לדלג לתוכן

חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתני': מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמא דגריר ליה:    ואם תאמר מנא לן דגריר ליה דילמא במקומו מכסהו. ויש לומר מדקתני חייב לכסות ולא קתני נותן עליו עפר, משמע ליה דחייב לכסות כדרך הכיסוי שנותנין עפר למטה ועפר למעלה דהיינו דגריר ליה ומכסי ליה.


וליפרקינהו וליכסינהו:    ואם תאמר ואמאי פריק להו כדי לחייבן בכיסוי, וכי מאין זו לחזור ולפדות כדי לחייב בכיסוי את הפטור, ויש לומר דהכא שאני דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאבוד, ומשום הכי פריך וליפרקינהו מעתה כיון שעומדין לכך ויכסה, ומשני בעינן העמדה והערכה, ואם תאמר והא כל זמן שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וישנה בכלל העמדה והערכה כדאמרינן לעיל (כט, ב) בשילהי שמעתא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף, ותירץ הרב רבינו אברהם אב"ד זצ"ל דהכא בשאינה מפרכסת, ומאחר דשאינה מפרכסת פטורה לא פסיקא ליה למיתני נוהג במוקדשין. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דאדרבה מדמפרכסת חייבת לא פסיקא ליה דאינו נוהג במוקדשין. ואמאי תני ואינו נוהג במוקדשין, ורבותינו בעלי התוס' זצ"ל אמרו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתא, והא דאמרינן (לקמן) [לעיל ל, א.] שחט בה שנים או רוב שנים הרי כחיה לכל דבריה ונפדית, כבר פירש רבינו חננאל ז"ל ואמר שזו אינה משנה, אלא שמדקדקים כן בעלי הגמרא ממשנתינו דלקמן (קיז, ב) דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה, והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהרה דאי כחיה משום דאין שחיטתה מטהרתה, אבל לישראל ששחיטתה מטהרתה שוב אין לה פדיון, וההיא דאתמר בפרק השוחט ?(ל, א)? (הזעצער: נדמה לי שאין מילים כאלו באותו דף המצויין כאן וגם ההוספות כאן לא ברור מה ואיך להוסיף) בהמה טהורה [הרי] [הוא] דהוא [כ]שוחט את הפסח, הכי קאמר ודקאמרת כיון דשחיט ביה פורתא אידחי ליה מפסח, נהי דמפסח אידחי מדמי פסח מי אידחי עד שישחוט בו רוב שנים, דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה, ומקל וחומר פריך, והיינו דאקשינן במסכת שבועות פ"ק (יא, ב) מתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה, ומאי קושיא אנשחטה יעמיד (ויעריך) במפרכסת.

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי:    כלומר שלעולם הוא מחוסר גרירה וכיסוי ולפיך לא בעו כיסוי, אבל דם שעל הסכין אף על פי שחסר גרירה כיון דאי איכא דם שלא הוא לא בעי גרירה וכיסוי אף בשאין שם דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גרירה מעכבת בו, ואפילו למאן דאית ליה נמי דאף על גב דאיכא דם שלא הוא צריך לגרור ולכסות דם שעל גבי הסכין, הא אפשר לכסויי דם זה בלא גרירא (כיון) [כגון] שאין דם על גבי הסכין, אבל במוקדשין אי אפשר בלאו הכי לעולם.


והא דומיא דמילה קתני מה מילה ברשות אף כיסוי ברשות:    והכי ק"ל? דשוחט לחולה בשבת אינו מכסה ואפילו כשיש דקר נעוץ מבעוד יום, דאי לאו הכי אפילו ביום טוב אסור, דכסוי עשה ומלאכה דשבת וי"ט עשה ולא תעשה, ועוד דעשה דשבת עשה שיש בו כרת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותו, ורב עינא דשרי, הוה סלקא דעתך דכיון דאין כאן אלא איסור דבריהם ובכי הא מודים בית שמאי ובית הלל ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה, ואף על גב דקא עביד גומא וכדר' אבא דאמר (ביצה ח, א) החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, וקל וחומר דר"י בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקר נעוץ אין מכסין את דמו בי"ט, ותדע מדקא מייתו ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזירה דרבנן, כך פירש הרב רמב"ן ז"ל.


ותסברא והא אמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרב סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כרבנן:    הקשה הרמב"ן ז"ל ולימא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה חי דלישתרי בשחיטת אמו, דאפילו ר' מאיר מודה בהא דאינו טעון שחיטה, ותירץ דילמא רבותא קאמר דאפילו בן תשעה חי דלא מהניא שחיטת אמו אלא שאין צריך הוא לשחוט לא מהניא, ואין צריך לומר בבן תשעה מת שאין שחיטה דטריפה מתרת טרפה אחרת באכילה, שהרי הנפל הזה בעצמו אסור הוא ונבלה הוא, ומיהו נראה דאכתי לא נתיישב היטב דהא כיון דאמר רבי לא לכל אמר ר' מאיר, הוה משמע דרבי אפילו לכל מאי דסבירא ליה לר' מאיר קאמר, והא לא איצטריכא אלא אליבא דר' מאיר בחדא ואליבא דרבנן בחדא, ואילו היה מתרץ לא צריכה אלא לבן תשעה מת או לבן שמנה חי הוה ליה צריכותא טפי דאשמעינן אפילו אליבא דר' מאיר בעצמו, אלא נראה שיש לתרץ דההיא מפשט פשיטא לן דליכא מאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה כזו מהניא, דכיון דשחיטה זו לא מהניא לגופה של בהמה להתירה באכילה דטריפה היא ושליל דבגופה נמי לאו בר שחיטה הוא, דאי בן תשעה מת הוא לא שייך ביה שחיטה ואם בן שמנה חי הוא הא אין במינו שחיטה, היאך הוה אפשר לומר דתהני להו שחיטה? זו אינה צריכה ופשיטא, אבל בבן ט' חי ודאי איצטריך לאשמועינן דכיון דשייכא ביה שחיטה הוה אמינא דשחיטה זו כמאן דשחיט ליה לבן דמי, ואף על פי דשחיטה שאינה וראויה לגבי האם כיון דשמה שחיטה לר' מאיר תהני להאכיל הבן על ידה קא משמע לן, ומשום הכי דחקינן ולא אוקימנא כר' מאיר בחדא וכדרבנן בחדא כנ"ל אלא דרבנן ארישא נמי פליגי דשתקי לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגינן עליה. ואסיקנא דהלכתא כר' מאיר כדשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר דאמרינן כרבנן מי לא אורי, אלא שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה, הלכך חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, ואם בינן לבין עצמן שחטו פטור מלכסות, וכן לענין אותו ואת בנו אם אחרים רואין אותן ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם, ואם בינן לבין עצמו שחטו שוחטין לכתחלה אחריהן, וטעמא כדאמרי בשלמא לרבנן חומרא אלא לר' מאיר מאי טעמא אמר רבי יעקב אמר ר"י מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה לפי שרוב מעשיהן מקולקלין, והשוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט את הטריפה פטור מלכסות, דהלכתא כרבנן בהא דאמרי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דראה רבי דבריו של רבי שמעון לגבי כיסוי וסתם לן כותיה.


הא (דתניא) [דתנן] שדרכו של תינוק לטפח:    פירש רבינו שלמה ז"ל לטפח באשפות שיש בהם שרצים, אבל לטפח בעיסה בודאי משוינן ליה מפני הבצק שבידו. ואינו מחוור דאם כן מה שנא בצק ליתני ונגע לפנינו בעיסה, ועוד שאם ודאי נגע משוינן לה אזלא לה חזקת העיסה. ועוד שהיה לנו לומר שאחר (ש)לקח העיסה ונתן בידו, דהא (תניא) [תנן] במסכת טהרות בפרק שלישי (מ"ז) תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר ליקט ונתן לו. ור"ת ז"ל פירש שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ור' מאיר מטהר שאני אומר שעדיין בצק בחזקתו שאחר לקח ונתן לו העיסה, אף על פי שרוב התינוקות בחזקת טומאה וכדתניא בתוס' דטהרות הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנשים נדות מגפפות אותן ע"כ יש מפרשים דבתינוק ודאי טמא מיירי, ודרכו של תינוק לטפח בעיסה כמ"ש, ובצק בידו דנקט משום רבותא דר' מאיר, וגרסינן בירושלמי פרק עשרה יוחסין (ה"י) וחכמים מטמאין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, והאי מטמאין דקאמרי רבנן תולין היא, ואיידי דתנא (רבי) [ר' מאיר] מטהר אמרינן וחכמים מטמאין, אבל אין זו חזקה לשרוף עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין (פ, א) ובמסכת נדה (יח, ב).


מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת:    פירש רבינו שלמה ז"ל לענין ברכה על השחיטה אין צריך לברך לאחר כיסוי, ומשמע מתוך פירושו דברכת כיסוי צריך לחזור ולברך בכיסוי שני, וטעמא דמלתא משום דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק לעולם לשחיטה, משום דסבירא ליה כטול ברוך טול ברוך, אי נמי גביל לתורי דלא הוי הפסק, דצורך המצוה הוא. אבל שחיטה שנייה אינה צורך הכיסוי הראשון, והוה ליה הפסק בין כיסוי אחד לכיסוי שני, ובשם ר"ת ז"ל דאפילו על הכיסוי אינו מברך אלא ברכה אחת, אף על פי ששחט אחר הכיסוי. והוא הנכון, כיון שאין השחיטה מפסקת כדאמרינן הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא, והכין הוא מסקנא דשמעתא.

ולענין הפסק כגון שסח בין שחיטת עוף לעוף, יש מי שאומר שצריך לחזור ולברך. וכענין שאמרו גבי תפילין דאמר במנחות (לו, א) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, וזו היא דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת רבינו אלפסי ז"ל ממ"ש בר"ה לענין תפילין (לג, ב) בשם גאון ז"ל דטעם הענין לענין תפילין שחוזר ומברך מפני שהן שתי מצות שאין מעככבות זו את זו, וגם ב' עופות אלו אינן מעכבין זו את זו, וכשתי מצות הן, הילכך כיון שסחר חוזר ומברך על הב'. ומיהו אם סח בענין השחיטה כגון שאמר תן לי עוף אחד או כענין זה, לא הוי הפסק, דצורך השחיטה הוה, ודמי (ברכות מ, א) לטול ברוך דלא הוי הפסק, והיינו נמי דברכת כיסוי שמברך בינתיים אינו הפסק, לפי שהוא מצרכי השחיטה, וכמה שכתבתי למעלה. ובהלכות גדולות [כ'] והיכא דבעי למשחט עשר זוגיתא ושחט חד מינייהו אשתעי לכסיי' והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרינאתא. וכן כתב הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. ומה שחייבו לכסות קודם שחיטת שני ולא אמרו יברך וישחוט ואחר כך יברך ויכסה שניהם, נתן טעם לדבריהם הרמב"ן ז"ל ואמר דאפשר דגמרי ליה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואחר כך העוף, דאלמא כיון שמצות חלוקות צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשניה, ואף על פי שאין הלכה כרבי יהודה בדם אלא כרבנן, גמרי מיניה לרבנן. דהכא נמי כיון שהפסיק יכסה ואחר כך יברך וישחוט ויברך ויכסה.

ומיהו ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דאפילו סח א"צ לחזור ולברך ולא דמי לתפילין, דהתם מצוה היא מחוייבת עליו, וכיון שהתחיל שוב אין רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה, ואם שח עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, (מנחות לו, א) אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב למהדר וברוכי, מידי דהוה ליה אקביעות סעודה וכדכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכן כתב רבינו משה בר נחמן ז"ל. אלא שחש(ב)[ש] לדברי הרב בעל הלכות שכתב בהפך כמ"ש. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות. דאסור להרבות בברכות אם יכול לפטור עצמו בברכה אחת. כדאמרינן ביומא בפרק בא לו (ע, א) ובפרק אלו נאמרין בסוטה (מא, א) דתנן ונוטל ס"ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ופריך בגמרא וניתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה שאינה צריכה.

ולענין נמלך כתב רבינו משולם ז"ל באיסורי משהו שלו שהוא צריך לחזור ולברך על שחיטה, כדאמרינן (פסחים קג, ב) בנמלך שצריך לברך על כל כוס וכוס ואף על פי שעדין לא בירך ברכה אחרונה בענינו הוא עומד וכן הדין בשוחט אף על פי שעדיין יש לו לברך ברכה אחרונה שהוא ברכת כיסוי, מכל מקום כיון שסלק דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך על השחיטה, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. והביא ראיה מדמדמינן לה בגמרא למעשה (דתלמוד) [דתלמידי] דרב. והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא, דכיון דאמרי הב ונברך עקרו דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכתב עוד הרב רבינו משולם ז"ל ואינו דומה ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאף על פי שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ובוצע, וכדאמרינן בברכות (מב, א) אפילו גמר ואפילו סלק מותר לאכול עד שיטול ידיו, דהתם משום דיש קבע לאכילה, ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה, וממשיך לסעודה גדולה אבל אין קבע לשתיה, ומשום הכי נמלך חוזר ומברך.

בהלכות גדולות, ובתר דמכסה מחייב לברוכי ברוך אתה ה' אל הינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם. ואף על גב דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הכא שאני מפני שזו ברכה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, ואם כן כבר התחיל בה וא"א? בה עובר לעשייתה, לפיכך תקנוה אחר כיסוי שהכשר מצוה היא, ולפיכך תקנוה ג"כ בעל ולא תקנו בלכסות, אף על פי שמשעה ששחטה לא סגיא דלא מיכסי, כך מצאתי לרמב"ן ז"ל.

אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי חמרא:    פירש רבינו שלמה ז"ל עד שיברך לפניו. וכן פירש ר"ח ז"ל. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל בערבי פסחים, וטעמא דמילתא משום דכיון דאמרי הב ונבריך הוה ליה נמלך ומיחייב לברך, ומיהו אם חוזר ומברך תחילה מותר לשתות ואפילו קודם ברכת המזון, וכדאמרינן בפסחים בפרק ערבי פסחים (קג, ב) מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ואמר אנא דעבדי כתלמידי דרב, כלומר דעקרי'? דעתי מלשתות אי בעי למהדר ומשתי בעי לברוכי בורא פרי הגפן. ואל תתמה שהרי אמרו (לקמן קז, ב) גבי שמש דצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כלומר לפניה משום נמלך, ואף על פי שאינו צריך לברך אחריה על כל אחת ואחת אלא ברכה באחרונה לכולן. ואם תאמר אם כן מאי קאמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי, דילמא על ידי ברכה היו רוצים לשתות. יש לומר דמורה היה להם שנאסרו מלשתות בלא ברכה. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דתניא בערבי פסחים (קא, ב) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת וכו', אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה, ואם יצאו ולא ברכו למפרע כשיצאו ולא שהו לחזור כשהן חוזרין אין טעונין ברכה למפרע אלא מברכין ברכת הלחם וברכה אחרונה אחת לשתי האכילות. והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד, ה"?) בעל הבית שהיה מסב וקראו חברו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך [לברך] למפרע, כשהוא חוזר מברך בתחילה, לאו כשהוא חוזר קאמר שצריך לברך אלא הפליג דקאמר דהיינו שקראו להפליג, ומשום הכי קאמר שצריך לברך למפרע וקודם שיצא קאמר שמא ישהה, וביומא פרק שלישי (ל, א) תניא דבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים, משמע מדטעון נטילת ידים דהוא הדין ברכת המוציא, אבל ברכת המזון לא קתני, ומיירי בשלא היה יודע מתחילה שיפליג לדבר, ומשום הכי אין צריך ברכה למפרע.

ומיהו לענין פסק הלכה לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים דהלכה כרב ששת דאמר אחד דברים שאין טעונין לאחריהם במקומן כגון פירות ויין ואחד דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני (דגים) [דגן]. טעונין ברכה (ש)[ב]שינוי מקום, הני ברייתות נמי הילכתא נינהו, אבל לדברי מי שפסק כדברי רב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן שינוי מקום אין צריך לברך, הני ברייתות דלא כהלכתא נינהו, דהא לקיבעה הדר, וכן כתב הרב בעל התוספות ז"ל דקיימא לן כר"ח מדתניא התם כותיה.

ולענין צירוף אחר שגמרו לאכול ולא אמרי הב ונבריך ואי הוו מייתי להו מידי ומצו אכלי מיניה ובא אחר לאכול ולהצטרף עמהם אוכל ומצטרף, ואם לאו אינו מצטרף, וכדאמרינן בברכות (מז, א) רב ושמואל הוה יתבי בסעודה על רב שימי בר חייא הוה קא מסבר למיכל אמר ליה מאי דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן ליה, אמר ליה שמואל אי הוה מייתי לי ארדילי וגוזלה לאבא מי לא אכלינן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק שלשה שאכלו (מח, א) ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא אהדדי אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, אייתהו לר' שמעון בן שטח יהבו ליה כסא דתמרא, אמר ליה בריך לן, אמר מאי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו, שתייה לההוא כסא, אייתי ליה כסא אחרינא ובריך, והא כיון דאמרו ליה בריך לן ועקרו דעתייהו לגמרי ממשתיה ומכלא היכי אצטריף בהדייהו, כבר תירצו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דהא פרכינן ליה התם היכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ופרקינן ר"ש בן שטח דעביד לגרמיה הוא דעביד, והוא הדין דהוה מצי למימר הכי מאי טעמא כיון דאמרי הב ונבריך תו לא מצטרף בהדייהו, אלא דלגרמיה הוא דעבד.


משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר:    יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שהיה מוכיח מכאן דפעמים שאדם נזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו, טעון ברכה למפרע, ואחר כך נוטל ידיו ובוצע, משום דמיכלי וצלויי בהדי הדדי לא אפשר, וכדאמרינן הכא דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וזו דעת רבינו אלפסי ז"ל בפסחים בערבי פסחים גבי ארבע כוסות, והרב בעל התוס' ז"ל כתב דלא דמו כלל, דברכת המזון הוא דחשוב הפסק וכן כיסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט וכסוי בהדי הדדי משום דהני גמר מעשה נינהו, אבל תפילה לא הוי גמר והפסק דאטו מי שברך על הזיקים ועל הזועות בתוך סעודתו או אפילו בורא פרי הגפן מי חשבינן ליה הפסק וחוזר ומברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ובהדיא אמרינן התם בפרק ערבי פסחים (קב, א) עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת והניחו שם מקצת חברי' כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה למפרע ולא לכתחילה, ואף על פי שמסתמא התפללו בנתים, וזו היא דעת רבי זרחיה ז"ל שם בפרק ערבי פסחים, וזה נ"ל עיקר, ויש עוד ראיות אחרות.

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה:    ואסיקנא דשכר ברכה עשרה זהובים. והוא הדין למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל (צא, ב) בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כולן שכרן עשרה זהובים, שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך וכולן שכרן.

ומיהו אין דנין דין זה בבבל, דאף על גב דדיני ממונות הוא, מכל מקום לית ביה חסרון כיס, והוה ליה כבושת ופגם דלא עבדינן שליחותייהו ולא מגבינן ליה בבבל. ומיהו אם תפש לא מפקינן מיניה, ולפיכך כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל בפרק החובל לדון בה בדתפש וכן לכל דיני הקנסות דאי תפש לא מפקינן מיניה.


גרסא הכתובה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן נראה מפירושי ר"ח ז"ל תנו רבנן את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר דמו כל דמו ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורבן שמעון בן גמליאל סבר דמו המיוחד. ופסקו הלכה כתנא קמא וכפירושיה דר' יהודה דפריש במתני' אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. וקשיא לן דהא אמרינן הכא בגמרא דשלש מחלוקת בדבר, תנא קמא ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל, ולפי גרסתם רבי יהודה פרושי קמפרש. דהא בברייתא ליתיה לר' יהודה כלל, ואי ר' יהודה ותנא קמא דמתניתין קאמר, הא אימתי קתני במתני', ואסיקנא בעירובין (פב, א) דאימתי לפרש, דאפילו רבי יוחנן דפליג התם ואמר דבמה דברים אמורים לחלוק אבל באימתי לא פליג, ולכולי עלמא אינו אלא לפרש, ועוד דאי מפלג פליגי היכי פסקינן הלכה כר' יהודה, והרב אלפסי ז"ל עצמו כתב כן כאן דרבי יהודה פרושי קמפרש, ונראה ליה דר"י דקאמר הכא היינו תנא קמא דמתני', ומדלא מיפרשא מתני' תנא קמא מאן נינהו ואשכחן רבי יהודה במתני' דמפריש? לה אסיק שמיה הכא רבי יהודה, וכאלו אמר ג' מחלוקת בדבר תנא קמא ורבי יהודה דמתני' ותנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, וזה נראה לי נכון וברור.

ומיהו מקצת נוסחאות יש דגרסי בברייתא קמייתא אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. וגרסא זו יותר ניחא לדברי הגאונים שפסקו כתנא קמא וכפירושא דפריש ר' יהודה. והא דאמרינן הכא תנא קמא סבר ור"י סבר ת"ק דר"י דברייתא קאמר [ד]לא אמרו אימתי לפרש אלא במשנתינו, אבל בברייתא לא, כדאיתא בעירובין בסוף פרק חלון, ועוד דמכל מקום הרי יש הוכחה בברייתא דמפלג פליגי מדקאמר תנא קמא מלמד שכל דמו חייב לכסות, אלמא כל דמו ממש צריך לכסות, דרבי יהודה לא מחייב אלא בזמן שאין שם אלא הוא, אבל בזמן שיש שלא הוא אין צריך לכסות כל דמו, הילכך משמע ליה לתלמודא דתנא קמא דברייתא ור' יהודה מפלג פליגי, אבל ודאי תנא קמא דמתני' ור"י לא פליגי ולא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא, הלכך קיימא לן כתנא קמא דמתני', וכפירושו דפריש ר' יהודה, ונכון הוא, וכן כתב ר"ת ז"ל. אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כת"ק דכל דמו צריך לכסות, מדקאמר בגמרא דר"י ות"ק פליגי, ולית הילכתא כיחיד במקום רבים, ולעולם צריך לכסות כל דמו, ואפילו שניתז ושעל הסכין בין שיש שלא הוא בין אין שם שלא הוא, ואף על גב דקיימא לן דאימתי לפרש הני מילי היכי דליכא הוכחה אבל איכא הוכחה דפליגי בכי הא לא אמרינן דפירושי קא מפרש, וברייתא ודאי איכא הוכחה דפליגי כמו שכתבנו, ומדתנא קמא דברייתא ור"י פליגי דברייתא נמי קתני אימתי מסתמא נמי אימתי דמתניתין לחלוק, והכי נמי משמע בסנהדרין (כה, א) דסבירא ליה לרמי בר חמי ולרב דאפילו במשנה הוי אימתי לחלוק היכי דמוכח, ודברי הגאונים ז"ל יותר נכון וקבלתם תכריע. ומיהו היכי דליכא דם שלא הוא שצריך לכסות שעל הסכין צריך לגרור הדם מעל הסכין ויתן עפר למטה ועפר למעלה וכדמוכח בשמעתא קמייתא בפירקין (פג, ב).

איכא בינייהו דצריך ולא צריך ומפריך איפרוכי:    פירש רש"י ז"ל דלישנא קמא דאמר כל שאין היוצר צריך לכתשו דאיפריך אפרוכי נמי אין היוצר צריך לכתשו ומכסה בו, וללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו מפרך אפרוכי נמי אין מכסין בו דפעמים שהיוצר צריך לכתשו. ולפי פירושו קיימא לן כלישנא בתרא לחומרא. אבל רבינו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא לישנא קמא. ונראה שהוא מפרש בהפך דלישנא קמא לחומרא ולישנא בתרא לקולא.

יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות וכו' תלמוד לומר בעפר:    ואם תאמר והא כלי מתכות מגדל צמחים כדמוכח בעבודה זרה (מג, ב) דתנן רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, אמרו לו אף היא נעשית זבל, וההיא ודאי בשל מתכת מיירי, מדקא מייתי עלה קרא דעגל, ותירצו בתוס' דבפני עצמו מיהא אינו מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל. ור"ת ז"ל תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים, והתם על ידי שרפה דומיא דעגל דשרפוה תחילה, וכן לכל עבודה זרה תחילתה בשריפה ואחר כך בבידור.


דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רבה האי בורכא אמר רב נחמן בר יצחק ומאי בורכתי אנא אמריתי ניהליה ומתניתא אמרת נהליה דתניא וכו':    כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות. וכן היא בה' רבינו אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ח ז"ל. ויש מתמיהין על רבינו אלפסי ז"ל שהביא מתניתין דכאיל בה רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסים בו, ורשב"ג לא פליג אדרבנן אלא כללא הוא דכאיל, דאלמא לא בעינן זורעין בו ומצמיח, ולר"נ אפילו מגדל אין מכסין בו אלא אם כן זורעין בו ומצמיח. ועוד היאך אפשר לומר דשחיקת דינרי זהב זורעין בו ומצמיח, דהא שחיקת כלי מתכות קתני בברייתא דלעיל דאין מכסין בו משמע דאינו מגדל צמחים. ויש לומר דרבא ורב נחמן בהא פליגי, דרבא סבר דרבן שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא ולית הילכתא כוותיה, ומשום הכי קאמר ליה האי בורכא (דקתני לא) [דק"ל כת"ק דלא] בעי מגדל צמחים ולא זורעין בו ומצמיח, ואהדר ליה ר"נ דהלכתא כותיה, דהא תניא כותיה, והא דתניא שוחק דינרי זהב ומכסה אפשר דשחיקת דינרי זהב מגדל ומצמיח וכלי מתכות דברייתא דלעיל בשאר כלי מתכות.

אלא דקשיא לי אם כן האי דקאמר בשלמא שורף טליתו כדאשכחן אפר דאקרי עפר אלא דינרי זהב מנ"ל. אמר ר' זירא ועפרות זהב לו, וכיון דמגדל צמחים וזורעין בו ומצמיח אף על פי שלא נקרא עפר מכסין בו, (ו)[ד]כל דבר שנקרא עפר אף על פי שזורעין בו ואינו מצמיח מכסין בו כיון דאיקרי עפר וזהב אינו מצמיח, אם כן עפר מדברי אמאי אין מכסין בו. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתבה בשאלתות דאחרי מות דרש רב נחמן אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, אמר רב נחמן לית הילכתא כרב נחמן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים, אלא אמרו חכמים כל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו, ונקורת פיסולים אף על פי שאין זורעין בו ואין מצמיח, מכסין בהן דם חיה ועוף, אפילו דינר זהב שוחקין ומכסה בו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו. תנו רבנן היה מהלך במדבר [וכו'] וכתב הרמב"ן ז"ל עליו ונראה שהוא ז"ל גורס אמר רב נחמן בר יצחק האי בורכא דתניא היה מהלך במדבר, ולפי זה כשאמר רבן שמעון בן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו לשאר מינים נצרכים שהם מתרבין מריבוי המקרא ובעינן בהו דומיא דסתם עפרא, הא עפר גמור וכל שהוא נקרא כן כגון עפר ושחיקת זהב מכסין בו אף על פי שאינו מצמיח, והיינו דמחלקין בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב, ואפשר שכך פי' דבריו של רב אחא משבחא שלא קבלו ממנו חכמים מרבן שמעון בן גמליאל כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחים דהיינו זורעין בו ומצמיח. ואם תאמר אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר. י"ל (כ)[ב]חול הגס הוא ואינו נקרא עפר כלל. אבל קשה ישחוק החול לעפר דק ואל ישחוק זהב. ויש נוסחאות שכתב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו. ויש לומר בשאין לו במה ישחוק ע"כ דבריו.