טור אורח חיים יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן יב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

שיעור שיור חוטין שנפסקו

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

  • ואם נפסקו כל חוטיה, ונשתייר בהם כדי עניבה – כשרה. ובלבד שיישאר כדי שיוכל לענבם כולם ביחד, שזהו יותר מכדי עניבה של כל אחד בלבד.
  • ורש"י פירש, דבעינן כדי עניבה מן הענף. ור"י פירש, אפילו נחתך כל הענף, ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל – כשרה.
  • ואם לא נשאר בהם כדי עניבה, אפילו בחוט אחד שנפסק כולו – פסול. הילכך, כיון שכל אחד כפול לשנים, אם נפסקו שני ראשים – פסול, שמא נפסק חוט אחד; אבל אם לא נפסק אלא ראש אחד, כשר.
  • ויש אומרים: אם נפסקו שלושה חוטין – פסול, אפילו אם נשאר בהן כדי עניבה; ואם נפסקו שנים – כשר אם נשאר בהם כדי עניבה. ולפי זה, אפילו אם נפסקו שני ראשין – כשר אם יש בהן כדי עניבה, עד שייפסקו שלושה ראשים.
  • ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברה ראשונה.

בית יוסף[עריכה]

  • ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בהם כדי עניבה כשר ובלבד שישאר כדי שיוכל לענבם כולם ביחד וכו' — בריש פרק רביעי דמנחות תנן: "התכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת".
ובגמרא (שם):
לימא מתניתין דלא כרבי? דתניא: "וראיתם אותו" – מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי; וחכמים אומרים: אין מעכבין.
ואסיקנא, אמר רבא: לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדם תכלת וקאי לבן, או איגרדם לבן וקאי תכלת – לית לן בה, דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרים; וכמה שיעור גרדומין? כדי לענבם. ובתר הכי אמר רבה בר רב אדא: אם נפסק החוט מעיקרו, פסולה.
ויש מפרשים, דהך שינויא דגרדומין – אליבא דרבי היא, דלרבנן אתיא מתניתין כפשטה, דתכלת אינו מעכב את הלבן כלל; אלא דדחיק תלמודא לאוקומי מתניתין אליבא דרבי, ובגרדומין. ודווקא לרבי דאית ליה דמעכבין זה את זה ותרווייהו מצוה אחת, מועיל השלם לחבירו כאלו כולם שלמים; אבל לרבנן דלא מעכבי אהדדי, הוו כשתי מצוות, ואי איגרדום חד וקאי אידך – אין מועילין זה את זה. ואין הלכה כרבי, דרבי יוחנן בן נורי פליג עליה, וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו.
והתוספות והרא"ש דחו סברא זו, משום דלא מסתבר דתיהוי מילתא דבני רבי חייא בפלוגתא דרבי ורבנן, אלא ככולי עלמא אתיא. ומפני שנדחית סברא זו, לא הזכירה רבינו.
  • ועל הצעה זו דקיימא לן כבני רבי חייא, פירשו שני פירושים. האחד, כתב הרא"ש בפסקיו וזה לשונו:
ויש מפרשים "אי איגרדום תכלת וקאי לבן" – היינו דנפסק החוט מעיקרו, ולא נשתייר בו אלא כל שהוא; דלרבי דסבירא ליה מעכבין זה את זה, מצוה אחת הן, ומועיל השלם לחבירו. אבל לרבנן, דסברי דאין מעכבין זה את זה, אלא בין יש לו תכלת בין יש לו לבן – צריך שיתן ארבעה חוטין, אם נפסק חוט מעיקרו – פסול; דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף, לא נשארו כי אם שלושה חוטים. אבל אם נפסקו כל ארבעתן ונשתייר בהם כדי עניבה, כשר.
והא דמייתי הא דבני רבי חייא אהא דאמר רבא: "לא נצרכה אלא לגרדומין" – לא שיהא לגמרי כההיא דבני רבי חייא אליבא דרבנן, דמצרכי לכל ארבעה חוטים כדי עניבה, ו"גרדומי תכלת" – אכל ארבעה חוטי קאי, דאיגרדום מקצתם ונשתייר מקצתם; וכיוצא בו לרבא אליבא דרבי – איגרדום חוטי תכלת לגמרי ואשתייר חוטי לבן שלמים, או להיפך. ולא מייתי ראיה מבני רבי חייא אלא דלא בעינן סופו כתחילתו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
והא דקאמר רב: "נפסק חוט מעיקרו, פסול" – לאו דווקא מעיקרו, אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה – "נפסק מעיקרו" קרי ליה, כיוון דלא נשאר בו כדי הכשר.
ופירוש זה עיקר, דגרדומי תכלת דבני רבי חייא – משמע דאיגרדום כל ארבעתן, כי קורא לכל הציצית "תכלת", כדקאמר (מנחות לט א): תכלת שכרך רובה – כשרה, וכן (מנחות מג א): רמי תכלתא לאינשי ביתיה; וכן משמע לישנא דגמרא. הילכך אפילו איגרדום כל שמונה חוטים, ונשתייר בהם כדי עניבה – כשר; ואם יש אפילו בחוט אחד פחות מכדי עניבה – פסול, עד כאן לשונו.
ועל פי פירוש זה כתב רבינו: ואם נפסקו כל חוטיה, ונשתייר בהם כדי עניבה – כשר, כלומר: והיינו דאמרי בני רבי חייא, גרדומי תכלת כשרים, והוא שיש בהם כדי לענבן, דאפילו בנפסקו כולם מכשרי בני רבי חייא כשנשתייר בהם כדי עניבה, ד"גרדומי תכלת" דקאמרי – היינו גרדומי כל חוטים שבציצית, כי לכל הציצית קורים "תכלת".
  • ומה שכתב: ואם לא נשאר כדי עניבה, אפילו בחוט אחד שנפסק כולו, פסול — היינו דאמר רבה בר רב אדא: "אם נפסק החוט מעיקרו – פסולה". ואף על פי שפירש רש"י: "מעיקרו – ראש המחובר לטלית", כבר כתבתי בשם הרא"ש, דכל שלא נשאר בו כדי עניבה – נפסק מעיקרו מיקרי. וכך צריך לפרש דברי רבינו, שסתם דבריו וכתב כלישנא דגמרא. וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל.
וכתב עוד, דטעמא שכתב רבינו נפסק כולו – הוא כדי שלא נטעה לומר שהם שמונה חוטים, וכשיאמר חוט – שהוא אומר על ראש אחד מאלו השמונה, לכן אמר שכוונתו הוא על החוט כולו, לכלול השני חלקים. עד כאן.
  • ומה שכתב: הלכך כיון שכל אחד כפול לשנים, אם נפסקו שני ראשים – פסול, שמא נפסק חוט אחד, אבל אם לא נפסק אלא ראש אחד כשר — פשוט הוא; משמע דכשלא נפסק אלא ראש אחד, אף על פי שלא נשתייר מאותו ראש כדי עניבה, מאחר שראש השני נשתייר – כשר. ולא עוד, אלא אפילו אם נפסק גם הראש השני – כשר, והוא שנשתייר בו כדי עניבה; דלא פסלינן בנפסקו שני ראשים, אלא כשלא נשתייר בשום אחד מהם כדי עניבה, דאנן – בכדי עניבה שישתייר מכל החוט, שהם שני הראשים סגי לן. שאם לא תאמר כן, זה שכתב רבינו: אם נפסקו שני ראשים, פסול – במאי עסקינן? אי בנשתייר בהם כדי עניבה, אמאי פסול? הא אפילו נפסקו כל חוטיה, אם נשתייר בהם כדי עניבה – כשר! ואי בשלא נשתייר בהם כדי עניבה, למה לי נפסקו שני ראשים? אפילו נפסק ראש אחד נמי!
אלא על כרחך בפסיקת ראש אחד לא מיפסיל אפילו לא נשתייר ממנו אלא כל שהו, עד שלא ישתייר בשום אחד משני הראשים כדי עניבה. וכן נראה מה שכתב הרא"ש בפירוש זה: "אבל לרבנן דסברי דאין מעכבין זה את זה וכו', אלא בין יש לו תכלת בין שיש לו לבן – צריך שיתן ארבעה חוטים, אם נפסק חוט מעיקרו – פסול, דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף – לא נשארו כי אם שלשה חוטין", עד כאן. הרי בהדיא דבנפסק חוט מעיקרו, לא פסלינן אלא מפני שלא נשארו אלא שלושה חוטים; הא אם נשתייר קצת מהחוט הרביעי, דהיינו ראש אחד ממנו או קצתו – כשר, והוא שיהא השיור כדי עניבה.
  • ומה שכתב אחר כך: "והא דאמר רב, נפסק החוט מעיקרו פסול – לאו דווקא מעיקרו, אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה, נפסק מעיקרו קרי ליה" – צריך לומר דהיינו כשנפסקו שני ראשי החוט ולא נשתייר באחד מהם כדי עניבה; אבל נשתייר בראש אחד מהם כדי עניבה, אף על פי שבראש השני לא נשתייר כדי עניבה – כשר.
והיכא דנפסק למעלה מהגדיל במקום חיבורו בכנף, אף על פי שכל שני ראשי החוטים קיימים, הוי כאילו ליתנהו לגמרי, שהרי אינם נאחזים בטלית כלל. וזהו שכתב הרא"ש, דכיוון דנפסק במקום חיבורו בכנף, לא נשארו כי אם שלושה חוטים.
  • והיכא דנפסקו שני ראשי החוט, ולא נשתייר בשום ראש כדי עניבה, ובצירוף שיור שני הראשים יש כדי עניבה – היה נראה להכשיר. ואפשר היה לומר, דמפני כך, גבי סברת יש אומרים, כתב רבינו: ואם נפסקו שני ראשים – כשר אם יש בהם כדי עניבה, דמשמע דאף על פי שאין בשום אחד משני הראשים לבדו כדי עניבה, מאחר שבהצטרפות שניהם יש כדי עניבה – כשר. אלא שלא מצאתי מי שכתב כן, ואיכא למימר, דכל שאין בשום אחד מראשי החוטים כדי עניבה, אף על פי שבצירוף שניהם יש כדי עניבה, כיוון שאין כדי עניבה במקום אחד – לא מינכר ולא חשיב כלל, דכמאן דליתיה דמי.


  • והתוספות כתבו פירוש אחר בסוגיא זו, וזה לשונם:
"לא נצרכה אלא לגרדומין" וכו' – משמע דאי איגרדום כולהו, מיפסלי. ואומר רבינו תם, דעכשיו שנותנין ארבעה חוטים, שנים משום לבן ושנים משום תכלת, וכופלן לשמונה – צריך ליזהר, דאם נפסקו שלושה מן החוטים, שמא הם משלושה חוטים, ונמצא שלא נשארו שני חוטים שלמים.
וגם הרא"ש הזכיר סברא זו, וזה לשונו: לא נצרכה אלא לגרדומין, דאי איגרדום תכלת וקאי לבן וכו' – משמע דאי איגרדום תרוייהו פסילי, אפילו נשאר בהם כדי עניבה. ולכך היה אומר רבינו תם, דעכשיו שנותנים ארבעה חוטים, שנים משום תכלת ושנים משום לבן, וכופלין אותן לשמונה; אם נפסקו שנים מן השמונה ונשאר בהם כדי עניבה – כשר, ואם נפסקו שלושה – פסול, שמא לא נשאר בהם אלא חוט אחד שלם.
וגם המרדכי הביא סברא זו, וזה לשונו: ואומר רבינו תם, עכשיו שאנו נוהגים ארבעה פשוטים, שהם שמונה כפולים, כנגד תכלת ולבן; אם נפסקו ארבעה חוטים, ויודע שהם שני חוטים שנכפלו, שהם כנגד לבן או כנגד תכלת – כשרים בכדי עניבה. ואם אינו יודע – פסול, עד שיתברר לו. ואפילו בשלושה חוטים איכא לספוקי, דשמא נפסקו הני חוטים אחרים, ולא נשאר רק אחד כהלכתו שלם והשאר גרדומין ופסולין. וכן עשה מעשה רבינו תם, לפסול בשלושה חוטים מגורדמות, עד כאן לשונו.
וגם בנמוקי יוסף כתובה סברא זו, וזה לשונו: ויש מפרשים, כל שנשתייר שיעור עניבה – כשרה. ודווקא בשני חוטים לחוד, כי לעולם צריך שישתיירו שני חוטים שלמים מכל צד בכל כנף וכנף, שיהא בהם שנים עשר אצבעות, ודי בכך, אף על פי שבשעת עשיה הוסיף בארכה, עד כאן לשונו.
  • ומדברי כולם נתבארו יפה דברי רבינו תם, דלדידיה לא מכשירין אלא כשנשתיירו שני חוטים שלמים, דהיינו ארבעה ראשים, שכל אחד מהראשים ארוך שנים עשר אצבעות, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטים אחרים, אם נשתייר בהם כדי עניבה. דבני רבי חייא לא מכשרי אלא באיגרדום תכלת ונשתיירו שני חוטי הלבן שלמים, או איפכא; אבל אם נפסקו שלושה חוטים, אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה – פסולים, כיוון דאיגרדום חד מינא וקצת מהמין האחר. ומפני כך, כשנחתכו שלושה ראשים, חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחד, ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם; הילכך מספיקא פסול. אבל כשלא נחתכו אלא שני ראשים, מכשירים בנשתייר כדי עניבה; שאפילו אם תמצא לומר שכל ראש הוא מחוט אחד, עדיין יש שני חוטים שלמים שלא נפסק מהם כלום.
וסברא זו של רבינו תם היא מה שכתב רבינו בשם יש אומרים, שאם נפסקו שלושה חוטים – פסולה אפילו נשתייר בהם כדי עניבה, משום דהא איגרדום מין אחד וקצת מין אחר. ואם לא נפסקו אלא שני חוטים – כשר, דהיינו איגרדום לבן וקאי תכלת, או איגרדום תכלת וקאי לבן, דמכשרי ביה בני רבי חייא.
  • ואם תאמר: אמאי מצריך, בנפסקו שני ראשים, שישתייר בהם כדי עניבה? הא בלא שיור כדי עניבה הוה לן לאכשורי, ממה נפשך: אם שני ראשים הללו משני חוטים הם, הרי נשתיירו הראשים השניים שמהצד האחר, שיש בהם כדי עניבה ויותר; ואם שני ראשים אלו הם חוט אחד, אף על פי שלא נשתייר כדי עניבה – כשר, דהא לא פסל רבה בר רב אדא אלא בנפסק חוט אחד מעיקרו, דמשמע שלא נשתייר בו כלום; אבל אם נשתייר בו כל שהוא, אף על פי שאינו כדי עניבה – כשר.
ויש לומר שסובר רבינו, שמה שפירש הרא"ש דכל שנשתייר בו פחות מכדי עניבה – נפסק מעיקרו קרי ליה, לפירוש רבינו תם נמי מפרש הכי, ואף על פי שלא נתפרש בדבריו. וכן צריך לומר לדעת רבינו ירוחם, שגם הוא כתב לדעת רבינו תם: אם נפסקו שניים מהשמונה, ונשאר בהם כדי עניבה – כשר; נראה מדבריו שאם נשאר פחות מכדי עניבה – פסול. וטעמא משום דכל שנשתייר פחות מכדי עניבה, נפסק מעיקרו קרי ליה, והילכך כשנפסקו שני ראשים, חיישינן שמא מחוט אחד הם; ואם לא נשתייר בהם כדי עניבה, הוי ליה נפסק החוט מעיקרו, ופסול. ומה שכתב בנפסקו שני ראשים: אם יש בהם כדי עניבה, כשר – לאו למימרא שבכל ראש מהם צריך שיהיה כדי עניבה; דהא בשיהיה בראש אחד מהם כדי עניבה סגי, שאם שני הראשים חוט אחד הוא – הרי יש בראשו האחד כדי עניבה, ואם הם משני חוטים, אפילו לא היה בשום אחד מהם כדי עניבה – כשר, שהרי נשתיירו הראשים השניים שיש בהם כדי עניבה ויותר.
וקשה בלשון רבינו, דמפשטיה משמע שבא להשמיענו דנפסקו שני ראשים ונשתייר בהם כדי עניבה – כשר, וזה לא היה צריך להשמיענו; דהא עדיפא מינה אשמעינן לפי סברא זו, דאפילו נפסקו שני חוטים – כשר אם נשתייר בהם כדי עניבה. ועוד קשה, דקאמר: ולפי זה אפילו נפסקו וכו', דמשמע דלסברא זו דווקא הוי דינא הכי, אבל לא לסברא קמייתא; והא בנפסקו שני ראשים ונשתייר בהם כדי עניבה ליכא פלוגתא, דלדברי כולם כשר הוא. ואדרבא, סברא קמייתא עדיפא, דאפילו אם נפסקו כולם – מכשירין בנשתייר בהם כדי עניבה.
  • ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל תירץ וזה לשונו: אבל נראה, שמהיסוד שאמרנו יהיה מובן כמו שאתה רואה. זאת הסברא בנויה על שאלו הארבעה חוטים שאנו נותנים, השנים משום תכלת והשנים משום לבן, ושהאחד יגין על חבירו. ואם כן, לפי זה היה מקום לומר, שיהיה יותר חומרא בשני ראשים מבשני חוטים. שכשהם שני חוטים ניכרים מתכלת ומלבן, אז אנו רואים המין האחד שלם; אבל כאן, שאנו נותנים אלו הארבעה חוטים בעבור אלו המינים, אין כאן מקום לומר 'זה תכלת וזה לבן'; ואם כן, בכל אחד מהם יש לומר: שמא הוא תכלת, שמא הוא לבן; והיה לנו לומר לפי זה, שכשנפסקו שני ראשים, שיהיה פסול אפילו שיהיה בהם כדי עניבה. ומה שתב: ולפי זה, רצה לומר: אפילו לזאת הסברא, לא נפסל בשני ראשים, אם יש בהם כדי עניבה. עד כאן לשונו.
ואינו מתיישב בעיני מתרי טעמי: חדא, שלא נזכר בדברי רבינו טעמו של רבינו תם, עד שיהיה מקום לומר דסלקא דעתך אמינא שיהיה יותר חומרא בשני ראשים מבשני חוטים. ועוד, שהרי רבינו תם – בזמן הזה דליכא תכלת איירי, כמבואר בדברי התוספות והרא"ש והמרדכי שכתבתי; ואם כן, לא היה מקום לטעות בדבריו שיותר חומרא יהיה בשני ראשים מבשני חוטים. ועוד, שאין פירושו בלשון ולפי זה מכוון.
  • ומהר"י ן' חביב ז"ל כתב בישוב דברי רבינו, דמשום דלפי פירוש ראשון שכתבתי, שדחו אותו התוספות והרא"ש, דהיינו דאי איגרדום חד וקאי אידך אין מועילין זה את זה – נמצא דאם נפסקו שני חוטים, אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה, פסול; לכך כתב רבינו, דלסברת רבינו תם לא מחמרינן כולי האי, אלא אפילו אם נפסקו שני ראשים, כיוון שנשתייר בהם כדי עניבה, אף על גב דאיכא לספוקי שמא משני חוטים הם – כשר, משום דכל שהמין האחד שלם, לא מיפסיל בפסיקת המין האחר אם נשתייר בו כדי עניבה. ואף על פי שהאריך הרב הנזכר הרבה בענין זה, מכל מקום העולה מכלל דבריו ביישוב דברי רבינו הוא זה שכתבתי.
ואין דבריו נוחין לי, דהיאך יתכן לומר שבא רבינו ליזהר, שלא נטעה לומר לסברת רבינו תם כדברי פירוש שלא נזכר בדברי רבינו כלל ואפילו ברמז? ולא עוד, אלא שיסוד אותו פירוש רחוק מיסוד פירוש רבינו תם כמטחוי קשת. וכיון שכן, לא היה צריך רבינו ליזהר בכך.
  • ולכן נראה לעניות דעתי, דבמה שכתב: אפילו אם נפסקו שני ראשים – כשר, אם יש בהם כדי עניבה, עד שיפסקו שלשה ראשים, – אתא לאשמעינן, דבנפסקו שני ראשים בעינן שישתייר כדי עניבה, ולא תימא דפחות מכדי עניבה נמי כשר, משום דאפילו תימא דתרי חוטי נינהו, הרי נשאר מכל חוט הראש השני, שיש בו כדי עניבה ויותר; ואם אינן אלא חוט אחד, בכל שהוא שנשתייר ממנו כשר. דאיכא למימר: חיישינן שמא מחוט אחד הם, וכל שלא נשתייר ממנו כדי עניבה – נפסק מעיקרו מיקרי, וכדברי הרא"ש. ועוד אשמעינן, דבנפסקו שלושה ראשים – פסול אפילו יש בהם כדי עניבה, דחיישינן דלמא משלושה חוטים הם. והכי פירושו: ולפי זה, אפילו כשנפסקו שני ראשים – דכשר – היינו אם יש בהם כדי עניבה דווקא, ואם לאו – פסול, דחיישינן שמא מחוט אחד הם; והא דסגי בנשתייר כדי עניבה, דווקא בנפסקו שנים, עד שיפסקו שלושה ראשים, דאז אף על פי שיש בהם כדי עניבה – פסול, דחיישינן שמא משלושה חוטים הם.
ולפירוש זה ניחא, דליכא למימר דמדין נפסקו שני חוטים – שמעינן להיכא דנפסקו שני ראשים, במכל שכן; דאי מהתם, הוה מכשרנא נפסקו שני ראשים אפילו אין בהם כדי עניבה; ואשמעינן דאפילו נפסקו שני ראשים – לא מתכשר אלא כשיש בהם כדי עניבה. וגם ליכא לאקשויי: מאי ולפי זה דקאמר? הא לסברת הרא"ש נמי הוי דינא הכי! דאתא לאשמעינן, דבנפסקו שלושה ראשים – פסול אפילו נשתייר בהם כדי עניבה; דאילו לפירוש הרא"ש, אפילו נפסקו כולם, אם נשתייר בהם כדי עניבה – כשר.(ג)
ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה אפילו. ואולי מחקוהו לפי שהיה קשה למעיינים לשון "אפילו"(ב), ובמה שכתבתי – מתיישב יפהא, דהכי קאמר: לא מיבעיא כשנפסקו שני חוטים, שאינו כשר אלא אם נשתייר כדי עניבה; אלא אפילו נפסקו שני ראשים, אינו כשר אלא אם יש בהם כדי עניבה.
  • ורבינו ירוחם כתב:
נפסקו שני חוטים, אפילו נשאר בהם כדי עניבה – פסול, ואם נפסק אחד ונשאר בו כדי עניבה, כשר; כך פשוט בפרק התכלת.
ואיני מבין דבריו, דנפסקו שני חוטים ונשאר בהם כדי עניבה – אפילו לדעת רבינו תם כשר, והיאך כתב הוא דפסול? ואפשר שדבריו על פי דעת המפרשים, דהא דאמרינן אי איגרדום תכלת וקאי לבן וכו' אליבא דרבי היא, אבל לרבנן, אי איגרדום חד וקאי אידך – אין מועילין זה את זה. והוא מפרש, דהיינו כי איגרדום חד מינא דווקא, שהם שני חוטים; אבל אי לא איגרדום אלא חד חוטא, אם נשתייר בו כדי עניבה – כשר. ומכל מקום תמיהא לי, דמאחר שהתוספות והרא"ש דחו סברא זו, למה כתבה?
  • והמרדכי כתב, שאין נראה לר"י פירוש רבינו תם, אלא כשרים אפילו איגרדום כולהו, דמה לי שנים מה לי כולם? ועמא דבר מינייהו לקולא, מינייהו לחומרא. מיהו בסמ"ג תפס שיטת רבינו תם, עכ"ל.
  • והרא"ש, כבר כתבתי שבפסקיו תפס עיקר דאפילו נפסקו כולם, אם נשתייר בהם כדי עניבה – כשר. וכן בסוף דבריו גבי סדר עשיית הציצית כתב סתם כסברא זו, וכמו שכתב רבינו: "ואדוני אבי ז"ל הסכים לסברא ראשונה". ואף על פי שבתשובה כלל ב' סימן י"ב כתב סתם כדברי רבינו תם, ובסימן ט' כתב גם כן כדברי רבינו תם, דבריו בפסקים עיקר.
ובלאו הכי, קצת דבריו בתשובה אינם מתיישבים אצלי, שכתב וזה לשונו:
היה אומר רבינו תם, דהאידנא שנותנים ארבעה חוטים, שנים משום תכלת ושנים משום לבן, וכופלים אותם לשמונה, אם נפסקו שלושה חוטים מן השמונה, שמא כל השלושה חוטים הם מן הארבעה שנכפלים, ולא נשתייר כי אם חוט אחד שלם, ופסול; אבל אם נפסק חוט אחד או שנים, ואף אם נפסקו כולם, ונשתייר בששה מהם כדי עניבה, והשנים נפסקו לגמרי – כשר, עד כאן לשונו.
וכבר נתבאר, שכל הספרים שהביאו דעת רבינו תם כתבו בשמו, דכיוון שנפסקו שלושה חוטים, אפילו נשתייר בהם כדי עניבה – פסולים, וכן כתב גם הוא בפסקיו בשם רבינו תם; והיאך הוא מכשיר בתשובה זו לדעת רבינו תם בנפסקו ששה, אם נשתייר בהם כדי עניבה? ועוד קשה, שהכשיר בנפסקו שנים לגמרי; ובגמרא אמרינן: אם נפסק החוט מעיקרו – פסול, ואיכא למיחש שמא אותם השני ראשים הם מחוט אחד.
  • והוי יודע, שזה שכתב רבינו סתם בסברא קמייתא, שאם לא נשתייר כדי עניבה, אם נפסקו שני ראשים – פסול, שמא נפסק חוט אחד, – מיירי במי שאינו מדקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ארבעה ראשים מצד אחד לקשר וארבעה לצד האחר; אבל לפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בארבעה ראשים, בענין שלעולם הארבעה ראשים הם מצד אחד של הקשר וארבעה ראשים מהצד האחר, דאז אנו יודעים בוודאי שכל ארבעה ראשים שהם מצד אחד לקשר הם חציי חוטים ואין בהם חוט אחד שלם; והילכך, אם נפסקו מעיקרם שני ראשים מצד אחד, כשר, דהא ודאי אינם חוט אחד, אלא משני חוטים, והרי נשאר מכל אחד הראש השני, שהוא יותר מכדי עניבה. ומיהו היכא דנפסק ראש אחד מצד אחד לקשר והראש השני מהצד האחר, בהא שייך נמי חששת רבינו, דשמא שני ראשים אלו מחוט אחד הוא. וכן מה שכתב לסברת יש אומרים, דאם נפסקו שלשה ראשים, פסול אפילו נשתייר בהם כדי עניבה, דחיישינן שמא משלושה חוטים הם – צריך לומר דבמי שאינו מדקדק שיהיו ארבעה ראשים מצד זה וארבעה ראשים מצד זה מיירי; דאילו למדקדקים בכך, אם כל השלושה ראשים הפסוקים הם מצד אחד, ודאי משלושה חוטים הם(א). ומיהו היכא דקצתם מצד אחד וקצתם מצד שני, בהא אפילו למדקדקים בכך נמי איכא לספוקי, שמא הם משני חוטים, או שמא הם משלושה חוטים. ואף על פי שדברים אלו ברורים בעצמם, מתוך דברי מהר"י ן' חביב ז"ל למדתים.


  • והרמב"ם כתב בפרק א: התכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד? הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו. וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו – כשר. (הלכה ה): אף על פי שאין אחד מהם מעכב את חבירו, אינם שתי מצוות, אלא מצות עשה אחת. אמרו חכמים הראשונים: "והיה לכם לציצית", מלמד ששניהם מצוה אחת, עד כאן לשונו. ובסוף הפרק כתב: וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה – כשר. ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד, פסולה.
ויש לתמוה עליו, שממה שכתב: "וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן" וכו', משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום – כשר, מאחר שנשאר התכלת; ואם כן, היאך כתב בסוף הפרק שאם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד – פסולה? ועוד, דמשמע דפסק כרבי, דאליביה אמרינן דאי איגרדום לבן וקאי תכלת – כשר, ומשמע דרבנן לא סברי הכי. ואמאי פסק כרבי, כיון דרבי יוחנן בן נורי פליג עליה, כדאיתא בגמרא, ורביה הוא, וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו? ועוד, דכיון דפסק כרבי, דאיגרדום לבן וקאי תכלת – כשר, הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה, כדסבר רבי. ועוד, אמאי נקט בתכלת "אינו מעכב את הלבן", שאם אין לו תכלת – עושה לבן לבדו; ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט שאם נפסק הלבן ונתמעט?
ועוד יש לדקדק, דמלשון הרמב"ם משמע דמכשיר איגרדום כוליה לבן, אפילו לא נשתייר ממנו כלום; והיאך אפשר לומר כן, כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בשנשתייר כדי עניבה?
ונראה לי, שהרמב"ם ודאי פסק כרבנן, וכפשטא דסתם מתניתין, דקתני: "התכלת אינו מעכב את הלבן" וכו', שאם אין לו אלא מין אחד – עושה אותו מין שיש לו. וכתב שאם אין לו תכלת, עושה לבן לבדו; וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת, וכל שכן הוא, שהרי עיקר המצוה בתכלת, ואם היכא שאין לו תכלת – עושה לבן לבדו, כל שכן שכשאין לו לבן, שעושה תכלת לבדו. ובאיגרדום לבן וקאי תכלת, או איגרדום תכלת וקאי לבן, פסק דכשר, משום דסבירא ליה דאף על גב דלאוקמי מתניתין אליבא דרבי אתמר, לכולי עלמא דינא הכי הוי, ובאוקימתא דמתניתין הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו, דלרבנן אתיא מתניתין כפשטא, שאם אין לו לבן – עושה תכלת, ואם אין לו תכלת – עושה לבן; אבל לרבי, דלא מצינו לפרושי הכי, משום דסבירא ליה שמעכבים זה את זה, צריך לפרש דמתניתין באיגרדום תכלת וכו' מיירי.
ולענין שיעור הגרדומים, משמע שסובר הרמב"ם דאפילו לא נשאר אלא מין אחד, והמין השני נפסק כולו לגמרי – כשר, דלישנא דגמרא דקאמר: איגרדום לבן וקאי תכלת, משמע ליה דאיגרדום לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום. והא דבעינן וכמה שיעור גרדומים, לאו אבני רבי חייא קאי, אלא אהיכא דאיגרדום כולהו ציציות, בין דתכלת בין דלבן, דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה; אבל היכא דלא איגרדום אלא מין אחד, אפילו לא נשתייר ממנו כלום – כשר.
נמצא לפי זה, דהיכא שנפסקו חוטים של מין אחד לגמרי, כיון שנשאר המין השני שלם – כשר. והיינו ההיא דבני רבי חייא. וזהו מה שכתב הרמב"ם: "וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו – כשר", ורבותא אשמעינן, שאף על פי שהתכלת אינו אלא חוט אחד – כשר, וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן כשר. והיכא דנפסקו כל החוטים, אם נשתייר בהם כדי עניבה – כשר, והיינו דאמרינן: "וכמה שיעור גרדומים? כדי לענבן", וזהו מה שכתב הרמב"ם: "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה – כשר".
והיכא שנפסקו חוטים של מין אחד, ומהמין השני נפסק חוט אחד – פסול. והיינו דאמר רבה בר רב אדא: נפסק החוט מעיקרו – פסולה, דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד לבד, אלא כשהמין השני נשאר שלם; אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו – פסול. וכן אם עשאו כולו ממין אחד, אם נפסק חוט אחד מעיקרו – פסול; שכל שאין בציצית אלא מין אחד, בעינן שלא יפסק שום חוט מעיקרו. וזהו מה שכתב הרמב"ם: "ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד – פסולה.
  • ואפשר לומר על פי שיטה זו, דבני רבי חייא, כי אמרי: "גרדומי תכלת כשרים", בנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי; דכי בעינן: "וכמה שיעור גרדומין?" ומהדרינן: "כדי לענבן", אבני רבי חייא קאי, כדמשמע מפשטא דשמעתא. ובנפסקו כל החוטים מיירי, דאז בעינן כדי עניבה; דלכל החוטים קורים תכלת, וכמו שכתב הרא"ש. ורבא דאמר: "לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדום תכלת וקאי לבן או איגרדום לבן וקאי תכלת – לית לן בה, דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרים", הכי קאמר: אי איגרדום תכלת לגמרי וקאי לבן, או איגרדום לבן לגמרי וקאי תכלת, כשר; ומייתי ראיה מבני רבי חייא, דאמרי: גרדומי תכלת כשרים, ואף על גב דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה, שאני התם שנפסקו כל החוטים; אבל הכא, שמין אחד לא נפסק ממנו כלל, אף על פי שהמין האחר נפסק לגמרי – כשר. דלא מייתי רבא ראיה מבני רבי חייא, אלא דלא בעינן סופו כתחילתו.
ולפי זה, מה שכתב: "וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו – כשר", היינו מאי דאמר רבא: "לא נצרכה אלא לגרדומים, דאי איגרדום לבן וקאי תכלת, או איגרדום תכלת וקאי לבן – כשר". ומה שכתב: "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה – כשר", הוא מאי דאמרי בני רבי חייא: "גרדומי תכלת כשרים".
  • ויש לפרש בענין אחר, שהרמב"ם מפרש, דהא דאמר רבא: "אי איגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן – כשר", היינו בנשאר מהם כדי עניבה דוקא, וכדבני רבי חייא; דאילו איגרדום לגמרי – פסול הוא, וכדאמר רבה בר רב אדא אמר רב: אם נפסק החוט מעיקרו – פסול. ולפי זה, אין בדברי הרמב"ם אלא שני דינים. האחד, היכא דאיגרדום אחד מהמינים, ונשאר ממנו כדי עניבה; וזהו מה שכתב: "וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן, ונתמעט עד הכנף", אלא שבכאן כתב הדין דרך כלל, שאם נפסק מין אחד ונשאר השני – כשר, ובסוף הפרק פירש, דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה. וזהו מה שכתב: "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר בהם אלא כדי עניבה – כשר", והיינו בשלא נפסק אלא ממין אחד, והמין השני קיים. וסמך על מה שבתחילת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד, ומין שני נשאר שלם.
הדין השני הוא מה שכתב: "ואם נפסק החוט מעיקרו – פסולה", והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה, דעת הרמב"ם כדעת רבינו תם.
  • ויש לפרש בענין אחר, דשלושה דינים הם.
האחד, כשנפסק מין אחד לבד, אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה – כשר; שמאחר שהמין השני קיים כולו, בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי. וזהו שכתב: "וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו, כשר". ודייק לכתוב "ונפסק הלבן ונתמעט" ולא כתב "ונפסק מעיקרו", והכי קאמר: נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה, ומכל מקום קצתו נשתייר. ומה שכתב "עד הכנף", הוא עד ולא עד בכלל; כלומר, שבמקום שתלוי בכנף – נשאר כל שהוא. והיינו דאמר רבא: לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדום לבן וקאי תכלת, או איגרדום תכלת וקאי לבן – כשר. וגרדומין, היינו שנשתייר קצת; דאי לא נשתייר כלום – "נפסק מעיקרו" מיקרי. ואם נשתייר כדי עניבה, מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת? אפילו איגרדום תרוייהו נמי כשר, וכדאמרי בני רבי חייא: "גרדומי תכלת כשרים", כשנשתייר בהם כדי עניבה, כדאמרינן בגמרא. ו"תכלת" דאמרו בני רבי חייא, היינו כל החוטים, דלכולהו קרי תכלת. ולא מייתי רבא ראיה מדבני רבי חייא, אלא דלא בעינן סופו כתחילתו; וכיון דבנפסקו כל החוטים – מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה, בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה.
הדין השני, היכא שנפסקו כל החוטים. וזהו שכתב: "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה – כשר", והיינו דבני רבי חייא, וכמו שכתבתי בסמוך.
הדין השלישי, מה שכתב: ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד פסולה.
  • ולענין הלכה, מאחר שאין בדברי הרמב"ם הכרע, נקטינן כסברא קמייתא שכתב רבינו, שהסכימו בה ר"י והרא"ש ז"ל. ומיהו היכא דאפשר, טוב לחוש לסברת רבינו תם להחמיר. (ד)


  • ומה שכתב רבינו גבי כדי עניבה: ובלבד שישאר כדי שיוכל לענבם כולם ביחד — בפרק התכלת (מנחות לח ב) אהא דאמרינן: "וכמה שיעור גרדומים? כדי לענבן", איבעיא להו: כדי לענבן כולהו כהדדי, או דלמא כל חד וחד לחודיה? תיקו. ונראה לי, דהא דקאמר "כדי לענבם כולהו כהדדי", אחוטים המגורדמים קאי, כלומר, שהחוטים המגורדמים יכולים ליענב יחד. ולא כמו שראיתי מצריכים שישאר כדי לענוב כל השמנה חוטים יחד; ולא מסתבר, דלמה לנו שישאר בגרדומים כדי לענוב החוטים השלמים? אלא בשנשאר כדי לענוב בו כל החוטים הגרדומים קרי כולהו כהדדי. וכן נראה ממה שכתב המרדכי על בעיא זו, וזה לשונו:
פירוש "כולהו בהדי הדדי", רצונו לומר, ארבעה חוטים לפירוש רבינו תם, דאיגרדום דוקא מין אחד כשר. ולפירש"י1 דאיגרדום כולהו כשר, רצונו לומר, לענוב כל השמונה חוטים, עד כאן לשונו.
והא דקאמר: או דלמא כל חד וחד לחודיה, לכאורה משמע דאם נשאר בחוט כדי ליענב הוא מיניה וביה, סגי. אבל מלשון סמ"ג נראה, דהיינו לומר שנשאר בו כדי ליענב על חוט אחר. ולפי שלא נשאר בו כדי ליענב על כולם, אלא על חוט אחד לבד – קרי ליה כל חד וחד לחודיה. שכתב וזה לשונו: והוא שישאר מן החוט כדי לעשות עניבה על שאר החוטים, או על אחד מן החוטים, שבזה מסופק התלמוד. והמרדכי נראה שהוא מסופק איזה מפירושים אלו עיקר, שכתב וזה לשונו: ולי הדיוט הכותב הנני מסופק, אם הא דקאמר בגמרא: "או דילמא כל חד וחד לחודיה", אם רצונו לומר כל חוטי הציצית כל אחד לחודיה צריך כדי עניבה, וכן משמע הלשון, או אם רצונו לומר כדי לענוב חוט אחד לבדו. ובסמ"ג משמע חוט אחד לבדו, עד כאן לשונו.
וכתב הרא"ש, דכיון דבעיין לא איפשטא, אזלינן בה לחומרא. אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה, משמע דסברי דאזלינן בה לקולא. וטעמא, משום דסבירא להו דשיעור זה אינו אלא מדרבנן, דאילו מדאורייתא – בכל דהו סגי. והכי נקטינן היכא דלא אפשר; אבל היכא דאפשר, טוב לחוש לדברי הרא"ש ז"ל.


  • גרסינן בגמרא (שם): בעי רב אשי: אלימי ולא מיענבי, ואי הוו קטיני – מיענבי, מאי? אמר ליה רב אחא: כל שכן, דמינכר מצותייהו. ופירש רש"י: אלימי – עבים. דאי הוו קטיני – דקים, הוו מיענבי, שארוכים הם כל כך, אבל מפני עובים הוו קשים לענוב. כל שכן – דכשרים, דהואיל ואילו היו דקים – ארוכים כדי עניבה, כל שכן כשהם עבים דמינכרא מצותם טפי.
וכתב העיטור: שמע מינה דאפילו לא נשתייר בו אלא כדי לכרוך בו שמונה שערות כפולות כשר, עד כאן לשונו. ולי נראה דאלימי וקטיני בערך שאר ציציות שנוהגים העולם קאמר, ולא לשער בשערות כפולים כדברי בעל העיטור. והרא"ש כתב בעיא זו בפסקיו, וגם רבינו ירוחם כתב דין זה; אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטוהו, ורבינו נמשך אחריהם. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב, שאולי משום דאתי במכל שכן, לא חשש להביאו. אבל זה דוחק, שהרי הרא"ש מביא אותו, וגם העיטור, ואדם וחוה, עד כאן לשונו.
ובלאו הכי קשה, דאף על גב דתלמודא פשיטא ליה, מכל מקום אנן לא עדיפינן מרב אשי דאיבעיא ליה, ואם כן הוה ליה לכותבו, כי היכי דלא תיבעי לן כדאיבעיא לרב אשי. ואפשר שהשמיטו, משום דלא בקיאינן בשיעורא דעובי ודקות(ה). ויותר נראה לומר שהשמיטו, משום דאתי במכל שכן, וכדברי רבינו הגדול; ואף על גב דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי, בתר דשמע דאתיא במכל שכן – קיבלה. וכיון דלפום קושטא, לכולי עלמא אתיא במכל שכן, לא חששו לכתבו כדי לאפוקי דלא תיסק אדעתין כדהוה סלקא דעתיה דרב אשי מעיקרא. והרא"ש ורבינו ירוחם חשו להכי וכתבוהו.


  • ומה שכתב רבינו: ורש"י פירש דבעינן כדי עניבה מן הענף, ור"י פירש אפילו נחתך כל הענף וכו' – בריש פרק התכלת (מנחות לח ב) אהא דאמרינן: "וכמה שיעור גרדומים? כדי לענבן", כתבו התוספות (ד"ה כדי) מתוך פירוש הקונטרס דבסמוך, גבי הא דמוכח רבא דצריך לקשור על כל חוליא וחוליא, דאי סלקא דעתך לא צריך, הא דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרים, כיון דאישתרי ליה עילאי, אישתרי ליה כוליה. ופירש, לית ליה הא דאמרן לעיל כדי שיעור עניבה, משמע דסבירא ליה דעניבה חוץ לקשר אחרון שבציצית. ויתכן יותר לפרש דשיעור עניבה סמוך לכנף קאמר, והשתא לא פליג אדלעיל. וכן משמע קצת בספרי בפרשת "גדילים": "במה דברים אמורים? בתחילה, אבל בשיורי גרדומים כל שהוא", משמע דאגדילים קאי.
וגם הרא"ש כתב, על הא דאמר רבא: שמע מינה צריך לקשר על כל חוליא וחוליא וכו' – מכאן משמע קצת, דכדי עניבה דקאמר לעיל – לא בעינן שישייר בפתיל כדי עניבה, אלא אפילו נפסק כל הפתיל ונשתייר בגדיל כדי עניבה, מדקאמר: כיון דאישתרי עילאי – אישתרו כולהו, דאי נשאר כדי עניבה בפתיל, לא משתרי הקשר. ורש"י דחק לפרש דרבא לית ליה דבעי כדי עניבה, ולא משמע כן, וכן בספרי תני בפרשת "גדילים": "במה דברים אמורים? בתחילתה, אבל בשיריה ובגרדומיה כל שהוא", משמע דאגדילים קאי, עד כאן לשונו.
ולא ידעתי למה לא כתב רבינו שהרא"ש הסכים לדברי ר"י. וסמ"ג ורבינו ירוחם כתבו כדברי התוספות והרא"ש, שאפילו לא נשאר כדי עניבה אלא מהגדיל, כשר. וסמ"ק כתב שתי הסברות ולא הכריע. והמרדכי כתב תחילה להכריע, דבנשאר כדי עניבה מהגדיל – כשר, ואחר כך כתב בשם רבינו שמשון לדחות אותם ראיות, והעלה: ואין כח בידי להכשיר עד יבא מורה צדק, עד כאן לשונו. ומנהג העולם כדברי רש"י. ומיהו היכא דלא אפשר, כגון שהוא במקום שאין ציציות מצויים לתקן, כדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם. ועוד, שיש לדבריהם ראיה מההיא דספרי, וסוגיא דגמרא אתיא שפיר לשיטתם.


הערה 1: נראה דצ"ל לפירוש ר"י במקום לפירש"י.

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בה כדי עניבה כשר פירוש אפילו נפסקו כל חוטיה וכ"ש אם נפסקו מקצת חוטיה דכשר אלא דבעינן דנשתייר בהם כדי עניבה פי' שיוכל לענוב יחד דבריו גבי סדר עשיית הציצית כתב סתם כסברא זו וכמו שכתב רבינו וא"א ז"ל הסכים לסברא ראשונה ואע"פ שבתשובה כלל ב' סי' י"ב כ' סתם כדברי ר"ת ובסי' ט' כתב ג"כ כדברי ר"ת דבריו בפסקים עיקר ובלאו הכי קצת דבריו בתשובה אינם מתיישבים אצלי שכתב וז"ל היה אומר ר"ת דהאידנא שנותנים ד' חוטים ב' משום תכלת ושנים משום לבן וכופלים אותם לח' אם נפסקו ג' חוטים מן הח' שמא כל הג' חוטים הם מן הד' שנכפלים ולא נשתייר כי אם חוט אחד שלם ופסול אבל אם נפסק חוט אחד או שנים ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה והשנים נפסקו לגמרי כשר עכ"ל וכבר נתבאר שכל הספרים שהביאו דעת ר"ת כתבו בשמו דכיון שנפסקו ג' חוטים אפי' נשתייר בהם כדי עניבה פסולים וכ"כ גם הוא בפסקיו בשם ר"ת והיאך הוא מכשיר בתשובה זו לדעת ר"ת בנפסקו ששה אם נשתייר בהם כדי עניבה ועוד קשה שהכשיר בנפסקו שנים לגמרי ובגמרא אמרינן אם נפסק החוט מעיקרו פסול ואיכא למיחש שמא אותם הב' ראשים הם מחוט אחד. והוי יודע שזה שכ' רבינו סתם בסברא קמייתא שאם לא נשתייר כדי עניבה אם נפסקו ב' ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד מיירי במי שאינו מדקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ד' ראשים מצד אחד לקשר וד' לצד האחר אבל לפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים בענין שלעולם הד' ראשים הם מצד אחד של הקשר וד' ראשים מהצד האחר דאז אנו יודעים בודאי שכל ד' ראשים שהם מצד אחד לקשר הם חצי חוטים ואין בהם חוט אחד שלם והילכך אם נפסקו מעיקרם ב' ראשים מצד אחד כשר דהא ודאי אינם חוט א' אלא משני חוטים והרי נשאר מכל א' הראש הב' שהוא יותר מכדי עניבה ומיהו היכא דנפסק ראש אחד מצד אחד לקשר והראש הב' מהצד האחר בהא שייך נמי חששת רבינו דשמא ב' ראשים אלו מחוט אחד הוא וכן מ"ש לסברת י"א ? דאם נפסקו ג' ראשים פסול אפילו נשתייר בהם כדי עניבה דחיישינן שמא מג' חוטים הם צ"ל דבמי שאינו מדקדק שיהיו ד' ראשים מצד זה וד' ראשים מצד זה מיירי דאילו למדקדקים בכך אם כל הג' ראשים הפסוקים הם מצד אחד ודאי מג' חוטים הם ומיהו היכא דקצתם מצד אחד וקצתם מצד שני בהא אפילו למדקדקים בכך נמי איכא לספוקי שמא הם משני חוטים או שמא הם מג' חוטים ואע"פ שדברים אלו ברורים בעצמם מתוך דברי מהר"י ן' חביב ז"ל למדתים והרמב"ם כתב בפ"א התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר אע"פ שאין א' מהם מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מצות עשה אחת אמרו חכמים הראשונים והיו לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת עכ"ל ובסוף הפ' כתב וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט א' פסולה. ויש לתמוה עליו שממה שכתב וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן וכו' משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום כשר מאחר שנשאר התכלת וא"כ היאך כתב בסוף הפרק שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן אי איגרדום לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי כיון דר' יוחנן בן נורי פליג עליה כדאיתא בגמ' ורביה הוא וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדום לבן וקאי תכלת כשר ה"ל למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט בתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט שאם נפסק הלבן ונתמעט ועוד יש לדקדק דמלשון הרמב"ם משמע דמכשיר איגרדום כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בשישתייר כדי עניבה ונ"ל שהרמב"ם ודאי פסק כרבנן וכפשטא דסתם מתניתין דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו מין שיש לו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ואם היכא שאין לו תכלת עושה לבן לבדו כ"ש שכשאין לו לבן שעושה תכלת לבדו ובאיגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דס"ל דאע"ג דלאוקמי מתניתין אליבא דרבי איתמר לכ"ע דינא הכי החוטין המגורדדין אבל לא צריך לענוב כל ח' חוטים יחד וכן מפורש במרדכי:

ולפ"ז אפילו אם נפסקו שני ראשין כשר וכו' כבר התחבטו גדולים ליישב לשון זה במאי דקשה דכיון דאפילו נפסקו שני חוטים דהיינו ד' ראשין כשר לפי סברא זו מאי אפילו אם נפסקו שני ראשין כשר דקאמר. ופירש ב"י דאתי לאשמועינן דבנפסקו ב' ראשין אינו כשר אא"כ נשאר כדי עניבה אבל בלא נשאר כ"ע פסול ובג' ראשין פסול אפי' נשאר כדי עניב' ואכתי קשה מאי לפ"ז דקאמר הלא אפי' לסברא ראשונה נמי לא מכשרינן בב' ראשין אם לא נשאר כדי עניבה וצריך לומר דעיקר דבריו דלפ"ז בג' ראשין פסול אפי' נשאר בהן כדי עניבה וא"כ לא איצטריך ליה למימר דלפ"ז בב' ראשין כשר אם יש בהם כדי עניבה דהא פשיטא היא ולא ה"ל להימר אלא ולפ"ז אם נפסקו ג' ראשין פסול אפי' נשאר בהם כדי עניבה ולפיכך נראה דה"ק דלפי הסברא הראשונה דבנשאר כדי עניבה כשר אפי' נפסקו כל החוטים ואינו פסול אא"כ לא נשאר כדי עניבה א"כ בלא נשאר כדי עניבה דפסול אף בנפסקו ב' ראשין בלבד פסול מחששא דשמא חוט א' נפסק כולו אבל לפי סברא זו דפסול אפי' בנשאר כדי עניבה לא מפסיל בב' ראשין אלא עד שיפסקו ג' ראשין והשתא לא אתא רבינו אלא לבאר ולפרש החילוק שבין הפיסול לפי סברא ראשונה ובין הפיסול לפי סברא האחרונה ועוד אפשר לומר דלפי דהלשון שכתב בשם י"א אפשר לפרשו דה"ק דאם נפסקו שלש חוטים בודאי פסולה כגון שנפסקו שש ראשים או חמש ראשים ואם נפסקו שנים בודאי כשר אבל אי לא ידעינן בודאי דב' נפסקו כשר מן הסתם אע"ג דאיכא למיחש דג' נפסקים א"נ איכא לפרש איפכא דאינו פוסל בג' ומכשיר בב' אלא מן הסתם דלא ידעינן אבל היכא דידעינן בודאי אפי' בשנים פסול קמ"ל דליתא אלא בשנים כשר אפילו ידעינן דשנים נפסקין ובשלש פסול אפי' מן הסתם דלא ידעינן אם פסול מספק ולפע"ד דמה שפירש' ראשונה הוא עיקר:

דרכי משה[עריכה]

(א) אבל כתב עוד [הבית יוסף] שם, דגם אם לפי יש אומרים דפסלו בנפסקו שלושה ראשים, אף על פי שנשתייר כדי עניבה, יש לחלק בהכי, דאם שלושת הראשים בצד אחד מן הקשר הוה כשר, עד כאן לשונו. זהו אינו נכון, דלאותו יש אומרים פשיטא פסול אם נפסקו שלושה חוטין אפילו אם נשתייר בו כדי עניבה, אם כן אינו מועיל ראשן השני, דמכל מקום אין כאן שלושה חוטין שלימים, ואדרבה גרע טפי אם היו שלושה בצד אחד, דאז בוודאי הם שלושה חוטין פסולים, אם כן מאי נפקא מינה שהוא ודאי או ספק, כן נראה לי.

(הגה: ולמי שעיין שם בבית יוסף נראה דפשוטו של בית יוסף אינה כן כמו שהבין הרמ"א ז"ל, דבית יוסף רוצה לומר שם למה נקט לשון ד"חיישינן", והלא ודאי הוא, ולכך אומר דנקט הטור לישנא דחיישינן, דאיירי באותן שאינם מדקדקים, אבל באותם המדקדקים הוא ודאי משלושה חוטים וקל להבין, ועיין שם).

(ב) ואם נפסקו שני ראשים ונשאר בהם כדי עניבה, כשר ממה נפשך: אם שני חוטים הן, כשר, דהא נשתיירו שני חוטין שלימים; ואם חוט אחד הוא, כל שכן כשר, שהרי נשתייר כדי עניבה. ולכן קאמר אפילו שני ראשים, דיש לחוש שהם שניים, וכל שכן אם לא נפסק כי אם ראשי חוט אחד. ובית יוסף ישב לשון "אפילו" בדרך אחר, ודבריו דחוקים.

(ג) אך מה שכתב הטור: "ולפי זה אם נפסקו שני חוטים" וכו', צריך עיון, דמשמע דלפי סברא ראשונה לא סגי בהכי; וזה אינו, דכל שכן לפי סברא ראשונה שהוא כשר, דהרי אף אם נפסקו כולם, אם נשתייר בהם כדי עניבה – כשר. והביא ב"י תירוצים שכתבו מהר"י אבוהב ומהר"י בן חביב, וכולם דחוקים, וכן דחאן הב"י. והוא פירש ד"לפי זה" קאי אהא דקאמר "עד שיפסקו שלוש", דזה אינו לסברא קמייתא, דהיא מכשרת אף בנפסקו כולן. וכל זה דוחק.

ואפשר לפרש, דלפי סברא זו, מכשיר כשנפסקו שני ראשים, אף על פי שלא נשאר שם בכל ראש כדי עניבה, רק שיהא על ידי צירוף כדי עניבה בשתיהן; ואם כן אתי לשון "לפי זה" כפשוטו. וטעם סברא זו, משום דלדעת רבינו תם, שהוא בעל סברא זו, בנפסקו ג' חוטין, אף על פי שנשאר בהן כדי עניבה – פסול, הואילו לא נשתייר בהן שני חוטין שלימים, שהם שיעור לבן ותכלת בציצית דאורייתא, כמו שמבואר בתוס' ואשר"י; אם כן, הוא הדין כשנפסק חוט אחד לגמרי, שרי אף על פי שלא נשאר בכל ראש כדי עניבה, הואיל ושלושה חוטים עדיין שלימים. ואם השני ראשים משני חוטין, מכל מקום עדיין שני חוטין שלימים. ומכל מקום בעינן על ידי צירוף כדי עניבה; דבלאו הכי ליכא שם אלא שלושה חוטים, ולא מצינו דלושה חוטים בציצית. אך בית יוסף לא כן כתב.

(ד) ובעל האגור כתב, דפשט המנהג בכל אשכנז, דאפילו אם נפסק חוט אחד ולא נשתייר כדי עניבה, פסול, עד כאן לשונו. וצריך עיון, דאם רוצה לומר דבנפסקו שני ראשי החוט מאי למימרא, ואי בראש אחד, מאי טעמא. ואפשר דקיימא ליה שהמנהג כרש"י, שפירש שצריך שישאר מן הענף ולא מן הגדיל. וכן כתב ב"י.

(ה) ונראה לי דמשערינן בבינוניות.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: ולי נראה בפשיטות דתיבת "אפילו" קאי אשלפניו, והכי קאמר: ולפי זה אפילו, רוצה לומר: אפילו לדברי זה שמחמיר, אם נפסקו ב' ראשין כשר (מהרל"ח).