חולין קה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אילימא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר רבי זירא אין קינוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומרים אף מדיח הוי ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ולתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא בית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח וב"ה אומרים מדיח והוא הדין למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי גופא אמר רבי זירא אין קינוח הפה אלא בפת והני מילי בדחיטי אבל בדשערי לא ודחיטי נמי לא אמרן אלא בקרירא אבל בחמימא משטר שטרי והני מילי ברכיכא אבל באקושא לא והלכתא בכל מילי הוי קינוח לבר מקמחא תמרי וירקא בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א"ל ולא כלום גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא שמואל לטעמיה דאמר שמואל מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי אמר ליה הני להיכא אמר ליה לבי מר אמר ליה כבר קדמוך רבנן רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא אמר היכא נינהו כל הני אסתירי דמר שמואל יומא חד חזא צינורא דבדקא בארעיה שקליה לגלימיה כרכיה אותביה בגוה רמא קלא אתו אינשי סכרוה אשכחתינהו לכולהו איסתרי דמר שמואל:
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה גופא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין נוטלין אלא בצונן מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא:
מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן:
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא שנו אלא שאין היד
רש"י
[עריכה]אילימא בית שמאי אומרים מקנח - פיו:
ולא מדיח - במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה:
ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח - דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח:
אין קינוח פה - להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:
אלא - אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה:
נימא בית שמאי היא - דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח:
אף מדיח - תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:
וליתנייה - במסכת עדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:
והוא הדין - דתרווייהו בעינן:
בדשערי לא - מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח:
שטר - נעשה רך ונדבק בחיך ודוגמתו בהשוכר (ב"מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין:
אקושא - קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים:
קמחא תמרי וירקא - רכין הן:
בין בשר לגבינה - משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה:
אסור לאכול גבינה - משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו:
בשר שבין השיניים - מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו:
הבשר עודנו - אלמא מיקרי בשר:
אנא להא מילתא חלא בר חמרא - לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין:
למחר כי השתא - מעת לעת:
סייר - הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות:
משכח איסתירא - מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך:
פתכא דאופי - משוי עצים שהיה גונבו:
קדמוך - שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה:
צנורא דבדקא - המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה:
רמא קלא - הרים קול וצווח:
חובה - עדיפא ממצוה ולקמיה מפרש מאי חובותייהו:
מצוה - לשמוע דברי חכמים:
אמצעיים - שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא:
מצוה לגבי רשות חובה קרי לה - משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה:
בין בכלי - מתחתיהם לקבלם:
קינסא - אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע:
מפעפעין - אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:
תוספות
[עריכה]אי לימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח. פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע"ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב"ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח:
מקנח וה"ה למדיח. תרווייהו בעינן כדפי' בקונט' וכ"פ ר"ח:
לסעודתא אחריתא אכילנא. לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן:
מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו'. בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ח (עריכה)
ב"ש אומרים מקנח. כלומר בפת:
ואי בעי תימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר ב"ש אומרים מקנח זו היא הפה וב"ה אומרים מדיח אלו ידיו אבל בפה מודו ב"ה לב"ש דאין קנוח הפה אלא בפת:
בשר של בין השינים מהו. כלומר אם יש לו בשר בין השינים מהו שיאכל גבינה:
פתכא דאופתא. כלומר עץ גדול:
פתכא דאופי. משאוי של עצים היה נושא לביתו בלא ידיעתו דאביי:
אמר ליה כבר קדמוך רבנן. כלומר רבנן דאמרי דמאן דסייר נכסי מישתכח ביה איסתרא קדמוך דאנא חזיתיך דאי לא הוה חזיתיך היית מגנבו ממני:
חזא צינורא דבדקא. כלומר[2] רבוע ארעא ושטפי מיא לארעיה:
מצוה לגבי רשות חובה קרי לה:
ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע. כלומר בין שמקבלין אותו בכלי בין שניטלין ע"ג קרקע:
אחרונים אין ניטלין. אא"כ מקבלין אותן המים ששופכין על הידים בכלי דבעינן למימר קמן דרוח רעה שורה עליהן ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע:
איכא בינייהו קינסא כו'. כלומר דמקבלין אותן ע"ג חתיכה של עץ למ"ד אין ניטלין אלא בכלי ע"ג קינסא לאו כלי הוא למ"ד דאין ניטלין ע"ג קרקע ע"ג קינסא שפיר דמי:
בין בחמין בין בצונן. כלומר בין ממים חמין בין ממים צונן:
אלא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח וה"ה למקנח. פירש רש"י ז"ל והוא הדין דבעינן מדיח, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל, הלכך בעיא מדיח ומקנח. ואחרים פירשו מדיח וה"ה [מקנח] דסגי, ולעולם לא בעינן אלא חדא או מקנח או מדיח, וזה נראה עיקר, דאי לא, לימא אגרא בלא קינוח הפה והדחה ובלא נטילת ידים ולא אשכחן חד דאדכר להו לתרווייהו, ועוד ב"ש אמאי אמר חדא ולא אמר אידך, ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכין, דלא נאמר אלא במקום שכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהני. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקמחא וירקא.
הא דאמרינן: כמה ישהה בין בשר וגבינה. פירש הרב אלפסי ז"ל אפילו בשקנח והדיח פיו, והא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ואכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה קאמר, ואי יממא הוא בלא נטילת ידים, ואי לילא הוא בנטילת ידים, וכן פירש ר"ח ז"ל, וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה, ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמרא אנא, ואי אפשר להתיר בפחות מזה, והבשר של בין השינים בשר גמור הוא ע"כ, והא דאמר רב נחמן אמצעיים רשות, לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה לאו תבשיל, ואחר כך גבינה קאמר, אלא בין בשר דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר, והכי נמי לא אתא לאשמועינן אלא דיש מים אמצעים שהן חובה ולא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר, דההוא מדרב חסדא שמעינן ליה, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל, ותדע לך דאי ר"נ דוקא בין תבשיל לגבינה קאמר ה"נ למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי, (דהא) [אלא ודאי] רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר אכילת גבינה אחר בשר הוה, אלא לאשמועינן דיש מים אמצעים שהם חובה כנ"ל.
נמצא פסק הלכה, לדברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל דבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות, כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח), והרב בעל העיטור ז"ל (הכשר בשר דין ד), ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים, לפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השינים בשר הוא דכתיב (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם, ונראין דברי הרב העיטור זצ"ל שכתב ואם חושש בשר בין שניו ואפילו שהה צריך להוציאם, וגבינה ואחר כך בשר אין צריך לשהות כלל, כדאמר ר' יוחנן לר' אסי ולא כלום והוא שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, דלגבי קנוח פה ימים כלילות דאינו רואה מה בין השנים. ובנט"י בלילה וביום בלא נט"י, והיינו דרב יצחק בר משרשיא דאייתיאו ליה גבינה ואכל ואיתיאו ליה בשרא ואכל כי לא משא לידיה, ומסתמא קנח פיו, דלא אמר כי לא משא לידיה ולא מקנח פומיה ובשר חיה לדברי הר"מ והר"ז ז"ל כבשר בהמה, ולפי הפי' השני שכתבתי אינו אלא כעוף. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן, וכן פי' ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ודוקא בלא קינוח, אבל מקנח פומה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ. וכן דעת רבינו יעקב ז"ל, וגאון ז"ל ג"כ כתב אכל בשר מותר לסעודה אחרת למיכל גבינה, וה"מ בחסידי, אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלי. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קנוח בלא נטילת ידים, וה"מ דחזייה לידיה דלא מטנפא. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל, ולדבריהם הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קנוח הפה קאמר, והא דרב יצחק בר משרשיא בלא קנוח הפה קאמר, ומה שלא הזכיר כן והזכיר כי לא משא לידיה, משום דחדושו כשלא נטל ידיו, אבל קנוח הפה לא צריכה למימר דגבינה מתעכל היא מיד שהוא בין השנים, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי מדת חסידות הוא, וכ"ש מאי דקא עביד אבוה דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה ובין גבינה ואח"כ בשר, אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשון נראה עיקר, אלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, ועוד דאסור דאמר רב חסדא לגמרי משמע, לומר שאין לו תקנה ולכולי עלמא משמע ולא מדת חסידות. ועוד נראה לי ראיה מוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר' יוחנן כמה ישהא אפי' בשנטל ידיו וקנח פיו קאמר, דאי לא, לא הוה אמר ליה ר' יוחנן ולא כלום, דלכ"ע [בעי] נטילת ידים, אלא ע"כ כמה ישהה אפי' לאחר נטילת ידים בענין בין גבינה לתבשיל קאמר, אפ"ה קאמרינן דאכל בשר אסור לאכול גבינה אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי, כך נ"ל.
ולענין עוף ואח"כ גבינה, לדברי הרמב"ן ז"ל דינו כדין גבינה ואח"כ עוף, ולעולם נאכלין באפיקורין בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה.
מים ראשונים מצוה. כדאמרינן לקמן (קו, א) מצוה לשמוע דברי חכמים שהתקינו שם משום סרך תרומה, וכיון דמצוה נינהו, בעו ברכה על נטילה.
ואחרונים חובה. כלומר חובת שימור גופו כדאמרינן לקמן (ע"ב) מה ראו לומר אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, והלכך אין טעונין ברכה. ואם תאמר והא גמרינן לה בברכות (נג, ב) פרק אלו דברים מוהתקדשתם והייתם קדושים ודרשי' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, וכיון דנפקא לן מקרא ליבעו ברכה, תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם וכדאמרינן התם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וראיתי משם הרב ז"ל דלפיכך מי שמברך על כוס של ברכה מברך על מים אחרונים ומברך על רחיצת ידים שהרי אינו צריך כלי. ודבר מזוהם פי' הראב"ד ז"ל שהוא כל דבר לח שמסתרך לידים, אבל כל דבר יבש אינו קרוי מזוהם. ויש מי שפי' דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם ודבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמר בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה.
ת"ר בש"א מקנח ובה"א מדיח. יש מקצת רבותי' שפירשו דלנט"י קרי הדחה וזהו שלא הזכיר אגרא לשון קינוח ונט"י. ואינו נכון בעיני כלל חדא שאין הלשון הזה נאמר בכ"מ על נט"י. ועוד האיך ס"ד לומר דהאי בעי קינוח ולא בעי נט"י והאי בעי נט"י ולא קינוח והנכון כדפרש"י ז"ל וכן פי' כל המפרשים דמדיח היינו להדיח הפה במים. ומה שלא הזכיר אגרא הדחה לישנא קלילא תני וסותם אותו בכלל קנוח הפה שהזכיר.
אילימא בש"א מקנח ולא בעי מדיח ובה"א מדיח ולא בעי מקנח, פירש"י ז"ל דב"ש ס"ל קינוח עדיף ולא הוזכרה כאן הדחה וכי היכי דמקנח לא בעי הדחה. וכי עביד הדחה גרידתא לא סגיא ליה וב"ה ס"ל איפכא דהדחה עיקר ולא בעי קינוח בהדה וכי עביד קנוח לחוד לא מהני ליה והקשו בתוספות דלא הל"ל בתרווייהו ולא בעי והכי הל"ל בש"א מקנח ולא מדיח ובה"א מדיח ולא מקנח. ועוד למה הוצרכו לומר כמסקנא דב"ש וב"ה לא פליגי ומפקי' מתני' מפשטי' נימא דב"ש ס"ל מקנח דוקא ולא סגיא בהדחה וב"ה ס"ל דאף בהדחה סגי' לכך פי' דלכ"ע הדחת פה במים עדיפא מקינוח וה"ק בש"א מקנח דקיל ולא בעי מדיח. ובה"א מדיח דוקא ואיהו סגי ולא בעי קינוח בהדי'. ובדין הוא דנימא ובה"א מדיח ולא סגיא בקינוח אלא דנקט ליה אגב דנקט ב"ש ולא בעו מדיח ובדין הוא דמצי למיפרך השתא דא"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא דאידך פירכא דפריך דא"כ ר' זירא כב"ש עדיפא לן ובאידך אוקימתא דליכא פירכא אחריתי פרכי' ליה.
מקנח וה"ה למדיח וכו' יש שפרשו דסגי' בחדא מנייהו והוזכר בכ"מ קינוח לפי שהוא יותר קל. אבל רש"י ז"ל ור"ח ז"ל פי דתרווייהו בעי וראוי להחמיר. ואמרו בתוספות שם ר"י ז"ל היה שורה פת במים או ביין ואכלו ועומד לו במקום קינוח והדחה.
הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. פי' רבי' יעקב ז"ל דכולו' מיירי בלא קינוח ובלא נט"י אבל אם קנח ונטל ידיו אעפ"י שאכל בשר מותר לאכול גבינה ולא הוזכרו שהיה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קנח ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו. א"נ דעביד הכי ממדת חסידות ולפי שלא היה מפריז כ"כ בחסידות אביו קרי נפשי' חלא בר חמרא. ואין זה נכון חדא דהיכי אמרינן אסור לאכול גבינה במידי דאפשר בקינוח ונט"י ועוד דא"כ בעי' דרב אשי מר' יוחנן בלא קינוח הפה היא. וא"כ אדפרכי' עליה מרב ניפרוך ממתניתין דב"ש וב"ה דבעי קינוח. והנכון כפי' רש"י ז"ל והגאונים ז"ל דה"פ אכל בשר אסור לאכול גבינה באותו סעודה אע"פ שקנח פיו ונטל ידיו. אכל גבינה מותר לאכול בשר ע"י קינוח אפי' ביום ונט"י בלילה כדינו ובעי' דרב אשי מיירי בקינוח ונט"י וכן עיקר.
בשר של בין השינים מהו. פי' לענין סעודה שני' דאי נפיק מתורת בשר או לא. וא"ל דצריך קינוח כי עודנו שם בשר עליו דכתיב הבשר עודינו בין שיניהם. דאלו בסעודה ראשונה פשיטא דתורת בשר עליו. ולפיכך הצריכו עליו קינוח. והא דאמרינן בסעודה אחריתי היינו כדרך שהעולם אוכלין אחת שחרית ואחת בין הערבים וכן דעת הגאונים ז"ל וכן עיקר. אבל בתוספות פי' שלא חלקו בדבר והתירו בבא לאכול סעודה שני' מיד. נמצא פתקן של דברים הלכה למעשה. שאם אכל בשר בהמה תחלה אסור לאכול גבינה באותה סעודה ובסעודה שניה מותר לאכול גבינה אע"פ שלא קנח. ואם מצא עכשיו בשר בפיו מקנחו ודיו: ואם אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר באותו סעודה כשיקנח וידיח פיו בנתיים ואפילו ביום ונט"י בלילה או ביום אם ידיו מזוהמות. ולענין עוף וגבינה אפי' אכל עוף בתחלה מותר לאכול גבינה באותו סעודה בין ביום ובין בלילה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. וה"ה לבשר חיה למאי דקיי"ל בשר חיה מד"ס ואגרא חדא מינייהו נקט ונקט עוף דשכיח טפי. א"נ דס"ל כר' יוסי הגלילי דסבר חיה מדאורייתא. ולית הילכתא כוותי'. ולא כדברי ר"ת ז"ל שפי' דוקא עוף שאינו נדבק לחיך כ"כ אבל חיה דינו כבהמה ואינו נכון. וכל שאין שם בשר וגבינה בעין אלא שזה תבשיל של בשר וזה תבשיל של גבינה נראין דברי ר"ת ז"ל: דאפילו אכל תבשיל של בשר תחלה ובא לאכול אחריו גבינה שהוא מותר בנט"י בנתיים אם הוה בלילה או ביום אם היו ידיו מזוהמות ואצ"ל לקנוח הפה וזהו שאמרו לקמן בשמעתין הא דאמרת מים האמצעים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ולשון בין תבשיל לגבינה שאכל תחלה תבשיל של בשר משמע. וכדאמרן לעיל כמה ישהא בין בשר לגבינה ואפ"ה משמע דבנט"י בנתיים סגי. ויקשה על פי' הגאונים ז"ל. א"ו שבזה אנו תופסים כפי ר"ת ז"ל. והיינו דנקט לישני' דתבשיל ולא נקט בין בשר וגבינה כדאמרינן בכולי' שמעת'. משום דהתם מיירי בתבשיל של בשר ולא אכל מן הבשר ובששניה' זה של בשר וזה של חלב אפי' נט"י אינה אלא רשו' וכדאמרינן לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל ולא בשניהם של בשר או שניה של גבינ' איירי כדפרש"י ז"ל דא"כ פשיט' שהם רשות אלא ע"כ כדאמרן וכן התירו בתוספות אפי' לשיטת הגאונים ז"ל וכן נראה עיקר. ותו לא מידי. ירושלמי אכל חובץ וחזר ואכל קופר בעי למבער פתיתי פי' חובץ גבינה וקופר בשר צריך לכבד השולחן בנתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר
ע"כ ממהדורא בתרא. מהדורא קמא.
[עריכה]אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשאין מים ראשוני מצוה פי מצוה מדרבנן כדפרשי' לקמן משום סרך אוכלי תרומה. אחרונים חובה פי' חובה מדרבנן משום שמירת גופו משום מלח סדומית והא דאמרי' בברכות בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא מים אחרונים מצוה משום קדושה תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך. וכשאכל דבר מזוהם שחייב ליטול ידו משו' והיית' קדושים ובעי לברוכי על הנטיל' כדאמרי' התם כשם שכהן מזוה' פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה. ולפיכך הנוטל ידיו לברכה ואכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים אבל אינו אומר על נטילת ידים שהרי אינם אלא לנקיות וא"צ כלי ולא כח גברא ושאר בני הסעודה שאין נוטלין ידיהם אלא משום מלח סדומית או משום נקיות בלבד שאכלו דבר מזוהם א"צ לברך על הרחיצה. ודבר מזוהם פי' בו שהוא כל דבר לא שמסתבך בידים אבל דבר יבש אינו מזוהם וכן נראה מדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה דכהן מזוהם היינו דאית ליה זיעה או ריח הפה כדאיתא בכתובות ומינה נמי דידים מזוהמות ענין ליכלוך הוא וכן פירש הרב רבי' יונה ז"ל ואחרים פרשו שכל דבר שאינו נקרב לגבי מזבח קרי מזוהם וכדאמרי' בעלמא בהמה שקרב' לגבי מזבח פסקה זוהמתה ודעת מורי ז"ל שאפי' באוכל דבר מזוהם ואפי' המברך עצמו כיון שא"צ ליטול ידיו אלא משום נקיות בלבד אין לו לברך כלל שאינו נראה שיש הפרש בדבר שזה נוטל ומברך וזה נוטל ואינו מברך וכן הוא עושה מעשה וכן כתב הרב ז"ל בס' בעל התוספות ז"ל שאין מברכין לא על נט"י ולא על שטיפת ידים ולא על רחיצת ידים כדעת מקצת חכמים ז"ל ואסיקנא בלישנא בתרא דמים ראשונים נוטלין אפילו בחמין שהיד סולדת בהן אבל אחרונים אין נוטלין אלא בחמין שאין היד סולדת בהן:
אמצעים רשות אמר רב נחמן ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה פי ומשכחת ליה כפשטא אפילו בין תבשיל ואח"כ גבינה לפום פי' ר"ת ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה