חולין פז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכי השתא התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא:
מתני' שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות:
גמ' ת"ר (ויקרא יז, יג) ושפך וכסה מי ששפך יכסה שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות שנאמר (ויקרא יז, יד) ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסנו מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מינה לברכת המזון אי אמרת שכר מצוה אחת היא ואי אמרת שכר ברכה הויין ארבעים מאי תא שמע דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אמר ליה שוטה שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו אמר ליה נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא כי הוה קא בעי מיברך אמרו ליה צדוקי קאי אבבא אמר (תהלים סט, כב) ויתנו בברותי רוש וגו' א"ל רבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת אמר לו רצונך שתסעוד אצלי אמר לו הן לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל אמר לו כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים אמר רבי יצחק עדיין שנה לאותה משפחה בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס:
כסהו ונתגלה:
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מהשבת אבדה דאמר מר (דברים כב, א) השב אפילו מאה פעמים אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו:
כסהו הרוח:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אידחי ליה אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומאי שנא מהא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות התם כשרשומו ניכר:
מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם הבהמה
רש"י
[עריכה]מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע"פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה:
גמ' ואומר לבני ישראל - בפרשת כסוי הוא:
במה ששפך - בידו: שלא יכסנו ברגל גרסינן:
ליתן לו - מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה:
ברכת המזון - ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו' חדא מצוה היא:
ה' צבאות שמו - אלמא חדא הוא דבראינהו:
נקוט לי זימנא - תן לי זמן:
כי הוה בעי - רבי מיברך כשהיה רבי רוצה לסעוד:
אמרו ליה - בני ביתיה ההוא צדוקי שקבעת לו זמן קאי אבבא:
אמר - רבי על עצמו מקרא הזה:
ויתנו בברותי רוש - בסעודתי נותנין מרה: לבסוף אישתכח דלאו איהו הוא אלא צדוקי אחר הבא לבשרו על הראשון שעלה לגג ומת:
ארבעים זהובים - שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן:
לאותה משפחה - של מבשר:
דאמר מר - באלו מציאות (ב"מ דף לא.) השב אפילו מאה פעמים משמע ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא הכא נמי וכסה טובא משמע:
כתיב מיעוטא - אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה ואפי' מאה זימנין אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא:
פטור מלכסות - דהא מכוסה ועומד הוא:
הא אידחי ליה - מכסוי דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות:
אין דיחוי - אין אמרינן דחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן:
חייב לכסות - אף על גב דלא חזר ונתגלה:
מתני' נתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו:
רואין אותו - יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות:
נתערב בדם הבהמה - דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה:
תוספות
[עריכה]משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. מכאן היה אומר הר"ר יום טוב שאם עמד מאכילתו והתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לאו דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך בסעודה על הרעמים או אפילו בפה"ג יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים (דף קב.) דאם הניחו מקצת חבירים ועקרו רגליהן לילך לבהכ"נ כשהם חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אף על פי שהתפללו בנתיים:
ומכסי בחדא ידא. יש להסתפק אם סח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין דאם סח בין תפילין לתפילין דמברך שתים לרש"י להניח על של יד ועל מצות על של ראש ולדברי ר"ת מברך על של ראש שתים או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר וא"צ לחזור ולברך המוציא ומיהו אם אומר מענין שחיטה כמו תביא עוף לשחוט או הסכין פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כמו (ברכות דף מ.) טול ברוך גביל לתורי ואם צריך לחזור ולברך כמו בתפילין אז אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה כמו בתפילין כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו.) דעבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואין ראיה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה ומ"מ נראה דאיסורא הוא להביא עצמו לידי לחזור ולברך כדמוכח בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מא.) דתנן נוטל ס"ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס"ת. וניקרי ביה ומשני ר"ל משום ברכה שאינה צריכה ונראה היכא דצריך לחזור ולברך כגון שהסיח דעתו מלשחוט שצריך לכסות קודם מה שכבר שחט דהא אשכחן ר' יהודה שמצריך לכסות בין חיה לעוף אף על פי שא"צ לחזור ולברך:
וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים. ולא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן ומיהו לא דיינינן השתא ליחייב עשרה זהובים דבמלתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמר בהחובל (ב"ק דף פד:) ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה וכן פירש ריב"א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא:
או ארבעים זהובים אתה נוטל. שתיה לא שייכא לשכר ברכה אלא היה רוצה לסלקו מברכת המזון לפי שהיה צדוקי וא"ת או נ' זהובים ה"ל למימר דהא איכא ברכת בפה"ג שלאחר בהמ"ז וי"ל דסבר כמ"ד בערבי פסחים (דף קג: ושם ד"ה לאו) דאין צריך לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא:
רואין אותו כאילו הוא מים. בפ' התערובות (זבחים דף עח:) אמר דלאו רואין לדם קדשים קאמר אלא רואין ליין ולדם בהמה וחיה קאמר ' דרואין כאילו הוא מים כדפירש בקונטרס והקשה הר"ר שמואל מוורדו"ן דבפ' הקומץ רבה (מנחות דף כב.) מפרש טעמא דרבנן ור' יהודה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר גלוי וידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה אומר מכאן למין במינו שאינו בטל והשתא היכי מוכח דאפילו מבטלין עולין זה את זה ומין במינו בטל הכא לא בטיל שאפילו היה דם הפר היה ניכר אדמומית דם השעיר וי"ל דאם דם הפר היה מים לא יהיה בדם השעיר מראית דם גמור אלא יהיה דיהה מראהו ובטל כדאמרי' בפ' התערובות (זבחים דף עח:) דלי שיש בתוכו יין לבן וחלב ר' יהודה אומר רואין ליין וחלב כאילו יין אדום ואם דיהה מראיהן (כשר אבל) דם לתוך מים ראשון ראשון בטל וה"נ אמרינן בפ"ה דע"ז (דף עג.) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ובפרק בתרא דנדה (דף עא:) גבי דם תבוסה היכא דפסק שאין הולך בלא הפסק אמרינן ראשון ראשון בטל וקשיא דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו סלקא ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואי משום מיעוטא דמים דבציר בטלי ברובא וקאמר רב דימי בשם
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ו (עריכה)
הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. כלומר וכיון דאמר הבו ליבריך מפסיק הברכה בין ברכת היין שבירך תחלה ליין ששותה עתה ובעי לברך בתחלה על היין אבל הכא לא מפסיק הכיסוי של חיה לברכת שחיטת העוף קודם שישחוט דיכול לכסות דם חיה בחדא ידא ולשחוט עוף בחדא ידא ולא חשוב כסוי דם חיה הפסק לפיכך א"צ אלא ברכה אחת לחיה ועוף:
במה ששפך יכסה. כלומר ביד:
ארבע הוויין. כלומר בברכת המזון איכא ד' ברכות. ברכת הזן וברכת הארץ בונה ירושלים והטוב והמטיב:
למיברא. כלומר להאריח:
מ"ש מהא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות. כלומר הכא נמי כיסהו הרוח אע"ג דלא חזר ונתגלה יהא חייב מלכסות:
התם בשרישומו ניכר. כלומר מה דאמרי' נבלע דם בקרקע חייב לכסות בשרישומו ניכר אבל אין רישומו ניכר פטור מלכסות:
נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. כלומר אם יש בו מראית דם חייב לכסות:
אסיקנ' דעשרה זהובים שכר ברכה הוא. וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמרינן פרק החובל בשור המועד להריגה ואילן העומד לקציצה וכולן שכרן י' זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כולן כך שכרן אלא שאין דנין דין זה בבבל אעפ"י שהוא ממון מידי דהוי אבושת אעפ"י שהוא ממון כיון דלית חסרון כיס לא מגבינן ליה בבבל ומיהו אי תפס לא מפקי' מניה. ולפי' כתב רבי' הגדול ז"ל בפ' החובל (לב, ב ברי"ף) לדון בה בדאי תפס כמו שכתב דיני הבושת ושאר ה' דברים.
משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר: יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שהיה מוכיח מכאן דפעמים שאדם נזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו, טעון ברכה למפרע, ואחר כך נוטל ידיו ובוצע, משום דמיכלי וצלויי בהדי הדדי לא אפשר, וכדאמרינן הכא דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וזו דעת רבינו אלפסי ז"ל בפסחים בערבי פסחים גבי ארבע כוסות, והרב בעל התוס' ז"ל כתב דלא דמו כלל, דברכת המזון הוא דחשוב הפסק וכן כיסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט וכסוי בהדי הדדי משום דהני גמר מעשה נינהו, אבל תפילה לא הוי גמר והפסק דאטו מי שברך על הזיקים ועל הזועות בתוך סעודתו או אפילו בורא פרי הגפן מי חשבינן ליה הפסק וחוזר ומברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ובהדיא אמרינן התם בפרק ערבי פסחים (קב, א) עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת והניחו שם מקצת חברי' כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה למפרע ולא לכתחילה, ואף על פי שמסתמא התפללו בנתים, וזו היא דעת רבי זרחיה ז"ל שם בפרק ערבי פסחים, וזה נ"ל עיקר, ויש עוד ראיות אחרות.
איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה: ואסיקנא דשכר ברכה עשרה זהובים. והוא הדין למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל (צא, ב) בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כולן שכרן עשרה זהובים, שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך וכולן שכרן.
ומיהו אין דנין דין זה בבבל, דאף על גב דדיני ממונות הוא, מכל מקום לית ביה חסרון כיס, והוה ליה כבושת ופגם דלא עבדינן שליחותייהו ולא מגבינן ליה בבבל. ומיהו אם תפש לא מפקינן מיניה, ולפיכך כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל בפרק החובל לדון בה בדתפש וכן לכל דיני הקנסות דאי תפש לא מפקינן מיניה.
הכי השתא התם משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר פי' ולפיכך ברכת מזון שבנתיים הוי הפסק וצרך לברך בזה בורא פרי הגפן אחרי והוא הדין לאומר הב ונברך שנזדמן לברכה ויש למדין מכאן למי שקם באמצע סעודה להתפלל שיש לו לחזור ולברך ברכת הנהנין כיון דמיכל ומשתי ונצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכן למד מכאן ריא"ף ז"ל לענין כוסות של פסח לומר בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד כמו שכתיב שם בהלכותיו וכן דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל שני רבותי ז"ל הסכימו לדברי האומריה מגדולי רבותי האחרוני' ז"ל שלא אמרו כאן לענין ברכת המזון שהוא גמר מעשה ראשון וכיון דלא אפשר למישתי ולברוכי כחדא הוי הפסקה ובברכת שחיטה וכיסוי אע"ג דכיסוי גמר מעש' לא הוי הפסק משום דאפשר למישחט וכיסוי בחדא אבל דבר שאינו גמר מעשה ראשון פשיטא דלא הוי הפסק ואינו קובע ברכה ולכן זה שהתפלל באמצע סעודה אינו חוזר ומברך ולענין ארבעה כוסות אין לברך אלא על כוס ראשון וכוס ברכת המזון וכן עיקר וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד וגם בהלכות סדר האגדה בס"ד ולדברי הכל כל שקם לשוח באמצע סעודה עם חבירו אע"פ שהפליג אינו חוזר ומברך דדבר של רשות אינו הפסק ולענין ברכת הכיסוי נהגו לברך על כיסוי הדם וטעם זה לפי שאין ברכה זו קבוע עליו בלחוד כי מצוה זו על כל ישראל וכדרך שאמרו על ביעור חמץ כפי הכלל שכתבחי שם בס"ד אבל מה שכתב בהלכות גדולות שמכסה ואח"כ מברך ולפיכך היה בעל כמו על הטבילה ועל נטילת לולב זה אינו דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה כדאיתא בפ"ק דפסחים ולמה תצא זו מן הכלל כיון שלא הוציאה בתלמוד הילכך מברך ואח"כ מכסה.
שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמ' מכאן אומר רבי אליהו ז"ל מפריז שתקנו בסוף ברכת מעריב ערבים לומר סמוך לחתימה ה' צבאות שמו ואין (נראה דצ"ל ואח"כ עיין תר"י ברכות די"א ע"ב) אומרים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד כדכתיבנא בדוכתיה בס"ד יתיב רבי בתענית' תלתא יומין פי' בתוס' לפי שר' היה גדול ישראל והוא אינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות כענין ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם כהוגן יהא חלול התורה:
כוס של ברכה אתה שותה פירש"י ז"ל כי לא על השתי' היה מקפיד אלא שלא יצטרף עמהם בברכה ולא יענה אמן שהוא כמברך וזהו שלמדו מכאן דשכר ברכה עשרה זהובים ומכאן דן ר"ת ז"ל באחד שקראוהו לקרוא בתורה ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך וכן דין במי שהי' מזומן לימול ובא חבירו ומל ועוד נתן הר"ר פטר ז"ל טעם אחר דקריאה בתורה מצוה מוטלת על כולם ואין לאחד לקרוא יותר מחבירו.
ואסקינא דשכר ברכה עשרה זהו' ואפילו ברכה דרבנן דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ושכר מצוה נמי בלא ברכ' עשרה זהובים כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ"א ע"ב) גבי אילן העומד ליקצץ וכולן שכרן י' זהובים וכי איכא מצוה וברכה כחדא חשיב' ושכר שתיהן עשרה זהובים. דאי לא כוס של ברכה שוה חמשים וכל זה אינו דנין בחוצה לארץ דמילתא דלית ביה חסרון כיס הוא וכדמוכח בפר' החובל ואין דיננו בזה אלא להיכא דתפס ולזה הוא שהביאה הרי"ף ז"ל מ"ר ז"ל:
ומאי שנה מהשב דאמר מר השב אפי מאה פעמים פי' דליכא למימר דשאני התם דכתיב השב תשיבם דהא תשיבם לדרשא אחרית' אתא ומהשב בלחוד נפקא אפי ק' פעמים כדאיתא בפ' אלו מציאות וכדפי' רש"י ז"ל.
לא שנו אלא שחזר ונתגלה פי' בעוד שרישומו ניכר וכי חזר ונתגלה מאי הוי נימא הואיל ואידחי אידחי פי' כיון דאמרת דכי לא נתגלה פטור כי חזר ונתגלה מאי הוי אבל לדידי אע"פ שלא נתגלה חייב לכסות ומקשה לומר דהוא הדין דאע"ג דלא נתגלה שיהא חייב לכסות דלא עדיף כסהו הרוח מהיכי דנבלע דם בקרקע שחייב לכסות.
אמר רבי זירא ההוא שרישומו ניכר פי' דההיא שלא נבלע לגמרי אלא שהיה רישומן ניכר וכן הילכתא.
לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטיל דאף על גב דאיכא בסוף מראות דם פסול לזריקה ואינו חוזר וניער דהואיל ונדחה מתחילתו כשלא הי' מראה דם נדחה לעולם מה שאין כן באיסורין שחוזר וניער ולא אמרינן דהואיל ונדחה מתחילתו בשלא היה כשיעור נדחה כדאמרינן בסוף מס' ע"א. ואמרינן דלענין כיסוי אינו כן לפי שאין דיחוי אצל מצות ולאיסורן דמי'. ואיכא דקשיא ליה לר"י דהא כדם לתוך מים הוא כשעירה מדם השעיר לדם הפר ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל. ותירצו כשהיה מערה מספל דדמי' לצרצר גדול. ואין צריך לזה דאנן לא אמרינן אלא בדם ומים שיש לו ביטול. ודכוותי' לרבנן במין במינו אבל במין במינו לר"י דאין ביטול ואוסר במשהו לא שייך לומר ראשון ראשון בטיל.
והוא דאיכא כזית פרש"י ז"ל כזית דם גמור. ויפה כיון דאי בדם עם גשמים פשיטא דהא אפי' דם גמור כזית בעי. וא"ת ואי בשיש באדמומי' כזית מאי רבותי דהאי דם. וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב. דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסורא בעלמא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה