טור אורח חיים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן ח | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות עטיפת הטלית וברכתו

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

  • ומיד אחר נטילת ידיו, יתעטף בציצית מעומד. וסדר עטיפתו, פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים, שהיא עטיפה גמורה. ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי, אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן, פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש.
ודרך העטיפה, רוחבה לקומת האיש, ומחזיר ב' ציציות לפניו וב' ציציות לאחריו, שיהא מסובב במצוות, ומכסה ראשו, שלא יהא בגילוי הראש, ויברך "להתעטף בציצית".
ונקראת "ציצית" על שם החוטין הנפרדין ממנה, כדכתיב: "ויקחני בציצית ראשי". ועל כן צריך להפרידם זה מזה.
ויכוין בהתעטפו, שציוונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם. ויעיין הציצית קודם לכן שיהו שלימים, שאם נתקלקל אחד מהם הוא ברכה לבטלה.
  • ואם ירצה להתעטף מיד בקומו, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית, או שיש לו ציצית בחלוקו, יכול ללובשו מיד בלא ברכה, ולכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך "להתעטף בציצית". או אם יתעטף אחר כך בטלית אחרת, יברך עליה ויכוין לפטור גם את זאת שלבש כבר.
ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבין בציצית. ואם לבשם כולם בבת אחת, די להם בברכה אחת. ואם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת. לכן מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול, צריך לברך עליו, אף על פי שבירך על טלית קטן שלבש כבר.
ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד, כשחוזר ולובשו צריך לברך. אבל אם היה דעתו ללובשו מיד, כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא, בזה אני מסתפק אם צריך לברך, שיש פנים לכאן ולכאן. דאיכא למימר, כיוון דילפינן כל התורה מתפילין, ותפילין כל אימת דממשמש בהו מברך. פירוש, אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן. אם כן כל שכן הכא שיש לו לברך. מיהו יש לומר דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן, אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד, התם נמי לא היה צריך לברך. ולזה דעתי נוטה.
  • והישן בטליתו בלילה, אין צריך לברך עליו בבוקר.

בית יוסף[עריכה]

  • ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית מעומד – כן כתוב בסמ"ק סימן צ'. וטעמא משום דגמר "לכם" "לכם" מספירת העומר דכתיב ביה "בקמה", פירוש בקוֹמה. וכן כתב הרב דוד אבודרהם, וכן כתוב בארחות חיים. וכתב, דהא דגרסינן בירושלמי: "כל הברכות מעומד", על ברכת המצוות קאמר ולא על ברכת הנהנין.
  • וסדר עטיפתו פירשו הגאונים ז"ל כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה – נראה שטעמם מדמברכינן "להתעטף בציצית", כדאיתא בפרק בתרא דתוספתא דברכות, אלמא עיטוף בעינן. ובפרק "אלו מגלחין" (מועד קטן כד א) אמר שמואל, כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה. מחווי רב נחמן עד גובי דיקנא. ופירש רש"י, "מחווי רב נחמן. עטיפת ישמעאלים". "גובי דיקנא. גומות שבלחי למטה מפיו".
  • ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן וכו' – נראה שטעמו, מדאיתא בפרק "אלו מגלחין" דרב פליג עליה דשמואל, ומשמע דסבירא ליה דעטיפת הראש, אף על פי שאינה כעטיפת הישמעאלים, הוי עטיפה. וקיימא לן דבאיסורי – הלכה כרבא לגבי שמואל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב, שטעמו דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות, אבל גבי ציצית שהתורה חייבה אותו בכסות שאדם מתכסה, ככה יהיה החיוב. נאמר שלשון "להתעטף", לשון כיסוי הוא בזה הענין, עד כאן לשונו.
ואחר זמן רב בא לידי בעל העיטור, וכתוב בו כלשון הזה: רבותי הגאונים כתבו, עטיפתה כעטיפת הישמעאלים, עטיפה גמורה. ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבילות, דאמר שמואל: "כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה. מחוי רב נחמן, עד גובי דיקנא". פירוש, צריך לכסות פיו. והתם הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) "לא תעטה על שפם", מכלל דכולי עלמא מחייבי, ובמצורע כתיב (ויקרא יג מה) "על שפם יעטה", ובמנודה קא מיבעיא לן (מועד קטן טו א). אבל כולי עלמא לא מחייבי בעטיפת הראש, דאם כן יכסה פיו, וכי רבי יהודה בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים (שבת כה ב), וכן החתנים, מי היו מתעטפים כל כך? ואף על גב דמברכין "להתעטף", כיסוי, דכתיב (דברים כב, יב) "אשר תכסה בה", שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהם, פעמים בגילוי הראש פעמים בכיסוי הראש, עד כאן לשונו. וזה מבואר כדברי רבינו הגדול ז"ל.
  • ודרך העטיפה רוחבה לקומת איש – גם זה מלשון בעל העיטור, כלומר, מפני שדרך עיטוף כך הואב. ומלשון זה יש ללמוד דטלית קטן שלנו לא נפקינן ביה ידי חובת ציצית, שהרי אין רוחבו לקומת איש.
וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: ומיהו מאחר שכתב רבינו בסמוך שאם יש לו ציצית בחלוקו – יכול ללובשו מיד וכו', יש ללמוד שהוא סובר דשפיר נפקינן בהני טליתות קטנים ידי חובת ציצית, דכל בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית. ומה שכתב: "ודרך העטיפה רוחבה לקומת איש", שרוצה לומר, רוחב הבגד לקומת איש, לא אמר זה אלא על צד היותר טוב, לא לעכב, עד כאן.
ואפשר דהכי קאמר: דרך העטיפה רוחבה לקומת איש, ונמצא ששתי ציציות נופלים לו מצד ימין ושתים מצד שמאל, וצריך שיחזיר שתי הציציות לפניו ושתים לאחוריו. ובטלית קטן ממילא הם שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו. ומשום הכי נקט "רוחבה לקומת איש", משום דבכהאי גוונא הוא שצריך לומר בה "ומחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחוריו".
וכתוב במרדכי, דהני טליתות קטנים שלנו אינם מן המובחר, דלא מיקרי "אשר תכסה בה". ואף ראשו משמע קצת שצריך לכסות, מדבעינן בפרק "התכלת" (מנחות מ ב), שיעור טלית שהקטן מתעטף בו ראשו [ורובו] וגדול יוצא בו עראי וכו', משמע שצריך שיהא עליו שֵם מלבוש, ראוי לכסות לכל הפחות לקטן. וסימן לדבר, שאנו מברכין "להתעטף בציצית", וכן באבל עטיפת הראש. ולכך קורא רבי תגר על העושין, בין בציצית בין בלא ציצית, כי רפיא בידיה משום ספק מעשה להניח טלית בת ארבע כנפות בלא ציצית.
ובעל ארחות חיים כתב שמצא בתשובה, שהעושה טלית כזה ומברך "להתעטף", עובר על "לא תשא".
וב"נמוקי יוסף" כתוב לסתור טענות אלו, שמה שמברכין "להתעטף", אפשר שהוא לפי מנהגם, אבל משורת הדין, כל כסות של ארבע כנפות חייבת בציצית, ויוצא בו ממצות ציצית אף על פי שאין בו לא כיסוי ולא עיטוף, דרחמנא (בגדיכם) ["בגדיהם"] (במדבר טו, לח) ו"כסותך" (דברים כב, יב) קאמר, וכל מלבוש וכסות במשמע. ואי משום "אשר תכסה בה", ההוא לאו לכיסוי הגוף או עטיפת הראש אתא, אלא לרבות כסות סומא או בעלת חמש. והרי אמרו (מנחות מ ב): טלית שהקטן מתכסה בה וגדול יוצא בה עראי, שהיא חייבת, ומסתמא אין בה לגדול כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו, אלא ודאי כדאמרן. וכן פשט המנהג בכל ישראל לעשות טליתות קטנים שלובשין, שלא מיעטו מ"וראיתם אותו" (במדבר טו, לט) אלא כסות לילה או כסות סומא, ולא כסות שתחת המקטורן. וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל ואין להרהר בזה, עד כאן לשונו(א). וכן הסכים בעל העיטור.
ובתרומת הדשן כתב בשם הרב חיים אור זרוע, שמהר"ם הורה לברך על טלית קטן שיש לו בית הצוואר ולובשין אותו, ושאביו[1] כתב דלא מחייב דרך לבישה, אלא דרך עיטוף, מדמברכין "להתעטף".[2] ומהך דאור זרוע ראיתי כמה תלמידי חכמים נהגו לתלות טלית קטן ברצועה בצוואר, ומונח כל הטלית מאחוריהם למעלה בכתפיים, רק שתי ציציות העליונות נכפלו לפניהם על החזה. ולדעתם בדרך זה חשיב עיטוף ולא לבוש. ונראה דבאותו דרך נמי לאו עיטוף מיקרי(ב), דעיטוף בכל מקום משמע עטיפת הראש, ובימיהם היו רגילים בכסות המכסה הראש והגוף, ולכך תקנו לברך "להתעטף בציצית". ולדידן, דכל כסות שלנו רק לכסות הגוף, אין נראה כלל שתיפטר מציצית, דעיטוף לא כתיבא ולא רמיזא באורייתא, עד כאן.
והאגור כתב בשם מהר"י מולין, שעל פי "אור זרוע" נהגו קצת לעשות חתיכה מרובעת ברצועות. אכן יש לעשות הכתפיים רחבים מכאן ומכאן, דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה.
ומהר"י קולין כתב בסימן קמ"ט שאין לסמוך על מה שכתב הר"ח בשם אביו דלא מחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף, שכבר נהגו כל ישראל לברך על אותן טליתות של ארבע כנפות עשויות כעין גרוטיא. וגם האגור כתב בשם מהר"י מולין על תואר צורת טלית קטן: לא ראיתי נוהגין לעשות בו לולאות, אלא כמנהגינו בבית הצוואר, וכן נהגו גדולי ארצנו ולא חשו על אור זרוע.
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב גם כן להעמיד, דהני טליתות קטנים, אף על פי שאין בהן עיטוף, שפיר נפקינן בהו ידי חובת ציצית. ובסוף דבריו כתב: והרוצה לדקדק במצווה ולקיים מצוַת עטיפה בציציות שלנו, יקח הציצית בשעת הברכה וישים אותו על ראשו, רוחבו לקומתו, ובזה יצא קצת ידי חובתו. וכיוצא בזה כתוב בתרומת הדשן וזה לשונו: והנוהג בטלית שיש לו בית הצוואר, יעשנו קצת גדול, שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחריו. ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו, שיהיה נתלה בצווארו בבית הצוואר של טלית(ג). ואם תאמר: לפי דעת אור זרוע, אין שום מצווה במה שהוא לבוש ציצית כשהוא בצווארו? יש לומר דאין קפידא כל כך, רק על תחילת חיוב המצווה, לא על שיהוי המצווה. והביא ראיה קצת לדבר.
  • ומחזיר שתי ציציות לפניו ושתי ציציות לאחריו וכו' – גם זה מדברי בעל העיטור, וכן כתוב ברוקח. וכתב דאיתא במדרש[3] בפסוק (שמות יד, כב) "והמים להם חומה", שהכריז גבריאל למים שאחריהם: הזהרו שעתידין להשליך כנף ציצית וקשר של תפילין לאחריהם, ובהגהת מיימון סוף הלכות ציצית מייתי ירושלמי דקאמר גבי קטן: לא סוף דבר להתעטף, אלא שיודע להשליך שתי כנפות לאחריו.
  • ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש – גם זה מדברי בעל העיטור. ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי, שאין זה מעניין מצוַת ציצית; ועוד, דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש? אלא היינו לומר, שאף על פי שראשו מכוסה, דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם, וכדאיתא בשלהי פרק קמא דקידושין: "משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא. אמר ליה: לכשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא. אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא". ופירש רש"י, "דלא פריס סודרא, כדרך הנשואין, שהיו רגילין לכסות ראשם", עד כאן לשונו. ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש, אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות. ולפי שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמים, וכדאיתא בסוף מסכת שבת, דאמרה ליה אימיה לרב נחמן בר יצחק: "כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא". לכך כתב שיכסה ראשו בטליתו, כדי שלא יהא בגילוי ראש מסודר או טלית, שדרך ליתן על כיסוי התחתון שבראש.
ואפשר דהכי קאמר: יכסה ראשו בעניין שלא יהא בגילוי ראש מטלית של מצווה, שצריך שיכסה ראשו בציצית, לקיים מצוַת ציצית מן המובחר.ג (ד)
ולעניין טלית קטן, כתוב בכלבו שאין מברכין עליו "להתעטף בציצית", אלא "על מצוַת". וגם בנמוקי יוסף כתוב שנהגו שלא לברך עליו "להתעטף", אלא נהגו לברך "על מצוַת ציצית", ואין לבטל המנהג, עד כאן לשונו.
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל הקשה, דכיוון דקיימא לן (פסחים ז ב) ד"על" – לשעבר משמע, וקיימא לן דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, היאך יברך על מצוה זו "על"? וכן כתב האגור בשם מהר"י מולין, שיש מברכין על טלית קטן "להתעטף", וכן משמע באורח חיים. ואין לחוש אם יש בו עיטוף, כי נוסח הברכה היא, כמו "לישב בסוכה" וכהנה רבות, עד כאן לשונו.(ה) ומה שכתב שבאורח חיים משמע שמברכין על טלית קטן "להתעטף", הוא ממה שכתב[4] בסמוך, שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד וכו' ויברך להתעטף בציצית.
  • ונקראת ציצית על שם החוטין הנפרדים ממנה וכו' ועל כן צריך להפרידם זה מזה – בפרק התכלת (מנחות מב א) תנו רבנן: "ציצית. אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח, ג): "ויקחני בציצית ראשי". אמר אביי: וצריך לפרודא כי צוציתא דארמאי". ופירש רש"י: "כבלורית של גוים, דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה". וכתוב בעיטור, בעידן תכלת קאמר, להפריד תכלת לצד אחד. ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת, עד כאן לשונו.
  • ויכוין בהתעטפו וכו' – פשוט הוא.
  • ויעיין הציצית קודם לכן שיהיו שלמים וכו' – כן כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית וזה לשונו: והחרד אל דבר ה', יבדוק הציצית קודם עטיפה, כדי שלא יברך ברכה לבטלה, עד כאן. ואף על פי שכתב בתשובה כלל ב' סימן ט' שהעולם לא נהגו לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף, משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות, כתב רבינו כדבריו בפסקים, שהחרד אל דבר ה' יש לו לבדוק.
  • ומה שכתב, שאם נתקלקל אחד מהם הוא ברכה לבטלה – היינו לומר שאם נתקלקל ציצית של אחד מהכנפות, אף על פי שהשלושה שלמים, הויא ברכה לבטלה. אי נמי אחוט קאי, והכי קאמר: שאם נתקלקל חוט אחד, כלומר שנפסק מעיקרו, נפסל כל הטלית בכך, וכמו שיתבאר בסימן י"ב בסייעתא דשמיא.
  • ואם ירצה להתעטף מיד בקומו וכו' או שיש לו ציצית בחלוקו יכול ללבשו מיד בלא ברכה – כלומר, לפי שידיו מטונפות.
  • ולכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו וכו' – כן כתבו התוספות בפרק "הקומץ רבה" (מנחות לו א ד"ה "וכשיגיע"), ובריש פרק היה קורא (ברכות יד ב ד"ה "ומנח"), גבי הא דאמרינן התם דרב מנח תפילין ומצלי. וכן כתבו הגהות מיימוניות בסוף הלכות ציצית בשם מהר"ם. וטעמא, משום דילפינן מתפילין, שאם היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו, מניחן, וכשיגיע הזמן – ממשמש בהם ומברך עליהם, כדאיתא בסוף פרק הקומץ רבה (מנחות לו א). ופירש רש"י, "ממשמש בהו, דהוי כאלו מניחן". ואף על גב דקיימא לן (פסחים ז ב) שצריך לברך עובר לעשייתן, כתב הרב רבינו יונה בפרק "תפילת השחר" גבי תפילת הדרך, שמאחר שכל זמן שציצית ותפילין הם עליו הוא מקיים המצווה, אף על פי שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר, מכל מקום הוי עובר לעשייתן מה שמקיים אחר כך.
  • ומתוך מה שאמר רבינו, או שיש לו ציצית בחלוקו – נראה שדרך טלית קטן ללובשו תחת בגדיו. אבל ממה שאמר בסימן כ"ד כי עיקר מצוותה על זכירת המצוות, ובכל שעה ובכל רגע צריך שיזכור, נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו מלמעלה, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות. וכך כתב נימוקי יוסף בשם הריטב"א.
  • ומה שכתב: או אם יתעטף אחר כך בטלית אחרת יברך עליה ויכוין לפטור גם את זאת שלבש כבר – מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך בעזר ה'.
  • ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבים בציצית ואם לבשם בבת אחת די להם בברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת – זה דבר פשוט בעינייד. ובארחות חיים מצאתי שיש אומרים שאין צריך להטיל אלא בעליון, עד כאן. ואני אומר דסברא דחויה היא זו ולית דחש לה.
ומיהו מה שכתב שאם לבשם בבת אחת די להם בברכה אחת – נראה דהיינו דווקא כשהיה בדעתו מתחילה על כולם; אבל אם לא היה בדעתו מתחילה על כולם, צריך לברך על כל אחת ואחת, אפילו לבשם זה אחר זה. וכן כתב האגור בשם הרשב"א.
  • ומה שכתב: לכן מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול וכו' – בפרק "התכלת" (מנחות מג א): רב יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה, ומברך כל צפרא "להתעטף". ופריך, מדרמא – סבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא; אמאי מברך כל צפרא וצפרא? כלומר, דכיוון דלילה נמי זמן ציצית, לא היה לו לברך אלא פעם ראשונה, ומכאן ואילך כחד יומא אריכא דמי, דהא אין לילה מפסיקו. ומשני, סבר לה כרבי, דאמר: "תפילין, כל זמן שמניחן – מברך עליהם". אי הכי, כל שעתא נמי? רב יהודה איניש צניעא הוה, ולא שרי לגלימיה כולי יומא. ופריך, ומאי שנא מצפרא? ופירש רש"י: "ומאי שנא מצפרא? ליבריך כשהוא עומד ומתעטף בה באשמורת קודם היום!" ומשני, "כי משנה מכסות יום לכסות לילה". ופירש רש"י: "שתי טליתות מצוייצות היו, אחת ליום ואחת ללילה". וכתב הרא"ש: וקשה לי, אמאי מברך בצפרא? גם בערב היה צריך לברך, כשמתעטף טלית של לילה, והוי ליה למימר: "ומברך צפרא ופניא"! וצריך לומר דטלית של לילה לא היה פושטו ביום, אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה, ורוב פעמים לא היה פושטה אף בלילה, הלכך לא פסיקא ליה למימר דמברך בפניא.
ומכאן יש ראיה, דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום, וכשהוא מתפלל – מתעטף בטלית גדול, צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ארבע כנפות, וכל חד וחד – באפי נפשיה הוא. אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהן, עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו ירוחם.
וכתב האגור: בתחילה נהג מהר"מ שלא להתעטף בטלית קטן עד צאתו מבית הכנסת, ואז הפסיק בדברים בטלים, ולבשו ובירך. אבל הרב משה פרנס כתב שחזר בו מהר"ם, ולבשו בתחילה, ולא היה מברך עד בואו לבית הכנסת ונתעטף בטלית גדול, ונתכוין להוציא שניהם, וכן הוא באורחות חיים.
והא דרבי משה פרנס, מצאתי בתשובה אשכנזית, ומסיים בה דאפילו משמוש והסתכלות ב[5]קטן אין צריך, אך דעתו היה על כל בגדיו המצוייצות אשר לבוש, עד כאן.
ובתרומת הדשן לא הביא אלא מה שנהג הר"מ בתחילה, שכתב וזה לשונו:
העתיק אחד מן הגדולים מתשובת הר"ח אור זרוע וזה לשונו: אם סח בין טלית קטן לטלית גדול, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ומהר"ם, שלא הלך ב[6]קטן לבית הכנסת, אלא כשחזר לביתו בירך עליו, נראה טעמו לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטליתות, וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך לחייב את עצמו בברכה, כיוון שיכול לפטור בברכה אחת, ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול. הלכך היה ממתין אחר התפילה, עד שהיה צריך להסיח.
ובאשֵר"י כתב: מכאן יש ראיה דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום, וכשהוא מתפלל – מתעטף בטלית גדול, צריך לברך. אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהן.
והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשר"י, צריך לומר, דהא דכתב אשר"י: "בזה אחר זה בלי הפסק", לאו דווקא, אלא רוצה לומר בלי היסח דעת, כדכתב מהר"ם. והיה נראה לומר, דדווקא בעודו לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אלא אם כן הסיח דעתו בין זה לזה; אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר, מתחייב אפילו לא הסיח דעתו. אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי, דכתב: "היה ממתין עד אחר התפילה עד שהיה צריך להסיח"; משמע שאם לא היה מסיח, אף על גב דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מבית הכנסת, ואפילו הכי אי לא הסיח – לא הוה אמרינן דכיוון דפשט טלית הראשון אזלא לה ברכה דידיה ולא מיפטר בה טלית שני; אלמא בהיסח דעת תליא מילתא, עד כאן לשונו[7].
ולי דברי הרא"ש ורבינו ורבינו ירוחם נראין כפשטן, דכל שמניח טלית קטן בביתו, וטלית גדול בבית הכנסת, צריך לחזור ולברך, דהליכה מביתו עד בית הכנסת חשיב הפסק.
  • ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד, כשחוזר ולובשו צריך לברך, אבל אם דעתו ללובשו מיד וכו' – כלומר, היכא דלא היה דעתו ללובשו מיד, דבר פשוט הוא, שמאחר שהסיח דעתו צריך לברך. אבל היכא דהיה דעתו ללובשו, אני מסתפק אם צריך לברך. ומקום הספק הוא, משום דקיימא לן דהוקשה כל התורה לתפילין, כדאיתא בפרק קמא דקידושין, ואמרינן (סוכה מו א) בתפילין דכל אימת דממשמש בהו מברך. פירוש, אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן. ואיכא למימר, כשהסירן מראשו לגמרי – צריך לברך במכל שכן דזזו ממקומן; דכיוון שהסירן מראשו לגמרי, אף על פי שהיה דעתו להחזירן מיד, ראוי לברך יותר מכשזזו ממקומן לבד ולא הוסרו לגמרי. או דילמא זזו ממקומן דווקא הוא דטעון ברכה, לפי שזזו שלא מדעתו; אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד, אינו צריך לברך, דכל אדעתא להחזירן מיד – לא חשיבא הזזה; והוא הדין דבמסירם לגמרי לא חשיבא הסרה. וכתב רבינו שלזה דעתו נוטה. ואם כן, במסיר הטלית והיה בדעתו ללובשו מיד, אינו צריך לברך. זהו ביאור דברי רבינו.
אבל איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך, דהא בהדיא אמרינן פרק "לולב וערבה" (סוכה מו א), דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק, ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי איצטריך זמנא אחריתי – עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום, וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא – ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיֵצֵא, ואפילו הכי היה מברך; והוא הדין לציצית.ה (ו)
וכן כתב בשבלי הלקט וזה לשונו: ציצית, אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת, מברך עליה כל זמן שמתעטף, כדמשמע פרק "התכלת" (מנחות מג א) מעובדא דרב יהודה, עד כאן לשונו.
  • כתב האגור: נשאל מהר"י מולין על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר ולובשו, אם יש לו לברך. והשיב, דמהר"ם הצריך לחזור ולברך. ומהר"ח חילק: היכא דנשאר עליו טלית קטן, אז כשחוזר – לא יחזור לברך, עד כאן לשונו.(ז) ו ולכאורה נראה דבמסיר טליתו ודעתו ללובשו מיד מיירי, ואם כן הוא חולק על רבינו, שנטה דעתו לומר דאינו צריך לברך. ואפשר היה לומר דמהר"ם מיירי בשלא היה דעתו להחזירו מיד, ומשום הכי צריך לברך; אבל אם היה דעתו להחזירו מיד, לא היה צריך לברך וכדברי רבינו. אלא שקשה, דאם כן מאי טעמא דמהר"ח, שחילק בין נשאר עליו טלית קטן ללא נשאר? דאטו אם לבש טלית בשחרית, והסירו וחזר ולבשו במנחה, לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן? דמה לי זה, ומה לי הסירו שלא על דעת להחזירו מיד! וכבר כתבתי בסמוך שנראה פשוט, דאפילו בדעתו ללובשו מיד – צריך לברך.
  • וכתוב בנמוקי יוסף בשם הריטב"א, שאם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובש ומתעטף, יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך. וכן שמעתי בשם הרב רבינו יונה. אבל מורי היה אומר שאף בזו חוזר ומברך, ונראה לי כדבריו, עד כאן לשונו. ודעת רבינו כדברי האומר שחוזר ומברך, דהא יליף מתפילין, ותפילין כל היכא דזזו ממקומן שלא במתכוין – מברך עלייהו. וכן כתבו תלמידי הרב רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות גבי ברכת התורה, שקבלה ביד הרב רבינו יונה מרבותיו, שאפילו נפל הציצית ממנו ולקחו מיד ונתעטף בו, שמברך עליו, ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו, עד כאן לשונו. והיכא דנפל רוב הטלית מעליו, נראה דהוי כאלו נפל כולו. ואפשר שכל שלא נפל כולו אינו צריך לברך, כדאשכחן גבי תפילה דשאני לן בין נפל כולו לנפל מקצתו כמבואר בסימן צ"ז, וזה נראה יותר.
  • ומה שכתב רבינו: כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא – לא שצריך לפושטו, שהרי כתב רבינו בסימן כ"א שמותר ליכנס בו לבית הכסא. אלא מיירי כגון שהוא מעוטף באופן שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשוט טליתו.
  • והישן בטליתו בלילה אין צריך לברך עליו בבוקר – נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרא"ש, דכסות המיוחד ליום חייב בציצית אפילו אם לובשו בלילה, ויש לברך עליו, דהא דקיימא לן (מנחות מג א) לילה לאו זמן ציצית הוא – היינו דווקא בכסות המיוחד ללילה, וכמו שכתב בסימן י"ח. וכיוון דגם בלילה חייב בציצית בכסות יום, וגם חייב לברך עליו, לא הויא לילה הפסק בין יום ליום, אלא כיומא אריכתא דמי.
אבל ראיתי שכתב הרא"ש בתשובה כלל ב' סימן י"ג:
וששאלת: הלן בטליתו בלילה, כשעומד בבוקר אם חייב לסלקו מעליו ולהחזירו לברך עליו או די לו למשמש בו ולברך? יראה לי שאין צריך לסלקו מעליו, וכן מוכח בפרק "התכלת", דגרסינן התם: רב יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך בכל צפרא "להתעטף בציצית". ופריך, "מדרמי, שמע מיניה מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, אמאי מברך"? פירוש, כיוון דלילה זמן ציצית הוא, אמאי היה מברך בכל בוקר, כיוון שלא עבר עליו זמן פטור? ומשני, "כרבי, דתניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהם, דברי רבי".
פירוש, בלילה היה פושטן, ובבוקר כשהיה חוזר ולובשן היה מברך. ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה, ולכך הקשה, כיוון דסבר לילה זמן ציצית, אמאי היה מברך; דאם היה פושטו בלילה, מאי קשה ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו? אלמא לדידן דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית הוא, יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בהן בשעת ברכה. עד כאן לשונו.
משמע דסבירא ליה, דאף על גב דכסות המיוחד ליום חייב בציצית ומברכין עליו; כיוון דלילה לאו זמן ציצית היא, שהרי גורם לפטור כסות המיוחד ללילה אפילו אם לובשו ביום, הוי הפסק בין יום ליום וצריך לחזור ולברך. ולדעת הרמב"ם דלילה לאו זמן ציצית הוא כלל, דבר פשוט הוא שצריך לברך עליו בבוקר.
ויש לתמוה על רבינו, היאך כתב סתם "אין צריך לברך", היפך ממה שסובר הרמב"ם וממה שכתב הרא"ש בתשובה.
  • כתוב בהגהות מיימון פרק שלישי בשם ספר התרומה: אדם המשכים קודם היום ונתעטף בציצית, אין צריך להסיר טליתו לכשיאיר היום כדי לברך, אלא ממשמש בציצית ומברך, כדתניא בסוף פרק "הקומץ רבה" (מנחות לו א) גבי תפילין: "היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו, מניחן, וכשיגיע זמנן – ממשמש בהן ומברך עליהן", עד כאן. וכן כתוב בסמ"ג וסמ"ק בהלכות תפילין, וכן כתב המרדכי בהלכות תפילין בשם ר"ץ. ואף על פי שכתב שר"י חולק עליו, בסוף הדברים כתב: "ומיהו נהגו כפירוש ר"ץ, ופוק חזי מאי עמא דבר", עד כאן לשונו.
ויש לדקדק בתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך, למה כתב: "ולכאורה טוב למשמש בהם בשעת ברכה"? והוה ליה למימר "וצריך למשמש בהם בשעת ברכה", כדאשכחן גבי תפילין, דאף על גב דלילה זמן תפילין, אמרינן דכשיגיע הזמן ממשמש בהם ומברך עליהם, ומשמע שצריך למשמש בהם. וכן נראה מפירוש רבינו שלמה ז"ל שכתב: "ממשמש בהו. דהוי כאלו מניחן".
ושמא יש לומר, דהרא"ש מספקא ליה אי דווקא גבי תפילין, דמצווה למשמש בהם, אמרו "ממשמש בהם ומברך", אבל גבי ציצית שאין המשמוש בו מצווה – אין צריך למשמש בשעת ברכה, או דלמא לא שנא. ולכך כתב שטוב למשמש בשעת ברכה. ועוד יש לומר, דתפילין כיוון דלכתחילה אין מניחין אותם בלילה, צריך למשמש בהם; אבל ציצית, שמניחין אותן לכתחילה בלילה, אפשר דאין צריך למשמש בשעת ברכה, או דילמא לא שנא. ולכך כתב שטוב למשמש בשעת ברכה.
  • כתב הרמב"ם בסוף פרק ג', שאם נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית, ביטל מצוַת עשה. ואם יש בזה חילוק בין שבת לחול, אכתוב בסוף סימן י"ג בסייעתא דשמיא.

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית כו' כלומר שלא ילך לעסקיו אלא מיד יתעטף בציצית ויניח תפילין ויסדר הברכות כו' כמו שהולך ומבאר בסימנים הבאים ומדברי ה"ר יונה בספר היראה העתיק לכתוב כן והקדים ציצית לתפילין לפי שצריך ללבשן תמיד לזכרון המצות אבל תפילין עיקר מצותן אינן אלא בשעת ק"ש ותפלה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה:

ומ"ש מעומד כ"כ בסמ"ק ושאר פוסקים דגמרינן לה בג"ש דלכם לכם מספירת העומר דכתיב ביה בקמה פי' בקומה ולא קשה ג"ש למה לי הא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצות דכיון שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה מעומד על מה שצונו וקרבנו לעבודתו דעבודה בעי עמידה אבל לא בברכת הנהנין ועטיפת טלית בציצית אע"ג דאומר בה וצונו הויא בכלל ברכת הנהנין כיון דאית ביה נמי הנאה ולכך בעי הך ג"ש. אך קשה ממילה ולולב ותקיעה דכתב ברמ"ק מעומד משום דכתיב בהו לכם וגמרינן לכם לכם מעומר תיפוק ליה דהו"ל ברכת המצות ולא ברכת הנהנין ודוחק לומר דלא ידע הירושלמי א"נ הוה ס"ל כיון דליתיה בתלמוד שלנו לא בעינן מעומד אלא בהנך דאית בהו ג"ש דלכם לכם וצ"ע:

וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כו' אע"ג דאינו מפורש הכי בתלמוד לגבי ציצית אלא לגבי אבלות מכל מקום ס"ל לגאונים מדמברכינן להתעטף אלמא דבעינן עיטוף גמור: ומ"ש ובעל העיטור כתב כו' עד בגילוי הראש כל זה מדברי ב"ה וטעמא דדוקא גבי אבילות אמרו בעינן עיטוף גמור אבל גבי ציצית אשר תכסה בה כתיב לא בעינן אלא כיסוי וא"צ עיטוף גמור ועיין בב"י:

ודרך העטיפה רחבה לקומת האיש פי' כל סתם טלית כך הוא בלי ספק בין בטלית ארוג בין כשחתכוה מבגד גדול אורך הטלית לרוחב האיש הוא כדי שיהא עטוף בהמסביב ולפיכך צריך להחזיר ב' ציציות כו' אבל ודאי אם אורך הטלית לקומת האיש נמי כשר ולית לן בה ולא מידי:

ומכסה ראשו כו' פי' שיכסה ראשו בטלית של מצוה שלא יהא בגילוי הראש מטלית של מצוה לפי שכסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים ודכוותא איתא בפ"ק דקידושין דקאמר כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה ופירש"י דגברא רבה הוא ולא אזיל בגילוי הראש עכ"ל אלמא דקרי ליה רש"י גילוי הראש כשאין עליו סודר של ת"ח וה"נ קרי ליה בעל העיטור גילוי הראש כשאין עליו טלית של מצוה ונראה דהיינו לומר שראשו יהא מכוסה בטלית של מצוה כל שעה שלא יהא רגע בגילוי הראש כל זמן שהטלית עליו וכך הוא ניהוג הצנועים:

ויברך להתעטף בציצית. אע"ג דאנן לא ידעינן דבעינן עיטוף אלא מדמברכינן להתעטף מ"מ הקדים רבינו לכתוב תחלה דין העיטוף וסידורו משום דבע"כ צ"ל דמדקי"ל דבעינן עיטוף לפיכך תקנו לברך להתעטף דאל"כ למה לן עיטוף ילבש ציצית בלא עטוף ולא יברך להתעטף אלא על מצות ציצית:

ונקראים ציצית כו' ברייתא בפרק התכלת והוצרך רבינו לכתוב מפני מה נקראים ציצית כדי לפרש שע"כ צריך להפרידם זה מזה: ויכוין בהתעטפו כו'. מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו וכן בה' תפילין ובה' סוכה נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו וגו' ובתפילין והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ובסוכה למען ידעו דורותיכם גו'. יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה משא"כ שאר מצות דיוצא ידי חובתם אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם ועיין במה שאכתוב בהלכות סוכה בס"ד:

ויעיין הציצית כו' הרא"ש בסוף הל' ציצית כתב דהחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה משמע מלשונו דמדינא א"צ לבדוק בכל שעה שמתעטף דמוקמינן להו אחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו אלא מדת חסידות שיהא חרד פן יברך ברכה לבטלה והכי משמע בתשובת הרא"ש כלל ב' סימן ט' דכתב דהעולם לא נהגו לבדוק בכל שעה שמתעטף דמוקמינן להו בחזקת כשרות ומסיק דאם רוצה להחמיר יבדקם כל שעה ע"ש ודלא כדמשמע מדברי ב"י דדברי הרא"ש בתשובה קא סתרי דבריו בפסקיו דליתא אלא כדפרישית. אכן נראה לפע"ד דמן הסתם אין לסמוך על החזקה מדינא לגבי ציצית דדוקא היכא דהחזקה קבוע ואתיא ממילא מצד טבע העולם כמו בהמה דהויא בחזקת כשרות משעה שנולדה אבל הכא חזקה אינה ממילא אלא תליא במעשה האדם שתיקן הציצית לא סמכינן אחזקה דשמא נתקלקל אח"כ תדע דהא גבי רובא דעדיף מחזקה כדאיתא בריש פרק האשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה אפ"ה ברובא דתלי במעשה לא אזלינן בתר רובא כדמסיק רבינא בבכורות פ' הלוקח בהמה ומש"ה לגבי שחיטה אי איתא קמן צריך למיבדקיה ולא קא סמכינן אחזקה דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן והיינו משום דהחזקה אינה ממילא אלא ע"י שלמד הלכות שחיטה ושמא שכח וכ"כ הר"ן בפרק האיש מקדש בדין סבלונות לגבי רוב דנהי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא היינו דוקא ברוב שהוא קבוע מצד טבע העולם כגון רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות אבל רוב שאינו אלא מצד מנהג העולם והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו ע"כ וה"ה והוא הטעם לגבי חזקה כאשר ביארנו וכ"כ הרמב"ן לשם בספר המלחמות וכן נראה מדעת רבינו שכתב ויעיין הציצית קודם לכן כולי דמשמע מלשונו זה דמדינא חייב לעיין כו' ולאו משום חסידות שיהא חרד כדעת הרא"ש אכן אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו א"צ לבדקו דזה ודאי בחזקת בדוק הוא וכמו שפסק הרא"ש לגבי סכין של שחיטה עיין בי"ד סימן י"ט:

ומ"ש שאם נתקלקל אחד מהם הויא ברכה לבטלה צ"ל דה"ק שמא נפסק חוט אחד מעיקרו וכמו שיתבאר בסי' י"ב דאם לא כן לא הויא ברכה לבטלה וע"ש וכן פי' ב"י. ומה שלא אמר דעובר בעשה על גדילים תעשה לך היינו משום דבשבת דאינו יכול להטיל בו ציצית אינו עובר בעשה כדכתב במרדכי וכמ"ש לקמן בסימן י"ג ותו דבטלית שאולה פטור מציצית ומברכין עליו כשיש בה ציצית כדלקמן בסימן י"ד:

ואם ירצה להתעטף מיד בקומו כו' כ"כ רבינו יונה בספר היראה אלא שכתב וטוב להיות זריז ליטול ידיו קודם ויברך עובר לעשייתן עכ"ל:

ומ"ש רבינו דבציצית בחלוקו נמי יברך להתעטף בציצית נראה שסובר דנוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וה"נ אע"פ שאין שם עיטוף כל עיקר מברך להתעטף ואין נוהגין כן אלא היכא דליכא עיטוף מברך על מצות ציצית וכן כתב הנמ"י:

ואם יש לו כמה בגדים כו' זה פשוט ממאי דקיי"ל דציצית חובת טלית הוא כדלקמן בסימן י"ט דכל טלית שלובש חייב להטיל בו ציצית. ואם לבשן כולן בבת אחת די להם בברכה אחת פי' ב"י דוקא כשהיה בדעתו מתחלה על כולם וכ"כ האגור בשם הרשב"א עכ"ד ומשמע דאפילו הביאו לו עוד בגדים קודם שלבש כל הבגדים שהיו לפניו בשעת ברכה צריך לחזור ולברך על האחרונים דלא דמי לאכילת פירות לקמן בסימן ר"ו ולברכת שחיטה בי"ד בסימן י"ט דהתם איכא למימר דיש קבע לאכילה ולשחיטה משא"כ בלבישה דאין בה קבע:

ואם מפסיק ביניהם פי' שיחה בטילה הוי הפסק וצריך לברך על כל אחד ואחד אפילו היתה דעתו מתחלה על כולם ולפ"ז מ"ש לכן מי שרגיל וכו' היינו משום דמסתמא הפסיק בשיחה אבל אם ברי לו שלא הפסיק א"צ לברך שהרי דעתו היה מתחלה על טלית גדול והליכה לבהכ"נ לא הוי הפסק וכך היא דעת מהרא"י בת"ה סי' מ"ה אבל ב"י פי' דהליכה לב"ה חשיב הפסק ולפ"ז מ"ש רבינו ואם מפסיק ביניהם היינו ששהה בין זה לזה זמן מה שלא לבשן בזה אחר זה תכופים ועל זה קאי ואמר לכן מי שרגיל כו' דמשמע לפי פשוטו דהליכת ב"ה חשיב הפסק:

ואם פשט טליתו ולא היה דעתו כו' זה פשוט דכיון דלא היה דעתו ללבשו עוד אזלא לה ברכה ראשונה ואפילו נשאר עליו טלית קטן. וכשחוזר ולובשו צריך לברך כמו שיבא בס"ד: ומ"ש אבל אם היה דעתו ללבשו מיד כגון שפשט אותו ליכנס לב"ה דבר ההוה נקט שכן הוא הרגילות שאין אדם יוצא מב"ה ופושט טליתו וחוזר לבהכ"נ אלא כדי ליכנס לב"ה וה"ה אם פשט אותו לפי שצריך לילך בין העכו"ם וכיוצא בזה בעת הצורך שפושט טליתו ודעתו ללובשו מיד והקשה ב"י על דברי רבינו מהא דרבא בפ' לולב וערבה דהוה מנח תפילין כל היום וכי עייל לב"ה ונפיק משי ידיה וקא מברך כל זימנא וזימנא אלמא דאף על גב שהיתה דעתו לחזור וללבשן מיד חייב לברך וכך פסק בש"ע ושארי ליה מאריה דבתפילין דוקא הוי ב"ה הפסק גמור אע"ג דדעתו ללבשן מיד כיון דאינו רשאי ליכנס בבה"כ ותפילין בראשו ובזרועו אבל ציצית דרשאי ליכנס בהם לב"ה לא הוי הפסק ורבינו השווה דין ציצית כשהסירן ליכנס לבה"כ לדין תפילין כשהסירן כדי לעשות עסקיו אבל כשהסיר תפילין כדי ליכנס לב"ה מודה רבינו דצריך לחזור ולברך אע"פ שהיה דעתו ללובשן מיד ובזה אין מקום גם למה שהשיג ב"י על רבינו לקמן בסימן כ"ה לפי מה שהבין מדבריו שהתיר לחזור וללבוש תפילין בלא ברכה כשנכנס לב"ה דלא עלה זה ע"ד רבינו מעולם דפשיטא דבה"כ הוי הפסק לגבי תפילין וגדולה מזאת כתבו מקצת גאונים דשינה ומרחץ הוי הפסק לגבי ברכת התורה לפי שאי אפשר לו ללמוד תורה במרחץ או כשהוא ישן דדוקא ב"ה לא הוי הפסק לענין ברכת התורה דאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדיני בית הכסא כמו בגילוי טפח כו' כדלקמן בסי' מ"ז אבל ב"ה לגבי תפילין פשיטא דלכ"ע הוי הפסק ולכן הכרעת רבינו בתפילין שכשפשט אותן לילך לעסקיו ודעתו ללבשן מיד הוא העיקר דא"צ לברך וכן פסק מהרא"י בכתביו סימן ק"ך וע"ש וההיא דשבולי הלקט שהביא ב"י דבציצית חייב לחזור ולברך כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה התם בפשט טליתו סתם והסיח דעתו מללובשו דומיא דתפילין שזזו ממקומן אי נמי שלא היה דעתו לחזור וללובשו מיד דבכה"ג איירי ההוא דרב יהודה דקאמר התם ס"ל כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם כולי אלמא דכל זמן שמניחן בין תפילין בין ציצית צריך לברך והיינו דוקא בהיסח הדעת שלא היה דעתו לחזור ולברך וללבשן מיד וזה ברור ופשוט וכן עיקר. והרב בהגהות ש"ע כתב כסברת מהר"ח שמחלק בין היכא שנשאר עליו טלית קטן דא"צ לחזור ולברך. וצ"ע דמאי מועיל טלית קטן מה נפשך אי דעתו לחזור וללבשו מיד אף בלא נשאר עליו טלית קטן א"צ לברך ואי אין דעתו ללבשו מיד אזלא לה ברכה מאחר שהסיח דעתו מטלית גדול כשהסירו ואפילו נשאר עליו ט"ק צריך לברך כשחוזר ולובשו ונראה לי דמהר"ח איירי בהסיר טליתו סתם דבנשאר עליו ט"ק דאינו מסיח דעתו ממצות ציצית לא הוי היסח הדעת וכשחוזר ולובשו א"צ לברך ובלא נשאר עליו ט"ק מסתמא הסיח דעתו ממצות ציצית לגמרי וצריך לחזור ולברך והשתא לפ"ז מהר"ח ורבינו לא פליגי דמהר"ח מודה דבדעתו לחזור וללבשו א"צ לברך ובאין דעתו לחזור וללבשו צריך לברך ואין חילוק בין נשאר עליו ט"ק או לא נשאר דלא אמר מהר"ח דיש חילוק אלא בהסיר טליתו סתם כדפרישית ובהא מודה רבינו ונתיישב בס"ד מה שהיה קשה לב"י אדברי רבינו ומהר"ח עיין עליו:

והישן בטליתו בלילה א"צ לברך עליו בבוקר פי' מאחר דקיי"ל דכסות יום חייב בציצית אפילו לובשו בלילה כהרא"ש לא הוי לילה הפסק אלא ביומא אריכתא דמי והקשה ב"י דהרא"ש בתשובה כלל ב' סי' י"ג כתב דצריך לברך והביא ראיה מרב יהודה דפרק התכלת דרמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה כו' וכן פסק בש"ע ולפעד"נ דדברי רבינו עיקר דא"צ לברך והוא דרבינו סובר דלא קיי"ל כאותה תשובה לפי שתלה לשם פסק דינו במאי דהוה מפרש דמעיקרא קס"ד דתלמודא שלא היה פושטו בלילה דאל"כ מאי פריך הא פשיטא היא דבפושטו בלילה שפיר מברך בצפרא כשחוזר ולובשו כו' והרי בפסקיו כתב איפכא וז"ל מדרמא קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא היא אמאי מברך דכיון דסבר דלילה נמי זמנה אמאי מברך בכל צפרא לא הו"ל לברך אלא פעם ראשונה כשמעטף לה כשהיא חדשה ומכאן ואילך כחדא יומא אריכתא דמי דהא אין לילה מפסיקו כו' והוא כפירש"י בגמרא הרי להדיא דמעיקרא נמי קסבר תלמודא שהיה פושטו בלילה אלא שאעפ"כ א"צ לברך אלא בפעם ראשונה דכיון דדעתו לחזור וללבשה ליכא היסח הדעת והלילה נמי אין מפסיקו כיון דלילה נמי זמן ציצית הוא מ"מ לפ"ז לדידן נמי אע"ג דקיי"ל דלילה לאו זמן ציצית הוא בכסות המיוחד ליום כיון דחייב בציצית אף בלילה להרא"ש אין הלילה מפסיקן דלאותו כסות הוי הלילה נמי זמן ציצית וא"כ א"צ לברך עליו בבוקר אם לא פשטה בלילה דאי פשטה בלילה כיון דאסיקנא כרבי דכל זמן שמניחן מברך עליהם אע"פ שהיה דעתו לחזור וללבשו בבוקר הויא היסח הדעת מאחר שלא היה דעתו לחזור וללבשה מיד אבל הישן בטליתו א"צ לחזור ולברך לדעת הרא"ש בפסקיו שהן עיקר. כתב ב"י ויש לדקדק בתשובת הרא"ש למה כתב טוב למשמש הול"ל צריך למשמש כדאשכחן גבי תפילין וכתב מה שכתב ול"נ דבתפילין ודאי דהמשמוש שלהן חשוב כאלו מניחן מעתה קאמרינן בהו צריך למשמש אבל ציצית דאין המשמוש כאילו לובש הטלית מעתה דכבר הוא לבוש ומשמוש הציצית לא מעלה ולא מוריד אלא שמ"מ טוב הוא למשמש בהן כדי שיהא הוראה על איזה לבוש הוא מברך:

דרכי משה[עריכה]

(א) ותלמיד חכם, מצווה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצווה. ובאלו הטליתות הקטנים שלנו אין מברכין "להתעטף", אלא נוהגין לברך "על מצוַת ציצית", ואין לבטל המנהג. ונוהגים גם כן לעשות המצווה מעומד, עד כאן לשונו.

(ב) וראיתי כמה גדולים שנוהגין כדברי מוהר"ם, וכן כתב מהרי"ק שורש קמ"ט, וכן פשט המנהג.

(ג) ונראה דמכל מקום צריך להיזהר באותן ארבע כנפות שיהיו גדולים קצת, שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו, ובלאו הכי לא מקרי בגד כלל. ולא כאותן שעושים אותן קטנים ביותר, כי די לנו במה שהקילו הראשונים לצאת בהם אף על פי שהן בלבישה ולא בעיטוף; אבל לפחות משיעור טלית לא עלה על דעתן, כן נראה לי. ואף מדברי המרדכי שהבאתי למעלה משמע דהמנהג היה אף בפחותים משיעור טלית. והמנהג הנהוג עכשיו, שכל ירא שמים יש לו טלית גדול שמתעטפין בו בשחרית ומברכין עליו. והמדקדקין לובשין עוד ארבע כנפות כל היום בבגדיהם, כדי שלא יהו בלא ציצית כל היום, ופוטרים עצמם מלברך על הקטן בברכת הטלית גדול, כמו שיתבאר לקמן. ורוב המון העם מברכין על ארבע כנפות, אפילו שהם קטנים ביותר.

(ד) ואף כי מצווה לשמוע אל דברי בית יוסף בפירושו, מכל מקום נראה לי שמה שכתב הטור: "ומכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש" – הוא כפשוטו, כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק ממידת חסידות, כמו שכתבתי לעיל סימן ב' בשם הר"מ. ולכן כתב דבשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו.

(ה) והמנהג לברך "על מצוַת ציצית". וטעם המנהג נראה לי, כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ולכן לא מברכין "להתעטף" או "להתלבש", דאז הוי משמע דעכשיו מקיימין המצווה כהוגן; רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצוַת ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתיקנה. ולכן תיקנו לשון "על", דלשעבר משמע, כן נראה לי טעם המנהג. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשם רבינו תם פרק רבי אליעזר דמילה ופרק קמא דפסחים לעניין ברכת מילה, ועיין שם.

(ו) ואני אומר שאין הנידון דומה לראייה, דהתם גבי תפילין שהוצרך לחולצן, דאסור לכנוס בהן לבית הכסא, ולא בדעתיה תליא מילתא, ולכן צריך לחזור ולברך, דזהו הוי הפסק. אבל כשמסיר התפילין במקום שלא היה צריך להסירם, ודעתו ללובשן מיד, אינו צריך לחזור ולברך. והוא הדין גבי ציצית, אף על גב דמסירם משום שרוצה להיכנס לבית הכסא, מאחר דלא צריך להסירן – לא חשיב הפסק ואינו צריך לחזור ולברך כדעת הטור. וחילוק זה שכתבתי הוא בהדיא בגמרא פרק מי שמתו לעניין אם הפסיק בתפילתו אם צריך לחזור לראש, ועיין שם דף כ"ג.     כתב בית יוסף עוד ראייה לדבריו וזה לשונו: וכן כתב בשיבולי לקט: ציצית, אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת, מברך עליהן כל זמן שמתעטף, עד כאן לשונו. וגם דברים אלו דחויים, ואין מכאן ראייה כלל להיכא שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללובשו, דאז לא הוי היסח הדעת ואינו צריך לחזור ולברך, כדעת הטור.

(ז) וכדי שלא יחלוק מהר"ם אדברי הטור, נראה לי דמהר"ם מיירי שלא היה דעתו לחזור וללובשו מיד, ולכן הוצרך לחזור ולברך. ובית יוסף הקשה, דאם כן אין לחלק בין היכא דנשאר עליו טלית קטן להיכא דלא נשאר עליו. ואין דבריו מוכרחים.

חידושי הגהות[עריכה]

א    עיין שם בתוס' ד"ה לשמואל.

ב    ולי נראה טעמו משום שהציצית קשורים לאורך הבגד, לכן יהיה רוחבה לקומת איש, שתהא נוטפת על הקרן, כדאיתא במנחות מב א, אמר רב גידל אמר רב: ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן וכו' (מהרל"ח).

ג    ולי נראה דכוונת רבינו לומר, אפילו לדעת בעל העיטור לעיל דלא בעי כיסוי הראש, כדאמר: פעמים בגילוי הראש, מכל מקום בשעת הברכה מיהא צריך להתעטף ראשו, כיוון שמברך "להתעטף" (מהרל"ח).

ד    כתב מהרל"ח שהוא פשוט, משום דציצית לאו חובת גברא הוא שיהא יוצא בטלית אחת מצוייצת, אלא חובת מנא הוא, וכל טלית שלובש חייב בציצית אם היא בת ארבע כנפות.

ה    ולי נראה דלא קשיא מידי לדברי רבינו, דשאני תפילין, דאינו רשאי ליכנס בהם לבית הכסא, ומשום הכי הוי הפסק וצריך לברך עליהם כשמניחם; אבל בטלית, שרשאי ליכנס בו לבית הכסא, כמו שכתב רבינו לקמן סימן כ"א, אין הכי נמי דלא הוי הפסק ואינו צריך לברך (מוהרל"ח) ועיין בדרכי משה.

ו    ולאפוקי ממה שמשמע מפירוש רש"י ותוספת לקמן סימן כ"ה (מהרל"ח).

הערות[עריכה]

  1. ^ של הר"ח אור זרוע.
  2. ^ עד כאן דברי הר"ח אור זרוע, מכאן המשך דברי תרומת הדשן.
  3. ^ הובא בילקוט שמעוני פרשת בשלח
  4. ^ הטור בסימן זה
  5. ^ טלית
  6. ^ טלית
  7. ^ של תרומת הדשן