טור אורח חיים כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן כא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות ציצית

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

  • ציצית אין בהם משום קדושה, דתשמישי מצוה הן, ויכול לזורקן, וליכנס בהן לבית הכסא.
וייראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן.
אבל בשאלתות כתב בפרשת שלח לך: אסור לבני ישראל למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה, כגון חוטין הקבועין בטלית – למיסר ביה מדעם, אי נמי הושענא לאורוחי ביה, ואתרוג דמצוה למיכליה; דילפינן מדם, דאמר קרא: "ושפך וכסה" – במה ששפך יכסה; שלא יכסה ברגליו; שלא יהו מצות בזויות עליו; דדוקא תשמישי מצוה בתר דאיתעבדי בהו מצוה נזרקין, עד כאן.
ואפשר לחלק, שאינו דומה לדם; דשאני התם, כשמכסה ברגל – עושה המצוה דרך בזיון, מה שאין כן כאן (ספרים אחרים: וכן כתב הרמב"ם ז"ל: מותר לכנוס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ; נפסקו ציציותיה, זורקן לאשפה אם רוצה). וטוב להחמיר:

בית יוסף[עריכה]

  • ציצית אין בהן משום קדושה דתשמישי מצוה הן ויכול לזורקן — בפרק בני העיר (מגילה כו ב), תנו רבנן: תשמישי מצוה נזרקים כו', תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הם תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ומשמע לרבינו דאפילו בעודן במצותן תניא דנזרקין.
אבל בשאלתות כתב בפרשת שלח: אסור לבני ישראל למיעבד צרכיהון וכו' — כלומר: ולפי דבריו, הא דתנו רבנן דנזרקין כשעברה מצותן, דוקא היא, כגון חוטי ציצית אחר שנפסקו, וסוכה ולולב ושופר אחר שעבר זמן מצותן; אבל כל שלא עבר זמן מצותן, אסור להשתמש מהם, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו, דילפינן מדם, דאמר ביה קרא (ויקרא יז יג): "ושפך וכסה", במה ששפך – דהיינו ביד – בה יכסה, אבל לא יכסה ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו, כדאיתא בפרק כיסוי הדם (חולין פז א).
וכתב רבינו, שאפשר לחלק בין כיסוי הדם לנהנה מן המצוה; דדוקא בכיסוי הדם, שעשיית המצוה – הוא הכיסוי – אם יעשנו ברגל, שייך לומר שהמצוה בזויה עליו; אבל אם עושה המצוה דרך כבוד, אם נהנה ממנה אחר כך, אין כאן משום ביזוי מצוה.
והעלה שטוב להחמיר, כלומר, מדרך חומרא בעלמא, ולא מדינא.
ותמהני עליו, היאך סתר דברי השאלתות בדחיה בעלמא? דאיכא למימר, כשנהנה מהמצוה – היא בזויה בעיניו; וכיון דחזינן דקפיד רחמנא גבי דם שלא יהו מצות בזויות עליו, ילפינן מיניה לכל ביזוי מצוה, ואפילו ביזוי כל דהו. ועוד, דלפי דבריו, מאיזה טעם אסור לאורוחי בהושענא, ולמיכל אתרוג דמצוה, ולהסתפק מנויי סוכה כל שבעה, ולהשתמש מנר חנוכה, ושרי לאישתמושי בחוטי ציצית? דאי טעמא דהני משום דאיתקצו למצוותייהו, חוטי ציצית נמי איתקצי למצוותייהו; ואם כן, על כרחך צריך לומר, דהא דתנו רבנן "נזרקין" – בשעבר מצותן דוקא היא. וכן פירש שם הר"ן, וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם העיטור. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג', שכתב: נפסקו לו חוטי לבן או תכלת – זורקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה; משמע דוקא בשנפסקו, אבל אם לא נפסקו, לא. ובהדיא אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב א), דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, היינו כדי שלא יהו מצות בזויות עליו, כמו גבי דם; ואיבעיא לן: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה? ואמר רב יוסף: אבוהון דכולהו דם. הרי מפורש, שההנאה מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו – חשיב ביזוי מצוה, וילפינן ליה שפיר מדם, כדברי השאלתות; הילכך הכי קיימא לן מדינא, בלא פקפוק כלל.א
  • כתב האגור בשם הגהות מרדכי: כל המגרר ציציותיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה יד כג): "וטאטאתיה במטאטא השמד".
  • ועל מה שכתב רבינו בשם השאלתות: ואתרוג דמצוה למיכליה — כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב: פירוש, אף על גב דמן הדין הוא שאם האתרוג גדול, שיכול לאכול ממנו ובתנאי שישאר בו כביצה – אין לעשות זה, עד כאן לשונו. ואיני מבין דבריו, דהא אמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לו ב): רבי חנינא מטביל ונפיק ביה, וכתב הרא"ש, דאף על גב דאתרוג דאתקצאי למצותיה אסור באכילה, כיון שנשאר בו שיעור לצאת בו – היתר מכשיעור לא אתקצאי. וכן כתבו התוספות בפרק לולב וערבה, וכן כתב רבינו בסימן תרמ"ט; והם הדברים שכתב הרב ז"ל, שאם האתרוג גדול – יכול לאכול ממנו כו'. ואם איתא דאין לעשות זה, היכי הוה עביד רבי חנינא הכי? הילכך ודאי נראה, דכל כהאי גוונא – פשיטא דשרי; והא דקאמר בשאלתות: "ואתרוג דמצוה למיכליה", היינו כשאין בו יותר מכביצה, או אפילו גדול כמה – אם בא לאכלו ביום ראשון, שכולו מוקצה למצוה, דהא אין יוצאים בחסר. אי נמי אפילו בשאר ימים, וכגון שהקצהו למצוה סתם; וההיא דרבי חנינא – בשהקצהו כולו ליום ראשון, ומקצתו לשאר ימים, וכמו שכתבו התוספות בפרק לולב וערבה.
  • ומה שכתב רבינו שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא — כן כתב הרמב"ם בפרק ג', וכן כתב רבינו ירוחם, וכן כתוב בנמוקי יוסף בהלכות ציצית בשם גאון. והביא הוא ז"ל ראיה לדבר, מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מג א) דרב יהודה הוה מברך כל צפרא "להתעטף בציצית", משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה; והא דלא הוה מברך אלא בצפרא, משום דלא הוה שדי לגלימיה מיניה כוליה יומא. שמע מינה שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת, דאם לא כן, היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו, ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום. ומה שכתב רבינו בסימן ח': כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא – כבר כתבתי שם, דהתם כשהוא מעוטף בענין שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשוט טליתו.
  • כתב הר"ן בפרק כל הכלים בשם הראב"ד, דטליתות של מצוה – אדם בודל מהם, ואינו רוצה לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה; אלא הוא זורקן, והם כלין.
  • כתוב בכלבו, שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, גם נהגו שלא תכבסנו גויה; וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו, עד כאן לשונו. וכן כתוב בספר ארחות חיים בשם ה"ר אשר. ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה מעולם.(א)

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ציצית אין בהם משום קדושה וכו' ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן פי' בעודן בטלית ואינו לבוש בהן קאמר דבלובשן מודה רבינו דאסור להשתמש בהן דעושה המצוה דרך בזיון ודומה לדם אבל במונחין בקופסא קאמר דאע"פ שעומדים ללבישה ולצאת בהם ידי מצות ציצית מ"מ כיון דאין חיוב ציצית אלא בטלית שרוצה ללבוש לא נקרא עליהן שם זה דשעת מצותן אלא בשעה שלובש הטלית שיש בה ציצית אבל כל זמן שאינו לובשן אע"פ דהו"ל בעודן במצותן כל זמן שלא נפסקו אפ"ה לא הוה שעת מצותן ולא דמי להושענא ולאתרוג וסוכה דמצוה כל ז' דהוה שעת מצותן וכן שופר בב' ימים דר"ה א"נ נר חנוכה בשעת הדלקה הא לא דמי אלא להושענא ואתרוג וסוכה ושופר ונר חנוכה לאחר שנעשה מצותן ועבר זמנן דמותר להשתמש בהן ה"נ ציצית כל שעה אע"פ שלא נפסקו כיון שהרשות בידו להניחן בקופסא ושלא ללבשן עד עולם מותר להשתמש בהן מדינא ובזה נסתלקה תלונת ב"י שעל רבינו מיהו להלכה נקטינן כרוב רבותינו דאוסרין מדינא דאע"פ דאינו דומה ממש לדם מ"מ יש ללמוד ממנו דה"ה לכל דבר העומד לצאת בו ידי מצוה דאסור להשתמש בו וכיון דציצית בעודן בטלית עומדין לצאת בהן ידי חובת מצוה אסור נמי להשתמש בהן דמטעם זה לא התירו להתיר ציצית מן הטלית כדי למוכרה משום דקא מבטל לה למצוה וכמו שכתב לעיל סימן ט"ו כי היכי דאסור ליטול מזוזה מן הבית כשיוצא ממנה משום דקא מבטל לה למצוה כמו שכתב בשאלתות ר"פ שלח לך ולא התירו אלא להתיר מבגד זה ולהטיל ציצית מיד בבגד אחר והילכך נמי אסור לנהוג בהן בזיון כיון שעומדין למצוה. ולפ"ז שופר נמי אף לאחר ר"ה וכן לולב ישן שעומד למצוה אסור להשתמש בהן ולנהוג בהן מנהג בזיון. במקצת ספרים כתוב כאן בסוף הסימן וכ"כ הרמב"ם מותר ליכנס בציצית לב"ה ולבית המרחץ נפסקו ציציותיה זורקן לאשפה אם רוצה וטוב להחמיר ע"כ ור"ל דכיון דהרמב"ם מתיר ליכנס לב"ה ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל מה שאינו בשעת המצוה שרי:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב עוד בכלבו הלכות שבת: הא דתשמישי מצוה נזרקין, היינו דלא צריכי גניזה, אבל לאנהוגי ביה מנהג בזיון – לאו אורח ארעא, עד כאן לשונו. ובמהרי"ל איתא, שהוא היה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר, או לעשות בהן שום מצוה.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: וכן נראה לי, מדקתני בברייתא: ואלו הן תשמישי מצוה, כגון סוכה ולולב, שופר וציצית; וסוכה ולולב בשעת מצותן אסורין, משמע דהוא הדין ציצית (מהרל"ח) ועיין בט"ז.