לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/חולין/פרק ח

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מכללו - אצל חיה:

חלקו מבחוץ - לכזית אבר מן החי נחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני:

מהו - מי מצטרפי לחיוביה ככל שאר איסורים דקיימא לן דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) או דילמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ואימא אין לך בו אלא חדושו וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא:

מבפנים - לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין:

אכילה במעיו - כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה:

היכי משכחת לה דמיחייב - בכזית הא אי אפשר ללעוס אכילה כולה יחד:

בגרומיתא זעירתא - עצם קטן שעל כף הירך שיש בו משהו בשר וגיד ועצם משלימו לכזית ואין אדם לועסו אלא בולעו:

מחוסר קריבה - שנתרחקו זה מזה מעט:

מחוסר מעשה - נמי שלא אכל אלא חצי זית:

חוץ משל בין השינים - צריך שיהא כזית במה שהוא בולע לבד הנשאר בשינים:

בשל בין השינים - אפילו רבי יוחנן מודה דלא מיחשיב בהדיה דהא אין נהנה לא גרונו ולא מעיו שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתיב (איוב יב) וחיך (יטעם אוכל):

בין החניכיים - המדבק בחכו שגרונו נהנה בו ומעיו לא נהנו:

חייב - ואע"ג דלא בא במעיו זית שלם לא בבת אחת ולא בזה אחר זה:

הרי נהנה גרונו - בטעם שני חצאי זיתים והא דרבי אסי פליגא אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן חלקו מבחוץ פטור והאי נהנה גרונו משום דהנאת גרונו היינו טעימה והרי טעם שני חצאי זיתים ואע"ג דזה אחר זה הוא לא איכפת לן הואיל ובכדי אכילת פרס הואי אבל הנאת מעיים אינה אלא במילוי כרס ואע"ג דבלע שני חצאי זיתים לא נתמלא כרסו אלא בחצי זית שכשבלעו לזה יצא כבר זה:

אי הוי עיכול - בבליעתו והוי פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו כלום היא:

תבעי ליה כזית - ולחייבו ב' מלקיות:

אלא אי בתר גרונו אזלינן - דפשיטא ליה דלאו עיכול הוא וקא מיבעיא ליה מי אמרינן הרי נהנה גרונו או דילמא הרי לא נהנו מעיו אלא בחצי זית:

תפשוט ליה מדרבי אסי - דבתר גרונו אזלינן:

רבי אסי גמריה איעקר ליה - כלומר רבי אלעזר תרוייהו פשיטא ליה ולא הוצרך לישאל כלום אלא שמעיה לרבי אסי ששכח שמועתו ששמעו שניהם מפי ר' יוחנן שאפילו חזר ואכל אותו כזית עצמו חייב ושמעיה לרבי אסי דקא נקיט כזית אחר אבל ההוא לא אלמא הוי עיכול ואתא לאדכוריה ושאל לו בלשון בעיא משום כבודו אכלו לאותו עצמו מהו כלומר היזכר מה ששמעת על כך:

אישתיק - רבי אסי:

א"ל - ר' אלעזר:

מופת הדור - גדול הדור כמו (זכריה ג) אנשי מופת המה:

זימנין סגיאין אמרת - דבר זה לפני רבי יוחנן דאפילו בההוא עצמו חייב והודה לדבריך ואמר הרי נהנה גרונו בכזית:

פרק שמיני - כל הבשר


מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב - דאע"ג דאמר רחמנא גדי הוא הדין לחיה ועוף ומיפלג פליגי בה לקמן (דף קיג.) איכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן:

ואסור להעלות - דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי ואע"ג שמותר לאכול בשר אחר גבינה כדאמרינן בגמרא:


הנודר מן הבשר - כל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון בני אדם שהוא קורא שם הדבר כך ואשמועינן מתני' דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים: גמ' קס"ד האי איסור דמתניתין מדאורייתא קאמר:

דר"ע - במתניתין היא בהאי פירקא (לקמן דף קיג.):

מותר בבשר דגים - שאין קורהו בשר:

הא עוף אסור - דבנדרים אחר לשון בני אדם אנו צריכין להלך ואשמועינן מתני' דדרך לקרותו בשר:

כל מידי דמימליך עליה שליח - כל דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך הכלל ולא מוצא הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה:

מיניה הוא - חשוב לענין נדרים מאותו המין כגון הכא שהאומר לשלוחו קנה לנו בשר מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם בשר עוף והוא נמלך בבעל הבית ושואל כלום אני לוקח בשר עוף:

מיניה הוא - מין בשר הוא שהרי אמר לו קנה לי בשר ואם לא היה עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא:

לא מצאתי אלא דילועין - ואינו לוקחן מיד כשמוצאן אלמא לא קרו ליה אינשי ירק דהא האי ירק סתם קאמר ליה ואי בכלל ירק הוא לא היה צריך לימלך:

אמר להם כן הדבר - ומשם אני מביא ראיה שהוא מין ירק שאילו לא מצא אלא קטנית לא היה משיבו לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדילועין היה אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דילועין ולמה היה אומר כן אלא שיש לך ללמוד שהדילועין נקראים ירק ואין הקטנית בכלל ירק:

סבר לה כר"ע - דאע"ג דצריך לאימלוכי ולא שקיל מיניה הוא דאי לאו מיניה הוא לא הוה אמר אשקול מהאי:

ויש מהן מה"ת - בשר בהמה:

ויש מדברי סופרים - חיה ועוף:

ש"מ - מדאסר עוף בהעלאה משום גזירת אכילה ש"מ איסור אכילה דידיה מדאורייתא ולא כרב אשי:

אכילה גופה גזירה - אטו בשר בהמה:

חלת חו"ל - אינה אסורה לזרים אלא מדרבנן אבל חלת הארץ תרומה קרייה רחמנא ואסורה לזרים מוכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב):


נאכלת - לכהן עם הזר ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיניה ואכיל דהא אכילה גופה לא מיתסרא בה אלא משום גזירת אכילת חלת הארץ:

לכל כהן שירצה - אפילו לעם הארץ שאין משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ דכתיב (דברי הימים ב לא) לתת מנת לכהנים למחזיקים בתורת ה' מחזיקים יש להם מנת ולא שאין מחזיקין אלמא בדרבנן לא גזרינן העלאה אטו אכילה:

בשלמא אי אשמועינן תלת חו"ל בארץ - שהביאה לארץ ואשמועינן דאע"ג דיש כאן חלה דאורייתא ואיכא למיגזר הא אטו הא דאי מסקת חלת חוצה לארץ (לארץ) אתי לאסוקי חלת הארץ ומיכלה הזר הוה איכא למשמע מינה מתניתין נמי אי לא דאכילת עוף דאורייתא לא הוה גזר העלאתו אטו אכילתו ולא אטו דבהמה אלא בחוצה לארץ טעמא משום דליכא למיגזר אטו שום איסור דאורייתא הוא:

אבל הכא - אע"ג דלא איבעי לן למגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי:

מתקיף לה רב ששת - אפילו את"ל בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת לה גזירה לגזירה דהא העלאה דרבנן משום אכילה ואכילה גופה דרבנן דהא סוף סוף צונן וצונן הוא ואפי' אכיל להו כי הדדי ליכא איסור דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה:

גזירה שמא יעלה - בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול:

מתני' ואינו נאכל - עם הגבינה:

א"ר יוסי דבר זה כו' - בגמ' פריך היינו תנא קמא:

בשולחן שאוכל עליו - דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה ע"ג זה:

גמ' רבי יוסי אומר ו' דברים כו' - יש אחרות הרבה אבל באלו ששה לא היו מודים לו חביריו שיהיו ב"ש מקילין ובית הלל מחמירין:

כל האומר דבר בשם אומרו - והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו:

באפיקורן - דרך הפקר שאינו נזהר בהן וכדמפרש:

הוא תני - כך קבלה סדורה מרבו:

והוא אמר לה - והוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקורן:

בלא קינוח הפה - שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו:

הא קא חזינן - ידים ריקניות שאין דבוק בהם כלום:


אילימא בית שמאי אומרים מקנח - פיו:

ולא מדיח - במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה:

ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח - דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח:

אין קינוח פה - להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:

אלא - אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה:

נימא בית שמאי היא - דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח:

אף מדיח - תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:

וליתנייה - במסכת עדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:

והוא הדין - דתרווייהו בעינן:

בדשערי לא - מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח:

שטר - נעשה רך ונדבק בחיך ודוגמתו בהשוכר (ב"מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין:

אקושא - קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים:

קמחא תמרי וירקא - רכין הן:

בין בשר לגבינה - משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה:

אסור לאכול גבינה - משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו:

בשר שבין השיניים - מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו:

הבשר עודנו - אלמא מיקרי בשר:

אנא להא מילתא חלא בר חמרא - לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין:

למחר כי השתא - מעת לעת:

סייר - הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות:

משכח איסתירא - מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך:

פתכא דאופי - משוי עצים שהיה גונבו:

קדמוך - שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה:

צנורא דבדקא - המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה:

רמא קלא - הרים קול וצווח:

חובה - עדיפא ממצוה ולקמיה מפרש מאי חובותייהו:

מצוה - לשמוע דברי חכמים:

אמצעיים - שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא:

מצוה לגבי רשות חובה קרי לה - משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה:

בין בכלי - מתחתיהם לקבלם:

קינסא - אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע:

מפעפעין - אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:


סולדת - נכוית אם היד סולדת בהן בטלו ונשתנו מתורת מים:

איכא דמתני לה אסיפא - לא שנו דאחרונים בחמין לא:

מכלל כו' - דבהנך דאסר לאחרונים שרי לראשונים:

שמלח סדומית יש - ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן:

ומשתכחא כי קורטא בכורא - אינה מצויה אלא קורט בכור:

כל מילחא - מדד מלח כמו (שמות טז) וימודו בעומר וכלו בעומרא:

מאי - צריך ליטול אחריו או לא:

משום זוהמא - שריחן מסריח ונראות מאוסות:

למישתי - כשאדם שותה אין לוקחין כלום מלפניו:

דבר קלקלה - שמא יכעוס השותה שחפץ באותו דבר הניטל וכי יכעוס יסתכן ויחנק:

רוח צרדא - אשטורדישי"ן:

חוץ לארבע אמות - שמוציאו חוץ לארבע אמות של שולחן:

דכנשי נשווראה - שמכבדין פירורי אוכלין מן הבית:

מנקירותא - לנקר הבית נקיון:

מהדר אבתריה שרא דעניותא - שר הממונה על העניות היה רודף ללוכדו ולהביאו לידי עניות:

איבלי - על עשבים שבאפר:

נפל לידאי - שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהו למדרס רגלים ואלכדנו בכך:

שמעיה - ההוא גברא לההוא שרא:

דקאמר ווי דאפקיה מביתיה - הוציאני זה ממקום מנוחתי:

אופיא - אשקומ"א:

לכרסם - רירין הבאין מן החוטם:

מדחיה - בידו לצדדין:

לישקעיה שקועי - בתוך המשקה עד שיכלה מאליו:

לכרסם דחמרא - שבא לו מחמת אופיא דחמרא:

שכרא - רפואתו לשתות שכר:

לכרסם דשכרא - שבא מחמת אופיא דשכרא לישתי מיא:

בתר עניא - זה שלא היה לו אלא מים לשתות:

מכישא דאסר גינאה - שאין מוציאין שום או כרישין מאגודה שאוגדין מוכרי ירק לאוכלו:

כרעבתנותא - שאין יכול להמתין עד שיתירנו:

לכשפים - הרואה אותו יכול לעשות לו כשפים והנשמר ממנו אין כשפים נוחין לחול עליו:

מטרוניתא - נכרית:

אותבן בהדייכו - הושיבוני עמכם בספינה:

אמרה מילתא - לחש של מכשפות:

אסרתה לארבא - שלא זזה ממקומה:

אמרי אינהו מילתא - אף הן היו בקיאין בדבר ועושין להציל עצמם מיד המכשול ואיכא דאמרי שאמרו שם ולא מוכחא מילתא:

מאי איעבד לכו - שאין מכשפות שולטת בכם שאתם נשמרין מכל דבר הקשה להן:

דלא מקנח לכו בחספא - אין אתם מקנחין עצמכם בחרס בבית הכסא ואין אתם הורגין כינה במלבושכם:

מרזיבא - צינור המקלח מים מן הגג:

שופכין - שמא ירדו עליו מים מאוסין המקלחים מתשמיש המשתמשין על הגג ושופכין מי תשמיש והן באין לצינור:

שקולאי - נושאי משאות בשכר:

פקעה - ששברה המזיק:

שמתיה - למזיק:

דאותביה באונאי - הושיבוה באזני שהייתי ישן שם:

דצייר וחתים - כלומר באחד מכל אלו אין לנו רשות:

דשדו מיא - השותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ:

משום ציבתא - קסמין וקשין שעל פני המים:

מים רעים - פעמים ששתה מהן שד וזו תקנתן:

דהוה בי רב פפא - שהיה משמשו:

עד דחלפי מים הרעים - ששתו המזיקין מהן:


האכילו בשר חזיר - שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשל ומאכילם וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעובד כוכבים הוא והאכילו בשר חזיר:

הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש - בפרק בתרא דיומא בעובדא דכידור איכא למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה אלא אפקה:

וסימניך - שלא תטעה מי מהם אמר הוציאו ומי מהם אמר הרגו:

אתא רב דימי אמר אפקה אתא רבין אמר קטלה - הראשון הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן כאילו שניהם נעשו בה גירושין והריגה ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ ישראל מקמי רבין:

חדא מהני כו' לחומרא - ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמור מנבלה דאית ביה תרי איסורי:

אין נוטלין מהם - מים הראשונים ופליג אדלעיל וחזקיה תנא הוא:

רבן גמליאל ברבי - בנו של רבי ואוכל טהרות היה:

חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל מטבילין בהן הידים - אי איכא מ' סאה:

כל גופו טובל בהן - אם נטמא ראויות הן לטבילת כל גופו:

אבל לא פניו ידיו ורגליו - אם טבל בהם פניו ידיו ורגליו אין טבילה עולה לידים ולאכילה:

השתא כל גופו כו' - הלא אף טבילה עולה לידים יותר מן הנטילה כדאמרינן בחגיגה (דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולקדש מטבילין אלמא טבילת ידים עדיפא ולכל גופו חזו לטבילה לידיו לא כל שכן:

במקומן - בחיבורן אם בא להטביל ידיו בהן:

דכ"ע שפיר דמי - דשם טבילה עליהם ככל מעיינות ומקוואות:

משקל מינייהו במנא - לשפוך על ידיו כדין הנטילה:

דכ"ע אסור - דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה להן שעת הכושר:

דאפסקינהו בבת בירתא - חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה דגזירה בעלמא הוא אטו מנא:

שנפסלו משתיית בהמה - כגון סרוחין או חמי טבריא:

בקרקע כשרין - להטביל ידיו דהא מקוה נינהו אבל נטילה לא תקנו רבנן אלא בראוין לשתיית בהמה:

אבל לא פניו ידיו ורגליו - אפילו דרך טבילה פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא בעלמא נקט:

נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין:

מצוה לשמוע דברי חכמים - שתקנוה:

רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך:

מכאן סמכו - כדמפרש ואזיל:

הא שטף - במים את ידיו טהור מנגיעתו בזב בתמיה:

אלא ה"ק - הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא:

ופליגא דרב נחמן דאמר גסות הוא - ואסור לנהוג עצמו בגסות הרוח ולאו רשות היא:

ולא יהבו לי מידי - שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקסברי אין מזמנין על הפירות לומר נברך:

וש"מ - מדברכו כל חד וחד לחודיה לאחריהם ולא יצא האחד בברכת חבירו שמע מינה בשנים מצוה ליחלק הואיל ואין כאן שלשה:


עד הפרק - השני שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות:

לתרומה עד הפרק - פרק השלישי והוא בגב היד:

קידוש ידים ורגלים - מן הכיור:

עד הפרק - העליון מקום חבור היד והזרוע:

עד כאן לחולין - מראה היה בידו כמו שפירשתי:

ושמואל אמר - פרק החולין והתרומה שוין ולחומרא בפרק השלישי והוא שבגב היד:

משום דכהן הוא - ורגיל בתרומה לפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כן כדי שיהא רגיל בה:

ומתנה - לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם:


פקתא דערבות - בקעה של אותה מדינה ואין מים מצויין להם:

ופליגא דרב - דשרי אפי' בלא דחק:

האי אריתא דדלאי - צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות:

אין נוטלין ממנו לידים - לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלאו מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאליהם ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קאתו טביל' נמי בצינור ליתא שאין כאן שעור מקוה:

ואי מיקרב גבי דולא - כשהדולה שופך וזה נותן ידיו סמוך למקום השפיכה והמים מקלחין מכח השפיכה לתוך ידיו שפיר דמי:

ואי בזיע דולא בכונס משקה - כשהנקב מכניס משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו נראה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור:

מילף לייף - הצינור עם היאור ע"י דלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה גמורה היא ודיה בחבור זה ולא בעינן כשפופרת הנוד כדין עירוב מקואות דעלמא:

כלי שניקב כו' - לאו כלי הוא דרבנן כלי תקון:

הא לחד והא לתרי - לחד רביעית בעינן מתחלה אבל לתרי שהיה בו רביעית ונטל הראשון ואח"כ נטל השני אע"ג דלא הוי רביעית בנטילת שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש לקמיה מי רביעית:

קפדיתו אמנא - שיהא כלי שלם:

אחזותא - שיהא בהן מראה מים:

אשיעורא - דרביעית:

דקאתו משירי טהרה - אבל מעיקרא צריך שיהא בו רביעית:

נטלא בת רביעית - של זכוכית קרי נטלא והיתה מוצנעת לשער בה כלי של כל איש ואיש שמתקנו ליטול ידיו:

כוזא - של חרס:

שתקנה - חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאישתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו:

חמת וכפישה - מיני נודות של עור הן:

שק וקופה - אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים:

במפה - מי שלא נטל ידיו מהו לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל:

וכשנתנו לו לר' צדוק - במסכת סוכה כשהיו נותנין לו לרבי צדוק אוכל שהוא פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו ולא היה נוטל ידיו ולא היה מצריכו סוכה ולא ברכת המזון: לא הא דנקט פחות מכביצה משום סוכה וברכה נקט ליה:


עבדין כדין - וכי עושין כן לאכול בלא נטילה:

דעתי קצרה - אסטניס אני דאע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי:

בבלאי חמתות - חמתות בלויין וכורכין ידיהן בהם ואוכלים בלא נטילת ידים:

ליטעו בדרב [ושמואל] - כסבורים אתם דהא דאשכחיה שמואל לדרב דאכיל במפה משום דלא נטל ידיו הוא:

והא דעתי קצרה קאמר ליה - אלמא נטל ידיו:

התירו מפה לאוכלי תרומה - דהכהנים זריזין הן ולא נגעי:

ולא התירו - לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים:

אוכל מחמת מאכיל - אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך:

בלם ליה אומצא - חתך לו חתיכת בשר:

בלם - במ"ם סתומה כמו (תהלים לב) עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו (לבלום) של סוס ולי נראה בלם ליה אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו (בכורות דף מ:) פיו בלום גבי מומין של בכור שפיו סגור שאין יכול לפותחו אלא מעט ורגליו מבולמות:

אי לאו דרב המנונא את - אדם חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוינא ספינא לך בלא נטילה:

מאי - חוכמתיה:

לאו דזהיר ולא נגע - אלמא אין צריך נטילת ידים ובלבד שלא יגע:

לא - הכי קא"ל אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך. זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז הרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך והיינו דאמרינן בע"ז (דף כ:) זהירות מביאה לידי זריזות:

השמש מברך על כל כוס וכוס - לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח דעתיה מן השתיה:

ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה - דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם:

אי איכא אדם חשוב - בסעודה בטוח השמש שיתן לו לחם כל הצורך:

דטריד - לשמש את המסובין ושוכח שלא נטל ונוגע באוכלין שיאכל ואע"פ שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין:

לא יתן אדם פרוסה לשמש - באחד מן האורחים קאמר שלא יכעוס בעה"ב כשהוא שותה חונקו לו יין ומזיק לו ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו:

אשה מדיחה ידה במים - ביום הכפורים דאע"פ שאסור ברחיצה התירו לאשה להדיח ידה אחת וליגע בפת:

שלא רצה להאכיל בידו אחת - אפילו ידו אחת לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביוה"כ ומונע מלהאכילו אלמא מאכיל צריך נטילה:

התם משום שיבתא - רוח רעה שורה על ידים שלא נטלו שחרית אבל נטל ידיו שחרית ולא נזהר בהן ובא להאכיל את חבירו אין צריך נטילה ולא אמרינן דאסתם נותן לתוך פיו תקון רבנן נטילה:

דמחיין רבאי - קספית לבראי בדלא משית. האכלת את בני ולא רחצת ידים תחלה:

לא מסתייה דלא גמיר - לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול:

מתני' שני אכסנאין - אין לחוש שיאכל זה משל חבירו:

גמ' זה בא מן הצפון כו' - אלמא דוקא בשאין מכירין זה את זה קאמר:

ולא אסרו - להעלות בשר עם הגבינה על השולחן:

אלא בתפיסה אחת - בכרך אחד:

תפיסה אחת ס"ד - הא בלא שלחן אוכל עליו נמי אסור:

מהו - כיון דמקפידין שאין זה אוכל משל זה מותר או לא:


כל הסריקין אסורין - לענין מצות דפסח תנא אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן ונחתום אחד ובייתוס שמו היה לו דפוס אחד מצוייר והיה מושיב לתוכו את הסריק והוא מצוייר מיד אמר להם אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה מיד אמרו לו א"כ יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין והכא נמי יאמרו כל האחין אסורין ואלו מותרין:

איזורו מוכיח עליו - האיזור תמיד הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוקו ולובש חלוק אחר נוטל האיזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר ולכך התירו לו חכמים:

מתני' טיפת חלב שנפלה על החתיכה - בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדירה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה בלבד:

אם יש בה בנותן טעם - באותה חתיכה כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה מיד נאסרת החתיכה ובשאר חתיכות דקדרה לא איירי תנא דמתני' ובגמרא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן או לאו:

ניער את הקדרה - הגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן:

אם יש בה בנ"ט באותה קדרה - כלומר אין כח בטיפה לאסור כולן אא"כ יש בנ"ט ליתן בכל הקדרה:

גמ' אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא - הא דאסרינן בכל איסורין משנתנו טעם בהיתר אע"פ שאין אוכל ממש כגון סילק האיסור ואין כאן אלא טעמו דאורייתא היא דגמרינן מבשר בחלב דאסריה רחמנא באכילה כדגמרינן לקמן (דף קטו:) מלא תבשל שלשה פעמים האמורים בתורה ואע"ג דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בשולו אין כאן אלא הטעם ומיניה גמרינן לכל איסורין במה מצינו:

דאי ס"ד - בכל שאר איסורין טעמו דרבנן היא דלא גמרינן להו מבשר בחלב:

מ"ט לא גמרינן מיניה משום דחדוש הוא - דשניהם מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בשול נאסרו בלא אכילה הילכך לא גמרינן חומרא מינייהו:

אי חדוש הוא - אמאי קתני מתני' דבעיא טעמא בלא נותן טעם נמי אסור דהא חדושא חדיש ביה רחמנא ואפי' כל דהו דהא בשר בחלב הוא אלא ש"מ לאו חדושא דאהכי קפיד רחמנא דומיא דכלאי הכרם דמתסרי נמי משום כלאי תערובת דכיון דלאו חדוש הוא גמרינן ליה (לעיל דף צח.) מזרוע בשלה דמישתרי כל כמה דליכא טעמא:

אמר ליה רבא - לעולם אימא לך חדוש הוא ודקאמרת אע"ג דליכא טעמא ליתסר דהא ליכא למגמריה מזרוע בשלה על כרחך בגופיה גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרתו תורה אלא דרך בשול שאסר הבשר להתבשל בחלב ואין לך כגון זו שלא יתן טעם:

אמר רב - הא דתנן במתניתין אם יש בנותן טעם באותה חתיכה לאסור את כל הקדרה דכיון דנאסרה החתיכה היא עצמה כולה נעשית איסור ואוסרת כל החתיכות כולן ואפילו יש בהן כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן:

מפני שהן מינה - ורב סבר לה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל:

לימא פליגא אדרבא דאמר - בפ' גיד הנשה (לעיל דף ק:) קסבר רבי יהודה כל מין ומינו ודבר אחר שעם מינו כלומר מין דאיסור שנתערב עם מינו ובשאינו מינו דהיתר סלק את מינו דהיתר כמי שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטיל ולא תוספת הוא נוסף עליו להיות שניהם איסור ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטלו אלא סלקהו כאילו אינו כאן וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו והכא נמי יש כאן רוטב שיוכל לבטל את כל החתיכה הנאסרת ואמאי אוסרת:

ברוטב עבה - דק דק של בשר ושומן דכוליה מין בשר הוא:

ומאי קסבר - רב באפשר לסוחטו באיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו וחזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר שאפשר האיסור הנבלע בזה ליסחט ממנו וליחלק בהיתר האחרון ואין בו כשיעור לאסור את האחרון:

אי קסבר - הותר גם הראשון מפני שנפלט האיסור ממנו ולכתחלה הוא דאסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומיהו דיעבד שרי לאכול אף הראשון:

אמאי חתיכה נעשת נבלה - הא אפשר היא ליסחט ממנה וליחלק לאחרים שלא קבלו ממנה כלום ואין לנו לאסור עד שיתן החלב טעם בכולן דליכא למימר אפשר ליסחט מזה וליבלע בזה שהרי כולן שוין בטעמו ואיזה תתיר ואיזה תאסור:

אלא קסבר - משנאסרה החתיכה שוב אין לה היתר בסחיטה ואשמועינן אף ההיתר שבה נעשה איסור להיות כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה:

מותר - אף הראשון שנאסר:

בשר אסור - שנתן החלב טעם בו:


חלב אמאי מותר - הרי חלב מעט שנבלע בבשר נעשה נבלה שהרי נאסר וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו חלב אסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל:

חלב נבלה הוא - זה שנבלע ונסחט:

גדי אסרה תורה ולא חלב - ואפילו חלב מותר ואפילו היה בבשר שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ס"ל נמי לרב דחלב מותר:

חצי זית חלב - הכי משערינן יין וחלב וכל משקה לשערו בכזית מביא כוס מלא משקין ומביא זית ונותן לתוכו הזית והמשקה יוצא לחוץ וההוא דנפיק הוי כזית וכך היא שנויה בתוספתא בפרק נזיר שאכל:

לוקה על אכילתו - דכזית איסור אכל:

ואינו לוקה על בשולו - לקמן מפרש טעמא בשמעתין:

אלא לעולם קסבר רב חלב נמי אסור - גרסי' היכא דיש בו טעם איסור או איסור מינו בלא טעם:

והכא במאי עסקינן - דאמר רב לעיל בשר אסור חלב מותר כגון שנפל אותו זית לתוך יורה רותחת דמה שבולע אינו פולט שכל זמן שאינו נח מרתיחותיו אינו פולט:

כשקדם וסילקו - לאותו זית קודם שתנוח:

לעולם לא מצטרפי - לעשות איסור אא"כ היה בו בתחלה כשיעור וכי אמר רב לוקה על אכילתו שבא מיורה גדולה ולצדדין אמר רב למילתיה אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב הבא מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו לוקה על אכילתו שאכל שיעור שלם איסור של שם אחד ואין לוקה על בשולו דאם בשל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה לפי שאין מצטרפין מכלל היתרן לקרות איסור עד שיהא בכל אחד ליעשות איסור לעצמו:

אחרים - עובדי כוכבים כלומר שנתבשל כל צרכו:

כיון שנתנה טעם באותה חתיכה - כלומר כיון שיש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה הכל אסור ואפילו ניער את הקדרה דאיכא למימר נחלק לכולן והרי אין בו כדי לאסור אפ"ה אסור וטעמא מפרש לקמיה:

מפני שהן מינה - לפיכך אוסרת כולן ואפילו הן אלף שיש בהן כדי לבטל חתיכת האיסור כו' דכיון דמינו נינהו לא בטיל טעמא דבשר דנפיק מיניה שאף טעם הבשר נאסר:

וחכ"א עד שתתן טעם כו' - קס"ד דאטפה קיימי עד שיהא בה כדי ליתן טעם בכולם אין כאן איסור אפילו בחתיכה ראשונה מפני שהוא חוזר ונסחט:

קיפה - דק דק של בשר שיורד לשולי קדרה:

נראין כו' - מפרש לקמיה כולה מילתא דרבי:

ניער - הגיס בה במגיס המנער את הקדרה מתפשט הטעם בכולה וכן המכסה אותה מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין:

אילימא לא ניער כלל - אמאי נאסרות האחרות:

מבלע בלע - ההיא חתיכה:

מפלט לא פליט - באחרות את טעם החלב שהחלב בגגה של חתיכה הוה:

לא ניער בתחלה - וקבלה החתיכה את הטעם ואח"כ ניער וחזרה ופלטתה באחרות:

הא בלע והא פלט - מה שבלעה וחזרה להתירה והאיסור שיצא ממנה אין בו כשיעור לאסור:

קסבר אפשר לסוחטו אסור - מפני שכולה נעשית איסור וכל הנסחט ממנה אסור וכל הנשאר בה אסור וכיון דאף טעם בשר שבה נאסר חוזר ואוסר האחרות אפילו הן אלף דמין במינו לא בטיל:


ופרכינן מכלל דר' יהודה סבר כי ניער כו' - נמי אסירי דמדקאמר רואה אני דברי ר' יהודה בשלא ניער בתחלה אבל איני רואה את מה שהוא אוסר אף בשניער מכלל דאיהו אף בשניער אסר מדלא קתני אמר רבי לא אמר ר' יהודה אלא בשלא ניער:

הא לא בלעה - חתיכה ראשונה יותר מן האחרונה ובטיפה הזאת אין שיעור לאסור את כולן:

שמא לא ניער תחלה יפה - ובלעה ואח"כ פלטה כשניער בסוף ובהא גזירה לא סבר לה רבי כוותיה אבל בדאפשר לסוחטו אסור ובמין במינו לא בטיל סבר לה כוותיה:

אמר מר ודברי חכמים - המתירין את הכל נראין לרבי כשניער אבל בשלא ניער לא נראה לו מכלל דהם מתירין אף בשלא ניער:

ומאי ניער - דקאמר רבי:

אילימא ניער בסוף ולא בתחלה - דאע"ג דקבלה את הטעם קאמר רבי דרואה הוא את דברי המתירין הואיל וניער בסוף וחזר ונסחט דקסבר אפשר לסוחטו מותר האמרת נראין דברי ר' יהודה בהא:

ניער מתחלה ועד סוף - ראה את דברי המתירין בזו דכיון דפשט מתחלה הטעם בכולה קדרה ואין בה כדי לאסור את כולה מותר ולא ראה דברי ר' יהודה החושש שמא לא ניער יפה יפה:

מכלל דרבנן סברי כו' - מדקאמר רואה אני את דבריהם בשניער בתחלה ואין אני רואה את דבריהם מה שהתירו בשלא ניער מתחלה והן מתירין אותו בניעור שבסוף ומשום סחיטה מכלל דקסברי אפשר לסוחטו מותר:

וממאי דבאפשר לסוחטו פליגי - והאי עד שתתן דקאמרי רבנן אטיפה קאי ושרי אף החתיכה דילמא חתיכה קמייתא ודאי אסירא ואסיפא דמילתיה דרבי יהודה דאסר את השאר אפילו הן אלף מפני שהן מינה פליגי רבנן ואמרי לעולם אין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיהא בחתיכה כדי לתת טעם בכולן דמין במינו נמי בטיל ורבי הכי קאמר רואה אני את דברי רבי יהודה לאסור אף בשאר החתיכות בשלא ניער בתחלה וקבלה טעם האיסור ונעשת איסור אלא בסוף וחזרה ופלטה באחרות ומין במינו לא בטיל ואין אני רואה דבריו בשניער בתחלה דהא לא נעשת איסור ולשמא לא ניער יפה לא חיישינן ורואה אני את דברי המתירין כשניער בתחלה כדפרישית דלא נעשת איסור ולשמא לא ניער לא חיישינן ואין אני רואה היתר אפילו באחרות בשלא ניער בתחלה אלא בסוף דנעשת איסור מתחלה ואוסרת בסוף את חברותיה במשהו דמין במינו לא בטיל:

האי מאי אי אמרת בשלמא במין במינו - כולם מודים דלא בטיל ובחתיכה קמייתא שרו רבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ועד שתתן דקתני אטיפה קאי:

היינו - דשייך למימר נראין דברי חכמים המתירין בשניער בתחלה דלא בלעה:

אלא אי אמרת אפשר לסוחטו לרבנן נמי אסור - והאי דקשרו רבנן בין שניער בתחלה ובין שלא ניער בתחלה אשארא הוא דקשרו ומשום דמין במינו בטל ועד שתתן דקתני אחתיכה קאי היכי מצי רבי למיתני נראין דברי חכמים בשניער והא רבנן נמי אסרי לה לחתיכה דאית להו גזרה שמא לא ניער יפה יפה ורבי מדתלי טעמא דהיתרא בשניער מכלל דשרי אף בקמייתא משום דלא בלעה ואין נראין לו בה לא דברי רבי יהודה האוסר בכולן ולא דברי חכמים המתירין באחרות ואוסרין מיהא בראשונה ואם בא רבי להשמיענו דמין במינו לא בטיל ועוד דלא חיישינן לשמא לא ניער יפה הכי איבעי ליה למיתני נראין דברי רבי יהודה שאוסר בכולן בשלא ניער בתחלה אלא ניער בסוף דכיון שקבלה הטעם ונאסרה אוסרת חברותיה בכל שהוא דמין במינו לא בטיל ואין נראין דבריו כשניער דאיהו חושש לשמא לא ניער יפה ואוסרת כולן דכיון דניער לא חיישינן להכי ואף הראשונה מותרת ומדקאמר נראין דברי חכמים מכלל דרבנן בקמייתא נמי שרו ועד שתתן אטיפה קאי וקסברי אפשר לסוחטו מותר ולא נעשית החתיכה נבלה:

ותו לא מידי - אין לשנות את הסוגיא והשתא דקם ליה רבי בשיטתיה דר' יהודה דאפשר לסוחטו אסור ורב ורבי יוחנן ורבי חנינא נמי כוותיה סברי אע"ג דאיפליגו עלייהו שמואל ור"ל הא אמרינן שמואל באיסורי במקום רב ליתא וכן לגבי רבי יוחנן ליתא ועבדינן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפל על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם בה ואפילו אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה והחתיכה עצמה נעשית נבלה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה דכולן נאסרות ואפילו הן אלף דבהא נמי קיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל דהא קם ליה רבי בשיטתיה ורב ושמואל נמי בשיטתיה קיימי דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו ותניא כותייהו במסכת עבודה זרה (דף עג:) ואע"ג דאיפלוג עלייהו רבי יוחנן ור"ל התם ותניא נמי כוותייהו שמעינן לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאיתמר חלא לגו חמרא כו' במסכת עבודה זרה (דף סו.) ובפסחים (דף ל.) נמי פסק רבא הלכתא כרב דמין במינו במשהו דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו ומפרשינן טעמא במינו במשהו רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו ובשלא במינו גזר רב בחמץ אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתו לזלזולי ביה שמע מינה בתרוייהו הלכה כר' יהודה בין באפשר לסוחטו אסור וכולה נעשית נבלה בין במין במינו לא בטיל אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מששים בכל החתיכה שקבלה את הטעם הרוטב מבטלה ומשליכה וכולן מותרות דבהא אפי' רבי יהודה מודי דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואית ספרים דמתניא בהו איפכא אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בשניער וכסה כו' ולא אפשר לאוקמא דא"כ כולהו מודו בקמייתא דאסירא דכיון דמוקי פלוגתייהו נמי בשלא ניער כלל א"כ על כרחך לרבנן נמי קמייתא אסורה דהא בלע ולא פלט ואין כאן מחלוקת אלא באחרונות ולא איירי באפשר לסוחטו מידי הילכך לא גרסינן לה:

מתני' לא קרעו אינו עובר - על אכילתו ללקות ולא על בשולו דלאו חלב מקרי ובגמרא מפרש אי איכא מיהא איסורא דרבנן או לא:

הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו - להיות בכרת ובמס' כריתות (דף כב.) מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו אבל בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי נמי אמרינן בפסחים (דף עד:) שאני לב דשיע: גמ'


אמר רב אינו עובר עליו - מדאורייתא ומותר לכתחלה באכילה אם בשלו ולא אמרינן אסור מיהא מדרבנן דהא אפילו נסחט ממנו ויצא אמרינן לקמן (דף קיא.) חלב שחוטה מדרבנן הוא והאי כיון דמובלע ולא פירש אפי' איסור דרבנן ליכא:

דהתם מיעבר הוא דלא עבר - ללקות דאין בו כזית:

הא איסורא איכא - דחצי שיעור אסור מה"ת:

הא כחל לא בעי קריעה - לאחר הבישול מדלא תנא ביה לא קרעו קורעו לאחר בשולו:

דלמא - משום הכי לא תנייה משום דלב הוא דסגי ליה בקריעה דלאחר בשול משום דבשעת בשול לא בלע דשיע:

אבל כחל - שהוא רך כבר נבלע בו החלב ע"י בשול ולא סגי ליה תו בקריעה:

קבה - של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך קבתן:

זה כנוס במעיו - ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא וכחל אינו כנוס במעיו שלא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן:

וטחו בכותל - כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו:

קרע לי - כחל קודם שתצלנו ואנא איכול:

מתניתין היא - דקורעו מתחלתו ומותר:

הא קמ"ל - קריעה בעלמא קא"ל או שתי או ערב לפי שהחלב הנוטף יוצא למטה ומשיצא והרי הוא חלב לא חזר ולא בעי שתי וערב אלא לקדרה דהתם ודאי צריך להוציא כולו מתחלה לפי שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו ודקתני לעיל שבשלו מותר בצלי קאמר דצלי נמי קרי בשול דכתיב בדברי הימים (ב לה) ויבשלו (את) הפסח:

ילתא - אשתו:

הכבד - כולו דם הוא קרוש טעם דם לו:

דם טוהר - של בתולין ושל ימי טוהר של יולדת:

מוח - של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר:

גירותא - עוף טמא הוא:

לישנא דכוורא - יש לו טעם גירותא:

אסר לן אשת איש - שרא לן גרושה ואע"פ שבעלה חי:

בעינא למיכל בישרא בחלבא - ומה אמצא היתר דוגמתו:

זויקו - שפודו תנו לה כחל בשפוד:

והא אנן קורעו תנן ההוא לקדרה - דכי נפיק מיניה הוי חלב שחוטה וכי הדר ומיבלע ליה אסר ליה ודקתני לא קרעו אינו עובר עליו רב נחמן סבירא ליה כלישנא בתרא דרב וברייתא מוקי לה בצלי דכתיב ויבשלו (את) הפסח בדברי הימים:


והא קתני שבשלו בדיעבד - והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדרה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע:

איכא תנא - בהאי דוכתא:

דאתנייה לרב כחל - יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיעא ליה לרבי אלעזר:

אחוייה - בני המקום:

לרב יצחק - אמרו לו לרבי אלעזר זה שנאה לו:

אני לא שניתי לו כחל כל עיקר - כלומר שום כחל לא שניתי לו לאיסור בין כחל מניקה ובין כחל שאינה מניקה:

ורב - ששנה להם כחל שאסור:

בקעה מצא - כלומר ראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב והחמיר עליהן: לטטלפוש:

ריבעא - ליטרא:

רב כהנא מתני הכי - כמו שאמרנו שכן השיבו רב יצחק לרבי אלעזר לא שניתי לו כל עיקר:

כחל מניקה - שהיתה מניקה ויש בדדיה חלב כנוס הרבה:

ומתוך פלפולו של רבי חייא - שהוא מחודד מאד ומבין מעצמו וכסבור שתלמידיו מחודדין כמותו כשחזר ושנאה לפני ר' חייא שנה לו סתם וסבור שיבין רב שאין אסור אלא מניקה ולא הבין:

תכלא - שכול קובר את בניו:

מרא דעובדא - זהיר במעשים טובים:

לא אכלי כחלי - לגמרי אפילו צלי ואפילו קרעו:

במאי טויתינהו - היכן הוו לך שם עצים:

בפורצני - חרצנים שאצל היקבים והבערתים:

לאחר שנים עשר חדש הוה - ותנן במס' ע"ז (דף לד.) לחים אסורין יבשין מותרין ואלו הם לחים כל שנים עשר חדש:

דקדחו בהו חילפי - גדלו בהם מחמת שנרקבו ונעשו עפר:

חילפי - אורטיי"ש והואיל ומתקלקלין ונרקבין ולא נטלו משם ש"מ אינו חושש:

פטור מן התפילין - מפני שצריך לחלצן תדיר:

דלא הוה רמי חוטי - לא הטיל ציצית לטליתו:


כפתוהו - על העמוד להלקותו כדתניא (כתובות דף פו.) בד"א דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה אבל מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:

שמתן שכרה בצדה - למען יאריכון ימיך (שמות כ) לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה:

כבדא מה אתם נוהגין בו - מותר לבשל בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור:

כי סליק - רב ספרא:

אשכחיה לרבי זריקא - ובעא מיניה:

אמר ליה - ר' זריקא:

אנא שלקי לר' אמי ואכל - בשלתי לו הכבד ואכלו:

כי אתא - רב ספרא:

לגביה - דאביי סיפר לו מה ששמע:

א"ל - אביי:

למיסר נפשה - שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה ואוסרת:

לא מיבעיא לי - דפשיטא לי דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה:

כי קמיבעיא לי למיסר חבירתה - אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמו:

דתנן הכבד [אוסרת] ואינה נאסרת - כלומר מדפשוט לך בדידה דשריא אלמא שמיעא לך הא מתני' אם כן למיסר נמי חבירתה לא תיבעי לך דהא הך משנה גופה תנן בה דאוסרת ובסדר זרעים היא:

אמר ליה דלמא ההיא בכבדא דאיסורא - כגון דטרפה:


ומשום שמנונית - קאמר דאוסרת את המתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי אי אסיר אחריני אי לא דאיכא למימר דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרה דם וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מיבעיא לי מאי:

קניא בקופיה - הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד:

דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה - וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא דם דרך חללו חוץ לקדרה:

אי נמי חליט הוה מעיקרא - ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם האחר ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא:

חלטי ליה בחלא - צומתו בחומץ שהחומץ צומתו אשטרוינ"ט ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי ליה עם בשר אחר:

חלא אסיר - אותו חומץ שנצמת בו אסור דקסבר מוציא מקצת מן הדם:

כי היכי דפליט הדר בלע - מאותו חומץ עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט חוזר ובולע:

אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל - אמרו לו לרב נחמן תלמיד שנתארח אצלך אינו אוכל מה שהביאו לפניו:

גאמו לשבא - הגמיאהו והלעיטהו לשבא על כרחו על שם אביו קראו:

מתובלת - התבלין מרככין אותה:

שלוקה - הרבה מאד:

נאסרת - לפי שלאחר שגמרה פליטתה חוזרת ובולעת:

תלת סאוי טחאי - שלש סאין פת נקיה פניה טוחין בשמן ודבש:

מי עדיפת לן מינה - יום השבת היה:

אמאי עבדיתו הכי - אע"פ שדם הנבלע בו היתר הוא מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא:

וחתוכא לתחת - חתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם ויצא:

והני מילי - דבעי קריעה בכבדא מפני שדם כנוס לתוכו אבל טחלא אין בו דם ואפילו לקדרה שרי:

כי עביד מילתא - הקזה:

כבדא עילוי בשרא - בתנור היו צולין כל צלי שלהן וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר נמצא הכבד עליון כשתולין אותו:

דמא משרק שריק - אע"פ שזב מן הכבד על הבשר אין בכך כלום לפי שהדם ע"י צלי אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל:

מסרך סריך - נדבק ונבלע:

הלכתא כו' - ולדידן אסור לגמרי לכתחלה לפי ששפודים שלנו אינן תלויין אלא שוכבות ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון הלכך בין שהכבד לצד הראש ובין שהוא לצד הזנב אסור:


שפיד - נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון:

בי דוגי - שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי:

בשרא עילוי כבדא נמי אסור - לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו:

ומ"ש מדמא דבשרא - והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו:

ומשני דמא דבשרא שכן - יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

קפי - צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל:

סכין ששחט בה - איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו:

צונן - ואם חתך בה צונן:

בעי הדחה - ההוא צונן:

קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה דבר רותח - לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור:

הא דרבין - דאמר רבי יוחנן מיקל ליתא:

דההיא פינכא גרסינן - קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה:

מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן כו' - אביי מסיק ליה למילתיה:

וצנון שחתכו בסכין - אע"ג דאגב חורפיה דצנון איגר"ש בלע"ז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר:

מותר לאכלו - לאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע:

והאי איסורא בלע - קערה בלעה דם:

סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתי - כשנותנו בכותח:

האי - צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית:

והאי - דם הקערה:

לא אפשר למטעמיה - לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר:

קפילא - נחתום עובד כוכבים:

כי קאמינא - דאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא:

דגים שעלו בקערה - מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר:

אסור לאוכלן בכותח - לפי שהבשר נותן בהם טעם:

נותן טעם בר נותן טעם הוא - אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר:

שייפא - משיחה מסממנים:

בצעא - קערה:

רמו בישולא - באותה קערה לאחר זמן:

אמר יהיב טעמא - בקערה:

כולי האי - שחוזר ונותן טעם בבישול ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא:

ולא היא - דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד:

קאים קמיה - משמש לפניו בסעודה:

לרבך - רב שלמדת ממנו שאסור:

אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה:

דליספי לי מידי דלא סבירא לי - לא היו דברים מעולם:

בהך גיסא דמברא דסורא - שהיה הנהר מפסיקן:

תאנים וענבים - לא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות דף מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן:

יתמא - בלא דעת:


קישות - מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון:

קלחי - קלחים:

ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו:

דסילקא אסירי - לפי שנותן טעם בהן:

ואי פתך בהו דליפתא - ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו:

כמכא - כותח מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו ממנו קדרת בשר:

דחלא מאי - דרך לתת חומץ לתוך התבשיל מי חיישינן שמא יפול מן הכותח בחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל:

לכי תיכול - כשתמדוד לי עליה כור של מלח בשכרי אומר לך טעמו של דבר:

האי - כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ:

שרייה רב חיננא - אע"פ שהכותח מליח הוא:

דאינו נאכל מחמת מלחו - אינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע:

נאכל מחמת מלחו הוא - כלומר נאכל במלחו הוא:

קליפה - מלמעלה סביב:

ואי אית ביה פילי - בקעים והוא צלי לא סגיא ליה בקליפה לפי שבולע דרך הנקבים וכולו אסור:

ואי מתבל בתבלין - התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע וכשנפל לכותח היה צמא לבלוע ובלע:

שחתך עליה בשר - כשהוא חותך מן הצלי:

אסור לאכלה - מפני שהדם יוצא ונבלע בו:

וה"מ דאסמיק - שהיה הבשר אדום שנקטרוד"א:

והני מילי דאבריה - שנקב הדם את הככר כלומר עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין:

הכי גרסינן והני מילי דאסמכיה - שהיה אותו מוהל היוצא מן הבשר עבה אבל צלול לאו דם הוא:

שדי ליה לכלביה - לההוא ככר:

מה נפשך - דאיהו לא בעי למיכליה ולשמעיה ספי ליה איסורא:

דאנינא דעתיה - האי דלא אכיל ליה משום דאיסטניס הוה ולאו משום איסורא:

חמר בשר - יין הבשר:

אין מניחין כלי - בי דוגי דלעיל (דף קיא:):

עד שיכלה - שיהא כל דמו כבר נפלט ממנו:

משתעלה תימרתו - שהבשר מעלה עשן לישנא אחרינא שיהו הגחלים מעלין עשן שכל זמן שהדם שותת עליהן אינן אלא כבין והולכים אבל כשהשומן נוטף הן מעלין עשן. לשון מורי:

ודילמא תתאה מטא - צד התחתון של צד גחלים נצלה והעליון לא נצלה:

תרי גללי דמלחא - בין על הבשר ובין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשוליים:


ומשפייה - כמו (ב"מ דף ס.) השופה יין לחבירו קולי"ר כלומר יערה השומן העליון בנחת מכלי אל כלי כדי שלא יתערב הדם בו וראיתי בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי כלומר מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן:

ומי אמר שמואל הכי - דלאחר שיכלה כל מראה אדמומית שבו מותר:

והאמר שמואל כו' - והאי בשר כבר נצלה:

שאני התם דאגב דוחקא דסכינא פליט - לעולם כשתעלה תמרתו אין הדם יוצא ממנו ע"י האור ושמנונית הוא ומותר אבל כשחותכו וכובש עליו את הסכין הוא דוחקו ואם נשאר בו דם דוחקו והוא יוצא:

דגים ועופות - לאו דווקא עופות דכל שכן בשר אחר לפי שהוא קשה מבשר עופות:

אסורין - [הדגים לבדן] שהדם יוצא מן הבשר ונבלע בדגים:

אפילו עופות ועופות [נמי] אסירי - כדאמרינן לקמן (דף קיג.) אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב לפי שהדם היוצא נשאר בכלי וחוזר ונבלע בבשר:

אפילו עופות ודגים [נמי] שרי - שהרי הדם יוצא דמה לי דגים ומה לי שאר שתי חתיכות הנמלחות זו על גב זו שאע"ג שהדם יוצא מעליונה לתחתונה אין נאסרין אם הכלי מנוקב:

לעולם בכלי מנוקב - והיינו טעמא דדגים אסורין:

משום דדגים רפו קרמייהו - קרום שלהן רך:

וקדמי ופלטי - ממהרין לפלוט ציר שלהן:

ועופות קמיטי - צומתין אשטרינ"ט כלומר אין ממהרין לפלוט וכבר נחו הדגים מלפלוט ועדיין עופות פולטין הלכך בלעי דגים אבל בשר ובשר כמה שזה שוהה לפלוט כך זה שוהה לפלוט ושניהם פולטין יחד וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע:

אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה - ובכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר וקמיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדלמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינן בולעין ושניהם נחין יחד מפליטתן ה"נ לא שנא או לא:

אמר ליה הטמאים - ה"א יתירא דגבי הטמאים לכם בכל השרץ (ויקרא יא):

לאסור צירן ורוטבן וקיפה - פירמא בשר ותבלין הנקפה בשולי הקדירה וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטרפה שהוא נוח ליבלע מן הדם:


הני מילי דמן - כלומר הני מילי לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב דבתר דפלט הדר בלע:

אבל צירן - זיעה הוא ולא מיתסר והכא לדם ליכא למיחש דמנוקב הוא וא"כ כשרה וכשרה נמי:

קמ"ל - דציר אסור וציר נוח ליבלע הוא:

מאי לאו שניהם מלוחים - ושמע מינה ציר נמי לא מיבלע כל זמן שעסוקים בפליטה וש"מ צירן מותר לא גרסינן:

תפל - מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ"ש טמא מליח וטהור תפל:

הא שניהם מלוחים שרי - דשניהם טרודים בפליטה: רב הונא דלא בעי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחא כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול:

מילחא גללניתא - מלח גסה שלמי"א:

ומנפיץ ליה - למילחא לאחר זמן מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה:

אין מחזיקין דם - אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו:

הדרא דכנתא - דקין שסביב הכנתא אנטרי"ל:

ומעיא - קבה וכרס ושאר הדקין:

וכרכשא - טבחייא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח:

אלא ל"ש - ומותר וטעמא כדפרשינן לעיל (דף קיב: ד"ה ועופות) דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה:

הרי זה מכביד את הבשר - לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל:

איבעיא להו היכי קאמר - האי ומבליע דם דקתני כוליה חד איסורא הוא וה"ק מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות הוא משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל את הבריות נקט לה:

הא לדידיה - דליכא למימר משום גזילה שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע"י מלח:

או דילמא לדידיה נמי אסור - ותרתי איסורי קחשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם:

מתני' אינו עובר בלא תעשה - היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר פרט לעופות:

גמ' אינו בא לידי לא תעשה - כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה לא עבר:

מתני' מותר לבשל ומותר בהנאה - דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמרא ובאכילה מיהא אסור משום איסור טמאה:

פרט לעוף וחיה ובהמה טמאה - גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאע"ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומפקיע גדי ולא את הבהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא:

נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר - באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו דמשמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב:

גמ' מנהני מילי - דכל בהמה במשמע:


כאן - פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה:

הא - אם לא פירש יש במשמע אף שאר בהמה מדאיצטריך ביה לפרושי:

ונילף - גזירה שוה מיניה מה גדי האמור כאן עזים אף גדי האמור בבשר וחלב עזים הוא:

תרי מיעוטי כתיבי - ה"א דכתיב בכל חד מיעוטא הוא:

אמר שמואל - קרא יתירא כתיב לדרשה ודרשינן להו ולקמן פריך תלתא קראי כתיבי ושמואל שיתא דריש:

לרבות את החֶלב - שאם בשל חֶלב בחָלב ואכלו עובר משום חֶלב ומשום בשר בחלב:

את המתה - שאם בשל בשר נבלה בחלב ואכלו עובר משום בשר בחלב ואף על גב דבעלמא אין איסור חל על איסור וכאן הרי קדמו איסור חֶלב ואיסור נבלה לאיסור בשר בחלב אתא קרא ורבינהו:

להוציא את הטמאה - בשר בהמה טמאה שבשל אפילו בחלב בהמה טהורה:

ולא בחלב זכר - שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים:

ולא בחלב שחוטה - דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה:

בחלב אמו - משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור:

איסור חל על איסור - אני שמעתי דגרס ליה והכי פירושו איסור חל על איסור ולא אצטריך קרא לא לחלב ולא למתה:

מחד קרא - כלומר מההוא קרא דאתא לגופיה נפקי דאם בשל חלב או בשר נבלה בחלב אף הם במשמע וקשיא לי הא דאמרינן לקמן בפירקין (דף קטז.) לר"ע משום דאית ליה איסור חל על איסור מייתרי ליה כולהו תלתא גדי לדרשה ואמרינן חלב ומתה לא צריכי קרא והכא לשמואל נמי דאית ליה איסור חל על איסור אמרינן חלב ומתה מחד קרא נפקי ולא מייתרי כולהו אלא תרי ונראה בעיני דלא גרסינן להאי קסבר שמואל איסור חל על איסור אלא הכי גרסינן חֶלב ומתה מחד קרא נפקי כו' דכולהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהוה ליה למיכתב לא תבשל בחלב אמו כל מי שיש לו חלב אם בהמה כיון דסופינו להביא במשמע גדי אף עגל וטלה כדאמרן לעיל ומדכתב גדי לדרשה אתי חד לחלב ומתה לאשמועינן שיהא איסור חל על איסור ואיתרבו להו תרוייהו דהא מין גדי הן והי מינייהו מפקת וחד לשליל וחד למעוטי טמאה ולקמן נמי בשמעתין אמרינן שאני הכא דרבי רחמנא גדי אלמא איסור חל על איסור לשמואל הכא מגדי נפקא ליה מריבויא והא דפריך לקמן וסבר שמואל איסור חל על איסור הא קשיא ליה דמדרבי שמואל חלב ומתה אלמא איסור חל על איסור:

דם ושליא - לא בעיא קרא למעוטינהו דהא לאו גדי נינהו ומהיכא תיתי לאיסורא:

ומתו בו - באוכל תרומה בטומאת גופו כתיב דהא לעיל מיניה כתיב איש איש מזרע וגו':

פרט לזו כו' - אלמא לא אתי איסור טומאת הגוף שהוא במיתה בידי שמים וחייל אאיסור טומאת תרומה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה כדמפרש ביבמות בפ' הערל (דף עג:) מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור דמשמע טמא וטהור אוכלין בקערה אחת בשר פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דאין בהן איסור טומאה וכתיב תאכלנו לזה ולא לאחר כלומר בזה התרתי לטהור לאכול עם הטמא ואע"פ שאוכל בשר טמא שמותר לאכול פסולי המוקדשין בין בטומאת הגוף ובין בטומאת עצמן אבל בתרומה לא התרתי לך לאכול בטומאת עצמה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל אוכל תרומה בטומאת הגוף מפורש בו לא תעשה דכתיב בקדשים לא יאכל וכתיב בתריה ובא השמש וטהר ואחר יאכל וגו' ומוקמינן ליה בתרומה ביבמות (דף עד:):

ה"ג - בעלמא סבר שמואל איסור חל על איסור ושאני הכא דגלי רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואבע"א בעלמא קסבר אין איסור חל על איסור ושאני הכא דרבי רחמנא גדי ולשון ששמעתי קשיא לי כיון דחד לגופיה הי רבי והי מייתר והא דרשינהו:

הא דרביה - רבי אלעזר שאמר לעיל שמואל משמו וכל היכא דקתני משום פלוני לא שמע מפיו אלא מפי אחרים שאמרו מפיו ושמואל לא ראה את רבי אלעזר מימיו דר' אלעזר בחורבן היה (גיטין דף נו.) מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ושמואל מדורות האחרונים היה בסוף שנותיו דרבי:

שלא הניקה - לא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה מי דייקינן אמו שהיתה אמו כבר או לא:

חד אמר לוקה - קס"ד דאאכילה קאמר (והם) התרו בו משום בשר בחלב:

אין איסור חל על איסור - ולא נפיק מקרא דלגופיה וקרא יתירא לית לן לרבויי דאיכא למימר חד לרבויי שליל אתא דחד איסור הוא דאיכא וחד למעוטי שליא אתא דלא ס"ל פירשא הוא ובעי קרא למעוטי דאילו למעוטי דם וטמאה לא איצטריך דכיון דאין איסור חל על איסור מהיכא תיתי לן דליתסרו דבעי למעוטינהו:

כי פליגי אבשול - שהרי החלב וכל שאר איסורין לא נאסרו לבשל אלא בשר בחלב הלכך גבי בשול אין כאן אלא איסור בשר בחלב:


ומר אמר חדא כו' - מ"ד לוקה קאי אבישול דחדא איסורא הוא ומ"ד אין לוקה קאי אאכילה דאם לא התרו בו משום אכילת חלב אלא משום בשר בחלב אינו לוקה דלא אתי איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חלב:

במי חלב - מישג"א בלע"ז:

הפגול והנותר - אלמא אע"ג דאסירי וקיימי אתי איסור בשר בחלב וחייל עלייהו והוא הדין נמי אם בשל חלב בחלב אלמא מרבויא דגדי נפקא לן דחייל על כל איסורין:

האי תנא - נמי סבר בכל איסורין דאיסור חל על איסור ואינהו סברי לה כמ"ד אין איסור חל על איסור ותנאי טובא איפליגו בה:

הרי הן כחלב - להכשיר את הזרעים וחלב נקרא משקה דכתיב (שופטים ד) ותפתח את נאד החלב ותשקהו:

והמוחל - משקה הזב מן הזיתים:

הרי הוא כשמן - ושמן איקרי משקה דכתיב (ישעיהו כה) משתה שמנים:

אין לי אלא בחלב אמו - כלומר עז:

ת"ל - מקרא שני:

בחלב אמו - דמייתר לרבויי כל חלב בהמה טהורה דהאי תנא לא מצריך ליה לכדשמואל דחלב זכר וחלב שחוטה וחלב טמאה מחד קרא דלגופי' נפקי דהא אמו כתיב ולא שחוטה ולא זכר ולא טמאה דהא גדי כתיב ובטהורה משתעי כדאמרן להוציא את הטמאה ועל כרחיך אמו נמי טהורה דאי אמו טמאה לא הוי איהו טהור הלכך להכי לא אתא וגדי משמע ליה גדי דווקא ובשר חיה ושאר בהמות מגדי יתירא נפקי לאיסורא דאי סבירא ליה גדי הכל במשמע אפילו עגל וטלה למה ליה לרבויי חלב פרה ורחל והא אמו כתיב ולקמן (דף קטז.) דמשמע לן יתורא דגדי גדי לר"ע למעוטי חיה ועוף הני מילי למאן דמשמע ליה גדי ואפילו עגל וטלה אתי קרא יתירא למעוטי אבל למאן דמשמע ליה גדי דווקא קראי יתירי לרבויי אתו דאי למעוטי לא איצטריך וחד למעוטי טמאה ולשליל לא איצטריך קרא דממשמעות יליף ליה כדאשכחנא גבי ר"ע לקמן דאמר שליל גדי מעליא:

הא אתיא ליה - שפיר בק"ו:

מעיקרא דדינא - מתחלת הדין דקתני מה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה נאסרה עמו בבשול זהו תחלתו של ק"ו ויש להקשות מה לאמו שכן נאסרה לישחט עמו ביום אחד ולהכי נקט מעיקרא דדינא פירכא משום דפעמים מקשה על סוף הדין כגון דקתני סיפא פרה ורחל שנאסרו עמו בהרבעה אינו דין שנאסרו עמו בבשול זהו סוף הדין ואם היה מקשה ואומר בהמה טמאה תוכיח שנאסרה עמו בהרבעה ולא נאסרה עמו בבישול אף אתה אל תתמה על פרה ורחל כו' זו היא פירכא על סוף הדין:

חלב אחותו גדולה מנין - אני שמעתי דהיינו פרה שהיא מין בהמה כמותה אבל מין גדול הוא ומהאי קרא גופיה דריש ותנא אחרינא הוא ולישניה הוא דשני ועוד דלא נפק ליה פרה ורחל מיתורא דחד קרא אלא פרה לחודה דחלוקה מן הגדי בשני חילוקין חדא דנאסרה עמו בהרבעה וחדא דאין נכנסת עמו לדיר להתעשר אבל רחל שנכנסת עמו לדיר להתעשר דהא מעשר בקר וצאן כתיב (ויקרא כז) וכל צאן במשמע לא נפקא ליה מיניה שתאסר עמו בבישול הלכך יליף ברישא פרה והדר אתיא ליה רחל בהצד השוה כדלקמן בקר אינו נכנס עם הצאן להתעשר בפרק בתרא דבכורות (דף נג.):

ומה אמו - שאינה חלוקה ממנו לענין מעשר דהא מינה היא ואע"פ שכבר ילדה עדיין היא ראויה ליכנס עמו לדיר להתעשר דגדייה יולדת בתוך שנתה ונכנסת עם בנה לדיר להתעשר כשעדיין לא נכנסה להתעשר כדתניא בבכורות (דף כ:) גדייה שילדה שלש בנות וכל בנותיה ילדו שלש [שלש] כולן נכנסות לדיר להתעשר ואפ"ה חלקה הכתוב ממנו לאוסרה עמו בבישול:

אחותו גדולה - פרה שאינה נכנסת כו':

תלמוד לומר בחלב אמו - קרא יתירא לרבויי כל חלב וממילא איתרבאי פרה דאשכחן דנחלקה ממנו לענין מעשר תיחלק ממנו לבישול:

אחותו קטנה - רחל:

מביניא - מאמו ומאחותו גדולה:

תיתי מאמו - דמה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה נאסרה עמו בבישול אחותו קטנה שנאסרה עמו בהרבעה אינו דין שנאסרה עמו בבישול: מה לאמו כו':

אי הכי אחותו גדולה נמי תיתי מביניא - מאמו ומאחותו קטנה ומחצי הדין שהרי אין להשיב עליו והכי דנינן מה אמו שנכנסת עמו לדיר נאסרה עמו בבשול אחותו גדולה לא כל שכן וכי פרכת מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה תאמר באחותו גדולה אחותו קטנה תוכיח ותו ליכא למיפרך מה לאחותו קטנה שכן לא נכנסה כו' אלמא מפלגי דינא נפקא לן כך שמעתי וקשיא לי היכי נימא אחותו קטנה תוכיח הא אכתי לא קיימא לן אחותו קטנה לאיסורא ואני שמעתי דהכי פריך מאי חזית דאחותו גדולה נפקא לן מקרא וקטנה מביניא תיפוק ליה אחותו קטנה מרבויא דקרא וגדולה מביניא וקשיא לי חדא דמסתברא קרא כי רבי לאחותו גדולה


לאיסורא רבי שנאסרה עמו במעשר אבל קטנה לא ועוד מאי קא מותיב לקמיה בחלב אמו למאי אתא טובא איצטריך לאחותו קטנה ורואה אני את דברי ר' יוסף טוב עלם ז"ל שראיתי תשובת כתב ידו דאחותו גדולה ואחותו קטנה אמינו ממש קאמר שהן מין גדי כמותו וגדולה זו היא זקנה שכבר נתעשרה וקטנה זו היא גדייה שלא נתעשרה עדיין והאי תנא היינו תנא גופיה דלעיל דאתיא ליה פרה ורחל מחד מקראי יתירי והשתא קא דריש לאידך וה"ק אחותו גדולה שנתעשרה כבר מנין וע"כ נקט גדולה משום דסופו יליף לה מרבויא וקטנה לא מיתרביא ליה מיניה משום דמסתברא כי רבי קרא לאיסורא גדולה רבי דנאסרה עמו במעשר דאילו מקרא יתירא קמא לא מצי לרבויי דאיכא למימר כי רבי לאיסורא לא רבי אלא פרה ורחל דאסורין עמו בהרבעה אבל אחותו לא ולהכי אשמעינן קרא אחרינא לאחותו גדולה וקטנה אתיא מביניא:

אי הכי - דקטנה אתיא לה מביניא:

אחותו גדולה נמי - לא תיבעי קרא ותיתי מביניא דאמו ופרה ודרוש הכי מה אמו שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבשול אחותו גדולה לא כ"ש מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה פרה תוכיח מה לפרה שכן נאסרה עמו בהרבעה ובמעשר אמו תוכיח שמותרת עמו בהרבעה ובמעשר וחזר הדין הצד השוה שבהן שהם חלב כו' ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין קטנה:

אלא - קרא שלישי למאי אתא קמא לגופיה תניינא לפרה ורחל ואידך למאי:

היא עצמה בחלבה - שיצא ממנה בעודה חיה מנין כו' ואף מדרשה זו נראין הדברים דלאחותו ממש מצריך תלמודא או מקרא או מביניא דהא אפילו להיא עצמה מצרכינן תלמודא אלמא לא נפקא לן מקרא דלגופיה כל מין גדי אלא אמו דווקא אבל היא עצמה לא וה"ה אחותו גדולה וקטנה:

פרי עם פרי בשחיטה - ששוחטין שני בני פרה אחת ביום אחד:

פרי עם פרי בבישול - גדי עם החלב:

אמר רב אחדבוי כו' - הכא לא אמרי מעיקרא דדינא פירכא כדלעיל משום דמקשי על סוף הדין:

אחי פרדה - שילדתה הסוסיא מן החמור והיה לה בן אחר מן הסוס הרי בן מותר עם אמו ואסור עם אחותו:

התם זרע אב קא גרים - ואיסורא לאו משום פרי עם פרי הוא אלא משום פרי עם שאינו פרי כלומר משום צד אביהן שהוא חלוק אבל גדי בחלב אמו שניהם על שם אמן קראן הכתוב ואפ"ה אסרינהו ותדע דטעמא משום חלוק האב הוא דהא זימנין דהוי איסור איפכא דפרי עם האם אסור ופרי עם פרי מותר:

דהא פרד בן סוסיא - שילדתו מן החמור והוא אחי פרדה שהיתה לה לסוסיא זו עוד בת אחת מן החמור:

עבד בן שפחה - מותר במין אמו ואסור בבת חורין:

ופרכינן התם גט שחרור קא גרים - ולאו משום פרי עם פרי הוא דהא זימנין דהוי איפכא ומיתסר:

כלאי זרעים - חטין עם עדשין שאסור לזרוע זה עם זה:

ומותר - לזרוע כל אחד עם אמו עם הקרקע:

ופרכינן התם פרי עם פרי מי מיתסר - כלום נאסר פרי עם פרי אלא בזריעה דהיינו ע"י האם:

הא חטי ושערי בכדא - שהניח בכד להצניע שם:

כל שתיעבתי לך - כל שאסרתי לך לתעבו ולהתרחק ממנו:

הרי הוא בבל תאכל - עולמית בכל ענינין שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י עובד כוכבים מאחר שתיעבתי לך אסור והאי הרי תיעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד:

עד שיפרוט לך הכתוב שהוא מותר בהנאה כדרך שפרט לך בנבלה - שאע"פ שלא כתב לך אלא לא תאכל הוצרך לפרש בה היתר הנאה הא כל מקום שלא פירש לך בה היתר הנאה הוי במשמע איסור הנאה מלא תאכל: מדכתיב מכירה ונתינה באמצע שמע מינה אחד מכירה ואחד נתינה קיימי בין אגר ובין אעובד כוכבים דאי דוקא כתיב הוה ליה למכתב הכי תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים:


מעשה שבת - כגון המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא הזהרתיך לתעבו ולהתרחק ממנו ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרים אוכלין בפ"ק (לעיל טו.):

ליתסרו - הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר דליתסרו:

הני לא כ"ש - אבל בבשר בחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל שתיעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קאמר דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש:

כלאי זרעים - הן עצמן תועבה וליתסרו:

כלאים - אסירי לגבוה דתניא שור או כשב או עז פרט לכלאים בגמרא דהשוחט (לעיל לח:):

אותו ואת בנו - אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר:

שילוח הקן ליתסר - כגון נטל את האם מעל הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלח כדתנן לקמן (דף קמא.) משלח ואינו לוקה תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה:

לא אמרה תורה שלח לתקלה - וכאן הרי אמרה שלח דכתיב (דברים כב) לא תקח האם והדר שלח תשלח דאם לקחת אותה חזור ושלחה ואם היתה אסורה לא היה אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה"ה דמצי למימר נמי בכל הני מה שבת דחמירא כו' ומיהו מידי דמשכח פירוקא מגופיה לא יליף מאחריני לישנא אחרינא שילוח הקן ליתסר כל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה וזה נראה לי עיקר דהא לא קאמר רב אשי דכל דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה הוא מותר אסור דאם כן החורש בשור וחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן מינייהו מידי אלא מן היוצא מהן:

שהוא כזה - שאסור באכילה כזה:


כעורה זו ששנה רבי - כלומר וכי מכוערת היא בעיניך משנה זו ששנה רבי ולמדה לבשר בחלב ממקרא הזה:

לא תאכלנו - יתירא דכתיב בראה אנכי גבי פסולי המוקדשין שנפדו (דברים יב, טז) רק הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והדר כתיב (דברים יב, כה) לא תאכלנו למען ייטב לך וגו' לדם לא איצטריך דהא כתיבי קראי טובא ומוקי ליה לבשר בחלב:

דבר הלמד מענינו - דבר סתום שאין מפורש בו במה מדבר הוי לומדו מן הענין פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי:

בשני מינין - פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הן מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים כדאמר בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב:

אבל בהנאה לא קמ"ל - מהאי קרא דכתיבא אזהרה דידיה גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה:

כי עם קדוש אתה - לא תבשל גדי:

מה להלן בהנאה - [בעילה] הנאה היא:

לא תאכלו כל נבלה - בסיפיה דקרא כתיב בשר בחלב:

לא תבשלנה - בחלבו ותמכרנה אלמא אסורה בהנאה:

שנעבדה בו עבירה - בבישול:

לא היתה לו שעת הכושר - פרי הערלה באיסור גדל אבל בשר בחלב היתה לו שעת הכושר קודם שניתן בשר בחלב:

כלאי הכרם יוכיחו - לקמן פריך ל"ל כלאי הכרם נימא ערלה תוכיח וחזר הדין ועוד פריך נימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה [להן] שעת הכושר:

למה לי גז"ש - לאיסור אכילה כי היכי דיליף לאיסור הנאה מערלה נילף נמי לאיסור אכילה:

משום דאיכא למימר חורש בשור ובחמור יוכיח - שנעבדה בו עבירה ומותר באכילה אבל השתא דקיימא לן אכילה מג"ש ילפינן הנאה בק"ו וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דמה לחורש בשור וחמור דמותר באכילה תאמר בבשר בחלב שאסור באכילה:

למה ליה למימר - לעיל כלאים יוכיח דאיצטריך ליה לאהדורי אכלאים דהוה ליה למד חדא מתלת בשר בחלב מערלה וחמץ וכלאים לימא ערלה תוכיח ותיתי חדא מתרתי שפיר:

וליהדר דינא - וכשיחזור הדין מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ יוכיח מה לחמץ שכן כרת ערלה תוכיח וגמרינן ומייתינן לה במה הצד כגון לא ראי ערלה כראי חמץ ולא ראי חמץ כראי ערלה הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא בשר בחלב דהואיל ואסור באכילה מגז"ש יהא אסור אף בהנאה:

הכי אמרינן משמיה דר"ל - האי נבלה תוכיח אינה תשובה דכל הבאה במה הצד מגופיה פרכינן אם יש להשיב בשניהם מה להצד השוה שבשניהם שכן כך וכך יש בהם תאמר בזה שלא הושווה להן במדה זו (היא) פרכינן אבל מעלמא כגון פלוני יוכיח לא פרכינן:

שכן גדולי קרקע - אע"ג דאין חומר להיות נאסרין בכך אפ"ה אמרינן:

כל מה הצד פרכינן כל דהו - כל דבר הלמד בהצד השוה ויש להשיב שום דבר שהמלמדין שוין בו והלמד אינו שוה להן בו אפילו שאינו לא קל ולא חמור פרכינן ליה:

לא אם אמרת כו' - אי הוה הדר דינא ואתי במה הצד הוה פרכינן כל דהו אבל השתא דאתי מכלאים ואתה בא להשיב לא אם אמרת בכלאים שכן גדולי קרקע אין זו תשובה דקולא וחומרא פרכינן אם אנו צריכין ללמוד קולא יש לך להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד קל אחר ואם אנו לומדים חומר צריך אתה להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד חמור כגון הני דאמרינן לעיל מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר וכגון חמץ בפסח שהשבנו לא אם אמרת בחמץ בפסח שכן כרת אבל כל דהו כי האי שכן גדולי קרקע לאו פירכא היא:

וליפרוך לכולהו כו' - דכיון דלאו חדא מחדא היא אלא חד מתלת כמה הצד דמי הלכך ליפרוך בכולהו ואע"ג דלאו קולא וחומרא היא דקא ס"ד דכי אמרינן בלא אם אמרת דלא פרכינן ביה כל דהו ה"מ היכא דאתיא חדא מחדא כגון בריש מלתא דבעי לאתויי מערלה לחודה אבל חדא מתרתי או מתלת כמה הצד דמיא ואף על גב דלא אמרינן וחזר הדין פרכינן לכולהו פירכא כל דהו:


חדא מחדא - כגון בריש מילתא דבעי לאתויי מערלה לחודה פרכינן קולא וחומרא ולא כל דהו:

חדא מתרתי - כגון שהשבנו מה לערלה שכן לא היתה כו' וסייעתנו ראיית דברינו בדבר אחר כגון חמץ בפסח יוכיח פרכינן אפילו כל דהו אם לא היה בידינו תשובת קולא וחומרא שהשבנו מה לחמץ בפסח שכן כרת והיה בידינו תשובה כל דהו השוה בשני המלמדין היינו משיבין אותה אע"פ שלא חזר הדין ולא באנו להצד השוה:

אבל חדא מתלת - כגון זו שאמרנו כלאים יוכיחו אי הדר דינא ואתי במה הצד אם היה בידינו תשובת קולא וחומרא להשיב על כלאים כגון מה לכלאים שכן כך וכך דליצטריך מיהדר דינא ומייתי במה הצד פרכינן כל דהו על מה הצד אבל כל כמה דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו אפילו שוים בכולהו כך המדות מסורות בידינו מסיני:

ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר - דקס"ד אין הזריעה נאסרת אלא הגידולים ולהם לא היתה שעת הכושר מעולם:

זאת אומרת - מדלא פריך הכי ש"מ כלאי הכרם עיקרן נאסר אפילו הזריעה עצמה נאסרת משנשרשה:

עיקרן - השרשתן נאסרת ולזריעה הזאת היתה לה שעת היתר כל ימיה משבאה לעולם עד שנשרשה:

עציץ נקוב - וזרעים בו והעבירו בכרם וכיון דנקוב הוא יונק מן הכרם:

הוסיף מאתים - הוסיף בתוך הכרם אחד ממאתים שגדל הירק או גרעיני הזרעים בתוכו דהוו להו מאה ותשעים ותשעה דהיתר וחלק המאתים הוי איסור אסור וכל שכן אם הוסיף יותר דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהו בו מאתים דהיתר והאחד (ומאתים) של איסור:

לא הוסיף - מאתים אלא פחות כל דהו וכגון שיש בהיתר מאתים בו דהוי איהו אחד ומאתים מותר:

המלאה - משמע מילויו ותוספתו:

וכתיב הזרע - דמשמע זריעה עצמה:

זרוע מעיקרו - בתוך הכרם נאסר מיד בהשרשה:

זרוע ובא - שהיה נשרש כבר בהיתר חוץ לכרם בעינן מלאה:

מתניתין - דקתני בשר בחלב אסור בהנאה דלא כי האי תנא:

מה להלן מותר בהנאה - דכתיב ביה לכלב תשליכון אותו:

הא דרשינהו לכדשמואל - חד לחלב ומתה וחד לרבות שליל וחד להוציא טמאה (לעיל דף קיג:):

קסבר ר"ע כו' - וכל הני גדי קראי יתירי נינהו לדרשה מדהוה ליה למיכתב בכולהו לא תבשל בהמה וכתב גדי שמע מינה לדרשה פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעוף וחלב ומתה ממשמעותיה דגדי משמע נמי חלב ומתה ואי משום דאסירי וקיימי ואין איסור חל על איסור אי לא כתיב רבויא קסבר ר"ע איסור חל על איסור הילכך חלב ומתה לא צריכי קרא לרבויי ואתו ממשמעותא וכן שליל:

מאי איכא בין ר"ע - דנפקא ליה מגדי פרט לעוף ובין רבי יוסי הגלילי דנפקא ליה מבחלב אמו:

רבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא - דכל שהוא אסור משום נבלה נוהג בו בשר בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם:

עוף איכא בינייהו - ר"ע דפריש דאינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש לו אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא שרי ליה לגמרי:

תניא נמי הכי - דלרבי יוסי הגלילי אפילו איסורא דרבנן לית ליה בעוף: רבי אליעזר אית ליה מכשירי מצוה דוחין את השבת במצוה שדוחה את השבת ואם אין לו אזמל למולו בשבת כורתין עצים לעשות פחמין ועושין אזמל:

רישבא - צייד עופות רישבא לשון אין פורסין רישבין ליונים:

טווסא - פואו"ן:

מתני' קבה - זהו חלב קרוש שבתוך הקבה:

ושל נבלה - בגמרא פריך אטו דעובד כוכבים לאו נבלה היא:

המעמיד - חלב:

בעור הקבה - דהוא בשר:


אם יש בה - ליתן טעם בחלב:

הרי זו אסורה - וחלב הנמצא קרוש בעור הקבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותה עמה נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור ואין בידי כח להתיר ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו (לעיל דף קיא:) שמותר לאוכלן בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת טעם וכי הדר יהיב טעמא בגבינה הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב מהאי טעמא דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין היתר גמור הן לאוכלן וכשבא לאוכלן בכותח למה אתה אוסר עליו מפני טעם בשר שלה ההוא טעם בשר לאו טעם הוא שהרי לא בא מן הממש אלא מנ"ט אחר אבל חלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור כדקיימא לן (לעיל דף קח.) חתיכה עצמה נעשית נבלה וכל טעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נבלה וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינות הוה ליה מין במינו חלב נבלה בחלב היתר וכבר פסקנו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן ולא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם חלב שבו שהיה מתחלה נעשה כולו נבלה וכן הלכה כרב וגם פסקנו בפסחים (דף כט:) הלכה דמין במינו בכל שהוא ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר וטועה הייתי בכך שהייתי סבור כדאמרינן בע"ז (דף כט:) גבי קבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא מדתנא במתניתין כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה שמע מינה חלב הוא ותניא נמי קבה שבשלה בחלבה אסורה וקבת עולה דשריא משום דלאו גופה היא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר כדתניא טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ודמייתי ראיה במסכת ע"ז מינה דאיסורי הנאה שרי פירשייהו וגבי עגלי עבודת כוכבים דאסור פירשייהו מדקתני קבת עגלי עבודת כוכבים אסירא לאו משום דקבה פירשא חשיב לה לענין עיכול דתיהוי כפירשא למפקע שם חלב מינה אלא הכי מייתי ראייה מינה מדאסר קבת עבודת כוכבים ש"מ פירשא אסור דהא קבתה נמי לאו גופה היא ומיתסר משום דניחא ליה בנפח כשהבמה נראת שמנה ויפה לעבודה זרה וה"ה לשאר הפרש ומדשרי לה גבי עולה ש"מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי כי האי גוונא דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים כן מצאתי בנימוקי רבינו שלמה ברבי מאיר:

גמ' בלוקח גדי מן העובד כוכבים - ושחטו קרי ליה קבת עובד כוכבים ואסורה:

חיישינן שמא ינק - חלב זה מן הטרפה:

לא משום נבלות - שמא נמצא בתרנגולת נבלה:

ולא משום טרפה - שמא מעוף טרפה היא דאמרינן באלו טרפות (לעיל דף נח.) ומודים בביצת טרפה שאסורה:

גבי דידן - גדיים שלנו נמי תהא אסורה קבתן משום דחיישינן שמא ינק חלב זה מן (הטמאה) בהמה טמאה:

חדא קתני - משום דשל נבלה היא אסר לה:

ומי אמר שמואל - קבת נבלה אסורה אלמא כגופה דמי:

והאמר שמואל - במסכת ע"ז מפני שמעמידין אותה בעור קבת נבלה הא קבה גופה חלב הקרוש קרי קבה וקאמר דשריא:

כאן קודם חזרה כו' - בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כט:) שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסורין גבינות העובדי כוכבים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקבת נבלה כלומר בחלב הקרוש שבה אמר לו והלא קבת העולה חמורה מקבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה אמר לו מפני שמעמידין אותה בקבת עגלי עבודה זרה אלמא חזר בו מקבת נבלה משום דלאו גופה היא ואסורה משום עבודה זרה דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה בנפחיה הלכך משנתינו זאת נשנית קודם חזרה ומשום הכי אסר וכי אתמר דשמואל דעור קבה הוא דאסור הא קבה שריא לאחר חזרה קאמר ומשנתינו זאת מכיון שנשנית אף על פי שחזר בו לא זזה ממקומה ולא סילקוה ולא אמרו שלא לשנותה עוד:

והא קתני רישא קבת נבלה אסורה - והדר קתני קבת טרפה מותרת דקתני טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת:

איכא שחיטה - ולא מאיסה כולי האי כנבלה ואיסור אין כאן לא בזו ולא בזו כדקתני מפני שכנוס במעיה נאסף הוא במעיה מן אחרים ולא משל עצמה: משנה הראשונה קודם חזרה נשנית וכיון שנשנית לא זזה ממקומה וחזרו ושנו אחרונה להיתר:

מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים - הילכך אף על גב דלאו גופה הוא מיתסר כדפרישית דאפילו פירשא מיתסר משום דניחא ליה בניפחיה:

ואלא כמאן - כלומר לא הוצרכת לשאול:

מעמידין בין בקבת נבלה כו' - דלאו מגופה הוא אלא כנוס במעיה:


מתני' מועלין בו - אם קרבן הוא דהא קדשי ה' הן ואינם לכהנים והדם אין מועלין בו כדיליף בגמרא:

וטמא - אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף שהיא בכרת:

משא"כ בדם - מפרש בגמרא:

אלא בבהמה טהורה - כדכתיב (ויקרא ז) מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וגו':

גמ' מנה"מ - דחלב יש בו מעילה ולא מפליג דאפילו חלב קדשים קלים אע"ג דאין בהן מעילה בחייהן דהא ממון בעלים הן יש בו מעילה באימוריהם לאחר שנזרק דמן:

כאשר יורם - באימורי פר כהן משיח כתיב:

ומה למדנו - דקאמר ככל מה שמפרישים אימורים משלמים כך יפרשו מזה אף כאן האימורים מפורשים את החלב המכסה [על הקרב] ואת כל החלב ואת שתי הכליות וגו':

מה פר כהן משיח יש מעילה - באימורים דהא מחיים הוה ביה מעילה דקדשי קדשים הוא:

יש בו מעילה - בחלבו:

כל חלב לה' - בקדשים קלים כתיב ולהכי כתיב בהו לה' למימרא דקדשי ה' קרינא ביה לענין מעילה:

יותרת ושתי הכליות לא - דלאו חלב איקרו:

כאשר יורם - לימד על כל האימורים שהוקשו לאימורי פר כהן משיח:

אליה דליתא בשור לא - נמעלו בה כי מייתו כבש לשלמים דאלית הכבש קרינא ביה כתב רחמנא כל חלב ואשכחן אליה דאיקרי חלב דכתיב (ויקרא ג) חלבו האליה תמימה:

תיתסר - כל אלית כבש באכילה:

כל חלב שור וכשב ועז - לא אסרה תורה אלא הנוהג בכולן ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז:

לא ימעלו בה - דהא מעילה מכל חלב לה' נפקא לן והא אמרת דלאו חלב איקראי:

לכם - ואני נתתיו לכם וגו' שלכם יהא אלמא לאו קדשי גבוה הוא:

לכפרה נתתיו - ולא שיהא קרוי שלי למעול בו שאינה עומדת אלא לכפר בשבילכם:

הוא - משמע בהוייתו יהא לעולם דינו שוה בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה שנתן מתנותיו ונשארו השיריים:

מה לאחר כפרה אין מעילה - בשיריים כדלקמן דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו שהרי כבר נעשה צורך גבוה ממנו ולאו קדשי ה' קרינא ביה:

תרומת הדשן - כל בקר תורם מדשן מזבח מלא מחתה ונותנו בצדי המזבח ונבלעת שם במקומה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש וגו' ושמו אצל המזבח מלמד שטעון שימה וגניזה אלמא אסור בהנאה:

בגדי כהונה - ארבעה בגדי לבן שכ"ג נכנס בהן לפני ולפנים ביום הכפורים וטעונין גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהן כל השנה ולא [כ"ג] ליום כפורים אחר כדכתיב ופשט את בגדי הבד והניחם שם:

אלא לרבי דוסא דאמר - כשרין הן לכהן הדיוט כל השנה שכהן הדיוט משמש בהן בארבעה כלים ומה ת"ל והניחם שם מלמד שלא ישתמש הוא ליוה"כ אחר מאי איכא למימר:

עגלה ערופה - אף על פי שנעשה מצותה אסורה בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה (כריתות דף ו.):


מיעוטי כתיבי - אפילו למ"ד בעלמא מלמדין הני אין מלמדין דמיעוטי כתיבי בהו דמשמע הני ולא אחריני:

תלתא קראי בדם - לכם לכפר הוא:

לנותר - שאם נתותר ושגג בין בדם ובין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם:

מטומאה - אם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם:

אבל מפגול לא צריך - למעוטי דשאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בו משום פגול:

דתנן כל שיש לו מתירין - שדבר אחר מתיר אותו בין שהוא מתירו לאדם כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו ובין שיש לו מתירין למזבח ולא לאדם כגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח:

חייבין עליו משום פגול - אם פיגל את הזבח באחת מארבע עבודות הדם ואח"כ אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם או מן האימורים שאף הן בהיתר הדם חייב כרת אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כהנים שכולה כליל אין חייבין עליהם משום פגול משום דעיקר פגול בשלמים כתיב ומינייהו ילפינן מה שלמים יש להם מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליהם משום פגול אף כל כו': מתני'

פרק תשיעי - העור והרוטב


מתני' העור והרוטב - העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא ילפינן שהשומרים מצטרפין לטומאה קלה טומאת אוכלין:

רוטב - גלייר"א שאינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה אבל מצטרפת להשלים לפי שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר:

הקיפה - תבלין והן עצמן לאו אוכלין חשיבי אבל לאצטרופי מצטרפין:

והאלל - בגמרא מפרש:

והעצמות - שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו:

והקרנים - מפרש בגמרא כל שחותכו ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכין ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלא נינהו:

והטלפים - משום שומר:

אבל לא טומאת נבלות - אם מנבלה הן אין מטמאין ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא דתניא בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידים ולא בעור ואע"ג דשומר הויא אין שומר מצטרף לטומאה חמורה כדמפרש בגמרא וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה נינהו ואלל וגידים לאו בשר הן אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר:

כיוצא בו - יש שהוא מטמא טומאת אוכלין להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים ואינו מטמא מאליו טומאת נבלות לטמא אחרים:

השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים - ודוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה ודוקא לעובד כוכבים ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים ועודה מפרכסת אף על גב דלא חזיא לעובד כוכבים דבמיתה תליא מילתא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפ"ה הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן לגבי ישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעובד כוכבים אבל עובד כוכבים בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא דלא אשכחן שחיטה לגביה וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משויא לה דלא אשכחן נחירה גביה והכי תניא נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ"ש דהויא אוכלא מיד בשחיטתה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא דבטלה מחשבתו:

אבל לא טומאת נבלות עד שתמות - דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (ויקרא יא):

עד שיתיז את ראשה - דהוה ליה גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפילו היא מפרכסת:

ריבה - הכתוב לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה כו' דהא איכא כל הני דלגבי אוכלין אוכלא נינהו ונבלה לא מיקריא אע"ג דשייכי בה:

המכונס - הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבלה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש:

גמ' תנינא - במתניתין דעור עצמו אין מצטרף לכזית דנבלה אע"ג דשומרין הן:

להא דתנו רבנן שומרין - יש לטומאה קלה ששומרין האוכל מצטרפין לכביצה לטומאת אוכלין אבל לא לכזית דנבלה שהיא טומאה חמורה לטמאות אדם וכלים:

על כל זרע זרוע - לגבי טומאת אוכלין כתיב ואע"ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה טעמא משום דלא הוכשר דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע דהוכשר טמא הוא:

קליפה - הוא שומר לאוכל והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שבולת אבל הנושרת כשכותשין במכתשת אוכל גמור הוא מדתנן לקמן (דף קיט:) המלאין שבשבלין לא הוו שומר מכלל דהויא שומר וכן עדשין אותה קליפה שהעדשה חבויה לתוכה שאין מקפידין עליה בשעת זריעה אלא בשעת אכילה ומשום הכי נקט אשר יזרע:

מאי קאמר - רישא קתני ולא בעור אלמא לאו נבלה מיקרי ופחות מכזית לאו שיעורא הוא והדר תני דמטמא:

ועורה משלימו לכזית - ואשמעינן דאין שומר מצטרף לטומאת נבלות:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/חולין/פרק_ח"