טור אורח חיים טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן טו | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות ציצית

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

  • מותר להתיר ציצית מטלית זה וליתנם באחר. אבל אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציצית, ולתופרו בבגד אחר.
  • תלה החוטין בין שני כנפים מזו לזו, וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה, ואחר כך חתכה באמצע ונפרדו זה מזה, פסולה.
  • נקרעה הטלית תוך שלוש אצבעות לכנף, אינו רשאי לתופרה. חוץ לשלוש אצבעות, יכול לתופרה.

בית יוסף[עריכה]

  • מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם באחר — בפרק התכלת (מנחות מא ב) ובפרק במה מדליקין (שבת כב א), רב אמר: אין מתירין מבגד לבגד, ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד. אמר אביי: כל מילי דמר עביד כרב, בר מתלת דעביד כשמואל, וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד. וכתבו התוספות בפרק במה מדליקין (ד"ה רב), דאפילו שמואל לא שרי להתיר הציציות מבגד זה אלא כדי להניחם בבגד אחר, אבל שלא להניחם בבגד אחר לא. ומה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים, לא קשיא, דדווקא בטלית שהוא בר חיובא אין מתירין.
  • ותניא בפרק התכלת (מנחות מא א): טלית שנקרעה חוץ לשלוש, יתפור וכו'. ושווים שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה, ובלבד שלא תהא מופסקת. וכתבוה הרי"ף והרא"ש. ופירש רש"י: ושוים שמביא תכלת – מתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה, דהכא ליכא "ולא מן העשוי", דהא צריך לחזור ולכרכה ולתקנה כאן כבתחילה. ובלבד שלא תהא מופסקת – שיהו כל חוטיה שלמים, עד כאן לשונו. ומשמע דאיצטריך למיתני ובלבד שלא תהא מופסקת, משום דסלקא דעתך אמינא אף על פי שנפסק בעודו בכנף הראשון, כיון שנשתייר בו כדי עניבה והיה כשר בעודו שם, גם כשקבעו בכנף שני ליתכשר, קא משמע לן, דכיוון דתחילת קביעותו בכנף זה הוי בחוט מופסק, אף על פי שיש בו כדי עניבה, פסול.
ותימה, דאם כן למה לא כתבו הרמב"ם ורבינו ורבינו ירוחם דין זה. ואי אפשר לומר שהם מפרשים בהפך, דלא אתא למעוטי אלא היכא דאיגרדם ולא נשתייר בו כדי עניבה, דלא תימא כיוון דמכח כנף אחר אתי ליתכשר, קא משמע לן; דכל שכן הוא, אם במקומו, אף על פי שתחילת קביעותו שם היה בכשרות, עם כל זה פסול, – בכנף שני, שתחילת קביעותו בפיסול, על אחת כמה וכמה.
  • אבל אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציצית וכו' — ברייתא בפרק התכלת (שם): טלית שנקרעה חוץ לשלוש וכו', ושווין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש רש"י: ממקום אחר – מטלית אחר, ויש בה תכלת, ותולה בה. משום ד"על כנפי בגדיהם" בעינן, וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה. וכן כתב הרא"ש.
ולא הבנתי מה שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב, וזה לשונו: אבל אינו יכול ליקח הכנף וכו', הרא"ש פירש טעמו של זה משום "תעשה". ולא נהירא, שהרי כבר נעשה לשום מצוה, עד כאן. שדברי הרא"ש פשוטים הם, דלאו משום "תעשה" פסיל ליה, אלא משום דבעינן "כנפי בגדיהם", כלומר, שיהא הכנף מבגד זה בשעת עשיה וליכא.
וכתב המרדכי: ודווקא להביא ממקום אחר; אבל אם הוא נקרע למעלה משלוש ועדיין מחובר לבגד, מותר לתפור(א). ופשוט הוא, דשפיר קרינן ביה "כנפי בגדיהם".
ומיהו נמוקי יוסף פירש, דטעמא משום "תעשה ולא מן העשוי", שכתב וזה לשונו: ושווין, אפילו למאן דאמר חוץ לשלוש יתפור, לפי שלא נתבטל הכנף, הכא מודה שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ויניח בטליתו, אם היה מקום ציצית קיים ונקרע שאר רוב הטלית, דהוה ליה "תעשה" ולא מן העשוי.
  • כתב הרשב"א: שאלת, טלית מצוייצת כהלכתה, דחלקוה לשתים, ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף, ונשארו לכל חלק מהציציות אחת או שתים, יש בהם משום "תעשה ולא מן העשוי", מדתניא: הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד, אפילו יש בכנף אמה על אמה – פסולה, שנאמר: "ועשו להם ציצית", ולא מן העשוי. אם נאמר, דהתם דווקא משום דצורפה לאחרת, ואין רצונו להתעטף באותו כנף לבדו. תשובה: אין בזה משום "תעשה ולא מן העשוי", שאם אתה אומר כן, טלית שנקרע ממנה קצתה, תהא פסולה, אלא אם כן התיר לו כל ציציותיו. דכיוון שהלכו להם מקצתן שהכשירוה מתחילה כשנתלה בה ציציות אחרים לתשלום הארבע, הוו להו קמאי מן העשוי. וליתא, דהא תניא: טלית שנקרעה חוץ לשלוש, יתפור תוך שלוש. רבי מאיר אומר לא יתפור, וחכמים אומרים יתפור. ושווים שלא יביא אפילו אמה על אמה ובה תכלת ויתלה בה. ושווים שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה ציציות. אלמא של שאר הכנפים לא נפסלו משום תעשה ולא מן העשוי, אף על פי שנקרע וניטל מקצתה; וכיוון שכן, מה לי אם נקרע מקצתה או חלוקה לשתים? הכל דין וטעם אחד, וכאן וכאן כשר, דאין כאן משום "תעשה ולא מן העשוי", עד כאן לשונו.
  • תלה החוטים בין שני כנפים מזו לזו וכו' — הטעם פשוט, שהוא פסול משום "תעשה ולא מן העשוי". ומאחר שכתב רבינו בסוף סימן י"א, דאפילו בכנף אחד, אם כרך ואחר כך פסק ראשי החוטים – פסולה, לא היה צריך לכתוב דהיכא דתלה החוטים בין שני כנפים וכו' פסולה, דכל שכן הוא, אלא שנמשך אחר לשון הרמב"ם.
  • נקרעה הטלית תוך שלש אצבעות לכנף וכו' — בפרק התכלת (מנחות מא א), אמר רב יהודה: טלית שנקרעה חוץ לשלוש, יתפור. תוך שלוש, לא יתפור. תניא נמי הכי: טלית שנקרעה חוץ לשלוש, יתפור. תוך שלוש, רבי מאיר אומר: לא יתפור, וחכמים אומרים: יתפור. כך היא גירסת ספרים דידן, וגירסת הרי"ף והרא"ש. ותמיהא לי, היכי קאמר "תניא נמי הכי"? דאדרבא, מהכא משמע דלא כרב יהודה, דהא כרבנן קיימא לן. ולנמוקי יוסף ניחא, דגריס: "רבי מאיר אומר: יתפור, וחכמים אומרים: לא יתפור". אבל לשאר ספרים קשיא. ומצאתי שכתוב בהגהות מיימון החדשות, דשפיר מייתי ראיה מרבי מאיר, אף על גב דרבנן פליגי עליה, משום דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו (עירובין מז א).
ופירש רש"י: חוץ לשלוש – למעלה משלוש אצבעות משפת הכנף. יתפור – ולא חיישינן דלמא פייש מידי מחוט התפירה, ויניחנו, ויוסיף עליו שבעה חוטים לשם ציצית, ואיכא משום "תעשה ולא מן העשוי", דהא חוץ לשלוש לא חזו לתלות ציצית. בתוך שלש – דראוי להניח שם ציצית, לא יתפור – דחיישינן להכי, כדפרשינן. וכתב עליו הרא"ש: ולפי זה ייראה, דטלית של צמר שנקרעה תוך שלוש, מותר לתפור האידנא, דאין דרך לתפור בחוטים של צמר, אלא בחוטי קנבוס, ואינם ראויים לציצית. ורב עמרם פירש: חוץ לשלוש יתפור – כיוון דאית ביה שלוש על שלוש, אית ביה תורת בגד. תוך שלוש, לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי, ואף על גב דתפריה, כמאן דפסיק חשיב, ולא רמינן ביה ציצית, ואי עביד ביה ציצית לא פטר ליה לטלית, עד כאן לשונו. ובתשובות כלל שני כתב, דהא דאמרינן: טלית שנקרעה תוך שלוש אסור לתפרה – טעמא משום דשמא ישייר מחוט התפירה ויעשה מהם ציצית, והוי תעשה ולא מן העשוי, הלכך אפילו קרע כל דהו אסור לתפרו כשהוא בתוך שלושה מן הכנף, שהוא מקום תליית הציצית, עד כאן. נראה שהוא תופס פירוש רש"י עיקר.
ורבינו ירוחם כתב: אבל אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר. ונראה דלא קאי אפירוש רש"י, דהא אפילו בנקרע כל שהוא איכא למיחש דלמא פייש מידי מחוט התפירה וכו', אלא אפירוש רב עמרם קאי, וסבירא ליה דעד כאן לא קאמר דלא יתפור אלא בנקרע כולו, דכיוון דלא נשתייר בו כלום כשתפרו – כמאן דפסיק חשיב; אבל נשתייר כל שהוא, אם תפרו – כשר, דלא חשיב כמאן דפסיק. וכן נראה מדברי המרדכי גבי "ושווין שלא יביא אמה על אמה ממקום אחר" וכו'.
והתוספות שם גבי סדין בציצית, דאמרינן: גזרה שמא יקרע סדינו בתוך שלוש, כתבו, דהיינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר שלוש, דהוי כאילו נפסק לגמרי. אבל אם נשתייר בו שלוש, לדברי הכל חיבור מעליא הוא, עד כאן לשונו. ומשמע דהיינו כפירוש רב עמרם. ולפי זה, "תוך שלוש" ו"חוץ לשלוש" לא קאי ארוחב הטלית, דלא שנא לן בין נקרע תוך שלוש ברוחב הטלית לנקרע חוץ לשלוש, אלא אאורך; כלומר, שאם מה שנשאר שלם חוץ לשלוש – יתפור, דכיוון דאיכא שלוש אצבעות שלם, לא חשיב כפסיק; אבל אם כל השלם הוא תוך שלוש, כיוון שאין בשלם שלוש, כפסיק דמי ולא יתפור. וכן כתבו הרא"ש ורבינו ירוחם.
ומשמע דלפירוש רב עמרם, כל שנקרע תוך שלוש, דמיפסיל אפילו תפרו, לא מיבעיא דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה, דהא אית ביה משום "תעשה" ולא מן העשוי בפיסול, אלא אפילו הטיל בו ציצית אחר שתפרו – פסול, משום שחתיכה זו, כיוון שנפסקה, אף על פי שתפרה, תו לא חשיבא מבגד זה. וכן כתבו הרא"ש ורבינו ירוחם.
ובנמוקי יוסף כתב בשם רב עמרם: טלית שיש בו ציצית, ונקרע הכנף סמוך לציציות, אם הוא חוץ לשלוש – יתפור, שהרי לא נתבטל הציצית, כיוון שנשאר שיעור שלם להיות כנף, דהיינו שלוש על שלוש. תוך שלוש – אם נקרע תוך שלוש – בטל הציצית מיד, שלא נשתייר בו שיעור כנף; וכשחוזר ותופרו, הוה ליה תעשה ולא מן העשוי, עד כאן לשונו. ומשמע דתוך שלוש וחוץ שלוש הוא מפרש שברוחב הבגד קאמר, כפירוש רש"י; אלא דלרש"י, כל שנקרע תוך שלוש, אפילו תפרו ואחר כך הטיל בו ציצית פסול, ולרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו, אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר. ולזה נוטים דברי הרמב"ם, שכתב בפרק א': נפסק הכנף שיש בה ציצית חוץ לשלוש אצבעות, תופרה. תוך שלוש, לא יתפור. משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בה בשעת קריעה קאמר. וכיוון דהרמב"ם סבר כרב עמרם, הכי נקטינן. ומיהו היכא דאפשר, נכון לחוש לדברי רש"י. ורבינו כתב מימרא דרב יהודה סתם ולא פירש בה דבר, ולא ידעתי למה.
  • וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו: פירוש, שנקרע מכל וכל. ובזה יתיישב עם מה שאמרנו למעלה, שאם היה רחוק כמלוא קשר גודל וניתק, שאין לחוש בזה, שהנה לשם מדבר כשנשאר מהקרן שיעור מה, וכאן מדבר כשנקרע מכל וכל. וכך תמצא בארחות חיים, עד כאן לשונו.
ויש לתמוה, דמה ענין דין זה לדין שלמעלה? דלפירוש רש"י, כיוון דטעמא דהכא משום דשמא ישתייר מחוט התפירה ויוסיף עליו שבעה חוטים לשם ציצית היא, אפילו בנקרע כל דהו איכא למיחש להכי, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה. ולפירוש התוספות לא קפדינן הכא לחלק בין נקרע תוך שלוש ברוחב הבגד לנקרע חוץ לשלוש, שאם נשאר באורך הבגד שלוש אצבעות שלמים, אפילו נקרע תוך שלוש ברוחב הבגד כשר, ואם לא נשארו שלושה שלמים, אפילו אם הקרע למעלה משלוש ברוחב הבגד פסול. ולפירוש רב עמרם שכתב נמוקי יוסף, לא קפדינן אלא אם יש בקרע שיעור כנף או לא, ומשום "תעשה ולא מן העשוי". ומה ענין זה לאם היה רחוק כמלא קשר גודל וניתק? ועוד, דמנא ליה דלפירוש זה לא מיפסל אלא אם כן נקרע מכל וכל? דילמא בנקרע רובו נפסל, כדאשכחן בכל דוכתי דרובו ככולו. ומיהו בהא איכא למימר שהוא ז"ל מפרש כדברי רבינו ירוחם, שכתב שאם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר; ואף על פי שאין פירושו מוכרח. ומכל מקום שאר תמיהות שתמהתי עליו צריכים ישוב.
  • והיכא דנקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה, אם קדמה הטלת הציצית לקרע, אותו ציצית שהיה שם בשעת הקרע כשר, כיון שתחילתו נעשה בכשרות, וכמו שנתבאר בסימן י"א, גבי נתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן, דכשר. ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית, לדעת רש"י, אם הוא של צמר – כשר, דלשמא ישייר מחוט התפירה ליכא למיחש, כמבואר בדברי הרא"ש. ומשום דנפסק ליכא למפסליה, דתפירה הויא חיבור. ולא דמי למאן דחייטיה לגלימיה שכתבתי בסימן י' דלא עשה כלום, דשאני התם, דכיון דלא פסק הכנפים – גלי דעתיה דסופיה למישרינהו.
ואם הוא של שאר מינים, שדרך לתפור בחוטים של אותו המין, לא יתפור, דאיכא למיחש שמא ישייר מחוט של התפירה. ולפירוש רב עמרם שכתבו הרא"ש ורבינו ירוחם נראה, דבין של צמר בין של שאר מינים יתפור, דהא לא פסל אלא משום דלא נשתייר תורת בגד, הא לאו הכי – משמע דשפיר הוי תפירה חיבור. וכן נראה לדעת נמוקי יוסף אליבא דרב עמרם, דכל שתפרו ואחר כך הטיל בו ציצית – כשר, בין בטלית של צמר בין בטלית של שאר מינים. מיהו היכא דנקרע לגמרי ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית, איכא לספוקי לכולהו פירושי אי מהניא בהו תפירה אי לא.
  • כתוב בהגהות מיימוניות פרק א' בשם מהר"ם: ויש ליזהר אותם שתופרין חתיכות מעיל בכנפי הטלית, שלא תהא שום תפירה שתופרין ומחברין אותם לטלית למטה משלוש ולמעלה ממלוא קשר גודל, אלא התפירה התחתונה ושבצדדים תהיה בסוף הטלית פחות ממולא קשר גודל, והתפירה העליונה שבצדה השנית יהיו מרוחקים מסוף הטלית יותר משלוש. וכתב בתרומת הדשן על מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית תחוב בו – בחוטי משי, כדי שלא יתרחב הנקב וישמט הציצית ממקומו, דאין קפידא משום תוך שלוש לא יתפור, דלפירוש רב עמרם, כיון שהטלית שלם, ואינו תופרה אלא כדי לחזק הנקב, לא שייך טעמא דכמאן דפסיק דמי. ולפירוש רש"י, כיון שתופר טלית של צמר במשי שאינו ראוי לציצית, שרי. והא דמהר"ם, יש לומר דאיירי בטלית של משי, ותופר פסקי המעיל במשי, דחוט התפירה ממין הטלית, ואיכא למיחש שמא יצרפנו עם שאר חוטי הציצית.
וכתוב עוד בתרומת הדשן, דנראה דאפילו אם תופר טלית של משי בחוטים של משי, אלא שצבועים החוטים אדום או ירוק, אין להקפיד כהאי גונא, דהכי נמי ליכא למיחש שיצרפנו עם החוטים, הואיל ולא נהגינן כלל האידנא בשום מקום, רק בציציות שהם לבנים ולא צבועים, ואפילו בטלית קטן שהוא ממיני צבעים לא ראיתי מימי אחד שהיה מצוייץ, רק בציצית לבן ולא צבוע. ואף על גב דאין קפידא בצבע כלל, הואיל ולא נהגו כן, נראה דליכא למיגזר ביה שמא יצרפנו עם החוטים. עכ"ל.

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מותר להתיר ציצית וכו' בפרק במה מדליקין כתב רש"י מתירין מטלית ישן לטלית חדש עכ"ל אפשר דר"ל מטלית ישן קרוע שאין לובשין אותו ומ"ה מותר להתיר ציציותיו אבל מטלית חדש לטלית חדש אין מתירין ומיהו נראה עיקר דרש"י אורחא דמילתא נקט דאין דרך להתיר ציצית מטלית שעומד ללבישה אבל מדינא שרי אפילו מחדש לחדש וה"א בשאלתות להדיא ר"פ שלח לך דאין להתיר ציצית מטלית כדי למוכרה לישראל משום דקמבטל לה למצוה אבל מטלית לטלית שרי וע"ש:

תלה החוטין בין ב' כנפים וכו' פ"ק דסוכה (דף יא) וכבר כתב רבינו בסימן י"א דבכנף א' אם כרך ואח"כ פסק ראשי החוטין פסולה ואיתא נמי בפ"ק דסוכה ואיצטריך תרווייהו דאי אשמעינן בכנף א' ה"א התם הוא דפסול כיון דבשעת עשיית הציצית כשכרך לא הוי אלא חוט אחד אבל בתלאן בין ב' כנפים דד' חוטין הן הכא והכא דנראין ראשי חוטין הארבעה משני צדדים סד"א דכשר קמ"ל ואי אשמעינן תלאן בין ב' כנפיים ה"א דבכנף אחד מכשרי' טפי אפי' כרך תחלה ואח"כ פסק ראשי חוטין קמ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סי' רי"ז טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף ונשאר לכל אחת ציצית אחת או שתים אין בו משום תעשה ולא מן העשוי ופסק כך בש"ע ומיהו נראה דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי' אין בחתיכה האחרת שום ציצית יש בציצית הראשונות משום תעשה ולא מן העשוי שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן אחד נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות ולכשתפר אח"כ את כולה נעשה בת ד' כנפות ואיכא בראשונות משום תעשה ולא מן העשוי: כתב ב"י ויש לתמוה דבברייתא תניא דמותר להגיא ציצית ממקום אחר ותולה בה ובלבד שלא תהא מופסקת ופי' רש"י והרא"ש שיהו חוטיה שלמים ומשמע דאתא לאשמעינן דאע"פ שבטלית הראשון נפסקו חוטיה ואם לא היה מתיר הציצית היה כשר ע"פ הדין בדיעבד מ"מ עכשיו שצריך לחזור ולכרכה ולתקנה כאן כבתחילה צריך שיהיו שלמים ולא מופסקים ואם כן למה לא פסק כן הרמב"ם ורבינו עכ"ל לפע"ד נראה דהם מפרשים ובלבד שלא תהא נפסקת דאינה אלא עצה טובה שיתיר הציצית בנחת שלא תהא נפסקת ע"י התרתן אי נמי שלא יהיו הציצית דקים וקלושים מפני יושנן שאז יהיו נפסקים בקלות בטלית החדש ונמצא שיהא כל טרחו בחנם וכיון שכל זה איננה אלא עצה טובה לא היו צריכין לכותבו בחבורם אבל הא פשיטא היא שלא יתקנם לכתחלה כשהחוטין נפסקים ואינן שלמים ולא היה צריך להזהיר על זה בברייתא ובנמ"י כתב שלא שמע פי' על זה וע"ש:

נקרעה הטלית תוך ג' אצבעות לקרן אינו רשאי לתופרה כולי נראה דרבינו בנקרעה קרע בעלמא קאמר ועדיין מחובר לבגד ואפ"ה תוך ג' אינו רשאי לתופרה ולהטיל בה ציצית לאחר שתפרה ואין זה אלא ע"פ פירש"י שפירש דלמא פייש מידי מחוט התפירה וכו' דאילו למ"ש התוס' ורב עמרם והמרדכי כשהוא מחובר לבגד לא חשיב כמאן דפסיק ואפי' תוך ג' פשיטא דיתפור לענין זה דיכול להטיל בו ציצית לאחר שתפרו דאותן ציצית שהיו בה באותה שעה כשנקרע תוך שלשה פסולין אפילו לאחר שתפרו אבל חוץ לשלשה כשרין וכ"כ נ"י להדיא בשם ר"ע והא דמכשר בנתקו חוטי הערב תוך ג' התם נקרע תוך ג' למטה מן הציצית אבל הכא מיירי שנקרע תוך הג' למעלה מן הציצית הילכך חשיב כמאן דפסיק הכנף עם הציצית ופסול אפילו לאחר שתפרו וה"ה נמי לר"ע ותוס' והמרדכי היכא דנקרע לגמרי ותפרו אין חילוק בין תוך ג' לחוץ לג' לענין הציצית שהיו בו קודם קריעה דפסול כדתניא ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה ובה תכלת ותולה בה אבל להטיל בו ציצית לאחר שתפרו נראה בעיני דלא מיבעיא בחוץ לג' דכשר אלא אפי' תוך ג' נמי כשר להטיל בו ציצית דלא גרע מהיא של בגד וכנפיה של עור דפירש"י שנחתכו קרניה ותלה בהן עור דחייבת בציצית ואינו מחלק לשם בין תוך ג' לחוץ לג' דלעולם כשרין הציצית שמטיל בהן לאחר תפירה והיינו טעמא דאין סברא לחלק בין נעשה הבגד מתחלה חתיכות חתיכות לבין נקרע אח"כ הכנף מן הבגד ותופרו דבכל ענין ודאי שרי להטיל בו ציצית לאחר שתופרו אכן מדברי הר"י אבוהב שהביא ב"י משמע לכאורה דס"ל דלרב עמרם אף בנקרע לגמרי ותפרו מפלגינן בין תוך ג' לחוץ לג' לגבי הציצית שהיו בו כבר שהרי הקשה מכאן להא דנתקו מחוטי הערב שלא נשאר בו כשיעור דהיינו תוך ג' דכשר בדיעבד כדלעיל בסי' י"א והכא קאמר דתוך שלש לא יתפור ומשמע דרצונו לומר דכיון דלא יתפור אלמא דכמאן דפסיק דמי ופסול לרב עמרם ותירץ דהכא מיירי שנקרע מכל וכל וכו' אלמא דחוץ לג' כשרים הציצית שהיו בו כבר בנקרע לגמרי ותימא דא"כ מ"ש מהא דתניא ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה וכו' ויש לפרש דס"ל להרב דלענין להטיל בה ציצית לאחר שתפרו התם הוא דמפלגינן בין תוך ג' לחוץ לג' וכ"כ הרא"ש והיא דעת ה"ר ירוחם דהוה קשה ליה מהא דנתקו חוטי הערב דמיירי לגבי הציצית שהיו בו כבר אפ"ה כשר תוך ג' ותירץ דהתם נשאר קצת אבל הכא מיירי בנקרע לגמרי מכל וכל ומש"ה תוך ג' לא יתפור ואפי' להטיל בו ציצית אחר שתפרו פסול ולפ"ז צ"ל דס"ל דהיא של בגד וכנפיה של עור מיירי בחוץ לג' אבל תוך ג' פסול והרב ב"י מסתפק בזה כאשר מבואר בספרו הארוך והערוך ולפע"ד נראה עיקר כדפי' דלהטיל בו ציצית לאחר שתפרו אפילו נקרע לגמרי ואפי' תוך ג' כשר ואין כאן ספק לפי שיטת רב עמרם והיא שיטת התוס' והמרדכי והכי נקטינן דלא כמו שפי' ב"י דעת התוספות והמרדכי וע"ש:

דרכי משה הארוך[עריכה]

(א) ועיין לעיל סימן יו"ד כתבתי תשובת הרשב"א אם נקרע הטלית ונחלק לשניים מותר לחזור ולחברו.