פשיטא דאינו כמניח תפילין דאין ענין שאר דברי תורה לד' פרשיות שבתפילין ולפ"ז אין השגת רבינו כלל השגה על מ"ש בעל העיטור וראיתי מעשה רב ממורי החסיד מהר"ר וויי"ש ז"ל שהיה קורא בכל יום בבקר כשהיו תפילין בראשו פ' קדש ופ' והיה כי יביאך ואמר כיון שארבע פרשיות כתובים בתפילין ראוי לקרות כל הד' בכל יום בשעה שהתפילין בראשו וזה עולה יפה לפי פירוש זה שכתבתי לדעת העיטור:

אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמי דרביה וכו' זהו לשון שימושא רבה ובפרק חלק (דף ק"א) פי' רש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו ע"כ וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך. והנכון דלפי שמצותן להיותן עליו כל היום א"כ כשיגיע לעת ערב וחולצן קמי רבו הו"ל כמורה הלכה בפני רבו דלילה לאו זמן תפילין והגיע זמן חליצתן וכ"כ ב"י בשם הר"י אבוהב ואתי שפיר לפי זה הא דקאמר ומאי תקנתיה לכרוך דרביה ברישא וכו' דכשכורך דרביה ברישא דהכל רואין שמה שחלץ תפילין מקמי שחלץ רבו הוא לפי שהכין עצמו לכרוך תפילין דרבו ולכך חלץ תפילין שאינו כדאי להסיח דעתו מתפילין שעליו ולעסוק בכריכת תפילין דרביה דכיון שנותן דעתו לכרוך תפילין דרבו בענין שיהיו כרוכין יפה בהכרח הוא שיסיח דעתו במקצת מתפילין שעל ראשו ולפיכך היה צריך לחלוץ תפיליו מקמי שחלץ רבו ולא משום שדעתו היה להורות הלכה בפני רבו ואע"ג דאינו אסור אלא במסיח דעתו בשחוק ובקלות ראש כדלקמן בסי' מ"ד מ"מ מצוה מן המובחר הוא שלא יסיח דעתו כלל אלא תמיד יהא דעתו על התפילין שעליו. ועוד אפשר לומר דלמ"ש ב"י סימן ל"ב ע"ש אורחות חיים שכתב ע"ש רבינו האי וז"ל ותלמיד בפני רבו שאין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו מניחין תפילין קטנות כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהם מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים וחוששין לעונש מפני שהתפילין דרך כבוד דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכ"ל לפ"ז הא דקאמר אסור למיחלץ תפילין קמי דרביה וכולי הוי נמי מה"ט דבחליצת תפיליו בפני רבותיו מגלה שמשוה עצמו לרבותיו ונראה כעז פנים וכו' ותקנתיה דלכריך דרביה ברישא וכו' דהשתא דמשמש את רבו הכל רואין דאינו משוה עצמו לרבו ועיין בב"י מ"ש עוד בשם הר"י אבוהב ז"ל ומ"כ בשם ר' שכנא ז"ל דכשהתלמיד אין לו תפילין בראשו אין לו לנעול מנעל לרבו או לחלוץ לו במקום שאין מכירין אותו שמא יאמרו עליו שהוא עבד כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב הילכך אסור למיחלץ תפילין קמי רביה דנראה דחולצן כדי שלא ישמש לרבו בנעילת סנדל ובחליצתו:

אמר רבא לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי וכולי ובמקצת נוסחאות כתובה כאן הגה"ה אמר המעתיק האי מימרא דרבא וכו' עד אלא משבשתא בעלמא היא ע"כ וכבר הביא ב"י דהכל דחו למימרא זו דרבא אבל אין ספק דלא כתב לא כשר לאנוחי תפילין וכו' אלא לאותן שמניחין תפילין עליהם כל היום דמצותן עליהן כל היום וקאמר דמיחזי כיוהרא דלא כשר לאנוחי תפילין כל היום אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים ובתלמוד תמניא מתניתא אבל בשעת ק"ש ותפלה פשיטא דאפי' קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כ"ש כל מי שהוא גדול וגם ב"י כתב כן ולפע"ד הוא דבר פשוט וכיוצא בזה כתבנו בסמוך ס"ז ליישב קושיית ר"ש בר חפני:

דרכי משה[עריכה]

(א) ולא ידענא למה כתב זה הדבר בשם א"ח, דהא הם דברי הרמב"ם וכמו שהביא רבינו בסימן זה. וראיתי באור זרוע שכתב דברי המרדכי, והביא ראיה לדבר ממדרש ילמדנו: רבי ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים, משום שהחולי ממרק החטא, שנאמר (תהלים קג ג): "הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי", ואמרינן בירושלמי: רבי יוחנן לא היה מניח תפילין כי אם פעם אחת בשנה משום חוליו. והא דאמרינן בכתובות דרבי היה מניח תפילין עד שעת מותו, שאני רבי דקדוש ביותר היה ומחמיר על עצמו היה, עד כאן לשונו. ועיין לעיל סימן כ"ז, מי שיש לו קרירות בראשו אם יכול להניח תפילין על הכובע.

(ב) ולא ידענא מהו, דהא אף מקריאת שמע ותפילה גופא פטורים, מטעם דעסוקים במצוה אחרת, ולא דמי כלל לקורא בתורה דפטור מתפילין, ובשעת קריאת שמע ותפילה חייב כמו שכתוב לקמן, דהתם חייב בקריאת שמע ותפילה, אלא שהתורה היא בעצמה זכרון כמו תפילין דלקמן.

(ג) ולפי דברי מהר"י אבוהב אינו אסור אלא כשחולצן קודם שרבו חולץ, אבל אחר כך מותר. ואין לשון "שחלץ תפילין לפניו" משמע כן, דמשמע דבלפניו הדבר תלוי. ולי נראה טעמא אחרינא, דאסור לחלוץ תפילין לפני רבו משום שצריכין לישב בכובד ראש ובמורא בתפילין, וכן צריכים גם כן לישב לפני רבו, וצריך להיות עליו מורא רבו כמורא שמים; וכשחולץ תפילין כדי להקל ראשו מעתה או לעשות צרכיו – מראה שאינו חושש לכבוד רבו ויוכל לעשות לפניו מה שלא היה רשאי לעשות בעוד שהתפילין בראשו, ואיכא זילותא לרביה ולכן אסור, כן נראה לי. ואפשר שזו היא כוונת רש"י דלעיל, שכתב שמגלה הראש והוא זלזול למלך.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: כתב מהרל"ח: ומה שפטר אותם מתפילה ומתפילין אף בזמן הזה, היינו משום דשכיח שכרות וקלות ראש.

הערה ב: עיין במגן אברהם ס"ק ט שיישב השמטה זו, והשיג על דברי הבית יוסף שפירש דהירושלמי חולק על גמרא שלנו והביא ראיה לדבריו, עיין שם.

הערה ג: אין לפרש דברי רבינו דמדייק דאי לאו דחובה הוא לא הוה מברכין עלייהו, היינו משום דהוה ברכה לבטלה, דהא נתבאר לעיל סימן י"ז דאפילו נשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא לרבינו תם אף על פי שפטורות, והוא הדין הכא ברבנן קשישאי דיכולין לברך אף על גב שפטורים. אלא אם נאמר דסבירא ליה לרב שמואל בר חפני כרבינו תם, צריך לומר שמדקדק דאי לאו דחובה הוא, לא הוו מברכין עליו משום ביטול תורה דשעת ברכה (מהרל"ח).

הערה ד: ולי נראה לחלק, דכאן המצוה היא בפרשיות התורה, ולכן דווקא קריאת התורה פוטרתו (מהרל"ח).

הערה ה: כך היא גרסת הרי"ף והרא"ש, אבל בגמרא איתא רב נחמן.

הערה ו: ואף על גב דזה מיירי במלך, הוכיח רבא דגם בפני רבו אסור לחלוץ תפילין, דהא תנינן "מורא רבך כמורא שמים", וכל שכן שיש להשוות מורא רב למורא מלך (מהרל"ח).