טור אורח חיים כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן כז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות תפילין

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה


טור[עריכה]

  • מקום הנחתם של יד בזרוע שמאל, בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף. ויטה אותם מעט לצד ימין, בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו.
  • ולא יהא דבר חוצץ ביניהם לבשרו.
  • ואיטר יד ימינו מניח בשמאלו, שהוא ימין כל אדם. ופירש הרב רבינו יחיאל מפרי״ש, דוקא כשעושה כל מלאכתו בשמאלו; אבל אם הוא כותב בימינו, אף על פי ששאר מלאכתו עושה בשמאלו, דינו כשאר כל אדם. ושולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם.
  • והרצועה יכרוך אותה סביב זרועו עד שיגיע לאצבע האמצעי, וכורכה סביבו שלוש פעמים.
  • ומקום תפילין של ראש, מתחילת עיקרי השער במצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס, והוא כל גובה הראש.
  • וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף, ולא למטה בצואר, ושיהא מול עורף ממש מכוון באמצע הראש, ולא שיטה לצד הפנים לכאן או לכאן. וצריך שיהא נויו, שהוא המקום שנראה כעין דלי״ת, לצד חוץ ולא לצד הראש.
  • וגם הרצועות שסובבות סביב ראשו, צריך ליזהר בהן שלא יתהפכו, כדי שיהא נוייהן לבר, דהיינו הלבן כלפי השער שהוא חלק יותר וצבוע שחור ניכר מבחוץ. וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו, ויגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. ויש אומרים, של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור. ושיעור רוחבן כאורך שעורה. ואם פיחת או הוסיף אינו מעכב.

בית יוסף[עריכה]

מקום הנחתן של יד בזרוע שמאלבסוף פרק הקומץ, תנו רבנן: "ידך" זו שמאל, ומייתי לה מדכתיב: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ישעיהו מח יג). ורבי נתן יליף לה מקרא אחרינא:

ומה שכתב: בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף — גם זה שם: "על ידך" זו קיבורת, וכתבו התוספות והרא"ש: קיבורת. לשון קיבוץ בשר, כמו "קיבורא דאהיני" (בבא בתרא ה א וסנהדרין כו ב). ויש שהיו אומרים, דהא דאמרינן בגמרא דבגובה של יד הוא מקום הנחת תפילין, היינו גובה בשר הסמוך ליד, והוא בין היד והמרפק הנקרא קוד"א1), ובספר התרומה כתוב שיש שמניחים אותן במקום ההוא. ורבינו תם אומר, דעל כרחך הוא גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והמרפק הנקרא קוד"א, דהא משמע בכל דוכתא שמצות תפילין בזרוע, ואותו עצם שבין יד לקוד"א אינו קרוי זרוע אלא קנה. ועוד הביא כמה ראיות, והסכימו כל הפוסקים לדבריו. והרמב"ם, אף על פי שהוא קורא לעצם שבין יד לקוד"א זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק, מכל מקום לעניין הנחת תפילין דעתו כדעת רבינו תם, שכן כתב: ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת, והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע.

כתוב בסמ"ק: וצריך להניחם במקום גבוה של זרוע, וזהו בעצם שבין האציל שקורין קובד"ו ובין השחי שקורין שובק"ו. וכתוב בהגהה על זה: ומיהו אין כולו כשר להניח, כי אם חצי הזרוע של צד הקובד"ו, כדאיתא בשימושא רבא, "פלג זרוע". [בדק הבית: ואין לסמוך על זה להכשיר להניח בו תפילין בכל חצי הזרוע, כי אם במקום התופח, כלשון הרמב"ם ורבינו, שהוא כלשון הגמרא, זו קיבורת. עד כאן].

גרסינן בגמרא שם: "על ידך" זו גובה שביד. או אינו אלא על יד ממש? אמרה תורה: הנח תפילין ביד, והנח תפילין בראש; מה להלן בגובה שבראש, אף כאן בגובה שביד. רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "והיה לך לאות", "לך לאות" ולא לאחרים לאות. ופירש רש"י: ולא לאחרים לאות. שלא יראו החוצה, ואי בכף, מתחזי לכולי עלמא. רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר, הוה ציריא בידיה וקא מתחזיין תפילי. אמר ליה: לא סבר לה מר, "לך לאות" ולא לאחרים לאות? אמר ליה: במקום "לך לאות" איתמר. ופירש רש"י: הוה ציריא בידיה. מכה היתה לו אצל הקיבורת, ונקרע חלוקו שם כדי שלא תדחק המכה, והיו נראים התפילין דרך הקריעה. במקום לך לאות איתמר. מקום שברוב בני אדם אין נראה לאחרים, דהיינו קיבורת, ולעולם אם נקרע שרי. וכתבו זה סמ"ג וסמ"ק:


ויטה אותם מעט לצד ימין וכו' — (שם): רבי חייא בר אבין מכוין ומנח ליה להדי ליביה. וכתב הרמב"ם, שכשעושה כך נמצא מקיים "והיו הדברים האלה על לבבך" (דברים ו ו):


גרסינן בגמרא, שקשר של תפילין צריך להיות כלפי פנים. ופירש בנימוקי יוסף, דבשל יד מיירי, שלא יהא הקשר מבחוץ לסוף הזרוע, אלא מבפנים, שהוא כנגד הלב. ושאר מפרשים פירשו, דבשל ראש מיירי, ויתבאר בסימן זה בסייעתא דשמיא.

ומהר"י אבוהב כתב, דהא דאמרינן בגמרא: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ולא למטה, לפנים ולא לאחור, פירש רבינו: האי בתפילין של יד. ונראה ממה שכתב העיטור בשמו, שגם לסברא זו, הקשר יהיה לצד ימין והתפילה יהיה למעלה, ולא בא לומר אלא שלא יעשה המעברתא כל כך גדולה שיטה הרבה למטה כשיקשור התפילה, אלא שלא תהיה גדולה אלא כדי שתיכנס בה הרצועה, ואז יהיה הקשר סמוך לתפילה ויהיה הקשר והתפילין בגובה. אבל בעל המאור כתב: וצריך שיהא הקשר מלמעלה, ולמטה ממנו מעט בעיגול הזרוע תהיה התפילה, ששם לב האדם. הנה נראה מזה שצריך שיהיה הקשר למעלה לצד שמאל, והתפילה למטה לצד ימין. ובעל העיטור כתב עוד, דבמנהגא תליא מילתא, וכתב שנהגו שיהא הקשר נוטה מעט לצד ימין, עד כאן לשונו. והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב: שני המנהגים האלו ראיתי בעיני, וכל אחד מהם בנוי על יסוד שוה לשניהם, והוא שלעולם עושים קשר של יד בקצה האחד של הרצועה, ואחר כך התפילה ברצועה, ועל יסוד זה יש המנהגים; יש שמכניסים התפילה ומתחילין בקצה האחר של הרצועה, ומעביר במעברתא של תפילה כל הרצועה עד שמגיע לקשר, אשר הוא בסוף האחר, ואז תישאר התפילה למטה והקשר למעלה, רצוני לומר שהתפילה היא יותר פנימית וקרובה ללב מהקשר. את זה ראיתי בימי חרפי. אחר כך ראיתי מנהג אחר, גם הוא בנוי על היסוד הנזכר, אבל אינם עושים כמנהג הראשון; להכניס ראשונה בתפילה קצה הרצועה האחר, שאין בו קשר, רק עושים באופן שלעולם ישאר הקשר יותר תחתון וקרוב אל הלב מהתפילה. ולעשות זה, מדקדקין שלא להכניס הרצועה תוך המעברתא כשיתחילו להכניס ראשונה קצה הרצועה האחר שאין בו קשר, רק מכניסים כפל הרצועה הנמשך אחר עשיית הקשר תוך המעברתא, ונשאר הקשר והיו"ד אשר בו למטה מהתפילה; אבל כניסת הרצועה תוך כפל הקשר תבוא למעלה מהתפילה, וזה נראה לעין. המנהג הזה ראיתי נוהגים כותבי תפילין מדקדקים, ושמעתי שהיו נוהגים כן במאמר הארי הגדול הרב ר' יצחק די ליאון ז"ל, וכן נוהגים עתה, ואין ספק שהיה מדקדק בזה כדי לקיים דברי הגאון כמו שכתובים למעלה, עד כאן לשונו. ובסוף דבריו כתב עוד, כי זה המנהג השני הוא הנכון:(א)


כתוב בתרומת הדשן, דבקצת מקומות נוהגים לתקן קשר של תפילין של יד, בעניין שכשמניחים אותו בזרוע, המעברתא שבה הרצועה עוברת מונחת לצד הכתף, והקציצה לצד היד. ובקצת מקומות נוהגים לתקן איפכא, שהקציצה מונחת לצד הכתף והמעברתא לצד היד. וכתב דאין קפידא בדבר כולי האי, עד כאן לשונו. ועכשיו נהגו כל העולם כמנהג הראשון, שהמעברתא לצד הכתף והקציצה לצד היד:(ב)


ולא יהא דבר חוצץ ביניהם לבשרו — כן כתב הרא"ש וזה לשונו: מדגרסינן בערכין: "והני כהני הואיל וליתנהו במצוה דיד, דכתיב 'ילבש על בשרו' (ויקרא ו ג), שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו", שמע מינה דתפילין נמי אבישרא מנח להו בלא חציצה. ואמרינן בפרק שני דזבחים: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, אלמא שאין יכול להניח על המצנפת, עד כאן. וכן כתב גם כן בתשובה, שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לראשו ובין תפילין לזרועו. וטעמא, משום דכתיב "לאות על ידכה" (שמות יג טז), שלא יהא דבר חוצץ בינו לידו, כדדרשינן: "ילבש על בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן דרשינן: "לטוטפות בין עיניך" (דברים ו ח), שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבין עיניך. אבל הר"ן, אהא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד: "נתנם על בית יד אונקלי, הרי זה דרך החיצונים", כתב דהיינו שנתן תפילה של יד על חלוקו מבחוץ כנגד הקיבורת, לא על בשרו ממש, ועבדי הכי משום דכתיב "לאות על ידך". וכיון שהן לאות, סבורין הן שראוי שייראו לכל, ולא דרשי "והיה לך לאות" ולא לאחרים לאות. מכאן דקדק הרשב"א, דתפילה של ראש מותר לתת אותה על כובע או על כיסוי הראש, דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותה על גב אונקלי אלא משום דכתיב בה "לך לאות", הא לאו הכי שרי, ואילו תפילה שבראש – אדרבא, כתיב בה "וראו כל עמי הארץ" (דברים כח י) כדאמרינן בעלמא (מנחות לה ב): "אלו תפילין שבראש". והא דאמרינן: מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין, אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת, עד כאן לשונו.

והריב"ש כתב בתשובה: למה שאתה חושש מהנזילות, אפשר לך למיעבד כרשב"א ז"ל, שכתב דתפילה של ראש מותר להניחה על כובעו או על כיסוי הראש. ודייק לה מדאסרו תפילה של יד, משום "לך לאות" וכו'. אלא שעדיין קשה לי, דבפרק כל הצלמים, גבי עטרת מלכם שהיה מניחה במקום תפילין, מקשה נמי דהא בעי לאנוחי תפילין, ואיצטריך לשנויי: מקום יש בראש להניח שתי תפילין. אבל ראיתי נוהגים להניח על הכובע לפי סברת הרשב"א ז"ל. והר"ן כתב סברתו זאת בלי שום חולק, עד כאן לשונו. ובתשובות הרשב"א מצאתי שתירץ קושיית הריב"ש מעטרת מלכם, וכתב וזה לשונו: ועטרת דוד שאני, דאילו לא היה שם מקום מגולה – לא היה אפשר להניח תפילין על עטרה כנגד מקום שמוחו של תינוק רופס. ומכל מקום לא כתב שיהא דעתו כך בבירור, כמו שכתב הר"ן בשמו, אלא שמתוך טענה זו בא לידי ספק זה, שהרי כתב וזה לשונו: ואם על תפילה של ראש אתה אומר, זו מסופקת היא בידי מכמה שנים, אף על פי שלא ראיתי לאחד מן הראשונים ז"ל שנסתפק בזה, אלא נראה דעת כולם שאין נותנים אותה על הבגד שבראש כדי שלא תהא חציצה בין תפילה לראש. וזהו שהביאני לידי ספק זה, לפי שלא אמרו אפילו בשל יד שאין נותנים אותה על יד אונקלי משום חציצה, אלא משום "לך לאות", הא לאו הכי שרי; ואילו בשל ראש לא כתיב "לך לאות" וכו'.

ועוד מצאתי תשובה אחרת להרשב"א, על ששאלוהו: רצועה של יד, אם יש עיכוב להניחה מבפנים על הבשר כדרך שמניחים תפילה עצמה על הבשר, או שדינה כרצועות של ראש שמניחים אותם על הבגדים מבחוץ, אף על פי שהתפילה עצמה מניחים על הראש ממש. והשיב: מנין לך שתפילה של ראש צריך להניחה על הראש ממש? אני אומר שאפילו על הבגד שעל הראש, ומנא לך דלא? ועוד תדע לך, שהרי תפילה של יד לא למדנו עליה אלא מפני שכתוב בה "לך לאות", ודרשינן: במקום לך לאות ולא לאחרים; אבל תפילין של ראש מנא לן? אדרבה, כתיב בהו "וראו כל עמי הארץ" וגו', דמיניה דרשינן: "אלו תפילין שבראש". ואי משום דכתיב בהו "בין עיניך", אינו אלא לסיים להם מקום וכו'. ותדע לך עוד, שהרי שנינו: "נתנה על מצחו" וכו', "נתנה על יד אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים", דקיימא לן "לך לאות" ולא לאחרים לאות וכו'. ובסוף דבריו כתב: ומעתה אין לנו ראיה לרצועות של יד מרצועות של ראש, מכל מקום כך נראין הדברים, ומתפילין של יד עצמם הן מוכרעים, שהרי הקציצה צריכה שתהיה במקום שדרכו להיות מכוסה, עד שהיה רב אשי סבור שצריך להיות מכוסה לעולם, דגרסינן התם: רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר, הוה ציריא בידיה וכו'. ומעתה לא היו מתירין להיות הרצועה נראית מבחוץ? והלא היא עוברת על היד ונכרכת באצבע! אלא שלא הקפידה התורה להיות במקום "לך לאות" על הרצועה, אלא על הקציצה, כן נראה לי להלכה. אבל למעשה, בין בשל ראש בין בשל יד, רואין אנו מה שהרבים נוהגים וננהוג כן, וכמו שאמרו בירושלמי בכיוצא בזה: כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה, צא וראה מה ציבור נוהגים ונהוג כן, עד כאן לשונו. ותשובה זו כתובה בספר ארחות חיים.

ומאחר שהרשב"א עצמו לא סמך על עצמו לעניין מעשה, צריך לומר שגם הר"ן לא נתכוין אלא ללמדנו דמהכא אפשר למילף שמותר ליתן דבר חוצץ בין תפילין לראשו, אבל לא שיהא כן הלכה למעשה. והריב"ש נראה שלא ראה תשובת הרשב"א, אלא דברי הר"ן שכתב בשמו ראה ותפס אותם כפשוטן.

ומכל מקום, אדם שהוא עלול לנזילות, ואם לא תתיר לו להניחה על הכובע לא יניחה כלל, יש לסמוך על דברים הללו, דמוטב שיניחה על הכובע כיון דאפשר דנפיק בהכי, משיתבטל ממצות תפילה של ראש. ואפשר שזה היה טעמו של הריב"ש, ואף על פי שראה תשובת הרשב"א שלא כתב כן אלא להלכה ולא למעשה, הורה הוא ז"ל כן למעשה, מפני דמוטב שיניחה על הכובע משיתבטל מלהניח תפילה של ראש. מיהו נראה לי שיכסנה, כדי שלא ילמדו הרואים להניחה על הכובע בלא סיבה מספקת.(ג)

אחר כך מצאתי בקיצור תשובת הרשב"א בלשון הזה: כתב הרשב"א דמותר להניח תפילה של ראש על גבי כובע למי שחש בראשו, ויש אוסרים, ומביאים ראיה מרבי יוחנן (ירושלמי ברכות ב ג) דלא הוה מנח תפילי בסיתוא מפני הקרירות, ואי שרי לאנוחי על גב כובע, למה היה נמנע? עד כאן לשונו. ונראה לי לדחות ראיית האוסרים, דעד כאן לא שרי להניחם בהפסק אלא על גבי כובע דק הסמוך לראש, אבל על גבי כובע גדול או על המצנפת לא, משום דאי אפשר להניחה על גביהם כנגד מקום שמוחו של תינוק רופס, וכמו שכתב הרשב"א עצמו גבי עטרת מלכם. ורבי יוחנן, כיון שהיה צריך להסיר הכובע הגדול או המצנפת כדי להניחם, היה מזיק לו הקרירות, משום הכי לא הוה מנח להו בסיתוא:


ואיטר יד ימינו מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדםבסוף פרק הקומץ, תנו רבנן: איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו. ופירש רש"י: ימין של איטר הויא שמאל לדידיה, הואיל ורוב כוחו בשמאלו. והתניא: מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם? אמר אביי: כי תניא ההיא, בשולט בשתי ידיו. וכתב הרא"ש, דדרשינן "וקשרתם וכתבתם", מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואדם הכותב בשמאל ושאר רוב מעשיו עושה בימין, או כותב בימין ושאר רוב מעשיו עושה בשמאל, כתב בעל התרומה: זה הכלל, יניח תפילין ביד תשת כח, כרב אשי (מנחות לז א) דדריש "ידכה" – יד כהה, ולא אזלינן בתר כתיבה, עד כאן לשונו. וכן נראה שהוא מסקנת המרדכי. ובהרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד שמאל, כתב דלא הוי הרגלתו כלום למיקרי איטר, אלא אם כן נולד כן, מדלא מוקי מתניתין דפרק הבונה כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל. ויש לדחות, היינו הך דמשני בשולט בשתי ידיו. ומיהו נראה לר"ץ דבעיקר כוח תליא מילתא, עד כאן. ובסמ"ק כתוב: ואדם השולט בשתי ידיו, מניח ביד שמאלו כדרך כל אדם. אבל השולט בשמאלו בכל דבר, מניח תפילין בימינו. אבל אם הוא שולט גם בימינו בכתיבה, הוי כמו שולט בשתי ידיו ומניח בשמאל. וכתוב על זה בהגהה: ולכך היה אומר מורי ה"ר יחיאל, דאדם שהוא איטר יד ימינו שרגיל לכתוב גם בימין, אז יניח בשמאל עצמו, דעיקר תלוי בכתיבה כדאמרינן: מה כתיבה בימין אף קשירה בימין; וכשהוא מניח אותם בשמאל, הוא קושרן ומהדקן ביד ימינו, עד כאן לשונו. ונכתבה הגהה זו בהגהות מיימון. ואף על פי שהרא"ש נראה שסובר כבעל התרומה, רבינו נראה לו יותר דברי רבינו יחיאל:(ד)

מצאתי כתוב: ששאלת: אדם שיש לו מכה בזרועו, היכן מניח תפילין? הא מסקינן בריש פרק המוצא תפילין: מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין:


והרצועה יכרוך אותה סביב זרועו עד שיגיע לאצבע האמצעיבסוף פרק הקומץ, אהא דאמר רב פפא: גרדומי רצועה כשרים, ולא היא וכו', מכלל דאית להו שיעורא, וכמה שיעורא? אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: עד אצבע צרד. רב כהנא מחוי כפוף, רב אשי מחוי פשוט. רבה קטיר להו ופשיט שדי להו. רב אחא בר יעקב קטיר להו ומתלית להו. וכתבו התוספות והרא"ש: מתוך פירוש רש"י משמע דהני אמוראי מיירו ברצועה של ראש. ובערוך כתוב בערך צרדא, דכתיב בילמדנו פרשת "בא אל פרעה", דשיעור רצועה של יד, אמר ריש לקיש: עד אצבע צרדא, ומאי צרדא? אמצעי. וכתב הרא"ש: ולפי המכילתין, פשוט היינו שתגיע הרצועה עד אצבע צרדא כשידיו פשוטות, וכפוף היינו שתגיע הרצועה עד אצבע צרדא כשכופף אצבעותיו על פס ידו. והרמב"ם כתב בפרק ג: ואורך רצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותימתח רצועה אחת על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור, עד כאן לשונו.(ה) וכן כתב סמ"ג בשם הרי"ף, וכן משמע מדברי שימושא רבא. וכתב המרדכי, שנראה לו שמפרשים הכי: רבה קטיר לה, כלומר, קושר רצועה, באצבע צרדא. רב אחא בר יעקב קטר גם כן באצבע צרדא, ומתלית, פירוש, גודל סביב אצבעו שלוש פעמים. אי נמי, "מתלית" כמו משלש, והיא היא, עד כאן. והם תופסים עיקר כרב אחא. ולא נזכר בדברי הפוסקים כמה פעמים צריך לכרוך הרצועה על הזרוע, והעולם נוהגים לכרוך שש או שבע כריכות:


בספר הזוהר בפרשת פינחס, על פסוק "שמע ישראל": יו"ד איצטריך די לא יעדא כלל מגו תפילה של יד, דלא יעביד פרודא. והאריך בטעם הדבר, ובסוף כתב, דמאן דרחיק ליה ירחקון ליה מעידונא דלעילא, ועל דא כתיב: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (שמואל א ב ל):(ו)


ומקום תפילה של ראש מהתחלת עיקרי השער במצחו וכו' — בסוף פרק הקומץ: "בין עיניך" זה קדקוד. היכא? אמרי דבי רבי ינאי: מקום שמוחו של תינוק רופס. ובתר הכי בעינן: גובה שבראש מנא לן? דתנו רבנן: "בין עיניך" (שמות יג ט), בגובה של ראש. אתה אומר: בגובה של ראש; או אינו אלא "בין עיניך" ממש? נאמר כאן "בין עיניכם" (דברים יא יח), ונאמר להלן "בין עיניכם למת" (דברים יד א); מה להלן בגובה של ראש, מקום שעושה קרחה, אף כאן בגובה של ראש, מקום שעושה קרחה. וכתב הרא"ש על זה: והא דאמרינן לעיל: "במקום שמוחו של תינוק רופס", לאו דווקא קאמר שיניח במקום המוח ולא יותר, אלא מקום הנחת תפילין ממקום שמתחיל השיער, דהיינו מקום שעושה קרחה, ועד מקום שמוחו של תינוק רופס נמשך מקום הנחתן. והיינו דאמרינן (ערובין צה ב): מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין. והא דקאמר לעיל: "מקום שמוחו של תינוק רופס", הכי קאמר: "עד מקום שמוחו" וכו', וכן מוכח בירושלמי דהמוצא תפילין, וכן כתב המרדכי, וכן כתוב בספר התרומה. אבל הרמב"ם כתב: מניחין אותן על הקדקוד, שהוא סוף השער שכנגד הפנים, והוא המקום שמוחו של תינוק רופס בו. ונראה שהוא סובר שבמקום עיקרי השער רופס מוחו של תינוק, והא דאמרו: מקום יש בראש להניח שתי תפילין, אפשר דלא זה על זה קאמר, אלא סמוכים זה אצל זה ברוחב הראש שכנגד בין העינים. אי נמי זה על זה, ומקום הנחת שתי תפילין מוח התינוק רופס; וזה נראה יותר, כי היכי דלא נשוייה חולק בהדי הרא"ש וספר התרומה בעניין דינא:


וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש וכו' — בסוף פרק הקומץ, אמר רב יהודה: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה. ופירש רש"י: למעלה. בגובה הראש, ולא למטה בצוואר. וזה לשון הרמב"ם: ויהיה הקשר בגובה העורף, שהוא סוף הגולגולת:

ושיהא מול עורף ממש מכוון באמצע הראש וכו' — גם זה שם: וצריך שיהא כלפי פנים. ופירש רש"י: ממול עורף, ולא בצידי הראש. וכן כתב הרא"ש. וכתב האגור: ורבינו אליקים פירש, שלא יהא מכוון כנגד העורף, אלא מצדד לצד אחד. ולא נהגו כן, עד כאן לשונו:

וכתב הרמב"ם ז"ל: צריך לכוין אותם באמצע, כדי שיהיו בין העינים. ונראה שטעמו, מהא דאמרינן: צריך שיהא כלפי פנים, וכדפירש רש"י והרא"ש ז"ל, דכיון דהקשר ממול עורף, ממילא הקציצה היא בין העינים. ובלאו הכי צריך לעשות כן, לקיים קרא דכתיב: "והיו לטוטפות בין עיניך":


וצריך שיהא נויו שהוא המקום שנראה כעין דלי"ת לצד חוץ וכו' — שם: ונוייהן לבר. ופירש רש"י: הצד של הקשר שנראה בו הדלי"ת יהא נראה מבחוץ. לשון אחר: נוייהם של רצועות, שהם חלקות מצד אחד וצבועות שחורות, והוא נוייהם. וראיה לדבר, מדאמרינן: איתהפכא ליה רצועה דתפילין. אמר ליה: לא סבר לה מר "ונוייהם לבר"? וכתב הרא"ש על זה: ומיהו גם על הקשר קאי, כדמוכח בפרק המוצא תפילין, וכן פירש בערוך, וכן כתב המרדכי. וכתב עוד: אי קאי ארצועות של ראש, כל שכן אקשר של יד. ועוד, דלא אשכחן חילוק בין של ראש לשל יד, ואין בידי להקל, וטוב להחמיר, עד כאן לשונו.

גרסינן בפרק ואלו מגלחין, דרב הונא איתהפכא ליה רצועה דתפילין, ויתיב עלה ארבעין תעניתא. ובהלכות תפילין כתב הרא"ש, וזה לשון תשובת גאון: רצועה דרב הונא איתהפכא ויתיב ארבעין יומין בתענית, בשל יד או בשל ראש? הכי גמירנא מרבוותא, דשל ראש היתה, ורב הונא דיתיב בתעניתא, לאו משום דחובה הוה. תשובה אחרת: מאן דאפיך רצועה של ראש או של יד, מיחייב למיתב בתעניתא, דפושע הוא, וצריך תענית. אבל לחייבו ארבעים תעניות כרב הונא לא, ומרוב חסידות הוא דעבד, עד כאן לשונו ורבינו נראה שסובר כדברי התשובה הראשונה, ולפיכך לא כתב שיזהר שלא יתהפכו הרצועות אלא בשל ראש. אבל הרמב"ם כתב בפרק ג: ולעולם יזהר להיות פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותם על ידו ועל ראשו. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, דלישנא דהרמב"ם דייק דלא קפדינן אלא שלא תתהפך הרצועה בשעת הנחה, אבל אם הניחה כתיקנה ואחר כך נתהפכה, אינו נקרא פושע, עד כאן לשונו. ונראה לי שאין זה דקדוק, דכל שמניחה כתיקנה אינה עשויה להתהפך מעצמה:


וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטיבור וכו' עד סוף הסימן — דברי הרא"ש בסוף הלכות תפילין. והמרדכי וסמ"ג והתרומה כתבו בשם שימושא רבא ובשם הרי"ף כסברא הראשונה, וכן כתוב בסמ"ק. והתוספות כתבו בסוף פרק "הקומץ", שיש אומרים שתיגע ראש האחד עד טיבורו וראש השני עד הלב, ושמא שום מדרש יש, עד כאן. וכבר כתבתי לעיל בסימן זה, שדעת רש"י, דהא דאמרינן בסוף פרק הקומץ: וכמה שיעורייהו? אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: עד אצבע צרדא, ארצועות של ראש קאי, ופירש דצרדא היינו אצבע הסמוך לגודל. ואמאי דפליגי אמוראי בה, דמר מחוי כפוף ומר מחוי פשוט, פירש רש"י: כפוף. כמה שיכול לפשוט מאצבע עד אמה. פשוט. כמה שיכול לפשוט מגודל ועד אצבע, דלגבי פשיטת אצבע מגודל, הוי פשיטת אמה מאצבע בכפיפה, לפי שמאצבע לגודל מתפשט יותר הרבה מבין אצבע לאמה. והתוספות חלקו עליו, ופירשו דאצבע צרדא היא אצבע ארוכה שקורין אמה. ולפי זה, "פשוט" היינו מגודל עד אמה, ו"כפוף" מאצבע עד אמה. ובערוך פירש, ד"כפוף" היינו מעיקר גודל עד ראש אצבע כשהן דבוקות זו בזו, ו"פשוט" – מראש אצבע עד ראש גודל כשהן פשוטות, עד כאן לשון התוספות. והרמב"ם כתב בפרק ג, שאורך השתי רצועות עד שיגיעו לטיבור או למעלה ממנו מעט:

ואהא שכתבתי בסימן זה, דאיתא בהקומץ גבי רצועות: רבה קטר להו ופשיט ושדי להו. רב אחא בר יעקב קטר להו ומתלית להו. מר בריה דרבינא עביד כי דידן. פירש רש"י: רבה. כשמניח תפילין, קשר ליה ברישיה, ושיירי הרצועות פשיט ושדי להו, ותולין על כתפו מאחוריו. ומתלית להו. לרצועות התלויות, היו גודלן ומשלשלן. כי דידן. כמנהג שלנו. וכתבו התוספות, דפשיט ושדי להו על כתפיו מלפניו, עד כאן לשונו. וזה שכתב רבינו: וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו:

ובשיעור רוחב הרצועות, כתב המרדכי וזה לשונו: בסמ"ג כתב, רוחב הרצועה יותר מחטה ופחות מכשעורה, ואם פיחת או יתר לית לן בה, עד כאן. ומיהו מתוך סמ"ק משמע דאם פיחת פסול, עד כאן לשונו. וגם מדברי הרמב"ם נראה שאם פיחת פסול, שכתב: רחבה כאורך השעורה, ואם היתה רחבה מזה השיעור כשרה; ובסוף הפרק כתב: ושיירי הרצועה פסולים, עד שיהא ארכה ורחבה כשיעור או יתר עליו:

ודע, שמה שכתב רבינו: ואם פיחת או הוסיף אינו מעכב — אשיעור ארכן נמי קאי, וכך הם דברי הרא"ש. אבל לא פירש כמה יפחות ויפסל, ומשמע שאפילו נשתייר כל שהוא כשר. והמרדכי כתב, שאם נפסקו הרצועות, או נזדמנו שאינן ארוכות כל כך, כדאי רש"י לסמוך עליו. וכבר כתבתי בסמוך שהרמב"ם פוסל כשפיחת מהשיעור, בין באורך בין ברוחב, וכן הלכה היכא דאפשר למצוא אחרת כתיקנה:

כתבו התוספות בסוף פרק הקומץ, דמדאמרינן בגמרא: תפילין מאימתי מברך עליהם? משעת הנחה עד שעת קשירה, היה מדקדק רבינו אליהו שצריך לקשור תפילין בכל יום. ורבינו תם אמר שאין צריך, ו"עד שעת קשירה" דאמרינן היינו הידוק, שמהדקו ומצמצמו בראשו. וכל הפוסקים הסכימו לדעת רבינו תם, ודלא כרבינו אליהו:(ז)

כתב האגור וזה לשונו: כתב הרוקח, שיש לגלח השער שעל הצוואר, כדי שתהיה הרצועה נוגעת בבשרו. ולא נהגו כן, עד כאן לשונו:

כתוב במרדכי, כתב בשימושא רבא: צריך לכסויינהו כדי שלא ייראו, דכתיב "לך לאות" ולא לאחרים לאות. ור"ץ אומר דהני של ראש קרי ליה "וראו" וכו' (דברים כח י), לפי שהם במקום גילוי בראש; אבל של יד הם בזרועו תחת לבושו, כדדרשינן: "לך לאות" ולא לאחרים לאות. ותו, דשי"ן איכא בראש, ויו"ד ודלי"ת לא הוזכר בשום מקום כדפרישית לעיל. ומכל מקום ודאי טוב שייראו, מדכתיב "וראו", וכתיב נמי "וראית" (שמות לג כג), דאוקימנא אקשר. ויש לפרש, דשימושא רבא מודה שצריך לראות הקשר. ומיהו עתה חיישינן ליוהרא ומכסין אותה, אף על פי שאין נכון. עד כאן לשונו.(ח) ומדברי בעל התרומה נראה, דלא איירי שימושא רבא אלא בתפילה של יד דווקא, וכך הם דברי ארחות חיים, שכתב וזה לשונו: תפילין של יד צריך לכסותן, דכתיב: "לך לאות" ולא לאחרים לאות. אבל של ראש טוב להיותם גלויים ונראים, דכתיב: "וראו כל עמי הארץ" וגו', ואמר רבי אליעזר: אלו תפילין של ראש, עד כאן לשונו. וכתוב עוד בספר ארחות חיים בשם רבינו האי: מנהג הגאונים והחכמים ואבות בית דין שמניחים אותם בגילוי, אבל תלמיד בפני רבו אין מדרך ארץ לגלות תפילין בפניו, שלא ישוו עצמם לרבותם בפניהם, ונראים כעזי פנים וחוששין לעונש, מפני שתפילין דרך כבוד, דכתיב: "וראו כל עמי הארץ" וגו':(ט)

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מקום הנחתן וכו' ויטה אותם מעט וכו' עד יהיו כנגד לבו משמע דבשל יד לבד אמר לשון רבים לפי שיש בו ארבע פרשיות וכמו שכתבתי בסימן כ"ה ויכוין בהנחתן שצונו המקום להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו כו' ועליה קאמר נמי ולא יהא דבר חוצץ ביניהם לבשרו רצונו לומר בין הד' פרשיות לבשרו והיינו דנפקא לן בגמרא מדכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות כדאי' בפ' הקורא את המגילה עומד מיהו בשל ראש לא כתב רבינו שלא יהא חוצץ ונראה הא דרבינו כתב כן בשל יד ובשל ראש כתב בסתם היינו משום דממילא משמע דה"ה בשל ראש דאל"כ הו"ל לפרש דבשל ראש א"צ שלא יהא חוצץ כך מפורש בדברי הרא"ש בה' ציצית ובתשובתו דבין בש"י ובין בש"ר צריך שלא יהא חוצץ ומביאו ב"י ומסתמא כך היא דעת רבינו אבל הרשב"א בתשובותיו והר"ן וריב"ש תפסו כך להלכה דבשל ראש אין ראיה שלא יהא חוצץ ולכן פסק ב"י דמי שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפילה של ראש על בשרו לא יניחם כלל יש להתיר לו להניח תפילה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש ויכסה מפני הרואים וכ"כ בש"ע ולפעד"נ כדי שיהא יוצא ידי חובתו גם לדעת הרא"ש ורבינו צריך שבשעת ברכה ובשעת ק"ש ותפלה יהיו על בשרו בלי חציצה כלל דאפילו את"ל דליכא ראיה בשל ראש כמו בשל יד מ"מ מסתמא דיניהם שוה דבגמרא ס"פ הקומץ איתא על ידך זו גובה שביד או אינו אלא על יד ממש אמרה תורה הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש מה להלן בגובה שבראש אף כאן בגובה שביד וכו' וכיון דקי"ל אין היקש למחצה א"כ כי היכי דהוקש של יד לשל ראש לענין גובה הכי נמי הוקש של ראש לשל יד לענין חציצה ותו דהלא הרא"ש כתב וכן דרשינן לטטפת בין עיניך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לעיניך וא"כ אין להקל כלל אף למי שעלול לנזילות להניח תפילין של ראש על כובע דק בשעת ק"ש ותפלה גם הרשב"א גופיה כתב בתשובתו ומביאו ב"י שכל הראשונים לא נסתפקו בזה דדעת כולם דאיכא חציצה בשל ראש כמו בשל יד ושכך נוהגים כל העולם. ובמלכותינו לא שמענו ולא ראינו מי שנוהג להורות קולא זו אף למי שחושש בראשו מפני הקרירות כר"י וכ"ש למי שמעותד לנזילות ודלא כש"ע. שוב ראיתי בפ"ב דזבחים (דף יט:) דקאמר תלמודא דכהנים שעובדין עבודה ומניחין תפילין הויא חציצה בין בגד לבשר ופריך והתניא אם הניחן אינן חוצצות ל"ק הא דיד חוצצות דהוא בין בגד לבשר דראש אין חוצצות ופריך מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ואי איתא דשל ראש מותר להניח על הכובע לא הוה ק' כלל מקרא דושמת המצנפת דאיכא למימר שהיה מניח תפילין על המצנפת והיינו ממש כמ"ש הרא"ש והר"ן דחה ראיה זו דאפשר דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת

ואטר יד וכו' ופי' ה"ר יחיאל וכו' ואיכא למידק בלישנא דהול"ל אבל אם אינו עושה כל מלאכתו בשמאלו וכו' דומיא דרישא וצ"ל דהר"י ס"ל דאע"פ שאינו עושה כי אם רוב מלאכתו בשמאלו ובכלל הרוב גם הכתיבה אפ"ה מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם אלא דכשכותב בימין אע"פ ששאר כל מלאכתו בשמאל דינו כשאר כל אדם וה"ט דדרשינן וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ונמצא דההנחה תהא בשמאל והיינו דקאמר הר"י ברישא דוקא כשעושה כל מלאכתו בשמאלו כלומר גם הכתיבה עושה בשמאלו לאפוקי בכותב בימינו והא דלא קאמר ברישא דוקא כשכותב בשמאלו היינו משום דאפילו בכותב בשמאלו אם שאר מלאכתו בימינו אינו מניח בימין כל אדם דידכה כתיב יד כהה דתרווייהו בעינן שהימין תהא כהה והכתיבה תהא בשמאל כל אדם אז מניח בימין כ"א דאע"פ שעושה קצת מלאכה בימין כל אדם מ"מ כיון שרוב מלאכתו בשמאל א"כ יד ימין היא כהה משא"כ בכותב בימינו דאע"פ דכהה היא גלי קרא דכשהכתיבה בימין גם הקשירה בימין והנחה בשמאל ולפ"ז לא ס"ל להר"י הכלל שהניח בסה"ת דיניח תפילין ביד כהה וכשכותב בימין ועושה שאר מלאכתו בשמאל דמניח בימין כל אדם דליתא ואע"פ שהרא"ש הביא דברי סה"ת בלבד ונראה שסובר כמותו רבינו נראה לו יותר דברי ה"ר יחיאל כ"כ ב"י ומיהו בש"ע כתב ב' הסברות ולא הכריע אבל לפע"ד כיון שה"ר יחיאל ראה דברי סה"ת וחלק עליו יש לנו לתפוס דעת הר"י ואע"פ שהרא"ש תופס דברי סה"ת אפשר שלא ראה דברי ה"ר יחיאל ועוד שהלא רבינו ראה דברי כולם וכתב דברי ה"ר יחיאל לבדו אלמא דהכי עיקר גם בהגהת ש"ע כתב דהכי נהוג מיהו מה שנראה מלשון הש"ע שכתב וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה עכ"ל דמשמע דאם כותב בשמאל ועושה שאר כל מלאכתו בימין דמניח בימין כל אדם נראה דליתא אלא כדפרישית דלה"ר יחיאל דוקא בכותב בימין הוא דחשובה ימין אע"פ שעושה שאר כל מלאכה בשמאל אבל איפכא לא דאפי' כותב בשמאל אם עושה שאר כל מלאכתו בימין מניח בשמאל כל אדם ודו"ק: כתב הרב בהגהת ש"ע גידם שאין לו יד רק זרוע יניחה בלא ברכה וכתב כן משום דבס"פ הקומץ תניא ידכה בה"א זו שמאל אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם פירש"י גידם שאין לו יד דידכה משמע (יד רצוצה ומקולקלת עכ"ל תניא אין לו זרוע שמאל פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם וכתבו התוס' אין לו זרוע פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ל נראה דס"ל דת"ק דאמר באין לו זרוע פטור היינו שנחתכה זרועו השמאלית למעלה מן הקיבורת ופטור מתפלה של יד ואע"פ שנשארת פלגא דדרועא למעלה מן הקיבורת אין אומרים שחייב מיהא להניח תפילין באותו פלג הנשאר ומאן דדריש ידכה לרבות את הגידם מיירי בנשאר הקיבורת וכ"כ בשלטי הגבורים בהל' תפילין (דף פ"ב) בשם רבינו ישעיה אחרון ז"ל אבל באור זרוע כתב דהני תנאי פליגי והלכה כת"ק דפטור וס"ל להרב בהגהתו דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא דיניחה בלא ברכה מיהו נראה דאף את"ל דפליגי מסתברא דלא פליגי אלא באין לו זרוע דהיינו דנחתכה למעלה מן הקיבורת וכדקתני להדיא אין לו זרוע שמאל פטור מן התפילין וגם בהא פליגי אחרים ומחייבים את הגידם והלכה כת"ק דפטור אבל ביש לו זרוע דהיינו דנשאר לו כל הקיבורת ולא נחתכה אלא שאר היד אף ת"ק מודה דחייב וא"כ איכא לתמוה אמ"ש הרב גידם שאין לו יד רק זרוע יניחה בלא ברכה דהלא משמע דבהא ליכא פלוגתא דפשיטא כיון דנשאר לו זרוע דהיינו הקיבורת חייב בתפילה של יד לד"ה והכי נקטינן דבנחתכה למעלה מן הקיבורת פטור וא"צ להניח כלל ובנחתכה למטה מן הקיבורת חייב להניחה ולברך עליה ודלא כהגהת הרב נ"ל:

ושיהא מול עורף ממש וכו' האי מול שכתב רבינו כאן אין פירושו כמו ומלק את ראשו ממול ערפו וכפירש"י בחומש אלא ר"ל במול העורף על העורף ממש כמו שמפרש מכוון באמצע הראש ולא שיטה לצד הפנים לכאן ולכאן וכן מבואר בפירש"י ס"פ הקומץ ובמ"ש הרא"ש לשם ומביאו ב"י וכתב עוד פירוש אחר בשם ר' אליקים משמע בהפך והוא תמוה:

וצריך שיהא נויו שהמקום שנראה כעין דל"ת לצד חוץ ולא לצד הראש וגם הרצועות שסובבות סביב ראשו וכו' בס"פ הקומץ אמר רב קשר של תפילין הלמ"מ אמר רב נחמן ונוייהן לבר ופירש"י נוייהן הצד של הקשר שנראה בו הדל"ת יהא נראה מבחוץ לא נוייהם של רצועות וכו' נראה כיון דסתם קשר של תפילין אין פירושו אלא בשל ראש כדאמר התם וראית את אחורי מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין לכך צריך לפרש ונוייהן דקאי אקשר של תפילין דמיירי בדל"ת ומיהו ודאי נראה דמה שפירש"י אקשר דל"ת ורבינו הוסיף ופי' ארצועות שסובבות הראש לאו לדיוקא אתא דבשל יד אין לחוש אם יתהפך הקשר של יד או יתהפך הרצועה שסובבת סביב הזרוע כשקושר הקציצה של יד בזרוע דהא המרדכי ע"ש רבינו שמשון כתב להדיא דאי קאי ארצועות של ראש כ"ש אקשר של יד ועוד דלא אשכחן חילוק בין של ראש לשל יד ואין בידי להקל וטוב להחמיר עכ"ל אלא נראה דבשל יד אדם רואה לפניו כשמניח על הזרוע נזהר מעצמו שלא יתהפך לא הקשר ולא הרצועה אבל בשל ראש דאינו יכול לראות כשמניח סביב ראשו צריך להזהירו ביותר שלא יתהפך לא הקשר של דל"ת ולא הרצועה שסביב ראשו והוא שיהא ממשמש היטב בידו ממקום הקציצה בכל צד שיהא נוייהן לבר אבל פשיטא דאין חילוק בדין זה בין של יד לשל ראש וכמו שכתב במרדכי להדיא וכך היא דעת רבינו דלא כמ"ש ב"י דרבינו מחלק בזה בין של יד לשל ראש דליתא והכי נקטינן דאין חילוק: כתב בית יוסף בשם המרדכי דיש לכסות התפילין משום דחיישינן ליוהרא אף על פי שאינו נכון ובסה"ת כתב דשל יד צריך לכסותו ושל ראש צריך לגלותו ובשם רבינו האי דתלמיד בפני רבו אם מגלה אותן נראין כעזי פנים וכו' משמע דסבירא ליה לבית יוסף דאפילו אינן עליו כי אם בשעת קריאת שמע ותפילה ומגלה אותן נראה יוהרא ובתלמיד בפני רבו נראה כעז"פ והרב בדרכי משה השיג ואמר דכל זה לא איירי אלא כשמניחה עליו כל היום אבל בשעת ק"ש ותפלה אין לחוש כלל:

הערות[עריכה]

הערה 1): פירוש, המרפק נקרא קוד"א, לא הבשר שבין היד למרפק. ויקיעורך.

דרכי משה[עריכה]

(א) ועכשיו נוהגין כמנהג הראשון במה שמכניסין הרצועה תוך המעברתא. ומכל מקום הקשר והיו"ד הם למטה מן התפילה, כי מכניסין הרצועה מימין לשמאל במעברתא, אם כן נשאר הקשר והיו"ד בימין סמוך ללב, וזהו הנכון.

(ב) כתוב באור זרוע: גידם פטור מתפילין, אף על פי שנשאר לו זרועו להניח שם. אבל בתוספתא פרק הקומץ דף ל"ז משמע דהלכתא כמאן דאמר גידם חייב אם יש לו זרוע.

(ג) ולי נראה דאף המניחן בעניין זה יניחם בלא ברכה, דהא הרשב"א בעצמו כתב שכתב דבריו להלכה ולא למעשה. ולכן יברך על של יד "להניח" ולא על של ראש כלל, דהא כתבתי לעיל שכמה גדולים כתבו לעשות כן אף בלא אונס כלל, ואף שאין אנו נוהגין כן, מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך עליהן, כן נראה לי.

(ד) ומסקנת המרדכי בהלכות תפילין פרק ד' דף צ"ו כדעת ספר התרומות ז"ל. ומכל מקום נראה לי לנהוג כדברי הטור וסמ"ק, דבתראי אינון.

(ה) ומנהג שלנו כדעת הרמב"ם, לכרוך הרצועות ג' פעמים ולקשור.

(ו) כתב מהרי"ל, דאין מקובל לו מנהג בני אוסטריי"ך דכורכין נמי הרצועות על התיתורא שבזרוע להדק בכוח על הזרוע; ואינו נכון, רק יהא תלויין כעין של ראש, עד כאן לשונו.

(ז) כתב האגור בשם ספר הזוהר, דתפילין של יד יברך מיושב, ושל ראש מעומד, עד כאן לשונו. ולא נהגו כן, אלא מניחן שתיהן מעומד. וכבר כתבתי לעיל סימן ח דכל ברכות המצוות מברכין מעומד.

(ח) ונראה לי, דדווקא כשמניחן כל היום אית ביה משום יוהרא, הואיל ואין נוהגין כן. אבל בשעת קריאת שמע ותפילה לית ביה משום יוהרא כלל ואין לכסותן. וכן כתב בית יוסף בשם ספר התרומות ואורחות חיים, דאין לכסות תפילין של ראש. אבל הבית יוסף הביא דברי המרדכי שאף בשעת קריאת שמע ותפילה קאמר, ולא נהירא לי.

(ט) ולי נראה, דכל זה לא מיירי אלא כשמניחם כל היום, אבל בשעת התפילה אין לחוש. ותמיהני על בית יוסף שכתב דברים אלו סתם.