רש"י על הש"ס/חולין/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פג ב (עריכה)

רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז - ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי לשחוט קרי ביה לא תשחטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו היא ובנה אי נמי מדכתיב יום אחד דמשמע יום מיוחד למאי יחדינהו אי לאו להטעין כרוז:

פרק שישי - כסוי הדם


מתני' כסוי הדם - משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו:

במוקדשין - חטאת העוף ועולת העוף:

במזומן ובשאינו מזומן - משום דגבי שלוח הקן אצטריך למיתני לקמן (דף קלח:) שאינו מזומן אבל לא במזומן מזומן עוף הגדל בבית:

ונוהג בכוי - גרס:

ואין שוחטין אותו ביום טוב - משום דלמא בעי כסוי ומספקא לא מחללינן י"ט אם שחטו:

גמ' עפר למטה - עפר תיחוח ולא על קרקע קשה:

וכסהו עפר - משמע דלא בעי עפר אלא בכסוי. בעפר משמע כולו עטוף בעפר תיחוח:

והכא לא אפשר - לתת עפר למטה על המזבח:

וליבטליה - להניחו שם לעולם:

קמוסיף אבנין - להגביהו והרי כל אורך ורוחב ורום הבנין נמסר לדוד על פי נביאים:

דכתיב - בדברי הימים דקאמר ליה דוד לשלמה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד:

קא הוי חציצה - בין דם למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח: ופרכינן נהי דלמטה קודם מליקה אי אפשר לתת עפר משום חציצה כדאמרת אבל למעלה לאחר שמלק יכסנו דלאו חציצה מאי איכא למימר:

פטור מלכסות - שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה:

חייב לכסות - ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה והכא נמי אע"ג שאין למטה יתן למעלה: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו במס' מנחות (דף קג:) אמרינן אין מביאין בכלי אחד מנחה של ששים ואחד עשרונים ומפרשינן טעמא מפני שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל וששים נבללין בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאין יכולין ליבלל והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא בלל כשר ותירץ רבי זירא ראוי לבילה מיהא בעינן ומי שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפילו לא בלל כשר אבל כשאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי ראוי היה ליתן עפר למטה בין דם הבהמה לדם החיה קודם ששחט החיה הילכך אף על פי שלא נתן אין הכסוי בטל אבל מוקדשין שאין ראוי ליתן עפר למטה מצות עפר למטה מעכבת בו:

וליגרריה - מעל המזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו:

דם הניתז - למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ודם שעל הסכין חייב לכסות וע"כ דם הסכין לא יכסנו אלא א"כ גוררו תחלה מעל הסכין ומכסי ליה:

בקדשי מזבח - כגון חטאת העוף:

הכי נמי - דחייב לכסות הואיל ושחיטה ראויה הן שנאכלות לכהנים ומתניתין בעופות שהקדישן לבדק הבית ושחטם דאסורים בהנאה ומשום דשחיטה שאינה ראויה פטר להו מכיסוי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פד א (עריכה)

וליפרקינהו - ויהיו מותרים באכילה והדר ליכסייה לדם: בעינן העמדה והערכה: אין פודין את הקדשים לאחר מיתה מפני שכתוב בהן (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן (והרים) [והעריך] אותה הכהן ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד:

וכמאן - מוקמת למתניתין דתרצת לה בהני תרי טעמי שחיטה שאינה ראויה לאו שחיטה היא ובעינן העמדה והערכה:

אי כר"מ דאמר - בפ"ב דתמורה (דף לב: ע"ש):

הכל היו בכלל העמדה והערכה - אחד קדשי מזבח שנפל בהם מום ואחד קדשי בדק הבית:

האמר - במתני' (לקמן דף פה.) השוחט ונמצאת טריפה חייב לכסות אלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

ר"ש - סבירא ליה התם קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו:

רבי היא - מתניתין רבי סתמה לפי דעתו ונסיב מילתיה כי הני תרי תנאי בחדא כמר שראה דבריו של זה בזו ושל זה בזו:

והשתא דאתית להכי - דדרשינן כה"ג:

אפילו תימא בקדשי מזבח - ודקאמרת ליגרריה וליכסייה אמר קרא כו':

מה חיה - סתמא אינה קדש שאינה ראויה להקריב:

אוציא תורים ובני יונה - מדין כסוי ואפילו הן של חולין:

הואיל ויש במינן קדש - אלא לא גרסי':

לא חלקת בה - דכולן חייבות בכסוי דהא אין בה קדושה:

אף עופות לא תחלוק בהם - לומר מין זה חייב ומין זה פטור ומיהו חולין בעינן כחיה:

לסימנין - שאין סימני חיה מפורשת אלא בבהמה כתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה וגו':

אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי - דהא ילפינן בבהמה המקשה (לעיל דף ע:) דאף בהמה בכלל חיה:

אלא מעתה יטבילו בו - כיון דמים אקרי:

אך מעין ובור - בפרשת שרצים כתיב דמשמע אך מעין ובור יטהר את מי שנטמא בשרצים:

אבל דם דאקרי מים ה"נ - דמטבילין:

זוחלין - שאר משקין שנתנן במקום מדרון והזחילן למקוה דאילו גבי מים קי"ל בתמורה בפ"ק (דף יב.) השאיבה מטהרת ברבייה והמשכה אם רבו מי גשמים עד כ"א סאין ממשיך לתוכן שאובין בזחילה י"ט סאין:

תלת מיעוטי - דמים אכולהו קאי:

מעין מים - ולא שאר משקין ואפילו זוחלים:

בור מים - ולא שאר משקין ואפילו מכונסין:

מקוה מים - ולא דם:

אלא בהזמנה הזאת - כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

מבקרך - אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקנה בשוק:

כל בקרו - אם אין לו אלא שור אחד יזבחנו:

לפסו - לקדרתו לשון אילפס:

משקל ליטרא ירק - אבל בשר לא יאכל: דגים היו בזול במקומם יותר מן הבשר:

ישפות - כשנותנין קדרה על הכירה קרי שפיתה:

ואינך אימת - אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה אם לא בכל יום:

לחוש - ולהסתפק במזונות קלים:

אבא ממשפחת בריאים - רבי יוחנן קרי לרב אבא:

כגון אנו - שאין אנו בריאים:

מי שאין לו אלא פרוטה יריצנה לחנוני - ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר:

אמר רב נחמן כגון אנו - רב נחמן אחר דורו של ר' יוחנן היה ותמיד העולם היה משתנה והולך ולא היה בריא כאותן שבימי רבי יוחנן ולפיכך הוא אומר כגון אנו דאפילו אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול:

כבשים ללבושך - מקרא הוא בספר משלי קנה לך צאן ויהא לך הגיזין ללבוש:

ויקח עתודים - צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש:

דיו לאדם - הכי משמע די חלב עזים די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם:

תן חיים לנערותיך - לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פד ב (עריכה)

כסא דחרשין ולא כסא דפושרין - טוב לשתות כוס של מכשפות ולא לשתות כוס של מים פושרין שרעים הם לגוף:

ציביא - שרשי עשבים ותבלין:

ציץ - הרתיח:

מי שהניח לו אביו מעות - כלומר מי שלא טרח בממון וקל בעיניו. לאבדו זהו איבודו:

ילבש כלי פשתן - שהן יקרים ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון ויזהר אדם מהם:

כיתנא רומיתא - יקר היה:

בתורי - ישכור פועלים וימסור להן שוורים שלו לחרוש והם יכחישו השוורים ויסקבום ביערות ובכרמים והמלאכה לא תעלה לכלום שאינן חוששין לכך:

טוב איש חונן - דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו:

פחות ממה שיש לו - פחות מכדי היכולת וילבש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש ויכבד אשתו יותר מלפי היכולת:

לחולה - שיש בו סכנה:

חייב לכסות - דכיון דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו:

אישתומא קאמר - דבר תימה הוא אומר לשון (לעיל דף כא.) אשתומם כשעה חדא אשטורדישו"ן:

לישמטו לאמוריה - יחתכו את לשונו שאמר בה ל"א גרסינן אי דשמא קאמר אם בשמו הוא אומר לישמטו לאמוריה ישמטו את האמורא מלפניו לביישו:

שודאה דוחה שבת - דאתיא בקל וחומר מה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה כולה במסכת שבת (דף קלב:):

אין ספיקה דוחה יו"ט - כגון נולד בין השמשות דקי"ל בפ' רבי אליעזר (שבת דף קלז.) דנימול לתשעה וחל ספק שמיני ספק תשיעי שלו ביו"ט אינו נימול עד עשירי דתנן נולד בין השמשות נמול לתשעה כלומר לספק תשיעי בין השמשות של ערב שבת נמול לעשרה חל יו"ט להיות אחר אותה שבת שהוא עשירי נמול לאחד עשר משום דמילה שלא בזמנה לא דחיא דנפקא לן מהוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה (בסנהדרין):

כסוי שאין ודאו דוחה שבת - לקמיה מפרש:

בגבולין - דקיימא לן בראש השנה (דף כט:) בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:

וספיקה דוחה י"ט - דתניא טומטום ואנדרוגינוס חייבים אף על פי שהוא ספק אשה ואינה חייבת:

בריבי - אדם גדול:

תשובה - על קל וחומר דרבי יוסי:

מילה אינה בלילה - אלא ביום דיום כתיב בה (ויקרא יב):

זה אחד מן הדברים - שהיה רבי חייא אומר שלא היה לו שום תשובה עליהם והא דרבי יוסי חדא מינייהו והא דאהדרו רבנן תקיעת שופר בגבולים תוכיח לא חשיב לה פירכא כדמפרש לקמיה:

ודלמא דעבר ושחט - לבריא דלא ניתנה שבת לידחות קאמר דלא יכסה אבל לחולה דניתנה שבת לידחות שרי:

דומיא דמילה - על כרחך בחולה קאמר דומיא דמילה דברשות ותיובתא היא לרב עינא:

ספק י"ט וספק חול - כגון שני ימים טובים של ראש השנה שהאחד ספק:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פה א (עריכה)

אלא ספק איש - ודוחה יום טוב גמור:

ור' יוסי - דלא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמיה דאמר אפילו אשה ודאית תקעה ואע"ג דלא מיחייבא אבל בכסוי דאילו ידעינן דבהמה היא ביו"ט אסור לכסות כוי מספק לא מחללין עליה יו"ט:

סומכות רשות - ואע"ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרינן מחללת יום טוב היא:

ולמאי דקאמרי רבנן נמי - דאשה אסורה לתקוע וטומטום דספק הוא דוחה אית ליה פירכא לתשובה שלהם:

מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש - לפיכך ספיקה דוחה יום טוב בגבולין:

תאמר בכסוי - שאין ודאו דוחה שבת כלל:

הא בשאר לילי נהגא - בתמיה:

מתני' חיה ועוף הנסקלין - כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן:

וחכמים פוטרין - דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע"ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב וטעמיה דרבי מאיר מפרש בגמרא:

גמ' ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו - דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו:

ושנאה בלשון חכמים - כדתנן בה (לעיל דף פא:) רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין ובכסוי תנן ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין ולקמיה מפרש ואזיל מאי שנא דראה אלו כאן ואלו כאן:

מה להלן שחיטה ראויה - כדכתיב (בראשית מג) כי אתי יאכלו:

ושב הכהן ובא הכהן - בנגעי בתים כתיב וילפינן מינה גזירה שוה בתורת כהנים נאמר ושב הכהן ונאמר ובא הכהן מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה כו' וכבר פירשתיה יפה בעירובין (בכיצד מעברין) (דף נא.):

בשחוטי חוץ - כתיב (ויקרא יז) דם שפך:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פה ב (עריכה)

לא לכל אמר רבי מאיר - לא לכל הדברים אמר רבי מאיר שמה שחיטה כדמפרש דמודי ר"מ שאינה מתירתה באכילה ולקמן פריך פשיטא:

בן ט' חי - דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולענין שחיטה משתרי בשחיטת האם:

סד"א - האי נמי נשתרי בשחיטת הטרפה:

קמ"ל - דאינה מתירתה ובעי למשחטיה ושחיטת עצמו מתירתו כדקי"ל (לעיל דף עד.) דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בבן תשעה חי:

והא אמר ר"מ - בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.):

בן פקועה - אפילו היא כשרה טעון שחיטה:

לא צריכא - הא דר' אבא אלא משום דרבי סבר לה כר' מאיר באותו ואת בנו כדאמר לעיל:

וסבר לה כרבנן - בבן פקועה דלא שמעינן ליה דפליג. מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לרבי שמעון כדקי"ל בפרק בהמה המקשה (שם.) ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הילכך לאו ירך אמו הוא לאיתסורי משום טרפות דידה ואימא לרבי דסבר ליה כרבי מאיר תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי למשחטיה דהא שחוטה היא קמ"ל:

את הטרפה - כגון נחתכו רגליה טרפות הניכר:

ונמצאת טרפה - בבני מעיין:

מתיר בהנאה - דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא קרינא בהו חולין שנשחטו בעזרה דזביחה כתיב בהו (דברים יב) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' (קדושין דף נז:):

וסבר ר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא - מוזבחת כדפרשינן דקבעי שחיטה ראויה דאי רבנן וטעמא דאסירי משום דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ ואתי למשרי אכילת קדשים בחוץ מה לי ראויה ומה לי אינה ראויה הא אתי לאתהנויי מקדשים פסולים:

אין והתנן - בניחותא:

וכן חיה - אע"ג דכולי עלמא ידעי דלאו קדשים נינהו:

היינו דגזרינן חיה אטו בהמה - אטו סיפא נקט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמה בקדשים איתרבי חיה וה"ק אפילו לא כתיב בדין הוא דנגזור:

יאניבא - תולעת האוכלת פשתן טיי"ש בלע"ז:

על בוביתא דמיא - מי המשרה שהפשתן שם:

דמורח דמא - יריח התולעת ויברח ששונא הוא לדם עוף:

והיכי עביד הכי - דלא מכסי ליה:

וצריך לדם - כגון זה:

חייב לכסות - ולא יעשה ממנו צרכיו:

כיצד הוא עושה - ויהא פטור מן הכסוי:

נוחרו - חונקו:

עוקרו - עוקר סימנים:

צא טרוף - עשהו תחלה טרפה ואח"כ שחוט דתיהוי שחיטה שאינה ראויה:

צא טרוף א"ל - רבי לר"ח:

זו היא שחיטתו - וצריך כסוי:

כאשר צויתיך - מכלל שנצטוה בעל פה הלכות שחיטה שהרי בתורה לא מצינו שצוהו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פו א (עריכה)

לא מיבעיא קאמר - רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור:

אימא זו היא שחיטתו - קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך:

ומי נפל יאניבא בכיתניה - דרבי חייא:

בני הגולה - לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות:

ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו - שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ"ק דסוכה (דף כ.):

זיקים וזועות ורעמים ורוחות - מפרש בברכות בהרואה (דף נט.) דכולן לקללה:

זועות - הארץ מזדעזעת:

רוחות - זעפא אשטרוביי"ל:

כדרב יהודה - דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא:

חנינא בני - הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא:

די בקב חרובין - מתפרנס בצער ובצמצום:

מתני' ואחרים רואין אותן - דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:

פטור מלכסות - וטעמא מפרש בגמ' דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה:

וחכמים אוסרין - שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא:

שאינו סופג - דהתראת ספק היא:

גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי - וליחייבו לכסות מספק:

סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה - הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר:

רישא נמי - ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ"ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו:

הכי גרסי' שחט באשפה מאי איכא למימר - שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא:

אם בא לימלך - לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל:

סיפא נמי בא לימלך - מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה:

אלא רבנן - לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי:

לחומרא - במלתא דספיקא אזלינן לחומרא:

מחייב - מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה:

מאי איריא רוב אפילו מיעוט - מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר"מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה:

ואיתרע ליה רובא - תקון מעשיהם:

דתנן - כי האי גוונא:

שדרכו של תינוק לטפח - ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פו ב (עריכה)

ואיתרע ליה רובא - אלמא אמרינן הכי וה"נ למה לי רוב:

ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר - ע"י חזקה ומיעוט:

יאמרו ספק איסור להתיר - הילכך אי לאו דרוב מעשיהם מקולקלין דאיכא רובא וחזקה לא היה מתיר לשחוט אחריהם דר"מ חייש למיעוטא ושמא יפה שחטו:

הי מינייהו דאחריתא - איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עליה דנימא הדר ביה מקמייתא:

ואתי לאיטרודי - שמא לא תהא ברור השמועה לאותם שבפנים להשיב לשואל ואם הייתם שם הייתם אומרים אותה:

לא שבקתון דאישייליה - לא הייתי יודע שהיתה שאלה זו בפנים בעודי אצל רבי אבא והייתי שואלו:

ת"ש - דשלח רבי אלעזר הוו יודעים שהורה רבי כרבי מאיר והאחרת לא חש להודיעם:

מתני' שחט מאה חיות כו' - מפרש טעמייהו בברייתא בגמרא:

גמ' כל משמע חיה - הכל משמע:

בין מרובה - חיות הרבה:

בין מועטת - אחת:

חיה או עוף - הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד:

מיבעי ליה לחלק - דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כסוי אלא א"כ שחט שניהן:

לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי:

קאים עלייהו - משמש בסעודה היה:

הב ליבריך - מזוג כוס לברכת המזון וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות:

כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה:

כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פז א (עריכה)

מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע"פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה:

גמ' ואומר לבני ישראל - בפרשת כסוי הוא:

במה ששפך - בידו: שלא יכסנו ברגל גרסינן:

ליתן לו - מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה:

ברכת המזון - ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו' חדא מצוה היא:

ה' צבאות שמו - אלמא חדא הוא דבראינהו:

נקוט לי זימנא - תן לי זמן:

כי הוה בעי - רבי מיברך כשהיה רבי רוצה לסעוד:

אמרו ליה - בני ביתיה ההוא צדוקי שקבעת לו זמן קאי אבבא:

אמר - רבי על עצמו מקרא הזה:

ויתנו בברותי רוש - בסעודתי נותנין מרה: לבסוף אישתכח דלאו איהו הוא אלא צדוקי אחר הבא לבשרו על הראשון שעלה לגג ומת:

ארבעים זהובים - שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן:

לאותה משפחה - של מבשר:

דאמר מר - באלו מציאות (ב"מ דף לא.) השב אפילו מאה פעמים משמע ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא הכא נמי וכסה טובא משמע:

כתיב מיעוטא - אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה ואפי' מאה זימנין אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא:

פטור מלכסות - דהא מכוסה ועומד הוא:

הא אידחי ליה - מכסוי דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות:

אין דיחוי - אין אמרינן דחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן:

חייב לכסות - אף על גב דלא חזר ונתגלה:

מתני' נתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו:

רואין אותו - יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות:

נתערב בדם הבהמה - דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פז ב (עריכה)

או בדם החיה - בדם היקז של חיה:

רואין אותו - שאינו טעון כסוי:

כאילו הוא מים - ואם היה הדם הזה של שחיטת החיה והעוף ניכר בו חייב לכסות:

אין דם מבטל דם - ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה אין דם החיה בטיל דקסבר מין במינו לא בטיל:

דם הניתז - חוץ לגומא:

גמ' תנן התם - בשחיטת קדשים:

כשר - לזריקה:

נתערב בדם הבהמה - של חולין:

או בדם החיה - ממש דסתמא חולין:

רואין אותו - לדם הפסול:

כאילו הוא מים - ואם היה דם הכשר ניכר בו כשר:

לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם - לפיכך כל טיפה וטיפה כשנפלה בטלה הלכך עד שלא תהא בו מראית דם כשרה:

אינו כן - שאפילו נפל דם לתוך מים חייב לכסות שאע"פ שבטל ונדחה ראשון ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם חזר דם הבטל וניעור וחשוב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות:

כל מראה אדמומית - כל זמן שיש בדם מראה אדמומית הוי דם לכפרה ולזריקה ולהכשיר את הזרעים ולקמיה פריך אי מים הוא נמי אכשורי מכשרי:

שתמדו - שערבו עם מי גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על הפירות והכא משום דם דהוי משקה אע"ג דלא אחשבה לירד על הפירות מכשיר דתנן (מכשירין פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו לרצון שנחשב למאומה אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר:

ופרכינן מי גשמים נמי כיון דשקיל - במנא:

ורמי - לתוך הדם אחשבינהו לכך:

בצללתא דדמא - באותן מים שהם מן הדם עצמן כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם מכשיר ואי לא לא:

ענוש כרת - האוכלו:

והוא דאיכא כזית - דם גמור:

ומטמא באהל - כל זמן שיש בו מראית דם אם של מת הוא:

והוא דאיכא רביעית - מן הדם גמור והוא שיעור לטומאת אהל דכתיב (במדבר ו) על נפש מת ובשיעור רביעית הנשמה תלויה:

משקה המת - כגון דמעת עינו וחלב אשה:

כל מראה אדמומית שבו מטמא - כלומר צללתא דדמא כל זמן שמראהו אדום טמא:

משקה טבול יום - אותן משקין היוצאים ממנו הרי הן כמשקין שהוא נוגע בהן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פח א (עריכה)

ואלו ואלו אין מטמאין - דלא גזור בהו רבנן טומאה:

ואלו ואלו תחלה - שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן (לעיל דף לד.) כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה חוץ מן הטבול יום:

תחלה - ראשון לטמא שני והשני שלישי:

חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה - כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה (דף נד:) שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה:

שרץ - כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו:

הכי גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין מת - מת חמור הוא שהוא אבי אבות הטומאה:

לא קלין שרץ וחמורין זב - אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה כדכתיב (במדבר ו) על נפש מת:

מאי שנא זב דגזור רבנן - מיהא טומאה מתחלה במשקין שאינן אב הטומאה מעיינות ומאי שנא מת דלא גזור:

זב - לפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל:

אמר רבי יהודה כו' - לקמיה מפרש טעמיה:

אגפיים - כותלי בית השחיטה ולשון אגפיים כמו אגפי המים גדותיה:

אבל כסה דם הנפש כו' - ושלש מחלוקות הן רבנן סברי כוליה בעי כסוי ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר ולרבן שמעון בן גמליאל דם הנפש כוליה בעי כסוי:

רבנן סברי דמו כל דמו - משמע:

מתני' חרסית - שחיקת חרסים:

מגופה - שעל פי חבית:

גמ' איכא בינייהו דצריך ולא צריך - ללישנא קמא דאמר אין צריך קרי חול הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול הדק עליו ומותר וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכותשו האי נמי בכלל צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו ואסור:

דמיפריך איפרוכי - ביד:

נעורת - ארישט"א שמנערין מן הפשתן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פח ב (עריכה)

נסורת - שמגררין נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר:

ת"ל וכסהו - בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באנפי נפשיה:

ושחיקת כלי מתכות - דלא איקרי עפר:

סובין - שהנפה קולטת:

מורסן - קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת:

לאחר שריבה הכתוב ומיעט - שכתב לך שני מקראות אחד לרבות ואחד למעט אמרת מעתה יש לך לומר כל הנך דלעיל מין עפר נינהו מה עפר מיוחד שמגדל צמחין אף כל שמגדל צמחים וכל הנך קים להו לרבנן שמגדלין צמחין:

מידי אחרינא לא - ואע"ג דמגדל צמחין:

כלל הצריך לפרט - דלא סגי ליה לכלל בלאו פרטא דאי הוה כתיב וכסהו הוי משמע יכפה עליו את הכלי כדקתני רישא ואיצטריך עפר להורות שאין כסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו וכי דיינינן ליה בכלל ופרט היכא דכללא לא משתמע אלא בחד עניינא ומרבי מילי טובא והדר אתי פרט למעוטי כל מילי דכלל אבל הכא דמשתמע כללא בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי:

כלל הצריך לפרט - ללמוד כלל מן הפרט כדאמרי' (מו"ק דף כא.) רבים צריכין לו תלמיד וצריך לו רבו (ב"מ דף לג.) ודוגמתו שנינו בבכורות (דף יט.) מכלל הצריך לפרט כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו הוה ליה בכור לזכרים תלמוד לומר פטר רחם הרי פרט שהכלל צריך ללמוד הימנו:

אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח - למעוטי ארץ מליחה:

האי בורכא - אינו עיקר לשון בור:

במדבר - ארץ ציה שאינה מצמחת:

דינר זהב - לקמיה יליף ועפרות זהב לו: שחיקה אין אבנים לא לא גרסינן:

אשכחן אפר דאיקרי עפר - מעפר שריפת החטאת:

השחור - פחמין כתושין:

נקרת פיסולין - עפר שמנקרין מן הרחיים:

הזרניך - אורפימנ"ט:

הנאה ליכא - במצוה זו דבלאו כסוי נמי הוה משתרי בשר אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית עפר סוטה מטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין פט א (עריכה)

אם מחוט ועד שרוך - שלא רצה ליהנות מן הגזל:

שרוך - רצועה:

חוט של תכלת - לציצית:

רצועה של תפילין - לקשור:

בשלמא רצועה של תפילין - איכא הנאה דכתיב ויראו ממך:

אלו תפילין שבראש - אות הן לכל כי שם ה' נקרא עליך:

מאי היא - מאי הנאה איכא:

מה נשתנה תכלת - שהזקיקתה תורה לציצית:

שהתכלת דומה לים - שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע ורקיע לספיר וספיר לכסא הכבוד דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר והוא כעצם השמים אלמא שמים דומין לספיר וספיר הוא כסא הכבוד דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות:

הנאכל - הגוזל ואוכל קשה הוא לעשות תשובה:

כאפרכסת - טרמויי"א:

לא מרבכם - לפי שאין אתם מרבין עצמכם אלא ממעטין לפיכך חשק בכם כי אתם המעט ממעיטין עצמכם בענוה:

נמרוד - מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקב"ה:

מושב אלהים ישבתי - שבנה לו שבעה רקיעים של נחשת ועלה וישב עליהם:

תולה ארץ - על זכות אותן שנחשבו לבלימה:

שבולם עצמו - סוגר את פיו ודומה לו בבכורות (דף מ:) פיו בלום ורגליו מבולמות:

ומתחת - מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם:

האמנם אלם - אומנות יפה היא האילום אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון:

מישרים - כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס:

בעפר עיר הנדחת - קס"ד אפר שריפתה:

והא איסורי הנאה נינהו - דכתיב לא ידבק וגו' ובעיר הנדחת כתיב:

עפר עפרה - עפר קרקעה:

ורבא אמר - אפילו בעפר עפרה נמי מותר שכסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם:

לא אם תקע יצא - דלאו הנאה היא ולכתחלה מיהא לא יתקע משום דמאיס: